מזג האוויר. מצב הרוח

נזיר אמר ל – Dongshan (בתרגום חופשי, זורם וספונטאני שלי), "חום וקור יורדים עלינו ומקיפים אותנו. איך אנחנו יכלים להימנע מהם"?

ענה לו Dongshan, "למה שלא תלך אל מקום בו אין חום ואין קור"?

***

IMG_20180304_143734_945.jpg

תמונה מלפני שבוע. קור אימים ושמיים כחולים. יש לי מעט תמונות מהשבועיים האחרונים של פברואר, יען כי היה לי קר מדי בשביל להוריד את הכפפות ולצלם.

***

בוקר מוקדם, שמים קודרים, אור קלוש.

בוקר מוקדם, שמים אפורים, אור קודר.

ימים רבים.

ימים רבים, בוקר מוקדם, שמים קודרים. ימים רבים. חורף ארוך.

חורף ארוך.

***

כך שמעתי: מתרגלים אל החורף.

הרי אנחנו בני אדם, מתרגלים אל הכל.

אני בת אדם. יכול להיות שאני לא מתרגלת? שזה הבאג שלי, מה שעושה אותי לשונה ומיוחדת מכל השאר, אני הלא מתרגלת?

***

IMG_20180304_151452.jpg

קור שמצטלם נהדר. וילדה והכלב שלה. אנשים הולכים על קרח.

***

פברואר, בישראל: אני בדירה. עולה בי החשק, עולה המחשבה, אצא החוצה לרגע, לעשות כך וכך, לראות את זה וזה, או אולי בשביל משהו אחר לגמרי. אני הולכת בעקבות המחשבה. הגוף הולך בעקבות המחשבה. זה פשוט. הנה אני בבית, הנה אני לא בבית, אני בחוץ. שום טכס לא היה כרוך בזה. שום ריטואל. קמתי, יצאתי המבית, סגרתי את הדלת מאחורי. נעים לי.

שבועיים אחרי כן, עדיין פברואר, ברלין: אני בדירה. עולה בי החשק, עולה המחשבה, אצא החוצה לרגע, לעשות קניות, לפגוש מישהו, אולי הליכה קצרה. ואז עולה עוד מחשבה, לא!, אומרת המחשבה השנייה, לא!. כי קר בחוץ. אי אפשר לתת למזג האוויר להכתיב לי את החיים, אני עונה למחשבה הקודמת במחשבה חדשה. ויש גם זיכרון:

פעם, לפני שנים, בתקופה שגרתי בטירוונאמאלי בדרום הודו, מתישהו במהלך תקופת המונסון, הלכתי אל המכולת המקומית לקנות עוגיות. בזמן שהייתי בתוך המכולת התחיל גשם. ולא סתם גשם, שכבה עבה של מים ירדה מהשמים וניתכה על שבילי העפר ובזמן שאני התלבטתי בין שני סוגי העוגיות שהמכולת הציגה, דרכי העפר שהובילו אותי אל המכולת הפכו לביצות ואחרי עוד כמה דקות לנחלים של בוץ. יצאתי מהמכולת ונעמדתי מתחת לפרגולה של הכניסה והסתכלתי על המהומה שבחוץ ואמרתי בקול רם, אויה, איך אחזור הביתה?

לא רחוק ממני עמד גבר לבוש בלבן. הכרתי אותו ממראה בלבד. בקיטלוגים הפניימים שאני עושה לאנושות הוא נפל תחת התווית רוחניק. אין לי כוח. אבל הוא עמד שם והוא שמע אותי מתלוננת שגשם ואין לי איך להגיע הביתה והוא אמר לי שחבל לתת למזג האוויר המשתנה תדיר להשפיע עלי ושהדרך היחידה בה הגשם מפריע לי להגיע לאנשהו זה בגלל שאני החלטתי שהוא לא צריך להיות שם, הגשם, ושזה שטותי מצידי, אמר ויצא מתחת לפרגולה והלך בתוך בתוך הזרם והמכנסיים הלבנות שלו התכסו בוץ.

***

IMG_20180304_140825.jpg

מהומה גדולה בתעלה, בחלק שלא קפא

***

ככה הרגשתי כשחזרתי אל ברלין באמצע פברואר (אפס מעלות ויותר מתחת לקור של האפס) מביקור של שבועיים בישראל (18 מעלות, שמים כחולים, שלמות מזג אווירית).

