סיכום שנה, ערוצים מצטלבים, דלתות נפתחות, קצף לבן מכסה את הכל, התחלת שנה. התחלות

לקראת סוף יום הלימודים הראשון בתוכנית להכשרת מורי Mindfulness בגישת MBSR עשינו את המעגל. כל אחד סיפר משהו על עצמו. המנחה ביקש שנתמקד. לא סיפור חיים, הנחה, כמה מילים על ההווה. התלמיד שישב לצידו התחיל והתנועה נעה בכיוון השעון. אני ישבתי באמצע. עד שהתור הגיע אלי התגבש תחביר: שם, מקום לידה, מקום מגורים נוכחי, למה תוכנית להכשרת מורים בגישת MBSR, איך זה מרגיש להיות כאן, ביום הראשון של התוכנית.

זה שימח אותי, הקונסטרוקציה התחבירית הזאת. זה חימם לי את הלב. גם גם אני נולדתי איפהשהו אחד וכיום חיה באיפהשהו אחר. גם אני שמחה מאוד להיות כאן. חיכיתי לזה הרבה זמן.

כביש ביער

דרכים חדשות, דרכים פתוחות

***

איך יודעים מתי תוכנית היא אמיתית ומתי היא לא? מתי תוכנית לעתיד היא פנטזיה, חלום, ומתי היא תוכנית אמיתית וריאלית? אני לא תמיד יודעת, לא בהתחלה, אז אני בודקת. בשנתיים האחרונות בדקתי הרבה תוכיות כאלה. שיחקתי איתן במחשבות שלי. מדדתי אותן, כמו שמודדים בגדים. זה מתאים לי? זה יכול להתאים לי? דיימנתי בראש שלי איך יהיה, איך ארגיש, אם אממש תוכנית זו, או תוכנית אחרת.

תוכניות שהתחילו מרעיון, ממחשבה חולפות, ממשהו ששמעתי, או קראתי, או ממשהו שמישהו אמר לי. רעיון שאיכשהו מצא את דרכו אלי, או שאני מצאתי את עצמי חושבת עליו. לא תמיד ברור לי מאיזה כיוון הרעיונות נעים, מאיפה הם התחילו, איך הם נכנסו ויצאו מתוך התודעה שלי.

***

באחד הימים של דצמבר לפני שנה שכבתי על הספה האדומה בסלון שלי והרגשתי די אומללה. היה קר ואפור וגשום והמוח שלי שר לי מבפנים שזוהי רק ההתחלה לה לה לה. מחשבות על השנה החדשה איימו עלי. סיכומים. החלטות לקראת. לא רציתי לסכם ולא רציתי להכריז על החלטות לקראת. אפילו לא בפני עצמי. אפילו לא בתוכי.

הרגשתי שאין בי מהחגיגיות הנדרשת לרגע כזה, לסיכום כזה. שהסתכלות אחורה היא עגומה והסתכלות קדימה היא מאיימת. שאני לא רוצה לסכם. לא כרגע. כרגע אני קפואה בתנועה, קפואה בין לבין. בין המקום בוא אני נמצאת למקום אחר, אותו לא ידעתי להגדיר. קפואה בתוך הרצון לשינוי. יודעת שרוצה שינוי ולא יודעת איך להביא אותו.

תחנת אוטובוס, בנדנבורג ברלין, גרמניה

ויש תחנות בצד הדרך

***

זה היה מפגש של שני ערוצים נפרדים של מחשבות, אותו יום בדצמבר שעבר על הספה האדומה בסלון שלי. ערוצים שוצפים, אקטיבים, מוכרים, שזרמו אחד לצד השני בחופשיות ולאורך זמן לפתע הצטלבו. בום! פוף! אח, רעיונות חדשים.

אחד הוא הערוץ המקצועי. הפרנסתי. מחשבות על פרנסה ומקצוע, מקצוע ופרנסה. נושא עתיק. ערוץ רדוד, שחוק מרוב שאני מהלכת בו. האם מה שאני עושה הוא הדבר היחיד שאני יכלה לעשות? כל כך הרבה שנים של לעשות אותו הדבר? עברתי ארץ ואותו הדבר, ככה זה אמור לעבוד? ואם לא, אז מה כן, מה עוד אני יכלה לעשות?

רציתי לשנות – להרחיב או לגוון, להתאים מחדש, למצוא עניין מחודש  – במקצוע שלי. בדבר הזה שהוא גם מקצוע וגם פרנסה ובייחוד בייחוד תופס וממלא חלקים נרחבים, שעות רבות, מהיומיום, מהחיים שלי.

הערוץ השני הוא התירגול. העניין שלי בבודהיזים, במדיטציה, בתירגול, בלשבת על הכרית ולא לצפות לכלום. כבר שנים שאני מסתובבת סביב התחום במידות משתנות של רצינות ומסירות. איכשהו, בהסתכלות לאחור, התירגול שלי ומד הרצינות שבו עלו מדרגה עם או במקביל למעבר אל ברלין. ועוד מדרגה. ועוד מדרגה. סוג של: מריטריט לריטריט. המקום של התירגול בחיי גדל, צמח, תפח, תפס ומילא חלקים נרחבים יותר ויותר במחשבות שלי.

איך אני מתרגלת יותר? איך אני מתרגלת עוד? לפני שנתיים החלטתי שאני רוצה לתרגל מינימום של חודש בשנה. איך אני עושה את זה? איזה אורח חיים יאפשר לי את זה? ולמה רק חודש? למה שאני לא אקח שלושה חודשים ואסע לבורמה ואתרגל שם, למשל? בדקתי את האפשרויות. זה הכל נראה ראלי, יחסית, אם ארצה מספיק. אבל איך אני מלשבת שלושה חודשים אוף עם עבודה ופרנסה? עם העבודה והפרנסה שלי?

***

ואז זה קרה, הבום. שני הערוצים נפגשו, הצטלבו, עלו אחד על השני, קצף לבן צף לשמים וכיסה הכל, ואז התפוגג לאיטו. למה בעצם שני ערוצים? למה נפרדים? ככה זה בא לי: אולי אני אלמד קורסי MBSR? אה, אה, אה. אולי באמת?

עץ עם לב וחור

ויש עצים שיש להם לב. וחור. עץ עם לב וחור

***

כמעט שנה אחרי אותו היום, באמצע נובמבר 2018, התחלתי את הלימודים. גם זאת דרך לדעת שרעיון הוא יותר מרעיון, שרעיון הוא תוכנית. משך הזמן שהוא, הרעיון, דבק בי, הבהיר לי שהוא רציני, או שאני רצינית כלפיו, לא תמיד ברור לי מי מקדים את מה. מהרגע שהתחלתי לברר על הלימודים ועד שהתחלתי ללמוד בפועל עברה כמעט שנה.

***

MBSR זה קיצור של Mindfulness based stress reduction, תוכנית או קורס של 9 פגישות (8 פגישות של 3 שעות פלוס יום תירגול) במסגרתו לומדים לפתח ולטפח קשיבות (mindfulness) בחיי היומיום ובמדיטציה. התוכנית פותחה על ידי ג'ון קבט-זין, פרופסור לרופאה בדימוס באוניברסיטת מסצ'וסטס בה הקים וניהל את ה – Stress Reduction Clinic, והיא התוכנית הכי נבדקת ונחקרת באופן מדעי על השפעה של מדיטציית מיינפולנס עלינו, על המוח שלנו ועל האיכות החיים הכללית שלנו.

במסגרת התוכנית לומדים ומתנסים בכמה סוגים של מדיטציות, בלי לשמוע כלום על הבודהה או בודהיזם. זאת תוכנית חילונית ומערבית לעילא שמאפשרת התנסות או הצצה אל החוויה של מדיטציה ומיינדפולנס.

אני ראיתי בתוכנית דלת כניסה. דלת סיבובית שמאפשרת כניסה ויציאה וכניסה מחודשת. כניסה אל העולם של מיינדפולנס עבור מי שמעולם לא התנסה בזה, הצצה בטוחה יחסית אל התריגול המדיטטיבי. ועבורי כניסה אל העולם של הוראה, הדרכה, לימוד. כניסה אל עולם חדש עבורי שיאפשר לי, כך אני מקווה, להעמיק את התירגול שלי, לתרגל עוד. ואולי גם, ככה, על הדרך, באגף החלומות, לחשוף בפני אחרים, לשתף אחרים, בשמחת המדיטציה שלי, בשמחה שהעיסוק הזה – שהוא עיסוק לא עיסוק, עשייה לא עשייה – בתחום הביא לי.

****

אז זהו. דלת כניסה. שנה עברה. שנה חדשה מתחילה. ואם הכל ילך כשורה, טפו טפו טפו, ואין סיבה שלא, אני אלמד את הקורס MBSR הראשון שלי החל מאוקטובר 2019. פרטים נוספים יבואו, ויפורסמו וכו, ברגע שאדע אותם. בנתיים פתחתי אתר. כי אני בחורה רצינית שחיה בעולם בו כל צעד קטן מתחיל באתר. lirazaxelrad.com. ואם במקרה זה מעניין אותכם, מוזמנים ליצור קשר בפרטי. אשמח ביותר לשתף ולעדכן.

שנה טובה שתהייה. שנה של רגעים גדולים ורגעים קטנים, תובנות גדולות ותובנות קטנות, התבננות שקטה, השתתפות ערה, ושמחה בלב.

אגם בחורף, לא קפוא

מים רבים. התחלות

מודעות פרסומת

זו הקומפוזיציה

ביום חולין שמשי הלכתי לתערוכה של קאפור במרטין גרופיוס באו. התערוכה נפלאה: חכמה, מעניינת, מאסיבית משהו. מבנים וסטרוקטורות, בתוך מבנה וסטרוקטורה. המוצג בתוך המוצג. התצוגה בפנים היא המוצג, וגם הבניין ביום אחר, בהקשר אחר, גם הבניין הוא המוצג. לרגעים, בזוויות מסויימת, בעינים מצומצמות דק, נראה כאילו הם מתחרים. במבט אחר, ברגע אחר, נראה כאילו תמיד הם מחוברים, תמיד היו יחד, בלתי נפרדים, קאפור ומרטין גרופיוס באו. אבל גם זה לא. תערוכות באו, תצוגות יתחלפו, המבנה עומד.

martin grupious bau

מה יותר מרשים, הבניין או העבודות?

"התערוכה אינטיליגנטית", כתבה לי חברה על קפאור, "הבניין לא ייאמן".

