הייתי בהולנד, בכפר, ואין לי שום דבר להראות בעקבות זה

לפני כמה ימים חזרתי מריטריט בהולנד. בדרך חזרה, ברכבת, ישבו מולי זוג צעיר, גבר ואשה. הם הזמינו ארוחת צהריים מקרון המסעדה ומלצר לבוש מדים הביא להם את הארוחה לקרון. אחר כך הם הזמינו שתייה, יין לה, בירה לו. ועוד אחת. ועוד אחת. ואז הם הזמינו מתוקים, וקפה, ומים, ועוד בירה לו ויין לה. כל פעם, כל הזמנה, היא נשארה לשבת ולהסתכל דרך החלון, הוא הלך לקרון המסעדה וחזר בידיים ריקות וכמה דקות אחרי כן הגיע מלצר במדים וסידר יפה את מה שהם הזמינו על השולחן בקרון. 

שנה לפני כן, בסיטואציה דומה – אני ברכבת, אחרי ריטריט, בדרך אל ברלין – ישבה מולי גרמניה מבוגרת עם הבעת פנים נוזפת. כיווץ סביב הפה, לסת שמוטה, סנטר מרובע ונוזף. אילו היה לי אומץ הייתי מצלמת אותה ושולחת לקבוצה "הגרמני הנוזף". אני חושבת שהיא היתה ראויה להיות תמונת הפוסטר של הקבוצה. 

זאת שנה שנייה ברציפות שאני נוסעת בקיץ לריטריט בהולנד. שנה שנייה, פעם שנייה, הופך משהו חד פעמי למשהו קרוב לשגרה. ונותן בסיס להשוואה. לא שזה חיובי או משהו, אבל זה מה שקרה לי. בשני המקרים את הריטריט ארגנה עמותה הולנדית בשם  https://sanghametta.nl/. הם הזמינו את Shaila Catherine ללמד. אני הגעתי בגלל המורה. רציתי ללמוד ולתרגל איתה, ספציפית. 

הריטריט הראשון היה בכפר בשם Loenen. השנה הריטריט התקיים בכפר בשם Naarden. זאת היתה בעיה קלה, או אתגר, כי אני כבר הייתי מאוהבת בכפר Loenen, והצטערתי שאני לא חוזרת לשם והשוותי קצת, כלומר לא אני השוותי, המוח שלי עשה את זה, בין המקום הקודם והמקום הנוכחי וההשוואה נטתה לכיוון העבר, המקום שהיה, הריטריט שהיה, על פני ההווה. 

ספסל בקצה של הכביש, אל מול שקיעה. הכל שטוח בהולנד! וגם, על מה הם משקיפים (ראו פרטים בסוף של הפוסט)

המשותף: 

• שני המקומות הם כפרים הולנדים קטנים. פתאום יש לי דעות ועמדות והעדפות אישיות בנוגע לכפרים הולנדים קטנים. 
• אל שני המקומות הגעתי במסע רכבת. זה הולך ככה: אני יוצאת מהבית שלי ולוקחת טראם אל ברלין האופטבאנוף (תחנת הרכבת המרכזית של ברלין). בהאופטבאנוף אני עולה על רכבת מסוג ICE שנוסעת לאמסטרדם. באמסטרדם אני לוקחת עוד רכבת, הפעם רכבת הולנדנית-מקומית, ואיתה נוסעת עד לתחנה הכי קרובה לכפר בו מתקיים הריטריט, ואת החלק האחרון אני עושה במונית – כי המרכז בו מתקיים הריטריט הוא לעד בתוך חורשה או אפילו יער, או בין אגמים, או משהו אחר שאינו צמוד אל כביש עם תחנת רכבת מסודרת. 
• תמיד יש בעיות עם הדויטשה באהן. (ביום האחד לפני אחרון של הריטריט פתחתי את הסלולר שלי. צפיתי מראש בעיות עם הרכבת. בכל הנסיעות שלי עד כה היו. כולל בנסיעה הזאתי. כמה ימים לפני הנסיעה הגיעה הודעה שחלק קטן מהדרך אינו אפשרי לרגל שיפוצים ולפיכך עלי לעשות כל וכך והנסיעה שלי תפחה בעוד שעתיים. וגם זה: בעבודה שלי יש בחור שבן זוגו/אהובו חי בברמן. כל סוף שבוע הבחור מהעבודה שלי נוסע אל ברמן. הוא סיפר לי שבחצי שנה האחרונה היתה לו נסיעה אחת, אחת! בלבד בה הרכבת הגיעה בשעה היעודה. אז צפיתי בעיות ופתחתי את הסלולר לראות מה קורה, ואכן, היה מכתב מדויטשה באהן שמודיעה לי על שינויים של הרגע האחרון בנסיעה. פתחתי את הטלפון בסתר, ישבתי בחדר שלי, השותפה היתה במקלחת, חשבתי שאני אעשה את זה מהר מספיק והיא לא תראה, אבל היא כן ראתה, היא יצאה מהמקלחת והטלפון שלה היה בידה והיא אמרה משהו כמו אה, גם את, והיתה הקלה אמיתית ונשמעת בקול שלה, אבל אני התגוננתי ואמרתי כן, כן, אבל רק בגלל הדויטשה באהן, הרכבת שלי השתנתה, והיא אמרה, ברור, כן, גם אני רק בגלל דויטשה בהאן – וכאן היא הוסיפה השמצה – גם הרכבת שלי השתנה, ואז היא אמרה: אה ג'ה, די דויטשה באהן). 

השונה:

• אני מעדיפה את Loenen. האוכל שם היה טוב יותר, החדרים נעימים יותר, החוץ מהמם יותר. לצד המרכז בו התקיים הריטריט היו פסי רכבת ישנים. פעם בשבוע רכבת קיטור עם ארבעה קרונות נוסעת על הפסים האלה. רכבת ישנה עם קטר שעושה רעש וקרונות שבשני הצדדים שלהם יש מרפסות קטנות עליהם עומדים הנוסעים ומנפנפים החוצה. הרכבת עוברת שם פעם בשבוע. משפחות עם ילדים קטנים וסלי פיקניק עולים עליה ועומדים על המרפסות שבצדדים של הקרונות ומנפנפים שלום לכולם. 
• פעם אחת הגיעה תזמורת – אנשים במדים עם כלי נגינה, הולכים בשני שורות ומנגנים מוסיקה שלא הכרתי ונשמעה לי קשורה לאירועים צבאיים – צעדה בכביש הראשי ועצרה ליד התחנה של הרכבת וניגנה וניגנה ואחרי שעה בערך המשיכה, עדיין מנגנת, למקום אחר. 
• המרכז בו התקיים הריטריט ישב על הכביש הראשי של הכפר. בזמן הארוחות הסתכלתי על הכביש. מזה נולדה בתוכי הגדרה חדשה לשאלה מה זה איכות חיים: איכות חיים זה כאשר יש שבילי אופניים משני הצדדים של הכביש, ושביל האופניים רחב מספיק כדי לאפשר לשלושה אנשים, שלושה זוגיות אופניים, לנסוע אחד לצד השני ולדבר תוך כדי נסיעה. זוהי איכות חיים (ואני לא נוסעת על אופניים). 
• הכל יפה בכפר: מחוץ למרכז היה אחו. בייחוד אחו. בין אחו לאחו היו, פה ושם, בתים. בייחוד היו חיות באחו. אני יכלה לכתוב "אחו" עוד מיליון פעם, זה עושה לי חיוך בלב. אחו. באחו ממש מול הרכבת רעו סוסים לבנים. באחו מול המרכז רעו סוסים חומים. מאחוריהם רעו כבשים. בצד רעו פרות. כל הפרות היו לבנות עם פס חום שחתך אותם באמצע. כל הפרות. פס חום. בכל שעות היום שמעתי ציפורים מצייצות. הכל היה יפה בכפר הזה. 
• אחרי שחזרתי מהריטריט סיפרתי לחברות כמה יפה הכפר. לא היו לי תמונות להראות – זה ריטריט, כיביתי את הטלפון – אז הלכנו לגוגל. התמונות שעלו בגוגל היו של עיירה עשירה, של בורגנות, של בתים עם מכוניות יפות בכניסה. אני לא יודעת ליישב את הסתירה הזאת. יכול להיות שהריטריט היה כל כך מוצלח עבורי. יכול להיות. 

תמונה מהריטריט הקודם. כפר אחר בהולנד. כל התמונות צולמו ביום הראשון, יום ההגעה, לפני שסגרתי את המכשיר ואפסנתי אותו

ב – Naarden, הכפר השני, ירד מלא גשם. המרכז (שהוא המרכז של האגודה התיאוסופית בהולנד. הרבה מחשבות על קרישנמורטי עלו לי בראש בזמן שהלכתי, לאט לאט, בשבילים של המרכז או בשבילים של היער שמקיף את המרכז. Truth has no path, אמר האיש, I maintain that Truth is a pathless land, אמר, ועוד מלא דברים שווים ציטוט, אבל לא עכשיו). 

כרגע המרכז שם בשיפוצים. כתוצאה מכך ישנו ואכלנו בבניין אחד, וישבנו למדיטציה בבניין אחר. כתוצאה מכך העברנו הרבה זמן בהליכה שבילים הבוציים בין חלל המדיטציה לחדרים וחדר האוכל. כתוצאה מכך רוב הזמן בריטריט הלכתי עם נעליים ביד. ליתר ביטחון. 

עוד משותף:

