ברלין – תל אביב – ברלין (שוב)

אתמול חזרתי אל הרמן אייקה, בית הקפה החביב עלי על ברונן שטרסה. לפני שנסעתי הרמן אייקה היה סגור. שיפוצים. כל ינואר היה סגור והפתיחה המחודשת נקבעה ליום בו נסעתי. אז רק שלשום, כמה ימים אחרי שחזרתי, ושבועיים פלוס אחרי שנפתח מחדש, נכנסתי והזמנתי קפה ופתחתי את הלפטופ והתיישבתי לעבוד.ישבתי בחדר הגדול, בצד ימין של הספסל, ובצד שמאל שלי ישבה מישהי והתעצבנה בעברית. או לפחות ככה זה היה נשמע לי.

היא הרימה את הקול שלה. אני הרגשתי אי נוחות. למה היא חייבת לצעוק? למה אני מרגישה אי נוחות?

היא לא צועקת. האי נוחות שלי לא עוברת, אבל אני מבינה: היא לא צועקת. היא פשוט מדברת בעברית. ורוצה להיות ברורה. היא מדברת עם לקוח או משהו כזה. שיחת עבודה. וזה לא שהיא צועקת, היא מדגישה מילים. היא מדברת בעברית, במובן הכי מלא שלא זה, כלומר היא מדברת כמו ישראלית, במילים בעברית ואנרגיה של ישראלית. היא מרימה את הקול אבל לא בכוונה, זה פשוט, העברית שלנו היא קולנית, חדה, חותכת, חותרת לאיזה בהירות, כמו השמים הבהירים עד שקופים של תל אביב.

IMG_20180208_125245.jpg

קודם כל רצתי לים. לראות את הים. היא אפור. הרבה מהימים שלי בתל אביב השמים היו אפרפרים, משהו בין זיהום וחיוורון.

***

בביקור הזה שלי בישראל חזרתי אל שכונת הכרם. זה מוזר, האופנים שבהם אפשר להכיר עיר. יש הרבה מהם. שכונת הכרם תמיד היתה שם אבל לא בשבילי, לא שלי. במשך הרבה שנים עבדתי ליד, היו לי שתי עבודות שונות, לאורך עשור, על רחוב טשרניחובסקי. אכלתי המון פלאפל ג'וני. יש לי זיכרונות מרחוב טשרניחובסקי. יש לי חיבורים.

משכונת הכרם אין לי. הכי הרבה הגעתי אל הכרם בשביל לאכול חומוס קומפלט אצל הסורי. משוק הכרמל נמנעתי. היתה תקופה קצרה שחיבבתי את הקפה הצרפתי בגאולה. הוא לא קיים יותר וגם אז אי אפשר היה לראות ממנו הים, אבל היתה לי הרגשה טובה לדעת שהוא שם. ואז, לפני שנתיים, אחותי ובעלה ובני ביתה עברו בחזרה אל העיר, אל שכונת הכרם, ואני באתי לביקור בתל אביב והשתכנתי אצלם, ומאז זה כמעט מסורת, כלומר, לפני כמה ימים חזרתי מביקור בישראל ופעם שניה שלי בכרם.

IMG_20180207_104620_902.jpg

הכרם. אם מסתכלים על שכונת הכרם בלי לדעת שזה שכונת הכרם, היא נראית קצת כמו ערים עתיקות אחרות, מרסי נניח. חוסר סדר קאוטי. בתים בגבהיים שונים. רעפי עץ ישנים. אילתורים.

זה מוזר לחזור למקום שהוא גם זר וגם לא זר לחלוטין. כמו ביקור שני בארץ זרה. הזרות מרגישה מוכרת יותר. יש הבהובים של מוכרות. הזיכרון נאבק בעצמו, הנה, כאן עשיתי, כאן שתיתי, או שכאן, זה הכל כל דומה כשלא מכירים, אבל זה מרגיש מוכר. הזיכרון משווה בין דברים שהוא לא מכיר, מחפש משהו להיאחז בו.

