נסיעה, Irkutsk, נסיעה, Ulan ude, נסיעה. הסוף של רוסיה.

"שימו חגורות!" צעק אלינו הנהג. הוא הסתובב אחורה אל תוך המכונית וצעק, אפילו צרח: "משטרה, שימו חגורות!"

עד אותו הרגע בכלל לא שמתי לב שיש חגורות. שיש אפשרות לשים חגורות. מי שם חגורות על האי? ישבתי בהסעה שהביאה אותנו בחזרה מהאי אל היבשת, אל Irkutsk, דרך החלון ראיתי את ההתקרבות של העיר, בתים חד קומתיים ועוד בתים, בנייני מגורים, מרכזי קניות, יציאות וירידות מהכביש, גשרים, ארובות עשן, מפעלים, מכוניות, מגרשי חניה, הצוויליזציה סגרה עלינו מכל כיוון, האורבניות, העירונית. ואז רמזור והצעקה של הנהג. מהר! משטרה! חגורות! רוסיה חזרה. חזרנו אל רוסיה.

irkutsk

irkutsk, ליד הבית מלון, בדרך אל הסופרמרקט

Irkutsk נראתה לי אפורה ומאובקת וזקנה. כמו רוסיה. כמו מה שראיתי מרוסיה. בייקל, האגם, והאי שהיינו עליו, הם לא רוסיה. הם רוסיה הגיאגרפית, חלק מהמרחב הלאומי הרוסי, אבל ברוח, במראה, אפילו בשפה המדוברת, הם לא רוסיה. הם משהו באמצע, מונגוליה, אבל בחלק האירופאי שלה, או אסיה בחלק הרוסי שלה. על האי יש אור והאוויר נקי והאנשים מחייכים. רוסיה היא בטון וחלודה. Irkutsk נראתה לי כמו ערים רוסיות אחרות שראיתי. כמו ל –  Yekateringburg, כמו – Krasnoyarsk. שמים אפורים. בתים מתפוררים. בנייני מגורים מחלידים. כיכר לנין. פסל לנין. נהר רחב באמצע העיר. גשר עצום וחלוד מעליו. עצים מכוסי אבק. מכוניות מכוסות אבק. מדרכות שבורות. אוטבוסים ציבורים ישנים, צרים, צפופים. טראמיים רזים וצרים שמחוברים לחשמל בקומפלקס עצום של חוטים וחיבורים שמכסים את השמים (פעם ראשונה שראיתי אותם הם נראו לי חמודים, כמעט רומנטיים. עכשו הם נראו לי ישנים. פשוט ישנים).

כשנהג המונית עצר ליד הבית מלון אמרנו לא שזה לא יכול להיות המקום. אנחנו הזמנו מקום דרך בוקינג דוט קום ולמקום שהזמנו היו המלצות, אין מצב שזה המקום. רחוב ללא מוצא. שכונת מגורים. מול המלון בנייני דירות גבוהים, 9 או 10 קומות, מרפסות חלודות, צבע חום מתפורר, בראש הבניין כתוב 1990. הם נראו כמעט אדומים מתחת לשמים האפורים, באור של השקיעה. לא יכול להיות שזה כאן, אמרנו לנהג, אבל הוא התעקש ואנחנו ירדנו מהמונית והורדנו את התיקים וגררנו אותם אל הבית מלון.

irkutsk

irkutsk, ליד הבתים החומים מהתמונה הקודמת. בדרך אל הסופרמרקט

פקידת הקבלה שקלטה אותנו היתה צעירה ויפה עם שער שחור ארוך וחלק. היא אמרה לנו שעדיף להשתמש בשם באנגלית כשעושים בוקינג לבית מלון ברוסיה. היא אמרה שהם לא ידעו לקרוא את השם והתנצלה על כך. היא רשמה אותנו והובילה אותנו אל החדר. ביקשנו להתחבר לאינטרנט. היא התנצלה ואמרה שזה מסובך ושהיא תעשה את זה בשבילנו. נתנו לה שני מכשירים סלולרים ואחד מקבוק והיא הכניסה סיסמא (שהיא זמנית ומשתנה כל יום, ככה אמרה) לכל אחד מהמכשירים. שאלנו אותה מה אפשר לעשות בעיר ואיפה אוכלים והיא התנצלה ואמרה שבאזור של המלון יש מסעדה אחת וסופרמרקט, ושבמרכז העיר יש יותר אבל אין מה לעשות. היא הביאה מפה קטנה והראתה לנו איפה הבית מלון ואיפה מרכז העיר. מרחק של חצי שעה הליכה דרך הגשר, היא אמרה, ואז הצביעה על תחנות אוטובוס שיכולות לעזור לנו בדרך. שאלתי על טראם והיא צחקה ואמרה שיש גם טראם ואולי באמת כדי לנו לנסוע על טראם רוסי, היא אמרה שזאת תהייה חוויה. רציתי להגיד לה שזה בסדר, היא לא צריכה להתנצל, באנו כי רצינו, אנחנו כאן כי רצינו להיות כאן, את לא צריכה להתנצל בפנינו על כלום, רציתי להגיד לה אבל לא אמרתי. גם אני לפעמים מתנצלת על המקום ממנו באתי. גם אז זה מביך אותי.

irkutsk

irkutsk. בסופרמרקט. קיר מכוסה מדפים עם עוגיות השקם. עוגיות בשקיות פלסטיק לא ממותגות

לא היה לנו כוח להגיע אל מרכז העיר. היינו רעבות והלכנו אל הסופרמרקט שהפקידת קבלה הציעה. הוא היה גדול והיה בו מדף שלם של עוגיות שקם. קנינו קצת אוכל וחזרנו אל המלון וישבנו במטבח של הבית מלון ואכלנו. שלחתי הודעה לחברות לעדכן איפה אני. בהודעה צירפתי תמונה של העוגיות שקם וכתבתי שאני בעיר עם השם הכי בלתי אפשרי בעולם. מכל המקומות בהם הייתי, Irkutsk הכי בלתי אפשרי לי לבטא.