• ההולנדים.
• בריטריט הראשון, בפתיחה, עשו לנו שיחה על המקום ואיך להתנהג בו. אמרו לנו שמרכז יש 19 דלתות, אבל לנו מותר להשתמש רק באחת. אחר כך אמרו לנו מה לעשות במקרה של שרפה. איך להתנהג. לאן לרוץ. אחרי כמה זמן כזה שאיילה, המורה, שאלה האם יש סיבה מיוחדת לדאוג משרפה. לא, אמרה לה האחראית על המקום, פשוט היתה כאן שרפה לפני 10 שנים, ומאז אנחנו נזהרים. 
• אל הריטריט השני הגעתי באיחור. כאמור, שבוע לפני הריטריט הדויטשה באהן שינה את הנסיעה שלי. הגעתי, ירדתי מהמונית, וישר נשלחתי אל שיחת הפתיחה של הריטריט, להקשיב לחוקים. הייתי כל כך לא ממוקדת שאני לא זוכרת כלום המשיחה הזאת. רק זה: ביקשו מאיתנו לא להדליק נרות. לא בחדרים, לא בחלל המדיטציה. בשום מקום. 
• כולם כותבים בריטריט. באמת. ברגע שהמורה מתחילה לדבר (פעמיים ביום, בימים מסוימים, בבוקר הנחיות מדיטציה, בערב שיחה דהרמה) מתחילים לכתוב. בריטריט הקודם גם אני עשיתי את זה. מעולם לא הסתכלתי בדפים האלה מאז. זה חסר תועלת עבורי. אני לא מבינה את הכתב יד שלי, לא מצליחה לקרוא אותו. אבל לשבת עם לפטופ בחלל המדיטציה זה – במחשבה שלי – בלתי נסבל. אסור. לא יתכן. לא מקובל. אז הפעם לא כתבתי בכלל. כן הערצתי את האחרים, שכתבו במרץ במחברות או פנקסים או יומנים עם ציפוי עור. אני לא מבינה, לכולם יש כזה בבית? כמה פעמים הרגשתי צורך כן לכתוב משהו. השתמשתי בפתקיות הצבעוניות שנמצאות בכל מקום. אחרי כך שמתי אותם בכיס של המכנסיים. אחר כך הגעתי מאוחר בערב חזרה אל ברלין ושפכתי את כל התיק שלי לתוך מכונת הכביסה. למחרת בבוקר, באס באן בדרך אל העבודה, נזכרתי בפתקיות הורודות שלי. 
• בשני מקומות שונים, בכניסה על חלל המדיטציה ובכניסה אל חדר האוכל, יש לוח מודעות. על הלוח תלוי הסדר יום, הודעות מיוחדות, מטלות וכו'. יש גם אזור להשאיר בו פתקים למורה ואזור להשאיר פתקים לאחראי (המארגנים, האחראיים על התפעול השוטף). בחלק של הפתקים לאחראי תמיד יש פתקים. הייתי כבר ביותר מעשר ריטריטים ארוכים, אף פעם לא עלה בי הצורך לכתוב לאחראי. על מה הם כותבים שם כל כך הרבה? 
• סביב המרכז יש יער. ביער יש שבילים. אחד השבילים האלה מוביל לצומת, בתוך היער, התפצלות של כמה דרכים, ובאמצע יש ספסל. הספסל שלי. לשם הלכתי כדי גם להנות מהיער וגם מפרטיות. עד שיום אחד, יותר נכון לילה, היתה סופה. למחרת קמנו בבוקר וכל השבילים היו מכוסים בעלים וענפים שנשרו במהלך הסופה. הדרך את הספסל שלי נחסמה מעץ שנפל. אחלה סופה. 
• מחוץ למרכז יש כביש, משני צדדיו בתים (מהממים), בקצה שלו יש שער ומאחוריהם שדות. ליד השער יש ספסל. השדות שטוחים, הכל שטוח בהולנד. בסוף של השדות יש אופק, שמים, עננים, שקיעה. בשדות רעו חיות. מאחורי השדות יש אגם גדול. פה ושם אני מזהה תורן של סירה. כל יום בשעת שקיעה הלכתי אל הספסל. כל יום פגשתי שם אנשים. פעם זוג מבוגר עם משקפת. יום אחר בחור עם גיפ ומשקפת. עוד פעם זוג עם משקפת. וכו. על מה הם משקיפים? כל יום הסתכלתי, כל יום לא הבנתי. אולי על הציפורים? אני לא יודעת. 

וזהו. כלומר, אני יכלה להמשיך ולהמשיך, אבל כבר מזמן עברתי את האורך המומלץ לבלוג לפי מומחי גוגל, וחוץ מזה, אני יודעת שאני כותבת על מה שלא חשוב. על כל מה שלא חשוב. זה לא מטריד אותי. הייתי רוצה לכתוב על מה שחשוב, ויום אחד אולי אעשה את זה, אבל כרגע, עדיין לא מצאתי את השפה שלי, הקול שלי. יש בתרגול משהו שהוא מאוד פרטי עבורי. מאוד לא מדובר, לא ידובר, לא ניתן לדיבור. זה לא נכון, לא תמיד, אבל זה נכון לרגע זה עבורי. נכון לכרגע. 

תמונה מהרכבת

https://lirazaxelrad.com/ חוץ מזה, הקורס מיינדפולנס בהנחייתי פתוח להרשמה! לפרטים תצרו קשר או לכו אל האתר שלי באנגלית,

רשמים מריטריט בדרום גרמניה

אחרי הפוסט הקודם שפרסמתי על ריטריט ויפאסנה בגרמניה אמר לי חבר שהוא שם לב שאני כותבת על הריטריט אבל לא כותבת כלום על עצמי והריטריט. שום דבר אישי. לא עלי.

נכון, אמרתי לו, נכון, נכון, נכון. לא אישי. לא עלי.

אז הנה, שוב. רשמים לא חשובים בכלל ולא אישים אפילו קצת מריטריט ויפאסנה בבאווריה עילית.

תמונה מהרכבת. אני אוהבת רכבות. ונופים זזים. והנופים הזזים מהרכבת בדרך אל באווריה עילית יפים להפליא

הארגון

הריטריט אורגן על ידי עמותה ממינכן. הם הזמינו את המורה, שאיילה קת'רין, והם שכרו את המקום, studienhaus, בבוואריה עילית. בפלייר של הריטריט היה כתובת אמייל. שלחתי מייל ובו שאלתי אם יש עוד מקום, אם אני יכלה להירשם. קיבלתי מייל אוטומאטי בו נאמר שאליזבת' כרגע בריטריט, היא תענה אחרי שתחזור. כמה שעות אחרי כן הגיע מייל מאליזבת'. בטח שאפשר להירשם. וגם להביא חברים. יש מקום. היא מתנצלת אבל היא לא יכלה לכתוב יותר כרגע כי היא בריטריט, נתכתב אחרי.

גם באחרי אליזבת' היתה בריטריט. כל מייל ששלחתי אליה קיבל בתגובה מייל אוטמאטי עם נוסח דומה. אני בריטריט, אענה בפירוט אחרי. אחרי שהעברתי את המיקדמה לחשבון הבנק הדרוש שלחתי מייל וביקשתי שתבדוק ותאשר שהמקדמה הגיעה. היא כתבה לי שהיא לא יכלה, המקדמה שולמה לחשבון של שתופתה לניהול העמותה, ג'וליאנה, וג'וליאנה בריטריט. כמה שעות אחרי המייל האוטומאטי הגיעה מייל עם תשובה והתנצלות, סליחה שאין לנו זמן עבורך, אנחנו בריטריט.

מבנה בלי דלת, כסא. המראה מחוץ למתחם בו התקיים הריטריט

הבית

הבית בו התקיים הריטריט נמצא 10 דקות נסיעה מ – (Weilheim (Oberbay וחצי שעה ממינכן. בית חווה לשעבר ששופץ והוסב להיות בית סמינרים. נפתח לציבור בשנת 2009. מריח חדש. בית גדול, שלוש קומות, קורות עץ חשופים, רצפת עץ נעימה, תאורה רכה שמופעלת באמצעות שלט רחוק, חלונות, חלונות ועוד חלונות.

הקומה התחתונה של הבית נשפכת לתוך חצר ענקית, מטופחת, מגוננת – גינת פרחים, דשא, עצי פרי, רשת של כדורעף חופים, בריכת דגים, מזרקה, פינות ישיבה מוצלות, עוד גינת פרחים, עוד עצי פרי – חצר שמקיפה שני שלישים מהבית. בקומה העליונה חדר אוכל עם חלונות ענקים שמשקיפים אל הגינה וחדר ישיבות גדול מוקף בחלונות משלושה צדדים. בחדר הזה ישבנו.

מהצד הקדמי שלו, מהכניסה, הבית צמוד אל הכביש. ממש צמוד. פותחים את הדלת של הבית, עושים צעד אחד ומגיעים אל שפת הכביש. לא כביש ראשי. לא אוטוסטרדה. כביש דו מסלולי צר ומתפתל שלא רואים בו אופק, רק סיבובים. על הכביש הזה נסעו טרקטורים, משאיות וקבוצות של רוכבי אופנועים. הכי הרשימו אותי הטרקטורים. גדולים מאוד, מאסיבים, רועשים. טרקטורים שלא הצלחתי לזהות מה הם עושים, למה הם מיועדים.

הפתיחה

בפתיחה של הריטריט דיברו אליזבת' ושותפתה לניהול העמותה המארגנת, ג'וליאנה. הן סיפרו שהעמותה שלהן קיימת כבר 14 שנה. ששתיהן פנסיונריות ושהן הקימו את העמותה אחרי שיצאו לפנסיה בשביל לייצר לעצמן מסגרת לתירגול בודהיסטי. הן סיפרו שיש להן במינכן קבוצת ישיבה שנפגשת ליום מדיטציה פעם בחודש. הן סיפרו שהעמותה שלהן מארגנת ריטריט פעם בשנה, זה הריטריט ה 14 שהן מארגנות, ועד כה אירגנו גם 23 ימי לימוד מרוכזים.

ג'וליאנה דיברה בעמידה ותוך כדי דיבור הסתובבה בחלל והרגל שלה פגעה בכוס מים שעמדה על הרצפה. המים נשפכו. היא הסתכלה סביבה עם מבט של מה לעשות. שאיילה, המורה, שישבה על כסא, הרגליים שלה מונחות על ערמה של מגבות מקופלות על הרצפה, הציעה את אחת המגבות. ג'וליאנה לקחה מגבת, ניגבה את הרצפה, ואז קיפלה את המגבת בחזרה והניחה אותה מתחת לרגליים של שאיילה.

סוסים באחו, ולא כמטאפורה. באמת היו שם סוסים, מול המתחם בו התקיים הריטריט, והם באמת היו באחו

התירגום

ג'וליאנה דיברה בגרמנית. אליזבת' תירגמה אותה לאנגלית. שאיילה, המורה, דיברה אנגלית. אליזבת' תירגמה אותה לגרמנית. שאיילה דיברה בתימצות. משפטים קצרים. נקודה חזקה ומודגשת בסוף כל משפט. בתירגום לגרמנית כל משפט קיבל נפח של פיסקה, לכל הפחות.

ביום הראשון אליזבת' תירגמה הכל. היא תירגמה את הנחיות המדיטציה. היא תיגרמה את השאלות ותשובות בסשן היומי של שאלות ותשובות. זה איפשר זמן לשתי שאלות ושתי תשובות. את סשן הערב, הדהרמה talk, היא לא תירגמה בלייב. שאיילה נתנה לה תדפיס של ההרצאה והיא ישבה אחרי ההרצאה ותירגמה למי שרצה. בבוקר היום השני שאיילה העירה לה שאולי אפשר לא לתרגם את הבדיחות הקטנות שלה. בצהריים היא הציעה לקבל את זקוקי התירגום בפינה אחת, שלא לתרגם מעל הראש של כולנו. מהיום השלישי והלאה כולם איכשהו הסתדרו בלי התירגום.

האנשים

בתחילת הריטריט היינו 16 אנשים. 12 נשים ו – 4 גברים. 5 מתוך הנשים היו חברות בעמותה המארגנת. בפתיחה, במסגרת הדברים שאמרה ג'וליאנה, היא ביקשה מבנות מינכן, ככה קראה להן, להרים יד, בגלל זה אני יודעת שחמש מהן היו מהעמותה.

מבחינת קבוצת גיל אני השתייכתי לקבוצת הצעירים. בערב הראשון, לפני שהשתיקה נכנסה, אכלנו ארוחת ערב. באופן טבעי הסתדרנו בשולחנות לפי הגיל. בשולחן שלי ישבו עוד שתי "צעירות". אחת מהן הרגע חזרה מהודו, השנייה טסה מלונדון בשביל הריטריט. היא יצאה מהבית שלה בלונדון יותר מאוחר ממני והגיעה הרבה שעות לפני.

אחרי יומיים הצטמצנו ל – 12 אנשים. הארבע שעזבו לא פרשו באמצע, הם מראש תיכננו להיות רק בחצי ריטריט. לחצים של החיים וכו'. בחלק השני של הריטריט היינו רק 12 אנשים, 3 גברים, 9 נשים.