ככה הרגשתי כשהסתובבתי בכרם. המוח שלי השווה בין דברים שהתרחשו לפני 10 חודשים, בביקור הקודם, ובין ההווה. הסתובבתי במקום מוכר בו ההיסטוריה שלי קצרה. זה לא היה עוד החוטים העבים שמחברים אותי אל תל אביב. לא השתי וערב של זיכרונות כמו בנסיעה אל הקיבוץ או ביקור בשכונה בה אני גרתי. לא הייתי צריכה לחצוב לי דרך. זה היה חוטים דקים, רפויים. הם אפשרו לי לראות דברים חדשים. למשל, הבתים. צילמתי הרבה בתים בימים שלי בכרם.

הסתובבתי בשכונה וצילמתי בתים וראיתי איך אנשים, עוברים ושבים, מסתכלים עלי מצלמת בתים ומסובבים את הראש שלהם לכיוון אליו אני מכוונת את הנייד, מחפשים מה אני מצלמת, למה אני מצלמת את הבית הסתמי הזה, בטח תיירת, מסתובבת עם מצלמה, כל דבר נראה לה אקזוטי.

IMG_20180209_084508_971.jpg

הבית היפה הזה על אלנבי. הוא תמיד היה שם? כי אני לא הבחנתי. לא ידעתי.

***

ואז קמנו ביום שבת בבוקר והחדשות עבדו, אולפן פתוח. מטוס הופל בצפון. שני טייסים נפגעו. מלחמה בפתח. נספיק לנסוע לקיבוץ לפני פרוץ הקרבות?

אני לא רוצה לראות, אני יוצאת אל הרחובות, הולכת לאט, מחפשת קפה פתוח, מסתכלת על הבניינים. הבניין הזה בפינה של אלנבי והשוק, הוא תמיד היה כל כך יפה? והטייס שצנח, הוא ראה, לפני שנגע בקרקע, שאין מצב שהוא נופל טוב? הוא הבין שזה הולך לכאוב? הוא יצא מזה?

IMG_20180210_091909_527.jpg

בכניסה לשוק. הבית היפה הזה תמיד היה שם? שבת בבוקר, יום יפה, כולם רואים חדשות, או בורחים מחדשות. הרחוק ריק, אני משוטטת

אז ישבנו וראינו חדשות. כלומר לא ישבנו ולא ראינו, שבת בבוקר, עוד מעט נוסעים אל הקיבוץ, כל אחד עשה את שלו, אבל ברקע היתה הטלוויזיה, ועווית של התרגשות, מה קורה, זה קורה, זה באמת? זה לא אמיתי, לא כזה שמבטל ביקור בקיבוץ, זה סתם, בקטנה, אבל מטוס ננטש, ומשהו הופל, וזה לא קרה מאז שנות השמונים, ואולי זה כן אמיתי, והטייס שנפצע, ומה פתאום צונחים. המשפחה שלו כבר יודעת?

הייתי רוצה לא להתרגש מכל זה. זיהיתי את ההתרגשות שלי ולא אהבתי אותה. זה כל כך מרגש, אולי תכף הסוף, או המלחמה הגדולה, או מה קורה, אבל התחושה הזאת שמשהו גדול קורה והוא תכף יגיע אלינו, ולמה זה כל כך מרגש. אחר כך נסענו לקיבוץ. מה שלא קורה לא היה גדול מספיק לעצור את התוכנית הזאת. וגם בקיבוץ דיברנו קצת על הטייס הפצוע, ואיך נפצע, למרות שלא אמרו, ואני כל הזמן חשבתי עליו, על הרגעים האחרונים שלו, לפני הנגיעה בקרקע, האם ידע שהוא עומד להיפצע? האם ראה את הרעה שתכף תיפול עליו? מה חשב? מה הרגיש?

