בימים האלה

ימים מוזרים, אנחנו אומרים אחד לשני, תקופה מעניינת. 

זה לא קל, אנחנו אומרים אחד לשני, לא קל. 

הימים האלה

איש מבוגר עומד על המדרכה. הוא זז קצת, אחורה, נסוג, כשהוא רואה אותי הולכת בכיוון שלו. גם אני עושה צעד הצידה, מרחיבה את המרחק ביננו. ואז אני נעצרת. אני מסתובבת אליו והוא מסתובב אלי ואנחנו מחייכים אחד לשני. אני ממשיכה ללכת. הוא נשאר עומד על המדרכה.  

יום אחד הלכתי – לבדי, שומרת מרחק, ההליכה היומית שלי – לאורך הרחוב בו אני גרה, בחלקים בהם אני לא מתגוררת, בחלקים של וודינג. בחלק הזה של הרחוב הוא הופך למדרחוב. מדרכות מרוצפות, גינות משותפות, ספסלי עץ לישיבה, פינות משחקים לילדים, קולר למים שעובד רק בקיץ. מוסיקה עזה בקעה מאיפהשהו, הציפה אל כל המרחב. מוסיקה של ילדים. מוסיקה של אוטו גלידה ביום קיץ חם. או של תאטרון בובות. או של פסטיבלים. הלכתי בעקבות המוסיקה. רציתי לגלות מאיפה היא בוקעת. התחקתי אחריה עד לבניין דירות מול כנסייה. באחת המרפסות ראיתי איש מבוגר יושב מאחורי תיבת עץ גדולה ועושה תנועות של גלגלי אופניים בידיים. על מרפסת אחרת עמדה אישה עם תינוק בידיים. על שתי מרפסות נוספות ראיתי נשים עם ילדים. האיש המבוגר ישב במרפסת של הקומה הכי גבוה בבניין. נפנפתי לו לשלום והוא החזיר לי נפנוף. 

למעלה זה האיש, למטה המרפסת. התמונה לא משקפת כלום. שום דבר מהקסם 

כשכל זה התחיל, התלבטתי. איפה איפה איפה הכי כדאי לי להיות בסוף העולם, קץ הימים, מגפה, דבר, כל זה. והתשובה עלתה צלולה וברורה: בכל מה שקשור לקטסטרופות, להישרדות, לסיכויי הישרדות, אני מהמרת על היהודים. חשבתי, כלומר המוח שלי סיפר לי, שבטח עדיף שם, בישראל, שם ייערכו טוב יותר, יתגוננו חזק יותר, יסגרו אטום יותר. 

אבל לא נסעתי. היו לי חובות, או ככה המוח שלי סיפר לי, מחויבויות, חיים להמשיך בהם. לא נסעתי. המשכתי ללכת לעבודה כל יום. הרגשתי את עצמי מתמלאת טינה על התגובה / אין תגובה הגרמנית. כעסתי עליהם, שבישראל כבר כמעט עוצר והם לא זזים. שפטתי אותם, ביני לבין עצמי, המוח שלי שפט אותם, ולחומרה. איך הם לא יודעים!?! איך הם לא עושים כלום?!? מה יהיה יה יה?!? בישראל הכניסו את כל מי שמגיע מגרמניה לבידוד של שבועיים, המוח שלי המשיך בשלו, לנסוע או לא? 

ואז העבירו אותנו לעבוד מהבית, וכמה ימים אחרי כן התחילו להגיע הנחיות, מה כן, מה לא, המרחב צומצם, הדוב המנמנם התעורר והוא מהלך בעיר, בעצלתיים, מתנודד מצד לצד, אבל ער, זז, בתנועה. וגם אז, גם אחרי שעברתי לעבוד מהבית, ודברים התחילו להתבטל, להתחם, להיסגר, להצטמצם, גם אז המוח שלי המשיך: איפה עדיף, מה לעשות, ישראל או ברלין, לנסוע או לא? התבטלו הטיסות, שדה התעופה בישראל נסגר, המוח שלי ממשיך, כאילו שזה תלוי בו, כאילו יש לו השפעה על הדברים, לנסוע, לא לנסוע. לנסוע, לא לנסוע. 

כי פה אביב. כי גם זה קרה. אביב. קורונה. אביב 

וישראל, מלכת דרמה שכמותה, בישראל הכל יותר. 

חזק יותר, גבוה יותר, אלים יותר. 

הדרמה האישית מולאמת בדרמה הלאומית. הדרמה הלאומית מאפילה על הדרמה האישית, הפרטית. בכל העולם יש מגפה. בישראל יש מגפה פלוס בחירות שלישיות בשנה פלוס – לא יודעת, מה זה הדבר הזה שמתרחש בפוליטיקה הישראלית, איך קוראים לו? קריסה? בגידה? זין ענק מרחף מעל האנשים? הבן של ראש הממשלה משתין על בית המשפט העליון, כל זה – מגפה עולמית זה לא מספיק. רק מגפה עולמית זה לחלשים. 

בישראל כל יום טוח וטח מסוג חדש, בום ובם, לכאן ולכאן, מכונת דרמה גם כשיש עוצר, גם כשאין תנועה, גם כשכולם כלואים בביתם, ישראל תופסת את המרחב, ממלאת את הסלון. כמו לוחם סומו ענקי שמתיישב באמצע הבית ותפוס את כל החלל. כמו הנשימה ברגע שתשומת הלב מופנית אליה, ונדמה שהיא – הנשימה – בתגובה משנה את עצמה, בקצב, בעוצמה, בעומק, ככה ישראל, תובעת את תשומת הלב אליה, אליה, אליה. הדרמה של האישי, מחלה, קריסה כלכלית, פחדים, ישר מולאמת בדרמה גדולה יותר, הקץ לדמוקרטיה, יחי הבלגן. 

ברלין, בימים של ריחוק חברתי

שמחתי לעבור לעבוד מהבית. זה הרגיש לי אחראי. מתקשר עם התקופה והזמנים. הדבר הנכון לעשות. וגם, כל עוד אפשר לצאת לשוטט, אני בסדר. העיקר שאפליקצית הצעדים שלי לא תכעס. בימים הראשונים הסקרנות דחפה אותי החוצה, לא רק הצורך לרצות את האפליקציה. הסקרנות. רציתי לראות, מה השתנה, מה אחר, איך אחר? 

יום אחד נכנסתי לסופר וראיתי התקהלות של שלושה עובדים. ידעתי שהם עובדים בגלל הבגדים שלהם, וידעתי שזאת התקהלות כי הם דיברו אחד עם השני בקולות רמים. שלושה עובדים, בסופר. דבר כזה טרם ראיתי. כמה ימים אחרי כן הגעתי לסופר והיה בו רעש, באוויר, היו דיבורים וצלילים ולא הבנתי מה זה ומאיפה זה מגיע, עד שהגעתי לדוכן הירקות ובו מצאתי בפינה השמאלית העליונה רדיו מפלסטיק לבן. רדיו, בסופר, בדוכן הירקות! 

