גשר מת, פארק תלוי, תגליות חדשות

לפני כמה זמן גיליתי פארק שלא הכרתי במרחק הליכה מהבית שלי. זה קרה לגמרי במקרה ומאוד זיעזע אותי. שוטטתי לשם שיטוט באזור שאני מכנה מתחת לבית שלי, או למטה מהבית שלי, באזור של הרחובות Garten ו – Acker אבל בצד ה-ודיניגי שלהם (מלשון Weddingָׂ), שבניגוד לצד ה – Mitte שלהם, שאותו אני מכירה היטב והוא ידוע ואהוב. זה אזור מגורים ברובו, לא הוד לו ולא הדר, בתי דירות, בנייה של אחרי המלחמה, גינות קטנות עם מתקני משחקים לילדים, סופר מרקטים ובתי קפה בלי שיק. נפלא. ואז נתקלתי בגשר הסגור.

הגשר המת

ככה זה נראה מהרחוב. מכוניות למטה, גשר למעלה. רק מקרוב רואים שהגשר מת.

גשר ברזל גדול, תלוי באוויר מעל נקודת מפגש של שני כבישים, חלוד וזוהר בשמש במגוון גווני זהב. כתום מרוב חלידות. המראה של הגשר תפס אותי וגרם לי להתעכב שם. ניסיתי להבין מה אני רואה. אם הגשר סגור איפה עוברות הרכבות? ולמה סגור? מצאתי מדרגות שעלו לכיוון הגשר ועליתי בהן ומצאתי את עצמי עומדת ממש מול הגשר, בגובה של הגשר, מעל הכביש, והגשר סגור ומבודד ומגודר. לפי הפסי רכבת השבורים מתחת לגשר הסקתי שפעם עברה שם רכבת. צילמתי, תיעדתי והמשכתי הלאה.

מכיוון שכבר הייתי מעל הכביש, הייתי צריכה לעלות במדרגות כדי להגיע אל הגשר, הסתובבתי על מקומי והלכתי בכיוון ההפוך מהגשר וככה גיליתי שאני הולכת בתוך גינה גדולה או אפילו פארק, שכולו מוגבה מעל הכביש. הלכתי את כל הפארק, כל השביל היחיד של הפארק, עד שהגעתי אל הקצה שלו וירדתי במדרגות והתחברתי בחזרה אל הכביש וגיליתי שאני ממש בתחת של Nordbahnhof, על Invalidenstraße האהוב.

גשר סגור, פארק

וככה זה נראה כשמתקרבים אליו מהפארק

הייתי די מזועזעת. לא הבנתי איך זה קרה. איך חמק ממני הפארק הזה. איך לא ראיתי אותו קודם. אני תופסת את עצמי כמשוטטת אורבנית רצינית, וכבר ארבע שנים שאת השיטוטים היומיים שלי אני עושה ברחובות שמסביב אל הבית שלי, אז איך איך איך חמק ממני פארק שלהם, ועוד כזה מוגבה, עם גשר מת בקצה שלו?

זה לא שאני מכירה טוב את ברלין. אני לא. היום אני חושבת שלעולם לא אכיר טוב את ברלין. היא גדולה מדי. היא גדולה עלי. שכונות זרות, השכונות שבהן אני לא גרה, נשארו חוץ לארץ עבורי. אני לא יכלה להגיע לשום מקום מחוץ לשכונה שלי בלי להסתכל במפות קודם, בלי שגוגל מפס יחזיק לי את היד. וזה בסדר. כלומר, למדתי לקבל את זה. בברלין חיים בשכונות. כל השאר זה חוץ לארץ.