בוקר בחצר, רעננות נראית

החלונות

היה מזג אוויר נאה. ישבנו בחלל המדיטציה עם חלונות פתוחים. שאיילה  פתחה אותם. שני חלונות גדולים מאחורי הגב שלה. משני הצדדים גם היו חלונות. שאיילה הציעה לפתוח אותו בתיאום, אחד מול אחד, בשביל לייצר בריזה. מעבר של אוויר. ככה עשינו. חצי שעה אל תוך המדיטציה, אולי פחות, ושמעתי צעדים, חריקות, חלונות נסגרים. ככה בכל סשן. עצמתי עינים בתוך אוויר טרי, פתחתי אותם אל תוך אוויר עומד.

הגרמנים הטובים ומאבקם העיקש באוויר הצח. אני לא מבינה את זה. מה רע באוויר צח? למה זה מפחיד כל כך? מצד אחד בונים בתים עם קירות שהן חלונות. מצד שני רואים חלון וישר סוגרים אותו. איזה דפוס מבלבל.

באחד הימים, אולי היום השלישי של הריטריט, היה חם, שלושים מעלות בחוץ, שמים כחולים, שמש. באותו היום קצרו את הדשא בחצר. מכסחת הדשא היתה טרקטורון קטן. מהחצר עלו רעשים של טרקטור וריחות של קציר. אותי זה שימח. אחרים פחות. וזאת חצר גדולה. הרבה דשא לכסח. זה נמשך שעות. שעות. מהבוקר עד אחרי הצהריים, עד ארוחת הערב. טררר מטרטר של טרקטור בחצר ואנחנו על הכריות בחלל המדיטציה המאולתר, קומה שנייה, ממש מעל הטרקטורון. היה רעש. היה הרבה רעש. אבל גם היה 30 מעלות בחוץ.

זה היה כמו בחירתה של סופי – רעש מול אוויר זורם – אבל אולי בעצם לא. אולי זאת היתה בחירה קלה למדי. אני הייתי בוחרת בחלונות פתוחים ורעשי רקע. הרוב בחר ברעשים מוחלשים ואוויר עומד. כל החלונות וכל הדלתות נסגרו ונאטמו. בפנים נכלאו אלפי זבובים ומעופפים אחרים. הם ביצעו התאבדות המונית על חלונות הזכוכית הגדולים. יש לזה רעש מאוד מובהק. פאק, פאף, בום, היה הפסקול של היום.

התנסות מעיינת למדי, לעשות מדיטציה בחלל גדול, סגור ואטום, בתוך אוויר עומד, בטמפרטורה של שלושים מעלות בצל, שמש ושמים כחולים. כשפתחתי את העינים ראיתי שרצפת העץ היפה מכוסה גוויות שחורות של זבובים.

עץ תפוחים בחצר

הסערה

ביום הרביעי של הריטריט, שהיה גם ערב יום שישי, נושא ההרצאה של שיילה היה equanimity. יש לי הרבה עניין ב – equanimity. אחד הדברים הראשונים שמשכו אותי לכיוון של תירגול רוחני היה ההבטחה ל – equanimity. מילה או מושג שאין לו תירגום מילולי לעברית. מילה או מושג שאני לא מוצאת בעצמי בכלל.

בין השאר שיילה אמרה שהרבה פעמים בריטריט יש הזדמנות מצויינת לתרגל equanimity ביחס לתנאים, לאנשים, לאוכל, לאירגון. אבל כאן, היא אמרה, אני חושבת שאין לכם הזדמנות כזאת, האירגון כל כך מוצלח, המקום כה יפה, האוכל משובח.

אחרי ההרצאה יצאנו לשעה של מדיטציה בהליכה. הלכתי בחצר, הלוך וחזור, הלוך וחזור. מעלי השמים התקדרו. האוויר הצטנן. ריח של סופה גדולה מילא את האוויר. נכנסתי אל תוך הבית כשהתחילו לרדת טיפות גשם ראשונות ויצאתי ממנו שוב, כשהבנתי שזה מתפתח לסופה גדולה. רציתי לראות. אני מאוד אוהבת סופות קיץ. העצים עשו רעש של אלפי טרקטורים רועמים ביחד. הרוח רעמה. השמים נקרעו, הבזקים של לבן וכסף, ברקים חרצו באפור, היה מרנין. רטובה לגמרי חזרתי אל הבית. הדלת היתה נעולה. שלפתי את הכרטיס האלקטרוני שלי והצמדתי אל המכשיר. יוק. הדלת לא הגיבה אלי. ניסיתי שוב, שוב יוק.

דפקתי על דלת הזכוכית ביד. בפנים היו חשוך. לא צלחתי לראות כלום. הפעמון לא עבד. דפקתי יותר ויותר חזק. שאיילה הגיעה ופתחה לי את הדלת. טוב באמת שמישהו שם שם לב. בפנים היו חשוך. הפסקת חשמל. דלתות הכניסה והיציאה הפסיקו לפעול. הלכתי לחדר שלי להחליף בגדים וגיליתי שגם הברזים הפסיקו לפעול. אין מים. עליתי קומה אל חדר האוכל, הכנתי לעצמי כוס תה והתיישבתי מול החלונות הגדולים להסתכל החוצה. יש רגעים כאלה, בהם אין צורך בתשומת לב מיוחדת אל הנשימה, אל הצעדים, אל הבפנוכו, כדי להיות נוכח. רגעים שפשוט קוראים לנוכחות, להצייבות כאן ועכשיו. זה היה רגע כזה. אחד אחד התקבצנו בחדר האוכל, בשתיקה, בלי לדבר, כל אחד עם כוס התה שלו, מסתכלים על המופע הגדול. והוא היה גדול. הוא היה מרהיב.

מחוץ למתחם, משטחים שלמים של כזה

אחר כך התפזרנו. הסופה שככה. כבר היה לילה. איש ואשה לחדרו וחדרה. המים לא זרמו בחדר שלי. לא נורא, אמרתי לעצמי, אפשר לילה אחד בלי לצחצח שינים. התעוררתי באמצע הלילה והלכתי, סקרנית למדי, לבדוק. אין חשמל. אין מים. גם בבוקר לא היה. לא מים בשירותים. לא מים במקלחת. הרגשתי את הרוח שלי נופלת. אני יכלה להתחיל את היום בלי מקלחת, אבל השיער שלי, מה יהיה איתו? יש לי תסרוקת קצרה וזה נפלא למדי חוץ מבעניין של הבוקר. כשאני מתעוררת השיער שלי נראה כמו משהו על התפר שבין כלב רטוב לילד זועף. אבל לא שקעתי בזה. הסקרנות הצילה אותי. תהייתי, ועכשו מה? מה עכשו?

בחדר האוכל היתה מבוכה ובלבול. במקום 4 קנקני תה שונים ועוד שניים של קפה טרי, כמו בכל בוקר, היה בלגן. אין מים. אין חשמל. עכשו מה? בשש ורבע בבוקר התחיל שיעור היוגה היומי. כל הנשים מהעמותה, הנשים הפנסיונריות – הגיבורות החדשות שלי – נכנסו לשיעור. הלוואי עלי בגיל שלהן עזוז כזה. אחר כך ישבנו לסשן ראשון ואחריו הלכנו לחדר אוכל לארוחת הבוקר. עדיין אין חשמל. אין מים. הדלתות נעולות. ועכשו מה?

אחרי ארוחת הבוקר אספו אותנו להסברים. אכן, הפסקת חשמל נוראה. לא רק אצלנו, בכל הרחוב. הספקת חשמל כזאת טרם היתה באזור. לא כזאת ארוכה. חברת החשמל עובדת על זה. זה ייקח שעות. הם צרכים לעבור בית בית. בנתיים הזמינו גנטרטור. באמצעותו ינסו להפעיל את משאבת המים. כולנו מוזמנים אל ארון המשקאות. מים חינם לכולם. רק קחו ושתו.

ומה על השירותים, שאלתי את הבחורה מלונדון (בשלב הזה השתיקה עפה מהחלון כמו החשמל), מה על השירותים? היא הציעה לקחת בקבוק מים מינרלים לחדר. אמרתי לה שמים לא יורידו את מה שאני רוצה להוריד. היא הציעה לפתוח את החלק העליון של השירותים ולמלא שם מים. אמרתי שיש לי יותר סיכוי עם bucket, כמה חבל שאין לי bucket. היא אמרה, באמת, יצאת לריטריט בלי להביא את ה bucket שלך?

ואז מאיפהשהו הופיעו הרבה buckets כאלה. אמבטיות פלסטיק אפורות. דליים כחולים. אבל מאיפה נביא מים? עלתה הצעקה, מהמזרקה? הציעה מישהי. אבל מהזרקה גם היא לא עובדת, אין חשמל וזה, משאבות המים שבקו. מהאגם! הציע מישהו, וככה למדתי שיש אגם בסביבה, אבל מנהלת הבית אמרה שהאגם רחוק מדי, לא נצליח לסחוב. מבריכת הדגים! הציע מישהו אחר, וכבר היינו בדרך, אבל מנהלת הבית עצרה אותנו. עובדים על הגנטרטור, היא אמרה, עובדים על זה, חכו קצת. ואז נכנס הגנרטור לפעולה. לגמרי כמו בהודו. רעש עצום שבוקע משום מקום.

בשעה 0900 נכנסנו בחזרה אל חלל המדיטציה. ג'וליאנה סיפרה מה קרה ומה אמור לקרות, שאיילה אמרה שבנתיים נמשיך כרגיל ולקראת ארוחת צהריים יעשו שוב חושבים, אולי צריך לפזר את הריטריט, אי אפשר באמת בלי מים. ג'וליאנה ואליזבת' עשו תנועות של לא, לא, עם הראש. לא לפזר. לא את הריטריט. החלונות נסגרו. הגנרטור טירטר. שאיילה נתנה הנחיות  מדיטציה. ישבנו בשתיקה ומתישהו, בין הסשן של מדיטציה בישיבה לסשן של מדיטציה בהליכה, הגנרטור השתתק והחשמל חזר.

תמונה מהרכבת, הדרך חזרה

הפיזור

אני התפזרתי ראשונה. רכבות, הסברתי. אני אוהבת רכבות, באמת, מעדיפה אותן על טיסות, אבל האמון שלי בדוייטשה באן שוכב על הקרשים. בדרך אל הריטריט פספסתי את הקונקשן שלי. בדרך חזרה החלטתי לקחת כזאת מקדמת ביטחון שאין מצב שאפספס. הגעתי אל מינכן שעה וחצי לפני שהרכבת שלי, ICE אל ברלין, היתה אמורה לצאת. ICE זה פינוק אמיתי. יש מקום לרגלים. יש אינטרנט. יש שקט.