התקוממתי על הקור. התקוממות פנימית, נוטרת, מתמשכת. התקוממות שלא עברה. לא הצלחתי להפסיק להתקומם על הקור. רבתי איתו. הגוף שלי רב איתו. כל פעם שיצאתי מהבית הגוף שלי התכווץ. הרגשתי בזה ואמרתי לעצמי לשחרר, להתרווח, זה לא עוזר, הכיווץ הזה, זה לא משפיע על מזג האוויר בחוץ, זה לא עושה שיהיה לי פחות קר. את יודעת יותר טוב מזה, אמרתי לעצמי, אין מה לריב עם החיים, נימקתי, אז קר בחוץ, אז קר, זה רק מזג האוויר, שחררי כבר, אמרתי לעצמי, שחררי, תפסיקי להגיד לעולם איך הוא צריך להיות. וכלום לא קרה.

***

החלטתי לפרק את זה. מה זה החורף בשבילי? מה זה הקור? על מה אני מתקוממת?

***

IMG_20180220_123353_873.jpg

חלון הראווה החביב עלי. צולם בפברואר. אין לי משהו יותר רלוונטי לפוסט הזה

***

חורף. פרגמנטים

אחד.

לצאת מהבית. להתלבש לפני יציאה מהבית. כי אם יוצאים מהבית צריך להתלבש. בהתאם. גרביונים מצמר. מכנסיים (צמודות מדי, כי גרביונים מצמר). חולצה קצרה. חולצה ארוכה או סוודר. מעיל. צעיף. כובע. כפפות. שתי זוגות גרביים. נעלים שאני לא סובלת. הנה אני: עטופה, שמנה, כבדה, מוגנת. הפרסומת של חד"ש: קליל קליל קליל. הנה אני, מתנחלת של חורף. מוכנה ליציאה.

שתיים.

להיכנס אל בית של חברים. הגעתי. אין לי אוויר. קר לי. אני חייבת להוריד את הכפפות כדי ללחוץ על האינטרקום. פתחו לי. נכנסתי. בפנים קר כמו בחוץ. איפה לכל השדים הדירה שלהם? אין מספרים על הדירות. צריך לזכור, או לנחש, או להוריד את הכפפות ולשלוח וואטסאפ. מצאתי! אני נכנסת. החברים בפנים. חם ונעים להם. אנחנו מתחבקים בכניסה ואז הם חוזרים אל הסלון שלהם ואני נשארת בכניסה. מורידה נעלים. צעיף. כובע. כפפות. דוחפת את הכפפות בתוך הכיס של המעיל, הכובע בכיס השני, והצעיף מחור של היד. תולה את המעיל או מניחה אותו איפה שיש מקום בכניסה. בודקת את הגרביים. הם יצוגיים מספיק? יש לי ברירות?

אין, אין כניסות קלות בחורף הברלינאי. כל כניסה היא דרמה.

שלוש.

הצללית שלי. אני הולכת על המדרכה ואיפשהו לצידי הולכת הצללית שלי. אני לא מזהה אותה כשלי. זאת צללית של אשה עם מידות גוף אחרות ממני. אבל זאת אני, בחורף. זאת הצללית שלי.

ארבע.

יציאה מהבית. בכל יציאה מהבית יש את רגע המפגש הראשון. אני והחוץ נפגשים. החוץ אדיש. אני בוכה. דמעות יוצאות לי מהעיינים וקופאות על עצמות הלחיים. נוזלים יוצאים לי מהאף. אני נוזלת. ביציאה ראשונה, כל יציאה, אפילו רק כדי לקנות סיגריות או ללכת אל הסופר, אני דומעת ואני נוזלת. הפנים שלי רטובות. הרטיבות מוסיפה לתחושת הקור. לפעמים, דווקא בימים הכי קרים, השמים כחולים והשמה חזקה ומסנוורת אותי. אז אני בוכה מהשמש.  בחורף הגרמני למדתי את החשיבות של טישויים.

חמש.

מחשבות על גרביים. פה ושם אני תופסת את עצמי חושבת על גרביים. ועל גרביונים. ועל החומרים מהם הם עשויים. בחיי.

שש.

שיא החום באמצע היום. בבוקר הכי קר. אחר כך היום מתחמם. לאט לאט. שיא החום יגיע בשעות הצהריים המאוחרות. שלוש עד חמש. אחר כך מתקרר שוב. זה לא סדר יום שמסונכרן עם הלו"ז הפנימי שלי.

שבע.

