נסיעה, Irkutsk, נסיעה, Ulan ude, נסיעה. הסוף של רוסיה.

"שימו חגורות!" צעק אלינו הנהג. הוא הסתובב אחורה אל תוך המכונית וצעק, אפילו צרח: "משטרה, שימו חגורות!"

עד אותו הרגע בכלל לא שמתי לב שיש חגורות. שיש אפשרות לשים חגורות. מי שם חגורות על האי? ישבתי בהסעה שהביאה אותנו בחזרה מהאי אל היבשת, אל Irkutsk, דרך החלון ראיתי את ההתקרבות של העיר, בתים חד קומתיים ועוד בתים, בנייני מגורים, מרכזי קניות, יציאות וירידות מהכביש, גשרים, ארובות עשן, מפעלים, מכוניות, מגרשי חניה, הצוויליזציה סגרה עלינו מכל כיוון, האורבניות, העירונית. ואז רמזור והצעקה של הנהג. מהר! משטרה! חגורות! רוסיה חזרה. חזרנו אל רוסיה.

irkutsk

irkutsk, ליד הבית מלון, בדרך אל הסופרמרקט

Irkutsk נראתה לי אפורה ומאובקת וזקנה. כמו רוסיה. כמו מה שראיתי מרוסיה. בייקל, האגם, והאי שהיינו עליו, הם לא רוסיה. הם רוסיה הגיאגרפית, חלק מהמרחב הלאומי הרוסי, אבל ברוח, במראה, אפילו בשפה המדוברת, הם לא רוסיה. הם משהו באמצע, מונגוליה, אבל בחלק האירופאי שלה, או אסיה בחלק הרוסי שלה. על האי יש אור והאוויר נקי והאנשים מחייכים. רוסיה היא בטון וחלודה. Irkutsk נראתה לי כמו ערים רוסיות אחרות שראיתי. כמו ל –  Yekateringburg, כמו – Krasnoyarsk. שמים אפורים. בתים מתפוררים. בנייני מגורים מחלידים. כיכר לנין. פסל לנין. נהר רחב באמצע העיר. גשר עצום וחלוד מעליו. עצים מכוסי אבק. מכוניות מכוסות אבק. מדרכות שבורות. אוטבוסים ציבורים ישנים, צרים, צפופים. טראמיים רזים וצרים שמחוברים לחשמל בקומפלקס עצום של חוטים וחיבורים שמכסים את השמים (פעם ראשונה שראיתי אותם הם נראו לי חמודים, כמעט רומנטיים. עכשו הם נראו לי ישנים. פשוט ישנים).

כשנהג המונית עצר ליד הבית מלון אמרנו לא שזה לא יכול להיות המקום. אנחנו הזמנו מקום דרך בוקינג דוט קום ולמקום שהזמנו היו המלצות, אין מצב שזה המקום. רחוב ללא מוצא. שכונת מגורים. מול המלון בנייני דירות גבוהים, 9 או 10 קומות, מרפסות חלודות, צבע חום מתפורר, בראש הבניין כתוב 1990. הם נראו כמעט אדומים מתחת לשמים האפורים, באור של השקיעה. לא יכול להיות שזה כאן, אמרנו לנהג, אבל הוא התעקש ואנחנו ירדנו מהמונית והורדנו את התיקים וגררנו אותם אל הבית מלון.