ולמחרת, יום ראשון. ביום ראשון לא שמעתי כלום על הטייס שנצח. ביום ראשון כבר היה נושא אחר. ביום ראשון בצהריים היתה תקלה של הוט והאינטרנט הפסיק לעבוד בשכונת הכרם ולמי אכפת מגורלו של טייס שצנח כשאין אינטרנט? אחר הצהריים נסעתי לאזור השרון והקשבתי לרדיו וכל הזמן היה נדמה לי שהם שכחו להגיד משהו. אה. הטייס. הם שכחו לעדכן אותי על מצבו של הטייס. בערב היה גואל רצון בטלוויזיה. דרמות אחרות. נושאים חולפים. השיח לא עוצר לרגע. לא על שרה. לא על הטייס הפצוע. לא על הפליטים שתכף מגורשים. לא על כלום. השיח נע מסנקדל לשערוריה.

IMG_20180210_090022_239.jpg

אסתטיקה של הזנחה, של מוזנחות.

***

כשרק עברתי אל ברלין, בשנה הראשונה, כל הזמן היה נדמה לי שאני מזהה אנשים ברחוב. שההוא, או ההיא, זה מישהו שפעם הכרתי. אולי בתיכון. אולי בקיבוץ. אולי אחרי. חברי ילדות צצו מולי באובאן. הפנים של המוכרת בחנות בגדים נראו לי מוכרות. וגם של האיש שישב בשולחן אחר בבית קפה. כל הזמן היה נדמה לי שאני מכירה את האנשים. אני חושבת שחיפשתי קשר. הקשר. חיבור כל שהוא.

בתחילת הביקור אמרה לי אחותי משהו על זה שיש לה חברות, כמוני למשל, שהולכות בעיר וכל הזמן אומרות "שלום", "שלום", לעוברים ושבים. כל הזמן פוגשות מכרים על מדרכות תל אביב. היא חזרה לגור בעיר אחרי 20 שנה. אני עזבתי את העיר אחרי 20 שנה של מגורים בה. מהרגע שהיא אמרה את זה כל הזמן חיפשתי בעינים מכרים. קיוויתי לפגוש מישהו שאני מכירה באופן בלתי מתוכנן. הסתכלתי על פרצופים בשוק, בבית קפה, ברחוב, ולרגע היה נדמה לי שאנחנו מכירים, שהכרנו בעבר, שיש לנו היסטוריה. אבל יוק, זה לא קרה. דווקא בביקור הזה לא נתקלתי באף מכר שלי באופן ספונטאני, ככה סתם, ברחוב.

IMG_20180209_190357_934.jpg

אסתטיקה של התפוררות. אפילו מבעד לזמן ולחסימות ולקשקושים באדום הבניין הזה מהמם

***

להגיע לישראל, לאותו מקום בו הייתי לפני 10 חודשים, הרגיש לי קצת כמו להצטרף לנרטיב באמצע, אני הדמות שמופיעה אחת לכמה פרקים ומתנהגת כאילו היתה כאן כל הזמן. אני הדמות השתולה. הדמות שאין לה רקע. שמופיעה פתאום. לפרקים. לרגעים. מהבהבת על המסך וכבה.

כי גם זה: להסתובב ברחובות תל אביב עבורי זה ההוכחה הקרה, החותכת, שהעולם ממשיך בלעדי. כל הזמן שאני כאן, כל הזמן שאני חיה בברלין והולכת על המדרכות של ברלין ואוכל בבתי הקפה והמסעדות של ברלין וצוברת זכרונות בברלין, כל הזמן הזה, הזמן שאני לא בתל אביב, כל מה שהשארתי שם ממשיך. רק בלעדי.

לבקר בתל אביב מהחיים שלי בברלין, לחזור אל תל אביב, הרגיש לי כאילו הושתלתי בחזרה ברצף שאינו שלי עוד. לחזור אל ברלין, אחרי ביקור בתל אביב, היה כמו לחזור אל מקום אותו הרגע עזבתי, הרצף נשמר. הזמן לא נקטע. בברלין חורף.

