האישיות הגרמנית שלי

השבוע ניהלתי את השיחה הבאה עם קולגה בעבודה:

אני: "למה לא עשית את הודעת השגיאה באדום?"

הוא: "הודעות השגיאה חייבות להיות באדום. זה בגיידליינס"

אני: "אני יודעת, אז למה לא עשית את ההודעה באדום"?

הוא: "תמיד אנחנו עושים את הודעות השגיאה באדום, כל הודעות השגיאה, יש טמפלט לזה"

אני: "ברור, ברור, אז ההודעה צריכה להיות באדום?"

הוא: "כל הודעות השגיאה באתר צריכות להיות באדום"

וכ'ו. זה יכל להימשך עוד. זה לא כי לשנינו קצת נמאס, אני חושבת, לפחות לי קצת נמאס, והרגשתי שאני יכלה להניח לזה בתור עוד אי הבנה, עוד פינה לא סגורה, או משהו שלא ביררתי לעומקו, בערמת הדברים ההולכת וגדלה, תופחת, צוברת כוח, ערמת הדברים שאני לא מבינה עד הסוף.

שנייה אחרי שסגרתי את השיחה התפרצתי חזרה לתוכה. עיצבן אותי שאני משאירה דברים לא ברורים. לא סגורים. זה מתחיל להיות בעיה אצלי, אני חושבת. והלא ברורים, הלא סגורים, הם מצטברים בפינות הבית, לא מעלים אבק, לא מטריד אותי האבק, הם חוסמים את האוויר, ואת הפינות. אז עשיתי תצלום מסך ושלחתי. זה היה שוק על ירך. בהירות מקסימאלית. אכן הודעת שגיאה. אכן היא לא באדום. זה באג, זה לא  פיצר, ושלום על ישראל.

כנסיית ציון

כנסיית ציון, הכנסייה הקרובה לביתי. מזל שקרואים לה ציון. אין סיכוי שאשכח, אתבלבל, אכשל בצורת ההגייה. ציון. פשוט

בשבחי העמימות 

השיחה הזאת היא לא יוצאת דופן. ניהלתי מאות שיחות דומות בשנים האחרונות, שנות ההי טק שלי. שיחה טיפוסית של מנהלי מוצר. חלק מעבודתו של מנהל מוצר היא להתעכב על הקטנות, על הזוטות. כי החוויה הכללית מורכבת מהזוטות. וגם כי על החוויה הכללית (overall experience) קשה לדבר. זה משהו אפורמי. בלתי נתפס. נשגב. וזה מה שאנחנו, מנהלי המוצר, מנסים לתפוס, מנסים לייצר.

הדרך למוצר רצופה שיחות ארוכות, מתישות, מבולבלות, נחושות, נמרצות על איך אנחנו רוצים שהמוצר שלנו יהיה. כולם רוצים מוצר אינטואטיבי, פשוט לשימוש, playfull. איך עושים מוצר שהוא playfull? מה זה בכלל אומר? מנהל המוצר אמור לחלץ מזה משהו, ממשקים. מסכים. קוד. תוכנית פעולה. תוכנית עבודה. לתרגם את הרעיונות המופשטים האלה, הלא מקוריים האלה, למשהו קונקרטי.

יש המון דרכים להגדיר מנהל מוצר ובכל חברה זה קצת אחרת. אני חושבת שמנהל מוצר הוא מתרגם על. מתרגם פעלות בעולם האמיתי לאפליקציות בעולם הדיגיטלי. מתרגם את הטכנולוגיה לאנשים לא טכנולוגים. מתרגם חלומות של מייסדים למשהו. מתרגם רעיונות מופשטים לממשקים ויזואלים. מתרגם ממשקים ויזואליים לתוכנית עבודה למתכנתים. מכונת תרגום ענקית.

שקיעה, גג, ברלין

ניסיתי לצלם סופה מגג דירה של חברים. יצאה לי שקיעה.

ההבנה הזאת, שמדובר על פעולת תרגום, היתה הפתח שלי – בוגרת החוג לתורת הספרות, מגמת אבן זהר (לו היתה כזאת, אין, אבל לצורך העניין זה תיאור מספק, ליודעי דבר) – אל התחום. אני לא יודעת לעשות כלום חוץ מלדבר. לא כותבת קוד, לא פותחת פוטושופ. רק מדברת, מדברת, מדברת. מנהל מוצר צריך לייצר הסכמה. לפרש, להבהיר, להסביר, לשכנע, לייצר הסכמה, לייצר קונצזוס. הרבה פעמים ברשימת הדרישות ממנהל מוצר זה כתוב: לייצר קונסנזוס.

בלי קונצנזוס אי אפשר להתקדם, ובלי להתקדם אי אפשר. אז מנהל המוצר מנסה לייצר קונצנזוס בכמה שפחות זמן. זה הסוד, לייצר קונצנזוס כמה שיותר מהר. אני מכינה הררי מצגות, מוקאפיים (mockups, שירטוטים גסים ופשוטים של מרכיבי המסך) תרשימי זרימה, wireframes. אני מציגה מסכים מעוצבים, מסבירה בעל פה ובכתב ובמצגת מה עושה כל כפתור, כל אייקון, כל מגע. אני מדגימה על גבי טלפון או מסך מחשב פרוטוטייפ שהכנו. הכל בניסיון לתת תחושה של המוצר האמיתי. הכל בשביל להוציא את ה"כן". ליצור קונצנזוס.

אי אפשר לעשות את התהליך הזה מהר בלי לעגל פינות, בלי להתעלם מפינות. אז זה מה שעושים. מאירים על המרכז, ממקדים את האור במרכז, ומשאירים את הפינות עמומות. כי אין זמן. כי יותר מדי פרטים. כי המטרה היא לייצר קונצנזוס, לא להיתקע בפינות. מייצרים קונצנזוס במובן שמייצרים הסכמה, מגיעים להסכמה. מסכימים על משהו. מנהל מוצר טוב מצליח לייצר הסכמה שקטה, נרגנת משהו, לא מתלהבת, לא עם צעקות עידוד ברקע, אבל הסכמה שקטה על משהו שלכולם נדמה, ברגע ההסכמה, שהם מבינים מהו.

רק שהם לא. רק שכל אחד הבין משהו אחר. טיפה אחר. רק שכל אחד הסכים ברגע ההסכמה מסיבה אחרת, הרבה פעמים כי הפרטים מעייפים והישיבה מתארכת ויש עוד מלא דברים לעשות. אז קל לטשטש קצת, לוותר טיפה, להניח שיש הסכמה. שכולם מבינים את אותו הדבר. להשאיר את הפרטים עמומים ולהניח הסכמה.

שמים, עצים, ברלין

צולם ממרפסת העישון של בבל

לא להיתקע בפינות

שיחות שמנסות לייצר הבנה ומתפרקות על רקע ריבוי הפרטים והנזילות שלהם זה המקצוע שלי. אני מומחית לזה. מעבירה ימים שלמים בשיחות כאלה. רק שאת השיחה שציטטתי ניהלנו אנוכי, ישראלית מלידה, ודיוויד, גרמני מלידה, באנגלית. שפה שנייה של שנינו. זה לא עוזר. היה רגע שחשבתי לעזוב את זה, זה לא עניין שלי, זה פרוייקט של דיוויד. אני אומרת שההודעה בשחור, הוא אומר שאצלנו היא תמיד באדום, או קי, ניחא. בסוף הרי זה יתברר גם בלי שאני אעשה כלום. בשביל מה להכביר במילים, בשביל מה לייצר אי הבנות ומתחים. קל לי לוותר.

זה חלק מהחכמה בניהול מוצר, לא להיתקע בפינות. זה חלק מהחכמה בחיים. יש רמה מסויימת של לא להיכנס לפרטים שהיא מבורכת. אבל לאחרונה נדמה לי שאני נשענת על ערמה גדלה והולכת של דברים שלא ברורים לי עד הסוף, של אי בהירות. שיש בעולמי, לא רק בעבודה, בכלל, יותר ויותר דברים שאני לא באמת מבינה, לא מבינה עד הסוף, ושאני מניחה לזה. ושזה נשמע יפה, אולי, בודהיסטי כזה, אבל לא לזה אני מתכוונת. אני לא מניחה לזה במובן הבודהיסטי. אני מניחה לזה במובן הפשוט שלי מי שהתעייפה לעקוב אחרי שפה זרה לה, שהתעייפה קצת מלגשר על פני הפערים. שעייפה מלתרגם.

האנגלית שלי מצויינת. האנגלית של רוב החברה שאני עובדת אתם מצויינת. ובכל זאת, לפעמים אני מרגישה כאילו אנחנו מדברים והר ביננו. זה כל כך מייגע, לפעמים, לנסות להבין, להבהיר, אבל באמת, בפרטים של הדברים, להבין לעומק. אז אני עוזבת את זה. לא רק בשיחות מקצועיות בעבודה, בכלל. גם בשיחות רכילות, אני לא תופסת את הפואנטה וכדי לתפוס את הפואנטה אני נדרשת לעוד ועוד שאלות אז אני עוזבת את זה, לא נעים, לא נעים לשאול ולנדנד, ולא נעים לא להבין, לא לתפוס.

וזה בכל מקום. אני לא מצואת משהו ספציפי בחנות גדולה ופונה לעזרת המוכר. הוא לא יודע אנגלית, או שכן, אני מנסה בגרמנית, או באנגלית, בכל מקרה, זה מקושקש, וארוך ומייגע. אז לפעמים אני עוזבת את זה. יוצאת מהחנות בלי מה שחיפשתי. לא שואלת את מה שרציתי לשאול אצל הרופאה. לא מבררת את כל האפשרויות המשלוח בדואר. כי השיחות ארוכות הן ומתארכות, וזה מייגע. ואני חושבת, או חוששת, או לאחרונה שמתי לב, שיש מצב וערמת הדברים שאני טיפה מניחה להם, איך לומר, או אפילו טיפה מזניחה, הולכת וגדלה. ואני תוהה על זה.

כנסיית ציון

עוד כנסיית ציון. השמים בברלין בקיץ, והאור, השתנות אין סופית, מלא יופי, עניין, הוד .כל התמונות צולמו בשבועיים האחרונים

עמימות  מתפשטת 

אני תוהה עם ככה זה מתחיל, בלאות קלה, בהרפייה מסויימת, בוויתור הדרגתי, איטי, על תחושה של בהירות, שליטה, הבנה. אני תוהה עם זה הגרעין של תחושת ניכור אצל קהילות של מהגרים. אני תוהה. זה כל הזמן משתנה אצלי, ההרגשה סביב לא להבין. לפעמים, בייחוד בהתחלה, זאת היתה ברכה, מתנה, קצת שקט. אז אני לא מבינה, אז מה. החיים נמשכים בתוך זה, החיים נמשכים, דברים קורים, עושים מעשים, גם בלי להבין כל מילה.

שנה וחצי לתוך החיים בגלות ברלין זה מרגיש כמו שכבה שקופה, ניילון נצמד, שמפרידה וחוצצת ביני לבין העולם. וערמת הדברים שאני לא מבינה, כמו ערמת המכתבים שעל שולחני, הולכת ותופחת. בסוף אני פותחת את הדואר, ברור, ומבררת  מה כתוב שם, ומחלצת את הוראות הפעולה, ופועלת. ברור. אני לא מדברת על חוסר תפקוד. אני מדברת על הקושי שכרוך בזה, המאמץ שזה תובע. היום אני מחלצת את הדואר מהתיבה פעם בשבוע. בשביל מה להקשות על עצמי כל יום בשעות בקריאת מכתבים? מספיק פעם בשבוע.

אישיות  מפוצלת 

יש אצלנו בעבודה בחור אנגלי שמדבר, כותב וקורא שוטף בשבע שפות. כולל עברית. כולל קאטלנית. כולל אירית. הוא כותב דוקטורט על שפות מיעוט. עברית אינה שפה מיעוט, הוא הסביר לי בעברית יפה. אירית כן. האירים לומדים אותה בבית ספר אבל לא יודעים אותה. זאת תעלומה שהפליאה חוקרי שפה ותרבות ישראלים, הוא סיפר לי, בשנות השישים והשבעים, הם נסעו לאירלנד וניסו להבין למה האירים לא מדברים בשפתם. בכל מקרה שאלתי אותו על זה, על איך זה לדבר 7 שפות, מאיפה זה בא. הוא אמר שהוא חושב שזה סכיזופרניה. שבכל שפה יש לו אישיות אחרת. אני חושבת שכרגע, האישיות הגרמנית שלי היא אישיות נמענת.

השפה מגדירה אותנו, מגבילה אותנו. אליוט, אמריקאי שהגיע לגרמניה לפני עשר שנים, כסטודנט, דובר גרמנית מושלמת, סיפר לי שלפני כמה זמן חבר גרמני ביקש ממנו עזרה באנגלית, לרגל מעבר החבר לארץ החלומות. אחרי שנים של הכרות בגרמנית הם עברו לדבר אנגלית. החבר אמר לו שהוא הרבה יותר אינטיליגנטי באנגלית, ואף מצחיק. הוא אמר שבכלל לא ידע שאליוט מצחיק, כל השנים האלה.

מדבקת תודה

מדבקת Danke שחילקנו לנו במסיבת הקיץ של החברה. כל המולטי קולטי הזה. לקח לי כמה דקות להבין מה אני רואה ומה המשמעות של זה ומה אנחנו אמורים לעשות עם זה (לחלק לחברינו לעבודה, כלומר, להדביק עליהם)

אולי זה חלק מהקושי שיש לי ללמוד שפה? מין התנגדות פנימית של האישיות שלי לשינוי? בברלין אני עובדת באנגלית. כלומר, אנגלית היא שפת האישיות המקצועית שלי. אבל לא אנגלית ילידית. אנגלית יד שניה. אני אנגלית יד שניה וסביבי אנגלית יד שנייה. בהתחלה ההתבדחויות שלי באנגלית לא עלו יפה. זרקתי פאנץ ליין והאוויר עמד. הרגשתי כאילו אין לי הד, כלום לא חזר מהצד השני. זה שיתק אותי, הקפיא אותי. לא הבנתי. אני חושבת שהיום אני מתבדחת הרבה פחות ואחוזי ההצלחה שלי עלו.

בחורה צרפתייה בעבודה, דוברת 4 שפות, אמרה לי שגרמנית היא הכי פחות אוהבת לדבר. זה הפתיע אותי, רוב האנשים סביבי מאוד אוהבים וגאים בשליטתם בגרמנית. שאלתי אותה למה. היא הסבירה שבגרמנית היא מרגישה הכי "בהצגה", הכי אישיות לא שלה. השפות האחרות שלה זה צרפתית, אנגלית ואיטלקית. היא אמרה שהגרמנית שפה כל כך מדוייקת, עד שהגרמנים אינם נדרשים להבעות פנים ותנועות ידיים בדיבור. שזה זר להם, הבעות פנים ותנועות ידיים בזמן דיבור, שזה כמעט מלחיץ אותם.

אני נבוכה מחוסר הבעות פנים. אני לא מבינה את זה, לא יודעת איך להבין את זה, איך לפרש את זה. אני חווה את זה כתגובה שלילית, צוננת, כלפי. ואני מפחדת שאני מפחידה את המקומיים בפנים המאוד אקספרסיביים שלי. אז אני נמענת. הרבה אני נמנעת.

בעברית יש לי פתיל קצר ותגובה מהירה. אני קולטת פולטת. באנגלית יש לי אישיות הססנית, אני בודקת כל הזמן עם מבינים אותי, אם מה שאני אומרת הוא מה שהתכוונתי להגיד, איך שהתכוונתי להגיד. אני בודקת אם הצד השני קלט, מה הצד השני קלט. בגרמנית אני טיפשה ומוגבלת. פלא שלימודי שפות זה כזה קושי, זה לא השפה, זה האישיות בכלל! מי רוצה להרגיש טיפה ומוגבל? אז אני נמענת. הכי הרבה בגרמנית אני עוסקת בהמינעות.