זה היה אות מובהק. סימן משמיים. הימים אינם כסדרם. הדברים אינם תקינים. רדיו, בסופר, עובד. שכולם ישמעו. 

רדיו בסופרמרקט! עובד! קץ הימים

מהרגע שעברנו לעבוד מהבית, אמצע מרץ, השמים נהיו כחולים והטמפרטורות ידידותיות. אביב הגיע. ריחוק חברתי בא. יום אחד הלכתי מסביב לכנסייה הקרובה לביתי. זה מה שאני עושה כשחסרים לי צעדים למכסה היומית ואין בי דמיון. מקיפה את הכנסייה. בהקפה הראשונה דיברתי עם אמא שלי בטלפון, שאלתי אותה על מצבה. בהקפה השנייה הרגעתי אותה שזה ממש בסדר לשוטט ברחוב הברלינאי כל זמן שאני לבד או בזוג. בהקפה השלישית שמתי לב שבסדר או לא, חוץ ממני כל מי שברחוב מוליך כלב. 

אנשים והכלבים שלהם

מסלול השיטוט הכי אהוב עלי הוא ברחוב שלי, בחלקים בהם אני לא גרה. כלומר בחלקים של וודינג. אחרי חוצים את החומה לשעבר ונכנסים לוודינג הרחוב הופך להיות מדרחוב. מושלם להליכה. אני הולכת בו כל יום, הלוך וחזור, ואני בודקת. מה השתנה? מה אחר? מה אני מזהה? האנשים שם, מחוץ למכולת, 4 גברים עומדים במעגל ומדברים, הם שומרים מרחק כרגע או שהם מתעלמים מההנחיות? והנשים על הספסל? זאת התקהלות או שאלו אמהות לא קשורות משגיחות על הילדים שלהן? מה אני רואה, ואיפה, איפה, איפה היא, הפניקה?

זה מטעה אותי. מבלבל. אני מצפה לראות את המצוקה. הפניקה. אני מחפשת לראות את הימים האלה, ומה שאני רואה זה אביב. שמים כחולים. פריחה ולבלוב. צבעים עזים. אנשים נהנים מהשמש. על הדשא. על ספסלים. על אופניים. בהליכה. בריצה. בטרנגינגים. איך זה יכול להיות, אני שואלת את עצמי מבפנים, למה זה מרגיש לי כל כך רגוע, מה אני מפספסת?

רמז: התשובה בתמונה

בלי לדעת את התשובה נכנסתי לסופר ביו. בסופרים קל למצוא מה שמחפשים. בחרתי משהו והלכתי לעמוד בתור וראיתי שעל הרצפה סימנו בעזרת מסקינג טייפ אדום סימונים של איפה לעמוד. סימנים של תור לקופות וסימנים של מרווחים בתור. הרגשתי אנחת רווחה בתוכי. הכל ברור. הכל מסודר. אני יודעת – אבל בדיוק – איפה לעמוד כדי שהוירוס לא יקפוץ עלי, כדי שהוירוס לא יקפוץ ממני למישהו אחר. אה, תורים! עוד תורים! זה הכל, עוד תורים, ויותר מרווחים. זה הכל. וזה הבחנתי שזה ככה בכל מקום שנותר פתוח. בכניסה אל צייט פור ברוט, מסקינג טייפ אדום שמתחיל במדרכה ומוליך פנימה. ברוסמאן, קווים אדומים על הרצפה מסמנים את התור, מרווחים את התור. בכניסה אל OBI. בשוק אוכל של יום שישי בארקונה פלאץ. שבוע אחד – רק שבוע אחד – השוק היה סגור. ואז הוא חזר. פלוס סימנים על הרצפה. איך זה קרה בבית אחת? מאיפה לכולם יש כל כך הרבה מסקינג טייפ? והצבעוניות האחידה, זה משהו שהוחלט עליו? 

כי כן, זה מה שאני מזהה במרחב הציבורי, השינוי הכי ויזואלי, בולט: יש עוד תורים, והם מרווחים. זה לא רק תור שמראה לנו איפה לעמוד, זה גם מראה לנו את המרחק בין אחד לשני. עוד סימונים, עוד תורים, יותר מ ר ו ו ח י ם. זה הכל. זה כל הקורונה הזה. תמצית השינוי: עוד תורים. יותר מרווחים. אה! 

אם האסטרטגיה הגרמנית (מה שזה לא יהיה, מתוך קריאה במלא מקורות אחרים הבנתי שככה אומרים, האסטרטגיה) תצליח זה יהיה לקח העל: אין בעיה בעולם שאי אפשר להתמודד איתה באמצעות יותר סדר, יותר תיחום, יותר תורים. לכך זה מיתמצת. עוד תורים. תורים יותר מרווחים! שלווה גדולה ירדה על העיר. 

תורים! עוד ועוד תורים! זה הכל. תורים, ומרווחים יותר. 

ימים מוזרים, אנחנו אומרים אחד לשני, תקופה מעניינת. 

זה לא קל, אנחנו אומרים אחד לשני, לא קל.

***************************************************************** 

ועוד כמה דברים שלא נכנסים לא בפסיקה מלאה, ועדיין, אני לא מוכנה לוותר עליהם. 

• עשיתי מכונת כביסה. תחתונים, טרנינגים וקפוצ'ונים. Oh ya. 
• זום, ZOOM, זום, ZOOM. איזה כאב תחת. כי גם בקץ הימים, אופנתיות, מעל לכל. 
• כל פעם שאני חושבת שאין, אי אפשר, אין נמוך, עלוב, מצער, שובר לב, חסר הגיון, מטורלל ופשוט שבור לגמרי מבפנים מזה, מתגלה שכן, אפשר, נמוך יותר, עלוב יותר, מצער, שובר לב, חסר הגיון, מטורלל ופשוט שבור לגמרי בפנים יותר מזה. ישראל, ביום של גנץ. 
• התגלו סימני חיים בחצר הפנימית שלי

גם זה לא קרה אף פעם קודם: חיים בחצר הפנימית של הבניין בו אני מתגוררת. חיים! 

 

על ערמומיותם של החגים היהודים ועל יופיו של האביב, או ההפך

Here the beautiful thing your majesty, you can tear it out and cut it down, you can burn it and through it all away, but if you want, it can all grow back

(דמות לא חשובה אל המלך יחזקאל, דמות כן חשובה, ב – Walking dead)

היום יהיה יום יפה, אני חושבת, אם מזג האוויר לא יתהפך. כרגע יפה בחוץ. השמים כחולים. אין עננים. לפי האפליקציה גם אין טמפרטורות. אבל עוד מוקדם. הטמפרטורות יעלו.  החוץ יתחמם. אולי אפילו נגיע לדו ספרתי. אולי לא. השמים אולי ישארו כחולים. אולי לא. הלוואי וכן. כבר היו השבוע, כלומר בשבוע שעבר, שני ימים יפים. לא ברצף, לא אחד אחרי השני. ימים מופרדים. נבדלים. בין שלל הימים האפורים והדלוחים והרטובים היו שני ימים יפים. אבל ממש. ימים יפים באמת. הימים היפים של האביב בברלין.