IMG_20180213_104023.jpg

כשהייתי קטנה נהגנו להגיד על שקל לזהות ישובים ערבים, כי הבתים בהם לא גמורים. זה היה מין מאפיין כזה, בנייה לא גמורה, בתים צבועים באופן חלקי, ישוב ערבי. אחר כך ראיתי את זה הרבה במזרח, בהודו. בונים עד שנגמר הכסף, לא הפרוייקט.

מודעות פרסומת

הקווים הישרים של ברלין, The Jewish Nation

באחד הערבים השבוע נסעתי באובן, U8, לכיוון מערב. קצת אחרי נכנסו שלושה אמריקאים. שני גברים ואשה. אי אפשר היה לטעות בהם, אי אפשר היה לא לזהות שהם אמריקאים. אחד הגברים התיישב לידי, הגבר השני והאשה התיישבו מולי. ישבנו בספסלים שמסתכלים אחד על השני, לא בקוביות, בחלק היותר מרווח. הם דיברו ביניהם. הם היו אמריקאים כמו הישראלים מהסרטון שוקולד השבוע. הם דיברו ביניהם כמו שאנשים שחושבים שהם לבד ואף אחד לא שומע אותם מדברים אחד עם השני.

היה בהם משהו מביך. השיחה שלהם היתה קולנית. הגבר שישב ליד הבחורה כל הזמן ירד עליה. ונאם לה. הוא דיבר על הגודל של מוסקבה בהשוואה לגודל של ברלין. במוסקבה יש יותר אנשים, אמר, מה, את לא יודעת? ניסיתי לא להקשיב. כל הקרון ניסה לא להקשיב. הסתכלנו אחד על השני במבטים של אנחנו לא מקשיבים. רק שאז שמעתי את הבחור שהתיישב לידי אומר משהו על המוזיאון היהודי, והגנים השתלטו עלי.

ברלין

אני אוהבת את הקווים הישרים של ברלין. האופן שבו קו הבניין חותך את השמים. האופן שבו השמים נחתכים על ידי הקווים של הבניינים

הוא סיפר לזוג שמולו שאתמול היה אמור להיות בסיור במוזיאון היהודי. הוא מבקר בברלין במסגרת חילופי סטודנטים. ארכיטקטורה, אני חושבת. היתה להם משימה ללכת למוזיאון היהודי. אבל לא להיכנס, ככה הוא אמר, רק להסתכל עליו מבחוץ ולכתוב התרשמות.

יש סרטון ביוטיוב של המוזיאון, אמרה לו הבחורה, הסתכלתי על הסרטון ודווקא נראה לי מעניין, שווה לך גם להיכנס. סרטון זה לא כמו להיות במקום באמת! הוא גער בה. וחוץ מזה, אמר, אני לא צריך להיכנס! רק להסתכל במחוץ. ואתמול כל הקבוצה שלי הלכה לשם ועשתה את זה, אבל אני לא.

I couldn't bother, הוא אמר לה, and now i feel guilty.

who do you feel guilty from, היא שאלה אותו, The Jewish nation?

***

בתים, ברלין

הקווים של ברלין. האופן שבו הקו של הבניין חותך את השמיים. יום אחד אני אכתוב פוסט שלם על האופן שבו הקו של הבניינים חותך את השמים

לפני שבועיים השתתפתי בכמה ימים של workshop בנושא של Lean startups. הגעתי לזה דרך פרוייקט שאני מעורבת בו והתקבל לתוכנית אסקלציה בברלין. היזם של הפרוייקט הגיע מישראל, אני בברלין, הלכנו. האירוע התקיים ב Rainmaking loft, מקום שהוא גם startups hub, מה שזה לא אומר, וגם co working space, וגם בית ל – Startupbootcamp Berlin accelerator program, ויש שם גם בר אופנתי.