הרכבת יצאה בזמן. הנופים מהממים. חשבתי שניצחתי את השיטה. לא לבנות על קונקשיין, לקחת באפריים גדולים של זמן. אבל ככל שהתקדמנו הרכבת צברה פיגורים. לפני כל עצירה, והיו כמה כאלה בדרך, הנהג הסביר על תקלה כזו או אחרת שתעלה 5 או 10 דקות. בהתחלה הוא עוד אמר שאין מה לדאוג, כולם יספיקו לקונקשן שלהם. בערך מחצי הדרך היה ברור שמי שיש לו קונקשן לא יגיע אליו. אל ברלין südkreuz, תחנה אחת לפני התחנה שלי, הגענו באיחור של חצי שעה ואז נעצרנו. הנהג הסביר שהצוות אמור להתחלף כאן, אבל הצוות החדש איננו, ואין מה לעשות, הוא לא יודע, הם מבררים, בנתיים לחכות.

ירדתי מהרכבת והלכתי אל האס באן. נסעתי איתו עד nordbahnhof, יצאתי מהיציאה הלא נכונה, פספסתי את הטראם שלי וחיכיתי 12 דקות עד לבא, נסעתי איתו 3 תחנות והגעתי הביתה לקראת חצות, שעתיים אחרי הזמן המיועד. הו, דוייטשה באן.

לגמרי הגיע הזמן להסתכל למציאות בעינים.

נ.ב: קבוצת ישיבה בברלין

מישהו בעניין? בלי מורה או מדריך. רק ישיבה. ישיבה. אולי צפייה. עוד ישיבה. פעם בשבוע. אצלי או במקום אחר. במידה ומעניין אתכם אנא צרו קשר, כאן או בפייס או בכל מקום. ושאו ברכה.

May your happiness continue and grow

נסיעה, Irkutsk, נסיעה, Ulan ude, נסיעה. הסוף של רוסיה.

"שימו חגורות!" צעק אלינו הנהג. הוא הסתובב אחורה אל תוך המכונית וצעק, אפילו צרח: "משטרה, שימו חגורות!"

עד אותו הרגע בכלל לא שמתי לב שיש חגורות. שיש אפשרות לשים חגורות. מי שם חגורות על האי? ישבתי בהסעה שהביאה אותנו בחזרה מהאי אל היבשת, אל Irkutsk, דרך החלון ראיתי את ההתקרבות של העיר, בתים חד קומתיים ועוד בתים, בנייני מגורים, מרכזי קניות, יציאות וירידות מהכביש, גשרים, ארובות עשן, מפעלים, מכוניות, מגרשי חניה, הצוויליזציה סגרה עלינו מכל כיוון, האורבניות, העירונית. ואז רמזור והצעקה של הנהג. מהר! משטרה! חגורות! רוסיה חזרה. חזרנו אל רוסיה.

irkutsk, ליד הבית מלון, בדרך אל הסופרמרקט

Irkutsk נראתה לי אפורה ומאובקת וזקנה. כמו רוסיה. כמו מה שראיתי מרוסיה. בייקל, האגם, והאי שהיינו עליו, הם לא רוסיה. הם רוסיה הגיאגרפית, חלק מהמרחב הלאומי הרוסי, אבל ברוח, במראה, אפילו בשפה המדוברת, הם לא רוסיה. הם משהו באמצע, מונגוליה, אבל בחלק האירופאי שלה, או אסיה בחלק הרוסי שלה. על האי יש אור והאוויר נקי והאנשים מחייכים. רוסיה היא בטון וחלודה. Irkutsk נראתה לי כמו ערים רוסיות אחרות שראיתי. כמו ל –  Yekateringburg, כמו – Krasnoyarsk. שמים אפורים. בתים מתפוררים. בנייני מגורים מחלידים. כיכר לנין. פסל לנין. נהר רחב באמצע העיר. גשר עצום וחלוד מעליו. עצים מכוסי אבק. מכוניות מכוסות אבק. מדרכות שבורות. אוטבוסים ציבורים ישנים, צרים, צפופים. טראמיים רזים וצרים שמחוברים לחשמל בקומפלקס עצום של חוטים וחיבורים שמכסים את השמים (פעם ראשונה שראיתי אותם הם נראו לי חמודים, כמעט רומנטיים. עכשו הם נראו לי ישנים. פשוט ישנים).

כשנהג המונית עצר ליד הבית מלון אמרנו לא שזה לא יכול להיות המקום. אנחנו הזמנו מקום דרך בוקינג דוט קום ולמקום שהזמנו היו המלצות, אין מצב שזה המקום. רחוב ללא מוצא. שכונת מגורים. מול המלון בנייני דירות גבוהים, 9 או 10 קומות, מרפסות חלודות, צבע חום מתפורר, בראש הבניין כתוב 1990. הם נראו כמעט אדומים מתחת לשמים האפורים, באור של השקיעה. לא יכול להיות שזה כאן, אמרנו לנהג, אבל הוא התעקש ואנחנו ירדנו מהמונית והורדנו את התיקים וגררנו אותם אל הבית מלון.

irkutsk, ליד הבתים החומים מהתמונה הקודמת. בדרך אל הסופרמרקט

פקידת הקבלה שקלטה אותנו היתה צעירה ויפה עם שער שחור ארוך וחלק. היא אמרה לנו שעדיף להשתמש בשם באנגלית כשעושים בוקינג לבית מלון ברוסיה. היא אמרה שהם לא ידעו לקרוא את השם והתנצלה על כך. היא רשמה אותנו והובילה אותנו אל החדר. ביקשנו להתחבר לאינטרנט. היא התנצלה ואמרה שזה מסובך ושהיא תעשה את זה בשבילנו. נתנו לה שני מכשירים סלולרים ואחד מקבוק והיא הכניסה סיסמא (שהיא זמנית ומשתנה כל יום, ככה אמרה) לכל אחד מהמכשירים. שאלנו אותה מה אפשר לעשות בעיר ואיפה אוכלים והיא התנצלה ואמרה שבאזור של המלון יש מסעדה אחת וסופרמרקט, ושבמרכז העיר יש יותר אבל אין מה לעשות. היא הביאה מפה קטנה והראתה לנו איפה הבית מלון ואיפה מרכז העיר. מרחק של חצי שעה הליכה דרך הגשר, היא אמרה, ואז הצביעה על תחנות אוטובוס שיכולות לעזור לנו בדרך. שאלתי על טראם והיא צחקה ואמרה שיש גם טראם ואולי באמת כדי לנו לנסוע על טראם רוסי, היא אמרה שזאת תהייה חוויה. רציתי להגיד לה שזה בסדר, היא לא צריכה להתנצל, באנו כי רצינו, אנחנו כאן כי רצינו להיות כאן, את לא צריכה להתנצל בפנינו על כלום, רציתי להגיד לה אבל לא אמרתי. גם אני לפעמים מתנצלת על המקום ממנו באתי. גם אז זה מביך אותי.

irkutsk. בסופרמרקט. קיר מכוסה מדפים עם עוגיות השקם. עוגיות בשקיות פלסטיק לא ממותגות

לא היה לנו כוח להגיע אל מרכז העיר. היינו רעבות והלכנו אל הסופרמרקט שהפקידת קבלה הציעה. הוא היה גדול והיה בו מדף שלם של עוגיות שקם. קנינו קצת אוכל וחזרנו אל המלון וישבנו במטבח של הבית מלון ואכלנו. שלחתי הודעה לחברות לעדכן איפה אני. בהודעה צירפתי תמונה של העוגיות שקם וכתבתי שאני בעיר עם השם הכי בלתי אפשרי בעולם. מכל המקומות בהם הייתי, Irkutsk הכי בלתי אפשרי לי לבטא.

"אירקוטסק!", כתבה חברה אחת. 

"אירקוצק!" כתבה חברה שניה, והוסיפה, "אבא של סבתא שלי משם תמיד רציתי אותה במשחקי ריסק".

הן הציעו לבטא את זה כמו עיר קוצק, או אירקוצק, מה שהזכיר לי את המטפלות בבית ילדים שהיו מוסיפות צ'ק אל הסוף של כל שם.

"נראה מאובק להחריד", כתבתי לחברה שסבא שלה הגיע מהמקום.

"טוב", היא כתבה בחזרה, "הוא (הסב) נמלט משם על רקע פוליטי, אז משערת שזה לא כזה הפסד". 

"מתי?" שאלתי

"אי שם בתחילת המאה…היה בדרך לניו יורק והחליט לעצור במקום זה בפלשתינה", כתבה.

"אז מה קרה?" שאלתי, "למה עבר בפלסטינה מלכתחילה אם רצה להגיע לניו יורק?"

"שאלת מיליון הדולר של המשפחה", כתבה, "וגם למה לעצור? רד מהאוניה, שתה קפה ותמשיך בדרכך, טמבל!"

מתוך הרכבת, בדרך בין irkutsk ואולן – אודה. הנסיעה מ – Irkutsk אל אולן אודה נחשבת לקטע הכי יפה במסלול של הטרנס – סיבירית. כמעט חצי מהדרך נוסעים לצד האגם, בייקל. כזה גדול הוא. 3 או 4 שעות של נסיעת רכבת גדול הוא.

למחרת מוקדם בבוקר לקחנו רכבת מ –  Irkutsk אל אולן אודה, תחנה אחרונה באמא רוסיה. גם ב –  Irkutsk וגם באולן אודה לא באמת רציתי להיות. אלו היו תחנות של אילוצים. ב – Irkutsk עצרנו כי הרכבת המשך יצאה ממנה מוקדם בבוקר, ואין שום דרך להגיע מהאי אל העיר מוקדם בבוקר, אז היינו חייבות להגיע ערב לפני, ובאולן אודה החלטנו לעצור כי רצינו לשבור את רצף הלילות ברכבת, וגם כי זה מקום של בודהיזים ורצינו לראות. זה נראה כמו תוכנית טובה על הנייר, אבל כשהגענו לשם בפועל היינו עייפות מלכתחילה, רק מהמחשבה על הנסיעות הצפויות, המעברים, שני לילות שכל לילה במקום אחר. היינו בלי ציפיות. חיכינו כבר למונגוליה.

אחרי נסיעה של 8 שעות הגענו אל תחנת הרכבת של אולן אודה. לקחנו מונית והראנו לנהג את כתובת הבית מלון שלנו. בדרך הוא שאל מאיפה אנחנו וכשאמרנו לו שמישראל הוא התחיל לדבר איתנו על יעקב קדמי. הוא ידע הכל על יעקב קדמי. הוא רצה להראות לנו בטלפון שלו סרטוני youtube של יעקב קדמי. אמרנו לו שאין צורך, אנחנו יודעות מי זה, אבל זה לא היה ממש נכון.

מתוך הרכבת, בין irkutsk ואולן אודה

שמעתי בפעם הראשונה על יעקב קדמי מאנטולי בזמן שירדנו ברכבל בשמורת הטבע Stolby. אנטולי היה המדריך שלנו ובעל הגסט האוס בו שהינו. אחרי חצי יום טרק בשמורה ירדנו ברכבל ארוך כדי לחזור אל העיר. ירד עלינו שלג ואנטולי דיבר על יעקב קדמי. באותו זמן לא ידענו מי זה והוא סיפר לנו שיעקב קדמי הוא דמות מאוד ידועה ברוסיה, יהודי רוסי שהיה מסורב עליה, ואחרי כן הגיע אל ישראל, ועשה דברים, ויש לו הרבה ביקורת על ישראל, ואת הביקורת הוא אומר ברוסית והוא מאוד מוכר ומוערך ברוסיה. זה בערך מה שאמר אנטולי עליו. אז אמרנו לנהג מונית באולן אודה שאנחנו יודעות מי זה יעקב קדמי אבל זה לא היה נכון. רק אחרי שחזרתי בדקתי באינטרנט מי זה.

