אשה בברלין: על הספר ועלי. ועל השלג שירד והלך ועל תודעה שמשתנה

ביום שני קמתי לעולם שכולו זוהר. ירד שלג בלילה. כל החוץ היה מכוסה שלג. החצר הפנימית שלי היתה מכוסה שלג, בחלק המגודר וגם בחלק הלא מגודר, העצים היו מכוסי שלג. עצים לבושים, זוהרים, מנצנצים. החושך היה פחות חשוך. השלג, ברגעים הראשונים שלו, הוא עולם כמעט מושלם עבורי: עולם של שקט, דממה, כובד ראש, זוהר, קלילות. אחרי זה הכל מתחרבש, מתקשקש, מתמלא אפר ואדמה ומתערבב בצבעים הגסים של החיים. אבל בראשוניות שלו, בהתחלה שלו, השלג הוא השקט והוא היופי.

החצר הפנימית, שלג

וככה זה נראה ביום שלישי, יום אחרי השלג. עדיין ירד קצת. בהרבה מקומות השלג התחיל להינמס. אבל אצלנו בשמורת הטבע לא. אולי זאת המהות של הגדר שלא מגדרת כלום בחצר שלי. אולי היא שמורת טבע. מקום שרגל אדם לא דורכת בו (טוב, זה לא נכון, יש שני שכנים שאפילו בימי שלג חוצים את החצר דרך הגדר, כלומר, הולכים את החמישים מטר ושני שערים האלה הלוך וחזור. אבל הם היחדים. אני עושה הקפה).

אז שלג בחוץ והעיר ריקה ועבודה איין. ימים של חגים, בין שבתונים לסופי שבוע, ואני פניתי לספרים. והספר הפעם היה "אשה בברלין". קניתי אותו בחנות יד שניה בביקורי האחרון בארץ. הוא יצא בישראל עוד ב 2005 אבל אז פסחתי עליו. אז לא היה לי כוח לשמוע ולהקשיב לספרים שדיבבו את הסבל של הגרמנים בסוף המלחמה. לא היה לי כוח. גם את "לבד בברלין" לא קראתי. זה השתנה אצלי מאז שעברתי לכאן. אני פתוחה יותר וסקרנית יותר וסבלנית יותר לספרים שמציגים את נקודת המבט הגרמנית, כולל את הסבל הגרמני.

מה זה אומר בעצם? האם היום, כשאני חיה בקרבם, אני כן מוכנה להרגיש אמפטיה כלפי הגרמנים? זה ריכך אותי? אני מחפשת נקודת בעדם? אני לא יודעת מה זה אומר.

בדרך כלל אני מעדיפה לקרוא ספרות זרה, מתורגמת. באוניברסיטה הלכתי ללמוד בחוג לתורת הספרות הכללית, לא בחוג לספרות עברית. אני אוהבת את הגיבורים שלי עם שמות זרים. אני מעדיפה אותם מתקיימים בעולם שאני לא מכירה, עולם שהוא חדש לי. אני אוהבת את אפקט הזרות של קריאה בספרות זרה. אני אוהבת לקרוא ספרים כאילו היו, גם, מסעות. כאילו הם לוקחים אותי למסע. והכי אני אוהבת לגלות שאני וגיבורה עם שם איטלקי שאני לא יכלה לבטא חולקות מחשבות דומות, חלומות דומים. זאת הגדולה של ספרות, לטעמי. וחוץ מזה אני לגמרי בעד אסקפזים.