הבניין, מרטין גרופיוס באו, באמת לא ייאמן. הייתי בו פעמים, כל פעם היתה שונה. בפעם הראשונה היה יום חורף וקר והגעתי באחר הצהריים חשוך לתערוכת צילומים של דניס הופר שהתקיימה בחלל העליון. השבוע הגעתי בחולצה קצרה, תחת שמים כחולים, והתצוגה התקיימה בקומת הכניסה. קונפיגורציות שונות, חוויה שונה. עכשו אני מוכנה ללכת לתערוכה של מרטין גרופיוס באו וזהו. כלומר, היה מקסים, אצל קאפור, באמת, שווה לחלוטין. ועכשו אני רוצה לראות את הבניין. 

Martin-Gropius-Bau

מה יותר מעניין? הבניין או העבודה המרכזית בתערוכה?

באותה תשומת לב, באותה רוח של התבוננות

בגלריה הופמן מסתובבים עם ליווי של מדריכה בסיור פרטי. הגלריה היא בבית המשפחה, או במה שפעם היה בית המשפחה. היום הוא מבנה, מבנה האוסף, האוסף הפרטי של בני המשפחה. בכניסה נותנים למבקרים נעלי בית, לשמר את תחושת הבית משפחה. המדריכה היפה מובילה אותנו בין הקומות, מספרת על חלק מהעבודות, האמנים שיצרו אותן, השנים, בני המשפחה, אתוסים מקומיים. העבודה שתלויה על הקיר. העיר משתקפת בחלון לצד העבודה.

החוץ נכנס דרך החלונות הגדולים, דרך הגג. השפיץ של אלכסנדרפלאץ מאחורי התמונה. בקומה קרקע עבודה שמורכבת ממפות שונות של ברלין לאורך השנים. באחד החדרים השאירו, בכוונה, ארוחת בוקר. "פה אכלנו היום", אמרה המדריכה והצביעה על שארית הגבינה שנשענה על צלחת חרסינה. הכל מעוצב. צנוע, פשוט, כמו ביתי, כמו ספונטאנטי, מעוצב. לבניין קווים ישרים, גדולים, קווים של תנופה, של חלל, עומק וגובה. הוא היה יפה גם בלי האוסף. הוא היה מעניין גם בלי האוסף. אבל אז לא היתה סיבה לטייל בו, לא היה תירוץ. לא היתה מדריכה, לא היה סיפור. האוסף הוא התירוץ של הבניין. וגם הסיפור שלו, גם הממשמע. היום זהו הבניין של האוסף. למרות שהבניין היה שם קודם.

ברקע המגדל, ברלין

ברלין, אלכסנדרפלאץ. החוץ בפנים, בתוך הגלריה, לצד האמנות, הוא האמנות

ברלין שלי היא לא עיר של בתים. היא עיר של מבנים. ומקומות. לכל מבנה יש סיפור. לסיפורים של מבנים יש פורמט: שם, הסברים על בעל השם, שנת התחלת בנייה, שנת פתיחה, שנות המלחמה, שנת השיפוץ, מזרח או מערב, אחרי הנפילה. המבנים בברלין מספרים סיפורים. בשקט, בלחישה, פסקול שקט של אור וצל ופינות ומרפסות וחללים וגגות ושמות ושנים. לפעמים, אם המוח שלי לא מחריש כל רחש אחר, אני שומעת אותם קוראים לי להתסכל, להביט, לשמוע. כמו בגלריה. באותה תשומת לב, באותה רוח של התבוננות.

גלרית הופמן

מה המוצג? מה שתלוי על הקיר או תמונת העיר ממסוגרת בחלון?

הלכתי לאירוע תחת הכותרת "פורנו ארט". היה מרתק. היה סרט דקומנטרי על תנועת הפוסט פורנו בברצלונה שהוקרן על קיר ברחבה הפנימית. היתה שקופית ענק של החלק העליון של המגדל באלכס עם גברים ערומים מזיינים אותו מכל כיוון, היתה תמונת שחור לבן גדולה של נשים ערמות בקסדות ג'דיי, היה מייצג-מזבח אירוטי מפירות וירקות, היו עבודות שהציגו נשים עם נשים, גברים עם גברים, נשים עם עצמן והיה חלל מפתה, אפל, מטריד, מבוכי. חלל שגרם לנו לתהות האם כל זה, כל הדבר הזה, הוא לרגל האירוע, שלושה ימים וזהו, או שזה שם תמיד.

פורנו ארט

צילמתי באחד החללים בו התקיים האירוע. מה לאירוע ומה פה תמיד? איפה מתחילה האמנות ונגמרת העיר?

האירוע התקיים במפעל לשעבר, לפחות בחלקו, עם תיקרה גבוהה וכל מיני ברזלים, עוגנים, שרשראות ויתדות משתלשלים ממנה. תנורי ברזל, חדרים שמתפצלים מחדרים, מפלסים בגבהים שונים, מסכים, מרתף או בונקר עם סאונד איסטליישן, חדרי חושך, כוכים וקוביות ישיבה, קירות עמוסים בכלי עבודה וקירות של לבנים חשופות, גיבוב של דברים, רהיטים, חפצים, זה שייך לכאן או לתערוכה או למה? בלגן אקלקטי מאורגן, מעוצב, מתוזמר. חלל שנוצר ממקטעים וחיבורים של מבנים שונים מתקפות שונות ברמות תחזוקה והתפוררות שונות ובכל זאת יש בו רצף, בשפה, בטון. יש משהו מאחד, יש המשכיות.

זה בכל מקום בברלין. הלכתי להופעה של פורטיסהד. זה היה במבצר. בחצר הפנימית, המרובעת, של המבצר. המבצר מוקף בנהר. יש לו כניסה אחת. הוא מבצר. לפני ההופעה הלכנו לאורך הנהר, מצאנו פינה שקטה, ישבנו על הגדות. אלפי אנשים מטרים משם, בתור לכניסה היחידה למבצר, ואנחנו בטבע, בשקט. היתה הופעה נהדרת. עכשו אני רוצה לנסוע לשם שוב, לראות את המבצר, הנהר. וזה בכל מקום בברלין. המקום מעניין כמו האירוע, לפעמים יותר מהאירוע. המקום הוא גם האירוע, חלק אינטיגרלי לגמרי מהאירוע, כל אירוע. הדברים מתערבבים.

תנור

המשרפות! גם זה היה שם, במקום של האירוע, ובדקתי, לא משרפות. תנורים. מפעל לתנורים. יצרני תנורים. אפשר לנשום

הלכנו לאכול במסעדה בשם "ברכט קלר". האוכל היה אוכל. המקום היה מדהים. יש לו סיפור: זה באמת הבית בו חי ברכט בשנים האחרונות. הקבר שלו בבית קברות פה ליד הבית. הוא גר בקומה העליונה. המרתף מלא בדברים קשורים, תמונות שלו, תמונות  מהצגות, מיניאטורות של תפאורות, כתבי יד, אור חלוש, אווירה חומה. זה האוכל. זה המקום. או המקום בו אכלנו בראנץ בשונברג. זה לא האוכל, שהיה סביר (ואת הכל תוכלו לקרוא בבלוג הבראנץ שלנו) זה המקום, המקום שאני לא שוכחת, המקום אליו אני רוצה לחזור.

המקום הוא האירוע. החוץ והפנים מתערבבים. אין רצף. יש קטיעות, יש חלקים. העיר היא כאוס של קווים ישרים, מרובעים. זאת הקומפוזיציה של הדברים. החוץ משפיע על הפנים. צבע השמים משנה את התאורה. הכל מתערבב. הכל מעורבב. בגבבה. גיבוב של שנים ותקופות וחומרים ומרקמים. הדברים לא שלמים, לא מושלמים, לא גמורים. חדש ליד ישן. חלונות אל החורף. קיר מתפורר נושק לקיר חדש. עיר של שאריות, עיר של התחדשות. עיר שאין בה אחידות. יש אי סדר, אי רצף, אי המשכיות. והעיר פתוחה לזה. החלונות שלה פתוחים אל החוץ, אל הבלגן, אל ההיסטוריה. ברלין של שאריות, ברלין של התחדשות.

קיר, קרויצברג

קיר בקרויצברג. רק קיר

לפני פיזור

השבוע נתבקשו תושבי ברלין להשקות את העצים הקרובים לביתם, כי קיץ, וכבר כמה ימים ברצף לא ירד גשם, והעצים, כמו חתולי הרחוב בתל אביב, זקוקים ליד תומכת, ליד משקה. אני בעד ברלין ירוקה. אני בעד להשאיר צלוחיות עם מים לחתולי הרחוב. אני בעד, באמת. ברלין עיר של קיץ. מי היה מאמין. ברלין עיר של קיץ.

רחוב, ברלין

זה לא אמנות. זה הרחוב. סתם רחוב. רגע סתמי

עבודה של קאפור

עבודה של קאפור

עבודה של קאפור

עוד עבודה של קאפור

ברלין בסקסאפיל של חורף

קר. פאקינג קר.

כל הזוהר של החורף, השלג, היופי של הלבן, כל ה"הו אירופה!" שזה עשה לי, הכל פג. פקע. עבר. רק הקור נשאר. קרררר לי. כל הזמן קרררר לי.

ברלין בסקסאפיל של חורף

השבוע הרגשתי כאילו החורף הארור הזה תוקף את העיר, דוחף אותה אל הקצה, מביא אותה לקריסה. התחבורה הציבורית למשל. והאסבאניים הארורים. השבוע ניסיתי להגיע מביתי לשונברג. הנסיעה דרשה אסבאן. התחנות של האסבאניים חשופות לאלמנטים, והאלמנטים קשים. בפנים, בתוך האסבאן, לא הרבה יותר טוב. מלוכלך, הרצפה מחזה אימה של בוץ-אבנים קטנים-שאריות שלג-ושלוליות קטנות, הצפיפות בתוך הקרונות רבה כי אפילו משוגעי האופניים הפנימו סוף סוף את תנאי מזג האוויר, ועדיין די קר בפנים וההתקדמות איטית.

רכבת תחתית, ברלין

קריסת הרכבות: השעון הספיק לעבוד, תגיע כשתגיע (זה מסיפור אחר, נסיעה אחרת, אחת שלא זכתה להכינס במלואה לפוסט)

ואז עצירה. הודעה ברמקול, בגרמנית. המון רב יוצא. המון רב נכנס. תנועה והמולה. אני יושבת בשקט, מה אני מבינה? גרמנית בטח לא. אמהמה, מכיוון שבגרמניה גם תקלות ועצירות לא מתוכננות מתנהלות לאט ונמשכות הרבה, אחרי קצת זמן של בהייה עלה בדעתי שאולי אני צריכה להגיב על המצב, לעשות משהו, בכל זאת, הרכבת עומדת, האנשים התחלפו, וכמה וכמה שאלו אותי – אותי! – מה קורה. עניתי להם שאין לי מושג, אני לא מדברת גרמנית, אבל מתישהו הבנתי שההודעה הזאת שנאמרה לפני כמה דקות ברמקול אולי מיועדת גם לי.