שיטוט. אני אוהבת לשוטט. אני משקיעה בשיטוטים. בשנים האחרונות – מאז שאני עובדת מהבית ושולטת בזמן שלי, ובמקביל הבנתי שאני פשוט מתעבת מכוני כושר וסוגים אחרים של פעילות ספורטיבית שעושים בקבוצה – אני עוד יותר משקיעה בשיטוטים שלי. יש לי אפלקיציה שסופרת צעדים ואני מנסה לעמוד במינימום יומי של 10000 צעדים. מינימום. זה יוצא 70000 צעדים לשבוע. מינימום. זה יוצא שעה וחצי של הליכה בקצב מדוד – לא מהיר ולא איטי, בין 4.7  – 4.9 ק"מ לשעה.

האפליקציה, בסימביוזיה המאוד מיוחדת שיפתחתי אתה, מהווה שיקוף ותיעוד של מזג האוויר הפנימי שלי. מד מצב-הרוח. בחודש פברואר לא עמדתי במכסת הצעדים. נראה לי שהייתי מדוכאת. התרשלתי. זה מה שהאפליקציה מראה.

Screenshot_20180310-102844

***

"איפה יש מקום בו לא קר ולא חם"? שאל הנזיר את Dongshan בתגובה

"כשקר" ענה Dongshan "תן לקור להרוג אותך. וכשחם, תן לחום להרוג אותך"

מראה מקום לציטוט הנ"ל:

http://www.bowzwestchester.org/2017/11/blue-cliff-record-43.html

http://www.abuddhistlibrary.com/Buddhism/C%20-%20Zen/Modern%20Teachers/John%20Daido%20Loori%20-%20Dharma%20Talks/DISCOURSE%20Dongshan%92s%20Heat%20and%20Cold.htm

ובעוד הרבה מקומות.

 

 

 

 

מודעות פרסומת

נובמבר הקר

היה לי משהו חשוב להגיד, לפחות חשבתי שהוא חשוב, וכל אתמול עבדתי על לנסח אותו, להעביר אותו מהראש שלי אל הטמפלט של וורדפרס ומשם החוצה. אבל זה לא עלה יפה וכל היום המשכתי לשייף את הטקסט עד שבערב היה לי משהו והייתי צריכה לצאת. אז יצאתי. יצאתי אל ליל נובמבר קר ובבת אחת כל הטקסטים החשובים נשרו ממני. כל הסיפורים לא החזיקו מעמד. איזה דבר חשוב כבר יכול להיות לי להגיד אל מול החוץ הזה של לילה, ברלין, סוף נובמבר? מה כבר יכול להיות חשוב? רק הקור נשאר ממני. כל מה שנשאר לי זה הקור.

אני אוהבת את החורף בברלין. אני לא לגמרי יודעת למה, הוא ארוך וקודר וקר ומדכא ואני לא אוהבת את הפרקטיקה שלו, אבל אני קצת מאוהבת ברעיון של החורף בברלין. בדימוי שלו, בדימוי של חורף אירופאי ושלי בתוכו. זה ציורי ופואטי בעיני. והוא מזכיר לי דברים. הוא מזכיר לי שאני זרה כאן. שגם אם הכל נראה לי מוכר, הבית, הגדר, הרחוב, הפנס, אני זרה כאן. החורף מזכיר לי את זה כי הוא כל כך זר לי, ואני לו. החורף מרגיש לי כמו אגדה. כאילו אני חיה בתוך אגדה שהתפאורה שלה היא חורף קשה וקודר. כאילו אני חיה בתוך טקסטים של מישהו אחר. החורף הוא לא טבעי לי ואני מאוד מודעת לחוסר הטבעיות הזה. אני לא יודעת לכרוך צעיף על צווארי בונשלנטיות אלגנטית. אני מאבדת את תחושת הגוף שלי בתוך המעיל. הכובע הורס לי את הפריזורה. אני מרגישה מחוץ לאלמנטים שלי. החורף מזכיר לי שאני רחוקה מהבית, מאיפה שנולדתי. ובגלל זה יש בו ריח של הרפתקאה עבורי. אני חושבת שהכי בגלל זה אני אוהבת את החורף. הוא מאשש את הזרות שלי.