"אירקוטסק!", כתבה חברה אחת. 
"אירקוצק!" כתבה חברה שניה, והוסיפה, "אבא של סבתא שלי משם תמיד רציתי אותה במשחקי ריסק".
הן הציעו לבטא את זה כמו עיר קוצק, או אירקוצק, מה שהזכיר לי את המטפלות בבית ילדים שהיו מוסיפות צ'ק אל הסוף של כל שם.
"נראה מאובק להחריד", כתבתי לחברה שסבא שלה הגיע מהמקום.
"טוב", היא כתבה בחזרה, "הוא (הסב) נמלט משם על רקע פוליטי, אז משערת שזה לא כזה הפסד". 
"מתי?" שאלתי
"אי שם בתחילת המאה…היה בדרך לניו יורק והחליט לעצור במקום זה בפלשתינה", כתבה.
"אז מה קרה?" שאלתי, "למה עבר בפלסטינה מלכתחילה אם רצה להגיע לניו יורק?"
"שאלת מיליון הדולר של המשפחה", כתבה, "וגם למה לעצור? רד מהאוניה, שתה קפה ותמשיך בדרכך, טמבל!"
בין irkutsk ואולן אודה

מתוך הרכבת, בדרך בין irkutsk ואולן – אודה. הנסיעה מ – Irkutsk אל אולן אודה נחשבת לקטע הכי יפה במסלול של הטרנס – סיבירית. כמעט חצי מהדרך נוסעים לצד האגם, בייקל. כזה גדול הוא. 3 או 4 שעות של נסיעת רכבת גדול הוא.

למחרת מוקדם בבוקר לקחנו רכבת מ –  Irkutsk אל אולן אודה, תחנה אחרונה באמא רוסיה. גם ב –  Irkutsk וגם באולן אודה לא באמת רציתי להיות. אלו היו תחנות של אילוצים. ב – Irkutsk עצרנו כי הרכבת המשך יצאה ממנה מוקדם בבוקר, ואין שום דרך להגיע מהאי אל העיר מוקדם בבוקר, אז היינו חייבות להגיע ערב לפני, ובאולן אודה החלטנו לעצור כי רצינו לשבור את רצף הלילות ברכבת, וגם כי זה מקום של בודהיזים ורצינו לראות. זה נראה כמו תוכנית טובה על הנייר, אבל כשהגענו לשם בפועל היינו עייפות מלכתחילה, רק מהמחשבה על הנסיעות הצפויות, המעברים, שני לילות שכל לילה במקום אחר. היינו בלי ציפיות. חיכינו כבר למונגוליה.

אחרי נסיעה של 8 שעות הגענו אל תחנת הרכבת של אולן אודה. לקחנו מונית והראנו לנהג את כתובת הבית מלון שלנו. בדרך הוא שאל מאיפה אנחנו וכשאמרנו לו שמישראל הוא התחיל לדבר איתנו על יעקב קדמי. הוא ידע הכל על יעקב קדמי. הוא רצה להראות לנו בטלפון שלו סרטוני youtube של יעקב קדמי. אמרנו לו שאין צורך, אנחנו יודעות מי זה, אבל זה לא היה ממש נכון.

בין irkutsk ואולן אודה, לאורך אגם בייקל

מתוך הרכבת, בין irkutsk ואולן אודה

שמעתי בפעם הראשונה על יעקב קדמי מאנטולי בזמן שירדנו ברכבל בשמורת הטבע Stolby. אנטולי היה המדריך שלנו ובעל הגסט האוס בו שהינו. אחרי חצי יום טרק בשמורה ירדנו ברכבל ארוך כדי לחזור אל העיר. ירד עלינו שלג ואנטולי דיבר על יעקב קדמי. באותו זמן לא ידענו מי זה והוא סיפר לנו שיעקב קדמי הוא דמות מאוד ידועה ברוסיה, יהודי רוסי שהיה מסורב עליה, ואחרי כן הגיע אל ישראל, ועשה דברים, ויש לו הרבה ביקורת על ישראל, ואת הביקורת הוא אומר ברוסית והוא מאוד מוכר ומוערך ברוסיה. זה בערך מה שאמר אנטולי עליו. אז אמרנו לנהג מונית באולן אודה שאנחנו יודעות מי זה יעקב קדמי אבל זה לא היה נכון. רק אחרי שחזרתי בדקתי באינטרנט מי זה.

