אני חושבת שהתאהבתי בבריכה

אז אחרי שגיליתי את הבריכה, ואחרי שלמדתי שבברלין בריכות שחיה מקורות הן תחביב לחורף, ואחרי שהגיע חורף, התחלתי, סוף סוף, לפקוד את הבריכה על בסיס יומי קבוע. והתאהבתי. אני חושבת שהתאהבתי בבריכה. לא בפעילות עצמה, לא בשחיה, זאת אהבה ישנה שלי, התאהבתי בבריכה עצמה, בפיזיות שלה, בנוכחות שלה, בחום שלה. הבריכה שלי היא, בלי ספק, המקום החם בעיר.

איזה מקום מופלא זה הבריכה, פלא אנושי, מכונת פאר. מקום שכולו פונקציונאלית בריאה, חוקים ונהלים, כמו סרט נע, מסודרות אנושית, ריפטציה המונית, שיכפול שמשכפל את עצמו, מקום שמסדיר את ההתנהגות האנושית עד לקצה, התירבות האולטימאטיבי. כל יום שאני באה, ואני אחת כמו כולם, כל יום שאני באה, בכל שעה, אני חוזרת על אותו רצף פעולות. אין לי ברירה. הבריכה לא משאירה מקום לסטיות.

כרטיס כניסה לבריכה

הכרטיס השמח. מי לא ירצה ומי לא תרצה להיכנס לבריכה עם כרטיס כזה! אני מאוד ממליצה, לכו לבריכה!

אני דוחפת את דרכי פנימה דרך שני זוגות של דלתות ענק. החום מכה בי, הבריכה היא מקום חם. חלל הכניסה גדול ריק. אין תורים בבוטקה של הכרטיסים. אחרי רגע בחלון מול מוכר הכרטיסים האנושי, רגע קצר, חילופי מילים בודדות, ואני ברשות עצמי. שוב לא אדרש לאינטראקציה אנושית.

על הכרטיס תמונה של נשים שמחות. את הכרטיס מחתימים בכניסה למלתחות. הדרך לבריכה עוברת במלחתות ואין דרך אחרת. בפנים, במלתחה אני מתקדמת עד לקו האדום, אחריו אסור להמשיך עם נעלים. וזה עוד לפני הלוקרים, עוד לפני הכל. אני עוצרת, פורקת את התיק, מוציאה נעלי בריכה, מחליפה, ממשיכה עם נעלי החוץ ביד קדימה, פנימה. (ברור שפישלתי בהתחלה. לא ידעתי, לא העלתי בדעתי, ונכון שיש קו אדום על הרצפה ונכון שמולו, לו הייתי מרימה את העינים, הייתי רואה את השלט, ואולי אפילו מצליחה לפענח אותו, אבל לא כך היה. אחת הנשים העירה לי, וכשקלטה שאני לא מבינה מילה הצביעה על השלט. ציור של נעלים וקו אדום עליהם. ככה יצא שלפחות פעמיים או שלוש זיהמו נעלי את חלל המלתחות. נורא).

נעלי בריכה, שלט

הכניסה לנעלים אסורה. הגעתי לזון הסטרילי. מתחת לשלט הזה יש קו אדום. זמן לנעלי הבריכה!

השלב הבא הוא לבחור לוקר. את הלוקר צריך להאכיל באחד יורו והוא כמו הלוקרים במוזיאונים ומקומות כאלה. אני תמיד מסתבכת עם המפתח. פעם לא היה לי יורו וחשבתי להתחכם, נתתי לו שני יורו. זה לא עבד ולא הצלחתי לחלץ את הכסף בחזרה. הרבה פעמים אני שוכחת את היורו שלי שם. הרבה פעמים אני מגיעה ורואה שמישהי אחרת שכחה את היורו שלה.

מול הלוקרים מתחיל תהליך ההתפשטות. ואני אומרת תהליך כי כאן ברלין וזה חורף ובמילא, בכל מקום, להתפשט זה תהליך, על אחת כמה וכמה בבריכה. בתוך הלוקר יש קולב עליו הולך המעיל והצעיף. חוץ מזה אני מורידה: כפפות, כובע, פול-אוור כלשהו וגרבים. מהתיק אני מוציאה את השקית עם המגבת ובגד הים ולשלבים הסופיים אני הולכת לאחד מחדרי ההלבשה, אבל זאת אני, אפשר לעשות הכל מול הלוקר.