מדרכה

מדרכה, לא מבוכה. המדרכה סביב כנסיית ציון

תקשורת, שפה, לאום, בדלנות, תוהו ובבוהו, כשל גדול

בחודשים האחרונים אני לומדת שתי שפות, במקביל. ערבית וגרמנית. ערבית אני לומדת בקבוצה,  גרמנית אני לומדת בעזרת תוכנות, בייחוד התוכנה של babbel, גם כי היא הכי טובה בשוק, וגם כי אני עובדת ב babbel ככה שזה יוצא שני ציפורים במכה, כלומר, אני גם לומדת וגם עובדת באותו הזמן. בהתחלה דאגתי שהניסיון ללמוד שתי שפות במקביל יכשיל את שתיהן, אחת תחבל בשניה, מהומה בתוך ראשי, העסק לא יצלח. תתמקדי, לירז, תתמקדי. אבל לא כך היה. הערבית היתה הזדמנות. הגרמנית סוג של הכרח. לא התמקדתי, המשכתי.

לאחרונה יש לי הרגשה שזה לטובה, שהתרגול בכל שפה עוזר לשפה השניה, אפילו בעצם זה שפיתחתי מיומנויות תרגול, סבלנות מסויימת, הכרה בחשיבות של זה. אבל לא רק. אני מרגישה כאילו חלק מוצל במוח שלי הואר והוא מאפשר קליטה איטית, ספיגה, איטית, איטית, איטית לגמרי, אבל ספיגה וקליטה גם, של משהו. יכולת רדומה התעוררה. אני מרגישה את זה פיזי, בתוך הגולגולת, משהו שלא היה ישנו. יש איזה תהליך לימוד, יש איזה הפנמה. אבל זה בקטן, ואת הקשר בין הקטן הזה שאני מרגישה שמתרחש ובין להבין את השיחות של המקומיים במטבח, אני עדיין לא בטוחה שיש בכלל קשר כזה. אני לומדת, זה תהליך, זה משהו אחר לגמרי מאני יודעת.

משרדים

לפוסט זה אין תמונות רלוונטיות. זה פוסט של הגיגים. התונות הנלוות הן פאוזות לחווית הקריאה וכולן צולמו בשבוע החולף. בתמונה זו המשרדים של בבל מבחוץ ביום כחול

ללמוד שפה זה נורא. משעמם, מתסכל, מייגע וקטנוני. בסופו של דבר זה קטנוני. להתעסק בפרטים, להתעכב על נקודות וזוטות. ללמוד שפה זה להתהלך בתוך מסדרון אין סופי. ברור שיש לו סוף, למסדרון, ככה בנויים מסדרונות, יש להם פתחי כניסה ויציאה, התחלה, אמצע וסוף. אבל בתוך, באמצע, בטווח האין סופי שהוא האמצע, אפשר ללכת לאיבוד שנים. או לא לאיבוד, אבל כן ללכת, וכן שנים.

פעם ראשונה שישבתי לעשות מדיטציה זה היה עם מורה בדרום הודו, באשראם של האמא המחבקת. הגעתי לשם והייתי שם וחשבתי שזאת הזדמנות, בכל זאת, הודו, אשראם, מורה, אני. המורה אמר: לשבת מינימום 20 דקות. וגם: רק תשבו. תוך כדי ישיבה אין מה לתהות אם זה בסדר, האם אני יושבת בסדר, שותקת בסדר, האם קורה משהו. הוא אמר: בזמן הישיבה אתם כמו הבגדים במכונת כביסה בזמן הכביסה. הבדיקה היא לא איך לבגדים בתוך המכונה, אף אחד לא אכפת איך לבגדים בתוך המכונה, הבדיקה היא אחרי, איך הבגדים אחרי. איך אתם אחרי המדיטציה, לא תוך כדי.

פינת ישיבה, פינת עישון

פינת הישיבה / עישון בבל. לפה אני הולכת כשמוחי קודח ממחשבות על לימודי שפות

אני חושבת שאולי זה ככה גם בלימודי שפות. בתוך התוף של מכונת הכביסה אכן אין אושר. בסוף, אחרי שהמכונה סיימה את כל אלף אלפי התוכניות והסבבים שלה, יש בגדים נקיים. הבעיה היא שלימודי שפות נראה לי כמו תוכנית כביסה לכל המחנה, והמחנה גדול הוא. ללימוד שפות זה תוכנית כביסה שאין לה סוף, מסדרון כל כך ארוך שכבר שכחתי איפה היה פתח הכניסה, ואני מגששת לאורכו, מתפללת שיש יציאה. כי זאת גם שאלה: מישהו אי פעם יצא מהמסדרון הזה? מישהו חי?

כל הנושא של לימודי שפות צבר מומנטום בחיי, בלי שהתכוונתי. בעבודה אני מתעסקת בזה יום יום, בשוטף: איך לומדים שפה; מה צריך, מה נדרש, כדי ללמוד; מהם התנאים האופטימאליים הדרושים ללימוד מוצלח ואיך לייצר אותם ברשת, איך לתחזק מוטיבציה לאורך זמן, וכ'ו, מחשבות על לימודי שפות. ובפרקטיקה, אני משננת מילים משתי שפות זרות בנסיעה באובאן. אני לומדת בקבוצה, אני לומדת מול מחשב. הרבה לימודי שפות באוויר. והמצב לא מזהיר בכלל. כך גיליתי. המצב אפילו חמור ונורא. אני לחלוטין מזועזעת ממצב הדברים.

סימנים

כלומר, מאז שבני אדם התחילו לתקשר (המהפכה הלשונית, כמו שלמדתי להגיד מ"קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי, בחלק היותר מעניין שלו) ועד היום, ועדיין לא הצלחנו לפתור בעיות בסיסיות כמו איזה צליל יש לסימן S. איך יש לבטא את הסימן S. זה כל כך בסיסי. יש סימן, לסימן יש משמעות. אנחנו, בני-אדם-מכונות-ממשמעות-סימנים-שכמותנו- רואים סימן, שולים מהזיכון את המשמעות של הסימן (כלומר, ממשמעים אותו), בום, נוצרה תקשורת. כל כך פשוט.

ברלין

תמונה של ברלין שצולמה מתוך גלריית הופמן (אני מקצרת בשמות)

כל החכמה בשימוש בסימנים זה שכולם מסכימים על המשמעות של הסימן. באפליקציות ווב או סלולר מרבים להשתמש בסימנים: אייקונים. שירותי ווב לרוב שואפים להיות אוניברסאליים. הצלחה, הרי, היא בן לאומית. במקום לתרגם את המילה "לסגור" למאתיים שפות משתמשים בסימן מוסכם, משתמשים באייקון (X, במקרה של לסגור). להשתמש באייקון שאינו מתפענח באופן אינטואטיבי, מיידי, או להשתמש באייקון מוכר למשמעות שונה מזו המוכרת, אלו טעויות היסוד של מעצבי ממשקים.

וזה המצב בנושא השפות, חוששתני. תוהו ובבוהו של סימנים ומשמעויות שונות. למשל השפות האירופאיות. הצליחו להסכים על ספת סימנים לא"ב, ליצירת כתב, אבל בכל שפה לאותם סימנים יש צלילים אחרים. עומדים אנשים, רואים את הסימן S, ובהתאם למקום הולדתם מבטאים את הסימן הזה אחרת. כמו "ש" אצל הגרמנים. כמו "ס" אצל דוברי האנגלית. כמו משהו אחר לגמרי אצל השוודים. אותו סימן. איפה ההגיון בזה? יש כאן סתירה פנימית: שפה היא לוקאלית. סימנים הם אוניברסאליים.

השפה, שנוצרה כדי לתקשר ביננו, כלי באמצעותו נתקשר, היא גם הכלא שלנו. השפה לא רק מאפשרת לנו לתקשר, היא גם מגדירה עם מי נוכל לתקשר. עם מי עלינו לתקשר. עם דוברי שפתנו. השפה שומרת עלינו קרובים. ולאורך השנים, וההתפתחות, אנחנו שומרים, נאחזים, בשפות שלנו השונות, המבדלות. השפה שלנו היא לוקאלית. לא גלובאלית, לא בינלאומית, לא מולטי קולטי. שפה היא מאוד לוקאלית. זה בסיסי, זה טריוואלי, ועדיין העוצמה של זה מדהימה. שפה היא לוקאלית, שזה גם פרובינציאלית, סגורה, אטומה אפילו, וכל כך מוגבלת. מוגבלת לחברי השבט. לתחומה. העובדה שלכל מדינה יש שפה שונה מייצגת (כמעט) את כל מה שרע: לאומיות, בדלנות, סגירות. השפה מסמנת גבולות בחול, בונה חומות. השפה מפרידה ביננו.

ברקע המגדל, ברלין

ברלין, אלכסנדרפלאץ. גם תמונה זו צולמה מתוך אותה גלריה

השיטה

וגם על השיטה יש לי השגות, ורבות. מורה ומחברות ותרגילים. כיתה. שינון. תרגילים. תוכנה ותרגילים אינטראקטיבים ושינון. אנחנו תופסים לימוד שפה כמטלה מייגעת וככה מתמודדים אתה. משימה מייגעת לאנשים יגעים. הרי שינון, זה כל כך פרימיטבי! איך זה שעוד לא מצאנו דרך יותר מתוחכמת להזנת מידע לתוך הזיכרון שלנו?

ומה זה בכלל לימוד? המונח לימוד מכיל בתוכו הנחה שאפשר ללמוד, שיש דבר כזה, ללמוד משהו שלא ידענו, שריק יכול להתמלא, וגם שזה תהליך. זה לא בבת אחת, לא הופ וגמרנו. תהליך. הווה מתמשך. לימוד שפות. ייאוש. איך זה שעוד לא מצאנו דרך קלה יותר? צ'יפ למוח. אוזניות עם יכולות תרגום מובנות. TARDIS. משהו. זה כל כך פרימיטבי בעיני, לימוד, שינון, יגעה. לו האנושות באמת היתה רוצה לתקשר באופן חוצה שפות (ארצות, לאומים, תרבויות) היא היתה מפתחת, כבר מזמן, שיטות יעילות הרבה יותר.

ברלין, תא טלפון

מרינדהם, קרויצברג. תא טלפון מכוסה פתקיות צהובות דביקות. לקראת או הכנה או יחצ של פסטיבל פיוזן

יבוטלו השפות לאלתר. ויפה שעה אחת קודם. חוץ מאת העברית, כמובן. את העברית הייתי שומרת, כי העברית היא נס אמיתי. כל השאר סתם חבלני תקשורת.

zusammen oder getrennt

בין הדברים שלמדתי בגרמנית יש את zusammen oder getrennt. ביחד או בנפרד, ישאל, בדרך הכלל, המלצר בבית קפה, מסעדה או בר. zusammen oder getrennt. ביחד או לחוד. חשוב לדעת. גטרנט, למדתי להגיד, אני הרי אשה עצמאית.

יום אחד נכנסתי, מעשה שיגרה, לבית קפה סמוך לביתי לקנות קפה טו גו ו – 2 קוראסונים. "zusammen oder getrennt"? שאלה הבחורה בדפלק.

הורי! זיהיתי! zusammen oder getrennt אני הרי מכירה!

"getrennt!" צהלתי כלפיה, "getrennt!"

יצאתי מהמקום עם 2 קוראסונים בשקיות נפרדות והרגשתי על שרירי הפנים שלי את הקריבה והדימיון בין חיוך צוהל לחיוך מפגר.

קיץ: שמלה, סופה, חופשה, הבראה. קיץ

היום הארוך בשנה / היום הראשון של הקיץ

היום הארוך בשנה, שהיה יום שישי, היה אכן יום ארוך ללא נשוא. מסיבה כלשהי דווקא ביום הארוך בשנה, כאילו שהוא לא ארוך מספיק, הזמן הפסיק לזוז. בלופ, בלופ, בלופ, כל שניה שעברה ביום הארוך בשנה עשתה את זה כל כך לאט עד שממש שמעתי אותה עוברת. זה היה נורא.

ביום הארוך בשנה הביאו לנו מאווררים לעבודה. זה קרה גם לפני שנה. כנראה שזה חלק ממנהגי הקיץ המקומיים, "יום המאווררים". כמו לפני שנה גם השנה "יום המאווררים" הגיע אחרי הימים החמים באמת, כשהמטפ' ירדו מתחת ל – 30 מעלות וכולם הצליחו להירגע, להתאושש ולחזור לחשוב.

רחוב

היום הארוך בשנה באחד הרחובות היפים של פ-ברג. השעה 2100 בערך. הרחוב עולץ

בסאונדקאלוד חילקו מאווררים אישים, שיעמדו על השולחן וינשפו. שמחתי במאוורר הקטן, היה לו קסם של ישן, מיקמתי אותו על שולחני ומעולם לא השתמשתי בו. הקיץ לא חזר. בבבל חילקו לנו מאווררים עומדים, לכל חדר מאוורר. הוצאנו מהקופסה והרכבנו ובדקנו שעובד. עכשו הוא מונח בחלל החדר, לצידו של מתלה המעילים והצעיפים, מחכה לרגע שלו.

ובערב היה Fete de la musique, שזה הרבה מוסיקה והרבה אירועי מוסיקה והרבה מופעי מוסיקה פתוחים וחינמים בכל רחבי העיר. וכמו באירועים דומים בעבר – כמו למשל באחד במאי, או ביום של פסטיבל התרבויות – היו לי תוכניות גדולות להיות חלק, תוכניות שהלכו והתמסמסו ככל שהמועד התקרב והידע שלי על האירוע התרחב.

ביום אחרי היום הכי ארוך בשנה, בשעה 1930, ירד על העולם אור טבעי מושלם לקריאה.

שמלה / סופה

לבשתי שמלה וסנדלים. פעם ראשונה בברלין. פעם ראשונה אחרי המון זמן. בארץ לבשתי הרבה, שמלות וחצאיות, כל הקשת. והבאתי אותן איתי במזוודות. והוצאתי ותליתי בארון. וכל זאת לשווא. אני כמעט לא הולכת אתן, כמעט בכלל לא. גם זה חלק ממשבר הסגנון שעבר עלי. אצלי חצאיות, שמלות, רגלים חשופות, צוואר ברוח, ידיים וזרועות גלויים, זה לא רק הופעה, הצהרה אופנתית. זה הרגשה בגוף. הרגשה שהגוף רוצה להיות חשוף. כמה שפחות מחיצות והפרדות בין הגוף והאוויר סביבו.

קיץ בברלי, שמתי שמלה

שמתי שמלה, שמתי גם סנדלים עם עקב. יצאתי מהבית. חזרתי רטובה.

ואת ההרגשה הזאת, הרגשה של נינוחות מוחלטת, רפיון הגוף, הרגשה של תואם בטמפרטורות בין הפנים שלי והחוץ הברלינאי, רצון של הגוף להיטמע ברחוב, זה מה שלא הרגשתי מלא זמן. זה הקור. זה האי נוחות הפיזית. זה הרצון להתכסה, להתעטף, הרצון ההפוך. גם של הנפש, גם של הגוף. בפעמים הבודדות שלבשתי כאן שמלה זה הצטרף לטיץ מצמר. ומגפיים. זאת הרגשה אחרת. זה לא שמחת הגוף בחופשיות שלו. זה מכווץ.

סתם שמלה וסנדלים, קיץ תל אביבי, כבר שנה וחצי לא. עד השבוע. היה מזג אוויר מתאים. היה אירוע הולם. עליתי על בגדי שבת. זה הרגיש לי מוזר. זה הרגיש חשוף באופן כמעט מגונה. כמו שמרגיש ללבוש בגד ים בפעם הראשונה בעונה או אפילו גופייה, אחרי החורף. בתחילת הקיץ המראה של זרועות חשופות הוא הרבה יותר חשוף מאשר בסופו.