נהג המונית באולן אודה נסע בערך חמש דקות ואז עצר על דרך עפר בשוליים של כביש ליד משהו שנראה כמו בית דירות. לא האמנו שזה קורה לנו שוב. חשבנו ששוב אנחנו בחלק הלא נכון של העיר, לא נראה כלום, לא נספיק כלום, ומבחוץ המלון נראה נורא. היינו קודרות. אפילו דיברנו על לכתוב לבוקינג דוט קום תלונה, כי גם המקום הזה היה מומלץ, ואיך זה יכול להיות ככה, אבל בסוף לא היה צורך. זה היה מלון מקסים ובעל הבית מלון היה מקסים והכמעט יום באולן אודה היה נפלא.

בין irkutsk ואולן אודה, מתוך הרכבת. לאורך אגם בייקל

אני נשארתי בחדר במלון ושתיתי קפה ובזמן הזה החברה שלי ובעל בית המלון דיברו והיא חזרה ודיווחה שהוא איש נפלא ושאנחנו לגמרי במרכז העיר. הוא הראה לה על המפה איפה אנחנו ואיפה המרכז והמליץ לה על שתי מסעדות קרובות, וסיכם אתה שלמחרת הוא יקח אותנו במכונית לראות את שני הטמפלים הבודהיסטים בעיר ואחרי זה יביא אותנו בזמן אל תחנת הרכבת, ועל כל זה הם הצליחו להסכים בעזרת גוגל טרנסלייט על הטבלט שלו, כי הוא לא ידע אנגלית.

הלכנו לאכול באחת המסעדות עליהן המליץ. בדרך עברנו את מרכז העיר וראינו את הראש של לנין. במדריכי הטיולים כתוב על אולן אודה, שבנוסף לזה שהיא המרכז הבודהיסטי הכי גדול ברוסיה, נמצא בה פסל לנין הכי גדול ברוסיה. עברנו ליד הפסל. רק ראש. ענק. בכל הערים בהן היינו ראינו פסלי לנין. בכולם היה רחוב מרקס. רק סטאלין לא ראינו בשום מקום. סטאלין יוק. במסעדה הגישו אוכל מונגולי. היו להם מנות צמחונית. היה מאוד טעים. לידנו היה שולחן מעורב, תיירים ומקומיים. אחד התיירים אמר לנו, אתן מישראל, נכון? אמרנו שכן. עושות את הטרנס-סיבירית, נכון? הוא אמר. אמרנו שכן. ברור, הוא אמר, איזה עוד סיבה יש להגיע לכאן.

בדרך אל המרכז הבודהיסיטי, תמונה מתוך המכונית של איגור

למחרת בעל הבית מלון לקח אותנו לסיור. נסענו אל מחוץ לעיר לבקר במרכז הבודהיסטי הכי גדול ברוסיה. במרכז יש טמפל ואוניברסיטה ולאמות מקומיים שגרים שם. הוא נראה כמו דיסינלנד של פסלי אלים צבעוניים. כמו טמפלים הינדואיזים שראיתי בהודו. קקפוניה של פסלים וצבעים ונרות ואורות וריחות.

הלכנו אחרי איגור, בעל בית המלון. נגענו בגלגלי תפילה. נכנסו אל תוך הטמפל. ראינו נזירים בכתום מתפללים. ראינו מבקרים אחרים נוגעים בפסלים, מנשקים, כורעים ברך, משטחים על הרצפה מתחת לפסל. המרכז הזה הוקם בשנת 1945 והוא פעיל. יש בו לאמות שחיים בו, ויש בו נזירים בשלבי לימודים שונים ויש בו מתפללים. איגור התפלל. הוא עצר ליד כל פסל ונגע בכל אחד מגלגלי התפילה ואנחנו אחריו. הרחנו עשן. קניתי בודהה קטן. קדנו קידות והרכנו ראש בפני אלפי פסלים ודמויות של הבודהה. אחר כך יצאנו החוצה ושתינו קפה ואמרנו לאיגור שהיה מאוד מעניין אבל היה לנו מספיק, אנחנו רוצות לחזור אל המלון ולנוח לפני הרכבת, אבל איגור שיכנע אותנו שאסור לפספס גם את הטמפל השני בעיר ונסענו גם אליו.

איגור בטמפל הבודהיסטי שבתוך העיר. טמפל במסורת הטיבטית, ככה הסביר איגור

במוסקבה נכנסנו יום אחד אל תוך כנסיית ישו המושיע, לראות את הבפנים בזמן תפילה. הכנסייה היא יחסית חדשה, כלומר מחודשת. פעילה שוב רק בשנים האחרונות. במהלך הטכס ראיתי אנשים מכל הגילאים מנשקים תמונות של ישו, משטחים על הרצפה מול הפסל שלו. זה הפתיע אותי. שנוצרים מתנהגים ככה, מתפללים ככה, נוגעים ומשטחים. בראש שלי, החילוני, התנהגות כזאת היא עבודת אלילים. ככה נראית עבודת אלילים. לא חשבתי שיש אותה גם בנצרות. בשנים שחייתי בטירוונאמלי בדרום הודו ראיתי את זה כל הזמן. זה ריתק אותי והקסים אותי. קינאתי בהם, כמעט, במתפללים ובמשטחים ובנוגעים ובמנשקים. כאילו יש בהם איזה חופשיות וכנות שבי אין, שאני לא מסוגת לה. יש בהם התמסרות. בי יש מרדנות. הרגשתי איך אני תמיד נגד. אהבתי את מה שראיתי כיכולת להתמסר. זה נראה לי מעלה.

אחרי הסיור איגור החזיר אותנו אל הבית מלון. נחמד המלון שלי, הוא שאל, נוח לכן? כן כן, אמרנו, הבית מלון מקסים. איגור הנהן בראש וביקש שכנתוב ביקורות טובות ואנחנו הבטחנו לו והלכנו אל החדר שלנו להתקלח ולהתארגן ואז איגור הסיע אותנו אל הרכבת וזהו. זה היה הסוף של רוסיה עבורנו. הרכבת שלנו, הרכבת שהביאה אותנו מאולן אודה אל אולן – באטור, בירת מונגוליה, היתה רכבת מונגולית. לא רוסית. מונגולית. לפחות ברוב החלקים שבה. היו בה גם חלקים רוסים, מהם היא נפטרה במעבר הגבול. זאת היתה הרכבת הכי טובה בה נסענו בכל הטיול.

סטופה באולן אודה, בטמפל שתוך העיר

בפוסט הבא: פוק בכל מקום, גבר מתפשט בתוך קרון רכבת.

כל הפוסטים על הטיול.

יומן ריטריט

היום הראשון, הגעה

לקחתי רכבת מברלין אל קלן. שעה לפני הזמן בו היינו אמורים להגיע אל קלן הרכבת נעמדה. איחרתי את הקונקשיין שלי בקלן. עליתי על רכבת אחרת שהביאה אותי אל – Andernach ומשם המשכתי במונית.

במסגרת הקליטה לריטריט היינו צרכים ללכת אל אם הבית ולקבל ממנה את סידור ״העבודה״ שלנו. אם הבית אמרה לי לבחור קלף מתוך ערמת קלפים. בחרתי. היה כתוב בו בגרמנית. אם הבית התנצלה שהיא לא יודעת אנגלית וקראה לבחורה צעירה שתסביר לי. הצעירה קראה את הקלף שלי ואחר כך ביקשה הנחיות מאם הבית. אם הבית עשתה לנו סימן ללכת אחריה והלכנו, היא בראש, אחריה הצעירה ואני בסוף. אם הבית דיברה והצביעה על דברים, הצעירה תרגמה ואני הנהנתי בראש.

בצהרי היום, בדרך אל הריטריט. הרכבת נעצרה לשעה. עמדה. ככה, להרהר.

העבודה שלי היא לדאוג לכניסות של הבית, שיהיו נקיות מעלים ומבוץ, ולשטוף את הסמרטוטים שמשמשים אותנו כמנקי רגליים. היא הסבירה לי שסמרטוטים רטובים קולטים יותר טוב את הבוץ מהנעליים. היא הלכה איתי בבניין והראתה לי את כל המקומות בהם יש סמרטוטים כאלה על הרצפה. אחר כך היא הראתה לי איפה נמצאים הדליים. היו שם כמה סוגים של דליים והיא התלבטה באיזה גודל דלי עלי להשתמש ובסוף הכריעה לטובת הדלי בגודל חמש ליטר. היא הראתה לי באיזה חומר ניקוי להשתמש, איך לפתוח את הפקק ולהשתמש בו בתור כוס, לשים שני פקקים מלאים בתוך הדלי ולמלא אותו מים ואת הבקבוק להחזיר סגור אל המקרר.

אחרי שסיימנו את הרשמיות שאלתי אותה אם היא עובדת ב – Waldhaous והיא אמרה לי שלא, היא בכלל מברלין, והיא הגיעה יום לפני הריטריט כדי לעזור לצוות בתמורה להנחה בתשלום על הריטריט, ״כי אני נורא ענייה״ היא אמרה. היא סיפרה לי שכבר עשתה ריטריט אחד ב – Waldhaus לפני שנה וחצי ואני סיפרתי לה שעשיתי ריטריט לפני שנתיים. היא הצביעה על גליל צלוטיפ שעמד ליד מיחם התה ואמרה לי שזה בשביל לרשום את השם שלי על הכוס. זכרתי את המנהג הזה מהריטריט הקודם שלי, אנשים התהלכו צמודים אל כוסות התה שלהם ועל הכוס היה רשום השם ואני לא הבנתי את זה. היא הסבירה לי שככה רק אני אשתמש בכוס שלי ואם אני רוצה שינקו אותה אז להוריד את השם ולשים בערמה הכללית. אמרתי לה שזה בסדר, אני יכלה לשטוף את כוס שלי בעצמי והיא אמרה שזה באמת הרעיון מאחורי השם על הכוס, שכל אחד ישטוף את הכוס שלו.

אחר כך שאלתי אותה על האגם. ה – Waldhaus נמצא בלב שמורת טבע ליד אגם. ככה כתוב באתר ובכל הפרסומים וככה מראות המפות. רק שבריטריט הקודם לא הצלחתי לגלות את האגם והנחתי שזה בגלל שלא הלכתי רחוק מספיק. אז שאלתי אותה על זה, אם היא הגיעה לאגם, והיא אמרה לי שבטח שהגיעה ואני שאלתי אותה איך להגיע לשם והיא הסבירה לי וזה יצא בדיוק בכיוון ההפוך ממה שאני חשבתי. היא אמרה שזה קצת רחוק וצריך יותר משעה כדי ללכת אל האגם ובחזרה. ואז שאלתי באיזה סוג של חדר היא, והיא אמרה לי שהיא בדורמטוריום.

לא הגעתי עד האגם. ביום הרביעי הברזתי לסשן של הצהריים והלכתי לטייל ביער ולחפש את האגם. לא מצאתי. כנראה לקחתי שביל לא נכון. זה הכי קרוב שהגעתי אליו.