הלוקרים

הלוקרים, הצלחתי לתפוס אותם ברגע ריק. בכלל, הלוואי והייתי יכלה לצלם כראוי שם. הייתי עושה פוסט תמונות בלבד, זה היה מספיק. אבל צילמתי רק בסתר, מלאת פחד ובושה. שלא יראו, אני בטוחה שזה אסור וגם כתוב איפשהו, שזה אסור

חדרי ההלבשה חמודים ויש בהם ספסלי עץ ודלת שאפשר לסגור ושם אני עוברת את המטאפמורפוזה הסופית, שלום למכנסים, גרביונים, אפודה, חולצה וגופיה. הלו בגד ים. הלו משקפי שחיה. משם אני יוצאת עטופה במגבת ומוכנה לשלב הבא. אך קודם יש לדשדש חזרה אל הלוקר, לדחוף את שארית הפלטה לתוכו ולנעול, ואז קדימה, לעומק החלל. למקלחות.

בשלב הזה אני מרמה. אני מבינה וסימפטית לרעיון של להיכנס נקיים לבריכה, ונשבעת, אני נקייה, אני נקייה עוד מהבית. לא מסוגלת להתרחץ לפני הבריכה. גם המקלחות הן חלל ענקי, בעצם 3 חללים, ויש שם גם תאי שירותים והכל מחומם ונעים כל כך! אני שוכחת שאני בבגד ים. אחרי שחוצים את המקלחות העולם נפתח, הנה היא, הנה היא, הבריכה!

קו אדום, נעלים

קו ההפרדה, עד כאן נעלים מותרות, מכאן לא. אז איפה אני? מתי להחליף. וכן, כל הציוד שם מתחת לקסדה הוא שלי

בחלל הבריכה על אחד הקירות יש שלט שמציג את הטמפרטורות. 29 בחלל! 28 במים! בברלין! בלי ספק המקום החם בעיר.

השלט

השלט. המקום החם בעיר. זאת ההוכחה. חוששתני שלא רואים, אבל תאמינו לי, 29 מעלות בחוץ 28 במים

אחרי השחיה, שביננו זה החלק הכי קצר בפרוצדורה, עושים את אותה הדרך ואותו התהליך רק בכיוון ההפוך. אוי, זה כל כך קסום! כל כך מסודר, כל כך בלי ברירות ובלי אפשרויות. המוח יכול ללכת לישון, אני בתנועה על סרט נע. המקלחות, הדבר הראשון שנתקלים בו ביציאה מהבריכה, והפעם אני כן מתקלחת, הזרם חם, חזק, מנקה. ואז הלוקר. תא ההלבשה. והשיא, הפיסגה מבחינתי, מייבשי השער!

אותן קסדות ראש סובייטיות לבנות, מייבשי השער. ועל הדרך גם הבנתי למה יש את המטבעות של 5 אגורות. בשביל הקסדות ראש! הן אוכלות מטבעות של 5 אג'. כבר חשבתי שכמו העניין עם הנעליים בכניסה, בכל בית ברלינאי טיפוסי יש צלוחית או כלי עמוק אחר לאיסוף המטבעות של 1, 2 ו – 5 אגורות. אז זהו, שלא, לחמש אגורות יש שימוש ואף שימוש קריטי. תאספו את החמש אגורות הקטנים! יש מה לעשות אתן.

חמש אגורות, ייבוש שער

חמש אגורות! יש מה לעשות עם חמש אגורות! תאספו את החמש אגורות, תשמרו עליהן, יש בהן צורך, עושי להיווצר מחסור

הבריכה היא מקום שכולו פרצדורות אנושיות קטנות. כולו סדר. אני קצת מצטערת שאני לא יכלה לשבת במלתחות יום שלם, להתבונן. כל אחת מתנהגת קצת שונה וכולנו מתנהגות אותו הדבר. אבל היופי הוא בפרטים, בפרטים הקטנים, שם מצוי כל היופי, בהבדלים. ואני לומדת כל כך הרבה מלהתבונן בהן! מראש אני מניחה שהן, המקומיות, יודעות יותר טוב ממני. ומתוך התבוננות בהן אני לומדת ומשתפרת.

למשל הבחנתי שרבות רבות מתפשטות ומתלבשות מול הלוקרים, בכלל בלי להיכנס לחדרי ההלבשה. ואם זאת, יש חדרי הלבשה. כלומר, יש להן צרכניות, לא רק אני. או רבות מייבשות את השער לפני שהן מתלבשות מלא. והן מתאפרות אל מול המראה הקטנה שמתחת לקסדה הלבנה, כלומר, יעילות מקסימאלית, גם השער מתייבש מלמעלה, גם מתאפרות, גם מתלבשות, הכל בו זמנית. אני עושה כל חלק כזה בנפרד.