אני חושבת שהימים האחרונים, השבועים-שלושה האחרונים בהם יש רצף של ימים נעימים, ימים של חולצות קצרות ובגדים קלים (לא כולל המעל 30 מעלות. זה איכס), היו פעם ראשונה אחרי המון זמן שהרגשתי נינוחות פיזית, שלמה, בכל הגוף, בחוץ. שלא קר לי, אבל בשום צורה ובשום רמה לא קר לי. שנעים. זה מאוד נדיר, כחושבים על זה לעומק, שמזג האוויר רק נעים, שנוח לנו איתו. כמה מהר אנחנו מרגישים אי נוחות, וכמה זה נורא להרגיש אי נוחות! הנה, יומיים של חום כמו תל אביבי והעיר כמרחקה, בדיחות שואה בפאנץ מזג אווירי.

ביציאה מהאירוע גילינו שהתחילה סופת ברקים. מראה נפלא, מרגש, אבל "מהר מהר" לחזור הביתה,  לברוח מהגשם. הגענו לתחנה של האובאן ברגע האחרון. אנשים שהגיעו אחרינו היו רטובים.

הפנים של האולם בפילרמונית של ברלין

וזה היה האירוע לכבודו נלבשה השמלה. 5 קטעים, כינור ופסנתר, בפילרמונית של ברלין

חופשה / תוכנית / תכנון 

כולם נוסעים לחופשות. 2 – 3 שבועות של חופש. לפעמים 4 שבועות. הם נעלמים להם מהמשרד, לא עומדים בישיבת הסטנד-אפ השבועי, לא מצטופפים איתנו במטבח, לא מחזירים מייל (רק את האוטומייל הסטנדרטי, וגם זה בגרמנית, ככה שאני לא טורחת), לא מעדכנים בכלום ולא מגיבים על כלום. הם בחופשה.

כמובן שזה לא הגיע בהפתעה. הקיץ לא מגיע בהפתעה. הכריסמס לא מגיע בהפתעה. החופשה לא מגיעה בהפתעה. בעבודה אני פוגשת אנשים שמתכננים את החופשות של מבעוד מועד. הרבה מבעוד מועד. הצטרפתי לחברה במרץ, מאז נושא השיחה הכי פופולארי זה התוכניות לחופשה. מה התוכניות שלך לחופש, שזה כולל מתי ואיפה, פרטים.

ואני? אני לא יודעת מה התוכניות שלי לחופשה.

בגרמניה הבנתי שכל קונספט החופשות שלי משובש לחלוטין. קודם כל כי אין לי קונספט חופשות. על כל כך הרבה דברים בעולם יש לי תפיסה, כלומר, השקפת עולם, עמדה, אסטרגטיה ופרקטיקה, ועל חופשות אין לי. זה קצת עצוב, וזה גם משקף את העולם שלי, וזה הופך את העניין לעוד יותר עצוב. בתרבות הסטארטאפים הישראלית לא מעודדים לקיחת חופשות, ובמילא מספר ימי החופש בישראל קצוב ואכזרי.

גורליצר פארק

זה תמונה של חופש? אולי, אבל בטח לא חופשה. זה לא חופשה להסתובב בפארק בעיר בו אתה גר

בגרמניה החוק מגדיר 25 ימי חופשה בשנה, והמעביד יכול להוסיף במסגרת החוזה האישי. והחופשה היא חלק אינטגרלי ממעגל החיים. כמו עונות השנה. אף אחד לא מעלה בדעתו שאין חופשה, כמו שאין אביב פתאום. זה לא דברים שקורים. והם מתכננים את החופשות שלהם חודשים מראש. ונוסעים למקומות כמו האיים הקנרים, או קורסיקה, או הוואי או ניו יורק, לשבועיים, ואחר כך בחורף יסעו שוב למקום עם "דרום" בשם, דרום צרפת או דרום ספרד, או למקום עם "סקי" בשם.

בישראל אין קונספט של חופשות, לפחות לא בישראל שאני מכירה. אנשים נוסעים לחופש, בייחוד אנשים עם משפחות, ביחד עם כולם, ביולי אוגוסט, דוחקים כמה ימים, דוחסים את המשפחה, עושים משהו ביחד. כמה ימים, שבוע. תלוי כמה ימים הם יכלים לקחת, ולרוב זה מעט מאוד. אני מניחה שזה גם עניין של מיקום ומעמד חברתי. שכירים שעובדים במשרה מלאה זמנם קצוב מאוד. היכולת שלהם לייצר חופשה של יותר מכמה ימים מוגבלת.

בעולם ההי טק הישראלי לקחת חופש זה לחלשים. בחברה שבה עבדתי 4 שנים לפני המעבר לכאן, המייסדים התגאו בכמה זמן הם לא יצאו לחופשה. זה נתפס כחלק מהקורבן ההכרחי שמשלם מי שמייסד חברה, מי שרוצה להשתתף במשחק. מוותרים על חיים פרטים. ככה זה ואין דרך אחרת. ככה גם קל להם יותר להשתית תרבות אירגונית שמתקמצנת על ימי חופש. כל אחד יכול לקחת חופש, אבל ממש מבקשים שלא שבועיים רצוף, למשל, זאת בקשה לגיטימית.

הבוס שלי ואחד ממייסדי סאונדקלאוד נסע לפני שנה לשלושה שבועות לספא בתיאלנד. סגר טלפון ולקח מאמן אישי שיעזור לו להתמודד עם הלחצים עליו. אחר כך הוא נתן הרצאה לחברה על מה שלמד. הבוס הנוכחי שלי ואחד המייסדים של בבל נוסע תכף לשלושה שבועות טיול עם זוגתו באתיופיה. אנשים נוסעים לחופשות. לוקחים את הזמן שמתיר להם החוק, ונוסעים לעשות חופשה אמיתית.

ברלין, עוד יום ארוך של קיץ

גם תמונה זו צולמה ביום הארוך בשנה, בשעה 2100, באחד הרחובות היפים של פ-ברג

בקיבוץ בכלל לא היו חופשות. לא היה דבר כזה. היה לצאת לקייטנה והיה לצאת למחנה והיה לנסוע לחופשה בעיר. אבל זה היה רק לברי המזל, אלו שהיה להם משפחה בעיר. לי היו סבא וסבתא באשקלון ודי מהר הבנתי שזאת לא אטרקציה (למרות הקרפיון באמבטיה). חופשות לא היו, לא לילדים ולא למבוגרים. היו תור של הקיבוץ, כל המשפחות בקיבוץ, ולפי התור נסעו לחו"ל. אפילו לא קראו לזה חופשה, קראו לזה "התור" ו"חו"ל".

בקיבוץ גם היה "בית הבראה". כל מיני אנשים מחו"ל, בייחוד שוויץ, היה באים בו להבריא. סבא שלי עבד שם. זה היה מקום נפלא ביופיו הגרמני, גינה גזוזה עם בריכות מלאכותיות מסביב לבית ואוכל שנחשב הרבה יותר מאשר האוכל בחדר אוכל שלנו. לפעמים הביאו אוכל מהמטבח של "בית הבראה" לילדים החולים. אולי שם איבדתי את היכולת לתכנן חופשות.

אני לא מצליחה לתכנן את החופשות שלי מראש, או בכלל, ואני גם לא מבינה איך לתמרן בין "ביקור בישראל" ו"חופשה". כי "ביקור בישראל" זה לא חופשה. "ביקור בישראל" זה משהו אחר. סוגה אחרת בכלל, שאני עוד לא יודעת איך לכתוב אותה. לכן רק אציין כאן את ההבדלים הברורים: קודם כל ביקור בישראל זה לא בחירה. אני מקבלת שחלק מהבחירה לחיות מחוץ לישראל מכתיב או גורר עמו את המשלים שהוא ביקור בישראל. על הכמויות והימים אפשר להתווכח, אבל בכל מקרה לחיות כאן אומר לבקר שם. במקרה שלי, פעמיים בשנה, במינימום. לכן נראה לי הגיוני ש"ביקור בישראל" צריך לרדת ממקור ימים אחר, לא מימי החופשה, כי כבר אמרנו ש"ביקור בישראל" זה לא חופשה. אבל לצערי לא כך הוא. "ביקור בישראל" למרות שהוא לא חופשה מתנהג כמו ימי חופשה. ובכך הוא רק מקשה עלי עוד יותר, לתכנן באמת חופשה, לתכנן חופשה אמיתית.

בית ישע, גבעת ברנר

בית הבראה, או בית ישע, ככה קראו לו, על שם ישע סמפטר, אחת היזמיות שלו. לשותפתה קראו לאה ברלין

נראה לי שחופשה אמיתית מחייבת נסיעה למקום שלא הייתי בו בעבר. וגם קצת מקום רחוק, לא פראג, למשל. פראג זה סוף שבוע. חופשה אמיתית זה שבועיים, 10 ימים במינימום. אני חושבת שחופשה אמיתית מחייבת תוכנית. התארגנות. צריך כרטיסים ותוכניות ויודעים לא נוסעים. בחופשה אמיתית לא מוצאים מקום לישון במהלך התנועה. יודעים מראש מה ואיפה ומתי. מארגנים הכל מהבית. וגם זה חלק מחופשה אמיתית, האירגון מראש, מהבית.

הקיץ פה, עונת החופשות בשיאה, ואני בלי חופשה ובלי תוכנית. אפילו תוכנית. יש לי "ביקור בארץ", אני כבר יודעת עליו והוא סגור. אבל "ביקור בארץ" זה לא חופשה. אני מסתכלת על זה בהשתהות. למה כל כך קשה לי לארגן חופשה? אפילו לתכנן חופשה? האם זה קצר בדימיון? מוגבלות שלו? אני מסוגלת לתכנן מעבר ארץ אבל יציאה לחופשה גדול עלי? האם המוח שלי כל כך לא מורגל לחשוב על חופשה, ואם כן, מה זה אומר ומתי זה יחלוף?

הזמן האחר

חושבים רחוק חושבים קצר

השבוע נסעתי ב – U6. זה לא קורה לי הרבה, שאני נוסעת ב – U6, למרות שמאז אמצע אפריל, מאז המעבר למשרדים החדשים של Babbel, ה – U6 היה יכול להיות הדרך הקצרה שלי לעבודה. אבל הוא לא. זאת מפאת שה – U6 בשיפוצים. בקטע הקו שבין FreidrichStrasse ו FranzosisicheStrasse. והוא בשיפוצים, באותו הקטע המסויים הזה, עד נקודה כשלהי בעתיד שכרגע מסכימים עליה כ"סתיו 2013". מבחינתי ה – U6 בשיפוצים מאז ומתמיד, מאז ימי קדם. הוא בשיפוצים, בקטע הספציפי הזה, מאז שאני בברלין. זאת אומרת, את השיפוץ התחילו לפני אוקטובר 2011 מתוך ידיעה שייקח לפחות שנתיים להשלים אותו, לא כולל איחורים ועיכובים.

מאז שהתחילו השיפוצים את קטע הקו שבין פרידריך שטראסה וצרפת שטרסה צריך לעשות ברגל. בקטנה. משהו כמו 10 דקות הליכה מהירה. כולל חצייה של האונטר דן לינדן, פעם שדרות פאר, היום אתר בנייה מפלצתי. את מסלול ההליכה ריצפו במדבקות בצורה של רגל עם סימון של ה – U6 עליהם. שנדע לאן ללכת. ואנשים הולכים. כל יום. חשופים לאלמנטים. חורף, שלג, קור, גשם, רוח, קיץ. ככה כמה שנים, חלק מריטואל הנסיעות היומי. בצורה מסודרת. כתוצאה מתכנון מוקדם.

בריכת השחייה העירונית, מיטטה

לא יכלתי לנחש  מה יש שם בפנים, בתוך הבניין. בריכה שיש לה ערך בויקיפדיה

בברלין כל הזמן מתנהלים פרוייקטים שיסתיימו עוד כך וכך שנים. רחובות נחסמים, בתי קומות מתכסים במעטפת בד או פלסטיק חיצונית, התנועה מופנת למקום אחר, מחסומי תנועה צבועים אדום לבן מפנים את התנועה לנתיבים אחרים, שירותים כימים מוצבים ושלט. שלט עם פרטים כללים על השיפוץ ותאריך יעד. שלט שאומר מתי הברבור יגיע, ישן יהפוך חדש, ריק יתמלא, קו U5 יקבל יותר נפח, האונטר דן לינדן יחזרו להיות שדרות. תוכניות לשינוי עם תאריכי יעד עתידיים.

אני מניחה שככה עושים תכנון אורבני. או תכנון, נקודה. תכנון בכלל. הסתכלות קדימה. חשיבה על העתיד. ניסיון להשפיע על העתיד. הרגשה בטוחה כזאת, של הנה אנחנו אומרים לעתיד מה יהיה ומה יתקיים בו. אבל כשצעדתי השבוע במשעולי המעבר המאולתר בין צרפת שטרסה לכיוון פרידריך שטרסה, אני בתוך ההמון שעושה את המעבר הזה יומיום, שלג, גשם, רוח, חשוף לאלמנטים, יומיום, התפעלתי קצת מהנכונות של המקומיים לספוג – בסטואיות, בשתיקה, בקבלה, בנשיאה בעול – את אי הנוחות הזה. או שזה לא אי נוחות עבורם?

פסל בכניסה לבריכה

בכניסה למבנה הבריכה

אצלנו מגיבים באימה לפרוייקטים ארוכי טווח. בארץ אפשר היה לסגור עורק מרכזי לכמה שנים? עשו פעם דברים כאלה? אני זוכרת את הסבל שלנו (והכעס, כמובן, הסבל שישר מתורגם לכעס, לביקורת, לחיפוש אשמים) אל מול השיפוץ של, נניח, הבימה. השיפוץ של הבימה הטריף אותנו, והשיפוץ של הבימה לא עצר שום תנועה ולא אילץ שום אוכלסיה לפסוע בשלג. בתל אביב כל שינוי עירוני יזום ומתוכנן מעורר אצל התושבים גלי עלבון (בעוד ששינויים כתוצאה ממלחמות, טילים ושאר פצצות נתפסים ככוח עליון, וככזה, כמו אנשים דתיים לאורך כל הדורות, הם מתקבלים בשתיקה והכנעה).

בישיבת חברה הראשונה שהשתתפתי ב SoundCloud הציג לנו המנכ"ל את התוכניות של החברה עד לשנת 2017. 2017! שנים אני עובדת בחברות סטארט אפ ישראליות, אף פעם לא שמעתי תוכניות מעבר לשני הרבעונים הקרובים. מי בכלל יכול לתכנן כל כך רחוק? מי בכלל יכול לחשוב כל כך רחוק? מי בכלל רוצה שחברה שלו תתקיים כל כך הרבה זמן (בישראל זה יחשב לכשלון. כי המטרה היא Exit. פשוטו כמשמעו. לצאת. לברוח. לא להיות).

בריכת שחיה

הבריכה, מיטטה. מסביב הכל חלונות, בפנים אור טבעי. בריכה שיש לה מבנה

בזמן שלנו, בזמן הישראלי, לא עושים תוכניות ארוכות טווח. רק הגענו וכבר אנחנו חושבים על הפירוק. בנייה מוצלחת בישראל היא בנייה שמסתיימת מהר. תוכנית שרואים את הסוף שלה. משהו תחום, מוגדר בזמן.  התחלה שכבר בתחילתה ניתן לראות את סופה. אני חושבת שכאן הם בונים בשביל העתיד. והצלחה נמדדת במונחים של Sustainability. המייסדים של סאונדקלאוד או בבל רוצים להזדקן תוך כדי עבודה בחברות שהם הקימו. את ה U6 משפצים בכלל בשביל לעשות דרך לקו חדש, U5, שיעזור לתמוך בעיר הגדלה תמיד. זאת התוכנית. ככה הם עובדים. המייסדים של כל החברות שעבדתי בהם בישראל התנהלו כאילו הדבר שהם הכי מחכים לו זה לא להגיע יותר לעבודה.