נהג המונית באולן אודה נסע בערך חמש דקות ואז עצר על דרך עפר בשוליים של כביש ליד משהו שנראה כמו בית דירות. לא האמנו שזה קורה לנו שוב. חשבנו ששוב אנחנו בחלק הלא נכון של העיר, לא נראה כלום, לא נספיק כלום, ומבחוץ המלון נראה נורא. היינו קודרות. אפילו דיברנו על לכתוב לבוקינג דוט קום תלונה, כי גם המקום הזה היה מומלץ, ואיך זה יכול להיות ככה, אבל בסוף לא היה צורך. זה היה מלון מקסים ובעל הבית מלון היה מקסים והכמעט יום באולן אודה היה נפלא.

בין irkutsk ואולן אודה

בין irkutsk ואולן אודה, מתוך הרכבת. לאורך אגם בייקל

אני נשארתי בחדר במלון ושתיתי קפה ובזמן הזה החברה שלי ובעל בית המלון דיברו והיא חזרה ודיווחה שהוא איש נפלא ושאנחנו לגמרי במרכז העיר. הוא הראה לה על המפה איפה אנחנו ואיפה המרכז והמליץ לה על שתי מסעדות קרובות, וסיכם אתה שלמחרת הוא יקח אותנו במכונית לראות את שני הטמפלים הבודהיסטים בעיר ואחרי זה יביא אותנו בזמן אל תחנת הרכבת, ועל כל זה הם הצליחו להסכים בעזרת גוגל טרנסלייט על הטבלט שלו, כי הוא לא ידע אנגלית.

הלכנו לאכול באחת המסעדות עליהן המליץ. בדרך עברנו את מרכז העיר וראינו את הראש של לנין. במדריכי הטיולים כתוב על אולן אודה, שבנוסף לזה שהיא המרכז הבודהיסטי הכי גדול ברוסיה, נמצא בה פסל לנין הכי גדול ברוסיה. עברנו ליד הפסל. רק ראש. ענק. בכל הערים בהן היינו ראינו פסלי לנין. בכולם היה רחוב מרקס. רק סטאלין לא ראינו בשום מקום. סטאלין יוק. במסעדה הגישו אוכל מונגולי. היו להם מנות צמחונית. היה מאוד טעים. לידנו היה שולחן מעורב, תיירים ומקומיים. אחד התיירים אמר לנו, אתן מישראל, נכון? אמרנו שכן. עושות את הטרנס-סיבירית, נכון? הוא אמר. אמרנו שכן. ברור, הוא אמר, איזה עוד סיבה יש להגיע לכאן.

בדרך אל המרכז הבודהיסיטי

בדרך אל המרכז הבודהיסיטי, תמונה מתוך המכונית של איגור

למחרת בעל הבית מלון לקח אותנו לסיור. נסענו אל מחוץ לעיר לבקר במרכז הבודהיסטי הכי גדול ברוסיה. במרכז יש טמפל ואוניברסיטה ולאמות מקומיים שגרים שם. הוא נראה כמו דיסינלנד של פסלי אלים צבעוניים. כמו טמפלים הינדואיזים שראיתי בהודו. קקפוניה של פסלים וצבעים ונרות ואורות וריחות.

הלכנו אחרי איגור, בעל בית המלון. נגענו בגלגלי תפילה. נכנסו אל תוך הטמפל. ראינו נזירים בכתום מתפללים. ראינו מבקרים אחרים נוגעים בפסלים, מנשקים, כורעים ברך, משטחים על הרצפה מתחת לפסל. המרכז הזה הוקם בשנת 1945 והוא פעיל. יש בו לאמות שחיים בו, ויש בו נזירים בשלבי לימודים שונים ויש בו מתפללים. איגור התפלל. הוא עצר ליד כל פסל ונגע בכל אחד מגלגלי התפילה ואנחנו אחריו. הרחנו עשן. קניתי בודהה קטן. קדנו קידות והרכנו ראש בפני אלפי פסלים ודמויות של הבודהה. אחר כך יצאנו החוצה ושתינו קפה ואמרנו לאיגור שהיה מאוד מעניין אבל היה לנו מספיק, אנחנו רוצות לחזור אל המלון ולנוח לפני הרכבת, אבל איגור שיכנע אותנו שאסור לפספס גם את הטמפל השני בעיר ונסענו גם אליו.

איגור

איגור בטמפל הבודהיסטי שבתוך העיר. טמפל במסורת הטיבטית, ככה הסביר איגור

במוסקבה נכנסנו יום אחד אל תוך כנסיית ישו המושיע, לראות את הבפנים בזמן תפילה. הכנסייה היא יחסית חדשה, כלומר מחודשת. פעילה שוב רק בשנים האחרונות. במהלך הטכס ראיתי אנשים מכל הגילאים מנשקים תמונות של ישו, משטחים על הרצפה מול הפסל שלו. זה הפתיע אותי. שנוצרים מתנהגים ככה, מתפללים ככה, נוגעים ומשטחים. בראש שלי, החילוני, התנהגות כזאת היא עבודת אלילים. ככה נראית עבודת אלילים. לא חשבתי שיש אותה גם בנצרות. בשנים שחייתי בטירוונאמלי בדרום הודו ראיתי את זה כל הזמן. זה ריתק אותי והקסים אותי. קינאתי בהם, כמעט, במתפללים ובמשטחים ובנוגעים ובמנשקים. כאילו יש בהם איזה חופשיות וכנות שבי אין, שאני לא מסוגת לה. יש בהם התמסרות. בי יש מרדנות. הרגשתי איך אני תמיד נגד. אהבתי את מה שראיתי כיכולת להתמסר. זה נראה לי מעלה.