הגשר הסגור מקרוב

וככה זה נראה מקרוב. מעל גובה הכביש, גשר תלוי ומת. סגור. הקצה של הגינה

זה כאילו ככל שמתארכת השהות שלי בעיר, העולם שלי מצטמצם. אני מוצאת פחות ופחות סיבות שמצדיקות יציאה מהשכונה. לפני כמה שבועות הזמינו אותי חברים לארוחת ערב במסעדה בשרלוטנבורג. לא הבנתי את זה. מה, כבר אין מסעדות במיטטא או בפרנצלאוורברג? בשביל מה לחצות את העיר רק כדי להגיע למסעדה? איזה מין טירוף זה? לפני שבועיים חברה טובה שלי ביקרה בעיר. ביקור שלישי שלה. העברנו ביחד חמישה ימים זוהרים של שיטוטים ארוכים בלי יציאה אחת מהשכונה. הרגשתי גאווה גדולה.

אבל אז, כשיגיליתי את הפארק המוגבה, חוויתי מנעד רגשות מתנגשים. מצד אחד התמלאתי הערצה והתפעלות מהעיר. כמה היא גדולה! וכמה פינות חבויות יש בה! ואיזה עומק ועושר וגיוון! כל הג'אז הזה מילא אותי בהשתאות. מצד שלישי קצת כעסתי על הגשר. קצת נטרתי לו. הוא פידח אותי. עכשו מגיעים? ואיפה בדיוק היית עד היום? ככה יפה להתחבא? זה הביא לי לרצף מחשבות קודרות על עצמי. אולי אני לא משוטטת עירונית מקצועית כמו שחשבתי? אולי אני סתם חובבנית, מפספסת פארקים, לא רואה כלום ממטר? ובצד השביעי שוב כעס: מה זה, כמה שנים שנים צריך להלך ברחובות האלה כדי לגלות את כל הגשרים המתים שלהם? לא הגזמנו?

הגשר הסגור, תמונת תקריב

וככה זה נראה מקרוב. יום אחד כל העולם יהיה כזה. אבל אז אני לא אהייה המתעדת. שמישהו אחר יתעסק בזה.

בתקופה שאחרי הגילוי התקדמתי בבדיקת העניין, אבל התקדמתי בזהירות. גם היה חורף וקר, מה שהביא אותי להעדיף מסלולי הליכה יותר שחוקים, וגם לא רציתי להיות מופתעת שוב. הלכתי כמה פעמים אל הפארק החבוי אבל כל פעם הלכתי מכיוון אחר. גיליתי שמרחוב Garten יש כמה גרמי מדגות שמובילות אל הפארק, וניסיתי כל אחד בנפרד. גיליתי שמהצד השני שלו הפארק נושק אל המקום המשונה בעל המראה האפוקליפטי שנקרא Beach Mitte, וקצת סלחתי לעצמי שפספסתי אותי עד כה, כי ביץ מיטטא זה אחד המקומות המגוחכים שיש בעיר ואני מתעלמת ממנו באופן קבוע. אין חוף בברלין, תתמודדו עם זה. אין מה להעמיד פנים. ביץ מיטטא, חחח. באמת ביץ.

אתמול היה יום כל כך יפה שאחרי שסיימתי את השיטוטים הרגילים שלי הרגשתי שאני בשלה להתמודד עם זה שוב. הלכתי אל הפארק המוגבה מתוך כוונה ללכת אליו. בהתכוונות. לא במקרה. הלכתי על Bernauer שטרסה עד סופו, עד שהגעתי אל התחת של  Nordbahnhof ושם חציתי את הכביש ועליתי על המדרגות שמובילות אל הפארק ונכנסתי בו דרך הכניסה הראשית.

הליכה בפארק

הפארק עצמו. שביל אחד, ספסלים משני הצדדים, שמים כחולים, גשר בקצה

יכול להיות שפארק זה מילה גדולה מדי על המקום. יכול להיות שזאת רק גינה. בכל מקרה היא מוגבהת, והיא מתחבאת בין  Nordbahnhof וביץ מיטטא, ויש בה מסלול הליכה מהמם, והוא נפרש במקביל אל  Gartenstr שטרסה ומסתיים בגשר מת. בגוגל מפס כתוב שלשביל הזה, המוגבה, קוראים Park am Nordbahnhof. ובקצה שלו יש שלד של גשר.