ארבע חודשים לפני התאריך של הריטריט שלחתי מייל אל ה – Waldhaus וביקשתי להזמין מקום. בתגובה כתבו לי שהכל מלא ונותרו רק מיטות פנויות בדורמטוריום המעורבב. Mixed dormitorium, נכתב במייל ואני לא ידעתי נפשי. לא רק דורמטוריום, אלה גם משותף. נרשמתי על תנאי וביקשתי שיעדכנו אותי אם מתפנה חדר ופעם בשבוע כתבתי להם כדי לבדוק. ככל שהתקרב המועד של הריטריט גברה האימה שלי ושבועיים לפני הבנתי שאין סיכוי, אני לא אסע לריטריט יען כי אני לא מסוגלת להתמודד עם ה – Mixed dormitorium הזה שלהם. ואז הגיע מייל שמישהו ביטל והאם אני רוצה לעבור לחדר זוגי בלי שירותים ואני אמרתי כן! כן! רוצה לעבור לחדר זוגי בלי שירותים.

היא סיפרה לי שהדורמטוריום זה המבנה שעומד לצד הבית הראשי, יותר בעומק היער, ובכניסה אליו כתוב "Forest temple". הלכתי לראות. חלל מרווח, ריח של עץ, בפינה פסל בודהה יפה ומסביב לו פורסים 8 מזרונים על הרצפה. הייתי מתה שם אלפי מיתות נוראיות. חזרנו אל חדר האוכל ושתינו תה והסתכלנו על האנשים החדשים שהגיעו ונרשמו ובחרו קלף וסימנו את הכוסות שלהם. סיפרנו אחת לשנייה את מי אנחנו מזהות מהריטריטים הקודמים שלנו. ראיתי את השותפה שלי לחדר מלפני שנתיים. היא לא זיהתה אותי ולא עשתה לי שלום. זיהינו אשה אחת שהיתה גם בריטריט הקודם שלי וגם בריטריט הקודם שלה. קראנו לה ״החזקה״.

ביער, ביער

בשבע בערב היתה ארוחת קלה ואחריה נכנסה השתיקה. תודה לאל. השתיקה משחררת. לפני הריטריט הראשון שלי השתיקה היתה מה שהכי הפחיד אותי. לא עוד. אני מאוהבת בשתיקה. הפעם רק חיכיתי שהשתיקה תיכנס ותשחרר אותי מהצורך לתקשר. עד שזה קרה הספקתי לספר כמה וכמה פעמים שאני מברלין, כלומר מישראל, כלומר מברלין, ושאני מכירה את כריסטופר מישראל, כלומר גם מהריטריט הקודם שעשיתי ב Waldhaus אבל גם מישראל. אשה אחת שאלה אותי מה השפה שלי ואני אמרתי לה עברית והיא אמרה לי שהיא לא ידעה שמדברים עברית בבריסל ואני אמרתי ברלין והיא שמעה בריסל ולא היה לזה סוף. עד השתיקה. תודה לשתיקה. מתחילים.

היום השני

בנוסף לפעילות הרגילה היו פגישות של קבוצות קטנות עם כריסטופר. בקבוצה שלי שתי נשים שאלו שאלות נדל״ן. שאלות שקשורות לרגשות שלהם בעקבות רכישות נדל״ן חדשות.

נגמר לי הטבק. (לפני הריטריט לא הצלחתי להחליט מה עמדתי לגבי עישון הפעם. אני מעשנת או לא? אני מנצלת את הריטריט לטובת הפסקת עישון או לא? לא הצלחתי להחליט. כתוצאה מזה נסעתי לריטריט בלי החלטה ועם שקית טבק כמעט ריקה).

הגוף שלי ייצר כאב והמוח שלי מחשבות אימה ויאוש.

ביער, ביער

היום השלישי

כמה כולם כאן מכוערים! חיוורים וחסרי צבע וחסרי הבעה וכבויים ודהויים. מי בכלל רוצה להיות חלק מהם!

למה למה למה אני עושה את זה לעצמי?

אחרי ארוחת הערב שוטטתי על הרכס שמול הבית וחשבתי מחשבות רעות. ואז ראיתי גבר עומד מול הבית ומעשן. מעשן! רצתי אליו. לא רצתי אבל הלכתי הכי מהר שיכולתי בלי שזה יהיה ריצה. הגעתי אליו וביקשתי סיגריה. אחרי שביקשתי זיהיתי אותו בתור הבחור שיושב מאחורי בריטריט. מלמלתי משהו על זה שלא הבאתי איתי טבק כי חשבתי להפסיק לעשן ועכשו אני משתגעת. הוא צחק. ״למה להפסיק לעשן״ הוא שאל, ״לא קשה לך מספיק?״.

קשה לי מספיק.

הוא נתן לי סיגריה. הייתי נותנת לו את ידי באותו הרגע, לו רק ביקש.

בשתיית השוקו שלפני השינה הוא עבר לידי והצביע על הכוס שלו. Martin, היה כתוב עליה. השמות על הכוסות הם תגיות הזיהוי שלנו. מרטין ולירז לנצח.

גם היום הגוף שלי ייצר כאב והמוח מחשבות אימה וייאוש.

חלל המדיטציה. בסוף כל סשן ישיבה השכן שלי מאחורה והשכן שלי מקדימה והשכן שלי מהצד מקפלים את השמיכות ומסדרים את מזרון שלהם. אני לא מבינה את זה. הרי עוד רגע נתשייב עליהם שוב!

היום הרביעי

קפצתי מהגונג ורצתי בחושך מלא לתפוס ראשונה את המקלחת. חזרתי לחדר נקיה וקפואה. השותפה לחדר ישבה על המיטה שלה ופישפשה בתיקים. ״יש לך אולי אצטון״ היא שאלה אותי ״אני רוצה להוריד את הלק מאצבעות הרגליים״. לא היה לי. הצעתי לה לקלף בעזרת הציפורן והיא אמרה לי שכן, זה מה שהיא עושה. באותו רגע סלחתי לה בלבי על הבגדים שלה שהיו כולם בצבע טורקיז. בזכותה הרגשתי פחות רע על כל השעות שהעברתי במחשבות ותהיות וחרטות על זה שלא הבאתי איתי את המספרים הקטנים והפינצטה.

עשינו צעדה-ייטרה (yatra) אל האגם. לא הגענו עד אליו. כמו משה בשעתו, עמדנו מעל האגם, רואים אותו אבל לא לידו, ועשינו מדיטציה בעמדה.

מדור מיוחד בגיהנום, מדיטציה בעמידה.

היום החמישי

כריסטופר זיהה את המבטא שלי! היתה לי שיחת אחד על אחד איתו והוא זיהה את המבטא שלי ואני הודתי שאני אחת מאלה, ישראלים בברלין, והוא שאל אם מצאתי את הפספורט של סבא וסבתא בים ואני אמרתי לו שלא היה פספורט למצוא, סבתא היתה אוסט יודן ואני על ויזת עבודה. אני לא יודעת למה סיפרתי את כל הפרטים האלה.

היום האחרון, פיזור

מרטין ושרלוטה, השותפה הקודמת שלי לחדר, נשואים! הם התחתנו באפריל השנה ועברו לגור ביחד עם עוד חבר והם משפצים מקום ורוצים להקים בו חיי קהילה!

הדברים שלומדים כאשר מדברים.

אני והבחורה מברלין נסענו ביחד לתחנת הרכבת ב – Andernach ומשם לקחנו רכבת אחרת שתביא אותי אל בון ואותה אל קלן. בבון התברר שהרכבת שלי מבון אל ברלין בוטלה ועלי לנסוע אל קלן ומשם לקחת רכבת אל ברלין. הרכבת מקלן אל ברלין עצרה ונעמדה לשעה באמצע הדרך. הגעתי אל ברלין ב – 2130. הלו האופטבאנוף ברלין, טוב לראות אותך.

May all beings live with wisdom

May all beings live with compassion

May all beings live an awakened life

!May all beings know the happiness & joy of surviving a buddhist retreat

תחנת הרכבת בקלן. לא הייתי אמורה להיות בך! בטח לא למספיק זמן כדי לצלם. הרכבות בגרמניה, לא מה שהיה וכו׳. אני תוהה אם מדברים על זה כאן, על זה שנסיעה בדויטשה באן זה הימור מפוקפק כל כך. אף רכבת לא לייעדה הגיעה בזמן

Ayya Khema, בודהיזים בברלין וסדינים תלויים לייבוש ברוח

ליד אלכסאנדרפלאץ, לצד ומתחת המגדל והכיכר, יש שכונה של בניינים גבוהים. תחומה בין כבישי ענק, היא מובדלת ונפרדת מהעיר שעוטפת אותה. מרכזית לגמרי, ליד אלכס, אבל נפרדת. מבודדת. שכונת מגורים של בניינים גובהים, פשוטים, פרקטים. שכונ, משפחות. שכונה שמרגישה כאילו היא בעיר אחרת ובגלל זה היא נורא ברלינאית. לא נראית כמו שום דבר אחר. פעם חברה שלי שכרה שם דירה, בקומה 10 של אחד הבניינים. בדירה היו חלונות ענקיים שהשקיפו, מגובה שווה, על השפיץ של אלכסנדרפלאץ. בלילה, בדרך חזרה לבית שלי, ביקשתי ממנה ללוות אותי, ליתר בטחון.

שכונה של בתי מגורים. משפחות. בלי הוד והדר. בלי הייפ והיפסטרים

בתוך השכונה הזאת נמצא מרכז בודהסיטי בשם Lotos Vihara, ואני כבר שנים מנסה להגיע לבקר בו. יש שם, אליבא-דה האתר שלהם, חצר פנימית קטנה עם סטופה, וספריה בודהיסטית, וחלל מדיטציה, ופעילויות נוספות, ואני מצאתי את המקום כשרק הגעתי לברלין וחיפשתי מקומות ללימוד ותירגול בודהיסטי.

את החיפושים שלי התחלתי באינטרנט. יש מלא מקומות ללימוד ותירגול בודהיזים בברלין ואני מצאתי אותם ברשת ומיקמתי אותם על גוגל מפס ובדקתי באתרים שלהם וקראתי הכל וסיננתי וסימנתי ופיתחתי העדפות ורצונות ותוכניות ואת המקומות הנבחרים הוספתי לרשימת ה"מקומות בהם אני רוצה לבקר בברלין". אבל אני לא תיירת. אני לא נחנקת מחוסר זמן. אני לא מלאת עזוז של התרגשות ומקומות חדשים. אני חיה כאן. רשימת המקומות אליהם אני רוצה להגיע כל הזמן מתארכת.

ה –  Buddhistisch Haus, על גבעה קטנה בלב שכונת מגורים בורגנית וחד קומתית

המקום הראשון שהגעתי אליו היה Das Buddhistisch haus וגם זה לקח לי יותר משנה של חיים בברלין. אני חושבת שהגעתי אליו ראשון כי הוא ממש רחוק ממני, בשכונת Frohnau, עיר זרה ואחרת מבחינתי. וחוץ מזה קראתי עליו שהוא מאוד יפה והוא ממוקם בלב שכונת מגורים בורגנית וזה סיקרן אותי. אז לקחתי יום חופש ויצאתי לטיול. זה נחמד להיות תיירת, גם בפועל, בעיר, ברחובות בהם לא הייתי קודם, וגם מבחינה רעיונית. ביקור במקום כזה הוא עבורי, גם, תזכורת לחיים אחרים ולאפשרויות אין סוף. הייתי, צילמתי, ישבתי, דיברתי עם נזיר בודהיסטי שהגיע מבורמה (מיאנמר) להשתלמות. הוא סיפר לי שהמצב בארצו הרבה יותר טוב, הרבה יותר טוב.