לקחתי הימור מטורף ויצאתי לרציף. אכן, כל הסימנים מעידים על משהו. בחושי הבלשיים המדהימים הבנתי שעלי להחליף רכבת. למה ומדוע, לעולם לא אדע. האסבאן שלי שינה כיוון באמצע ואם אני רוצה להגיע ליעד עלי להגיב למצב. הגבתי. הגעתי ליעד. ג' שגם הוא הצליח להגיע סיפר שגם אצלו האסבאן השתגע. במקרה שלו זה היה עצירה, נהג נוטש, ישיבה שקטה, נהג חדש עולה, התחדשות נסיעה.

לילה אחד חזרתי הביתה בטראם, נסיעה שברגיל לוקחת 20 דקות. הפעם היא נמשכה כמעט שעה, וזה אחרי שחיכיתי לה, פנים קפואות, עינים דומעות, אף נוזל והכל, רבע שעה!  עליתי עליו בלי תחושה בפנים וברגלים, רק בעזרת רצון, הד קלוש למה שפעם היה יצר הישרדות. הגעתי הביתה אומללה עד בלי די ולא הצלחתי לפתוח את דלת הכניסה לבניין. חשבתי שאמות שם, על המדרגות לפני דלת הכניסה. אצנח ואמות.

היידים רעדו לי, המפתח קיפצץ לי ביד, המוח קפא לי, אולי בכלל הקור משנה את המכניזים המנעולי שם בפנים? כמו שחלונות העץ הישנים בדירות הבאוהאוס הישנות בתל אביב מגיבים לקיץ בהתכווצות, התנפחות והתפוצצות שלאחריה הם לא ייסגרו עוד לעולם, אולי ככה גם בחורף בברלין? ובכל מקרה, מה אני עושה, מה עושים כשהמפתח לא פותח את הדלת? לכתוב סטטוס? להצטלם לאינסטאגרם?

התחלתי ללחוץ כמשוגעת על כל הכפתורים של כל הדירות בבנין. אבל כאן ברלין מותק, מי יפתח לי סתם ככה? אף אחד, ברור! הם לא סתם ישמעו צילצול ויפתחו את האינטרקום. כולם התעלמו. רק שכנה אחת, הקשישה, הגיבה אחרי כמה ציצולים ואמרה משהו בגרמנית. עניתי משהו באנגלית והיא פתחה. כשלתי לתוך דירתי אסירת תודה לעולם ועד. לא, לא אמות כאן על מדרגות ביתי, לא היום לפחות!

רצפת האובאן או האסבאן

האובאן או אסבאן, תמונה מבפנים. וגם שמתי לב שהנעליים של כולם יותר נקיות משלי, ויש מצב שהנוהג המקומי הוא להבריש את הנעלים כל יום. אני חוככת בדעתי

אנשים נופלים

אנשים צונחים להם באמצע הרחוב! ולהיות אשה נופלת באמצע הרחוב זה הפחד הכי גדול שלי בחורף. זה הכל בגלל הקרח וקשיי ההליכה שהוא מייצר. אני רואה את זה מבעד לעיני הדומעות תדיר, וזה נראה כמו חיים בסלואו מושן. כולם זזים לאט, בצעדים מהוססים. אפילו אני. עד כה המגפיים שלי עומדות בעומס. השבוע ראיתי שני משתטחים. אחד קרס על מדרגות בתחנה של ברנוארשטרסה, בדרך החוצה.

כניסות, כניסה, מרבצי קרטונים

כל המקומות האלה בחוץ שהם חלק מהחיים כמו מסעדות, בתי קפה, קיוסקים סופרים ופרפומריות, כולם כולם מתהדרים להם בריצוף רצפה חדש: שטיחים של קרטונים מפורקים מקבלים את פני מכל עבר, בכל עבר, לכל מקום שאני הולכת. שטיחי קרטונים. הם הפתרון המקובל לבעיית הנעלים-מלאות-בשלג-שתכף-ימס-ויהפך-למים-חומים שמגיעות במחוץ. מרבצי קרטונים למלחמה ברטיבות.

2000 שנות קור אימים (או יותר אבל אני יהודיה ו"2000 שנות" זה מה שאני מכירה) וזה הכי טוב שמצאתם? למחוץ קרטונים על הרצפה? זה גרמני זה? זה כמעט מעליב! בכל זאת גרמניה כבר הצליחה להתמודד עם אתגר או שניים, למצוא פתרונות, להקים מחנות השמדה וכל זה, אבל קרטונים פחוסים זה הפתרון לבעיה שחוזרת כל חורף?

קרטונים, חורף ולכלוך

משטחי קרטונים כשטיח כניסה לקיוסק

ההתפשטות

ויש את העניין הזה של התפשטות והתלבשות. כבר הגעתי ליעד כלשהו, מצאתי את הרחוב והפתח הנכון והכל, לחצתי על השם הנכון באינטרקום, מצאתי איכשהו את הדירה (כי להשתמש במספרי דירות זה כה פאסה), נכנסתי פנימה, המארחים פתחו את הדלת, שלום שלום, נשיקות וכל זה.

ואז הם חוזרים לסלון שלהם החמים והנעים ואני נשארת תקועה ליד הדלת, מתפשטת: כובע, כפפות, צעיף, מעיל, דוחפת את הצעיף לתוך השרוול של המעיל, מפנה מקום על מתלה המעילים ומתפללת שלא יקרוס מעודף משקל, הכובע והכפפות לתיק, מקום לתיק, ואז נעלים, כלומר מגפיים, כלומר רצף התנועות המביך הזה שכרוך בהסרת מגפיים, עמידה על רגל אחת, קפיצות קלות, משיכות והתנשמויות, עמידה על רגל שניה, שליפה, ניצחון: הריני, הגעתי!

כל כניסה לכל סלון מרגיש לי כמו לדפוק כניסה, ואין כניסות צנועות. הנה אני, כוכבת שכמותי, משתהה רגע לפני העלייה לבמה, רק שבמקום לסדר את האיפור אני מתפשטת. מורידה, מסירה וחולצת. הגעתי, התפשטתי, אפשר קפה בבקשה?

קרטונים בכניסה לאנשהו

שוב הקרטונים. בחיי שאני מרגישה עצובה בשבילם

בחירתה של סופי 

השוואה

הקיץ התלאביבי השנוא אל מול החורף הברלינאי המדכא

המשותף

רגע של היסוס שמצטבר לרגעים רבים והיסוסים רבים לפני כל יציאה מהבית. לפני כל תזוזה.

(לדוגמא: טוב, אז רק הגעתי הביתה והשעה שבע בערב ואין לי כלום במקרר ומרוב שמיהרתי הביתה כי מגעיל בחוץ לא התעכבתי לאכול. טוב, אז מה עכשו, אלך לסופר? בעצם, אני לא נורא רעבה, ואכלתי רציני בצהריים, וכן, בטח, אני ממש לא רעבה, יש לי אפילו בחילה קטנה מרוב כמה שאני לא רעבה, והנה יש לי תה בבית, זה יספיק, שתי ארוחות ביום זה כל כך אובר דוייניג איט).

השונה

המנעד הרגשי.

הקיץ התל אביבי מוציא ממני תיעוב. זעם. אפילו שנאה. אני שונאת אותו! הלחות התמידית, המודעות שלי לזיעה, הרטיבות של הגוף, החלקלקות של הגוף. הלחות שפורצת מכל מקום, שמגיעה מבפנים. החום שעולה מבפנים ואין לו לאן לצאת, המכוניות, הרעש, לאוויר יש נוכחות רעה, מוחשית.

הקיץ התל אביבי עובד עלי כמו מכבש, משפריץ ממני את חדוות החיים, מקריס את גאוותי על המדרכה המטונפת. הקיץ מבחינתי הוא תהליך איטי של פשיטת רגל פנימית. בתחילתו אני אומרת לעצמי שזה לא נורא, הרי הכל ממוזג, וממשיכה כתמיד. אבל ככך שהקיץ מתמשך אני קורסת מבפנים: יוצאת פחות ונראית רע יותר, זורקת זין יותר. בעצם אסרטגיית ההישרדות שלי לקיץ היא שפיכת לאגר.

ביוני אני עוד יוצאת לרחוב שגאוותי לצידי, לבושה, מאופרת, מתוקתקת. באוגוסט אני רוח רפאים אורבנית עצבנית לבושה בגדים שלא נוגעים בגוף עם כפכפי אצבע וגומיות דוחות בשיער. זריקת זין וסלידה כללית מהעולם, זה אוגוסט בתל אביב.

החורף הברלינאי עובד עלי אחרת. הוא מכווץ אותי. דוחק אותי חזרה אל תוך הבית והעור. החורף הארוך הזה הוא תהליך איטי וממושך של שקיעה: שקיעה לתוך הספה, שקיעה בתוך שכבות בגדים, שקיעה של המצב רוח. זה מפעיל אצלי מנגנוני הישרדות שונים.

  • בשביל לצאת אל הקיץ התל אביבי אני צריכה לגייס זעם וייאוש
  • בשביל לצאת אל החורף הברלינאי אני צריכה לגייס אומץ וקור רוח

סיכום

הקיץ התל אביבי גורם לי לשנוא את העולם. החורף הברלינאי מביא לי דיכאון. אני חושבת שכרגע אני מעדיפה את הדיכאון. מצד שני, מזל שאני תכף נוסעת לביקור קצר בארץ. מקווה למזג אוויר יפה.

לכתוב ולשכוח. סיכום שנה

כשמתעדים את החיים מקרוב כל כך, כל שבוע בבלוג למשל, יש טעם לעשות סיכומים?אני תוהה, כי סוף השנה וזה, ונורא מפתה אותי לעשות סיכומים, כמו כולם, ואלו סיבותי:

  • זה קל.
  • אני אוהבת רשימות, תמיד
  • זה מסודר, ואני אוהבת סדר, תמיד
  • אין לי שום נושא אחר לכתוב עליו כרגע
  • זה מפתה. זה זמין. זה סטנדרטי. זה מתבקש. זה אפילו נעים

או קי, חשבתי לעצמי, מדי פעם מותר לי להיכנע לשררה התרבותית ולכתוב סיכום שנה. הבה אכתוב סיכום שנה. הנה סיכום השנה שלי!