החצר הפנימית, שלג

וככה זה נראה ביום שלישי, יום אחרי השלג. בהרבה מקומות השלג התחיל להינמס. אבל אצלנו בשמורת הטבע לא. אולי זאת המהות של הגדר שלא מגדרת כלום בחצר שלי. אולי היא שמורת טבע. מקום שרגל אדם לא דורכת בו. אולי בגלל זה בנו את הגדר הזאת שתוחמת חלק מתוך החצר ויש בה שני שערים נעולים על מפתח

"אשה בברלין" הוא יומן שכתבה אשה (אלמונית, כלומר, לא אלמונית, יודעים מי היא, אבל שמה לא פורסם ברבים) בברלין בחודשים אפריל – יוני 1945. היא כתבה על נפילת ברלין, כניסת הרוסים, כאוס, התחלת החלוקת של העיר. זאת התקופה וזאת העלילה. ואני קוראת את זה בביתי במיטטא, והיא כותבת את זה מביתה הזמני במערב העיר, והיא מתארת את התקדמות הרוסים, יום אחרי יום, רחוב אחרי רחוב וכיכר אחרי כיכר. כמו בספר מתח. ואני על הספה בבית מנסה לשרטט בראש את המסלול, לחבר את הידע שלי על העולם לידע שמגיע מהספר. (זה לא עלה יפה לצערי. או שמבנה העיר מאוד השתנה מאז, או שאני לגמרי בורה בנוגע למבנה העיר. כפי הנראה שניהם. לא הצלחתי לשרטט את המסלול על המפה. רבעים סמוכים אצלה לא נפגשו מעולם אצלי).

הייתי במתח כשקראתי את זה. כאילו הם תכף מגיעים לכאן, מגיעים אלי. כשהם הגיעו לברנאור שטרסה הייתי מכווצת על הספה, בלי אוויר. "באופק עשן ואדמומית. המזרח בוער. כלומר הרוסים כבר בברנאור שטרסה". ודקה אחרי זה, הרוסים כבר בוודינג. קראתי את זה כאילו אני קוראת ספרות זרה שהיא גם ספרות לא זרה. קראתי את זה כאילו אני יודעת. אבל אני לא. אני זרה לזה. זה היה מוזר. התגובה הרגשית שלי למקרא הרחובות המוכרים היתה הפוכה מבקריאת ספרות עברית. זה לא ביאס אותי, זה ריגש אותי. כאילו פתאום הייתי לחלק מהסיפור, מהעלילה. ואני לא.

זה היה מרחק הנכון עבורי. גם מוכר וגם זר. נהנתי לזהות את המסלול ולדמיין אותו והייתי מוגנת, כי זה לא עלי, הספר הזה, זה לא אני. אני במרחק המושלם. "הרוסים הגיעו עד ברנאור שטרסה" הזכיר לי את "הפאדיונים הגיעו עד רחובות" של אמא שלי. כל אחד סוחב את האימה שלו.

סוף השלג

וככה זה נראה ביום רביעי בבוקר. 48 שעות של שלג, ודי. בכל העיר השלג כבר נמס לגמרי. אצלנו בשמורה הוא נמס לאט יותר, כי זאת שמורת טבע ואף אחד לא דורך שם

כשהרוסים הגיעו והשתלטו וכבשו ושלטו וניהלו הכל נהייה יותר גרוע עבור המחברת, אישה בברלין. עבור כל הנשים שהיו בברלין. אחרי כניסת הרוסים מגיעים תיאורים בלתי נתפסים על אונס סיטונאי של נשים. סיטונאי. וזה המם אותי, גם כי לא חשבתי על זה אף פעם קודם, וגם כי הראש שלי, בחודש האחרון, מלא בסיפורים על אונס ודיונים על מהו אונס ומתי זה אונס וכל זה, אקטואליה טרייה, וגם כי זה פשוט מהמם. המובנות מאליו של מעשה האונס. הקבלה האדישה שלו. כאילו היה פעולה של הטבע. אסון טבע שאין מה לעשות כנגדו. גזרת גורל.