האביב: עצים שעמדו קפואים, כלומר בלי תנועה, חודשים רבים, רק ענפים, עצים חשופים בלי כיסוי ובלי עלים ובלי השתנות פתאום, בבת אחת, עושים את הדבר הזה. בעוז, בתנופה, בלי פחד, דברים מתפרצים מהם, פורצים מהם, בוקעים על השמים. כמו מאטפורה על התחלה חדשה. כאילו היו תמונה במצגת של איזה מומחה לשיפור עצמי, הדגמה של איך כל דבר יכול להשתנות, איך אפשר להתחיל מחדש

עשיתי טעות החורף, עכשיו אני יודעת. עשיתי טעות. לא נסעתי. כל החורף נשארתי בברלין. ברציפות. כל הימים האפורים כולם. זה החורף השישי שלי בעיר ועשיתי טעות של חדשה. נשארתי בה. לא יצאתי. לא טיילתי. לא נפשתי. לא פיסקתי את הימים האפורים בימים אחרים. כבר חצי שנה שאני יוצאת מהבית ספונה בתוך מעיל כאילו הייתי Cocoon. מכוסה, עטופה. מבודדת.

ספירת החורף שלי מתחילה ביום בו אני עולה על המעיל היותר רציני. עוברת מג'קטים למעילים. כלומר, עונות השנה עבורי הן השתקפות של המלתחה. אני יודעת שאוביקטיבית, זה לא היה חורף נוראי. אבל סובייקטיבית, במבחן המעיל, אני חבושה במעילים הכבדים שלי, מעילי החורף הראויים, מאז אמצע ספטמבר. מאז שטסתי למוסקבה והתחלתי את הטיול. השבוע, לראשונה, הורדתי רמה במעיל, עברתי למשהו קל יותר. חצי שנה של ללכת ברחוב עם צללית גוף כמו של איזה טלאטאביס עליז או מתנחלת גבעות נמרצת. שני דברים שאני לא.

ככה זה נראה. וזאת לא גינה של מישהו. זה בשולי הדרך. בין המדרכה לגינה. בלי מגע ים אדם. ככה סתם. פתאום הם צצו עם הצהיבות העזה שלהם, צהוב בתוך לבן, פרח צהוב מוקף פרח לבן, פלא הבריאה, קסם עז.

אני לא טאליטאביז עליז. אני לא מתנחלת גבעות נמרצת. ימים ארוכים בלי שמש כשאני תחובה בתוך מעיל משמין עושים אותי עגמומית וקפואה. זה היה חורף מסריח. חורף קקה. חורף ארוך ומדכא של ימים סטטים-אפורים. חורף שלא נגמר. עד השבוע. עד היום היפה הראשון. והשני. ואולי היום גם, אולי היום יהיה היום היפה השלישי.

ימים יפים בברלין זה לא סתם. זה לא עוד ביטוי. יום יפה בברלין זה חגיגה. זה שיר. זה השמלה הצהובה של אמה סטון בסרט האיוולת לה לה לנד. זה כל החגים ביחד. זה חולצות לבנות וילדים מצחקקים. שתילים של אמנון ותמר בכניסה לסופרמרקט. דוכני פרחים. אנשים עובדים בגינות. שתילות חדשות בעציצי הרחוב. טיפות גשם שנשארו תלויות על העץ התגלגלו לעלעלים ירוקים קטנים, נוצצים, כמעט שקופים. משטחים עירונים מכוסים כרכומים סגולים ולבנים וצהובים. מיליוני אנשים פורצים החוצה, ממלאים את הרחובות. איפה הייתם, ילדים לבושים בצבעוניות עזה וממלאים את הגינות, איפה הייתם כל החודשים האחרונים?

האביב, הוא בכל מקום. אני מסתכלת על הסימנים הקטנים שהוא משאיר בכל מקום ומשתאה. איך זה שהם יודעים לפרוץ ככה, בבת אחת, קדימה. כמה כוח יש בתנועה הזאת. בקיעה. פריצה. התפרצות החוצה. תנועה כמעט אלימה של התפרצות קדימה. תנועה מבקעת, שוברת כלים וטיפוגרפיות. תנועה כל כך טבעית. פשוטה. נטולת מאמץ. איך איך איך?

יום יפה בברלין זה התפרצות חיים מטורללת, עזה, סוחפת. זה כל כך יפה וכל כך מתפרץ וכל כך טוטאלי שהשבוע, אפילו אני, ספונה בתוך דכדכת החורף שלי, הרגשתי שמשהו השתנה. שהאוויר אחר. החורף נגמר. האביב הגיע. אפשר לצאת מהבתים. להתהלך ברחובות. לשוטט. אפליקצית ספירת הצעדים שוב לוחשת לי מילים יפות. השיח מול חלון העבודה התכסה פריחה צהובה. אפשר לצאת אל הרחובות לשאוב מים. אפשר לרוץ בשדות ולשאוג לשמים. לו הייתי אשה ששואבת מים או חיה בין שדות ושואגת לשמים. אבל אני לא.

במקום זה אני נוסעת בשבוע הבא. סוף סוף נגמר החורף והימים יפים ומזג האוויר מושך אותי החוצה ואני נוסעת. העונה הכי יפה בברלין, בתחרות רק עם הסתיו, ואני נוסעת. שבוע הבא אני בישראל. זה הצד השני של טרגדיית אי נסיעתי בחורף. אני נוסעת באביב. וגם בסתיו לא הייתי בעיר. השנה היו לי עונות כאילו אני בישראל. רק חורף או קיץ. וזה נורא. זה נורא בעיני. החמצה נוראה. כי בברלין ארבע עונות, חורף קיץ סתיו אביב, ואני הכי אוהבת את הסתיו, והאביב, והשנה החמצתי ואחמיץ את שתיהן.

דברים חדשים, מנצנצים, כמו טיפות גשם שנשארו תלויות על עץ אחרי שהמבול חלף, רק שלא טיפות ולא גשם. פריחה. דברים קטנים וחדשים. 

מה שהביא אותי להרהר על ערמומיותם של החגים היהודים. איכשהו, למרות החילוניות שלי ולמרות שאני לא חיה בישראל, החגים היהודים הכתיבו לגמרי את הלוז השנתי שלי. בגלל שרציתי לנסוע לטיול ארוך יחסית עם חברה מישראל, חודש חגי הסתיו הוקדש לטיול. ובגלל שאני רוצה לבוא לבקר בישראל, ובן דוד שלי מתחתן ממש לפני פסח – זה בטח היה נורא רומנטי בעיניו, להתחתן באביב, יום לפני ערב פסח, יציאת מצרים, מעבדות לחרות, כל זה, זה בטח היה נורא רומנטי בעיניהם – זה היה נורא הגיוני לנסוע באביב, לחתונה, לפסח.