irkutsk

irkutsk, ליד הבתים החומים מהתמונה הקודמת. בדרך אל הסופרמרקט

פקידת הקבלה שקלטה אותנו היתה צעירה ויפה עם שער שחור ארוך וחלק. היא אמרה לנו שעדיף להשתמש בשם באנגלית כשעושים בוקינג לבית מלון ברוסיה. היא אמרה שהם לא ידעו לקרוא את השם והתנצלה על כך. היא רשמה אותנו והובילה אותנו אל החדר. ביקשנו להתחבר לאינטרנט. היא התנצלה ואמרה שזה מסובך ושהיא תעשה את זה בשבילנו. נתנו לה שני מכשירים סלולרים ואחד מקבוק והיא הכניסה סיסמא (שהיא זמנית ומשתנה כל יום, ככה אמרה) לכל אחד מהמכשירים. שאלנו אותה מה אפשר לעשות בעיר ואיפה אוכלים והיא התנצלה ואמרה שבאזור של המלון יש מסעדה אחת וסופרמרקט, ושבמרכז העיר יש יותר אבל אין מה לעשות. היא הביאה מפה קטנה והראתה לנו איפה הבית מלון ואיפה מרכז העיר. מרחק של חצי שעה הליכה דרך הגשר, היא אמרה, ואז הצביעה על תחנות אוטובוס שיכולות לעזור לנו בדרך. שאלתי על טראם והיא צחקה ואמרה שיש גם טראם ואולי באמת כדי לנו לנסוע על טראם רוסי, היא אמרה שזאת תהייה חוויה. רציתי להגיד לה שזה בסדר, היא לא צריכה להתנצל, באנו כי רצינו, אנחנו כאן כי רצינו להיות כאן, את לא צריכה להתנצל בפנינו על כלום, רציתי להגיד לה אבל לא אמרתי. גם אני לפעמים מתנצלת על המקום ממנו באתי. גם אז זה מביך אותי.

irkutsk

irkutsk. בסופרמרקט. קיר מכוסה מדפים עם עוגיות השקם. עוגיות בשקיות פלסטיק לא ממותגות

לא היה לנו כוח להגיע אל מרכז העיר. היינו רעבות והלכנו אל הסופרמרקט שהפקידת קבלה הציעה. הוא היה גדול והיה בו מדף שלם של עוגיות שקם. קנינו קצת אוכל וחזרנו אל המלון וישבנו במטבח של הבית מלון ואכלנו. שלחתי הודעה לחברות לעדכן איפה אני. בהודעה צירפתי תמונה של העוגיות שקם וכתבתי שאני בעיר עם השם הכי בלתי אפשרי בעולם. מכל המקומות בהם הייתי, Irkutsk הכי בלתי אפשרי לי לבטא.

"אירקוטסק!", כתבה חברה אחת. 
"אירקוצק!" כתבה חברה שניה, והוסיפה, "אבא של סבתא שלי משם תמיד רציתי אותה במשחקי ריסק".
הן הציעו לבטא את זה כמו עיר קוצק, או אירקוצק, מה שהזכיר לי את המטפלות בבית ילדים שהיו מוסיפות צ'ק אל הסוף של כל שם.
"נראה מאובק להחריד", כתבתי לחברה שסבא שלה הגיע מהמקום.
"טוב", היא כתבה בחזרה, "הוא (הסב) נמלט משם על רקע פוליטי, אז משערת שזה לא כזה הפסד". 
"מתי?" שאלתי
"אי שם בתחילת המאה…היה בדרך לניו יורק והחליט לעצור במקום זה בפלשתינה", כתבה.
"אז מה קרה?" שאלתי, "למה עבר בפלסטינה מלכתחילה אם רצה להגיע לניו יורק?"
"שאלת מיליון הדולר של המשפחה", כתבה, "וגם למה לעצור? רד מהאוניה, שתה קפה ותמשיך בדרכך, טמבל!"
בין irkutsk ואולן אודה

מתוך הרכבת, בדרך בין irkutsk ואולן – אודה. הנסיעה מ – Irkutsk אל אולן אודה נחשבת לקטע הכי יפה במסלול של הטרנס – סיבירית. כמעט חצי מהדרך נוסעים לצד האגם, בייקל. כזה גדול הוא. 3 או 4 שעות של נסיעת רכבת גדול הוא.

למחרת מוקדם בבוקר לקחנו רכבת מ –  Irkutsk אל אולן אודה, תחנה אחרונה באמא רוסיה. גם ב –  Irkutsk וגם באולן אודה לא באמת רציתי להיות. אלו היו תחנות של אילוצים. ב – Irkutsk עצרנו כי הרכבת המשך יצאה ממנה מוקדם בבוקר, ואין שום דרך להגיע מהאי אל העיר מוקדם בבוקר, אז היינו חייבות להגיע ערב לפני, ובאולן אודה החלטנו לעצור כי רצינו לשבור את רצף הלילות ברכבת, וגם כי זה מקום של בודהיזים ורצינו לראות. זה נראה כמו תוכנית טובה על הנייר, אבל כשהגענו לשם בפועל היינו עייפות מלכתחילה, רק מהמחשבה על הנסיעות הצפויות, המעברים, שני לילות שכל לילה במקום אחר. היינו בלי ציפיות. חיכינו כבר למונגוליה.