מאוד ברלינאי, הסברתי ליזם הישראלי שאיתי, הריכוז הזה של דברים ביחד. יש לנו גם כאלה בארץ, הוא אמר לי. נכנסו פנימה. האנגר גדול. רצפת עץ. מטבח משותף. קירות מכוסים לוחות עם מדבקות צבעוניות, גרפים ותרשימי זרימה. אופן ספייס מרווח, שולחנות עבודה עם מדבקות ולוגואים של החברות שעובדות שם כרגע, חדר הרצאות עם פופים ומזרונים, בקבוקי מים מינרליים בכל פינה. מאוד ברלינאי, הסברתי לידידי את האווירה הנונשלנטית. נראה בדיוק כמו בתל אביב, הוא אמר, וסיפר שיממה אחרי פתיחת ההרשמה ל  wework בתל אביב לא נשארו מקומות פנויים.

ברלין, בתים

חשבתי לכתוב על זה השבוע, על הקווים הישרים של ברלין ואיך השמים נחתכים בקו ישר על ידי הבניינים, אבל לא יצא. התמונות הן מתוך הפוסט ההוא, שיכתב יום אחד

ה  – workshop התחיל. ביום הראשון שמענו על Design thinking, בימים הבאים מתודולוגיות שונות של Lean Startups. המרצים היו צעירים. רוב המשתתפים היו צעירים. כולם צעירים בעולם הסטארטאפיים בברלין, אמרתי לו, והכנתי את השטח לקיטור עז על מצב הגיל בעולם הזה. הוא ביטל אותי ישר. אני כבר לא שם לב לגיל, הוא אמר לי, והוא, אגב, מבוגר ממני. זה מובן מאליו שאני הכי מבוגר בכל מקום. בישראל סטארטאפיים זה לגמרי עולם של ילדים, אנשים בגילנו כבר לא יכלים למצוא עבודה, אמר. גם בברלין, הסכמתי בעצב.

היה סבבה, ה – Workshop. לא דברים שלא ידעתי, אבל כן דברים שנחמד וחשוב ויש ערך לשמוע שוב, להיזכר. ובין לבין נתנו לנו תרגילים. הפעלות. הרבה תרגילים והפעלות, האמת. המנחה היה נותן משימה, מפעיל שעון, ויוצא מהחדר. או משאיר אותנו לצפות בסרטון יוטיוב או מצגת. אני לא אוהבת את ההפעלות, רטנתי לו, בטח בארץ לא עושים את ההפעלות, ניחשתי. גם את ההפעלות עושים ב Workshops מקבילים בישראל, הוא אמר, זה אותו הדבר, ושנינו הסתכלנו מסביב וראינו איך כל החדר התפצל לזוגות, כמו שנאמר לנו במשימה, וכולם עבדו. רק אנחנו ישבנו וקישקשנו.

ברלין, בתים

מסתבר שאני מצלמת את זה הרבה. כשהכנתי תמונות לפוסט הזה, עדיין מתוך מחשבה לכתוב על זה, על הבתים של ברלין והאופן שבו הם חותכים את השמים, בדקתי בתמונות שלי וגיליתי שאני מצלמת את אותה תמונה כל הזמן.

זה רק השיתוף פעולה, הוא אמר לי אחרי כמה דקות, שאני לא מבין. בישראל אף אחד לא עושה את המשימות.

נזכרתי באירוע שהשתתפתי בו לפני שנה וחצי בערך. Workshop ערב, חינאמי, בנושא של קבלת החלטות. או משהו כזה, לצערי אני לא ממש זוכרת את הנושא. אני גם לא זוכרת את התוכן. את מה שנאמר. הדבר היחיד שאני זוכרת מהאירוע, הדבר שהכי הרשים אותי, היה שבשלב מסויים ראיתי קבוצה של גברים שנראו בסביבות ה – 40 עומדים על רגל אחת. לא משהו שאני רואה כל יום.