אבל מה אסכם: שנה של פעילות הבלוג? (יש בזה עניין מסויים, מן הסתם הכי בשבילי. אני בודקת את הנתונים של הבלוג מקרוב. הייתי יכלה להוציא מזה כמה פסקאות משעשעות). שנה של חיי (מה הטעם בזה? הרי כל שבוע אני כותבת משהו, האם הסיכום לא נוצר ממילא? יש טעם לסכם את המסוכם כבר? לאחד את כל הסיכומים לסיכומון על? זה מרגיש כמו עבודה לאוניברסיטה). שנה ראשונה של חיים בברלין (ראו פסקה קודמת).

ברלין, אלכסנדרפלאץ

ברלין האפורה. ברלין, אלכסנדרפלאץ (ספר גאוני). תמונה שצילמתי בשנה האחרונה, אינסטהגראם. בחרתי לפוסט הזה תמונות שאני אוהבת, מתוך התמונות שמצאתי כמובן, הרבה הלכו לאיבוד

איך מסכמים פיסת חיים מתוך מציאות מתועדת כל כך ואיזה ערך יש לזה? היומיום שלי נפרט לחלקיקי תעודיים המופצים ברשתות החברתיות השונות. הן – הרשתות החברתיות – ארכיון ענק, מתעדכן תדיר, של פתיתי חיים. פיסות. סטטוסים ודאחקות. תמונות. אני משתמשת בפייסבוק, טוויטר, אינסטאגרם וסאונדקלאוד באופן שוטף, ואני כותבת בלוג. כל האמצעים האלה משמשים אותי לתיעוד ושיתוף. בתיעוד יש חלקיקים של אמת. גרעינים. אפשר לייצר מכל פיד בכל רשת חברתית טיימלין וכל אחד יספר סיפור חלקי, צר וממוקד אבל לא שקרי, על חיי.

זה כמו שאסכם את השנה החולפת באמצעות סקירה וסיכום הספרים שקראתי, לדוגמא, או העוגות שאפיתי, או המסעדות שביקרתי בהן. כל סיפור כזה יהיה בו נגיעה של אמת, קצת עניין והרבה חלקיות. משתקף מזה נארטיב אחד, בודד, לינארי, די משעמם ומוגבל, מתוך אין סוף הצמתים והתפצלויות שעושים חיים. רק בלי הצמתים וההתפצלויות. בלי העניין.

אני מתעדת את חיי הרבה יותר שנים משיש רשתות החברתיות בכלל. מתעדת, אבל לא משתפת. אני כותבת יומן. תמיד, כל השנים. לא סדיר, לא במשמעת נאצית, אבל מתי שאני רוצה, וזה קורה כמה פעמים בחודש, אני שופכת מחשבות, בלבול וסתם אומללות בריאה ביומן (דיגיטלי. מזמן נטשתי את המחברות הם הכריכות והדפים הריחנים שפרחים מיובשים משובצים בתוכם. שום רומטניקה. evernote.com במקום כריכות עור). אני יצרנית חרוצה ביותר של נארטיבים אפשריים, חלקיים.

מכוניות, ברלין

מכונית יפה! צילמתי את זה בקרויצברג איפשהו, במהלך שיטוט סוף שבוע נעים עם חברים. פילטר שחור לבן. בטח ככה נראתה ברלין בשנות הששים. או לפני. וגם אחרי

היומן הראשון שכתבתי היה בטיול הגדול אחרי השנים בקוסטה-ריקה. וככה אני זוכרת את זה: מסיבת סיום השנה בבית ספר. אחותי בשמלה מקומית, אותנטית עלאק, שמלת שכבות עם חלק עליון לבן וכתפים חשפופות וחלק תחתחון צבעוני, מלא שכבות ויפה. אחרי המסיבה אנחנו פוגשות את ההורים וכולנו הולכים לרכב. הרכב עמוס בדברים על הגג. אנחנו נוסעים לטיול ואף פעם לא נחזור. שלום שלום והרבה דמעות עם החברות המקומיות ונוסעים, נוסעים, נוסעים. איפשהו עצרנו לצהריים. אכלנו דגים. ואז אבא שלף מחברות עבות עם כריכה קשה ושורות מרווחות ונתן לנו ואמר שהטיול יהיה חוויה של פעם בחיים וכדי שנכתוב יומן. כתבתי. גם הוא כתב, כל יום. פעם הצצתי בשלו: הוא כתב, כל יום, כמה קילומטרים נסענו, כמה דלק הוצאנו, כמה זה עלה. כל היומן היה מספרים. התאכזבתי נורא. היומנים מהטיול מאופסנים אצל אמא. הם כתובים בספרדית. אני לא יודעת לקרוא ספרדית כבר הרבה הרבה שנים.

מאז אני כותבת. יש לי מלא פורמטים. אני מנהלת רשימות מסודרות של הוצאות. מדי פעם, כשתחושת הכאוס משתלטת עלי, אני כותבת רשומון, מתעדת לעצמי ביובש קליני את מה שעשיתי באותו היום. אני כותבת חלומות ובכלל, מנסה לתעד את רצף מחשבות ההתעוררות שלי. מדי פעם נולדים לי פורמטים חדשים, בהתאם לצורך. עם השנים עברתי ממחברות לעולם הדיגיטלי. ואיבדתי מלא דברים באחד ממעברי הדירות איבדתי ארגז מלא במחברות ויומנים. בכל מעבר בין מק לPC איבדתי דברים. צורות הגיבוי שלי ומקומות הגיבוי השתנו במקביל להתפתחות האינטרנט והענן. הארד דיסק. פלופי דיסק. יאהו. גוגל. דרופבוקס. היום EVERNOTE. דיסק און קי. הארד דיסק נייד. אין לזה סוף. ואני לא עושה ייבוא וייצוא ואני לא מגבה כלום. כבר מזמן איבדתי את הרצף והתרגלתי לאבד מקטעים שלמים. ניחא, הרי אני חייתי את זה, אחרי הכל. אני מנסה לשמור מה שאני יכלה בלי להפוך את זה לדת ובלי להשתגע מזה שהרבה נאבד ("טוב אני לא יכול להקיף אישה שלוש מאות שישים וחמש מעלות" אמר מאיר אריאל. אני בהחלט מנסה).

מה יוצא מכל הכתיבה אובססיבית הזאת? מה זה נותן לי, כל התיעוד הזה, רישום המחשבות, תיוק החוויות שלי, צבירת הזיכרונות הזאת? אני חושבת שזה קשור בשליטה, בניסיון להשיג תחושה (או אשליה) של שליטה. כאילו עצם כתיבת הדברים נותנת להם ממשות (שמתי לב שאני כותבת הרבה יותר כאשר מתחילה לי מערכת יחסים, לדוגמא), עוזרת לי להאמין להם, למצב אותם, לראות אותם. הכתיבה כדרך להתמודד עם תחושת הכאוס.

תמונה של ברלין

הבלוק, כחלחל בהיר, צבע השמים, הכביוש. סימרטיה ברלינאית

(למה צריך להתמודד עם הכאוס? מה רע בכאוס? למה הצורך הזה לארגן את החיים. למה לא להניח להם וזהו? יש תקופות שאני מנסה את זה: חיים בלי כתיבה. זה קצת כמו חיים בלי לדבר שיחות נפש עם חברותי. יש בזה שקט, אני מכירה בכך שיש בזה שקט. שהדיבור התמידי, פנימי או חיצוני, וכתיבה בהקשר הזה היא כדיבור פנימי, כל הפטפטת הזאת עושה ההפך משקט. עושה רעש. אולי בלי תיעוד, בלי כתיבה, יהיה לי יותר שקט, יותר קל?).

במובן הזה הכתיבה מקבעת. תופסת רגע והופכת אותו לנצח. מתעדת מחשבה שאילולא תועדה, היתה כמו עננים בשמים, תכף עוברת, מתחלפת, משתנה. הכתיבה מקפיאה אותה, נותנת לה חיי נצח, הופכת אותה לבת אלמוות. החלום הרטוב של כולנו, נצח, אלמוות. אבל באמת? אני רוצה חיי נצח, רק לא אם אותן המחשבות כל הזמן.

זאת דילמה רוחנית שמלווה אותי כבר שנים: הכתיבה היא ההפך מלשחרר. ההפך מלא להתעסק בדברים, ההפך מלהמשיך הלאה. כשהייתי בהודו חייתי בשולי האשראם של רמנה מהרישי. רמנה היה מאוד קיצוני באמירות שלו נגד עיסוק אומנותי ונגד כתיבה. הוא טען שהכתיבה, או כל יצירה אמונתית, היא הסחת דעת והכנסת בלבול למוח, בעוד שאנו בכלל ייטב לנו אם נשתיק אותו קצת, או הרבה, את המוח. הוא עודד עד ביקש עד דרש מכל מאמיניו שלא יכתבו, לא ייצרו, אלה ישיקעו במה שחשוב (לגלות מי הם. "מי אני"? זאת השאלה היחידה שראויה להישאל, ששווה להתעסק בה).

ברלין, רחוב, שקיעה

שקיעה נוצצת, רחוב לידי, ברלין

יש סיפור על להקה של מוסיקאים שהגיעה לנגן באשראם. בסוף ההופעה מישהו ניגש לרמנה ושאל אותו עם נהנה. רמנה אמר שכן, בייחוד מההוא עם התוף שניגן צליל אחד חוזר כל ההופעה. "צליל אחד מספיק", אמר. ויש סיפור על מאמינה שלא הצליחה להסתדר עם המדיטציה (שאצל רמנה היא בכלל לא מדיטציה אלה "חקירה עצמית")  אז היא ביקשה ממנו אישור לכתוב. הוא הסכים בתנאי שתכתוב אך ורק על מה שקורה באשראם. שאלות ותשובות. כלומר, אם את כבר מתעקשת לעסוק בפעילות כל כך מועררת חוסר שקט, לפחות תתמקדי במשהו אחד (ותודה לאל על כך, בגלל ששני הכרכים שהיא כתבה הפכו בסופו של דבר לאחד המקורות החשובים לתורתו של המהרישי. היא ישבה שם באשראם שנים ורשמה שאלות של מאמינים ואת התשובות שלו).