משונה, מין כשל מערכות כללי תקף אותי השנה בענייני הנסיעות וביקורים בארץ ותאריכים ועונות. במקום לנסוע בעונות בהן אני לא אוהבת את העיר, אני נוסעת ממנה בעונות שאני הכי אוהבת אותה. מה שמחזיר אותי אל החגים היהודים. איך הם קיבלו את שתי עונות המעבר? איזה מין סידור זה? אפליה מתקנת? יש איך לנתק את הקשר העז הזה? אני לגמרי בעד החגים היהודים, וכל החגים האחרים גם, אבל למה החגים היהודים הם עונה שלמה? למה כל חג נמשך שבועות ואיך, לכל השדים והרוחות, הם קיבלו דווקא את היפות שבעונות, את העונות שמסמלות שינוי, השתנות והתהוות של משהו חדש?

התחלות וניצנוצים. מתחילים ומנצנצים. 

 

 

אביב, ריח נעורים, עמוס עוז

יש אור בשבע בבוקר. לרוב אפרפר, חיוור, דהוי, אבל אור. אור במובן של ההפך מחושך. ויש אור גם בשש בערב. ושקיעות מרהיבות. ובראשון במרץ, כמו שעון, הפרח הסגול הקטן שליד כלוב הפחים בחצר הפנימית פרח. הפרח הסגול. מבשר האביב שלי. כל שנה הוא שם, ממהר לפרוח, תובע לעצמו תמונה. לא צילמתי אותו השנה. מספיק. כמה אפשר? יש לי תמונות שלו משלושה אביבים קודמים. השנה התאפקתי. בסך הכל תופעת טבע, אמרתי לעצמי, כמה כבר אפשר להתרגש מפרח סגול? אין מה, לא צריך להוציא את המכשיר מהכיס. פריחה. זה הכל. פרח סגול.

פריחה של אביב. לא צילמתי את הפרח הסגול, מבשר האביב, שפרח בחצר הפנימית שלי בבוקר של הראשון במרץ, וצילמתי אותו בכל השנים הקודמות (ראו לינק לפוסט מלפני שנה).  השנה צילמתי פרח צהוב, כי זה הו כה אחר.

באחד הימים נסעתי ב – U8 דרך וודינג. תחנה אחרי עלו 4 נערות צעירות, חברות, כנראה בדרך הביתה אחרי בית הספר: ספרים ביד, טרנינג ונעלי ספורט מתתת לשמלה ארוכה, תיקי גב של מותגים, ציחקוקים. אחת התיישבה מולי, שתיים התיישבו בקיוביקל המקביל, מהצד השני שלי, ואחת נשארה עומדת במעבר. והן דיברו ביניהן, דרך המעבר ומעל ההפרדה. הן דיברו בגרמנית וציחקקו והעינים שלהן זרחו, קרנו, ריצדו. הן היו עולם שלם, סגור, רק הן. אני והאשה שישבה בקיוביקל שלי לצד הצעירה, באלכסון ממני, החלפנו חיוכים. אלו היו חיוכים של זקנות השבט. אלו היו חיוכים של חיבה. אה, טין ספירט! אמרו החיוכים שלנו. הבנות האלה, הן היו לגמרי ריח של נעורים. כל הקסם.

אבל זה לא נכון. כלומר, האופן בו כתבתי את הסיפור הוא לא מדוייק. השארתי בחוץ את הסיבה שבגללה בכלל שמתי לב אליהן, אל הבנות. והשארתי את זה בחוץ כי אני לא יודעת איך לכתוב את זה, איך לספר את זה. המילים מסתבכות לי. בשביל לתאר מה ראיתי וחשבתי, מה משך את תשומת ליבי, אני צריכה להשתמש בשפה שלא נוח לי להשתמש בה. שפה שמאפיינת אנשים באמצעות מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים. ואני הרי כולי נגד, לאפיין אנשים באמצעות מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים. אני מחפשת את המילים. איך לתאר, בשפה החדשה, בשיח העדכני, את מה שראיתי, את הבנות שראיתי. איך לספר אותן בלי לדבר על מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים, ועדין, שהסיפור יהיה בפנים.

שמים של אביב. כמו הרכבת, זמנים קבועים

אנסה שוב:

יום אחד נסעתי באובן. אחרי עלו 4 נערות צעירות. לשלוש מהן היה כיסוי ראש. לאחת כיסוי ראש צבעוני, פרחוני, קליל במונחים שלי, בפרשנות שלי. לשתיים היה כיסוי ראש קודר, רציני, כהה, אחיד. אחת היתה בלי שום כיסוי ראש. לאחת מהשתיים עם כיסוי הראש הקודר, כיסוי ראש בצבע חום אחיד, היה שער בלונדיני ועינים כחולות והיא היתה גבוהה גבוהה ולבשה טרנינג וקפוצון. זאת שנשארה עומדת לבשה שמלת בד מיושנת בצבע אחיד ומתחת אליה מכנסי טרנינג ונעלי ספורט. הן דיברו ביניהן כאילו היו היחידות בעולם. הן צחקו. אני והאשה המבוגרת השניה בקיוביקל החלפנו חיוכים של חיבה, של היזכרות. הן הריחו כמו ריח נעורים.

גם זה לא לגמרי נכון, או לא לגמרי מדוייק. גם הטקסט הזה לא כותב באמת את למה שמתי לב אליהן. אני רואה בטקסט שלי את הניסיון לתאר את הסיטואציה ואת הדברים שאני בורחת מהן. אני רואה שהתוצאה מסורבלת, לא ישירה, לא מדוייקת. לא הכי בהירה והכי ברורה שיכול להיות. אני רואה שאני מתפלפלת מסביב. אני רוצה לספר את הסיפור הזה בלי להגיד את המילים המפורשות וזה לא הולך.

אנסה שוב:

יום אחד נסעתי באובאן. אחרי עלו 4 נערות צעירות ממוצא טורקי. לאחת מהן היה כיסוי ראש פרחוני, צבעוני, כמו הבדים שקונים בגואה. לשתיים אחרות היה כיסוי ראש חום, אטום, אחיד. חשבתי לעצמי, אה, הן דתיות יותר, חסודות יותר. אחת היתה בלי שום כיסוי ראש ואני חשבתי שזה נחמד שהן מעורבבות ככה, דתיות וחילוניות. הכי דתיה מביניהן, זאת עם הכיסוי ראש הכי אטום ואחיד וקודר והבגדים הכי גדולים ורפויים, היתה בכלל גרמניה, או לפחות ככה נראתה לי. בלונדינית עם עינים כחולות וגובה נפלא של גרמניות ורגלים שלא נגמרות. הן דיברו ביניהן וציחקקו והיו עסוקות לגמרי אחת בשניה. הן הריחו כמו ריח נעורים.

ארקונהפלאץ. הכיכר היפה בתבל. כרגע הגינה בשיפוצים. לרגל האביב.