הבריכה

הבריכה, כפי שהעזתי לצלם. היא הרבה הרבה הרבה יותר יפה במציאות. היא מושלמת. בחיי

הבריכה היא מקום בטוח ומוגן לחלוטין. הדבר הכי מטורף שקרה לי שם היה יום אחד שהגעתי ומכונת הכרטיסים לא הצליחה להנפיק כרטיס. שתי נשים היו בבוטקה באותה שעה ושתיהן ניסו להחליף סרטים או משהו במכונה, להשמיש אותה. הן אמרו לי Ein moment  bitte, ja שלוש פעמים ואני עניתי ja, ja ואז הן נשברו והכניסו אותי ידנית. ביציאה, שגם אז צריך להעביר את הכרטיס השמח, נעמדתי מול השער ונופפתי בידים בתקווה שהן יסתכלו במוניטורים שלהן ויראו אותי. הן לא. ואז הגיע גברת מכובדת ופשוט טיפסה מעל השער. לא האמנתי! התנהגות כל כך ישראלית אצל  גברת שנראית כל כך מקומית. עשיתי כמוה. ככה אני לומדת כאן, אני מחקה.

למשל רק דרך התבוננות הבנתי שהקסדות ראש הסובייטיות ניתנות לכיוון בגובה. עד אז הייתי מסתובבת שם, אורבת לקסדה שמתאימה לי. וכאמור מדי פעם אני שוכחת את האחד יורו של הלוקר. אבל כל זה בקטנה, עוד כמה ביקורים כאלה אני בטוחה שאסגור את הפער. הבריכה היא מקום כל כך בטוח, חם, מטפח. הדבר הכי מסוכן שיכול לקרות שם זה להידרס על ידי עדר הילדות הקטנות שהרגע יצאו מן המים, ואני חושדת שגם הן, כמוני, הכי הכי רוצות להגיע מהר לקסדות הראש הלבנות.

בכניסה לבריכה

הגברת עם המגבת בכניסה לבריכה. גם היא מושלמת

אני מאוד ממליצה על הבריכה! לכו לבריכה! זה משחרר. באמת. וביציאה מהבריכה מחכה לי ברלין. ברלין של נובמבר. אפורה וקרה וקודרת. ההפך המושלם מהבריכה.

סוף הקיץ, המשך החגיגות: החיים כספארי

בריכות, סוף הקיץ

אפשר להתחיל בחגיגות סוף הקיץ, ביום ראשון פותחים את הבריכות. כשהקיץ התחיל, אי שם בראשית יוני, סגרו את הבריכות. עכשו, כשהקיץ מגיע לסיומו, פותחים אותן. אני כותבת את זה בקיצור תמציתי, אבל במהלך הקיץ העברתי הרבה שעות בנסיון להבין את העניין הזה עם הבריכות ואיך הגענו לכזה עומק של אי הבנה.

עוד לפני שהגיע הקיץ, כמו שעון, הגיעו המחשבות על כך שאני צריכה להכין את עצמי לקיץ. כלומר ספורט, כלומר חיטוב, כלומר דיאטה, כלומר משהו. או אז בתהליך מחשבתי מהיר פסלתי מגוון אופציות והחלטתי על שחיה. בריכות. הקיץ הזה יהיה הקיץ בו אני חוזרת לשחות. הרבה זמן תיכננתי את זה ובתחילת יוני, עם רוח גבית מחברים שהגיעו לביקור, חדרתי למוסד, דגמתי את הבריכה וראיתי כי טוב.

שבוע אחרי כן הבריכה נסגרה. זה התחיל מוזר, לא צפוי. החברה מהפסקה הקודמת לקחת את בן זוגה להראות לו את הבריכה. הבריכה היתה סגורה. היה שלט עם כיתוב בדיו אדום בכניסה. החבר, שקצת מבין גרמנית, אמר שהבריכה סגורה. אני אמרתי שזה לא הגיוני ורצתי לאתר האינטרנט העירוני של הבריכות, לראות מה קורה. אכן, בעמוד של הבריכה שלי יש הודעה בדיו אדום. בתרגום של גוגל טרנסלייט ההודעה אומרת ככה: Dear visitors, the bathroom is from 15.06.2013 to 01.09.2013 not seasonally public bathing available.