למה סגרו את הגשר? ואם סגרו את הגשר, למה השאירו אותו? זה כל כך מוזר, מצבת ענק לגשר באמצע העיר. בשכונת מגורים. בין החיים. מבנה ברזל עצום, מחליד, שמחבר בין שני נקודות, ולא מחבר בין כלום לכלום יותר. לידיו יש פסי רכבת חדשים ועליהם שטים האסבאנים. המכוניות עוברות מתחתיו. ומה יהיה איתו? הוא ישאר שם לתמיד? ככה יראה העולם יום אחד, אחרי שהמין האנושי יעלם, מבנים מחלידים וחסרי תכלית שהטבע פורץ מהם.

הלכתי את הפארק מקצה אל קצה ובחזרה וחשתי איך הרגשות שלי כלפיו מתאזנים. זה נפלא שיש מקומות של טבע בתוך העיר. זה מהמם שאני עדיין מגלה מקומות חדשים. אני לא כועסת על הפארק יותר. אבוא שוב להלך על השביל הבודד שלו, בין הספסלים, עד אל הגשר המת ובחזרה.

Beach Bar Mitte

Beach Bar Mitte זה מה שכתוב שם. ולא Beach, ולא Bar

מיטטא ביץ

מיטטא ביץ מזווית אחרת

 

הרחוב שלי, הרחוב בו אני גרה, החלקים האחרים

הרחוב שבו אני גרה הוא רחוב מרווח וארוך ולא מפותל בכלל. ארוך וישר. הוא מתחיל ב mitte ומגיע כל הדרך ל wedding. כלומר, בשבילי הוא מתחיל ב mitte, כי זה החלק בו אני גרה, ומשם הוא נמתח עד ל wedding. אני מניחה שעבור אחרים, תושבי wedding למשל, הרחוב, אותו רחוב, מתחיל ב wedding ונמרח עד ל mitte. בכל כיוון זהו רחוב שעובר בשתי שכונות שונות. הוא חולק פעם. חלק קטן, החלק שלי, היה במזרח, החלק הארי היה במערב. החומה חצתה אותו. יש סימנים וכיתוב על המדרכה, איפה שהחומה עמדה פעם. היא חצתה את הרחוב.

חומה

בהתחלה הכרתי רק את החלק שלי ברחוב. החלק שבין הכנסייה והכיכר. בונבוניירה אירופאית. ממש הו אירופה! לגמרי. אירופה הקלאסית, או לכל הפחות, קלאסית לייט. בתים נמוכים, משופצים, צבועיים בגוונים בהירים, רכים לעין, כביש רחב, מרוצף, עם מקומות חנייה, עצים עצומים, צל, ירק, מדרכות בשני הצדדים והמון שטח פתוח, מרחב, בין הבתים, בין שני הצדדים של הרחוב. החלק הזה של הרחוב נגמר ב bernauer str ולקח לי הרבה זמן עד שחציתי אותו. לא יודעת למה, לא נדרשתי לכך.

הרחוב בו אני גר

הרחוב בו אני גרה, החלק שלי. המערבי. שהיה פעם מזרחי. מרחבים, בתים בצבעים בהירים (לא בתמונה, ככה רחב הרחוב הזה), כביש מרוצף, מכוניות, מקומות חניה

כשחציתי אותו לבסוף זה לא היה כי הייתי צריכה אלה כי הייתי סקרנית ורציתי לשוטט. שיטוט אורבני.  כשרק עברתי לכאן מרחבי השיטוט שלי היה מצומצמים. הכל היה לא נודע. לא רציתי להתרחק מהמרכז שלי, מהבית. עם הזמן ותחושת ההתרבחות מרחבי השיטוט שלי התרחבו גם. חציתי את הכביש ועברתי אל עולם חדש. חציתי את הכביש ועברתי לעיר אחרת.