אחרי הסיור איגור החזיר אותנו אל הבית מלון. נחמד המלון שלי, הוא שאל, נוח לכן? כן כן, אמרנו, הבית מלון מקסים. איגור הנהן בראש וביקש שכנתוב ביקורות טובות ואנחנו הבטחנו לו והלכנו אל החדר שלנו להתקלח ולהתארגן ואז איגור הסיע אותנו אל הרכבת וזהו. זה היה הסוף של רוסיה עבורנו. הרכבת שלנו, הרכבת שהביאה אותנו מאולן אודה אל אולן – באטור, בירת מונגוליה, היתה רכבת מונגולית. לא רוסית. מונגולית. לפחות ברוב החלקים שבה. היו בה גם חלקים רוסים, מהם היא נפטרה במעבר הגבול. זאת היתה הרכבת הכי טובה בה נסענו בכל הטיול.

אולן אודה

סטופה באולן אודה, בטמפל שתוך העיר

בפוסט הבא: פוק בכל מקום, גבר מתפשט בתוך קרון רכבת.

כל הפוסטים על הטיול.

ברכבת, בטנדר, במעבורת. הדרך אל Father Baikal

Father Baikal, אמרה לי דורין בזמן ששטנו על המעבורת, גם את תמיד רצית לבקר את Father Baikal, שאלה.

לא הכרתי את הביטוי, Father Baikal, ו – Lake Baikal לא היה חלק משום חלום ילדות שלי. הפעם הראשונה ששמעתי את השם שלו, שבכלל למדתי על עצם קיומו של האגם, היתה במסגרת ההכנות לטיול. אחרי שהחלטתי לנסוע. כשכבר היינו בשלב הפרטים הקטנים של איפה לעצור ואיפה לרדת מהרכבת, חברה של חברה שעשתה טיול דומה העבירה מסר שזה מקום שאסור לפספס.

Lake Baikal. מלך מלכי האגמים. האבא של כל האגמים כולם. אגם המים המתוקים הגדול בעולם, מכיל 20% מכמות המים המתוקים על הכדור. האגם הכי עמוק בעולם. והכי עתיק. 25 מליון שנה, מעריכים המומחים וכו'. תופעת טבע. אתר הנצחה מוכר על ידי אונסקו. על המעבורת שחצתה את האגם כדי להביא אותנו אל Olkhon Island, אי באמצע האגם, כשאני מוקפת במים ירוקים וצלולים ושטוחים, מים שקטים, הבנתי למה Father Baikal.

תמונה של המעבורת

על המעבורת. כמה מכוניות, 6 או 7, ובערך 20 אנשים והמעבורת מלאה. אסור להישאר בתוך המכונית על המעבורת. זה לא חוקי

הדרך לשם

  • רכבת לילה מ – Krasnoyarsk אל – Irkutsk. נסיעה של 16 שעות.
  • מיניבוס מתחנת האטובוס של Irkutsk אל Olkhon Island שבאגם Baikal. נסיעה של 6 שעות.

הגענו אל תחנת הרכבת של Irkutsk מוקדם בבוקר, אחרי לילה על הרכבת. רצינו קפה. רצינו סיגריה. רצינו לנוח. רצינו להתאושש. היה לנו זמן. לא התכוונו לעצור ב – Irkustsk, היתה לנו נסיעת המשך שסידרנו מראש, והיא תצא ב – 1000 מתחנת האוטובוס של העיר. כל מה שהיה לנו לעשות בשעות הקרובות זה להגיע מתחנת הרכבת אל תחנת האוטובוס בזמן כדי לתפוס את נסיעת ההמשך.

אבל תחנת הרכבת של Irkustsk היתה מפוצצת באנשים ופעילות ותנועה כאילו אמצע היום ולא שש בבוקר ואפס מעלות ואפור ומטפטף בחוץ ואנחנו לא הרגע ירדנו מרכבת לילה הלומות ומבולבלות. לא מצאנו איך לעצור. לא מצאנו איפה אפשר לשתות קפה. זרם האנשים סחף אותנו החוצה, אל מחוץ לתחנה, ומחוץ לתחנה היה קר, לא היה לנו מה לעשות שם. אז לקחנו מונית והראנו לנהג את הכתובת של המקום ממנו תצא נסיעת ההמשך. במייל שהגיע לאישור הזמנת הכרטיסים היה כתוב שההסעה תחכה לנו ליד מסעדה זאת וזאת. שם, אמרנו לנהג המונית, קח אותנו לשם.

Irkustsk דרך המונית נראתה לי עייפה ומלוכלכת וישנה וקודרת. שמחתי שאנחנו לא עוצרות שם. שאנחנו לא עוצרות בעוד עיר סובייטית, סיברית, מלאה בבטון וברזל. שמחתי שיש לנו  יעד אחר, יפה יותר. חיכיתי לחופשה מהערים. המונית עצרה והנהג הצביע על המסעדה והצביע על המקום ממנו תצא ההסעה. שילמנו לו והלכנו אל המסעדה. חברתי נשארה בחוץ לשמור על התיקים ואני נכנסתי פנימה וקניתי לנו קפה ועמדנו בחוץ משקשקות מקור ושתינו קפה ועישנו סיגריה ואז, אחרי שסיימנו, רצינו להיכנס פנימה אל המסעדה, להחזיר את הכוסות, לקנות עוד כוס קפה, לשבת לארוחת בוקר, אבל השומר עצר אותנו. שבע בבוקר. המסעדה נסגרה.