בריכת שחיה, מיטטא

הבריכה, כפי שזכיתי לראות אותה לפני בוא הקיץ

או קי, אמרתי לחברים, לא לדאוג, זה רק המקלחות שלא עובדות. הם הסתכלו עלי ושתקו. אני הייתי נחושה, הרגשתי בשליטה, אפילו לא טרחתי להראות את הכיתוב החשוד לחברים גרמנים. במקום זה החלטתי להתקיל את הבריכה. עשיתי בה ביקורי פתע, ניסיתי לתפוס אותה לא מוכנה. זה לא עבד, אז עברתי לבדוק 2 בריכות אחרות במיטטא (mitte). גם בדפי האינטרנט שלהן הופיעה אותה הודעה מסתורית. זה כבר ממש לא הגיוני: 3 בריכות במיטטא שהמקלחות שלהן קורסת דווקא בקיץ? הו, מה רבה ההשתוממות.

שאלתי את חברי הגרמנים. הם היו נבוכים, כמובן, שאלות זה דבר נורא מביך, ובסוף הסבירו לי שכן, מה שכתוב שם לא קשור בכלל למקלחות, זאת הבריכה שסגורה בקיץ. תפתח בתחילת ספטמבר. ביקשתי הסברים אבל זה הביך אותם כל כך שעזבתי את זה ככה. החברים שלי, מצד שני, דיווחו יום אחד שהגיעו לרמת נינוחות כה רבה עם ידיד מקומי עד שהעזו לשאול אותו על העניין. לא הייתי שם אבל ככה אני מדמיינת את זה:

היא: למה הבריכות סגורות בקיץ?

החבר המקומי: אה…כי קיץ

מבטים. שתיקה. הם מסתכלים עליו. הוא עליהם. מישהו, אני מנחשת שהיא, נשברת ראשונה, עושה תנועות של אי שקט, אול בראש, אולי סימן שאלה בעינים, גבה מתרוממת, מילה שנפלטה בשקט: נו?

החבר המקומי: בקיץ הולכים לאגמים

!

ברלין, נהר

עוד מאגר מים ברלין. אטרקציה. לפחות לא שלחו אותנו לשחות בנהרות. אבל למה בעצם? למה לבזבז מי אגם אם יש נהר קרוב יותר?

סאפרי סטארט אפ, המשך החגיגות

ביום שישי הבא מתקיים אירוע בשם Startup Safari במסגרתו יוכלו המשתתפים לבקר במשרדים של חברות סטראט אפ מקומיות. באתר של האירוע יש ממשק אינטראקטיבי שמציג את השעות והמשרדים וכל אחד יכול להחליט באיזה שעה ולאיזה משרד הוא רוצה להגיע. שבוע לפני, הרבה מהמשרדים המארחים בתפוסה מלאה. אנשים נרשמים לסטארט אפ ספארי.

אל הקיבוץ היו מגיעים לפעמים אוטובוסים מלאים בתיירים מחו"ל. הם באו לראות את הקיבוץ. היו לוקחים אותם לסיבוב דרך העיגול (הכיכר המרכזית של גבעת ברנר), החדר אוכל, בתי הילדים, אזור התעשיה, השדות, הבריכה, חזרה לעיגול. לפעמים הם היו מצביעים עלינו מהחלונות של האוטובוסים שלהם. "תראו תראו, ילדה יחפה" דימיינתי שהם אומרים אחד לשני, או "תראו תראו, ילדה על אופנים", או "תראו תראו, פרות". הם באוטובוס הממוזג, אנחנו בכלוב השקוף.

למה בני אדם מסתכלים ככה על בני אדם? למה התיירים ההם הסתכלו עלינו, ילדים בבית שלהם, בשטח המחייה הטבעי שלהם, ומה הם ראו כשהסתכלו? מה מצפים המשתתפים בסטראט אפ ספארי לראות במשרדים ומה רוצים המשרדים, החברות, המארגנים, מה הם רוצים שיראו? הייתי רוצה להיות מסוגלת להסתכל על אנשים ככה, לבהות בהם, אנשים בתוך החיים שלהם, אבל אני לא יכלה. זה מביך אותי. זה פולשני וחודרני בעיני, להסתכל על אנשים כאילו היו תמונת נוף, אטרקצית מים, גן בוטני.

Maybachufer

לא מסוגלת לצלם פנים של אנשים. התמונה מגדות Maybachufer, שוב מים, נראים ירוקים משהו

היום הייתי במוזיאון בתערוכה די משעממת. הדבר שהכי עניין אותי במהלך השיטוט היה האיש באוורול הלבן שעמד ליד החלון וצבע במברשת קטנה את המשקופים. חשבתי שזאת היתה יכלה להיות תמונה נפלאה, לו אך העזתי לצלם אותה. אבל לא העזתי. אני לא מסוגלת לצלם אנשים בפנים. הייתי רוצה להיות מסוגלת, כי זה מה שמעניין באמת בתמונות, אנשים והפנים שלהם, אבל אני לא.