ממזרח למערב. ללכת מהבית שלי את הרחוב לצד השני שלו זה ללכת ממזרח למערב. לא הגיאוגראפי, אני לא מבינה בגיאוגרפיה, הפוליטי. המדיני. לחצות את הרחוב זה ללכת ממה שהיה פעם מזרח העיר אל המערב של העיר. מהאזור הסגור לאזור הפתוח. החלק המזרחי של הרחוב, החלק בו אני גרה, לא הופצץ במלחמה. החלק השני, המערבי, כן, הופצץ לגמרי ונבנה מחדש אחרי המלחמה. בחלק המזרחי לא נגעו. לא היה כסף. הוא הוזנח והוזנח עד אחרי נפילת החומה, עד שהתחיל השיפוץ הגדול.

הרחוב בו אני גרה

דלת הכניסה לצד השני של הרחוב. השער. ככה זה נראה המכביש, מאיפה שהיתה החומה, ממש לפני הכניסה לחלק המערבי של הרחוב. הוא כל כך רחב שלא הצלחתי להכניס את הבתים לתוך התמונה

היום כל החלק המזרחי משופץ וממורק ומפונפנן ונוצץ והחלק המערבי נשאר כמו שבנו אותו אחרי המלחמה, מהר מהר ובמטרה לייצר הרבה מקומות דיור. היום לעבור את הכביש זה לעבור ממערב למזרח. לא הגיאוגרפאי, אני לא מבינה בגיאוגרפיה. התרבותי. העירוני. העדכני. החלק שב mitte הוא "הו אירופה!" והחלק המערבי הוא הו, בת ים.

את החלק המערבי בנו כאזור מגורים. אין שם מכוניות. אין תנועה. אסור לנהוג (רק למשטרה ומכבי אש מותר). החלק המערבי הוא מרווח ורחב, בשני הצדיים בתי דירות, רצף של בתי דירות, לא בניינים אלה רכבות של בניינים, בשני הצדדים מדרכות רחבות מאוד ובאמצע של הרחוב, כל החלק המרכזי שלו, הוא גינה ארוכה שמשתנה כל הזמן. זה האזור הפחות נחשב של הרחוב. החלק הלא סקסי שלו. החלק היותר עני.

הרחוב בו אני גרה, הגינה

הכניסה לרחוב, הכניסה לגינה. כי זה רחוב שבאמצע שלו גינה. בליבו גינה. והגינה היא ארוכה כמו הרחוב ופתלתלה, לא כמו הרחוב שהוא דוך ישר

איך יודעים שאזור מסויים הוא פחות נחשב? אני כמובן יודעת את זה מהתורה שבעל פה. wedding פחות נחשבת מ mitte. אבל בפועל, במקום עצמו, במציאות שלו, יודעים את זה שם? מרגישים את זה? רואים את זה? החלק הזה ברחוב מספר סיפור אחרי לגמרי מהחלק שלי. לא סיפור על מזרח וחומה ושיפוצים נרחבים והחזרת עטרה ליושנה. החלק המערבי מספר סיפור על משפחות, פועלים, זקנים, מגורים, חיים בעיר. שכונת מגורים.

יש שם, בחלק המערבי-עני של הרחוב, יש שם שכונת מגורים. כל העיצוב והסגנון של הרחוב אומר, אנחנו שכונת מגורים. כאן לא מגניבים. כאן לא קוליים. כאן גרים. חיים. יש שם אפילו שלטים שאומרים, אנחנו שכונה. שכונת מגורים. רק עניים חיים בשכונות, בקהילות?

שלט, שכונה

ויש שלטים על הציפורים ועל הצמחים שחיים וגדלים בשכונה. השלטים מייצרים תחושה של קהילה. מייצרים רצף ואחדות.