שקיעה בברלין

ברלין, השבוע, ביום של אפור בהיר, שבניגוד לימים של אפור ככה, בהם לא רואים שום שקיעה. תמונה בלי פילטר

חורף. זרם התודעה. חלקי

  • אני אוהבת את המראה של החורף. את האופן בו ענפים שחורים מצטיירים על רקע שמים קודרים. את העירום. את הקדרות. אני אוהבת את האופן בו ברלין מתרחבת בחורף. בלי העצים והצמחייה והאנשים על המדרכות העיר נראית עצומה וריקה. המבנים זזים קדימה. הטבע נסוג. הרחובות מתמתחים. אני אוהבת את האסתטיקה של החורף.
  • אני מרגישה את התקדמות החורף בהצטמצמות שלי. בחורף לצאת מהשכונה זה לחצות את ים סוף. אללי, בחורף יש ימים שלהגיע לסופר זה לחצות את ים סוף. כל יציאה מהבית מחייבת תכנון והיערכות. כל יציאה מהבית צריכה להצדיק את עצמה. להיתנמק. ההכנות ליציאה, שלבי ההתלבשות, זה כמו לצאת לנשף. זמן ההכנה ליציאה הוא בילט אפ לקראת היציאה עצמה. בחורף לכל יציאה של בילט אפ. כל יציאה היא הרפתקאה. כל הליכה ברחוב היא הרפתקאה. אני הלוחמת ברוח. אני שיכלה לקור. בחורף אני גיבורה טראגית באמצע הנובלה, בשלבים המתמרחים של הנובלה, כשהקורא קצת מיואש אבל לא יכול לעזוב כי הוא יודע שתכף יקרה משהו טוב, תכף יגיע האור.
  • אנשים אומרים לי להתלבש חם. שהכל עניין של לבוש. שאם מתלבשים נכון לא קר. אמא אומרת לי, אבל לירזי, יש לך כבר בגדים חמים לא? כן, יש לי כבר בגדים חמים. האמונה בבגדים חמים היא כמו שאר האמונות, רק אמונה. בגדים חמים לא מבטלים את החורף ולא מטשטשים את הקור. צריך בגדים חמים, ברור, אבל הקור הוא משהו אמורפי הרבה יותר מזה. הוא בכל מקום. הוא טוטאלי. אני לבושה לעילא והעינים של דומעות. אני הולכת ברחוב ובוכה. אני מרגישה את הקור על הפנים שלי, על העור. אני מרגישה את הקור בהליכה שלי, בכיווץ של הכתפיים, בקצב בו אני הולכת. אני רואה את הקור על פני העוברים ושבים. אני רואה אותו בקצב ההליכה שלהם, בתנוחה של הגוף ההולך, בכיווץ של הגוף.
ברלין

ברלין, השבוע, ביום חום. יש ימים שהעיר נראית לי חומה. זה צבע מוזר, חום. אפילו כשכותבים אותו, חום ועיר חומה, זה אומר גם מלא דברים אחרים, לא רק הצבע. צבע לא נטריילי, אולי. למרות שהוא כן נטריילי, הצבע.

  • אני מרגישה את הקור בהליכות שלי. אני מרגישה אותו בקצב ההליכה שלי. בקור אני הולכת לאט יותר, כאילו מנסה להקטין את החיכוך עם האוויר. אני מצמצמת את עצמי, בלי להרגיש, לא בכוונה, אני מצמצמת את עצמי להיות גבעול שנע בין הרוחות, שיודע להתכופף וגמיש מספיק כדי לא להישבר. בקור אני נהיית להלכנית איטית ולהלכנית פרקטית, שזה קצת סותר את עצם היותי הלכנית עירונית. בחורף אני לא מסוגלת לצאת סתם כך לשיטוט. החורף  מחייב פרקטיות. ההפך הגמור של שוטטות. בחורף אני לא משוטטת. החורף עושה אותי פרקטית. קר לי.
  • הקור מעיר אותי. בחורף אני ערה. כל יציאה מהבית היא התעוררות. אי אפשר ללכת מעורפל בקור הזה. יש בו משהו חי, מעורר, בקור. יש בו משהו לא נתפס. מצחיק. אתמול בלילה, בדרך חזרה הביתה, נסעתי בטראם. תחנה אחרי עלו 4 אנשים, שני זוגות. הם התפוצצו מצחוק. הבנתי את הצחוק שלהם. יש משהו לא נתפס בקור, בעוצמה שלו, הוא מעורר תדהמה. העינים שלנו נפגשנו וצחקנו אחד אל השני בחזרה. זה קורה לי הרבה בחורף, צחוקים עם זרים ברחוב. כל כך קר שזה מצחיק, אז צוחקים.
  • בקור הזה אין מקום לרגליים. זאת הבעיה האמיתית, אין איפה להניח את כפות הרגלים. הקור עולה מהרצפה והבעיה היא שכפות הרגלים, במבנה הפיזיולוגי הנוכחי שלי, חייבות להיות על הרצפה. אני לא חושבת שיש לזה פתרון. זה נורא. מכפות הרגלים נפתח הקור ואין פתרון. אני יושבת באובאן ומנסה להחזיק את הרגלים באוויר. באולם הקולנוע אני מניחה את הרגלים על התחת של הכסא מולי. בכל מקום שאני נמצאת אני מחפשת פתרון לכפות הרגלים. איפה להניח את כפות הרגלים?
שקיעה, ברלין