תחנת הרכבת ב - Irkutsk

בניין חחנת הרכבת ב – Irkutsk. הבניין הכי יפה שראיתי בעיר. אבל לא ראיתי את העיר, רק עברתי בה בדרך אל האגם. Lake Baikal היה היעד

***

ההסעת המשך שלנו היתה טנדר גדול שהכניסו אליו יותר מושבים משיש מקום באמת. חלק מהמושבים היו מסודרים הפוך אם הגב אל הדרך, חלק מושבים פנו אל הצד. היינו הראשונות להיכנס ותפסנו מקומות ליד חלונות וניסינו להתחמם וראינו איך ההסעה מתמלאת. רוב הנוסעים היו מקומיים, כלומר לא מערביים, אבל הם גם לא נראו מקומיים, כלומר לא בעלי מראה רוסי. הם נראו מונגוליים (או אסייתים ואני ניחשתי מונגולים) ודיברו שפה שהיא לא רוסית ועישנו המון סיגריות וזרקו את הבדלים על הרצפה מחוץ לרכב. כשהרכב התמלא והתחיל לנסוע היינו בתוכו 7 מערביים וכולנו, כך התברר, היינו בדרך אל אותו המקום, אבל ממש, ברמת הגסט האוס. כולנו, כל המערביים על הטנדר, הזמנו חדרים בגסט האוס של ניקיטה ב – Olkhon Island, אי בלב האגם.

חוץ משתינו היתה שם דורין, זאת ששאלה אותי על  Father Baikal, והיה שם תום, צעיר בריטי שלקח שנת חופש כדי לטייל בעולם. הוא היה בהתחלת הטיול. מאנגליה נסע אל גרמניה ומשם אל מוסקבה לעשות את הטרנס-סיבירית. הוא הגיע ישירות ממוסקבה, כלומר, היה אחרי 3 לילות ברכבת. את המושב האחורי תפסו זוג רוסים צעירים ובחור מסינגפור. הם נפגשו על טרנס-סיבירית במסלול ההפוך, על הרכבת שהגיעה מבייג'ין. הוא טייל לבד, מאסיה אל אירופה דרך הטרנס-סיבירית. היו לו 3 חודשים והוא תכנן, אחרי מוסקבה, להמשיך לאירופה, כולל גרמניה, ולסיים בנורווגיה לקראת סוף השנה, שם מחכה לו זוגתו לטיול משותף. הוא לבש מעיל דקיק וסיפר שזה המעיל הכי חם שלו. הוא רעד מקור.

הזוג הרוסי היה באמצע טיול הקפה של העולם. הם יצאו כמה חודשים קודם לכן מניו יורק, חצו את אמריקה במכונית, לקחו מעבורת מסחרית לחצות את האוייקנוס והגיעו אל הונג קונג ומשם המשיכו. מתישהו החליטו לעשות את הטרנס-סיבירית. הם אמרו שבדרך פגשו מערביים שעושים את הטרנס-סיבירית והם לא בדיוק הבינו את זה, למה לכם לנסוע ברכבת במקום לטוס? אבל אז, בביייג'ין, החליטו שבעצם למה לא, והרי הם מטיילים בכל העולם, אז למה לא לטייל גם ברוסיה. אז הם עידכנו תוכניות ושריינו רכבות ותיכננו לנסוע עד הבית שלהם, בקאזן, ברכבת הטרנס-סיבירית, ואז, בקאזן, לקחת את המוכנית הפרטית ולהמשיך לאירופה. הם מתכוונים לטייל עד סוף השנה. הם שאלו אותנו עם עצרנו בקאזן ואמרנו להם שלא והם אמרו שנורא חבל, קאזן היא היפה בערים של רוסיה, אמרו, והמתקדמת שבהן. הוא סיפר שנולד במוסקבה ותמיד חשב שמוסקבה זה השיא עד שעבר לקאזן והיום הוא הרבה יותר אוהב אותה. אמרתי לו שאולי בפעם הבאה, קאזן, בשבילנו. הפעם לא יצא.

תחנת הרכבת ב - Irkutsk

עוד תמונה של תחנת הרכבת ב – Irkutsk. שתי התמונות לא צולמו ביום המתואר אלה שבוע אחרי כן, בדרך חזרה.

הגבול

נסענו בטנדר וראינו את העיר נגמרת ואת רוסיה מתמעטת ואת הכביש מתרוקן ממכוניות ואת המרחבים מקיפים אותנו. נסענו על כביש סלול ומסביב לנו עלה המדבר, אבל זה לא היה מדבר, זה רק נראה כמו מדבר. אדמה צהובה, יבשה, סדוקה. צחיחה. מרחבים פתוחים, שטוחים, גלויים, מכוסים עשב רך, צהבהב. קצת צמחייה יבשה. פה ושם עצי אורן מאובקים. קרח קפוא בשולי הכביש או בין עצים אקראיים. השמים היו אפורים וכבדים, כאילו גשם יתחיל בכל רגע, אבל הנוף מסביב נראה צמא, קמול, דואב. קשה. לא מעובד. נסענו בתוך מרחבים עצומים של אדמה לא מעובדת, לא מטופלת.