אבל אסור ככה, לכתוב על מוצא וצבע עור ומאפייני ביגוד. זה לא פוליטיקלי קורקט. אבל בלי זה אני נשארת עם אין סיפור, סתם ארבעה נערות מצחקקות באובאן, בדרך הביתה, אחרי עוד יום לימודים. לא משהו לכתוב עליו. הרי, בכנות, לא בגלל ריח הנעורים שלהן שמתי לב אליהן. זה היה בגלל הבלונדינית. אני שמתי לב אליהן כי הן לא התאימו לסטריוטיפ שלי, בגלל הבלונדינית.

אבל בעצם, גם אז, גם אם מאפייני הלאום וצבע העור ופריטי הלבוש, זה בדיוק מה שהן היו, ארבע נרות מצחקקות באובאן, בדרך הביתה, אחרי עוד יום לימודים. לגמרי ריח של רוח נעורים.

***

גם עמוס עוז, כמו האביב, הגיע אל העיר. סוג של. בלייפציג, כך קראתי, מתקיים כרגע יריד הספרים השנתי. השנה הדוכן הישראלי, כך קראתי, גדול מתמיד. זה בגלל חמישים שנה ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה, או תירוץ ספרותי אחר שכזה. הרבה הרבה סופרים ישראלים הגיעו לליפציג השבוע, ככה קראתי. בפיד שלי מצאתי תמונה של עמוס עוז והמראיינת הגרמניה שלו. הם נראו צוחקים. היא נראתה נרגשת. אני נשארתי בברלין, ואני במילא לא אוהבת את עמוס עוז.

כמה עוז, כמה עוז! וככה, בקטנה, גם יהודה וקונדרה. עושה לי חשק לברוח להרים

 אביב הגיע, תכף פסח, בטווח בחירות. הלוואי והייתי אדם מאמין. אני לא ממש, רק קצת. אני כמו מאלדר בשעתו, רוצה להאמין. I want to believe. אני רוצה להאמין! אני רוצה להאמין! אני רוצה להאמין!

 ***

 וגם: עדיין מחפשת חילופי דירות. יש לי דירה מקסימה בברלין, בדיוק על התפר שבין מיטטא ופרנצלאוורברג, ואני מחפשת להחליף עם דירה בתל אביב. תאריכים: 28.4 עד 9.5. ותבוא ברכה על ראשכם.

למה אני מצלמת כל דבר? תשובות לחייזר

השבוע, בעוד ידי נשלחת אל כיס הג'קט כדי לשלוף, מעשה אוטומאט, את האייפון במטרה לצלם, מעשה אוטומאט, איזה ליבלוב, או ענן או קרן שמש מקרית, משהו שבאותו הרגע היה נראה לי הכי נכון וחשוב וטבעי לעשות, בעוד הידים שלי עושות את התנועות האוטומאטיות האלה, נזכרתי בחייזר.

החייזר הוא חבר דמיוני שלי. כבר הרבה שנים. ובדמיוני החייזר מגיע, מדי פעם, אל הכוכב שלנו, כדי לבדוק מה קורה איתי, בייחוד איתי, ברור שאיתי, אבל גם קצת הוא מסתכל מה קורה אם שאר העולם. החייזר סקרן ורוצה לדעת, לראות, ללמוד, איך אנחנו חיים, מה אנחנו, בני האדם של כדור הארץ, מה אנחנו עושים כאן בעולם הזה שלנו.

הליבלוב. רק אני ראיתי אותו, כי אני מלאת תשומת לב וחיה את הרגע ומבחינה בפרטים הקטנים ועוקבת אחרי הטבע. אז ראיתי וצילמתי ואני נחמדה אז אני משתפת אתכם. תמונה שזכתה לכמות מחממת לב של לייקים

החייזר מגיע לבקר בייחוד בתקופות בהן אני מתקשה לתרץ את הנרטיב של חיי. או לפחות בזמנים האלו אני מרגישה בנוכחותו, אין לדעת, אולי הוא מגיע הרבה יותר. למשל בתקופה בה אני ובן זוגי דאז התפרסנו על פני שתי דירות בשתי ערים שונות לאורך כביש החוף. זה היה מאוד סטייל, שתי דירות, שני מבוגרים בלי ילדים, שתי משכורות היי טק, שני כלי רכב. וזה הצריך הרבה החלטות, כלומר, כל יום צריך היה להחליט איפה נישן היום, וזה חייב, עוד יותר, הרבה נסיעות. בייחוד זה חייב נסיעות. 

אם ישנים בבית מחוץ לעיר זה קרוב לעבודה שלו ורחוק משלי. אם ישנים בת"א זה קרוב לעבודה שלי ורחוק משלו. אם יש לו פגישות בתא באמצע היום הוא הרוויח עוד הלוך חזור. אם יש לי קייקים על הבוקר צריך לישון שם, אם יש לו פסיכולוגית על הבוקר צריך ת"א, ואם בוקר אחד יש את שניהם מה רבה המהומה! ואיפה עדיף להיות בסוף שבוע? בכפר, ברור, אבל בצהריים דווקא נעים בטיילת בת"א, ואת המשפחות גם צריך לבקר, ויש שתיים כאלה, וזה עוד בלי צרכים שעולים במפתיע כמו ההכרה שהחולצה שאני רוצה להיום בדירה השנייה או שאת הלפטופ השארתי בטעות בכפר ומשום מה סיכמנו על לילה תל אביב ועוד מלא תקריות כאלה. לא היה לזה סוף. אז נסענו.

הלוך ושוב, הלוך ושוב. ומדי פעם החייזר היה מגיע, מתבונן בשקט, אבל השתיקה שלו היתה כבד והגבות שלו מכווצות. "מה לכל הרוחות אתם עושים" הוא שאל אותי. ואני תמיד היה לי הסבר, כי תמיד יש הסבר, על למה שוב שתי מכוניות יוצאות בנפרד לאותו היעד (כי מחר הוא צריך לקום לשם ואני לכאן וכו') אבל התגובה של החייזר הבהירה לי את תלישות תשובותי.

שקיעה שרק אני ראיתי. בעבר צלמים היו מתרכזים בדברים מיוחדים. אחרים. שלא כולם רואים. היום זה כמעט ההפך, כולם מצלמים את המובן מאליו: הילדים שלהם, שקיעות, זריחות, חתולים, עוגות. מצלמים את הבאנלי. הם הצילום הופך את השיגרה למעניינת יותר?

זה לא שהחייזר הוא משוגע אקולוגי וסביבתי. אבל הוא כן, כלומר, הוא מגיע מהעתיד ויש לו דאגה רבה להמשכיות העולם. להישרדותו. ברור לי שהחייזר מחוייב ל – sustainability. וכל הנסיעות האלה לכל עבר באמת לא עולה בקנה אחד עם מחוייבות לססטיינאביליות ושאר ערכים שחשובים לחייזר, וגם לנו כמובן, חשובים מאוד גם לנו.