זמן אחר

בברלין הזמן עובד אחרת. זמן אחר. זמן שמכיר בקיומו של עתיד. זמן שנשען על עבר ומתכוונן לעתיד. בשקט. בבטחה. בידיעה שהעתיד יגיע בשעתו, כמו ההווה, כמו העבר. מתוך הרצף. זמן שיש לו את כל השכבות של הזמן. עבר, הווה, עתיד. זמן נמשך, רציף, פעיל. זמן לא קטוע. והם מאמינים בהתמשכות של הזמן. בהמשכיות הזמן. העתיד הוא כמו העבר. לא פה, לא ההווה. על העבר אפשר להשקיף, את העתיד אפשר לתכנן. הכל על הרצף.

בריכת שחיה, מיטטה

הבריכה. 50 מטר, 5 מסלולים, הלוך בצד ימין, חזור בצד שמאל. שום דבר נוסף. אין עודפות

כמה רחובות מהדירה שלי יש בריכה עירונית. בניין מרהיב. כולו קווים ישרים, חלונות מרובעים, הוד והדר. מבחוץ לא הייתי מעלה בדעתי שזאת בריכה. בכניסה יש שלט בגרמנית עם תאריכים של סוף המאה התשעה עשרה ותחילת המאה העשרים. בבית בדקתי. זאת בריכה שיש לה ערך בויקיפדיה. על הקמת הבניין והבריכה החליטה בשנת 1880 "הועדה הברלינאית לנושאי מרחצאות", בתרגום חופשי. הבריכה נפתחה לשימוש עירוני ב 1930. הופצצה במלחמת העולם השניה. שוקמה ונפתחה שוב. ומאז ככה, רצף של פתוח, סגור, שיפוץ, פתוח. 2013.

מבחוץ בניין שלא מגלה את ייעודו. בפנים בריכה. 50 מטרים. מבחוץ הכל חלונות ותקרה מזכוכית. בפנים תאורה טבעית. אור רך. ובריכה, 50 מטרים. 5 מסלולים. אין בריכת קטנים. אין כסאות נוח. אין סוכת מציל. אין קיוסק. אין ארטיקים. אין משתזפים וצופים. רק בריכה. לכאן באים לשחות. בריכה שבנו סביבה בניין. 50 מטרים אורך. שוחים. הלוך וחזור. הלוך בימין, חזור בשמאל.

מלחתות, בריכה

הדרך אל הבריכה עוברת במלתחות. ובמקלחות. כי, יודע כל ילד מקומי, לפני שנכסים לבריכה צריך להתקלח. וגם אחרי

פתחו אותה לפני יותר ממאה שנה. מאז ככה. same same. הבריכה של גבעת ברנר, בימי חיי, שינתה טיפוגרפיה לפחות פעמיים. הוסיפו מתקנים והורידו מתקנים. הגדילו את הדשא. הקיפו את הבריכה בגדרות. הקטינו את הדשא. וכאן, 100 שנים פלוס, אותה הבריכה, בניין, תאורה, אור רך. 50 מטרים, 5 מסלולים, הלוך בימין חזור בשמאל.

הכניסה לבריכה עוברת דרך המלתחות. לוקרים, תאים, מקלחות, מראות ומייבשי שיער. שורה של מייבשי שיער תלויים על הקיר. קסדות כאלה, כמו שרואים בסדרות טלוויזיה משנות החמישים. תלו אותם שם הסובייטים. ככה הם נראים. קסדות חלל לבנות, סובייטיות. ומאז הם שם. כמו המעלית במשרדים ברוזנטהלר שטרסה, מעלית בת 101 שנים, עולה יורדת, נתקעת כל יומיים, אבל היא שם, וכל זמן שהיא שם, היא שם, עושה את שלה. דברים – חפצים, מבנים – לא מתייתרים בזמן הזה. מעניין אם יש מסלול יציאה לחפצים, מבנים. מעניין אם יש סוף לדברים. מתישהו על רצף הזמן, דברים יוצאים משימוש? מעניין עד מתי ישארו קסדות החלל הסובייטיות על הקיר במלתחת הנשים.

במלתחת הנשים בבריכה

קסדות חלל סובייטיות. במלתחת הנשים, בדרך אל הבריכה

בסוף המאה התשעה עשרה רצו פרנסי העיר לבנות בריכה לעיר. רצו ובנו. רק בריכה. לא אתר בילויים למשפחות בסופי שבוע. לא פארק שעשועים. בריכה. לשחות. הלוך חזור. הלוך בימין, חזור בשמאל. זה הכל. ככה, שנים. בניין שיש לו פונקציונאליות פשוטה. ברורה. רציפה. בניין שיש לו בריכה או בריכה שיש לה בניין.  בריכה שהיא יותר וותיקה מהקיבוץ שלי, מהמדינה שלי. בריכה שאם היו מעבירים אותה לעיר שלי, לתל אביב, היתה עתיקה מכל המבנים בעיר. בריכה שנבתנה כדי לשרוד.

וזה העניין. זה לא משהו של הגרמנים. זה לא המסודרות שלהם וכל הקישקוש הקלישאתי הזה. זה לא גרמני בכלל, זה אירופאי, זה משהו בזמן, בתפיסת הזמן, בתפיסת העתיד. בבטחון בעתיד. בעתיד שהוא התמשכות ההווה שהוא מצדו התמשכות העבר. ברצף. מה זה שלוש שנות שיפוצים והשבתה לקו רכבת תחתית שחי כבר מלא שנים וצפוי להמשיך לחיות לעד? פסיק בזמן, אי נוחות שבמהרה תישכח, חבטה קלה בכנף.

רק תיקרה

רק תיקרה. אור רך. אור טבעי. אין בפנים תאורה אחרת. מסלול של 50 מטרים וזהו. לשחות. הלוך בימין, חזור בשמאל

זה הזמן האחר, הזמן של אירופה, רצף הזמן של אירופה. זה הרצף. זה ההפך מקטיעה. ממקטעים. מכל הבלגן הזה של תנועות מנוגדות ונדידות עמים והקמות ופירוקים. מהזמן הישראלי. הזמן הישראלי. זמן שמפחד להסתכל על העתיד. זמן שיודע שהוא לא יודע את העתיד. שהעתיד אולי שם ואולי לא שם. הזמן הישראלי מניח קטיעות, שיבושים והשתנויות.

זה לא שאנחנו לא אוהבים לתכנן והם כן. זה לא שאנחנו לא יודעים לתכנן והם כן. זה שאנחנו לא בונים כלום על העתיד. והם כן. זה שאנחנו לא רואים את העתיד, לא מסוגלים לדמיין את העתיד, והם לא מסוגלים לדמיין עתיד שאינו התמשכות של ההווה. זה זמן אחר.

רכב פרטי, תחבורה ציבורית, ריח של כישלון גדול ואני

לפני שעזבתי את ישראל היה לי רכב. אני אוהבת לנהוג, מאוד אפילו, אבל לא בתוך תל אביב. זה סיוט במחינתי לנהוג בתוך תל אביב. לחץ, עצבים, ערנות מוגברת, אין חניה. לא אוהבת. כאן אין לי רכב. קיבלתי את זה באהבה, בלי תחושת אשמה או כשלון. כי בארץ, מודה אני, החזקתי רכב גם כי רציתי להצטייר כבן אדם עם רכב, כבן אדם שלא נוסע בתחבורה ציבורית, כי האנשים שכן נוסעים בתחבורה ציבורית, ואני, הרי זה לא אותו דבר, לא זהים אנחנו, וכדי שזה יהיה ברור, גם לי גם לכל העולם, החזקתי רכב. וזה לא בחינם, הרי, להחזיק רכב. לפני שנתיים לשכיר רכב עבודה קטן עלה בערך 3500 לחודש. זה הסכום שהיה שווה לי כדי להיות "אישה שיש לה רכב".

פה אין לי רכב ומלחתחילה לא חשבתי להיכנס לזה. בכל זאת, עברתי ארץ, עכשו הזמן לעשות שינויים. אז בלי רכב. תחבורה ציבורית. ואני אדישה לזה לגמרי. בלי תווית. נכון הוא שהתחבורה הציבורית בברלין נוחה ויעילה וכל מה שאומרים עליה. אבל אני לא חושבת שהסוד הוא ביעילות. הסוד הוא הלך הרוח הפרטי והקולקטיבי והאופן בו אני הפנמתי את "קולות המקהלה", ערכי החברה והתרבות בה אני חיה. בארץ לנסוע בתחבורה ציבורית זה לחלשים, לנופלים, לכושלים. כאן אין לזה תווית חברתית. או שלי אין מפענח צפנים חברתיים מקומי. זה לא משנה, זה מסתכם באותו הדבר.

בארץ, העניין שבלהיות בלי רכב זה לא שאין רכב, זה הסימן. זה מה שזה אומר. זה ההשפלה. יש מימד של השפלה בלהיות בלי רכב. אם אין לי רכב זה כי לי כסף לרכב (שזה הכל נכון, כמובן, מעולם לא קניתי רכב. קיבלתי מהעבודה ומימנתי אותו דרך כסף שלא היה לי, סכום שהופיע בפלוס ובמינוס על בתדפיס המשכורת החודשי). ואם אין לי כסף הרי זה אשמתי. ואם אין לי כסף הרי אני כשלון. ואם אין לי כסף אז אין לי. נקודה. פשוט. אין לי אין.

שביל כניסה לבית

שביל הכניסה אל הקומפלקס בו אני גרה, השבוע. אין לי שום תמונות קשורות לפוסט הזה, אז אשתמש בתמונות מהשבוע החולף

אני חייתי ועבדתי בתל אביב. לא היה לי צורך אמיתי ברכב. צורך פרקטי. היה לי צורך חברתי. זה שהיה לי רכב מיקם אותי בסולם החברתי שבו רציתי להתמקם. נכון, על מדרגה נמוכה, הרכב שלי היה רכב עבודה וקטן ופשוט, במדרגות מעלי יש בעלי רכבים פרטים, רכבים יקרים, ג'יפים, רכבים של חברות רכב (brands) יוקרתיים, אבל לפחות הייתי בסולם הנכון.

בקיבוץ בדיוק בשנת י"ב שלי החליטו לממן לימודי נהיגה רק אחרי הצבא. אני רציתי לפני וההורים עזרו לי. בגלל שלאבא היה חבר, או מכר, מורה נהיגה ברחובות, הגעתי אליו. הוא לימד אותי לנהוג כשהיד שלו באופן קבוע על היד שלי. לפעמים גם על הירך,  או הברך, כאלה. אחרי שלא הצלחתי להגיד לו "לא", ולא הצלחתי לספר להורים שלי מה קורה, הפסקתי את השיעורים. התגייסתי, השתחררתי, הגעתי אל העיר בלי רישון נהיגה.

בעיר היה לי בן זוג עם רכב. הוא בה ממשפחה עם כסף, ועם עניני רכב רבים. אבא ושלושה בנים ואמא ולכל אחד רכב משלו. לאבא רכב ביבוא אישי. אחד הבנים בנה לעצמו ג'יפ. כל הבנים החליפו רכב כל שנה. גם האמא. באותם ימים ההורים גרו בגבעתיים והאמא לא עבדה. ובכל זאת הם החליפו לה רכב כל שנה. היא נסעה בו למכולת. אני מימנתי בעצמי לימודים באוניברסיטה, למדתי, עבדתי בחצי משרה כספרנית במשרד עורכי דין, כל יום משעה 1500 עד 2000 בערב, ולא היתה לי פרוטה.

כל שבוע בארוחה המשפחתית היתה אמא שלו שואלת אותי אם כבר התחלתי לימודי נהיגה. ואני עניתי שלא, עדיין לא, אין לי כסף. "זה רק עניין של סדר עדיפויות" היא היתה אומרת. נכון, חשבתי לעצמי. זה רק עניין של סדר עדיפויות, ואני ממנמנת את לימודי באוניברסיטה. סדר עדיפויות. אבא שלי תמיד אמר לי שתואר ראשון עושים בשביל הנפש. סדר עדיפויות. זה היה בשנה הראשונה או השנייה שלי בעיר. מלחמת העולמות נפתחה. לא ידעתי אז, אבל בדיעבד, מלחמת העולמות נפתחה. סדר עדיפויות.

קינוח

הקינוח בארוחת יום שישי. בחוץ, לא בבית

בסוף נשברתי, כמובן, ואת כל הכסף שחסכתי השקעתי בלהוציא רישיון נהיגה. משפחת החבר שלחה אותי למורה שלימד את כל הבנים. הוא לא הציע הנחות. מצד שני הוא גם לא שלח ידים. הוצאתי רישיון. חשבתי שאזכה לנהוג קצת, בכל זאת, לכולם שם היה רכב. זה לא קרה. לקח לי עוד שנים להגיע למצב שיהיה לי רכב לנהוג עליו. בדרך נפרדתי מבן הזוג ומשפחתו (אבל לא מסדרי העדיפויות שלהם. הם בכל מקום) הפנמתי את הצורך להתפרנס בעיר, התלהבתי, רציתי להיות מסוגלת לפרנס את עצמי, רציתי לפרנס את עצמי טוב, עברתי להתפרנס מעולם ההיי טק ורק אז, שנים אחרי, האפשרות לרכב הפכה רלוונטית. להיות בלי רכב בישראל זה עוד צ'ק בוקס ריק, ואצלי שפע של צ'ק בוקסים ריקים. את זה הספציפי מילאתי.

מחוץ לישראל אני בלי רכב. בהודו נסעתי בתחבורה ציבורית. בברלין אני נוסעת בתחבורה ציבורית. האם רק לתחבורה הציבורית בישראל יש ריח של כניעה וכישלון? אחד הוויכוחים הראשונים בקיבוץ בנושאי הפרטה היה על רכבים. אנשים רצו להחזיק רכבים פרטיים. בארץ כל כך קטנה, איך זה שהערך הסימבולי של רכב תפח לממדים מפלצתיים כאלה? על שום מה? בישראל שרידי הסקס אפיל שנשאר לתחבורה ציבורית קשור לתפיסות רומנטיות של "התחככות בחיים האמיתיים", "ירידה אל העם" (בכל כנסת יש ח"כ אחד לפחות שעולה על הטריק הזה) והאפשרות הקלושה לאיזה למפגש שייצר אנקדוטה משעשת עם מוסר השכל בסופה בשיחה עם חברים.

אז בביקור לפני שנה בארץ נסעתי מתל אביב לקיבוץ בתחבורה ציבורית. בהחלטה. קיוותי, לכל הפחות, לאנקדוטה משעשעת. וקיוותי שאני קצת יותר נקייה מקול הקולות האלה שהפכו את הנסיעה בתחבורה ציבורית עבורי למסע השפלה. אז קיוותי. זה לא קרה. הנסיעה היתה איומה ואיטית ויקרה. גבעת ברנר נמצאת 37 קילומטר דרומית לתל אביב. חצי שעה ברכב. בתחבורה ציבורית זה אוטובוס דן לתחנת רכבת, רכבת מתל אביב לרחובות, הליכה לאורך רחוב הרצל ברחובות בחיפוש אחרי אוטובוס, כי למה שהאוטובוסים ותחנת הרכבת יהיו קשורים זה לזה, נסיעה באוטובוס עד לסימטה של גבעת ברנר ואז עוד קילומטר הליכה במעלה הסימטה. שעתיים על השעון. והתרחש משהו על הרכבת, היתה אינטאקציה, אני יכלה לחלץ ממנה אנקדוטה. אבל עייפתי. לא חזרתי על הניסיון בביקורים הבאים.