מסביב לבית יש גינה. עם פינות מבודדות ופסלוני הבודהה וכל השאר. באמת מקום מאוד יפה

אבל זה לא פרקטי. מרכז בודהיסיטי שממוקם שעה נסיעה ממני לא יכול להיות מקום שיהפך לחלק מהחיים שלי, מהיומיום. זה פשוט רחוק מדי. המשכתי לחפש והתרכזתי במקומות במרחק הליכה. מצאתי מרכז בפרנצלאוורברג שפעם בשבוע מקיים הרצאה למתחילים באנגלית ופעם בשבוע מדיטציה מונחית באנגלית. ניסיתי אותו. לצערי בביקור הראשון נפלתי על הרצאת אורח, מורה מארצות הברית שהגיע לביקור. היה מתקתק. היה לי יותר מעניין להסתכל על הקהל ולנסות לאפיין אותו, להבין ממנו משהו, מאשר להקשיב להרצאה שהיתה מאוד בסיסית ונדושה.

אל ה Lotos Vihara הגעתי, בחיפוש האינטרנטי שלי, בגלל המיקום שלו: ליד אלכסנדרפלאץ. בשכונה שלי. מרחק הליכה. פרקטי. אבל נשארתי, בחיפוש האינטרנטי שלי, בגלל Ayya Khema, נזירה ומורה בודהיסטית שהיתה פעילה בהקמת המקום ומהווה השראה ללימוד שם. לא הכרתי את השם Ayya Khema ואני מניחה שסקרנות פמיניסטית הביאה אותי ללחוץ על הלינק. מסתבר שאיה קאמה היתה נזירה הבודהיסטית-מערבית מרכזית בהנגשת לימודי הבודהיזים לנשים במזרח ועוד יותר מרכזית בהבאת הבודהיזים לגרמניה. אה, וגם, היא נולדה בברלין, בשנת 1923, בשם Ilse Ledermann, להורים יהודים.  

שכונת מגורים רגילה. לא הוד לה ולא הדר. החיים עצמם וכו', גרסת ברלין

מאז אני קוראת עליה. יש עליה הרבה מידע ברשת וכולו מאוד זהה. היא מופיעה באתרים על בודהיזים במערב ובאתרים גרמנים של בודהיזים בגרמניה ויש לה דף בויקי, ובכל המקומות האלה מופיע אותו תיאור קצר של החיים שלה. משוכפל ומשועתק, וחלקי ביותר. זה מעניין, איזה פרטי חיים נכנסים לביוגפריה הרשמית ואיזה לא. על Ayya Khema כתוב שהיא נולדה להורים יהודים. לא שהיא יהודיה (מי הכניס את ההגדרה הזאת ולמה? הבודהיסטים? הגרמנים? היא?). איה קאמה היתה יהודיה אבל, אולי בגלל ש"הומרה" לבודהיזים (?) לא אומרים עליה שהיתה יהודיה. אומרים: בת להורים יהודים.

בשנת 1938 היא ברחה (הוצאה? הוברחה?) מברלין עם עוד ילדים יהודים אל גלאסגו, סקוטלנד. המשפחה שלה ברחה לסין ובשנת 1940 היא הצטרפה אליהם בשנחאי. כשפרצה המלחמה המשפחה נלקחה למחנה אסירים יפני. האבא נפטר במחנה. חמש שנים אחרי שיחרור המחנה איה קאמה קיבלה אשרת הגירה לארצות הברית. היא התחתנה ונולדו לה שני ילדים ובתחילת שנות השישים, כמו הרבה צעירים אמריקאים אחרים, הם נסעו כל המשפחה לטיול ארוך במזרח ואיה קאמה התוודעה לבודהיזים.(אגב, חוץ מהפרטים האלה – בעל, שני ילדים, טיול משפחתי במזרח – לא הילדים ולא הבעל מופיעים עוד בביגורפיות עליה. לא בויקי, לא באתרים של מוסדות שהיא הקימה, לא בשום מקום).

הסטופה. בלב ברלין יש סטופה.

בשנת 1979, אחרי יותר מעשור בו למדה ולימדה בודהיזים באירופה ואוסרטליה, היא הוסמכה לנזירות בסרי לנקה. בהמשך היא הקימה, בין השאר, מנזר-יער באוסטרליה, מרכז ללימודי בודהיזם לנשים בקולומבו (סרי לנקה), ואת ה Buddha – Haus בגרמניה, בו שימשה spiritual director. היא הביאה אל גרמניה את המסורת של מנזרי יער והיתה המייסדת של המנזר הראשון. בשנת 1987 היא היתה בין המארגנים של הכינוס הראשון של נזירות בודהיסטיות בכל ההיסטוריה של הבודהיזים. באותה שנה היא הוזמנה לדבר באו"ם והיתה לאשה-נזירה-בודהיסטית-מערבית הראשונה שדיברה בפני המילאה. היא דיברה על בודהיזים ושלום עולמי. היא כתבה עשרים וחמישה ספרים על מדיטציה ובודהיזם, כולל ספר ביגורפי (אף אחד מהספרים לא תורגם לעברית). היא נפטרה בשנת 1997, ב Buddha-haus שהיא הקימה, בגרמניה.

ביום אפרורי וקר ומטפטף הגעתי אל  ה – Lotos Vihara לראשונה. הלכתי ברגל לאורך Alexander str, חציתי ב – Gruner str והמשכתי על Karl Marx Allee עד למקום בו גוגל מפס סימן לי להיכנס לשכונה שלא נראית כמו כלום ולכן נראית לגמרי כמו ברלין.

בתוך אולם המדיטציה. התמונה הקטנה היא של Ayya Khema

נכנסתי לשכונה ואיבדתי את הדרך. כל הבניינים נראו לי דומים: גבוהים וחיוורים. בניינים שנבנו כדי לאחסן הרבה בני אדם. מדרכות רחבות. חלקות דשא קטנות חוצצות בין הבניינים. השפיץ של אלכסאנדרפלאץ משתקף מכל זווית. שכונת מגורים רגילה, אפרורית. בלי הוד והדר, בלי "הו ברלין!", בלי היפ והיפסטרים. וגם בלי שום אווירה או רמז למרכז מדיטציה בודהיסטי. לא קרוב אפילו. הלכתי והלכתי והקפתי את אותם רחובות ולא מצאתי את המקום ולא הצלחתי ליישב בין המציאות שמסביבי ומה שראיתי בגוגל מפס.

חטפתי את הקריזה והתייאשתי וסגרתי את הטלפון והסתכלתי סביבי ונשבעתי לעצמי שאם כבר הגעתי עד לכאן, עד לשכונה הכה אפרורית הזאת, אני לא מוכנה לוותר. ואז, בזווית העין, ראיתי צבעים וחשבתי שמה שאני רואה זה את הדגלים הצבעוניים הקטנים שתולים בכניסה אל מקומות בודהיסטים והרגשתי שמצאתי את המקום. הדגלים הצבעוניים הקטנים של הבודהיזם. קל לזהות. רק שזה לא היה הדגלים הקטנים הצבעוניים של הבודהיזם, אלו היו סדינים וציפות תלויים על חבל לייבוש בחצר. בברלין. מי עוד תולה בגדים לייבוש בחצר? מתי פעם אחרונה ראיתי מראה כזה? הלב של נכמר. הסתובבתי סביב הסדינים וסביב עצמי עוד קצת ובסוף מצאתי את המקום.

דגלים צבעונים קטנים. סדינים מתעופפים ברוח. מראה מחמם לב. וגם סימני דרך. וגם מסע בזמן

מבנה שטוח, נמוך, בין בניינים גבוהים, לצד כיכר נסתרת. מצאתי. אמממה, למרות שקראתי עשרות פעמים את האתר של המקום ולמרות שראיתי את שעות הפתיחה והכל, הגעתי ממש בזמן הלא נכון. ב – Lotos Vihara פועלת מסעדה-בית קפה טבעונית שמגישה ארוחות צהריים וכל יום בשתיים יש מדיטציה שפתוחה לכולם. אני הגעתי בערך ב 1100. לא קפה ולא צהריים טבעוני והמקום היה די ריק ואולם המדיטציה נטוש.

שוטטתי לכל עבר, צילמתי, נכנסתי לחדר בו ישבו שלושה אנשים על כריות ואשה אחת על כסא וארבעתם היו שקועים במדיטציה והאשה, ששמעה את הדלת נפתחת, פתחה עינים ועשתה לעברי תנועה חדה בראש ואני ברחתי משם. ראיתי דוכן ספרים שכל הספרים בו של אותו כותב (מורה, ראש המרכז היום). אמרתי שלום לאשה שעבדה במסעדה. היא החזירה בשלום קפוץ. לא היה לי מה לעשות שם והלכתי. עכשו המטרה שלי, החדשה, היא להגיע בזמן הנכון.

מתוך מכתב שכתבה Ayya Khema ב 11 במאי, 1995: When the Nazis were persecuting the Jews here in Germany, my father said the same thing you wrote in your letter, namely that he could not believe that a civilised people like the Germans, who had produced, Bach, Beethoven, Schubert, Wagner, Goethe, Schiller, Lessing, Kleist, Kant, etc. etc. could go along with an uneducated man like Hitler. But eventually he had to believe it and emigrate to China, where he died in a Japanese prisoner of war camp, 5 days before the end of the war. I fully agree that only the Dhamma will and can bring true peace and am directing all my efforts and energy to propagate this, which especially here in Germany finds many willing ears

ביער. בבית. בקור. בשתיקה. בגרמניה. ריטריט ויפסאנה

כבר לא אכפת לי מכלום, באמת, לא אכפת לי. שהאומה הגרמנית תנהל את העולם. שהאומה הגרמנית תגיד לכל השאר מה לעשות. שהם ינהלו. בבירור, הם יודעים משהו שאנחנו לא. שהם ינהלו הכל וזהו, אנחנו ננסה להתאים ולא להפריע. רק בשם אלוהים, בבקשה, במחילה, בתחינה על ברכי המשופשפות, תעזבו כבר את החלונות! תשאירו לנו את החלונות! אי אפשר ככה יותר, אני לא יכלה יותר, רק את החלונות, בבקשה, רק את החלונות אני מבקשת לעצמי!

אבל לא. הם לא יעזבו את החלונות. הם לא יניחו לי. לא מתוך רעשות חלילה, הם פשוט לא מעלים בדעתם שיש בעיה ואני מצידי לא שיתפתי. לא מצאתי את המילים. וכי איך אפשר? איך אני יכלה להעביר רעיון כזה, יאוש כזה, תחינה כזו, למישהו מחוץ לעולמי הפנימי? וחוץ מזה, הרגע בו המחשבה הזאת חלפה במוחי היה בצהרי יום שלישי שעבר, ואני באמצע של ריטריט ויפאסנה. הדיבור אסור.