***

ברלין

חשבתי שזה בייחוד עובד עם שמים כחולים, או על רקע שמים כחולים. וזה נכון, בגלל זה נזכרתי בזה השבוע, כי פתאום היו שמים כחולים ואני יצאתי מהבית. אבל זה עובד, היופי של הקו המתוח, גם בשמים אפורים

הג'ינס האהוב שלי נקרע. לא משהו דרמטי, ליד הברך, שפשפוך שהפך לקרע. אני לא יכולה ללכת עם ג'ינס עם קרע, אפילו לא ליד הברך. קרעים בג'ינס זה לא אני. אז הלכתי לחברה עם מכונת תפירה ושאלתי בעצתה. היא אמרה שעדיף שלא היא תתקן, שזה ג'ינס שאני אוהבת ושווה לפיכך לקחת אותו לאשת מקצוע לתיקון.

יש שלושה מקומות שונים – מתפרות, תופרים ותופרות, לא בטוחה איך לקרוא למקומות האלה – במרחק הליכה מהבית שלי. שניים כבר ניסיתי ויצאתי לא מרוצה. השלישי, שהוא גם הכי קרוב אל הבית שלי, מאוד קפריזי. הוא פתוח רק חמישה ימים בשבוע, ארבעה ימים בין השעות 1600 – 1900 וביום שישי בין השעות 1300 – 1600. קשה לתפוס את המקום עובד כמעט כמו שהיה קשה להגיע לחנות הצעצועים בגבעת ברנר, מוסד חשוב שהיה פתוח לשעתיים מתחלפות כל שבוע.

ברלין

הפינה, הפינה, איך הם ציירו את הפינה הזאת? כל כך חלקה, יפה, חדה, מדוייקת. אני אוהבת את הקווים הישרים של ברלין

אבל הפעם הצליח לי, איכשהו. הגעתי למקום ברווח הצר של שעות העבודה שלו ביום שישי. אשה מקסימה ומאירת פנים קיבלה אותי. היא דיברה גרמנית עולצת, אני עניתי באנגלית. התקשורת עבדה. היא בדקה את הג'ינס, צחקה, אמרה שאין בעיה והיא תתקן בשמחה ולקחה אותו ביד שלה והתיישבה ליד השולחן עם מכונת התפירה. לרגע חשבתי שאני רואה נס. תיקון במקום. חמש דקות והג'ינס האהוב שלי כמו חדש.

במקום להפעיל את המכונה כמו שקיוותי שתעשה האשה לקחה פתק קטן ורשמה עליו דברים. 9 יורו ועוד שבועיים בבקשה, היא אמרה לי, ואני לא הייתי בטוחה שהבנתי. עוד שבועיים מה, שאלתי אותה. עוד שבועיים הג'ינס יהיו מוכנים, אמרה ונתנה לי את הפתק עם הפרטים. תבואי ביום שישי עוד שבועיים בבקשה. תודה, אמרתי לה ויצאתי. בדרך חזרה הביתה הצטערתי קצת שלא עשיתי מסיבה פרידה או משהו, איזה טכס קטן, משהו יותר רשמי לרגל הפרידה מהג'ינס שלי.

בתים, תל אביב

ואחרון ודי. כחול על כחול. אבל זה בתל אביב! הו, תל אביב

אה, ואני מחפשת חילופי דירות, ברלין תל אביב. מגיעה לתל אביב ב – 28 לאפריל עד ה – 9 במאי. אם אתם בעניין, או חברים שלכם, או  מכרים, או סתם אנשים, יש לי דירה מקסימה בברלין ואני מחפשת להתחלף. תודה וחן חן

למה, למה, למה גדר?