יום אפור

עוד יום אפור בברלין. בדרך אל העבודה. או ליתר דיוק, בדרך מהאובן במרינדהים, החלק האחרון, הרגלי, במסע הבוקר

בברלין בהתחלה לא היה לי צורך ברכב או בתחבורה ציבורית. הבית והעבודה היו במרחק הליכה נוח. ובעבודה לאף אחד לא היה רכב. הרוב בסאונדקאלוד היו כמוני, זרים, חדשים בעיר, גרים בסאבלטיים, נוסעים בתחבורה ציבורית. עכשו אני עובדת בחברה אחרת בשכונה אחרת. ועובדים בה הרבה מקומיים, בעלי רכב. פתאום, שוב, בעולמי, אנשים עם רכב. ולא רק בעבודה, גם בין החברים הפרטים, ישראלים שהכרתי כאן, בעלי משפחות, מחזיקים רכב. ואני כל בוקר וכל סוף יום, חצי שעה פלוס כולל החלפה. בנתיים זה בסדר. למדתי לקרוא בספר במהלך הנסיעה. אני בטוחה שעוד כמה חודשים זאת תהייה טירחה מייגעת. והלך הרוח שלי, מה יהיה איתו?

אנקדוטה

אני באובאן, U8, יום שישי בערב, אובאן מסיבה, רעש והמולה. אני מתיישבת בתא של 3 מושבים, לוקחת את המושב הפינתי. אחרי עולה קבצנית מהסוג הויזואלי: הבגדים, שקיות פתוחות תפוחות בידים, שער פרוע, מלמול, מריירת. מהסוג שעושה רצון לזוז, לא להיות ליד. היא התיישבה לידי. התכווצתי לפינה. האיש מולי חייך אלי בהבנה. היה לידו מקום פנוי. לא היה לי נעים לקום ולעבור לצידו. האשה פשפשה בשקיות שלה, ממלמלת, מריירת כל הזמן.

בתחנה הבאה עלתה אשה בג'ינס. אחרי שהדלתות נסגרו והנסיעה התחדשה היא חשפה את עצמה כפקחית. יום שישי, היום האחרון בחודש, כמעט 1100 בלילה, שעה מחורבנת בכל מקרה לפקחית. הכרטיס שלי בתוקף רק עוד שעה. אני מראה לה את הכרטיס. היא מבחינה באשה לצידי. אנחנו מחליפות חיוך של הבנה. האיש ממול מראה לה את הכרטיס. גם שאר האנשים מסביב. האשה לצידי מפשפשת בשקיות שלה, מחפשת. לא מוצאת.

הפקחית מתעכבת. כולם כבר הראו לה כרטיסים, רק האשה לצידי לא. תחנה. האיש ממול יורד. בדרך הוא מחייך אלי ולפקחית אומר משהו בגרמנית. אני מנחשת: "אין לה כרטיס" או "היא לא תמצא כרטיס", והוא בחוץ. הפקחית ממשיכה להתעכב. האשה לצידי ממשיכה לפשפש. הרכבת ממשיכה לנסוע. הפקחית נשברת. היא זזה קדימה, רוכנת לאוזן של האשה לצידי, אומרת לה משהו, עושה תנועה של נפנוף עם היד וממשיכה לעומק הקרון. האשה לצידי מפסיקה לפשפש. המושב מול ריק, אבל אני לא זזה.

אקלקטיות. פכים ופריכיות. ללא תמה מאחדת

המשרדים החדשים, או, דלתות לא נפתחות

המשרדים החדשים ממוקמים בקומה רביעית של קומפלקס ענקי שבמרכזו חצר מרוצפת. כל בוקר בדרך לעבודה אני עולה במדרגות מהרחוב לתוך החצר הפנימית, חוצה אותה, תוהה למה בית הקפה היחיד שבתוך החצר הפנימית, בית קפה עם מיקום כל כך מוצלח, עם מרחבים ושטחים ומקום ברחבה, באוויר הפתוח, להוציא שולחנות, וכל בוקר כולנו עוברים על פניו וגם יתר באי הקומפלקס שיש בו מלא מרפאות ומכון כושר ועוד שלל דברים, ובית הקפה היחיד שיכול היה לשלוט בכל התנועה הזאת, בית הקפה הזה סגור. כל הזמן. אז כל בוקר אני חולפת על פניו, תוהה למה הוא סגור, וממשיכה פנימה, נכנסת בכניסה של מכון הכושר, לוקחת מעלית, קומה רביעית, דלת נפתחת, הגעתי.

משרדים, בבל

המשרדים החדשים. תמונה מבעד לדלת הכניסה. אני עדיין בחוץ. על הלוח כותבים כל יום את חדשות היום, מאוד אולד סקול

כמעט. הגעתי עד לדלת הכניסה למשרדים של babbel.com. דלת שקופה. דרכה אני רואה את כל המשרד. לרוב, כשאני מגיעה, המשרד ריק והאורות כבויים, ואני מוטלת עלי המשימה להיכנס. לא פשוט, העניין הזה של להיכנס למשרדים בברלין. גם בסאונדקלאוד, גם בבבל, תמיד יש בעיה של מפתחות למשרדים. יותר מדי אנשים, פחות מדי מפתחות. ויש איזה עניין מיסתורי בעיר הזאת, משהו שטרם פיצחתי לחלוטין, בנושא של שיכפול מפתחות. יש הגבלות. מספר עליון שמעליו אסור לשכפל עוד מפתחות. אז בכל המשרדים בהם עבדתי (בשנה וקצת בסאונדקלאוד 3 משרדים שונים, בשלושה חודשים בבל 2 משרדים), בכל המשרדים בהם עבדתי היו יותר אנשים מאשר מפתחות. זה יוצר בעיות.

במשרדים החדשים של בבל החליטו על כיוון חדש. במקום מפתחות התקינו מערכת זיהוי-כניסה מבוססת טביעות אצבע. בהתחלה הזדעזעתי, ברור. זעזוע מחוייב תרבותית. כשעבדתי בynet התקינו מערכת כזאת. חלקנו סירבנו לתת טביעת אצבע. הייתי עומדת בחוץ, ליד הדלת, מחכה שמישהו עם אצבע מזוהה יכניס אותי למשרדים. בבבל היו קצת דיבורים של מרד, נשאלו שאלות בתחומי אבטחת המידע, ובסוף כולנו יישרנו קו.

נתנו תביעת אצבע. פעם רשונה. פעם שניה. פעם שלישית. כל פעם כזאת נותנים בעצם מלא טביעות אצבע והמכונה מחזירה צילצולים והיבהובים ירוקים או אדומים. יותר אדומים מאשר ירוקים. באמצע אפריל עברנו למשרדים החדשים. בשבועות הראשונים הדלת היתה כל הזמן פתוחה. או סגורה. המכונה עוד לא הגיעה, עוד לא הותקנה, היו עיכובים. ואז זה קרה. יום אחד הדלת היתה סגורה ומתקן קטן בצבע כסף נתלה על הקיר לצידה ובמרכזו משטח שבבירור מתאים לאצבע. ומעל המשטח אורות קטנים. אור אדום, אור ירוק.

קורא טביעות אצבע

המפלצת ירוקת העין. ולא מקנאה. אור ירוק זה קדימה, אור אדום זה תקוע, והמכשיר סתם נראה ידידותי. בפועל הוא מאוד מאיים. ומסנן.

זהו, מאז המכונה מכניסה או לא מכניסה אותנו למשרדים. אותי היא לרוב לא מכניסה. לפחות לא בניסיון ראשון. כלומר, זה לא קונסיסטנטי. יש בקרים שאני מצליחה בניסיון ראשון, אבל הם מעטים. לרוב אני נדרשת לפחות לחמש ניסיונות. הרבה פעמים ליותר. העניין הוא שזה מעליב. קשה לי לנמק את זה, או בעצם, אין לי איך לנמק את זה, אני מודעת לחוסר הרציונאליות שבעניין, אבל זה מעליב. ומעצבן. אני עומדת מול הדלת ולא מסוגלת להיכנס בה.

ניסיון ראשון אני מחייכת אליה בבטחה, במאור פנים. ניסיון שני ושלישי אני עושה מהר, בבחינת זה רק ביני לבינך, בחייאת, דלת, תני לי להיכנס. ניסיון רביעי אני מרגישה את נחשול הטינה מפעפע, כישלון חמישי משחרר ממני קללה ואז, האצבע הקלה על ההדק, אני מצלצלת בפעמון. כניעה. גסות רוח. המזכירות נאלצות לקום ולפתוח לי את הדלת. אני עושה פרצוף מסכן, או מתנצל, או מבקש רחמים. אני מסבירה שהדלת לא אוהבת אותי היום. הן צוחקות בחזרה. זה מין ריטואל כזה. ברור לי שבליבן שיגרו עלי פצצה.

בוקר אחד טינה, מנהלת מוצר נוספת בחברה ושותפתי לחדר, הגיעה עצבנית. 19 ניסיונות, היא אמרה. 19. זה לא שבר אותה. היא אף פעם לא נשברת ופונה לפעמון. אני מבינה שככה כולנו אמורים להתנהג. להמשיך במשחק עם הדלת עד לקבלת אור ירוק. לא משנה כמה פעמים נכשלת. תמשיכי לנסות. אבל אני לא מצליחה. זה מטריף אותי. אני מגיעה שלווה, אני נושמת עמוק, אני בודקת את הנשימות לפני שאני מתחילה, ובחיי, אני מנסה להיות סבלנית. פתוחה. זורמת. כזאת שיכלה להעביר את האצבע ולקבל אור אדום 19 פעמים בלי לפרוץ בצווחות.

המטבח במשרדים החדשים

תמונה של המטבח במשרדים החדשים כפי שהוא נראה ממקום הישיבה שלי. כלומר מהחדר. כלומר מהצד השני של החלון השקוף

אני נכשלת. הדלת הזאת מטריפה אותי. כלומר, דלת, היא רק אמורה להיפתח להיסגר. וכמה פעמים ביום. אלו הדרישות. כמה פעמים ביום אני צריכה להיות מסוגלת לצאת ולהיכנס בדלת באופן עצמוני. בלי תלות באחרים. ולא כך הוא. לא כך. כרגע זה או לבלות דקות ארוכות מול הדלת, או לצלצל בפעמון ולאשש את היותי זרה (וכנגזרת טבעית של כך, טיפה'לה בורה וברברית). ככה נראה הבוקר: לחכות לאור המסנן. אתה לאדום את לירוק. אני לרוב לאדום. הרבה יותר אדום מאשר ירוק.

כל העניין הזה של המשרדים

לא לגמרי ברור לי. כל המעברים האלה ממשרדים למשרדים חדשים יותר. חמישה משרדים שונים בשנה וחצי, שלושה עם סאונדקלאוד (שהשבוע, אגב, שוב עברו למשרדים חדשים. לא לסופיים), שניים של בבבל. יש כאן מטאפורה למשהו אבל היא לא מתפענחת לי. הגדילה של התעשיה בעיר. החוסר שקט של העיר. קצת ההשתנות של העיר. תכנון לקוי. אני לא רואה את התמונה.

ערמות הבקבוקים

במשרד הראשון היתה מעלית בת 100. מהמשרד השני היה נוף של בית קברות. המשרד השלישי היה בית דירות, 5 קומות, חדש משיפוץ, שהוסב להיות משרד. במשרד הרביעי היתה מעלית שרק יורדת ולא עולה ומשפחה שחיתה בדירה באמצע המשרדים. במשרד החמישי יש חדרים ולא אופן ספייס. כל המשרדים כולם מושקעים, משופצים, מרוהטים בחן, מאובזרים לעילא, נקיים ומסודרים.

ובכולם יש את ערמות הארגזים. הערמה בצד שמאל היא של בקבוקים מלאים. את הריקים להחזיר לערמה בצד ימין. ערמות ערמות של בקבוקים נכנסים ויוצאים מהמשרדים. ולהם אין פתרונות אכסון. הם עומדים בערמה. לצד 4 –  5 סוגי פחים שונים. בתוך כל הסדר המשרדי, בכל המשרדים, יש את ערמות הבקבוקים. המשהו הלא מרוסן בתוך כל הניקיון. מיחזור.

ערמות של בקבוקים למיחזור

ערמות של בקבוקים. בתוך תרבות כל כך מסודרת, נקייה, מסווה, הם בולטים למרחק. ברור לי שבעתיד לא יראו אותם, את החומרים שאני ממחזרים, הרי זה פסולת ובני האדם תמיד מסתירים את הפסולת שלהם, אבל בשלב האבוצינאלי הנוכחי הם עדיין גלויים וחשופים

תרבות של מחיזור. הבקבוקים הרבה פעמים הם בקבוקי זכוכית ממוחזרים. יום אחד שאל מיקהיל שהגיע ממוסקבה את תוביאס למה המים שלו בבקבוק ישן. תוביאס הסביר לו שככה זה בגרמניה, ממחזרים בקבוקים, ולכן הרבה פעמים הבקבוקים נראים ישנים. מיקהיל אמר שבארצו לא עושים את זה. אני אמרתי שבארצי לא עושים את זה. תוביאס נאנח בעצב. הוא אמר שלפיכך הוא לא יוכל לנסוע לארצות שלנו אף פעם, הוא לא מוכן להיות בארץ שאין בה מודעות לשמירה על העתיד.

תרבות המחיזור היא חלק מהחיים, אבל חלק חדש. כולם ממחזרים ואת כל מה שאפשר. זה רק הארכיטקטורה שנשארה מאחור. ולכן המשרדים החדשים מכילים בתוכם את תרבות המיחזור אבל בלי מעטפת. המיחזור הוא חשוף. ויזואלית. כל המרכיבים הפיזים שלו גלויים ונראים זרים בתוך המשרד. עוד לא מצאו להם מקום הולם. טשטוש והסוואה הולמים. כרגע הם שם, מוטלים, שורה של פחים, ערמות של בקבוקים.

הומור של גרמנים

מצאתי במייל היומי של http://www.sugarhigh.de, פרסום דו לשוני של פכים קטנים לצרכן התרבות העירוני, בבחינת "מה-לעשות-מה-לראות-מה-קורה" כל יום. הפיסקה כולה מספרת על פתיחת של תערוכת אמנים שלא התקבלו ללימודי אמנות.

בדיחות שואה של גרמנים

בדיחות שואה של גרמנים. נכון, זה לא ממוקד בסבלנו, אבל עדיין, איזכור ישיר בטוב טעם. ובכל מקרה, ישר התגייסתי למאמץ למנוע את פרוץ מלחמת העולם השלישית.  עוד תערוכה, פחות תערוכה, עלי

נשואים אך לא גרים ביחד

בעוונותי אני משחקת פה ושם באפליקציה של בבל, במאמץ ללמוד גרמנית. השבוע, במסגרת שיעור על מילים וביטויים מתחום היחסים הבינאישים, נתקלתי בדבר הבא:

אוי, כמה שהתמונה הזאת עם הכיתוב הזה לא היה נכנס לספר לימוד עברית

לא עברית לומדים פה. לחיצה על התמונה להגדלה

עבודה ביום שישי

הכי כואב לעבוד ביום שישי. זה כאב פיזי ממש. יום שישי, ואני עובדת. עם ראשון אין לי בעיה. מרגיש טבעי לגמרי, להיות בחופש בראשון. אבל העניין של לעבוד בשישי. נורא. כאילו אני מפוצלת לשני חלקים. חלק ממני בקפה של בוקר שישי עם הבנות בעיר. חלק ממני, החלק הדפוק והמסכן, הולך (כצאן לטבח! כצאן לטבח!) לעבודה. עייף. זועף. נושא בעול.

שיר קינה לארוחות הצהריים

דרושה אסטרטגיה

ארוחת צהריים, שיגרה של החיים. כמה זה נורא לפעמים בשבילי, שכל יום צריך לאכול ארוחת צהריים. כל יום כל יום. מה נאכל היום? עם מי נשב? ואיפה? כל יום. שאלות שצריך לתת להן תשובות כל יום. חלק מהזוועות של עבודה מחוץ לבית. כל יום עולה הנושא הזה של "מה נעשה היום" לארוחת צהריים.