למחברת ברור שזה מה שיקרה, לכל הנשים סביבה ברור שזה מה שיקרה, למעט הגברים שהיו בסביבה היה ברור שזה יקרה. וזה קרה. הקורבנות היו הנשים הגרמניות ואף אחד, אף אחד, לא ניסה להגן עליהן. גם לא מעט הגברים שהיו בעיר. גם לא הגברים שלהם (חברה של המחברת מספרת לה איך באונס הראשון שלה בעלה ישב מעבר לקיר ושמע הכל. במקום אחר היא כותבת: "בתור למשאבה סיפרה אישה אחת שאיזה שכן צעק אליה במרתף שלה, כשהיאיוואנים גררו אותה החוצה: "תלכי אתם כבר, את הרי מסכנת את כולנו!" הערות שוליים קטנות לשקיעתו של המערב" היא כותבת). פאסיביות מוחלטת. קבלת הגורל. אדישות. אטימות. אונס כאסון טבע. אונס כמשהו בלתי נמנע. אונס נשים כברירת מחדל של מנצחים.

זיקוקים בחצר הפנימית

וככה זה נראה בערב של חמישי, ערב אחרי, ערב הכריסמס. 2 גברים ושני ילדים, אורחים, כלומר, לא דיירים קבועים, כאלה שבאו ושכרו דירה ליומיים, נכנסו לחצר הפנימית ועשו שם זיקוקים. מעניין ביותר

כשקראתי את הספר הרגשתי איך התודעה שלי משתנה. כבר לא היה אכפת לי לרחם על הגרמנים. הם היו אז ראויים לרחמים. הרגשתי אמפטיה לחורבנם, לאימתם. אבל במקביל הופיע אצלי משהו חדש ולא נעים. הרגשתי כאילו אני מכירה אותם, כאילו אני מזהה אותם, את האנשים שהיא מתארת, את דפוסי ההתנהגות שהיא כותבת. אני מכירה אותם ולא מהספרות אלה מכאן, מהיום, מהעולם שלי, מהאנשים סביבי.

"בדרך הלכתי לצד החשמלית" היא כותבת ב 21.4.1945 "לעלות היה אסור לי כי אין לי אישור מדרגה שלוש. והחשמלית דווקא נסעה כמעט ריקה, ספרתי שמונה אנשים בקרון. ומאות הלכו לצידה בגשם השוטף, אף על פי שהחשמלית, שבמילא חייבת לנסוע, היתה יכולה לקחת אותם בלי שום קושי. אבל לא – עיין ערך עקרון הסדר. הוא טבוע בנו עמוק עמוק. אנחנו מצייתים". 

במקום אחר היא מתארת תור לחלוקת בשר: "פצצה פגעה בתור לבשר אצל הפטר. שלושה הרוגים, עשרה פצועים – אבל האנשים כבר שוב עומדים בתור" וזה לא הפצצה או ההרוגים או החזרה לשיגרה שתפס אותי, זה התור. העמידה בתור. "כבר אין מי שישלוט עלינו" היא כותבת "ואף על פי כן, שוב ושוב משתרר מעצמו מעין סדר, בכל מקום, בכל מרתף. כשהופצץ הבית שלי ראיתי איך אפילו אלה שנקברו תחת ההריסות, הפצועים, מוכי ההלם, נעלמו בסדר מופתי מהזירה".

יום אחרי הסילבסטר

וככה זה נראה יום אחרי הסילבסטר. סימנתי את מיקומו של בקבוק הבירה. זה לא שהיו חגיגות בחצר, היו שם, למשך פחות מחצי שעה, שני גברים ושני ילדים וציוד הפצצה ובקבוקי בירה. הבקבוק נשאר.

את הסדר הזה הרגשתי שאני מכירה, את הצייתנות. את העמידה בתור. כשסיימתי את הספר חשבתי שאכן, התודעה שלי משתנה, אין לי שום קושי היום, ההפך, אפילו יש לי עניין בלקרוא את הזווית הגרמנית על הימים ההם. הבעיה היא, מה שמטריד אותי הוא, שגם אז, גם כשאני קוראת על הגרמנים כקורבנות, הם יוצאים לא משהו.