אחרי כמה שעות עצרנו, עצירה מתוכננת, לארוחת צהריים, ואני רצתי אל השירותים, שלא היו בתוך המסעדה, כמקובל, אלה בצריף ליד המסעדה, והריצה שלי אליהם היתה כמו לרוץ אחורה בשנים אל משהו שהייתי עושה פעם, וכמו לרוץ הצידה, אל מחוץ לאירופה, אל העולם האחר: הו שירותי בור קליעה, כמה לא התגעגתי אליכם, ואל הריח שלכם, ואל האין נייר טואלת, אין מים זורמים, אין איך לשטוף ידיים. הו, שירותי בור קליעה. מתישהו בנסיעה בין Irkustsk והאי חצינו את הגבול ועברנו מאירופה אל אסיה.

נייר טואלת מהצד השני של הגבול

הגבול האמיתי. אפילו הנייר טואלת אחר. צר יותר, מחוספס יותר, עבה יותר.

למרות שהגבול הרשמי, הקצה של רוסיה, נמצא במרחק של עוד יומיים נסיעת רכבת איטית, חצינו את הגבול. אין כמו השירותים כדי לספר את זה. לפני שנים, כשהייתי באוניברסיטה, פרופ' איתמר אבן זוהר הסביר לנו על הבדלים תרבותיים בתוך אירופה דרך בדיקה דקדקנית של כריות המיטה בבתי מלון. בצרפת משתמשים בכרית זוגית, עגולה ונוקשה, שנצמדת אל ראש המיטה. בחלקים אחרים, גרמניה למשל, משתמשים בשתי כריות מלבניות. ב – Irkustsk ובכל המקומות בהם היינו עד כה ברוסיה השתמשו בשירותים  מערביים. חצינו את הגבול הזה. מאותו רגע רוב הטיול שלנו היה בעולם השירותי בור קליעה. גבולות לאומיים הם כזה קשקוש לפעמים.

בפוסט הבא:

על האגם ועל האי ועל הגסט האוס של ניקיטה. בועה של תיירים.

Lake Baikal

לשם, לשם, נגיע, לשם אני נוסעת ולשם אגיע. אגם בייקל. אבא בייקל. Lake Baikal

ברכבת: בין Moscow ו – Yekaterinburg

הבחורה שקיבלה את פנינו בכניסה אל קרון מספר 16 בתחנת הרכבת Kazanskaya במוסקבה נראתה לי כאילו התחפשה לעובדת בחברת הרכבות הרוסית. פנים של ילדה, שאריות של תינוקיות בלחיים, שיער  מסודר אל תוך צמה והצמה עצמה נוקשה ומסודרת במין משולש, לא שיער נופל וצמה נופלת, צמה שהועמדה במקומה, ומעליה כובע שהוא חלק מהמדים וכמו שאר המדים, המעיל, המכנסיים, הכובע, הכל היה גדול עליה. היא טבעה בתוך המדים של עצמה. היא נראתה כמו ילדה בתחפשות. ילדה ביום הורים שלבשה את המדים של אמא שלה ועכשו מעמידה פנים שהיא עובדת.

רק שהיא לא העמידה פנים. היא היתה האחראית על הקרון שלנו. היא בדקה את הכרטיסים שלנו ובדקה את הדרכונים ואישרה לנו להעלות אל קרון מספר 16. בקרון ישבה גברת מבוגרת. בירכנו אותה לשלום ושמענו ממנה בהקלה ובשמחה שהיא יודעת אנגלית. מצאנו כל אחת את הדרגש שלה והתארגנו, מקום לתיקים, כל מיטה על המיטה, כאלה, וחיכינו שהרכבת תתחיל לזוז, והיתה לי תקווה קטנה בלב שזהו, אנחנו רק שלושה בתא, אבל לא, כמה דקות לפני יציאת הרכבת נכנסו אל התא אמא ובת, ילדה קטנה ויפה עם שער בלונדיני מקלות וצמות דקות קלועות בו עם חוט כחול בכל צמה. ואמא שלה. כלומר, 5 אנשים. בקרון של ארבע. קרון של ארבע דרגשים.

ברכבת הטרנס סיבירית

בהופעה הכי רשמית, בכניסה אל הקרון, עם הכובע

בשעות הראשונות של הנסיעה ניסינו לנחש איך האמא והבת והאשה המבוגרת ושתינו נישן על ארבע דרגשים. האמא, שהסתבר אחרי כמה זמן שהיא בכלל הסבתא, לא קטנת גוף, ואיך בדיוק הן מתכננות לישון? הסבתא לא ידעה אנגלית אבל המבוגרת כן, אז דיברנו. היא סיפרה שהיא חוקרת ביולוגית ממכון מחקר בנובוסיבירסק. תכננו לעבור שם, אבל בסוף לא נעבר, סיפרנו לה. היא היתה מקסימה. היתה לה את היכולת לייצר אינטימיות בשניות. שעה אחרי שהתחלנו את הנסיעה היא, הילדה והסבתא התנהגו כאילו הן משפחה. חלקו אוכל. שעשעו את הילדה. שוחחו איתנו. הילדה ידעה לספור באנגלית. הסבתא לא ידעה מילה. הגברת המבוגרת, הפרופסורית, תירגמה ותיקשרה וחיברה בין כולנו.