כל חודש, בליל ירח מלא, עושים בטירוונאמאלי שבטמיל נאדו, הודו, פראדקשינה. זה אומר הקפות, ופולחן ישן והאמונה שלהקיף את ארונצלה, הר מדהים לצד טירוונאמאלי, תביא ברכה על המקיף, תנקה את הקרמה שלו. בליל ירח מלא המקום מתמלא בעולים לרגל מכל דרום הודו, מאות אלפים שמגיעים כדי להקיף את ההר. מאות אלפי אנשים, זרימה, נהר אנושי, מסלול מעגלי של 18 קילומטר, הר אחד, אירוע מדהים. חודש אחד אני ובן זוגי יצאנו לתעד. אני צילמתי את הזרם, פעם מגיע מולי, פעם אני חלק ממנו, לפעמים בצד. הוא צילם את הפנים של היושבים לצידי הדרך. הצמיד את המצלמה אליהם. הקטעים שלו היו הרבה יותר מעניינים ואני לא מבינה איך הוא היה מסוגל לעשות את זה.

במזרח כולם עושים את זה, מצמידים מצלמות לפנים של "המקומיים" כי הרי כאן זה המזרח, הכל מותר, והם "מקומיים". בטיול בבורמה לקח אותנו מדריך רגלי לראות כפרים אותנטים ובהם אנשים אותנטים עושים עבודה אותנטית (קליעת סלים) ואמר לנו שזה בסדר, מותר לנו לתקוע להם מצלמות בפנים, הם רגילים לזה. וכך עשינו. כל אחד יכול להיות בכל רגע נתון חיה כלואה בכלוב זכוכית.

שמים כחולים

שמים וצמרות עצים, כחול וירוק

בברלין יש מוזיאונים שמשחזרים את החיים של פעם, או החיים במזרח גרמניה, חיים שאינם עוד. אבל רבעק, הוציאו את האנשים מתוך התצוגה! הם לא ניצבים שם, מדגמנים את חייהם, הם המשיכו הלאה. האוטובוסים של התיירים בקיבוץ או גדודי המערבים עם המצלמות במזרח, זה כמו גרסא ראשונית, מכינה, של האח הגדול ושאר תוכניות הריאלטי. זה הנכונות שלנו לראות באחר דוגמן, סרט, פלקט, מישהו שנמצא שם כדי לשעשע אותנו, לעניין אותנו, מישהו שימלא את הזיכרונות שלנו.

ועכשו זה, ספארי סטארט אפ. בדמיוני אוטובוסים מלאים בכובעים בצבע בז' משייטים בעיר, עוצרים פה ושם, מאפשרים לחובשי הכובעים ומצויידי המצלמות להסתובב, חופשי, בתוך משרדים, להתבונן, להתרשם, לצלם. אבל את מה בשם אלוהים? ואיך בכלל עלה הרעיון הזה, לסייר במשרדים, מה אמורים לגלות במשרדים? ומהצד השני, למה כל מיני חברות רוצות לעשות את זה? מה הן מקוות להשיג, מה הן חושבות שיראו?

ברלין מאוהבת בעצמה, מתפקעת מעצמה, ואנחנו, האנשים שחיים בה, מאוהבים בדימוי שלה, מאוהבים בעובדה שאנחנו חלק ממנה. כאילו רק להיות פה הופך אותנו זוהרים יותר. כמו בסרטון וידאו ההוא (שלצערי אני לא מוצאת) שכל מה שאומרים בו זה "ברלין!" בטון מתפעל שמסביר הכל, אבל הכל, ככה כל העיר. ככה סצינת הסטארט אפים. האנשים שעובדים בסצינה מוקסמים מזה שהם עובדים בסצינה והחברות שפועלות כאן מוקסמות מזה שהן פועלות כאן וכולם ביחד בטוחים שכל שאר האנשים, בכל העיר, ובכלל, האנושות כולה, מתפעלת מהם ללא די.

קרויצברג, בתים

זה מקרויצברג, הבית שמנסה להגיע לשמים

וכל השביעות רצון העצמית הזאת, על שום מה? רשימת החברות שפותחות את משרדיהן מלאה בשמות שאף אחד לא מכיר שעושות מוצרים שאף אחד לא משתמש בהם. וגרוב מדהים, ברור, גרוב מדהים. וזאת סתם דוגמא, סטארט אפ ספארי, דוגמא שאני נטפלת אליה כי אוזני קשובות לתחום. אבל כל העיר היא כזאת, כל העיר ככה: מתפעלת מעצמה, מוקסמת מיופיה, עושרה, מורכבותה.