טמפלהוף, השבוע, ביום של שקיעה טובה.

  • ויש את הרגע הזה של היציאה מהאובאן. הו, הרגע הזה. כבר מצאתי אירוע שמצדיק יציאה מהבית ומהשכונה, כבר התלבשתי, יצאתי, הגעתי לאובאן. מרחוב, מהחוץ, תחנות האובאן נראות מחממות, כי הן תחנות, והן מתחת לאדמה, והן בתוך מבנה. והקור הוא כולו גוונים ורבדים. בשניה שנכנסתי לתחנה יש הקלה, ואז היא עוברת, ואז הרכבת מגיעה, ואז אני נכנסת לרכבת ויש רגע של הקלה, ואז הוא עובר, ואז אין לי איפה להניח את כפות הרגלים והקור מחלל ואני רק רוצה לעמוד, לזוז, ואז האובאן מגיע ליעדו ואני יוצאת ממנו וגל קור מכה בי כי בתחנה קר יותר מאשר בתוך האובאן, ואז יש את הרגע של היציאה מהאובאן. לא ממש היציאה, לפני היציאה, כמה שניות לפני היציאה, מתחת למדרגות שמובילות החוצה, שם, שם, זה הרגע, החוץ והפנים מתערבבים, האור מבחוץ מושך החוצה והקור מבחוץ מצליף בפנים. הכי קר זה כמה שניות לפני היציאה מהאובאן!
  • זה החורף הרביעי שלי כאן. צברתי קצת ניסיון. פיתחתי אסטרטגיות. כשמתחיל להתקרר אני עולה על בגדים חמים, לא מתווכחת, אני מנסה להקדים את הקור בלבוש שלי, במטרה שלא יהיה לי קר. אני חושבת שאם פעם אחת קר באמת אז הגוף אוגר את הקור והכל אבוד ואני מנסה לא להגיע לזה ולהקדים את הקור. אבל בו בזמן אני שומרת את התותחים הכבדים לימים שאין ברירה. אני דוחה את מעיל הפוך כמה שאפשר, ואת הטיץ, ואת ה- UGG. כי כן, לפני שנה קניתי UGG ועכשו הם כאן ואין לי איך לברוח מהם. עוד לא עליתי עליהם השנה. הבושה, הבושה גומרת אותי. לאן אפשר ללכת עם הנעלים האלה? אין להם שום צידוק אסטטי. ואני מבינה שזה ילדותי, אבל קשה לי. וזה גם החורף. הוא לא משאיר ברירות. היום, סוף נובמבר, מינוס 2 מעלות, אני אעלה על ה UGG. וויתרתי.
  • חורף בברלין זה, גם, ללכת להופעה בכנסייה ולשבת כל ההופעה עם מעיל וכובע וצעיף ובלי מקום להניח את כפות הרגלים. ועוד מאוד להנות. גם כי ההופעה היתה מקסימה וגם כי זה כל כך הזוי, לשבת להופעה של מקהלה, או קונצרט, בתוך מבנה, ולקפוא מקור. בקור, בחורף, לכל פעילות הכי פשוטה יש ארומה של הפתעה, של הרפתקאה. גם בגלל זה אני אוהבת את החורף.

וחוץ מזה, סוף נובמבר, והנחמה של סוף נובמבר זה שוקי הכריסמס והצייפיה לשלג. אני מתה על השוקים. הם חלק מעולם האגדות שהוא החורף. מוארים, צבעוניים, מנגנים ומריחים מיין חם. וחוץ מזה תכף יבוא שלג. אני אוהבת את הציפייה לשלג.

שקיעת חורף בברלין

אותו רחוב, אותה שקיעה (כמו בתמונה הראשונה בפוסט). יותר מרחוק, עם פילטר