אחרי נסיעה של 8 שעות הגענו אל תחנת הרכבת של אולן אודה. לקחנו מונית והראנו לנהג את כתובת הבית מלון שלנו. בדרך הוא שאל מאיפה אנחנו וכשאמרנו לו שמישראל הוא התחיל לדבר איתנו על יעקב קדמי. הוא ידע הכל על יעקב קדמי. הוא רצה להראות לנו בטלפון שלו סרטוני youtube של יעקב קדמי. אמרנו לו שאין צורך, אנחנו יודעות מי זה, אבל זה לא היה ממש נכון.

בין irkutsk ואולן אודה, לאורך אגם בייקל

מתוך הרכבת, בין irkutsk ואולן אודה

שמעתי בפעם הראשונה על יעקב קדמי מאנטולי בזמן שירדנו ברכבל בשמורת הטבע Stolby. אנטולי היה המדריך שלנו ובעל הגסט האוס בו שהינו. אחרי חצי יום טרק בשמורה ירדנו ברכבל ארוך כדי לחזור אל העיר. ירד עלינו שלג ואנטולי דיבר על יעקב קדמי. באותו זמן לא ידענו מי זה והוא סיפר לנו שיעקב קדמי הוא דמות מאוד ידועה ברוסיה, יהודי רוסי שהיה מסורב עליה, ואחרי כן הגיע אל ישראל, ועשה דברים, ויש לו הרבה ביקורת על ישראל, ואת הביקורת הוא אומר ברוסית והוא מאוד מוכר ומוערך ברוסיה. זה בערך מה שאמר אנטולי עליו. אז אמרנו לנהג מונית באולן אודה שאנחנו יודעות מי זה יעקב קדמי אבל זה לא היה נכון. רק אחרי שחזרתי בדקתי באינטרנט מי זה.

נהג המונית באולן אודה נסע בערך חמש דקות ואז עצר על דרך עפר בשוליים של כביש ליד משהו שנראה כמו בית דירות. לא האמנו שזה קורה לנו שוב. חשבנו ששוב אנחנו בחלק הלא נכון של העיר, לא נראה כלום, לא נספיק כלום, ומבחוץ המלון נראה נורא. היינו קודרות. אפילו דיברנו על לכתוב לבוקינג דוט קום תלונה, כי גם המקום הזה היה מומלץ, ואיך זה יכול להיות ככה, אבל בסוף לא היה צורך. זה היה מלון מקסים ובעל הבית מלון היה מקסים והכמעט יום באולן אודה היה נפלא.

בין irkutsk ואולן אודה

בין irkutsk ואולן אודה, מתוך הרכבת. לאורך אגם בייקל

אני נשארתי בחדר במלון ושתיתי קפה ובזמן הזה החברה שלי ובעל בית המלון דיברו והיא חזרה ודיווחה שהוא איש נפלא ושאנחנו לגמרי במרכז העיר. הוא הראה לה על המפה איפה אנחנו ואיפה המרכז והמליץ לה על שתי מסעדות קרובות, וסיכם אתה שלמחרת הוא יקח אותנו במכונית לראות את שני הטמפלים הבודהיסטים בעיר ואחרי זה יביא אותנו בזמן אל תחנת הרכבת, ועל כל זה הם הצליחו להסכים בעזרת גוגל טרנסלייט על הטבלט שלו, כי הוא לא ידע אנגלית.

הלכנו לאכול באחת המסעדות עליהן המליץ. בדרך עברנו את מרכז העיר וראינו את הראש של לנין. במדריכי הטיולים כתוב על אולן אודה, שבנוסף לזה שהיא המרכז הבודהיסטי הכי גדול ברוסיה, נמצא בה פסל לנין הכי גדול ברוסיה. עברנו ליד הפסל. רק ראש. ענק. בכל הערים בהן היינו ראינו פסלי לנין. בכולם היה רחוב מרקס. רק סטאלין לא ראינו בשום מקום. סטאלין יוק. במסעדה הגישו אוכל מונגולי. היו להם מנות צמחונית. היה מאוד טעים. לידנו היה שולחן מעורב, תיירים ומקומיים. אחד התיירים אמר לנו, אתן מישראל, נכון? אמרנו שכן. עושות את הטרנס-סיבירית, נכון? הוא אמר. אמרנו שכן. ברור, הוא אמר, איזה עוד סיבה יש להגיע לכאן.