גם הבודהיזים (שבישראל יותר זמין מאשר תורתו של המהרישי, ובכלל, בודהיזים!) לא פותר לי את זה. איך גם כותבים (מתעדים) וגם שוכחים (זזים הלאה)? לכתוב את הדברים זה למצק משהו שמשתנה כל הזמן. אם לפחות הכתיבה היתה פעולה כמו הורדה או הוצאה, כזאת שאחריה יש פחות בפנים, הייתי מבינה את זה. במקום ליזכור הכל נתעד, נשמור, נעלה, נמשיך הלאה. התיעוד יחליף את הצורך ליזכור. הזיכרון האנושי יעבור לענן, והראש שלנו יתנקה קצת.

רק שלא כך הוא, ובכל זאת אנחנו, אני, מתעדים, מתעדת, את עצמנו לדעת. בטירוף. כאילו מה, לא נזכור אחרת? כן נזכור אחרת? אנחנו רוצים לזכור אחרת? אנחנו בכלל רוצים לזכור? יש קשר בין התיעוד שלנו לזיכרונות שלנו, לסיפורים שלנו?

ברלין, סתיו, רחוב

יום סתוי, אזור טור שטראסה, אני חושבת, מראה טיפוסי

סיכום 

הגעתי לברלין עם חוזה עבודה בסאונדקלאוד. ביני לביני חשבתי: קצת שינוי, שנתיים שלוש, איזה כיף לי. אז חשבתי.

חשבתי שתהייה לי יותר יציבות השנה (זה הקבוע שלי. אני תמיד חושבת שאוטוטו חיי יתבגרו כראוי ויהפכו  למישור צחיח של יציבות והמשכיות). אז חשבתי.

זה לא קרה.

בסוף השנה אני מסיימת לעבוד בסאונדקלאוד, חברה מקסימה שלא היה לי בה רגע קל, ככה שזה מאוד לטובה. זה אומר שאין לי עבודה ואין לי ויזה להישאר כאן. להיות לבד, בארץ זרה בלי עבודה ובלי אישור שהייה, זה לא מה שתכננתי, זה ברור. אני מאוד שמחה בברלין ורוצה להישאר כאן.  אז זהו, בנתיים אני מחפשת. במקום מישור צחיח ים של אי וודאות.

שנה טובה

שמש שמש ופרחים

החלון בסלון ביתי, פונה לחצר הפנימית, פרחים וצנצנת השמש

חגים של אחרים

ושוב כריסמס הגיע, כמו לפני שנה רק הרבה פחות מרגש, הרבה פחות מחדש, הרבה יותר מרגיש כמו תחילתה של מסורת חגים נוראה נוספת: מה עושים בכרימס. הרוב – המקומיים, האירופאיים, וגם האמריקאים אוסטרלים וכל השאר בתכלס, וגם, להפתעתי, ישראליים – נוסעים למשפחות שלהם, מתפזרים מהעיר אל מרחבי הילדות (ככה, בעקבות הרבה שיחות של "פניך לאן בכריסמס" למדתי שמות חדשים של מקומות בגרמניה. ועל כל מקום אני שואלת, כדי באמת לנצל את הרגע: "זה מערב או מזרח?").

כשבני שיחי נזכרים שאני יהודיה או מישראל או אחרת, אני לא יודעת בדיוק במה הם פתאום נזכרים אבל יש את השניה שאני כבר מזהה, משהו נתקע בפנים שלהם, אחריה מתחיל גמגום קל: "את נוסעת?" או "את בטח לא נוסעת?" או "אצלכם לא עושים כריסמס" וכאלה. לרוב נדמה לי שהם בכזאת מבוכה, ברגע הזה שכל כולו הבנה ובלבול ביחד, ואני רוצה ומנסה להקל על המצוקה שלהם, שנראית לי אמיתית. אבל לצערי אין לי תשובה טובה, מרגיעה ומנחמת כמו שהגרמנים היו רוצים לשמוע בתשובה ל"אז מה את עושה בכריסמס?"

אני לא יודעת.

וגם: מה העניין הזה עכשו, פתאום נוסף לי עוד חג שאני צריכה להתארגן לקראתו, לעשות איתו משהו, לדאוג ממנו, להתבאס בגינו, להילחץ, כל העסק הזה של לחגוג חגים. אף פעם לא עבד איתי טוב.

כריסמס

כריסמס. חג האורות. והקיטש. והעצים בכל פינה. ונכון לרגע זה, האין שלג

לחגוג את החגים בארץ

תיאור פשטני של חווית החגים שלי בארץ: הקדחת של לפני – אני מודעת לכך שזה מגיע, תכף קורה; מכרים רחוקים שואלים אותי: "מה את עושה בחג?" ואני נחנקת בניסיון לתת להם תשובה במקום להגיד להם את אשר על ליבי: "לא עניינכם! ואני שונאת חגים"; שיחות ייאוש ארוכות עם החברה האהובה א' על איך נשרוד את החג השנה, ואצל מי קשה יותר (אצלי – תמיד – קשה – יותר); לחץ כי במשפחה שלי מביאים מתנות קטנות לכולם וגם אני צריכה ואלוהים מה להביא וכמה זה יעלה לי השנה ואיך אני יוצאת מזה; להעמיד פנים שאני לא שומעת איך אחותי מארגנת הפסח מחלקת משימות לכולם ולהודות בלבב פנימה שממני לא מצפים לכלום; לראות ולהרגיש איך הזוועה משתלטת על העיר כענן של לחץ, קדחת ואימה של מסעות קניות המוניים; לחשוב על ההסעות ולחשב זמן שהייה על הכבישים (אני נוסעת דרומה כדי לאסוף נוסעים ואז להסתובב ולנסוע צפונה, שם מתקיים הסדר המשפחתי שלנו. ערב החג תמיד מתחיל שעות לפני ערב החג); להתבונן ביאוש על מפת הפקקים; להקשיב לגלגלץ כאילו משם תבוא ישועה; לקוות שאף אחד מבאי הסדר לא משוגע מספיק כדי באמת לנסות לעשות את כל ההגדה; להילחץ לפני, להילחץ תוך כדי, להתפלל שזה יגמר; לשתות מלא יין בינוני עד מחורבן ולקוות שסוף סוף אשתכר כבר; ליפול על המיטה ולרצות למות, או לכל הפחות לישון 24 שעות ברצף. זה החג בשבילי.

בגבעת ברנר היו שני חגים גדולים, חשובים, חגיגים: פסח ויום העצמאות. שניהם נחגגו במצרנה, שזה אומר יותר מהכל שאלו היו החגים שלנו. המצרנה זה אולם הספורט הישן של גבעת ברנר. המהדרין שמדקדקים בפרטים ידעו לספר שהמצרנה הוא מגרש הכדורסל הנכון (כלומר, במידות הנכונות) הראשון בישראל. או שזה היה מסלול הריצה באורך 400 מטר שהיה הנכון והראשון להיות נכון בישראל, אני לא מהמדקדקים ולא זוכרת בדיוק. אבל בכל מקרה, המצרנה היה מגרש הספורט שלנו והמבנה היחיד בקיבוץ שיכל להכיל את המון חוגגי הפסח, או העצמאות. (וכל שנה, כל שנה, בשידורי הרדיו או הטלוויזיה, היה הקריין מציין שהסדר הציבורי הגדול ביותר מתקיים בגבעת ברנר. יה! "גבעת ברנר זה העולם, כל השאר זה חוץ לארץ" היה המשפט שלי בחגיגות החמישים לקיבוץ).

לפני החג כל משפחה היתה מצהירה על כמה נפשות יגיעו לחג ואיזה ועדה עלומה היתה אחראית על סידורי הישיבה. משפחות עם זמרים במקהלה (אנחנו!) היו מקבלות שולחן קרוב לבמה. משפחות קטנות מדי (אנחנו!) היו מאוחדות עם משפחות אחרות וחולקות אותו שולחן. אנחנו, בני הנוער, היינו מגוייסים לערוך את המצרנה. כל משטחי העץ וכל הרגלים (חמורים) שבעולם היו נאספים שם, ואנחנו היינו פורסים עליהם מפות לבנות ושמים שלט עם שם המשפחה על כל שולחן ועורכים את הצלחות, כוסות, בקבוקי שתיה, מנות ראשונות. אחר כך היינו הולכים להתקלח בבתים המשותפים שלנו וללבוש את החולצות הלבנות שהיכנו לנו מראש לערב חג, החולצות החגיגיות.

הגדת פסח

הגדת פסח המקורית של הקיבוץ. צביון יחודי

ואז בית ההורים. שם התחיל הלחץ האמיתי. קודם כל צריך להיאסף שם, ועל בטוח מישהי תאחר. ואז צריך לצאת לכיוון המצרנה: "אבל למה עכשו? למה? נגיע ראשונים ונתייבש שם"!

"עכשו, כי שצפוף לסבתא יהיה קשה למצוא את השולחן!"

באמצע הדרך למצרנה כבר היינו כולנו רטובים מזעה מרוב כל הבלגן והצעקות והוויכוחים, והערב עוד לא התחיל. הכניסה לאולם תמיד היתה חסומה על ידי מלא זוגות אופניים, באולם עצמו היה לוקח שעות למצוא את השולחן ועוד שעות להגיע אליו פיזית, ולסבתא יש אסטמה וקשה לה לנשום! למה שוב שמו אותנו רחוק מהדלת? כי הדודה שרה וצריכה קרוב לבמה! איזה רעש! ולמה אנשים מביאים תינוקות לערב חג? הרי הוחלט באספה שילדים בני פחות מכתה א' נשארים בבית! לא היה לזה סוף.

הערב עצמו היה ארוך ומלא מופיעים, ואחרי הארוחה היו ממשיכים עם ההגדה. השיא כמובן היה "חד גדיא" בסוף (שירה המונית, קולנית, צווחנית, נרגשת. בטח נרגשת, אם רק נעבור כבר את זה הערב יסתיים. וגם, כל שנה כתה ו' ממחיזה את חד גדיא. כל הבנות רוצות להיות האש או המים, בגלל השמלות וזה. לי נתנו להיות הנבוט. בחיי. כלומר המקל. אני וחברתי הרזה ממני קיבלנו טייץ חום וגופיה חומה ומקל (נבוט ארוך) ולמדנו לעשות קפאפ שזה, למי שלא יודע, משהו עם מקלות שעשו בפלמ"ח. מבוגרים אוטנטיים של הפלמ"ח לימדו אותנו. אוף, מה יש לדבר, האכזבות שבחיים).