הפורפסורית סיפרה שהיא כבר שנים לא נסעה ברכבת, שזה יוצא דופן עבורה. לרוב, היא אמרה, היא טסה ממוסקבה אל נובוסיבירסק, במקם היומיים ושני לילות ברכבת. אבל הפעם היא לא יכלה לטוס. והיא לא יכלה לטוס כי היא מסיעה איתה קבוצה של צפרדעים מאפריקה. הנה הן, תראו, היא משכה קופסא מתחת למושב והראתה לנו. צפרעדים אפריקאיות, צפות-קופצות בתוך מים בקופסא שלהן. היא הביאה אותן כל הדרך מאפריקה. לצורכי מחקר. יש להן בערך שנה לחיות. היא אמרה שזה הרבה יותר חיים משהיו להן באפריקה, שם חיה זו או אחרת היתה אוכלת אותן.

הצפרדעים

הצפרדעים שנסעו איתנו. הן בכלל הגיעו כל הדרך מאפריקה. יש להן בערך עוד שנה לחיות במעבדה בנובוריסקי. הפרופסורית טענה שיהו להן חיים טובים במעבדה.

היא סיפרה לנו שהיא חייתה הרבה שנים במערב. מסוף שנות השמונים עד שנת 2007, אז חזרה אל רוסיה אחרי 12 שנים בהן עבדה במכון מחקר באנגליה. שאלתי אותה אם היה קשה לחזור, אחרי כל השנים האלה. לא, היא אמרה, בכלל לא. אני רוסיה. היא הסבירה שהיא במקור בכלל מאוקראיינה, גדלה ב USSR, מזהה את עצמה כרוסית. מזועזעת ממה שקורה באוקראינה. היא אמרה שהם אימצו בחזרה את הנאציזים. שזה דבר נוראי, מה שקורה שם. אחר כך היא אמרה שנורא הפתיע אותה שבמערב, למשל באנגליה, הם חושבים שהם ניצחו את המלחמה. מלחמת העולם השניה הכוונה. היטלר. היא אמרה שהאנגלים כאלה בורים שהם חושבים שהם ניצחו את המלחמה ואת היטלר, והרי ברור וידוע לכל שהם, הרוסים, הם אלו שניצחו את המלחמה. היא דיברה על התעמולה במערב. כמה היא תעמולתית.

אחר כך היא הסבירה לנו כמה פוטין טוב לרוסיה. איך הוא חיזק את רוסיה. איך כל הרוסים עכשו מרגישים מוגנים. בטוחים שאף אחד, אף אחד, לא יכול לבוא לארצם ולכבוש אותם. בזכות פוטין. וכמה טוב הוא עשה עם חצי האי קרים, ובזכות זה עכשו הם, הרוסים, לא מודאגים ממחסור בנפט. היא אמרה שהרוסים הם מגובשים, הם מאוחדים, הם עם אחד, ואף אחד לא יכול לפעול נגדם. כמוכם בישראל, היא אמרה. היא היתה בישראל לפני כמה שנים, ביקרה בירושלים, במקומות הקדושים לנצרות.

דרגשי השינה

דרגשי השינה העליונים, המראה מאיפה שאני ישנתי

אחרי שירד החושך הסבתא והילדה ירדו מהרכבת וצעירה אחרת החליפה אותם. הצעירה החדשה היתה בלונדינית ונמצרת. היה לה מלא ציוד. אחרי שעזרנו לה להתארגן עם הציוד היא התנפלה על הדרגש העליון, סידרה את המיטה, ציפתה את השמיכה בציפה. אחרי זה היא שאלה מי צריך עזרה. היא ציפתה את השמיכה של הפרופסורית וגם את שלי. כשעלינו לישון, אני והיא בדרגשים העליונים, היא הציעה לי בננה. אמרתי  לה, לא, תודה, אז היא שמה את הבננה על הדרגש שלי, לצידי.

עכשו, אני בעייתית באוכל. לצערי הרב, יש מלא דברים שאני לא אוהבת לאכול. בננה היא בראש הדברים שאני לא אוהבת. לא סובלת. אני לא סובלת בננות. כבר שנים לא אכלתי אחת מהן ועדיין הריח, המרקם, השערות, הנטייה להשחיר, כל התכונות האיומות האלה רודפות אותי. לא יכלה לשאת בננות. והנה אני על דרגש קטן ובננה לצידי. ואני לא יכלה לאכול אותה ולא יכלה לזרוק אותה ומה לכל השדים אני עושה עם הבננה הזו? במשך הלילה, כל פעם שהתעוררתי, המחשבה הראשונה שלי היתה ניסיון לאמוד את המרחק ביני לבין הבננה. כבר מחצתי אותה? היא מרוחה לי על התחת? היא ליכלכה לי את הטרנינג?

תיק האוכל

תיק האוכל של השותפה לתא. משם יצאו הבננות. וגם, אלפי סוגים של וופלות, מנה חמה, נקניקיות שהגיעו בתוך עטיפת פלסטיק, קופסאות של מיץ ממותק. ואת הכל היא הציעה לי. בהכל רצתה לשתף. חוץ מזה היא התלהבה מזה שאני מצלמת וכל הזמן הצביעה על דברים שעלי לצלם

לא התווכחנו עם הפרופסורית. לא איתגרנו את תפיסת פוטין שלה. החברה שלי ניהלה את השיחה ואני הצלחתי איכשהו להתאפק. הפרופסורית היתה גברת מקסימה ולאומנית ללא גבול. זה תמיד מפתיע אותי, לדבר עם לאומן. שזה אמיתי. שיש אנשים שבאמת חושבים ככה. ועוד אחת שחייתה במערב כל כך הרבה שנים. קשה לי להבין את זה. איך נשארים לאומנים אחרי שרואים עולם. המראות שראיתי והדברים שלמדתי במוסבקה עוד טריים בי.

