יצאתי אל הטבע. פרספקטיבות

אני לא זוכרת איך זה התחיל. רציתי לצאת לטבע. אולי קראתי איפשהו על החשיבות של לצאת לטבע. אולי ראיתי תמונה שהזכירה לי משהו שהביא מחשבה כלשהי. אולי מישהו סיפר לי משהו. לא זוכרת. פתאום זה היה שם, נוכח. אני רוצה לצאת לטבע. לטייל בטבע. לשהות בטבע לטבול בטבע. לעשות מה שעושים בטבע ומרומם את הרוח. פתאום זה היה חי, צורך ממשי, מוחשי. מה עושים מה עושים?

זה מה שרציתי, מה שהיה לי בראש? משהו כזה, כן, להיות בתוך ירוק, להריח ירוק, להיות מוקפת טבע. כן, משהו כזה היה לי בראש, ולא ידעתי איך להגיע לשם. אז הלכתי לאינטרנט. וגיליתי דברים, כמו למשל, שני ספרים שונים שמוקדשים לנושא של טראקים – הליכה, רק , במילה שמעוררת בי אי נוחות – בבנדנבורג, ברלין. שני ספרים.

האינטרנט סיפר לי שיש אפשרויות. שאנשים עשו את זה לפני. יש לאן ללכת. יש מה לראות. והכל במרחק נסיעה מביתי. נסיעה בתחבורה ציבורית. התגבשה לה תוכנית. נוצרה, נוצקה, תוכנית: נקודת התחלה, איך להגיע אליה, איך להמשיך ממנה, נקודת סיום, איך לחזור הביתה. תוכנית.

סיפרתי לכריסטי שאני הולכת לעשות הייק בטבע. בחרתי במילה הייק כי חשבתי שהיא פחות אמביציוזית מטראק, למשל, ויותר אמביציוזית מטיול. רציתי לתקשר לו שזה יותר מסתם טיול עבורי. שזה משהו. כריסטי, עיניו זהרו לרגע ואז כבו. אני תמיד מתאכזב מהטבע בבנדנבורג, הוא אמר לי, מהטבע בגרמניה בכלל, הוא אמר, שנים שמעתי על הטבע בגרמניה, אמר, ואז כל פעם שנסעתי לטבע בגרמניה התאכזבתי. אמר. זה היה קשה. הוא אמר. תביני, הוא אמר, אני מרומניה, אצלנו יש טבע אמיתי, פראי, לא מתורבת, לא מטופל, לא מטופח, טבע, בתוך הטבע, כמו שהוא.

את זה אין בגרמניה, הסכמתי איתו, והשיחה גלשה לה במה שהרגיש כמו טבעיות גמורה לעד כמה הטבע בגרמניה מתורבת. עד כמה אי אפשר ללכת לאיבוד. בכל מקום יש ספספלים לשבת וגשרים לחצות ומעקה לשמור על הבטיחות. בכל מקום. כולם כבר היו שם  לפנינו. אירופה מוצתה. אני מצאתי את עצמי מצטטת את תומאס ברנרד, סופר שכתב הרבה מילים על תירבות היתר, על מהו תירבות וכל זה. קינה שלמה שפכנו שם, כריסטי ואנוכי, על האין טבע פראי בבנדנבורג, עד שהצלחתי להתפקח, להתנער, להתעורר.

אבל כריסטי, אמרתי לו, ובתוכי ניערתי את כל הגוף, כל הגוף, מלמעלה למטה, אבל כריסטי, אמרתי, אני בכלל באתי מהמדבר. עכשיו, גם זה לא נכון, אני לא באמת הגעתי מהמדבר, רק מארץ קטנה שאין בה נהרות ואין בה הרים והיא בנויה עד בלי די. אבל זה מה שיצא ממני בניסיון להחליף פרספקטיבה אחת שהיא לא שלי באחרת, שגם היא לא לגמרי שלי. אני מהעיר, הצלחתי בסוף להגיד, וזה לפחות מדוייק, אני מהעיר ואני כמהה לירוק. אני לא טיילת גדולה, ועדיין, אני כמהה לירוק. אמרתי לכריסטי לאן אני מתכננת לטייל, כלומר לעשות הייק, והוא אמר שהוא כבר היה שם וזה באמת מאוד יפה.