וארוחות הצהריים האלה, הן לא רק ארוחות צהריים, זה לא רק העניין של לאכול משהו בשעות הצהריים. להכניס משהו לבטן. ארוחות צהריים בחברות מאורגנות זה אירוע מכונן. כאילו החברה המארגנת – הקיבוץ, מקומות עבודה, חברות סטארט אפ – אימצה את ארוחת הצהריים, ניכסה אותה, הלאימה אותה כך שהיא הפכה לחלק מהנארטיב של העבודה בכלל. מקום העבודה דואג לנו לעבודה ולארוחת צהריים בשעות העבודה. החברה המארגנת מסדרת את היום.

בקיבוץ

בקיבוץ ארוחת צהריים היתה אירוע חברתי (בקיבוץ אמרו: מי שאוכל לבד מת לבד. ואנחנו הוספנו: מי שאוכל בחדר אוכל מת מהאוכל). כל האנשים נפגשים במקום אחד בשעה אחת לאכול ביחד. מדד יומי של מקומך בהיררכיה הקיבוצית. בארוחות הצהריים בקיבוץ היה צריך למלא שולחנות. הו האימה, למלא שולחנות! ומה נורא יותר, מה קשה יותר, מה בודד יותר מאשר להיכנס לחדר אוכל בצהריים לבד, להחזיק את המגש עם האוכל ביד יציבה בעוד העינים שועטות על פני החלל הענק בחיפוש אחרי השילוב הקדוש של פנים מוכרות וכסא ריק. כי אם לא מצאת כזה, ואם אתרע מזלך להיכנס לבד לחדר אוכל, יש מצב שתמצא את עצמך יושב לבד בשולחן עם אנשים שאתה לא מכיר, וכולם יראו, או אפילו קשה יותר, יש מצב שתמצא את עצמך יושב בשולחן הבודדים, שולחן שבו כולם פקקים שסותמים חורים וממלאים שולחנות.

אז לחדר אוכל היה עדיף להגיע בחבורה. תמיד בחבורה. להימנע מהלבד. אני זוכרת את עצמי במקרים מסויימים מתמהמהת בכניסה לחדר אוכל, מחכה שיעבור מישהו מוכר אליו אוכל להסתנף ובחסות הרוח שלו לעבור את הארוחה. העיקר לא לבד.

חדר אוכל, גבעת ברנר

המסכן עם המגש ביד. תמונה ישנה של החדר אוכל בקיבוץ. פעם ראיתי איש מבוגר מתרומם מאחד השולחנות הרחוקים וקורס באמצע הדרך למכונת שטיפת כלים. הרבה פעמים ראיתי את עצמי, בדמיוני, רצה שם בין השורות ערומה וכולם זורקים עלי אוכל

אגב, מקומות עבודה מיוחסים, כמו עג"ש (ענף גידולי שדה) מצאו להם פתרונות אחרים לארוחת הצהריים. העובדים שלהם לא אכלו עם כולם, בחדר אוכל. הם אכלו בחדר אוכל קטן ופרטי משלהם במשרד שלהם שהיה צריף בשדות. זה ביצר את מעמד העל שלהם. הם, שעבודתם לקיבוץ כה חשובה עד שאפילו הנסיעה הלוך ושוב לחדר אוכל היא בזבוז זמנם היקר. הם אכלו ביחד, הם אכלו בנפרד מהשאר.

חוץ מזה, בגלל שלעג"שניקים (עובדי עג"ש) היה חדר אוכל משלהם היה להם, כמובן, צורך בטבחיות ומגישות. כלומר במתנדבות. אז ידע כל הקיבוץ, ובייחוד סדרן העבודה, לשלוח את היפות שבמתנדבות לעבוד כטבחיות בצריף של עג"ש. כי הם עגש"ניקים וככה זה.

באוניברסיטה 

שנות האוניברסיטה היו השנים הטובות עבורי לארוחת צהריים. בגילמן אפשר להיחנק עם טוסט בקפיטריה. מקובל לאכול בעמידה, מהר ובזול. לא צריך להתרועע. אכילה לשם מילוי הקיבה, וזהו. אוכלים ורצים. כמה קל ופשוט. עם השתלבותי בשוק העבודה חזרו ארוחות הצהריים להרים את ראשם המכוער, המידתי, השיפוטי והחברתי. ארוחת הצהריים היא חלק מיום העבודה. היא, סוג של, בבעלות המעביד. היא על הזמן של המעביד והוא מנסה לעצב אותה לצרכיו.

בתעשיית הייטק, ישראל

בישראל, לפחות בתעשיית ההי טק, נהוג שהמעביד משלם על ארוחת הצהריים או לפחות על חלקה. לפני שנים הייתי בצוות ההקמה של ווינט. ישבנו בוילה הוורודה בין תל אביב לגבעתיים וקראנו לעצמו נוני קו איל. אחת מאיתנו היתה מיודדת עם הבעלים של האספרסו בר. ונוני קו איל מימן לנו ארוחת צהריים. ככה יצא שכל יום הזמנו צהריים מהאספרסו בר. זה לא סידור רע. עבדנו באותה תקופה מאוד מעט, כתבנו מסמכי איפיון בהקפים שהיום היו נחשבים למחוץ לחוק וקשקשנו הרבה, ואת דיוני ארוחת הצהריים היינו מתחילים כבר ב 1100 בבוקר. מה נאכל היום? לחשוב על כבד עם בצל אל מול אנטריקוט ביין אדום ב – 1100 בבוקר, זה מה שנשאר לי מנוני קו איל.

תמונה של מקום בשונברג

תמונה שצולמה ב "מקום" בברלין, בית קפה-מסעדה-משהו. בייחוד "מקום" מאוד מאוד יפה, ברלינאי, טיפוסי, משהו. אכלתי שם בכלל בראנץ ובתכלס זה מתוך בלוג אחר, בלוג שבתנור כרגע אבל תכף יפרוץ, בלוג על בראנצים בברלין. כי בניגוד לצהריים שאין לי מה להגיד (חוץ מכל מה שאני אומרת כמובן) בראנצ'יים בברלין זה כיף אמיתי. זה שמחה

כשעבדתי בחברה בקריית אריה, אזור תעשייה של פתח תקווה, מקום שהופך את הלב שלי לשממה מדברית, היה לנו חדר אוכל שלנו וחברת קייטרניג שהכינה את האוכל. בהתחלה זה היה מגניב: קודם כל זה חסך את הצורך להתלבט איפה נאכל היום, שזה כבר טוב. והאוכל הוגש בעגלות חימום כמו בקיבוץ, מראה שתמיד עושה לי קצת נעים, ובושל במקום והיה טרי וכל יום השתנה, קצת. אז בהתחלה אהבתי ואחרי כמה זמן לא הצלחתי לבלוע יותר כלום מרוב שעמום. כל יום אותו אוכל, אותו מקום, אותם אנשים, אותם טעמים, ואותן כמויות שמן מגעילות.

fring היתה ממוקמת במגדלי ב.ס.ר, רמת גן. מסביבה ים השניצלים פלוס 2 תוספות, במחיר שפעם היה 35 שקלים ועם הזמן הגיע ל 40 פלוס. אכלתי מלא שניצלים במשך השנים שם. ופיתחתי אסטרטגייה שנועדה להקל עלי במשימה. הדרישות כפי שגובשו עד אז: לא לאכול לבד. לא עם בוסים. עדיפות לעם אנשים שיש לי על מה לדבר אתם חוץ מעבודה. עדיף בחוץ ולא להזמין, כי אני רוצה להזיז את הגוף קצת.

בהתחלה היה לי צוות פחות או יותר קבוע. בערך ב 1230 היינו מתחילים מסתובבים אחד סביב הקיוביקל של השני עם הבעה של ושאלה של "אז מה היום"? לרוב שינצל. היתה גם שאוורמה שמש ועוד כמה דברים ממש קשים כמו למון גראס, ארומה והנורא מכל, קפה קפה. בשלב מסויים התחלופה האנושית במשרד פירקה את צוות הצהריים הקבוע שלי ושיניתי אסטרטגיה, הצטרפתי לקבוצה המזמינים. למזמינים יש יותר אופציות, הרבה יותר. וזה רק עניין של מחיר. החברה שילמה עד סכום מסויים, והשאלה היא כמה תרצה להוסיף לטקס היומי. היה שם מטבח ומקרר וזה, אפשר היה להביא אוכל מהבית, אבל זה לא ממש תפס.

בסצינת הסטראט אפיים, ברלין 

בברלין את מקום השניצלים תפסו מסעדת אסייתיות בינוניות, והמעביד לא משלם צהריים, נקודה. ואני הגעתי עם אימת ארוחת הצהריים שלי בליט אין מהבית. ביום הראשון עוד דאגו לי, מישהו מצוות מנהלי המוצר עבר לידי והזמין אותי להצטרף לארוחה. מהיום השני הייתי ברשות עצמי. בעיה. בעיה קשה.

פלאפאל עם חור בתוכו

פלאפאל עם חור בתוכו. מנה של פלאפאל ציפס סלט ב 6 יורו בערך. בייחוד הרשימה אותי הצורה של הפלאפאל

בדרך כלל בעבודה יוצאים לאכול בצוותים. בסאונדקלאוד מנהלי המוצר הם לא צוות. הם מצוותים לצוותי הפיתוח. צוות הפיתוח שלי כלל ילדים, בנים, חמודים לגמרי, שחוץ מעבודה אין לי שום נושא משותף אתם. בטח לא בהתחלה. וחוץ מזה אני חושבת שכמו שאני לא אוהבת לאכול עם בוסים, גם להם מותר. אז נמענתי מלהצטרף אליהם וחיפשתי פתרונות אחרים. היו ימים שהפתרון הזה היה סנדוויץ על ספסל בבית הקברות השכונתי.

בחודשים הראשונים שלי, הקשים, הבודדים, ארוחות הצהריים היתה ההיסטרייה היומית. העלבון הקבוע. הפצע. ראו כמה אני לבד! אין לי עם מי לאכול צהריים. אחר כך זה השתפר כמובן, מצאתי אנשים, נוצרו הרגלים, למדתי את האפשרויות. והאפשרויות הן דלות. מה יש לומר.

המבחר הוא אסייתי ואסייתי. או אסייתי ברובו. ובכל מקרה אוכל בינוני לגמרי. וחוץ מזה הפכתי צמחונית. אז שניצל ראוס, טופו אין, ואני לא ממש אוהבת טופו. אפשר גם פיצה, או פלאפל (ולא נשכח את הפלאפל בייגלה בפינה של רוזנטהלר, פלאפאל עם חור באמצע). אז dudu, או Transit, או בימים של בדידות גדולה חומוס עם בגט אצל Luigi Zuckermann Deli, כי שם תמיד יש מישהו שמדבר עברית (ושייתביישו להם על הבגט וימצאו פתרון ויביאו פיתות). היה מקום נפלא שעשה תפוחי אדמה בתנור עם כל מיני תוספות אבל הוא נסגר, ויש סנדוויציה אסייתית מצחיקה ונחמדה. בימים יפים הלכנו לפיצריה בשונהאוזר אללי וישבנו בגינה לאכול, תחת השמש הדלילה.

בקרוייצברג, איפה שאני עובדת היום, יש פחות אסייתיות ויותר פלאפליות ושאוורמיות בינוניות. המחירים טיפה יותר זולים והאיכות, שוין, אני לא נופלת מהאוכל הפשוט בברלין. זול, כן, מאוד זול, וסתמי סתמי סתמי. כרגע המנהג המוביל בבבל זה לקנות אוכל בחוץ ולהביא למטבח, לאכול ביחד. ביום שישי היתה שמש וירדנו לרחבה שמתחת למשרדים לאכול ביחד בשמש. בנתיים התבייתתי על קנופי בתור האופציה המעודפת עלי, אוכל עלאק מזרח תיכוני. אבל זה עוד ישתנה.

בית קברות

תמיד אפשר לאכול פרצל על ספסל בבית הקברות הקרוב לעבודה.

מה שנותר יציב זה תחושת המיאוס שלי אל מול העיסוק האין סופי הזה בארוחת הצהריים וקנאה רבה במי שזכה לו והוא אוכל לבד, בביתו, בלי צופים, בלי שותפים, בלי שזה חלק מהסדר שמישהו אחר מנסה לכונן.

מאי הקסום, מאי המעתיר

מאי הוא חודש נפלא. חודש נפלא. בברלין ימי החופש הרשמיים, הממוסדים, מרוכזים בשני חודשים, מאי ודצמבר. (בבווריה, כך שמעתי, יש ימים נוספים בחודשים אחרים). בחודש מאי הקסום בורכנו ב – 3 ימי חופשה. והימים ארוכים ורכים, ויש אור, אור, אור רוב היום. ומזג האוויר נעים. והכל ירוק. ובית הקפה בפינה, מבשר הקיץ, נפתח ופרס שולחנות על המדרכה מול ארקונה פלאץ הירוקה וכל המקומות בכל העיר הוציאו שולחנות למדרכות והעיר השתנתה, העיר אחרת. עיר של קיץ.

האחד במאי

החופש הראשון היה האחד במאי. מסורת נפלאה, חופש באחד במאי. קראתי את יוסי שריד ממליץ לאמץ את זה בישראל. זה לא יקרה מן הסתם. את האחד במאי ביליתי עם חברה בשיטוט סביב אגם וביערות שלצידו. היה מקסים. הירוק היה צעיר מאוד, רענן, עלים מקומטים, לחים, עלים שעוד לא התיישרו, עוד לא מימשו את גודלם המלא, והם מאווררים ודרכם ניתן לראות את השמים.

סירה

סביב האגם. תמונה עם פילטר, זה לא הצבעים של הטבע

הקפנו את האגם בשלווה. היה מאוד שקט. אין על תרבות האגמים, פארקים, שלווה ושקט בברלין. תרבות אמיתית. אז הקפנו לאט, בשלווה, בשיחה. בדרך חלפנו על פני "החוף". רצועה קטנה וצרה, פנויה מעצים, שיורדת עד למים. חוף רחצה. כאן מותרת כניסה למים. יש שם שלט של "תחנת הצלה" וגלגל הצלה קטן בצבעים אדום לבן. מסתבר שכל שפך לאגם יכול להיות חוף.

למחרת בעבודה סיפרו דאניש ומיכאיל על האחד במאי שלהם. תוביאס הזמין אותם להצטרף אליו והם חזרו מלאי סיפורים על הברביקיו, ההפגנה, המסיבה. מיכאיל, דאניש, טינה, טוביאס ואנוכי יושבים ביחד בחדר בעבודה. במשרדים החדשים יש חדרים. ממש, עם קירות שלמים מסביב ודלת. הדלת והצד שפונה למסדרון עשויים בחלון, אמנם, אבל עדיין, דלת שאפשר לסגור. אחרי שנים באופן ספייס שמכיל לפחות 15 אנשים, זה פרטיות וזאת ברכה אמיתית.

בכל מקרה, מיכאיל הגיעו ממוסקווה ודאניש מקארלה שבדרום הודו ואני מישראל ותוביאס וטינה מקומיים. כל יום אנחנו עושים ביחד את "מילת היום". אנחנו בוחרים מילה ומבקשים מטינה ותוביאס לכתוב אותה בגרמנית, כולל ה – דר, די דאס המטורף שלהם, והם כותבים בלורד שחור על החלון והדלת שפונים למסדרון. אחר כך מיכאיל כותב את המילה ברוסית ודאניש בשפה של קראלה ואני בעברית. השבוע עבדנו על "חלון" ושלוחותיו: "לפתוח חלון", "לסגור חלון" וכו'.