השבוע כששלפתי את האייפון מהתיק במעשה אוטומאטי, ראיתי, הרגשתי ממש, איך החייזר מכווץ גבותיו. "מה עכשו" הוא שאל את עצמו "למה שוב עכשו את מתעכבת ומה עכשו את מתעדת" הוא תמה. "כי אני צריכה לצלם ליבלוב" עניתי "כי הרי העלה הזה הוא חדש, זה זה, הקטן, הירוק, הוא חדש, אתמול הוא לא היה ואני, רגישה שכמותי, הבחנתי בשינוי, בהשתנות התמידית של הטבע וכל זה, ולכן אני רוצה לתעד את זה, כלומר לפרוס את הרצף לסטילס". חוששתני שהוא לא הבין. אני לא בטוחה שאני מבינה.

אני לא בן אדם של מצלמות. אף פעם לא היתה לי מצלמה. אבא שלי צילם. הוא אהב לצלם. את כל הטיול שלנו אחרי קוסטה ריקה הוא צילם לשקופיות. הן מאוכסנות איפשהו, כל השקופיות האלה, אבל הן לא ממש נגישות. יש עוד מקרני שקופיות בעולם? אני לא צילמתי. אני בן אדם של כתיבה. כתבתי יומן. גם היומן שלי לא נגיש יותר. (כתבתי אותו בספרדית, שפה שאני לא יודעת לקרוא כיום).

לצילום אף פעם לא נכנסתי. אין לי מצלמה ואף פעם לא היתה לי. לטיולים בעולם יצאתי עם עט ומחברת. ועם טיעונים בזכות האין מצלמה. כי מי צריך מצלמה כשיש עינים. וזיכרון. ולצלם לוקח אותי מהרגע, מייצר הסחת דעת. מה גם שמה כבר אפשר לעשות בכל התמונות האלה? אני יכלה לחשוב על מעט דברים מייגעים יותר מאשר להסתכל על תמונות מטיול של חבר. זה כל כך משעמם! וכל התמונות האלה של החברים שחזרו מהודו, הכל נראה אותו דבר!

מצאתי, בלי לתכנן, באקראי, במהלך הסחת דעת מהכתיבה בצורת ביקור בפייסבוק. זה שלט שתלו חברי yeah yeah yeahs בהופעה שלהם, והוא מסכם יפה את מה שאני ניסיתי להגיד כל השנים האלה, כשהתנגדתי למצלמות. צודק גם

או קי. obviously משהו השתנה. וזה לא רק שעכשו, פתאום, בזכות הסמארט פון, יש לי מצלמה בתיק. וזה לא קרה בברלין גם. זה התחיל, השינוי, עוד קודם, בארץ. זה התחיל כשהבנתי שברלין עומדת לקרות. אחרי שקיבלתי את העבודה בסאונדקאלוד.

את כל התהליך של להתראיין לעבודה עשינו בסקייפ. דיברתי עם 6 אנשים שונים. ואחרי כל שיחה כזאת  נוסף לי חבר בטוויטר. אחרי שאמרתי "כן" להצעה היה לי קצת זמן חופשי בתקופה של לפני החגים ובמהלך החגים. את רובו העברתי בים. לפחות את השעות של השקיעה, הייתי נוסעת כל יום לחוף יפו, החוף הכי ריק בתל אביב (החוף שריקנותו גם נעימה וגם גורמת מועקה קשה, כי ברור שהוא ריק כי הוא ביפו, כי ברור שהישראלים מצטופפים בכל שאר החופים ומשאירים את זה ריק, כי זוהי יפה ילדה זוהי יפו, ואנחנו מה-זה-לא). והייתי מצלמת שקיעה ומעלה את התמונה לטוויטר.

זאת היתה עבורי דרך לתקשר עם החברים החדשים שלי בטוויטר, אפילו הייתי מוסיפה כתוביות באנגלית, במיוחד בשבילם, שיראו מי אני וכמה אני מדליקה (נמצאת בים כל יום! נפש רגישה! אישיות ספונטאנית וזורמת!). זה לא יצר תקשורת. כשהגעתי עדיין הייתי צריכה להכיר את האנשים, לחבר חשבון-טוויטר-לחשבון-סקייפ-לבן-אדם -בפועל. אבל אני עשיתי את זה מתוך כוונה לתקשר. להגיד להם משהו, להציג את עצמי.

איזה תמונה! השמים הכחולים והדרך הפתוחה והשמים שתחומים בה קצת למרות שהם פתוחים. איזה תמונה. היו לי שתי דקות לחכות לרכבת בתחנה. שתי דקות תמימות! בשביל זה יש מצלמה

את החודש האחרון לפני הנסיעה העברתי בפגישות פרידה מחברים. בדרך כלל על הבר איפשהו, עם מלא אוכל. וכל פגישה כזאת צילמתי, את האוכל וגם את האוכלים, והעלתי לאנשהו (פייסבוק בעיקר, כי היה לי אז אנדרוייד וזה היה לפני שאינטסהגראם היה זמין על אנדרוייד). למשך תקופה קצרה זה הפך ל"משהו שאני עושה", מצלמת את עצמי ואת חברי ואת האוכל שהזמנו. גם זה נעשה כחלק מנרטיב הפרידה שלי, תיעוד של השינוי, ניסיון להנציח משהו וגם לספר לכולם שאני מנציחה משהו כי תכף הוא לא יהיה יותר.

משם זה הלך ותפח. כשהגעתי לברלין היתה לי הזכות הלגיטימית לצלם. כי אני תיירת והכל חדש לי וזה מה שתיירים עושים. אבל אני לא תיירת, אני בכלל הגעתי ברילוקיישן וישר התחלתי לעבוד. אז מותר לי או אסור לי לצלם כל דבר? בכל מקרה בעבודה גיליתי שכולם באינסטהגראם ואם אני רוצה להיות אחת מהחברה – ואני רוצה להיות אחת מהחברה – החברה נמצאים שם, באינטסטה. אז יצרתי חשבון והתחלתי לצלם ומאז אני שם.

וכמו כל מי ששם, אני רואה עד כמה התמונות שלנו, החד פעמיות, המשקפות רגע שהוא רק שלנו, רגע פרטי שבחרנו לשתף בו, כל התמונות האלה הן אותו הדבר. לא כמטפורה, ממש, ליטראלית. כולנו מצלמים כל הזמן את אותם הדברים. כרגע זה פריחה וליבלוב ושקיעות יפות וכל שאר סימני האביב. כשיתחילו סופות הברקים נצלם ונעלה את הברקים. לפני חודש  צילמנו ושיתפנו תמונות שלג (כי איך חברינו שגרים באותה העיר ידעו שיש שלג אחרת?). אנחנו מצלמים ומצלמים.