חד גדיא

האיור של המקל מההגדה. חד גדיא וקפאפ ביחד. יציאה לחרות ופלמ"ח. הגנה עצמית ומסורת יהודית. קיטש ומוות. וכל הבנות לבשו שמלות חוץ ממני

כשגדלנו קצת והקיבוץ גדל בהרבה בנו אולם ספורט חדש והחגים עברו לשם, אבל אנחנו לא עברנו אתם. במשפחה שלנו עברנו לחגוג את הפסח עם סבא וסבתא הרחוקים, כלומר, אלו שבאשקלון. תמיד קצת ריחמתי עליהם כי לנו היו סבא וסבתא שלנו, בקיבוץ, שהיינו רואים כל יום והולכים לארוחת ארבע כל יום. את אלו מאשקלון ראינו הרבה פחות. בשלב מסויים, אנחנו גדלנו והם הזדקנו ואבא ואמא החליטו שאת פסח עושים אצלם. זה היה סיוט לא נוראמלי. בדרך כלל היינו רבים בצעקות רמות עוד לפני העלייה לרכב, בשלב היציאה מחדר ההורים. לשם היינו מגיעים בלי יכולת להסתכל אחד לשני בעינים. נורא. ולסבתא שלי, עליה השלום אשה נפלאה והכל, היו קרפיונים באמבטיה. הגפליטהפיש שלנו. זה לא עזר בכלום.

ציביון שלנו

בכל מקרה, החגים בקיבוץ היו בית כלא מסוג מאוד מסויים, ועדיין בית כלא. אי אפשר, לא היתה דרך, לא להשתתף בהם (השתתפות פעילה: רוב שנות הילדות היה לי גם תפקיד, בנוסף לעריכת המצרנה. רובנו הילדים היינו משובצים איכשהו גם בחלק התרבותי של החג, כלומר, על הבמה). לחגים בקיבוץ היה, מה שאהבנו לכנות, ציביון יחודי. זאת היתה הדרך של הדורות מעלינו להסביר לנו שאת החגים שאנחנו חוגגים הם המציאו. לא ככה חגגו בבתים שלהם עם המשפחות שלהם בארצות האירופאיות מהן באו. הם – צעירי הנצח, החלוצים, הממציאים של הכל – הם המציאו מסורת, הם המציאו חגים. את ההגדה שקראנו בפסח הם כתבו. וגם את זאת של יום העצמאות. הן היו מלאות בציורים מקסימים ושירי אביב-חופש-עצמאות וכאלה. שירים שהם חשבו מתאימים למסורת שלנו.

אבל כשאני הייתי ילדה ההגדה הזאת כבר שימשה 2 דורות לפני והמסורת הזאת, המותאמת לנו, לא הרגישה מתאימה בכלל. כמו כל סט הרעיונות והערכים שגדלנו עליו קיבוץ, גם מסורת וציביון החגים היו גרוטאות ישנות מוטלות בחצר הקיבוץ, גוויות לא רלוונטיות עוד של אידיאולוגיה פוליטית שהתרוקנה מתוכן והן רובצות, מוטלות כאבן שאין לה הופכין וזה בחצר הקיבוץ, מעיקות, מסמיכות את האוויר שנשמנו. ככה יצא שפספסנו משני הכיוונים, גם את החגים היהודים וגם את החגים החדשים, המותאמים לנו, האדם החדש. את המסורת היהודית לא הכרנו, והמסורת החדשה הכבידה עלינו, גרמה לנו לאי נוחות. גם החגים שלנו הרגישו כמו חגים של אחרים. חגים של זרים.

חלק מהעניין של לעזוב את הקיבוץ היה ל ע ז ו ב את הקיבוץ. כלומר, לעזוב. ואת הקיבוץ. לא רק במובן הפיזי-גיאוגרפי של הקיבוץ. גם במובן הנפשי. גם במובן התרבותי. מבחינתי לעזוב את הקיבוץ היה גם להפסיק לקיים את המסורות, המנהגים, ההרגלים וההסכמות שקיימתי בקיבוץ. להפסיק לשמור על הערכים, להפסיק לרקוד סביב מדורת השבט, להפסיק לחיות את החגים. או אפילו :לעזוב את הקיבוץ היה גם הצהרה שאני לא רוצה לשמר את המסורת, לקיים את המנהגים, לשמור על הציביון. לא רוצה.

הגדה של פסח

ועוד מתוך ההגדה של פסח, תוצרת גבעת ברנר

אז אף פעם לא נסעתי חזרה לקיבוץ כדי להשתתף בטקסי יום הזיכרון או השואה, שזה משהו שהרבה אחרים כן עושים, שומרים ככה על המסורת, על המנהגים. אני לא. אני פיתחתי – בהשפעה ברוכה של החברה י, בת קיבוץ אחר מהצפון – את המנהג של להיות האחרונות שיוצאות מבית הקפה לפני הצפירה. פעם ישבנו ב"שיח קפה" עד ממש שעה לפני, הם לדעתי האחרונים לסגור בעיר. גם בחג המשק לא הייתי מאז כתה י"ב, כלומר מאז שהייתי על הבמה בחג המשק. ואני חושבת, לא מוכנה לחתום על זה אבל חושבת, שמעולם לא הייתי שוב בסדר הקיבוצי, לא סדר פסח ולא עצמאות. אני והאולם החדש זרים זה לזה.

כשהגעתי לעיר התברר לי, לתדהמתי, שכולם חוגגים את החגים (ושיש פתח תקווה בעולם, אבל זה עניין אחר). וכשהתחלתי לחגוג עם משפחות של אחרים – למשל המשפחה של בן זוגי דאז מגבעתיים – הבנתי שהם חוגגים משהו אחר לגמרי. לא הכרתי כלום מהחג שלהם. לא את השירים (מדי פעם הכרתי את המילים, אבל היו להם לחנים שונים לגמרי). לא את האוכל. לא את ההגדה שהם מקריאים. לא הכרתי את הצלחת של הפסח מצה מרור ולא הבנתי מה היא קשורה ולמה היא שייכת. אני לא בטוחה שהיום אני מבינה, אגב. הרגשתי זרה ונבוכה ולא שייכת. הרגשתי, אפילו, טיפה בורה. רצף שנאת החגים שלי נשמר. התחלתי לחפש פתרונות אחרים.

לאורך השנים ניסיתי כמעט הכל. פעם שכנעתי את בן זוגי ששניינו נבריז למשפחות שלנו ועשינו פסח פרטי, קטן, רק שנינו ואוכל מוזמן. עם בן זוג אחר ניסינו לארח פסח. בשנה בלי בן זוג נפגשתי עם חברים ביועזר (סיפור מהתחת לתפוס מונית בערב פסח בתל אביב). פעם אחרת חגגתי עם חברה את ערב ראש השנה אצל דיטה. ושנה אחת, קסומה, כשחזרתי מהודו והייתי כולי זורמת-ספונטאנית-עולצת, או במילים אחרות, לא מסונכרנת בעליל, שמרתי על חיות בבית של אנשים שלא הכרתי והעברתי את ערב  החג מכורבלת במיטה שלהם עם אחד מספרי הארי פוטר.

העניין הוא שלא מצאתי דרך חילונית באמת להתמודד עם החגים. חילונית במובן של שלוות נפש, חסרת דרמה, בלי פומפוזיות, קולית. גם כשאני מתמרדת ולא הולכת לחג המשפחתי, ואני מרבה להתמרד, ככה זה מרגיש: כצעד מחאה, כתגובה למשהו, כדרמה. גם לא לעשות את החג בכלל מרגיש כמו מהומה עצומה. עדיין לא מצאתי את האזור הנטרלי שלי.

שוק כריסמס

עוד שוק כריסמס. לפני שנה ביקרתי במאות מהם, השנה פחות מרגש, הייתי בשלוש בערך, היין זה הדבר הכי טוב בהם. והאורות. והאווירה העליזה. בתכלס אני מחבבת שוקי כריסמס

כריסמס

ועכשו הכריסמס הזה. החג שגורם לכל החגים היהודים ביחד להיראות צנועים. חג שיש לו חודש של משחק מקדים. חג שלא אומר לי כלום. מה עכשו, גם עם חגים של אחרים אני אמורה להתמודד? מה, לכל השדים, אני אמורה לעשות בערב כריסמס?

יש לי זיכרון עמום ספוג כאב ממסיבת הכירסמס הראשונה שלי. הייתי בת 9 או 10 והיינו בקוסטה ריקה. בבית ספר האמריקאי שלנו חגגו את הכריסמס. זה היה בערב (אני זוכרת חושך, לכל הפחות) ושיחקנו בכסאות מוסיקאלים (אגב, לא קשור אבל מפתיע וחינני: התברר לי שלאותו משחק שאנו קוראים כסאות מוסיקאלים, קוראים בגרמניה "בדרך לירושלים"). אני ניצחתי. משהו נפתח מלמעלה ומלא ממתקים צנחו עלי וכולם הסתכלו עלי ואני רציתי למות והפנים שלי בערו עוד שעות אחר כך. זה הפחיד אותי מאוד.

לפני שנה, בכריסמס האירופאי הראשון שלי, הייתי די בפניקה. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, מסגרת כלשהי, או שהבדידות תכריע אותי. חברה בבריסל הציעה להצטרף אליה ואל בן זוגה, הם יעשו את ערב החג אצל המשפחה שלו אי שם בבלגיה. אמרתי "כן, כן", וגם "תודה". אבל בסוף לא נסעתי. איכשהו איבדתי את החוט, ואיתו את החרדה. "מה לי לנסוע לחגוג חג של זרים עם משפחה זרה?" שאלתי את עצמי, "אין לי מספיק משלי?" והיה איזה רגע שהרגשתי מעל כל זה, פשוט מעל, כאילו אני פטורה. הרי בשביל זה נסעתי מישראל לא? כדי לחיות אחרת, כדי להיות פטורה. למה לי להילחץ עכשו מחגים של אחרים, חגים שלא אומרים לי כלום, למה לי לעשות דרמה גם מהם?

כוסות יין בשוק כריסמס

הדבר הכי טוב בכריסמס, הגלוווין. יין חם. או קי, טוב זה לא, אבל נחמד. ואפקטיבי. וקור אימים בחוץ אז כל דבר חם הולך

אוח, הקלות שבה אני עושה דרמה! הייתי רוצה לבחור בחילוניות גמורה. כזאת שאדישה, אבל באמת, לא במחאה או כנגד, באמת שוות נפש כלפי כל הנושא הזה של החגים. שקדחת ההתרגשות האורבנית, צרכנית, מלאכותית, שתוקפת את העיר, כל עיר בכל חג גדול, שכל הקדחת הזאת פשוט תחליק מעלי, לא תנגע בי. זה מה שהייתי רוצה.