ככה זה מתחיל ככה זה נגמר: הטבע. יום בטבע.

 המסלול הראשון שלי היה מסלול מעגלי סביב Briese.  היה נהדר.

הלכתי לטיול. לא הלכתי לאיבוד. המסלול אכן היה, סלול. הדרכים מתועדות. הירוק ירוק. הריח רענן.

המים שקופים. השמים כחולים. האגמים רבים. רוב הזמן הייתי לבדי

הספסלים במקומות הנכונים. שווה להסתכל מהכיוון של הספסל. אל מה הוא צופה? הספסלים שאני פגשתי הסתכלו על הטבע, אל המיטב. המיקום שלהם היה חכם. ואז, רצף מחשבות: מי מיקם את הספסל בדיוק שם? איך מצאו את הנקודה? איך החליטו?

.המסלול השתנה. התגוון. הנוף נפתח.

ובסוף היה אגם. כל הקסם. כל הקסם.

הלכתי במסלול שמישהו אחר תכנן לפני לא יודעת כמה זמן. ראיתי מים ירוקים, עצים שצומחים מתוך המים, גשרים מעץ להולך יחיד, אגם עם חוף מחול ים, ספסלים שצופים אל הנוף. בזמן שישבתי על אחד כזה עברה במסלול אשה עם הכלב שלה. מה שהוא טבע פראי לאחד הוא טיול בוקר עם הכלב לאחר.

על כנפי ההצלחה המטורפת שהיה ההייק הראשון יצאתי להייק שני. הפעם המסלול שלי היה לאורך הארפה, שהוא, ככה התברר לי, חלקיק נהר שמתפצל מהספריי ואפשר ללכת לאורכו. וזאת עשיתי.

זה די מדהים, עשר דקות אחרי שירדתי מהאובן מצאתי את עצמי לבד בטבע מסתכלת על פרות.

ועל ברווזים

ועל הומור גרמני. בטבע, לאורך הנהר, איפה שאנשים גרים. כן, זה פסל עם מסכה

ועל הארפה, נהר. זה כיף ללכת לאורך נהר. אפילו אני, בעלת חוש כיוון של נמלה, לא הצלחתי ללכת לאיבוד, אפילו לא הצלחתי לדאוג. פשוט, ללכת לאורך הנהר

בדרך חזרה גיליתי את נקודת המקור, ההתחלה של קו האובן U5. הידעתם: האובהן יודע לנסוע גם למעלה אני לא ידעתי

לא סיפרתי לכריסטי על ההייקים שלי. והוא לא שאל. אני חושבת שזאת היתה חמלה. חסכנו את זה אחד לשני. טבע פראי או טבע מתורבת. לא יודעת. היה ירוק, זה הריח לי כמו הטבע. נשרטתי פה ושם. לא הזעתי. לא הלכתי לאיבוד. הבנתי שאי אפשר ללכת לאיבוד. אולי אין מקום כזה יותר באירופה, איבוד. הלכתי שמחה. יום מקום כזה, שמחה?

זה גם טוב לצניעות, לטייל בטבע. כשצילמתי את התמונה הזאת חשבתי שזה בטח מקורי ואני יחידה, כלומר, מי עוד יעצור באמצע המסלול כדי לצלם עץ עקור. גוגל תמונות גילה לי שעוד רבים עשו את זה בדיוק מול אותו השורש. והרי זה, תמונה מקורית שהיא לא מקורית בעליל.

 

 

מזג האוויר כילד קפריזי מפונק, וגם על קיץ, קרוקס, אגמים, גניקולוגית, גדר

אתמול יצאתי את הבית לבושה במכנסי בנים נינוחים, חולצה לבנה עם צוואר פתוח מבד שקוף ודק וסנדלי קרוקס. או נעלי קרוקס. אני לא בטוחה אם זוועת הקרוקס זה סנדל או נעל, אני רק בטוחה שזה זוועה. קבעתי עם חברה והיה חם וזה היה היום השלישי ברציפות של חום ולא התעכבתי על זה יותר מדי, אהבתי את החולצה והמכנסיים והשילוב ורציתי שיהיה לי נוח. מתישהו בנסיעה זה היכה בי. אני בקרוקס. אני נועלת קרוקס. במקום ציבורי. רואים אותי, ואני בקרוקס. אני חושבת שפעם, בעבר, נשבעתי לכל האלים, אלו שאני מאמינה בהם ואלו שלא, שאותי לעולם לא יתפסו אם קרוקס מחוץ לבית. אז הנה לכם. גם כן אלים.