בדצמבר של שנת 2013 הגיעו פועלים לחצר הפנימית בבניין שלי והביאו אתם הרבה ציוד. ערמות של ציוד. חלקי גדר מרשת ירוקה. מוטות ועמודים. שקיות של מלט ואתי חפירה. הם עבדו בחצר יום שלם ובסוף היום היתה לחניית האופניים של הבניין גדר תוחמת בשני צדדים. חוץ מזה הפועלים מיקמו ערמה גדולה וירוקה של רשתות גדר על גזע עץ במרכז החצר ונעלמו. וזהו.

בונים גדר בחצר הפנימית

הציוד, רשתות של גדר, או בדרך להיות גדר, כלי עבודה, מערך שלם. כל זה קרה בדצמבר

והרבה זמן לא קרה כלום.

גדר לאופניים, חורף, שלג

זאת הגדר שהם בנו. גדר לחניית האופניים. גדר עם 2 צדדים בלבד. גדר לא מגודרת. והרבה זמן לא קרה כלום. היה חורף, ירד שלג, נמס השלג, נהייה אביב

הבניין שבו אני גרה הוא חלק מקומפלקס של בניינים שבנויים מסביב לחצר פנימית אחת. חצר גדולה, חצר  יפה, חצר ירוקה. חצר פנימית שהיתה יכלה לאכלס עוד כמה וכמה בניינים, אבל במקום זה היא הריאות הירקות שלנו, של כל דיירי הקומפלקס. הכניסות לכל הבניינים שמסביב לחצר הפנימית הן מבפנים, מהצד של החצר, ולחצר הפנימית יש כמה כניסות מקושטות, מכל הכיוונים של הקומפלקס. מארבעה רחובות שונים אפשר להיכנס דרך הקשתות ולהגיע לחצר הפנימית ומשם לבניין הספציפי שלך.

לקח לי זמן אבל למדתי את זה, למדתי איך להשתמש בזה, מאיזה יציאה לצאת כשאני רוצה להגיע לאובאן, למשל, או לבריכה. היציאות והכניסות השונות הן דרכי הקיצור שלנו. ולפעמים אנחנו חותכים דרך הדשא. כמובן, יש מדרכות בחצר הפנימית. מהבית שלי, אם רוצים לצאת או להיכנס דרך הפתח שהכי קרוב לאובאן, אפשר לקחת את הדרך הארוכה, העוקפת, דרך המדרכות שבתוך החצר הפנימית, או שאפשר לחתוך דרך הדשא. אני חותכת דרך הדשא. אבל התחלתי לעשות את זה רק אחרי שראיתי אחרים, מקומיים, את השכנים המבוגרים מלמעלה למשל, עושים את זה. אחרת לא הייתי מעיזה.

פתח כניסה יציאה

אחת הכניסות לחצר הפנימית. זאת הכניסה הכי נוחה עם יוצאים או באים מהאובאן, למשל. ואז כדי להגיע לבניין שלי חותכים דרך הדשא.

החצר הפנימית היא גינה שיתופית. שטח ירוק קולקטיבי. אני יושבת על מושב החלון בבית שלי ומשקיפה על החצר הפנימית ורואה את עונות השנה מתחלפות. רואה את הטבע חי. החצר היא שטח פתוח, משוחרר, ירוק. מטופח אבל גם טבעי, גם פראי גם בורגני.  שטח לא פרקטיש. יש בחצר עצים ושיחים ודשא וארגז חול גדול ופינות לפחים. או בעצם, במקרה של הבניין שלי, מכלאות לפחים.

אני לא יודעת למה, מעולם לא הבנתי את זה, אבל בחצר הפנימית יש שתי מכלאות פחים. לכל מכלאה יש מפתח. ביחד עם מפתח האב של הדירה קיבלתי מפתח למכלאת הפחים של הבניין. יש בנינים אחרים בקומפלקס שיש להם סתם פחים, לא מכלאת פחים. פחים משוחררים. פחים שעומדים להם, בפשטות, בחצר. אבל לא אצלנו בבניין. אצלנו הפחים נעולים בתוך מכלאה, מגודרים מכל עבר.