אז הפי הפי כריסמס לכם, וחנוכה, ופורים (כבר, לא?) וסילבסטר, ושנה חדשה, והפי הפי הפי בכלל

"נאציזס ראוס!"

הפגנה

בשבת שעברה הייתי בהפגנה נגד נגד ניאונאצים בברלין. הפגנה ראשונה שלי כאן, ובכלל, הפגנה ראשונה שלי מזה שנה וקצת, כלומר, מאז שעזבתי את ארץ הקודש, בה הפגנות שבת של השמאל הנוגה היא חלק מאורח החיים שלי. אל ההפגנה כאן הגעתי כי חברה בעלת מודעות פוליטית שכבר נמצאת כאן 5 שנים ויודעת את השפה סיפרה לי שזה קורה.

כי חלק מהעניין של להיות מעורב פוליטית, ללכת להפגנות, מחאות, לחתום על עצומות, כאלה, זה לדעת שזה קורה, כלומר, להיות באיזהשהו סוג של מגע עם המציאות מסביב. לפחות זאת נקודת ההתחלה, לרצות לדעת מה קורה מסביב ולהיות מסוגל לדעת. אני אולי רוצה לדעת מה קורה מסביבי, אולי, כי בעצם רוב הזמן אני יותר עסוקה בי מאשר בסביבה שלי, ובכל מקרה, אין לי שפה. זה כמו לנסות להיכנס לבית בלי מפתח. אני לא יודעת לקרוא.

כבר בתחנת רכבת היתה פרושה משטרה, כוחות מיוחדים וכו', בכמויות

כוחות מיוחדים בתחנה. ההפגנה היתה למעלה. אני משום מה נתקפתי פרנויה ולא העזתי לצלם שם כמו שצריך. המדים שלהם מאוד הרשימה אותי. שימו לב למוטת הכתפיים: משהו עצום ממדים. את כל שכבות החימום הם לובשים מתחת לחולצה הצבאית. מנופחים משהו

השמאל הנוגה

הגעתי לברלין, גרמניה, בלי לדעת כמעט כלום על הפוליטיקה העכשווית בברלין, גרמניה. מכירה מרקל, אין לי מושג מה המפלגה שלה. זהו בערך. בהתחלה זאת היתה הקלה גדולה. שקט ירד עלי. בשבילי חלק מהעניין של לא להיות בישראל זה לא לחיות יותר, לא לחוות יותר, את הסיכסוך. או בשמו האמיתי: הכיבוש.

הכיבוש: הבושה הגדולה, הנוראה, הצורבת, המכתימה.

בישראל, כבר הרבה שנים, אני עושה מאמץ מודע לא להיכנס לשיחות פוליטיות. אני לא מסוגלת לנהל שיחות כאלה בלי לאבד את העשתונות. אני לא מסוגלת לשמוע את הצידוקים והתירוצים והנימוקים הביטחוניסטים. אני לא יכלה לסבול שאנשים מבטאים דעות כאלה. העור שורף לי. אני מפחדת, ממש כך, מפחדת, לשמוע את הדעות על בין שיחי, כי אלוהים יודע אם אוכל להמשיך לדבר איתו אחרי כן. ואני אשאר עם הרגשת הבדידות החונקת, תחושת התבוסה, הייאוש הנורא.

אני לא פתוחה פוליטית. אני לא זורמת. אני חושבת שאין נורא מהכיבוש ואין תקומה ממנו ולהערכתי גם אין מחילה. אני לא מבינה: איך אנשים יכלים להיות ימניים? איך אפשר לבחור בימין, להאמין שמחר יהיה גרוע יותר. (אחרי רצח רבין א.ב. יהושע אמר, באחד מאלפי אירועי האבל, שההבדל בין ימין לשמאל זה האמונה בעתיד טוב יותר. אני לא סובלת את א.ב אבל המשפט הזה עשה עלי רושם. הידהד לי כנכון, אפשר לומר. נחקק). איך אפשר לא להאמין באפשרות של עתיד טוב יותר? ולמה לבחור לחיות ככה?

הצומת חסומה, הפרדה הרמטית כמעט

הם – הרעים – שם בצד השני מאחורי השוטרים. הצומת כולו חסום. ושימו לב למדים, טכנולוגית חימום וכו'. כל החיילים נראים כאילו תכף הם ממריאים על טיל לשמים

בישראל הלכתי להפגנות. הרבה מאוד. לפעמים אני מרגישה שגדלתי, התבגרתי והתחלתי להזדקן באותה הפגנה ממשוכת של השמאל, עם שלט של "לצאת מלבנון/עזה/חברון" ביד. אני מזדקנת, הקהל מתדלדל. ובכל זאת הלכתי, כמעט תמיד. כי להיות שמאל זה אורח חיים. כי אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה. ניפגש בכיכר רבין. נצעד למוזיאון. נחסום את אבן גבירול. יצעקו עלינו מכל עבר. אחת ל…יעוף עלינו רימון עשן. אין בעיה, תביאו, אני כאן. הפגנות שמאל בתל אביב הן בית חם לאנשים מיואשים, מרככות טיפה את הלבדיות.

פעם יצאתי עם בחור מאוד שמאלי. הוא הציע לי לנסוע איתו לטיול באפריקה, לא זוכרת בדיוק איזה ארץ. אני אמרתי לו שאני לא מסוגלת. שעבורי חופשה זה לנסוע למקום בלי הכיבוש. אפילו ביקור באפריקה הענייה, ואני, הלבנה, מזכיר לי את הכיבוש. בהודו, בתקופה שגרתי באוורויל, התגוררתי ב"קהילה" שהקים איש נחמד מאיטליה. על הים, חושות מפוארות מוקפות הרבה דשא וירוק, ובמרכז מין מטבח-פתוח-פינת-אוכל-מדיטציה עגולה משיש לבן. כל המתחם מוקף גדר. פותחים את השער כדי לצאת, ולפניו מוטלות גופות המקומיים הישנים. שנאתי את אוורוויל. הרגשתי כמו מתנחלת. מסתובבת עם הדובון שלי בין הילידים לבושי הקרועים.

אז חלק מהצ'ופר של לא לחיות בארץ זה שכואב – פוליטית – קצת פחות. אני לא איפה שהפצע יותר, ואיפה שאני נמצאת, אין לי פצע. לא מכירה. לא יודעת. לא שלי. לא שייכת. בשביל להיות מעורב פוליטית, או חברתית, אולי בכלל בשביל להיות מעורב, צריך איזהשהי תחושה של שייכות. של להיות חלק. ואני, בטח בשנה הראשונה שלי כאן, לא חלק, לא שייכת. ובכלל, חשבתי שארצה להמשיך עם זה, להיות לא שייכת. הזרות נוחה לי.

השמאל האקטיבי

להפגנה נגד הניאונאצים הגעתי כי היתה לי מתווכת תרבותית שעזרה לי למצוא את זה. והגעתי כמו תיירת, כמעט. הנושא, כמובן, קרוב לליבי. אבל לא היה לי ואולי עדיין אין לי מושג אמיתי על כמה זה רלוונטי, כמה זה כאן ועכשו. הגעתי כי הייתי סקרנית. רציתי לראות הפגנה של השמאל במקום אחר. כמו חוקרת אנתרופולוגית. כמו שהלכתי לברגהיין. או להופעה. או למוזיאון. או ליער. כי אני כאן ואני רוצה לראות.

הקהל - הצד שלנו - בהפגנה

כאמור, לא העזתי לצלם באמת. מה גם שהחברה המתווכת הסבירה לי שכבר היו מקרים בהם המשטרה החרימה מצלמות כדי לתעד ולקטלג פעילי שמאל. זה ניסיון שלי לצלם את המפגינים הטובים, הצד שלנו

היה מרומם נפש.

זאת היתה הפגנה נגד. העילה: הם, הניאונאצים, עשו צעדה בשכונת רודאו למחות נגד התוכנית להקים בשכונה בית מחסה לפליטים פוליטים. בבחינת פגיעה בערך הבתים שלהם וכל הקקה הזה. ההפגנה שלנו היתה נגדם, כלומר, למנוע מהם למחות, לצעוד, לצעוק, להתסיס. הבנתי שזה הפורמט המקובל בברלין, בעשרים פלוס שנים האחרונות. הניאונאצים יומזים פעילות, מולם מתארגנת הפגנת נגד שנועדה למנוע מהם.

העסק עובד כמו מכונה משומנת, מן הסתם עוד עדות לרמת התרגול של כל המעורבים. הם – הרעים – מקבלים אישור מהמשטרה ושומרים בסוד את המסלול. השמאל, איכשהו, משיג את המסלול ונערך מראש לסקל אותו. על הדרך כולם מנסים לתחמן את כולם, לשנות כיוון, לתעתע. באמצע המשטרה. או כוח מיוחד של המשטרה שמתורגל בפיזור הפגנות.

היינו רבים מול מעטים. חמישים להם, בערך 500 לנו. התקבצנו ליד תחנת הרכבת של רודאו. רציף הרכבת היא מלא במשטרה. הם – הרעים – היו מוקפים משטרה איפשהו בכיכר קטנה בצד השני של הצומת. כל הצומת היתה חסומה. הפרדה פיזית, מאסיבית, בין שתי הקבוצות. בקבוצה שלנו היו, ובכן, אני לא בדיוק יודעת כי אני לא באמת מזהה או יכלה לקטלג את האנשים שם. אבל היו מכל הגילאים. צעירים מאוד, הרבה, וגם מבוגרים יותר, כאלה שנראים כאילו היו כבר במאות הפגנות כאלה.

רוב הזמן עמדנו ולא קרה כלום. אותם בקושי היה אפשר לראות. אצלנו היתה הרבה תנועה. מנוקדת המבט שלי זה נראה כאילו אנשים כל הזמן נעלמים. אחר כך הבנתי שזאת תוצאה של שמועות וטיפים שמגיעות מהצד השני. כל תזוזה שלהם מייצרת תזוזה אצלנו, אם הם מסתכלים צפונה איכשהו הדיווח מגיע וקבוצה יוצאת לחסום מצפון, או משהו כזה, ככה הבנתי. בכל מקרה מספרי האנשים אצלנו כל הזמן השתנה.

הפגנה נגד ניאונאצים, הערכות המשטרה

שוטרים על הגגות: מפקחים על ההפגנה? מגנים על המפגנים? מצלמים את ההפגנה? מתעדים את המפגינים? כל התשובות נכונות?