ומה אחרי? יש משהו מאחורי וילון 3? דברים מעיינים יכלים לצמוח על קרקע של שביעות רצון? ואיפה החיפוש, והחיטוט, וחוסר השקט? איפה הבערה? אמנות גדולה, יצירתיות וחדשנות, יכלים לצאת מברלין של ימינו? ממקום שכל כך בהיי מריחות הדובדבן של עצמו? מרוב התפעלות, מגיעים פה לפעמים לדברים המעניינים? אני לא יודעת, אני ממש לא בטוחה.

סוף הקיץ, והרי ההוכחות:

סימנים של סתיו

המשכוכית שלי, העץ שמקדים את כל השאר

הזמן האחר

חושבים רחוק חושבים קצר

השבוע נסעתי ב – U6. זה לא קורה לי הרבה, שאני נוסעת ב – U6, למרות שמאז אמצע אפריל, מאז המעבר למשרדים החדשים של Babbel, ה – U6 היה יכול להיות הדרך הקצרה שלי לעבודה. אבל הוא לא. זאת מפאת שה – U6 בשיפוצים. בקטע הקו שבין FreidrichStrasse ו FranzosisicheStrasse. והוא בשיפוצים, באותו הקטע המסויים הזה, עד נקודה כשלהי בעתיד שכרגע מסכימים עליה כ"סתיו 2013". מבחינתי ה – U6 בשיפוצים מאז ומתמיד, מאז ימי קדם. הוא בשיפוצים, בקטע הספציפי הזה, מאז שאני בברלין. זאת אומרת, את השיפוץ התחילו לפני אוקטובר 2011 מתוך ידיעה שייקח לפחות שנתיים להשלים אותו, לא כולל איחורים ועיכובים.

מאז שהתחילו השיפוצים את קטע הקו שבין פרידריך שטראסה וצרפת שטרסה צריך לעשות ברגל. בקטנה. משהו כמו 10 דקות הליכה מהירה. כולל חצייה של האונטר דן לינדן, פעם שדרות פאר, היום אתר בנייה מפלצתי. את מסלול ההליכה ריצפו במדבקות בצורה של רגל עם סימון של ה – U6 עליהם. שנדע לאן ללכת. ואנשים הולכים. כל יום. חשופים לאלמנטים. חורף, שלג, קור, גשם, רוח, קיץ. ככה כמה שנים, חלק מריטואל הנסיעות היומי. בצורה מסודרת. כתוצאה מתכנון מוקדם.

בריכת השחייה העירונית, מיטטה

לא יכלתי לנחש  מה יש שם בפנים, בתוך הבניין. בריכה שיש לה ערך בויקיפדיה

בברלין כל הזמן מתנהלים פרוייקטים שיסתיימו עוד כך וכך שנים. רחובות נחסמים, בתי קומות מתכסים במעטפת בד או פלסטיק חיצונית, התנועה מופנת למקום אחר, מחסומי תנועה צבועים אדום לבן מפנים את התנועה לנתיבים אחרים, שירותים כימים מוצבים ושלט. שלט עם פרטים כללים על השיפוץ ותאריך יעד. שלט שאומר מתי הברבור יגיע, ישן יהפוך חדש, ריק יתמלא, קו U5 יקבל יותר נפח, האונטר דן לינדן יחזרו להיות שדרות. תוכניות לשינוי עם תאריכי יעד עתידיים.

אני מניחה שככה עושים תכנון אורבני. או תכנון, נקודה. תכנון בכלל. הסתכלות קדימה. חשיבה על העתיד. ניסיון להשפיע על העתיד. הרגשה בטוחה כזאת, של הנה אנחנו אומרים לעתיד מה יהיה ומה יתקיים בו. אבל כשצעדתי השבוע במשעולי המעבר המאולתר בין צרפת שטרסה לכיוון פרידריך שטרסה, אני בתוך ההמון שעושה את המעבר הזה יומיום, שלג, גשם, רוח, חשוף לאלמנטים, יומיום, התפעלתי קצת מהנכונות של המקומיים לספוג – בסטואיות, בשתיקה, בקבלה, בנשיאה בעול – את אי הנוחות הזה. או שזה לא אי נוחות עבורם?