פחים נעולים

מכלאת הפחים. הפחים במעונם. פחים נעולים ומגודרים ומבוצרים. ביחד עם המפתח לדירה, מפתח האב, קיבלתי גם מפתח לפחים

ומאז דצמבר גם האופניים מגודרים. לא כמו הפחים, לא מארבע כיוונים, רק משניים. והזמן עבר וכלום לא קרה. עד תחילת אפריל. בתחילת אפריל חזרו הפועלים וחזר הציוד. הפעם הם נשארו ליומיים שלמים, יומיים מלאים. ועכשו יש לנו גדר מרשת ירוקה בחצר הפנימית. היא מגדרת חלק מהחצר הפנימית, חלק מהשטח שהיה פתוח. החלק שבו חתכנו על הדשא כדי לצאת ולהיכנס מהפתח הכי קרוב לאובאן, למשל, החלק הזה בתוך הגדר.

לכאורה, חשבתי, הגדר קמה כדי למנוע בדיוק את זה, את החיתוך דרך הדשא. אבל לא. בגדר הפנימית עשו שני שערים. והשערים הם בדיוק בשני הצדדים של איפה שאנחנו חותכים דרך הדשא. זאת אומרת, עדיין אפשר לחתוך דרך הדשא. הפועלים השאירו את השערים פתוחים והכל נמשך אותו דבר, פלוס גדר שלא מגדרת כלום.

למה באו הפועלים? מי הזמין אותם ולמה? מה התפקיד של הגדר הזאת, מה המטרה שלה? בפני מה היא מגנה, על מה היא שומרת? גדר גדר, את מה את מגדרת?

הגדר הפתוחה

הגדר הפתוחה. שהיא לא הגדר הטובה. או שכן. בעצם אין לי מושג. כי אין לי שום מושג, אפילו לא רעיון, למה הקימו או הגדר הזאת ומה היא באה לעשות ומה המטרות שלה.

"גדר היא מכשול שנועד לתחוֹ‏ם שטח מסוים, כדי לציין בעלות עליו ולהקשות על הכניסה אליו. גדרות עשויות לרוב מרשת או מוטות ברזל, ובעבר נפוצו יותר גדרות עץ." (מתוך ויקיפדיה). 

על מה הגדר שלנו מקשה, ועל מי ולמה? 

אחרי עוד שבועיים ננעלו שערי הגדר. לא הופתעתי. חשבתי שזה עומד להתרחש. אני כבר קצת כן משולבת כאן, בתרבות המשונה הזאת, וחשבתי שזה מה שעומד לקרות. רק קצת דאגתי שיתנו לנו מפתח חדש, אבל לא, אין מה לדאוג. פרקטיש לפני הכל. מפתח האב הכל יכול, המפתח שפותח את האינטרקום והקלר והדירה הפרטית, פותח גם את השערים של הגדר. את שניהם. רק לפחים, משום מה, יש מפתח אחר. באמת סוג של מחדל.

הגדר הסגורה

הגדר הסגורה. עוד מטלות למפתח האב, המפתח הכל יכול. המפתח שיש רק לנו, הגרים בבנין. למה צריך מפתח לגדר הזאת?

ועכשו הדשא והעצים, השיחים והעלים, כמו הפחים, לא יכלים לברוח לשום מקום. והחצר הפנימית מחולקת. יש בה חלקים משוחררים. ויש חלק מגודר. וכל זה למה?

הו, למה, למה, למה כל זה? אין לדעת. אין אפילו לשער. אני מסתכלת על הגדר ומשתוממת. מפני מה את מגינה? על מה את שומרת? גדר גדר, מה את מגדרת?

גדר בחצר

החצר עם הגדר. החצר המחולקת. יש חלק בפנים ויש חלק בחוץ ואין לי מושג למה ומה ההבדל ולפי מה נחתך השטח ולאיזה מטרה. יש גדר בחצר