עמדנו שעות. היה קר. כל פעם שעלה איזהשהו רחש מאצלם התגברו הקריאות אצלנו. "נאציז ראוס" היתה החביבה עלי. כלומר, איך אפשר לא לחייך? "נאציס ראוס, נאציס ראוס!". בכלל חיבבתי את הקריאות שלהם, שתורגמו לי באידבות החברה אפרת. הלהיט לטעמי, אחרי "נאציז ראוס" היה "הפסדתם במלחמה! הם-הפשיסטים"! בגרמנית כמובן. בלי להבין את השפה זה נשמע קרוב ודומה למדי ל"ביבי (אולמרט/ברק/שרון/שמיר/רבין) תתפטר, השלום חשוב יותר" או "גם בעזה גם בשדרות, ילדים רוצים לחיות"!

זה היה מרשים. ופוקח עינים. אני זוכרת הפגנה אחת בארץ, לפני שנים, בגבעתיים, שהיתה עם אותה תמה: לא לתת לכהנא לדבר. התקבצנו מלא מלא מלא מאיתנו, והוא היה מוקף אנשים אבל קבוצה הרבה יותר קטנה. ובאמת לא נתנו לו לדבר. כל פעם שהוא פתח את הפה הצעקות שלנו היו רמות יותר. וזהו. לא עוד הפגנות כאלה. והרעל של כהנא התפשט ונהייה לנורמה הישראלית. אנחנו חיים בשלום, כבר שנים, עם קריאות גנאי נגד מיעוטים. עם גזענות מילולית. עם ביזוי והשפלת האחר.

וזה מה שלא ידעתי, וזה היכה בי פתאום, בהפגנה: הלך הרוח הימני הוא כמו וירוס – הוא יגיע לכל מקום ויכבוש כל חלקה כל עוד לא יתקל בהתנגדות אקטיבית. פאסיביות היא בית גידול עבורו. מה שאנחנו חשבנו בטעות לסובלנות, בבחינת, "או קי, זה קומץ ואנחנו דמוקרטיה חזקה והמילים שלהם לא יפגעו בנו" זה קשקוש, זה שטויות.

(ומה פתאום עשבים שוטים? במקום לקרוא להם בשמם, פאשיסטים וגזעניים, המצאנו שמות. עשבים שוטים. כאילו שזה בסדר. כאילו שמי מאיתנו שיש לו גינה, לא מעשב אותה. עשבים שוטים עוקרים, לא מעלימים עין).

אחרי כמה שעות וכמה ריצות מכאן לשם, פרשנו. כלומר אפרת ואנוכי. בשטח נשארו עוד אנשים. זה מתיש מאוד, להפגין בקור. בסיכומים שקראתי אחרי האירוע זה הוגדר כסוג של הצלחה לנו. הם אמנם היו שם והחזיקו בצומת, אבל לא צעדו לא התסיסו בשכונה. הפגנה של השמאל, וניצחנו. אלוהים גדול.

הצומת המפונה, הפגנה

הפרדה הרמטית. ככה נראה הצומת. הם בצד השני. בתכלס, לא ראיתי ניאונאצי אחד. ככה גדולה היתה ההפרדה

המקום האהוב עלי בברלין כרגע

המקום האהוב עלי כרגע בברלין הוא בית הקברות הקרוב לביתי הזמני באינוואלידן שטראסה. הרגע הייתי שם. וכמו בכל פעם שאני נכנסת לשם, ולאחרונה זה קורה די הרבה, ברגע הכניסה, כשאני עוברת דרך השער הנחמד ליד מוכרת הפרחים הנחמדה, חוויתי רגע של "אההה!" כמה שקט, כמה יופי. התרוננות הלב.

בית הקברות ברחוב אינוואלידן, ברלין

השלט בכניסה לבית הקברות, אינוואלידן שטראסה, ברלין

גיליתי אותו באקראי, בעת שיטוט סתמי, חסר מטרה, ברחוב אינוודאלידן, שהוא מעולה לשיטוטים חסרי מטרה כי הוא ארוך בלי גבול ובשני הקצוות שלו יש מה לראות ולעשות (קצה אחד סתם קרוב לעבודה, בית, כאלה, קצה שני יש את המבורגבנהוף, מוזיאון שאני מאוד אוהבת).

כמה חודשים של חיים בברלין לימדו אותי שכדאי ומשתלם לעבור דרך חומות, להיכנס לחצרות פנימיות דרך שערים שלא תמיד נראים מזמינים. לפעמים יש שם גלריות או חנויות בוטיק או בית קפה-בר כזה או אחר, לפעמים יש שם בית קברות. המתים בברלין גרים לצד החיים. ביתי קברות משובצים בכל פינה בעיר, תופסים מקום של בניינים, חצרות, פארקים, גינות.

בית קברות, ברלין, קיץ 2012

"אה! כמה יפה! כמה ירוק בעינים! כמה שקט! וכמה ריח טוב של אדמה אחרי הגשם בימים היפים של החורף!"

אני חושבת שזה גם משקף את גודלה של העיר, רוחבה הפיזי, רווחותה. ברלין עיר פרוסה שטוח ודק וארוך וגדול. היא עיר של ההפך מצפיפות. ההפך מדוחק. יש בה מקום להכל. מועדונים ומשרדים וברים ומסעדות ובתי מגורים וחנויות וסטודיויים ובתי קברות כולם מעורבבים יחדיו, בלי הפרדות, בלי תיחום לאזורים.

בית קברות, ברלין, קיץ 2012

מרחבים של בית קברות

מהחלון של SoundCloud ReBase ברחוב גומן נשקף בית קברות. בחמש דקות הליכה שבין שני המשרדים של החברה, Base ו ReBase, יש בית קברות (זה שבו אני אוכלת סנדוויץ לפעמים), ועכשו, כל ערב בדרך חזרה מהעבודה לביתי הזמני, יש לי בית קברות כלבבי לשבת בו.

תמיד קצת אהבתי בתי קברות. כלומר לא תמיד בעצם, אבל בילדות כן. את בית הקברות של גבעת ברנר אהבתי. זאת היתה אהבה למקום שהוא בפנים אבל בקצה, בשוליים, ויש בו שקט, ומעט אנשים, וטבע, וספסלים לשבת עליהם, ומשהו מסיתורי, לא מפוענח, קצת מפחיד וקריפי. אולי גם משהו שיבדל אותי. הייתי עוצרת שם לשתות אחרי סערת אופניים או הולכת לטיול לילי עם בנים שחיבבתי. זה מורבידי להרגיש נוח בבתי קברות?

אחר כך בשנים שבעיר עבר לי העניין של בתי הקברות. קריית שאול זה מקום נטול כל קסם. אני חושבת עליו ומרגישה שמש חמה ותוקפנית שאין להמילט ממנה, אבק, צמא, יאוש. קריית שאול זה מקום של ייאוש. מקום גלוי ונטול מיסתורין ואפור עד בלי די.

בית קברות, ברלין, אפריל 2012

מקום יפהפה

בית הקברות באינוואלידן שטראסה הוא מקום יפהפה. הוא ירוק יותר מכל הפראקים. יש בו גינות קטנות ומטופחות כמו הגינות בשכונות המגורים בקיבוץ. יש לו שבילי עפר מסודרים וברזיות מסוגננות וספסלים. אנשים באים אליו כדי להירגע. לא רק אני. אנשים עם עגלות של תינוקות. עם עיתון. עם קפה טייק אווי ואייפון. גם אנשים עם פרחים מגיעים לשם, וזה טיפה עצוב, כי ברור שאם הם מביאים פרחים הם לא פה כדי להריח את הפרחים (אוף, בדיחה גסה שאני לא מצליחה להוריד).

בית קברות, ברלין, קיץ 2012

לא בטוחה שרואים, אבל יש לה שקית עם פרחים ביד. תמיד עצוב

ויש בו מסיתורין, והיסטוריה, שכבות שכבות של היסטוריה, וסיפורים אנושים על המצבות ומתחים חברתיים ופערים כלכלים והכל נחשף בין הקברים. יש קטנים ויש גדולים ומרשימים עם פסלים בתוכם, יש אחוזות משפחתיות, קברים זוגים, קברים שלא נגעו בהם שנים, קברים שהרגע אדרו את האדמה שלהם, יש קברים עם בלונים ומנורות צבעוניות.

ירוק ופלדה. בית קברות, ברלין, קיץ 2012

קבר שאף אחד לא מטפח

בית הקברות כולו מוקף חומה. ובקצה שלו, זה המנוגד לשער הכניסה, משקיפים על אתר ההצנחה לחומה אחרת, לחומה ההיא, של ברלין. יש שם אפילו עמוד שמירה אחד אותנטי. בית הקבות נתחם למזרח.

מגדל שמירה, חומת ברלין, קיץ 2012

מגדל השמירה שמשקיף על החומה. ועל הבית קברות. לו טרחו השומרים להסתובב

בקצה של בית הקברות מצאתי את את הקברים של החיילים. בלי מצבות. בתוך האדמה. מכוסים דשא. בקלות אפשר לא לראות אותם. בפעם הראשונה שהגעתי לבית קברות הזה לא הבנתי. מה אלו? למה הם ככה קטנים? והשמות? יהודים או גרמנים או שניהם? והשנים על המצבות, למה חוזרים על השנים האלה, המקפיצות, המרתיעות 1939 – 1945? שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה, נכון?

קברים קבורים בבית הקברות בברלין

בקצה קבורים קברים. שטוחים. בלי כלום

אחר כך מצאתי עוד חלקה כזאת, הפעם 1911 – 1919. אני מניחה, או מסיקה, שאלו קברי חיילים. לא יהודים. חיילים גרמנים. אני מניחה היום שאין שם בבית קברות שום דבר יהודי. אבל היה שם רגע, בביקור הראשון שלי בבית הקברות באינוואלידן שטראסה, שהרגשתי כמו בלש גשש, על סף גילוי היסטורי מרעיש. חשבתי שאולי מצאתי קברים אבודים של יהודים או משהו כזה, אני לא מצליחה להבחין לפי השמות ואיכשהו כל השמות הגרמנים נשמעים לי כאילו הם יכלים להיות יהודים. גם הפולנים, בעצם.

מצבה של חייל בבית הקברות בברלין

השמות כולם נשמעים לי מוכרים מאיפשהו. השנים גם. בררר

לא גיליתי משהו היסטורי. רק פינת חמד שאני נהנת לשבת בה. זה מורבידי להנות לשבת בבית קברות?

בית קברות, ברלין, קיץ 2012

פינת חמד