שלט, ציפורים

יש שם רכבות בניינים, לא בניינים כמו בחלק המזרחי-עשיר, רכבות של בניינים צבועים בצבעים חזקים. ויש שבוע בערך בשיא האביב של ברלין, בו צבע העצים משתלב ונבלע בצבע הבתים.

ברחוב בו אני גרה

יש שם את בית שלושת הצבעים, בניין בשלושה צבעים. בניין שהוא כמעט רובע. המכוניות החונות זה בצד אחר, לא על הרחוב.

בניין בשלושה צבעיםלמה הצבעים של עושר הם פסטלים בהירים ושל עוני צבעוניות גסה וילדותית? צובעים את זה ככה לעניים כדי שיהיו עליזים, כדי לשמח אותם? (כי עניים הם מפגרים?)

בניינים צבעוניים יש שם מכולת שאין בה שום דבר לקנות, רק עזרה ראשונה כזה, עם נתקעת בלי ניירות טואלט. ויש שם מתקן להשכרת אופניים. ויש שם בניין מהמם לגמרי וסגור לחלוטין, הבניין הכתום, בניין הבריכה לשעבר.

בניין הבריכה הסגורה

ויש את הגינה, באמצע ולכל האורך. גינה שמשתנה כל הזמן. גינה שמתרחבת ומתכווצת. גינה עם פינות. פינות משחקים לילדים ופינות ישיבה, פינת הפינג פונג ואזור הורדים. גינה שהיא ממש גינת הרפתקאות.

גינה, פינת ישיבה

והגינה הזאת והתכנון שלה, עם הפינות, עם אזורים ציבוריים ואזורים יותר פרטים, הגינה הזאת מייצרת שכונה, חיי שכונה. תמונות של קיבוץ ורגעים של ערמה של חברה על הדשא.

גינה, החלק הציבורי

ויש שם אנשים זקנים. ממש. לא מבוגרים. זקנים, קשישים. אנשים שבחלק שלי של הרחוב לא רואים. יושבים על ספסלים שפונים אל שום מקום.

שכונת מגורים

איך יודעים שהמקום עני ולא נחשב? גם הגינה מספרת את אותו סיפור. סיפור של כוונות טובות והזנחה. יש גינה. אבל היא לא גינה גזומה. כאן לא צפון תל אביב. העשבים נאבקים במרצפות. הגינה גדלה פרא.

גינה לא גזומה

לא גזום ולא נקי. לא "הו אירופה!"

לא נקי

ובסוף הרחוב יש שער. כלומר, גשר. תחנה סופית.

גשר

גשר על פני ים מסילות הרכבת. נקודה ממנה אפשר לצפות על האופק.

מסילות רכבת

ואחרי הגשר יש Gesundbrunnet, שם אני מסתובבת וחוזרת. כאן wedding.

ספסל

הספסל החביב עלי בגינה. הספסל הבודד

 

בתי קברות, מגרשי משחקים

ב – Heinrich-RollerStraße, רחוב קטן שתחוב בין Prenzlauer Allee ו – GreifswalderStraße יש חומה. ובחומה יש שער, אפילו שניים. כשרק הגעתי לברלין  Heinrich-RollerStraße היה במרחב השיטוטים שלי. הייתי הולכת לצד החומה, עוצרת בשער ומשקיפה פנימה. גינה, פארק, יער. והשערים, שניהם, נעולים. מנעולים גדולים וויזואלים על השערים. מה פתאום הגינה נעולה? למה דווקא הגינה הזאת, בעיר מלאת גינות, למה דווקא היא נעולה? לא יודעת. עברתי דירה, התרחקתי מהאזור ועזבתי את זה.