למשל מה שלמדתי על כנסיית ישו המושיע (תרגום קלוקל שלי). המלון שלנו היה ממש לידה. והיא יפה באופן עוצר נשימה. יפה ומרשימה ומלאת הוד והדר. ישנה ועתיקה. נבנתה במהלך המאה ה 19. לקח 40 שנה לבנות אותה. וזה ניכר. או ככה חשבתי, עד שיום אחד לקחנו סיור באוטובוס hop and off, ושמענו באוזניות, במבטא אמריקאי ושפה קלילה, שבשנת 1931 החליט סטלין שאין מקום לכנסייה הזאת יותר ופוצץ אותה. פשוט כך. בלב מוסקבה. בלב העיר שלו. פוצץ אותה. הפיצוץ הראשון לא הספיק, הכנסייה סירבה להתפרק, אז עשו פיצוץ שני. ואז, אחרי שני פיצוצים, במשך שנה וחצי, עסקו בפינוי ההריסות של הכנסייה המופצצת. סטלין רצה לבנות שם מבנה ציבור לאיכסון הממשל, אבל אז היטלר קרה וכל המשאבים של המדינה עברו ליצור נשק והתוכנית נגנזה. אחרי המלחמה בנו על השטח של הכנסייה בריכה ציבורית. ואחרי פירוק ברית המועצות החליטו לבנות מחדש את הכנסיה בדיוק כמו אז, כמו שהיתה. הפעם זה לקח חמש שנים. בין 1995 לשנת 2000. הכנסיה שאנחנו רואות היא בכלל חדשה. בת 15.

מחוץ לרכבת

ומחוץ אל הרכבת סתיו. תמונות סתיו. כתמי צבע מטושטשים. נוסעים. ירוק מתחלף בצהוב מתחלף באדום מתחלף באין עלים. עוד חודש הדרך תיראה אחרת לגמרי

הפרופסורית אמרה שזה אולי מפתיע אותנו אבל היא שמחה מפירוק ברית המועצות. היא אמרה שהם, הרוסים, השקיעו כל כך הרבה במדינות הברית, וקיבלו כל כך מעט בתמורה. היא אמרה שבמקום להשקיע בהם, ברוסים, השקיעו הכל במדינות הברית וכל המומחים הרוסים עברו לחיות במדינות הברית וזה החליש את רוסיה. אבל עכשו הכל טוב. המומחים חוזרים הביתה ורוסיה מתקדמת קדימה, קדימה, ומדינות הברית למי אכפת מהן בכלל. איך הן התפרקו, יוגוסלביה למשל, התפרקה לגמרי אחרי שהרוסים עזבו.

בזמן שאנחנו דיברנו ואכלנו ונסענו הילדה במדים לא הפסיקה לעבוד. היו לה כמה סטים של מדים. כל פעם שהרכבת עצרה היא עמדה במדים הרשמיים בכניסה לקרון, עם מעיל ענקי וכובע מגוחך. בזמן הנסיעה היא לבשה מעל המדים חלוק והפכה למנקה. היא ניקתה את השירותים. היא ניקתה את התאים. היא שטפה את הרצפה במסדרון. היא עברה בין התאים והציעה דברים למכירה. היא ניגבה אבק מהחלונות. היא ניגבה מים מהידיות החיצוניות של דלת הקרון. היא רשמה נוסעים עולים ונוסעים יורדים. היא שמרה את הכרטיסים שלנו והיינו צריכות להחזיר לה את כלי המיטה כדי לקבל את הכרטיסים בחזרה. היא לא הפסיקה לעבוד. בערב הגיעה מישהי כמוה, רק צעירה פחות, להחליף אותה. ראיתי אותה לובשת פיג׳מה בצבע תלכת עם ציורים של דובים. בבוקר היא שוב היתה שם, במדים הגדולים, מוכנה להכל, עושה הכל.

ברכבת

אותה בחורה, ילדה בכלל, נראית לי בת 16, אולי אולי 18. מנקה

בסוף הנסיעה הזאת, אחרי 36 שעות שבעצם היו רק 34 כי אנחנו נוסעים כנגד השעון, הגענו אל Yekaterinburg שקוראים לה גם Ekaterinburg על שם אשתו של הצאר פטר שאחרי כמה שנות נישואין רצחה את בעלה ולקחה את השלטון וזכורה תחת השם הצארית קתרינה, ושבין השנים 1924 – 1991 נקראה בכלל Sverdlovsk על שם Yakov Sverdlov, מנהיג המפלגה הקומוניסטית. ההיסטוריה של רוסיה נראית לי כמו טלנובלה אין סופית, אגדות אלף לילה ולילה.

(ניסיתי להעלות עוד תמונות, ממוסקבה, מהדרך, ואפילו סרטון וידאו קצר, אבל אלאס, אני עייפה והאינטרנט כאן איטי להפליא. אולי בהמשך).