פסל בכניסה לבריכה

בכניסה למבנה הבריכה

אצלנו מגיבים באימה לפרוייקטים ארוכי טווח. בארץ אפשר היה לסגור עורק מרכזי לכמה שנים? עשו פעם דברים כאלה? אני זוכרת את הסבל שלנו (והכעס, כמובן, הסבל שישר מתורגם לכעס, לביקורת, לחיפוש אשמים) אל מול השיפוץ של, נניח, הבימה. השיפוץ של הבימה הטריף אותנו, והשיפוץ של הבימה לא עצר שום תנועה ולא אילץ שום אוכלסיה לפסוע בשלג. בתל אביב כל שינוי עירוני יזום ומתוכנן מעורר אצל התושבים גלי עלבון (בעוד ששינויים כתוצאה ממלחמות, טילים ושאר פצצות נתפסים ככוח עליון, וככזה, כמו אנשים דתיים לאורך כל הדורות, הם מתקבלים בשתיקה והכנעה).

בישיבת חברה הראשונה שהשתתפתי ב SoundCloud הציג לנו המנכ"ל את התוכניות של החברה עד לשנת 2017. 2017! שנים אני עובדת בחברות סטארט אפ ישראליות, אף פעם לא שמעתי תוכניות מעבר לשני הרבעונים הקרובים. מי בכלל יכול לתכנן כל כך רחוק? מי בכלל יכול לחשוב כל כך רחוק? מי בכלל רוצה שחברה שלו תתקיים כל כך הרבה זמן (בישראל זה יחשב לכשלון. כי המטרה היא Exit. פשוטו כמשמעו. לצאת. לברוח. לא להיות).

בריכת שחיה

הבריכה, מיטטה. מסביב הכל חלונות, בפנים אור טבעי. בריכה שיש לה מבנה

בזמן שלנו, בזמן הישראלי, לא עושים תוכניות ארוכות טווח. רק הגענו וכבר אנחנו חושבים על הפירוק. בנייה מוצלחת בישראל היא בנייה שמסתיימת מהר. תוכנית שרואים את הסוף שלה. משהו תחום, מוגדר בזמן.  התחלה שכבר בתחילתה ניתן לראות את סופה. אני חושבת שכאן הם בונים בשביל העתיד. והצלחה נמדדת במונחים של Sustainability. המייסדים של סאונדקלאוד או בבל רוצים להזדקן תוך כדי עבודה בחברות שהם הקימו. את ה U6 משפצים בכלל בשביל לעשות דרך לקו חדש, U5, שיעזור לתמוך בעיר הגדלה תמיד. זאת התוכנית. ככה הם עובדים. המייסדים של כל החברות שעבדתי בהם בישראל התנהלו כאילו הדבר שהם הכי מחכים לו זה לא להגיע יותר לעבודה.

זמן אחר

בברלין הזמן עובד אחרת. זמן אחר. זמן שמכיר בקיומו של עתיד. זמן שנשען על עבר ומתכוונן לעתיד. בשקט. בבטחה. בידיעה שהעתיד יגיע בשעתו, כמו ההווה, כמו העבר. מתוך הרצף. זמן שיש לו את כל השכבות של הזמן. עבר, הווה, עתיד. זמן נמשך, רציף, פעיל. זמן לא קטוע. והם מאמינים בהתמשכות של הזמן. בהמשכיות הזמן. העתיד הוא כמו העבר. לא פה, לא ההווה. על העבר אפשר להשקיף, את העתיד אפשר לתכנן. הכל על הרצף.

בריכת שחיה, מיטטה

הבריכה. 50 מטר, 5 מסלולים, הלוך בצד ימין, חזור בצד שמאל. שום דבר נוסף. אין עודפות

כמה רחובות מהדירה שלי יש בריכה עירונית. בניין מרהיב. כולו קווים ישרים, חלונות מרובעים, הוד והדר. מבחוץ לא הייתי מעלה בדעתי שזאת בריכה. בכניסה יש שלט בגרמנית עם תאריכים של סוף המאה התשעה עשרה ותחילת המאה העשרים. בבית בדקתי. זאת בריכה שיש לה ערך בויקיפדיה. על הקמת הבניין והבריכה החליטה בשנת 1880 "הועדה הברלינאית לנושאי מרחצאות", בתרגום חופשי. הבריכה נפתחה לשימוש עירוני ב 1930. הופצצה במלחמת העולם השניה. שוקמה ונפתחה שוב. ומאז ככה, רצף של פתוח, סגור, שיפוץ, פתוח. 2013.

מבחוץ בניין שלא מגלה את ייעודו. בפנים בריכה. 50 מטרים. מבחוץ הכל חלונות ותקרה מזכוכית. בפנים תאורה טבעית. אור רך. ובריכה, 50 מטרים. 5 מסלולים. אין בריכת קטנים. אין כסאות נוח. אין סוכת מציל. אין קיוסק. אין ארטיקים. אין משתזפים וצופים. רק בריכה. לכאן באים לשחות. בריכה שבנו סביבה בניין. 50 מטרים אורך. שוחים. הלוך וחזור. הלוך בימין, חזור בשמאל.