וזאת שקיעה מחלוני. עמדתי ליד החלון והתסכלתי החוצה. היה יפה. באמת, בפשטות, השמים היו יפים. היה לי רגע של "הו, איזה יופי" ובמקום להישאר ברגע קיצרתי אותה בפעולה. צילמתי

והצילום, שפעם היה משהו חד פעמי, דרך ללכוד את הרגע, לבטא משהו, הפך לזרם נע של אימג'ים שחוקים. שחוקים. כל האינסטאגראם הזה זה כמו התמונות של החברים שהרגע חזרו מטיול בהודו. זה משעמם. אלא אם קיבלתי לייק, כמובן, אז זה מעניין. אבל חוץ מזה, שיעמום נוראי. עוד שמים כחולים של ברלין, עוד רמז של המגדל, עוד עץ חסר ענפים קורע תחת השלג, מלבלב, מוריק, מאדים ומצהיב, עלים נושרים. אביב-קיץ-סתיו-חורף. ואם יש שינוי ואם יש השתנות, התמונות הסטטיות, האחידות, מחביאות אותו.

אז השבוע כששלחתי את היד לצלם עוד ליבלוב – הנה עלה חדש בקע, אתמול הוא לא היה כאן והיום הוא כאן! ואני הבחנתי בזה. אני, הרגישה, החיה ברגע, המבחינה בפרטים, אני עם התשומת לב שלי, הבחנתי בזה ועכשו גם אתם תבחינו בזה כאני אשתף את התמונה. כי כזאת אני – ומולי הגבות המכווצות של החייזר תובעות הסבר. למה בדיוק את מצלמת את זה?

בגלל האוטומאט, אני מניחה. בגלל שזה מה שאני עושה. כמו לשלוף סיגריה, אני שולפת אייפון. בכל רגע של מבוכה, בכל רגע שאני רוצה להסתיר מבוכה, כשאני לבד או כשאני רוצה להסתיר שאני לבד, כשאני מחכה למשהו, כשאני עומדת ברמזור, כשאני לא יכלה לעשות כלום, אפילו שניה של לעשות כלום, אני שולפת את הנייד. ולוקחת תמונה. ואם כבר יש תמונה, אז יאללה, נשתף. כי אני באוטומאט.

והחייזר, הוא לא מבין. ויום אחד הוא יצטרך להסביר לחברים שלו מה קרה כאן, לאנושות. בימים האחרונים שלה. האם יוכל להסביר אותנו? יום אחד ישבו הוא וחבריו לעתיד, יתסכלו על זרמי התמונות שלנו יחשבו לעצמם: לפי כמות הצילומים שהם לקחו הם ידעו שהעולם עומד להיחרב ועסקו בתיעוד. אבל אם ידעו, למה לא עשו כלום? למה רק צילמו? ולמי חשבו להשאיר את כל התיעוד המפואר הזה, הרי הם לא עוסקים בהצלת האנושות, בסוף אף אחד לא ישאר כדי לראות ולהתרשם.

וזה צולם בהפסקת סיגריה. עמדתי לעשן במרפסת של המשרדים בעבודה. אבל מה, רק לעשן? זה הכל, לעמוד ולעשן? חלילה. לעשן ולצלם, זה כן. זה צידוק. זה ניצול של הזמן והחוץ והאלמנטים

פסח, יום השואה, הזיכרון והעצמאות, ואמא בבית חולים

יום שני שעבר הביא איתו את המעבר למשרדים החדשים ואת יום השואה. הגעתי בבוקר למשרדים בברגמן שטרסה 5 וחיפשתי את החדר שלי והשולחן שלי והנחתי עליו את המקבוק ובזה השלמתי את המעבר. קצת אנטיקליימקס. אבל מסביבי היתה אווירה עליזה של גילוי והתחדשות ואנשים היו קלילים, מסוקרנים, בודקים, נושמים אוויר משרדים חדש, תערובת של צבע טרי, רהיטים שנקלפו מתוך הניילון, חומרי ניקוי, פרקט עץ חדש ומבהיק וקופסאות קרטון. היתה התרגשות. 

וכל היום היה יום מפוזר כזה ועבדנו קצת פחות והתרגשנו קצת יותר ויצאנו לארוחת צהריים ארוכה כדי ללמוד ולמפות את הסביבה החדשה והיו יותר דיבורים ויותר קישקושים מבדרך כלל והיה קשה להתרכז בעבודה עצמה. וכל פעם שהתנתקתי מהמסביב והתמקדתי במחשב נשטפתי שואה. כל הפיד היה שואה. כי יום שני היה גם יום השואה. בישראל. לא כאן.

האינטרנט הזרים את יום השואה אלי. הנה חברה טובה מעלה תמונה של סבתא שלה שהיתה צעירה ויפה בברלין ונרצחה, ורובין וויליאמס מסביר למה אין הומור גרמני ("כי רצחתם את כל האנשים המצחיקים"). ואני קוראת על הצפירה וכל הוויכוחים סביב הצפירה, מי בעד לעמוד מי בעד למרוד ומי בעד להטיף, ועל האירועים האלטרנטיבים ועל מחרימי האירועים כולם וכל הוויכוח הזה שחי ומדמם במקום אחר זורם לי אל תוך הראש, כאילו מסונן, כי אני הרי רחוקה ומוגנת, אבל זה לא מרגיש מסונן, זה מרגיש חי ומדמם.

ואני יושבת בחדר החדש ליד השולחן החדש במשרדים החדשים בברגמן שטרסה 5, ברלין, ואני מוקפת גרמנים וזרים אחרים, אנשים שאין להם יום השואה היום בפנים, ואני לא יודעת להגיד כלום. אני מרימה את הראש ושואפת ריחות של חדש ונקי וצונן, אני מציצה אל מסך המחשב ושואפת שואה. ואני לא מוצאת דרך לתווך בין השניים. אז אני שותקת. כל היום אמרתי כלום.

אין לי תמונות רלוונטיות לפוסט הזה. לא רלוונטיות מבחינת התוכן, לפחות. אז הכנסתי תמונות רלוונטיות מבחינת התאריך, כלומר, צולמו בשבוע החולף. הכחול בשמים זה מה שמשך אותי לצלם

ברלין לא ציינה השבוע את יום השואה. בעולם מציינים ימי זיכרון אחרים למלחמה ההיא. יום השואה שלנו הוא ישראלי. ואני רחוקה ומוגנת. כאן לא תהייה צפירה. לא תהייה אימת ה"איפה תתפוס אותי הצפירה". בארץ הייתי משקיעה מאמצים יצירתיים בלהיות לבד בזמן הצפירה. כאן אין צפירה. השנה,  בתוך הפער הזה שבין החשיפה הרציפה ליום השואה שם והישיבה השותקת כאן, כמעט וייחלתי לאיזו צפירה קטנה. לפחות היתה לזה ממשות.

אבל השתיקה שלי לא התחילה כאן

יש לי קרובת משפחה יקרה שחיה בהמבורג. היא הזמינה אותי לעשות אתם את הסדר. היינו יכולים להיות שם היא ובן זוגה ובתה, ואחותה היקרה ודודה שלהם וגם בת דודה. והיינו יכלים לעשות, ביחד, את ליל הסדר. אבל אני לא נסעתי. ערב החג יצא ביום שני ואני הרגשתי שזה לא לעניין לקחת יומיים חופש בחודש הראשון שלי בעבודה. (וכל הזמן ידעתי שזה שטויות, ברור שידעתי, במקום הזה שבו אני יודעת דברים מתוך ידיעה בלבד, לא מתוך החוויה, לא מתוך אינטואיציה, רק בידיעה, ידעתי שזה קישקוש. תמיד אפשר לקחת ימי חופש. ואם עוד אגיד שזה פסח. וכאן גרמניה. ברור שאין בעיה לקחת חופש. ברור שאין בעיה לחגוג את פסח. אבל הידיעה לא עזרה. לא הצלחתי להביא את עצמי להגיד).