חומה, בית קברות

החומה של Heinrich-RollerStraße מבחוץ, מהצד של הרחוב. כמו כל חומה בעיר, גם היא מכוסה גרפיטי וצמחייה

אחרי כן זה קרה לי שוב, ב – LychenerStraße שעברתי ליד חומה עם שער והשער היה נעול. ושם הייתי עוברת פעם בשבוע, במשך תקופה ממושכת בחורף. והשער היה נעול. תמיד נעול. השקפתי פנימה וזה הוסיף על בלבולי. חשבתי שראיתי קברים, מצבות. בטוח שראיתי אזור של משחקים, מגלשה, נדנדות מעץ, מעין ארגז חול, אזור תחום בגדר נמוכה, בתוך האזור התחום של החומה עם השער הנעול. אז מה זה המקום הזה? זה המשיך לסקרן אותי, העירוב הזה, המתחם הלא ברור, למה הוא, מה הפונקציה שלו?

בברלין יש בתי קברות בתוך העיר. בין הבתים, בין הרחובות. כשאני מחפשת שקט אני לרוב מעדיפה את בית קברות ב – InvalidenStraße על פני הגינה הגזומה ומעוצבת  Volkspark am Weinbergsweg. הגינה, יסלח לי האל, אופנתית מדי. בית הקברות מתאים לי. עכשו, זה לא חדש, החיבה שלי לבתי קברות. עוד בקיבוץ היה לי את זה. בנעורים היה שלב בו אם רצית להתבודד עם נער, זה היה בין בית הקברות וגרגירי הכותנה. אני העדפתי את בית הקברות. אבל גם בקיבוץ על בית הקברות החילוני למהדרין – זה שחברה קדישא לא דרכה בו מעולם – גם שם בית הקברות הוא מחוץ לאזור המגורים, מחוץ לחצר הקיבוץ, סמוך, אבל מבחוץ.

בית קברות

בית הקפה בבית הקברות בברגמן שטרסה. ביום שאני הייתי, חוץ ממני כולם היו מצויידים בעגלות וילדים. עושים חיים בבית הקברות

בברלין בתי הקברות הם כמו גינות עירוניות, חלק אינטגרלי מהעיר. מהחלון של המשרדים של סאונדקלאוד נשקף בית קברות. קטן מאוד, קטנטן, אבל בית קברות, קברים ומצבות. היה יכול לעמוד שם עוד בית, במקום זה עומדות מצבות. בתי הקברות הם יומיומיים, בלי הפרדה ובלי מחיצה מהחיים, בית, בית, בית קברות, בית. ופה ושם רואים גם מצבות בלי בית קברות. פשוט מצבות. רחוב, רמזור, מדרכה, עצים, מצבה. בתי הקברות הם טיוויאלים, יומיומיים, בתוך החיים.

בבית הקברות ב – BergmanStraße פתחו בית קפה. נפגשתי שם עם חברה לפני שבוע. הגעתי בכוונה מוקדם, אני מכירה את המוקסמות שלי מבית קברות, ובזה טרם שוטטתי כראוי. הוא צפוף (ביחס לבתי הקברות במזרח) ודי קטן שזה עדיין גדול, אבל רואים את החומות שלו, החומות שמקיפות אותו, מכל עבר, והוא מאוד ירוק ומלא חיים ועליזות כמעט ילדותית. הקומפוזיציה שלו עולצת.

חלקת קבר

מה זה הדבר הזה? מי צייר את זה? גינה של ילדים. צבע ויצירתיות. קומפוזיציה של שמחת חיים עולצת

יש בו, כמו בבית הקברות ב – InvalidenStraße, צבעוניות עזה, יצירתיות מתפרצת, גיוון אנושי. לפעמים זה נראה לי כמו אזור של גינות שיתופיות קטנות, גינות שילדים מתחזקים. כל קבר הוא אחר, כל חלקה שונה. כמו בחיים, ככה במתים. למה זה שביהדות דווקא במוות משטיחים אותנו להאחדה? בתי הקברות כאן הם אוסף ויזואלי מאוד של סיפורים אנושים, סיפורי חיים. וכמו בחיים כל אחד שונה, כל אחד מספר סיפור שונה. ואלו לא סיפורים עצובים בכלל! בתי הקברות לא שותתי דמע. הם חוגגי חיים.