באובאן הסכלתי מסביבי בלחץ ואי נוחות. עם מה אנשים יצאו מהבית היום? מה אנשים נועלים? אני לא יודעת מה קיוויתי לראות. אני לא יודעת מה היה מביא לי הקלה. בכל מקרה, לא ראיתי קרוקרס. גל הקרוקס עבר, חברים, גל הקרוקס עבר! אפשר לחזור לנשום. זאת רק אני שנועלת את הזוועה הזאת. רק אני.

קיץ בברלין, לא שזה קשור לתמונה הזאת, רק אומרת, הקיץ כאן והיה מאוד חם ואני נעלתי קרוקס כשנתקלנו ברכב הזה

קניתי אותם לפני שנים כישצאתי לשיט יאכטות בין איי יוון. בהנחיות נאמר לנו במפורש להביא קרוקס, או סנדל אחר עם תכונות דומות. ככה הם הגיעו לחיי ומאז הם שם, בסתר, בארון, למקרים מיוחדים. אין לי מושג למה הבאתי אותם לברלין. למה הם שרדו את הסינון הגדול. מה חשבתי?

בישראל היה לוקח לי קיץ שלם עד פשיטת הרגל, עד שעברתי למראה המשצלופר של שארוול וכפכפי אילת. הסטנדרטים של עמדו ביוני, יולי, חצי אוגוסט לפחות. כאן, 3 ימים של חום ואני על גחוני. אין מה לומר. שנתיים וחצי בברלין ואני עם UGG בחורף וקרוקס בקיץ. לאן עוד אפשר להידרדר? כמה נמוך עוד אני יכלה לרדת?

תחנת רכב ריקה. כולם באגמים? הגיבה חברה באינסטוש

הקיץ, ילד קפריזי מפונק 

אני מאוד אוהבת את מזג האוויר בברלין, את ארבעת העונות משתחלפות ביניהן, את ההשתנות התמידית. אני אוהבת לראות איך עונה אחת מכינה את הקרקע והאוויר והטבע לעונה שתבוא אחריה. איך הזמן כל הזמן דוחף קדימה, בתנועה עיקשת, קדימה אל האחר, אל מה שכרגע אינו כאן. ההווה רודף אחרי העתיד שרודף אחרי העתיד של העתיד.

אבל התכונה של מזג האוויר להשתנות ב – 15 מעלות ביום, זה לא. זה אני פחות אוהבת. זה קפריזי בעיני. מפונק מבקש תשומת לב. ביום אחד עברנו ממזג אוויר אפרורי וגשום, חורף ישראלי טיפוסי, לשמש חם של אמצע אוגוסט. למה ככה? מה רע בקצת מתינות, קצת הדרגתיות?  מזג האוויר הזה, כולו קפריזה וילדותיות. עושה פעילולים. מנסה להרשים. כל האיפוק הגרמני הזה, ומזג האוויר כמו ילד קטן ומפונק. מה אתה רוצה שנעשה בשבילך, מר מזג אוויר, נצא במחולות? איך אפשר להרגיע אותך? הנה לך, קח סוכריה!

הרכב, זווית אחרת פילטר אחר. צילמתי את הרכב הזה יותר מאשר את האגמים. מה זה אומר?

אגמים

נסענו לאגמים. היינו באגמים. זה מה שעושים בקיץ, נוסעים לאגמים. אם יהיה מזג אוויר חם בשבוע הבא בטח שוב נדבר, נתכן, נתכוונן ואולי גם ניסע לאגמים. מה עשיתם היום? היינו באגמים. שם קוד אגמים. מילה כללית כזאת. כשחם, נוסעים לאגמים. אנחנו, כלומר האנשים שקרובים אלי, כלומר מהגרים ישראלים או מהגרים דוברי אנגלית, אומרים אגמים. לא שם של אגם ספיצפי. אגמים. קודם כל מסכימים שנוסעים לאגמים ואז מתחילים לשבור שינים. לאיזה אגם? ואיך מגיעים לשם?