מלחתות, בריכה

הדרך אל הבריכה עוברת במלתחות. ובמקלחות. כי, יודע כל ילד מקומי, לפני שנכסים לבריכה צריך להתקלח. וגם אחרי

פתחו אותה לפני יותר ממאה שנה. מאז ככה. same same. הבריכה של גבעת ברנר, בימי חיי, שינתה טיפוגרפיה לפחות פעמיים. הוסיפו מתקנים והורידו מתקנים. הגדילו את הדשא. הקיפו את הבריכה בגדרות. הקטינו את הדשא. וכאן, 100 שנים פלוס, אותה הבריכה, בניין, תאורה, אור רך. 50 מטרים, 5 מסלולים, הלוך בימין חזור בשמאל.

הכניסה לבריכה עוברת דרך המלתחות. לוקרים, תאים, מקלחות, מראות ומייבשי שיער. שורה של מייבשי שיער תלויים על הקיר. קסדות כאלה, כמו שרואים בסדרות טלוויזיה משנות החמישים. תלו אותם שם הסובייטים. ככה הם נראים. קסדות חלל לבנות, סובייטיות. ומאז הם שם. כמו המעלית במשרדים ברוזנטהלר שטרסה, מעלית בת 101 שנים, עולה יורדת, נתקעת כל יומיים, אבל היא שם, וכל זמן שהיא שם, היא שם, עושה את שלה. דברים – חפצים, מבנים – לא מתייתרים בזמן הזה. מעניין אם יש מסלול יציאה לחפצים, מבנים. מעניין אם יש סוף לדברים. מתישהו על רצף הזמן, דברים יוצאים משימוש? מעניין עד מתי ישארו קסדות החלל הסובייטיות על הקיר במלתחת הנשים.

במלתחת הנשים בבריכה

קסדות חלל סובייטיות. במלתחת הנשים, בדרך אל הבריכה

בסוף המאה התשעה עשרה רצו פרנסי העיר לבנות בריכה לעיר. רצו ובנו. רק בריכה. לא אתר בילויים למשפחות בסופי שבוע. לא פארק שעשועים. בריכה. לשחות. הלוך חזור. הלוך בימין, חזור בשמאל. זה הכל. ככה, שנים. בניין שיש לו פונקציונאליות פשוטה. ברורה. רציפה. בניין שיש לו בריכה או בריכה שיש לה בניין.  בריכה שהיא יותר וותיקה מהקיבוץ שלי, מהמדינה שלי. בריכה שאם היו מעבירים אותה לעיר שלי, לתל אביב, היתה עתיקה מכל המבנים בעיר. בריכה שנבתנה כדי לשרוד.

וזה העניין. זה לא משהו של הגרמנים. זה לא המסודרות שלהם וכל הקישקוש הקלישאתי הזה. זה לא גרמני בכלל, זה אירופאי, זה משהו בזמן, בתפיסת הזמן, בתפיסת העתיד. בבטחון בעתיד. בעתיד שהוא התמשכות ההווה שהוא מצדו התמשכות העבר. ברצף. מה זה שלוש שנות שיפוצים והשבתה לקו רכבת תחתית שחי כבר מלא שנים וצפוי להמשיך לחיות לעד? פסיק בזמן, אי נוחות שבמהרה תישכח, חבטה קלה בכנף.

רק תיקרה

רק תיקרה. אור רך. אור טבעי. אין בפנים תאורה אחרת. מסלול של 50 מטרים וזהו. לשחות. הלוך בימין, חזור בשמאל

זה הזמן האחר, הזמן של אירופה, רצף הזמן של אירופה. זה הרצף. זה ההפך מקטיעה. ממקטעים. מכל הבלגן הזה של תנועות מנוגדות ונדידות עמים והקמות ופירוקים. מהזמן הישראלי. הזמן הישראלי. זמן שמפחד להסתכל על העתיד. זמן שיודע שהוא לא יודע את העתיד. שהעתיד אולי שם ואולי לא שם. הזמן הישראלי מניח קטיעות, שיבושים והשתנויות.

זה לא שאנחנו לא אוהבים לתכנן והם כן. זה לא שאנחנו לא יודעים לתכנן והם כן. זה שאנחנו לא בונים כלום על העתיד. והם כן. זה שאנחנו לא רואים את העתיד, לא מסוגלים לדמיין את העתיד, והם לא מסוגלים לדמיין עתיד שאינו התמשכות של ההווה. זה זמן אחר.