ובית הקברות היהודי ב – Weißensee, מקום שהוא פלא אמיתי, מקום בו קבורים קברים, גם שם לא נשמרה האחדה היהודית. גם שם גיוון. מצבות שמספרות סיפורים. רסיסי חיים של אנשים, בני אדם, שונים זה מזה, מגוונים. אין שם חיים כמו ב – BergmanStraße, לא בתי קפה אמהות עם עלגות וגינות עליזות וצבעוניות, זה משהו אחר. יש שם נרטיב היסטורי, בני אדם וחיים שהיו ולא עוד, וקסם פראי, משתולל, אפל וגם לא, קודר וגם חי, קפוא בזמן וגם מתחדש. מכיוון שהמקום עמד סגור שנים (שנות הקומוניזם) הטבע שלו גדל פרא, לא מטופח, לא גזום, לא מאורגן. שורשי ענק עוקרים קברים, מצבות מכוסות מטפסים, מבנים שבורים, מפורקים, אחוזות קבר כמו פסלים בטבע, הכל פראי, חזק, משתולל, ובו בזמן מספר סיפור על בני אדם, קהילה, עיר, מה שהיה.

בית הקברות היהודי

בית הקברות היהודי. כאן צומחים צמחים וקבורים קברים

השבוע עברתי שוב ב – Heinrich-RollerStraße והפעם השער היה פתוח. יש שם שלט שאומר שהשערים יהיו פתוחים כל יום בין השעות כך וכך. בפנים, בית קברות, מגרש משחקים, שלטים של רשות הטבע עם תמונות של עלים או בעלי חיים והסברים בגרמנית. מה זה המקום הזה? מה היעוד שלו? מה התכלית? והגן הנעול שברחוב LychenerStraße, אחרי זמן מה ובעקבות טיפ שקיבלתי על בית קברות יפה ב –   Pappelallee הבנתי שהכניסה היא מהצד השני, ובפנים, אכן, בית קברות, מגרש משחקים. בית הקברות אינו פעיל יותר. יש מצבות. מאוד מאוורר, כנראה חלק מן הקברים הוצאו, וחלק לא. חלק שם. ואמהות וילדים במגרש משחקים, וזוג משתזף על הדשא, בין מצבות. חיים.

ואתם יודעים איך קוראים לו, למקום הזה ב –  Pappelallee? קוראים לו  Spielplatz Friedhofspark, איזה צירוף מילים פנטסטי: מגרש-משחקים-בית-קברות. כי למה לעדן ומה יש להסתיר. זה לא קיטש ומוות, זה חיים ומוות, משחקים ומוות. אותו דבר בגינה-מגרש משחקים-בית קברות ב – Heinrich RollerStraße. בבית קראתי עליו. מסתבר שפתחו אותו בשנת 2011 ביוזמת תושבי השכונה.

בית קברות

הקירבה הזאת, בין משחק ומוות

אני יכלה לדמיין את הדיונים שקדמו לפתיחת המקום, נציגי עיריה, אמהות פרנצלאוור-ברג הנמרצות. "כן כן, צריך מקום לילדים"

"ברור, ברור"

"השטח של הבית קברות. במילא כבר לא קוברים שם"

"נוציא כמה קברים, נכניס כמה מתקנים"

"כן כן, אבל לא את הכל, לא את כולם,  תשאירו כמה קברים, מספר מצבות, ככה, בשביל האווירה"

"בטח, ברור, כמה מצבות, בשביל האווירה"

מקום מקסים, הפארק-גינה-מגרש משחקים-בית קברות ב – Heinrich-RollerStraße. מקסים בחוסר התכליתיות שלו. שהיא הצד השני של ריבוי התכליתיות שלו. הוא משמש לכל כך הרבה דברים, מנסה לענות על כל כך הרבה צרכים. שעות שוטטתי בו בניסיון לתפוס את הקירבה הזאת, בין משחק ומוות.

מצגת זאת דורשת JavaScript.