בדרך אל המרכז הבודהיסיטי

בדרך אל המרכז הבודהיסיטי, תמונה מתוך המכונית של איגור

למחרת בעל הבית מלון לקח אותנו לסיור. נסענו אל מחוץ לעיר לבקר במרכז הבודהיסטי הכי גדול ברוסיה. במרכז יש טמפל ואוניברסיטה ולאמות מקומיים שגרים שם. הוא נראה כמו דיסינלנד של פסלי אלים צבעוניים. כמו טמפלים הינדואיזים שראיתי בהודו. קקפוניה של פסלים וצבעים ונרות ואורות וריחות.

הלכנו אחרי איגור, בעל בית המלון. נגענו בגלגלי תפילה. נכנסו אל תוך הטמפל. ראינו נזירים בכתום מתפללים. ראינו מבקרים אחרים נוגעים בפסלים, מנשקים, כורעים ברך, משטחים על הרצפה מתחת לפסל. המרכז הזה הוקם בשנת 1945 והוא פעיל. יש בו לאמות שחיים בו, ויש בו נזירים בשלבי לימודים שונים ויש בו מתפללים. איגור התפלל. הוא עצר ליד כל פסל ונגע בכל אחד מגלגלי התפילה ואנחנו אחריו. הרחנו עשן. קניתי בודהה קטן. קדנו קידות והרכנו ראש בפני אלפי פסלים ודמויות של הבודהה. אחר כך יצאנו החוצה ושתינו קפה ואמרנו לאיגור שהיה מאוד מעניין אבל היה לנו מספיק, אנחנו רוצות לחזור אל המלון ולנוח לפני הרכבת, אבל איגור שיכנע אותנו שאסור לפספס גם את הטמפל השני בעיר ונסענו גם אליו.

איגור

איגור בטמפל הבודהיסטי שבתוך העיר. טמפל במסורת הטיבטית, ככה הסביר איגור

במוסקבה נכנסנו יום אחד אל תוך כנסיית ישו המושיע, לראות את הבפנים בזמן תפילה. הכנסייה היא יחסית חדשה, כלומר מחודשת. פעילה שוב רק בשנים האחרונות. במהלך הטכס ראיתי אנשים מכל הגילאים מנשקים תמונות של ישו, משטחים על הרצפה מול הפסל שלו. זה הפתיע אותי. שנוצרים מתנהגים ככה, מתפללים ככה, נוגעים ומשטחים. בראש שלי, החילוני, התנהגות כזאת היא עבודת אלילים. ככה נראית עבודת אלילים. לא חשבתי שיש אותה גם בנצרות. בשנים שחייתי בטירוונאמלי בדרום הודו ראיתי את זה כל הזמן. זה ריתק אותי והקסים אותי. קינאתי בהם, כמעט, במתפללים ובמשטחים ובנוגעים ובמנשקים. כאילו יש בהם איזה חופשיות וכנות שבי אין, שאני לא מסוגת לה. יש בהם התמסרות. בי יש מרדנות. הרגשתי איך אני תמיד נגד. אהבתי את מה שראיתי כיכולת להתמסר. זה נראה לי מעלה.

אחרי הסיור איגור החזיר אותנו אל הבית מלון. נחמד המלון שלי, הוא שאל, נוח לכן? כן כן, אמרנו, הבית מלון מקסים. איגור הנהן בראש וביקש שכנתוב ביקורות טובות ואנחנו הבטחנו לו והלכנו אל החדר שלנו להתקלח ולהתארגן ואז איגור הסיע אותנו אל הרכבת וזהו. זה היה הסוף של רוסיה עבורנו. הרכבת שלנו, הרכבת שהביאה אותנו מאולן אודה אל אולן – באטור, בירת מונגוליה, היתה רכבת מונגולית. לא רוסית. מונגולית. לפחות ברוב החלקים שבה. היו בה גם חלקים רוסים, מהם היא נפטרה במעבר הגבול. זאת היתה הרכבת הכי טובה בה נסענו בכל הטיול.

אולן אודה

סטופה באולן אודה, בטמפל שתוך העיר

בפוסט הבא: פוק בכל מקום, גבר מתפשט בתוך קרון רכבת.

כל הפוסטים על הטיול.