ה Hall. חלל המדיטציה? היכל המדיטציה?. בכל מקרה, כאן זה קורה. ריטריט ויפסנה

ההחלטה

אחרי הרבה התבלטויות יצאתי לריטריט ויפאסנה בגרמניה. את הריטריט העביר כריסטופר טיטמוס, מורה שאני מכירה ומכבדת. כבר עשיתי ריטריט מסוג זה בארץ, אצל עמותת "תובנה". את הריטריט בארץ העבירו כמה מורי מדיטציה במשותף, ביניהם סטיבן פולדר וכריסטופר טיטמוס. הם, המורים, היו הסיבה שבחרתי דווקא בריטריט הספציפי ההוא. אצלם רציתי לתרגל ואותם רציתי לשמוע. כשגיליתי שכריסטופר מגיע לתת ריטריט דומה בגרמניה, חשבתי, אה, קוסמי! איך שהכל מסתדר לו.

זה לא נכון. האמת היא שחיפשתי דרך לחזור לתרגל. בין הדברים שאיבדתי במעבר מתל אביב לברלין היה, גם, העיסוק והתרגול שלי בבודהיזים. הפסקתי לשבת, הפסקתי לקרוא, איבדתי את הסנגה, לא היו לי חברים לדבר אתם, שכחתי. או לא שכחתי, אבל עזבתי, ולא בטוב. אני חושבת שהלם התרבות וקשיי המעבר שאבו אותי. בשנה האחרונה חיפשתי דרך חזרה. הריטריט הזה עם כריסטופר הוא, כך אני מקווה, היה הדרך שלי להתניע שוב, לחזור לזה.

את הריטריט הקודם, לפני שלוש שנים בערך, עשיתי, או ככה סיפרתי לעצמי, כדי לציין את אי-עזיבתי את ישראל. כדי לעגן את עצמי. בשנה שלפני כן התעסקתי בניסיון להעביר את חיי למיקום אחר. לונדון או ברלין היו האופציות שבדקתי. האופציות נפלו, ואחרי כמה זמן החלטתי שדי, ככה אין טעם לחיות, כל הזמן עם כל הקלפים פתוחים, כל החוטים ביד, אני כאן וחולמת על משהו אחר. רציתי להתחייב על חיי. התחלתי לימודי תסריטאות, ונסעתי, פעם ראשונה, לריטריט ויפאסנה. חודש אחרי הגיעה הפנייה שהסתיימה במעבר שלי לברלין.

הנסיעה

נסעתי ברכבת. הנופים יפים. הדרך ארוכה. היה פחות מלהיב משציפיתי. הרוב הגיעו ברכבים פרטים.

2 רכבות ו – 6 שעות לשם, 3 רכבות ו -7 שעות בחזרה. לריטריט בארץ הגעתי עם הרכב שלי. זה נתן לי תחושת בטחון שאני יכלה לברוח בכל רגע. לפני הריטריט הופעל לחץ גדול על מערך הטרמפים. כל הזמן הגיעו אימיילים שביקשו מבעלי רכב להירשם ולהציע טרמפים לחסרי הרכב. אני לא עשיתי את זה. הרגשתי רע אם עצמי, אבל לא עשיתי את זה. אני אוהבת לנהוג ושונאת לנהוג. אני נהגת אחראית ופחדנית ומבולבלת, לא מכירה את הכבישים בכלל ונוסעת הרבה לאיבוד. בייחוד כשיש אנשים לצידי ושיחה בחלל. הרגשתי שאני לא מסוגלת לחשוף אחרים, זרים, להרגלי הנהיגה שלי, לנירוזות הנהיגה שלי. מלאת בושה הגעתי באוטו לבדי וחמקתי החוצה, בסוף, לבדי.

כאן איך שהגעתי ראיתי את הרכבים ממלאים את החניה וישר הרגשתי רע שכולם באו ברכבים שלהם ואני המסכנה, לבדי, ברכבת. ובחנייה עמד רכב BMW ספורט עם גג פתוח. כל השבוע עקבתי לראות מי הבעלים. זוג, גבר ואשה, שנות ה 50 אני חושבת, אולי 40. הם הזיזו את הרכב כל יום, מכאן לשם, עשו נסיעות קצרות. ופעם ביום, כשאנחנו יצאנו למדיטציה בהליכה, הם עלו על בגדי ספורט ויצאו לריצות שטח.

המקום

Waldhaus, בית ביער, מרכז ללימוד ותרגול בודהיסטי, ניצב בשולי היער על גבעה ליד אגם. כשראיתי את התמונות חשבתי: מקסים. בית ביער. שמים כחולים. מרחבים ירוקים. נפלא. (התמונה הזכירה לי את משימת הבר מצווה הידועה, "חלוץ בודד בשדה": חילקו אותנו לשלשות. כל שלשה נשלחה ליעד אחר, להעביר בו 24 שעות לבד. להסתדר בשטח. ערב לפני המשימה קיבלתי מחזור ראשון. סיפרתי לאמא. היא נתנה לי חפיסת שוקולד פרה וסיפרה למטפלת של הכיתה שדאגה ליידע את כל השאר. כל שעתיים בערך עצר רכב ליד הקבוצה הקטנה שלנו והמטפלת, הבעה מודאגת על פניה, הסתכלה לי בעינים במבט מלא משמעות נסתרת. עניתי לה בעינים הכי טוב שיכולתי. כן, אני בסדר. כשהכנו ארוחת צהריים נשפך לנו כל השמן ולא יכלנו להכין צ'יפס או לטגן כלום. היינו רעבים כל היום). התמונה עשתה לי מחשבות חיוביות, ריח של חופש ופרי הדר, מרחבי דשא, בריכת שחיה, שמש, רגלים יחפות.

ככה זה נראה לי ביום הראשון. הגעתי בשלוש אחר הצהריים, בין הראשונים, ושנאתי כל רגע. כל שניה. כל פינה. כל אדם.

בזזזז. טעות. לא לא, לא כך הוא בית ביער בגרמניה. במקום רגלים יחפות על דשא רך הנזל וגרטל נבלעים במעבה היער. הבית לבן, מרובע, צנוע, מוקף יער. והיער עמוק ואפל וטחוב. מעלינו שמים אפורים. האור קלוש, וקר. המבנה של הבית דומה ל"הבית הכולל" בקיבוץ. מרובע, פונקצינאלי, מכיל הכל: אולם לימוד, חדר אוכל, חדרי שינה, מקלחות. ריח של טחב, רצפות עץ מאסיביות, חדרים קטנים, אנשים זרים מדברים בשפה שאני לא מבינה. למה למה למה אני משחזרת חוויות ילדות נוראיות? ואיפה חלל המדיטציה עצמו? מרוב שהייתי קפואה, במשך כמה שעות ביום הראשון פשוט לא העזתי לבדוק. לא העזתי לפתוח דלת.

התחלה. התכנסות

הריטריטים של עמותת תובנה מתקיימים בקיבוץ עין דור, באזור שפעם היה שכונת הנעורים, איפה שגרו בני הנוער בימי החינוך המשותף. האם המקום מכתיב את האופי של האירוע? או בהיפוך, כמה מהאופי של האירוע נגזר מן המקום? עבורי שכונת נעורים היא לנצח טיינר, שכונת הנעורים של קיבוצי. כלומר בית. לא בהכרח אהוב, לא בהכרח מעורר געגוע, בהכרח מוכר ומאוד ישראלי. ערמה של חברה על הדשא. יש ערמה של חברה על הדשא. זאת השפה.

נרשמים. תור, פטפוט עליז, אנשים נפגשים, שלום שלום, מה עשית מאז? מאיפה אני מכיר אותך? מתנדבים רושמים אותנו. צריך להתנדב לשתי תורניות במהלך הריטריט. שיחה ראשונה תתקיים בשעה זו וזו. את צריכה כלי מיטה? את בחדר זה וזה, זאת הדרך לשם, והנה, בשקית חומה זו אנא הפקידי את הסלולר, המפתחות לרכב, הסיגריות.

אחר כך שיחת פתיחה. מרכזות הקורס חזרו על הכללים: מעכשו נכנסים לשתיקה. בבקשה לכבד את השתיקה, זה יעזור לכם ויעזור לחברים שלכם. בבקשה להשתתף בכל הפעילויות. אם אתם כבר פה כדי לכם להשתתף בכל הפעילויות. ולא לקרוא לכתוב, כי זה מסיט את תשומת הלב. שווה להישאר ממוקדים. אם אתם כבר פה אז כדי לכם להישאר ממוקדים. כל החוקים האלה, לזה נועדו, לעזור לכם להישאר ממוקדים.

הבית, מבט מקדימה. בכניסה שרשרת הדגלים הצבעוניים, קטנים ורטובים. המבנה מזכיר בצורתו ואופיו את הבית הכולל, הבית בו חיינו מכתה א עד ה' בקיבוץ

לריטריט ויפאסנה חוקים ברורים, גלויים, שקופים. כל כך שקופים שהם כמו זכוכית מגדלת, מאירים את השוני. בגרמניה כל זה לא התקיים. אין מרכזי קורס, אף אחד לא אוסף את הסלולר ומפתחות הרכב, אין שיחות הכנה ואין שיחות עידוד. וכולם יודעים איך להתנהג. בערב הראשון היתה שיחה עם כריסטופר על המדיטציה שנתרגל (נשימה), המטרות ומה ניתן לצפות מריטריט של שבוע, ואחר כך התפזרנו לחדרים. השותפה שלי לחדר דיברה איתי וגילתי שהוויפי עובד. נרעשת, כתבתי לארץ: הם לא יודעים כלום, הגרמנים האלה. למחרת ירדה השתיקה. 

אירוע לאנשים מבוגרים, הריטריט ויפאסנה בגרמניה, אירוע לאנשים מבוגרים שבאו לעשות עבודה. בעוד שבארץ זה מרגיש כמו מיני קרנבל קיץ ומישהו כל הזמן מחזיק לך את היד, כאן זה הרגיש כמעט כמו עבודה. (בסוף, ביום האחרון, אחרי שהדיבור חזר, שאלו אותי על ישראל ועל הריטריטים של כריסטופר בישראל ואם זה דומה או שונה. "שונה מאוד", אמרתי. "שם זה שמח ועליז, כאן זה רציני וכבד ראש". איש שיחי, בעל ה BMW, היה נורא מאוכזב. "זה כמו התדמית שלנו"  אמר, "רצינים ובלי הומור").

בימים הראשון והשני נצמדתי למחברת שלי (ספרים ומחברות מותר כאן. כולם, ברגעים של בין לבין, נמצדו לספר או מחברת). כתבתי בכל רגע פנוי, כתבתי את מר נפשי. כתבתי את יאושי. כתבתי כמה קר לי וכמה רע לי וכמה בודד לי. וכמה כל האנשים סביבי מגעילים ודוחים, והבית קודר וטחוב, ואני לא מצליחה לעשות מדיטציה. המחשבות בורחות לי, אני צועקת עליהם להפסיק והן ממשיכות.

And now, for the conclusion, חלק ב'

סדר היום. קימה ב 0600, ישיבה ראשונה ב 0645, ישיבה אחרונה מסתיימת ב 2130, שוקו ולישון. צילמתי בסתר, למרות שאף אחד לא עקב, שאל או התריע, הרגשתי לא נוח לצלם בגלוי

המשך, או, And now, to the conclusion