Tegeler See

תמונות מהאגם

ה – 9 במאי

אז לפני יום חמישי, שהיה עוד יום חופש, שאלתי את תוביאס וטינה על שום מה יום חופש זה שמגיע אלינו. Ascension Day הם ענו. כן, אמרתי, זה כתוב ביומן, אבל מה זה אומר? מה החג? מה קרה במציאות? "אוף" אמרה טינה, "זאת שיחה על דת", אמרה, "אני שונאת שיחות על דת" אמרה ודחפה את האוזניות לתוך האוזניים. תוביאס גיחך. הוא אמר שהוא לא בדיוק יודע. שזה משהו דתי. שזה קשור לישו. הוא פתח ויקיפידה. הוא הציע לי לבדוק בויקיפדיה. הוא שלח לינק לערך בויקיפדיה. הוא הקריא קצת מויקיפדיה.

בסוף הוא אמר בטון של מסכם שזה משהו שקורה 40 יום אחרי האיסטר. שבאיסטר ישו מת, אבל לא ממש מת, כי אחרי כן הוא קם שוב, שזה החלק שאני מכירה בתור "טליתא קומי" ("טליתא קומי, אני מבקש, את אדם אינטליגנטי, קומי" נתן זך), ואז, או 40 ימים אחרי, ב 9.5 הוא קם שוב, כלומר לא ממש קם, אלה עלה, או התעלה, לשמים. טינה הורידה את האוזניות ואמרה שוב כמה היא שונאת את הדת ואיך הכל אצלם עובד במעגלים של 40 יום וכמה זה מטומטם, כל הדת הזאת. לא בשבילה.

הם באמת כועסים, ואם כן אז על מה? כלומר, הם בטח שמחים על היום חופש. על עצם החופש. שניהם, כמו יתר המקומיים, עשו גשר ביום שישי שישי. האם זאת השיחה על דת שהלחיצה אותם? הם באמת לא יודעים מה קרה ולמה היום הזה? האם הם כאלה חילוניים? (כן, אני חושבת שכן, שזה ההסבר. שזה היה שיעור מעניין בחילוניות ועד כמה עמוקה היא יכלה להיות. חופש כן, הסיבות לחופש, זה לא).

IMG_3794

ה – 10 במאי (סתם יום של חול)

בוקר אחד הגיע מיקהיל עם תספורת חדשה ומצחיקה, באורך שהוא לגמרי בין קצר לארוך ובלי כל הגיון פנימי. אשתו סיפרה אותו, ככה אמר. מיקהיל הוא בן 22 והוא נשוי חצי שנה לזוגתו בארבע שנים האחרונות. הם התחתנו כדי שהיא תוכל לעבור איתו לברלין. הם הגיעו ממוסקבה בעקבות חוזה העבודה של מיקהיל עם Babbel. כעבור כמה ימים הגיע דאניש עם תספורת חדשה וקצרה. גם אותו סיפרה אישתו. הם מהודו, מדינת קארלה. גם הם הגיעו בעקבות חוזה עבודה שלו, לפני שנה וחצי. לפני חודשיים אשתו מצאה עבודה, התמחות.

אז גם אני שיתפתי. סיפרתי להם שאני בדרך להסתפר. מיכאיל אמר שאשתו לא העיזה שהוא יסתפר בברלין אז היא סיפרה אותו. אמרתי שאני מבינה אותה. שזאת פעם ראשונה שלי להסתפר בברלין, שעד עכשו נסעתי לארץ כל פעם כדי להסתפר. הוא שאל אם אני מתרגשת. דאניש סיפר שהלך עם אשתו למספרה ברחוב שלהם. Art Cut בזוסנר שטרסה. הוא אמר שזאת היתה חוויה נוראה. שאלנו למה. הוא אמר שהם, במספרה, לא התייחסו אליהם. שהם ניסו לדבר ופשוט התעלמו מהם. במשך שתי דקות. ואז הם יצאו. הוא אמר שהם יצאו מאוד נפגעים. מיכאיל אמר שזה סיפור מאוד עצוב. אני אמרתי שזה סיפור מזעזע.

ה – 11 במאי (הופעה של נייף)

הייתי בהופעה של נייף. היה אדיר. זאת היתה הופעה כל כך מטוררלת, כל כך לא כמו שצריך, שלא יכלתי לא להנות. הופעה של שעתיים בערך, רוב קטעי האלבום האחרון, תודה לאל לא כולל ה 19 דקות של משהו משעמם לגמרי שבאמצע האלבום, ואני לא בטוחה איך הם, האחים, נראים והאם הם בכלל היו על הבמה.

חוץ מקטע אחד בהתחלה המופע הם לא ניגנו כלום. הכל פלי בק. על הבמה כל ההופעה 9 אנשים לבושים בצבעוניות נוצצת. רוקדים. מופע ריקוד, או  מפגן ריקוד. הרבה תאורה, דימויים ויזואלים יפים. הפגנות. בזמן שהשמיעו את הלהיט הכי גדול שלהם, במשך חצי קטע הם עמדו כולם בפינת הבמה. רק עמדו. בחצי השני רקדו. בקטע אחר נטשו את הבמה והשאירו אותה ריקה. כל פעם מישהו אחר שר, כלומר, החזיק את המיקרופון. בשום שלב לא היה ברור מי הם נייף, האחים, היוצרים. אם היו שם הם היו חלק מהקבוצה שהסתובבה על הבמה. כמו נוודים. או מופע קרקס. או סתם חברה בשיעור מחול אחרי שהמורה הלכה.

הופעה של נייף

עומדים. רק עומדים. בהופעה של נייף, בזמן שהשמיעו את הלהיט הכי גדול שלהם

כמו בדיסק שלהם באורך הלא סביר של שעה ועשרים פלוס דקות, או כמו הקטע ההוא של 19 דקות אימה באמצע הדיסק, הנייף עלו לבמה (אם עלו) כדי לספר סיפור. והם התעקשו לספר אותו. התעקשו שזה הסיפור שלהם. ההופעה היתה הדגמה פלוס נימוקים לסיפור שלהם. אנחנו עושים דברים אחרת, התעקשו. לא נעזור לכם, התעקשו. לא נקל.

או קי, היה אכן מוזר ללא גבול.

ורק התספורת שלי (קצת) מחרבת את שמחת מאי המעתיר.

The knife, בהכי להיט מהדיסק האחרון. עמוד ולא זזו. גם זאת דרך.

מעברים, דרכים בן באתי ובן לא אבוא עוד, וטום יורק אחד

בסוף השבוע הזה Babbel עוברת משרדים. ביום שישי היינו עדיין בברגמן שטרסה סביבות ה 60, בשני נהייה בברגמן שטרסה עם מספר חד ספרתי. ביום שישי ארזנו את הדברים שלנו וצילמנו את עצמנו אורזים את הדברים שלנו ואת האחרים אורזים את הדברים שלהם ומצלמים אותנו אורזים את הדברים שלנו.

בתחילת השבוע, בסטנדאפ השבועי של החברה, מרקוס המנכ"ל דיבר על המעבר. מה צריך לעשות ומתי. את דבריו סיים בברכה למצטרפים החדשים וכמה מילים על זה שיש להם מזל שהם עוד הספיקו לראות את המשרד הישן, כי תכף עוברים והימים האלה, הימים במשרד הישן, יהפכו לזיכרון נוסטלגי חם ורטוב שהחברה תפתח ותעצים עם הזמן והשנים.

חדר מדרגות

חדר המדרגות במשרדים של בבל. כל בוקר 4 קומות ברגל. ולא עוד. ולא הספקתי אפילו לתרגם לעצמי מה כתוב בשלט וכבר אין צורך לדעת מה כתוב בשלט

כי יותר מכל דבר אחר חברות טכנולוגיה – כמו כל חברה אנושית, כל מקבץ של בני אדם – חברות טכנולוגיה מייצרות לעצמן נרטיב, אתוס, סיפור מעשה. והנה הסיפור: איך היינו קטנים. וגדלנו. ואיך שם ישבנו קרוב אחד לשני והיינו קרובים ומגובשים. והיו רק 3 שירותים לכל המשרד! רק 3 שירותים, איך הסתדרנו? והמעלית, זוכרים את המעלית שאפשר היה רק לרדת אתה ולא לעלות, אח, אלו היו ימים!

וסיפור המעשה שנשוב ונספר אותו יהפך לחלק מן המיתוס המכונן של החברה. גם כשאף אחד מהאנשים שהיו שם לא יהיו שם יותר, אחרים ימשיכו לספר את סיפור המעשה. איך היינו קטנים וכולם היו חברים ואז גדלנו. וזה שכולם מכירים את אותו הסיפור ומספרים את אותו הסיפור יחזק את תחושת ה"כולם", יעזור לשמר תחושה שיש פה "כולם", ושה"כולם" הזה גדול ורחב ומקיף מסך חלקיו. ה"כולם" הזה הוא בפני עצמו. עכשו, בהווה, מסתכל אל העתיד, חותר בעוז על העתיד. כאילו סיפור העבר המשותף והערגה אליו, כי תמיד ולעד בסיפור המעשה נדבר על העבר בערגה, כאילו הערגה הזאת אל עבר שלא היינו בו הוא שמחזיק אותנו בהווה ומצעיד אותנו לעתיד. ואיך זה באמת שתמיד המיתוסים המכוננים  שאנחנו מייצרים על הדרך, on the fly, עורגים אל העבר על חשבון ההווה? 

הליכה אחרונה

כנסיה בקרויצברג

הכנסיה ליד תחנת זודשטרן. קודם לא הכרתי ולא ידעתי ולא ראיתי. ואז הכרתי וראיתי כל יום, והבחנתי איך היא משתנה בהתאם למזג האוויר והעננות ושעות היום והאור המשתנה. ויותר לא אראה ולא אדע

ביום שישי הלכתי בפעם האחרונה את ברגמן שטרסה מתחנת זודשטרן ועד למשרדים. פעם אחרונה שאני הולכת ברחוב הרחב הזה שצידו האחד כולו בתי קברות ויש לו מדרכה רחבה וספסלים וחניות רכב ריקות והסוף שלו לא נראה, הוא לא מסתיים, הוא נעלם מהעין. פעם אחרונה ברחוב שעד לפני חודשיים לא ידעתי שקיים והגוף שלי לא ידע ללכת אותו, ומאז נהייה לקצת מוכר, לרחוב שאני הולכת בו והוא מזכיר לי את האתמול ואת הפעם הראשונה שהלכתי בו ואת זה שקודם לא הכרתי אותו, לא ידעתי על קיומו, ועכשו אני הולכת בו ויודעת שהשלג נמס ויש פחות קרח מאתמול והורידו את המטפס היבש מקירות הבית הזה כי אתמול היה מטפס יבש על הקיר והיום אין. ויותר אני לא אדע עליו כלום. יותר לא אלך בו.

משהו שלא ידעתי ולא הכרתי פתאום ידעתי והכרתי. ואז כל יום, ואז שיגרה, הליכה יומיומית באותו המסלול, חזרתיות, מעגליות, שיגרה. ואז דיי שיגרה, שבירת שיגרה. ומה שלא היה מוכר והפך מוכר אינו נחוץ עוד, לא יהיה עוד, ותכף יהיה לזר. ואני אחזור אליו, אולי, פעם, לא בכוונה, ותהייה לי תחושה שכבר הייתי פה, הוא שוב לא יהיה לא מוכר כמו פעם, כמו לפני, הוא יהיה זר של אחרי, של כבר שכחתי. מלא ידעתי לכבר שכחתי. זה הרצף, זה המחזור.

ברגמן שטרסה

ברגמן שטרסה, בדרך מתחת זודשטרן אל המשרדים. דרך שלא אלך בה יותר. דרך שלא הלכתי בה מעולם עד לפני חודשיים. דרך שעכשו היא קצת מוכרת ויש לי בה קצת עניין אבל יותר אין לי תירוץ לעשות אותה.

נסיעות

אשר יגורתי בא לי. השבוע, בעודי מתרכזת בתחושת החגיגיות של ימים אחרונים במסלול הזה, ה -U8 היקר לי ביצע תעלול-פעלול. שיפוצים בין התחנות קוטבוסר טור והרמנפלאץ. מאז כל נסיעה היא הרפתקאה שסופה לא ידוע ואת מישכה לא ניתן לצפות. בקוטבוסר צריך לרדת מהרכבת ולטפס לרחוב, לתפוס את האוטובוס שלא נוסע עד שהוא לא מלא בנוסח תל אביבי, נסיעה של כך וכך דקות, הרמנפלאץ, לרדת לתוך התחנה ולעלות על הרכבת.

פרוצדורה שלמה שהכניסה שיבוש רציני בפעולתו השוטפת של ה- U8. מאז, גם בתחנות בהן הוא נוסע, הוא מגמגם. יש הרבה עצירות וקצב הנסיעה לא אחיד והנהג מדבר כל הזמן, כל הזמן! בנוסף לגברת המוקלטת הרגילה, יש נאומים בגרמנית של הנהג. זה לא מוסיף כלום לשלווה שלי, כל הדיבורים האלה. אל מול השבשת יצאה הנוסעת הסטואית שבי. שלא ידעתי שיש בי. באמת, ההישג המרשים של השבוע זה שכל השיבושים האלה לא הטריפו אותי, היו כולה מכה קלה על הכנף. מה שכן, זה המריץ אותי לחפש דרכים חלופיות. ככה מצאתי את קו 140 שנוסע מכמעט המשרד עד לקוטבוסר טור.

קו 140, טום יורק

קו 140! מקו 140 יש לי זיכרונות. זה הקו שאיתו נסעתי להופעה של טום יורק. כלומר, אגב, הייתי בהופעה של טום יורק!

בחודש פברואר, במהלך ביקור בארץ, שהיה כמו כל ביקור בארץ של מי שפעם חי בארץ ועכשו לא, כלומר, עמוס, מלא פגישות נרגשות, מלא פסגות של רגש, מלא רק פסגות כשמאחורה או בפנים דופק שעון הזמן שהופך את כל הרגש הזה לעיסה מכבידה של רגשות אשמה, במהלך פיסגה ריגשית כזו שהתלבשה על ארוחת שישי משפחתית, קיבלתי את המייל הבא:

_________________________________________________________________________

יקירתי

 
עשיתי מעשה חשוב זה עתה!
הזמנתי לנו זוג כרטיסים להופעה בלתי נשכחת
של טום יורק והמפיק האלמותי של רדיוהד וכו
בברגהיין!!!
8.3
מקווה שאת אוהבת – אם לא , אל חשש הכרטיס הזה ירכש בשניות
אנחנו בנות מזל!!
לא יאמן!!!!
33 יורו הכרטיס, אגב
 
איזה כיף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
הופעה של פעם בחיים
________________________________________________________________________

אין לתאר את האושר. הופעה של פעם בחיים. ביום ההופעה היתה מסיבה בעבודה. בארבע הורידו את האינטרנט ופתחו את השמפניה. מתנודדת ועליזה יצאתי מהמשרדים והלכתי לביתה של החברה היקרה מהמכתב. הכנו ארוחת ערב, התקלחנו, התלבשנו, התרגשנו כמו ילדות. וככה עלינו על אוטובוס קו 140 שיקח אותנו על היעד. ישבנו בכסאות הגבוהים מאחורה. לידנו ישב זוג והתמזמז ודיבר בקולניות חריגה באוטובוס מקומי.

היה קר נורא, קר בטירוף ולמרות שהגענו לפני הזמן, שהוא רק זמן פתיחת הדלתות, לא זמן ההופעה עצמה, היה כבר תור. הדלתות נפתחו בתשע. בעשר עלה על הבמה הופעת החימום הראשונה. רקדנו 2 מטר מהבמה. באחת עשרה עלתה הופעת החימום השניה. עמדנו קצת עייפות והרבה מחכות 2 מטר מהבמה. בשתיים עשרה עלה טום יורק. והוא היה טום יורק. בלי ספק.