אני עוד לא יודעת מה עמדתי לגבי האגמים. אני לא אוהבת צווי שעה, והאגמים בקיץ בברלין זה לגמרי צו השעה. כולם אומרים לך לנסוע לאגמים. לא למערב כמהים כאן אנשים צעירים, אלה לאגמים. חוץ מזה, בגלל האגמים הארורים האלה סוגרים את הבריכה בקיץ. ועל זה אני לא בטוחה שיש מחילה. אני מבינה את הסיבות לכך (אותו כוח אדם וכו  בבריכות ובאגמים, לא לוקחים עובדים זמניים) ואני מוצאת שיש בהן יופי תיאורטי, אבל בתכלס של החיים זה פשוט מטורף, לסגור את הבריכות בקיץ.

ובאגמים אני לא שוחה. באגמים זה מין אירוע חברתי כזה, מתמשך, פיקניק של דיבורים ויין. לא שחייה. אז איך יכולים האגמים, במיטוטא, להחליף את הבריכה? ובכל זאת, ככה זה. לא אני קבעתי את החוקים. אני רק אומרת, עוד לא החלטתי מה דעתי לגבי "האגמים".

תמונת "האגמים"! קלאסית. לא מקום לשחות בו. כן מקום לצלם. האגמים מצטלמים נהדר, תמיד ,בכל מצב, בכל מצלמה. תמונה של פסטורליה אירופאית שקטה. טבע דומם

הקיץ, עונת הישראלים

הקיץ הוא גם עונת הישראלים בברלין. אני לא יודעת מה קדם למה, מה הביצה ומה התרנגולות וזה, אבל בקיץ אני נעשית מודעת לכמות הישראלים שכאן ולכמה זה לפעמים מוזר. הלכתי ברחוב, עצרו אותי שתי נשים, שאלו אם אני יודעת אנגלית. אמרתי שכן. שאלו איפה יש קיוסק. עניתי, הראתי, הצבעתי. אמרו תודה והמשיכו ללכת ואני המשכתי ללכת ומאחורי הגב שלי שמעתי אותן מדברות עברית. האם הן לא זיהו אותי? ולמה זה משמח אותי, שלא מזהים אותי? ואיך זה, לכל השדים, שאני לא זיהיתי אותן? ואם הייתי מזהה הייתי גם מזדהה?

תמיד יש בעולמי הברלינאי הרבה עברית. אבל בקיץ זה מרגיש לי כאילו העברית היא בכל מקום וכולם. אולי זה אותו דבר בחורף רק שכולם ספונים בבתיהם ואין רחוב אז אין גם אפשרות לשמוע עברית ברחוב. או שזה התיירים. הצטרפות התיירים לכמות הרגילה. בכל מקרה. השבוע נפגשתי עם אורח בעיר, ישראלי שבא לכמה ימים. הוא היה קצת מאוכזב מהעיר, לא כמו לונדון, אמר, שם ישר הרגיש בבית. הוא אמר שהוא לא מבין את השפה ולא יודע לבטא את השמות של המקומות בהם היה. הוא אמר שהגרמנים מאוד נותנים אמון (למשל באובאן עם הכרטיסים). הוא אמר שהגרמנים נורא מניחים לך, מאוד לא מסתכלים עליך. לא שמים עליך. הוא אמר שלהתחתן עם מקומי זה שיא ההצלחה. הוא אמר שמהישראלים בברלין לא היו לו חוויות טובות. מאוד אינטרסנטים, אמר.

געגועי ללאשה

חומר קריאה בתור אצל הגניקולוגית. והתור ארוך הוא

הגדר, סיפור הצלחה

החלק המגודר בגינה גדל פרא. צדקו המגדרים. התוצאות ניכרות. הדשא, מעולם, לא היה ירוק יותר. וגבוה יותר. ופורח יותר. אני מצידי התייאשתי. אני לא הולכת עוד דרך הגדר. זה מפגר מידי, ההליכה הזאת עם המפתח שלוף, פתיחה, סגירה, פתיחה, סגירה. מפגר מידי. אני עושה מעקפים, הולכת מסביב. חותכת דרך החלק הלא מגודר של החצר. בחלק הלא מגודר של החצר באמת נתקלתי בקקה של כלבים. קקה שוכב חופשי. הגדר, סיפור הצלחה.