אז ישבתי ביום פסח וערב פסח, כמו ביום השואה, ישבתי לי במשרד ליד השולחן שלי ועבדתי כאילו כלום. כאילו אין. אבל לא הרגשתי כאילו אין. הפריע לי, צרם לי באוזניים ממש, שאף אחד לא בירך אותי בפסח שמח. אף אחד. ולמה שיברכו? זה היה פסח רק שלי, רק אצלי. כמה מוזר זה שפסח יכול להתקיים רק אצלי!

ואני לא אמרתי כלום. ואני לא בטוחה למה לא אמרתי כלום. אני יודעת שאילו היו יודעים, האנשים הנחמדים סביבי, הם היו שמחים וששים לברך אותי. הם בירכו אותי בהאפי איסטר וצחקו על זה כי יודעים שאין לי איסטר. הם יודעים שאני מישראל והם יודעים שזה אומר שאני יהודיה. אבל הם לא יודעים על פסח ועל יום השואה ועל היזכרון שהוא היום והעצמאות של מחר. ולמה שידעו? ואם אני רוצה שידעו, או לכל הפחות רוצה שיברכו אותי, למה אני לא אומרת להם?

אני לא יודעת. מביך אותי להדגיש את השונות שלי. אני מרגישה כאילו זה קצת לעשות מעצמי סיפור. לבדל את עצמי. ואני לא רוצה לעשות מעצמי סיפור. האם במקום אחר, מקום שהוא לא גרמניה, הייתי כן אומרת? זה היה נשמע לי אחרת? אני לא יודעת. ואני כן בגרמניה. ואני כן יהודיה. אולי אין לי את הפריווילוגיה של לא לעשות מעצמי סיפור כאן. אולי עצם זה שאני כאן זה כבר הסיפור ואין איך לברוח מזה.

שוב שמים כחולים. התמכרתי למראה של שמים כחולים. אני רואה שמים כחולים ישר שולפת מצלמה. שמים כחולים זה השלג החדש

אז שתקתי ולא אמרתי כלום והתבאסתי שהם לא אמרו כלום גם. אבל הם לא שתקו, הם פשוט לא ידעו. אני ידעתי, ואני שתקתי. כל היום. והשתיקה שלי לא טישטשה כלום, ההפך, היא היתה זרקור על האין ועל הכאן ועל הריק. אני לא רוצה לשתוק. אבל אני גם לא רוצה לדבר. אני מפחדת שכל מילה, כל איזכור, כל בידול, יעלה את הפצע, יפתח את הנושא ההוא, יאלץ אותנו להסתכל על זה. ואני לא רוצה לדבר. כלומר, אני לא  רוצה לדבר אתם על זה.

כלומר, אני כן רוצה, אבל אני מפחדת. אני מפחדת מהמבוכה שלהם, ואני מפחדת מהמבוכה שלי, ואני לא רוצה להביך אותם, מביך אותי להביך אותם, ואני לא רוצה להיתקל במבוכה שלהם כי אני מפחדת לעבוד בלהרגיע אותם, לסלק את המבוכה. אני לא מבינה למה זאת עבודה שלי דווקא, אבל ככה זה. מכיוון שאני לא יכלה לעמוד במבוכה אני ישר מתחילה להתבדח, לרכך, לנחם, לטשטש. אז אני שותקת. וככה זה נשאר, תקוע, עומד באוויר.

ואני יודעת שיש פיל ענק בחדר, אבל אני לא יודעת אם הם יודעים שיש פיל ענק בחדר. האם יתכן שהם לא יודעים שיש פיל ענק בחדר? או שבעצם, בכלל, עבורם, אני הפיל הענק שבחדר? זה יכול להיות, שזאת אני הפיל הענק שחוסם את זרימת האוויר בחלל?

והשתיקה שלי הלכה והעמיקה וגרפה הכל: יום השואה, הזיכרון, העצמאות שתכף מגיע, האישפוז של אמא שלי לצורכי ניתוח*. כאילו אני לא יודעת יותר במה לשתף ובמה לא, ואני לא מצליחה לגשר בין השם הישראלי והכאן המקומי ובין הכאן של עכשו והכאן של פעם וכל השם והכאן ועכשו וקודם האלה מוציאים ממני שתיקה מעיקה וריקה. אני מרגישה כאילו אני מנסה לתקן משהו שאני לא יודעת איפה הוא שבור ואיך לתקן ולמה בכלל אני זאת שצריכה לעשות את זה, אני לא באמת מאמינה באפשרות של תיקון.

מבשר האביב. צילמתי לפני יומיים בחצר הפנימית שלי. והעלתי לאינטסהגראם. ואז נזכרתי שלפני שנה העלתי בדיוק את אותה תמונה, אותו פרח, אותה פריחה, לאותו אינסטהגראם. רק שאז זה היה במרץ. מצאתי את מבשר האביב של החצר הפנימית

מה הדת בישראל?

בחור ממוצא הודי  שעובד איתי שאל אותי, דווקא באותו היום, איזה דת יש בישראל. היססתי. הייתי מופתעת. אני תמיד מניחה שכולם יודעים שבישראל הדת היא יהדות. הוא לא ידע. הוא אמר שהוא שמע שיש שם הרבה מוסלמים. היססתי שוב, גם כי לא הייתי בטוחה שאני מבינה אותו – הוא מדבר אנגלית במבטא הודי שמאוד דומה לפרדודיות הגועליות שישראלים בהודו עושים על האנגלית של ההודים, ושוב הכל הפוך על הפוך – וגם כי לא ידעתי מה להגיד, איך יוצאים מזה.

אמרתי שכן, זה נכון, הדת השנייה בגדולה בישראל היא אסלאם, בערך 20% מהאוכלוסיה היא מוסלמית, אבל זה לא כולל את עזה והשטחים הכבושים, ואם סופרים גם את עזה אז המספרים הם כאלה ואם מוסיפים את השטחים הכבושים אז מגיעים בכלל למספר כזה וכזה, ואת כל זה אני מספרת לו ואני רואה על הפנים שלו שהוא לא מבין, עזה, השטחים הכבושים, המספרים האלה, אבל אני לא מצליחה להפסיק, אני לא יודע איפה להפסיק. כי המבוכה הזאת. הפעם המבוכה שלי, מהכיבוש, מהצורך להסביר שיש כיבוש. כל המבוכה הזאת, כל הפילים בחדר. כמה פילים יכלים להתחבא בחדר אחד באותו הזמן?

* אמא בסדר. טפו טפו טפו