בהופעה של טום יורק

לא רואים, אני יודעת שלא רואים בבירור, אבל זה הוא, טום יורק, בקצה התמונה על הבמה הצללית הכפופה, הדמות הראשונה, כלומר, הקרובה יותר אלינו. מאחוריו המפיק. שלב ההרקדה

ההופעה היתה של המיזם האלקטרוני האחרון שלו, Atom for Peace, לא בהכרח המוסיקה שלו שאני הכי אוהבת. אבל הוא טום יורק ואני לא מתווכחת. כשהוא רק עלה על הבמה עוד החזקנו בתוך ההמון המצטופף ליד הבמה והיה חם ולח ומזיע. כשנהייה יותר מדי יצאנו מהמרכז אל הספר, שם היה מרווח מספיק בשביל שהאוויר יזוז. נתפס לי הצוואר ובבת אחת הרגשתי כמה אני עייפה. אבל זה טום יורק. חלק גדול מההתרגשות קשור בידיעה שזה טום יורק. היישות טום יורק. בלי ההתרגשות הזאת, בלי הידיעה שהוא זה הוא ומה שהוא הזה אומר עבורי, זה יכול היה להיות עוד ערב-יציאה-ריקודים. אבל זה לא, זה היה טום יורק.

בסוף ההופעה, אחרי התודות והקידות והכל, טום יורק חזר לבמה ושם מוסיקה. הרקיד. במשך מלא מלא זמן. היו עליו אוזניות והוא עמד עם הצדודית שלו אל הקהל, כי ככה היה מסודר המערך על הבמה, והיה לו אור קטן לצידו והוא כפוף אל האור, אל המכשירים, אל הציוד והמוסיקה שלו, מחליף ומשנה ומענג את עצמו, מפתיע את עצמו, מזנק פתאום בהפתעה, בשמחה, מקפצץ למעלה ולמטה, מדלג קדימה ואחורה, רוקד, פשוט רוקד, גם מרקיד וגם רוקד, כאילו אנחנו לא שם והוא בסלון הפרטי שלו מנסה משהו, עובד על משהו, והוא היה נראה כל כך מרוכז בעצמו, כל כך בשלו, כל כך בשמחה וכל כך בייאוש, כי ההופעה כבר נגמרה והוא עדיין על הבמה, כאילו שאין לו לאן ללכת והוא לא מוכן שזה יסתיים.

חלום

חלמתי חלום בלילה. ובחלומי היה אביב. היה ליבלוב, היתה פריחה, היה ירוק

על עבודה חדשה, השהיית שיפוט, השוואות, תמונה בעיתון מקומי ונדידת הציפורים

משהה שיפוט

סיימתי חודש בעבודה החדשה. עבר בסדר, יופי, נחמד. אני לא כל כך רוצה לדבר על זה, להגיד איך. אני משהה שיפוט. בייחוד אני משהה שיפוט. מנסה לא להגיד לעצמי ולסביבה איך היה ואיך אני מרגישה. מנסה להאריך את האי ידיעה, אי קביעה. אני אוהבת את התקופות האלה של לא לדעת איך אני מרגישה. והן די נדירות אצלי. לרוב, האהבות שלי והשנאות שלי ברורות לי, גם אם הן מכילות סתירות. לרוב, אני שמחה מהעבודה שלי, ושונאת אותה, וסובלת ממנה, ומלאת ביקורת על איך שמקום העבודה מתנהל.

אבל נכון לרגעים אלו, אני לא. אני משהה שיפוט.

בממוצע אני מחליפה מקום עבודה כל שנתיים וחצי, בערך. אני נשארת באותו התחום המקצועי, אבל מחליפה חברה. הכי ארוך שלי באותו מקום היה 4 שנים, הכי קצר 7 חודשים. וכמה שכל חברה היא אחרת, ככה כל החברות הן, אחרי כמה זמן, אותו הדבר, אותו החרא. המחזור שלי הוא של 8 חודשים. אחרי 8 חודשים נמאס לי ואני בשלה להחליף. אחרי 8 חודשים נדמה לי שפיצחתי את החברה, שאני מבינה איך היא עובדת, ושזה נורא וחסר סיכוי וחסר עתיד. 

שלג בברלין, היציאה מהחצר הפנימית

תמונה מלפני שבוע, בדרך אל העבודה. ליתר דיוק ביציאה מהחצר הפנימית שלי, ואני קפואה ואומללה, בדרך אל ה – U8 אליו אגיע, כמו כל יום, 4 דקות לפני הזמן

בהתחלה הכל מזהיר ומבטיח. בהתחלה יש פרוייקט חדש והתרגשות סביב הפרוייקט החדש והרגשה טובה שלי שאין שום בעיה, אני מתקתקת את זה, ותחושת קלות מסויימת, התרוממות רוח רכה: הנה אני, משפיעה על סביבתי. מתי הלך הרוח הפוזיטיבי הזה מתעכר? שינוי המגמה מתרחש אצלי מתישהו קרוב לשלושה חודשים. או מכיוון אחר: גיליתי שאני יכלה ומצליחה להשהות שיפוט עד 3 חודשים. אחר כך יוק, מדרון ארוך אל מקום טחוב ומלא בקיטורים. אבל שלושה חודשים אני מצליחה להחזיק.

אל סיום החודש השלישי שלי במקום החדש אני מגיעה מפוכחת. משם זה רק שוקע. אחרי 8 חודשים אני משוכנעת שהמנכ"ל מחורבן, השותפים שלו לא מבינים כלום והם גם פחדנים, מפחדים מהמנכ"ל למשל, ומהצל של עצמם, המשקיעים מסרבים להסתכל למציאות בעינים ועוסקים בכיסוי תחת והעובדים עולים לי על העצבים.

זה לא הם. זה אני. באמת. וזה, בשירטוט גס, המהלך הרגשי שאני כבר שנים משחזרת עם ומול כל מקום עבודה. כרגע אני בסיומו של החודש הראשון בבבל, חברה שעושה אפליקצית רשת ומובייל ללימוד שפות. הכל טוב, תודה ששאלתם. אין תלונות. יש לי רק כמה פכים קטנים לספר.

הדרך

המשרדים של בבל ממקומים בברגמן שטרסה האופנתי, הצד השקט, מול בתי הקברות. עוד שבועיים נעבור למשרדים חדשים, בצד השני, האופנתי עוד יותר, ברגמן שטרסה 3. הדרך לשם עוברת בהרמנפלאץ. U8 עד לשם, החלפה, אבל סבירה, בתוך אותו מבנה, ואז עוד תחנה בודדה על ה – U7, או עוד 2 תחנות כדי להגיע למשרדים החדשים. בכל מקרה, הרמןפלאץ שולטטטת!

בדרך אל העבודה

קרויצברג, בדרך בין התחנה ב – Südstern לעבודה. עוד יום שלג. במרץ

לפני כמה שנים גרתי בקיסיריה ועבדתי במגדלי ב.ס.ר, רמת גן. כל בוקר וכל סוף יום, קנייון אילון-כביש החוף-קיסריה. שעתיים עד שלוש על כביש החוף בשוטף.  פתחתי בלוג, קראתי לו "החיים על כביש החוף" והעלתי אליו תמונות שקיעה וקריאות יאוש יומיות. הכי נורא היה בימים של שלמה ארצי. אחרי שעה של התמרחות על כביש החוף מצומת אולגה הכל, אבל הכל, עומד. נורא. ובמילא, עוד לפני כן, שלמה ארצי היה בשבילי מטאפורה להרבה דברים רעים בתרבות הישראלית.

אני מנסה לשכלל את הנסיעות שלי. אם מצייתים על עיוור להמלצות של ה – bvg, ואני בהחלט מנסה לציית על עיוור להמלצות של ה – bvg, אז צריך לצאת מהבית על הדקה המסויימת שהוא מורה וללכת בקצב מסויים כדי להגיע לתחנה בדיוק בדקה הנכונה, ככה שלא יהיה זמן חיכייה, ואז בהחלפות גם צריך, וכנראה אפשרי, לעמוד בזמנים שהוא אומר. אם מצייתים ל – bvg כנראה לא מחכים בשום מקום לשום דבר. 

אני מנסה לציית, באמת, אבל זה לא עולה יפה. לא על הדקה. ככה יצא שהבחנתי בתופעה פנומנאלית: לא משנה מתי אני יוצאת מהבית, לא משנה כמה שלג בחוץ וכמה לאט או מהר אני הולכת, אני תמיד מגיעה לתחנה בברנואר שטרסה 4 דקות לפני שה – U8 עובר שם. תמיד 4 דקות. גם אם אני מקצרת ויורדת במעלית. גם אם אני מאריכה וחוצה את הכביש במעבר חצייה. 4 דקות.

בנתיים הנסיעה לא מטריפה אותי, 30 – 35 דקות לכל כיוון ואני עם ספר (The skating rink של Roberto Balano) או מפצפצת בלונים לפי צבעים. בכל מקרה, עובר בקלות. אבל אני יכלה להרגיש את העיקצוץ של כמה אשנא את הדרך הזאת עוד שנה, נניח.

נטיפי קרח

נטיפי קרח בברגמן שטרסה. גם זה היה החודש. ואלו היו הימים הטובים, כלומר החמים, כלומר הימים בהם לא ירד שלג אלה נמס. כלומר בימים הנדירים שמי יתן וישובו שוב

ההשוואה 

אז אני לא שופטת, אבל אני  משווה. אני משווה, והרבה, להתחלות קודמות, בייחוד להתחלה של לפני שנה וארבעה חודשים, להתחלה שלי בסאונדקלאוד, שהיתה בסינק מושלם עם ההתחלה שלי בברלין.

ואין מה להשוות. אפילו קצת.

כשאני מסתכלת אחורה על החודש, חודשיים, שלושה חודשים הראשונים שלי בסאונדקלאוד, ובברלין, אני חושבת שהייתי בהלם מוחלט. מטושטשת לחלוטין. בועה רוטטת של פחדים וחרדות. יותר מהכל אני זוכרת את ההרגשה הזאת, בגוף, בראש, בקצב המחשבות, ברגשות, במצב רוח, של "אני לא מבינה! אני לא מבינה! מה אתם אומרים שם? אני לא מבינה!!!". איזה חוסר הבנה שהוא עמוק מכל שפה ומכל מילה ומכל טקסט, חוסר הבנה שהוא טוטאלי, מקיף הכל, חובק הכל. חוסר הבנה שאין לי מה לעשות איתו, שאני לא יודעת איך להבין אותו, איך למלא את הפערים, איך לתרגם אותו לשפה שאני כן מבינה. הלם כל כך עמוק שאני, גם בהתבוננות אחורה, לא יכלה להצמיד לו נרטיב. בועה שקופה שהתנפחה והתנפחה והתנפחה. כמו שכבת עור נוספת, שאולי היתה בה גם מימד של הגנה. במקום שדברים יגעו בי הם התנפצו על הבועה סביבי.

אני מסתכלת אחורה על הרגשות שלי, לא על הפעילות והנרטיב והדברים שעשיתי, רק על הרגשות שהיו בי, ואני לא מזהה כלום. ככה גדול היה ההלם, אני משערת. אז ההבדל הפעם הוא בייחוד זה: אני בהכרה.

חניית אופניים

חניית האופניים במשרדים של בבל. עוד יום שלג. זה רק נראה יפה, זה כל כך מאוס בתכלס

הייחוד 

השבוע התפרסמו כמה וכמה כתבות על Babbel, לרגל גיוס כספים ורכישה של חברה קטנה בארצות הברית לצורך תוכיות התרחבות. בבל היא חברה מאוד מצליחה בגרמניה, מוכרת באירופה ומנסה כעת להתרחב לשווקים חדשים, ארצות הברית למשל, או ברזיל, כלומר, בחלק האחר של העולם.

בעוד סאונדקלאוד היתה חברה לגמרי בינלאומית, כמו פרינג הישראלית בה עבדתי קודם, שתי החברות די הסתירו או הסוו את המקור שלהם. סאונדקלאוד ידועה בברלין אמנם, אבל כלפי החוץ החברה לחלוטין לא מזוהה כחברה גרמנית. וזה בכוונה. כמו בפרינג, חברה ישראלית שעבדה מול השוק הבינלאומי, פרסומים בתקשורת המקומית הם ממש לא רלוונטים לחברה. כל מערך הפרסום ושיווק מכוון החוצה.

בבבל זה קצת אחרת. החברה מאוד גרמנית, רוב עובדיה גרמניo, עיקר ההכנסות שלה מגיעות מלקוחות גרמנים. היא מחוברת. לפני שבועיים המנכ"ל ניפגש באיזה כנס של מקירוסופט עם הקנצלרית. זה עורר התרגשות עצומה בעבודה. והם גם מאוד שמחים על כיסוי בתקשורת המקומית. לפיכך אירחנו השבוע עיתונאי וצלם מקומי והנה התוצאה. ויש תמונה שלי. כל הסיפור הזה כדי להסביר את התמונה שלי.

משרדי בבל

תמונה מתוך כתבה שמתעדת את משרדי בבל. זה ז'אנר שנתקלתי בו רק כאן: הרבה סיקור עיתונאי של המשרדים, המבנים הפיזים, בתוכן יושבות חברות הפלא האלה, שעושות אינטרנט

הסיפור הנורא על הציפורים (ואף מילה על מזג האוויר)

השבוע באחד הימים, אחרי ארוחת הצהריים, צעדנו לנו כמה אנשים, שלושה מהם מקומיים, אחד יליד ברלין והשניים האחרים וותיקים בעיר, דישדשנו לנו לאט לאט על גבי הקרח הדק, מנסים לא להחליק, לא ליפול, לאורך ברגמן שטרסה, בחזרה מארוחת הצהריים למשרד. צעדנו בצד שקרוב לבתי הקברות. הם שמעו משהו. הם שמעו שירת ציפורים, והם זיהו את השירה ואת הציפורים בתור ציפורים נודדות שמגיעות אל העיר כל אביב, ואז פרץ מהם בשטף נרגש, אפילו נסער, הסיפור הנורא על נדידת הציפורים.

מסתבר שכמו שתושבי ברלין הכינו את עצמם בסוף פברואר תחילת מרץ לבוא האביב, גם הציפורים הנודדות במקום מושבם החמים באפריקה הכינו את עצמם למסלול הנדודים הקבוע שלהן ואף יצאו אל הדרך. הם שטו בעוז כל הדרך עד לאלפים. ואז ראו כי נורא: הארץ לא יבשה, השלג לא דעך, האוויר לא התחמם. הן עשו אחורה פנה, הן לא חצו את האלפים, הן הסתובבו, על המקום, ונעלמו. לא לגמרי ברור לאן. האם חזרו לאותה נקודה מהן יצאו? האם הן מחפשות מסלול חלופי? מה קורה אתן?

וזה לא הכל. כי מסתבר, כפי שהעידו צלילי הזימרה שמשכו את תשומת הלב של חברי, מסתבר שחלק מהציפורים בכל זאת השלים את הדרך והגיע אל העיר. לבית הקברות בברגמן שטרסה, ליתר דיוק. היו שם כמה משורדות המסע, ציפורים נודדות שהגיעו אל העיר הרבה לפני שהעיר מוכנה עבורן. כולנו נשטפנו דאגה: איך הן ישרדו את הלילה, למשל, במינוס 15 מעלות? מה יהיה אתן?

הסיפור הזה נמסר לי בדרך חזרה מארוחת צהריים למשרד, וכעבור כמה שעות אישש אותו חבר ישראלי קורא עיתונות מקומית. זה בהחלט סיפור. עוד חברה סרקה את הרשת וגילתה שבנוסף לדאגה הכללית, סירוב הציפורים להגיע אל העיר ייצר מיני משבר תיירותי, כי בתקופה זו של השנה קבוצות צפרים מגיעות אל העיר להתבונן בפלא הנדידה, והשנה, יוק, אין נדידה, אין קבוצות, יש משבר.

אמשיך לדווח.