ברלין – תל אביב – ברלין (שוב)

אתמול חזרתי אל הרמן אייקה, בית הקפה החביב עלי על ברונן שטרסה. לפני שנסעתי הרמן אייקה היה סגור. שיפוצים. כל ינואר היה סגור והפתיחה המחודשת נקבעה ליום בו נסעתי. אז רק שלשום, כמה ימים אחרי שחזרתי, ושבועיים פלוס אחרי שנפתח מחדש, נכנסתי והזמנתי קפה ופתחתי את הלפטופ והתיישבתי לעבוד.ישבתי בחדר הגדול, בצד ימין של הספסל, ובצד שמאל שלי ישבה מישהי והתעצבנה בעברית. או לפחות ככה זה היה נשמע לי.

היא הרימה את הקול שלה. אני הרגשתי אי נוחות. למה היא חייבת לצעוק? למה אני מרגישה אי נוחות?

היא לא צועקת. האי נוחות שלי לא עוברת, אבל אני מבינה: היא לא צועקת. היא פשוט מדברת בעברית. ורוצה להיות ברורה. היא מדברת עם לקוח או משהו כזה. שיחת עבודה. וזה לא שהיא צועקת, היא מדגישה מילים. היא מדברת בעברית, במובן הכי מלא שלא זה, כלומר היא מדברת כמו ישראלית, במילים בעברית ואנרגיה של ישראלית. היא מרימה את הקול אבל לא בכוונה, זה פשוט, העברית שלנו היא קולנית, חדה, חותכת, חותרת לאיזה בהירות, כמו השמים הבהירים עד שקופים של תל אביב.

IMG_20180208_125245.jpg

קודם כל רצתי לים. לראות את הים. היא אפור. הרבה מהימים שלי בתל אביב השמים היו אפרפרים, משהו בין זיהום וחיוורון.

***

בביקור הזה שלי בישראל חזרתי אל שכונת הכרם. זה מוזר, האופנים שבהם אפשר להכיר עיר. יש הרבה מהם. שכונת הכרם תמיד היתה שם אבל לא בשבילי, לא שלי. במשך הרבה שנים עבדתי ליד, היו לי שתי עבודות שונות, לאורך עשור, על רחוב טשרניחובסקי. אכלתי המון פלאפל ג'וני. יש לי זיכרונות מרחוב טשרניחובסקי. יש לי חיבורים.

משכונת הכרם אין לי. הכי הרבה הגעתי אל הכרם בשביל לאכול חומוס קומפלט אצל הסורי. משוק הכרמל נמנעתי. היתה תקופה קצרה שחיבבתי את הקפה הצרפתי בגאולה. הוא לא קיים יותר וגם אז אי אפשר היה לראות ממנו הים, אבל היתה לי הרגשה טובה לדעת שהוא שם. ואז, לפני שנתיים, אחותי ובעלה ובני ביתה עברו בחזרה אל העיר, אל שכונת הכרם, ואני באתי לביקור בתל אביב והשתכנתי אצלם, ומאז זה כמעט מסורת, כלומר, לפני כמה ימים חזרתי מביקור בישראל ופעם שניה שלי בכרם.

IMG_20180207_104620_902.jpg

הכרם. אם מסתכלים על שכונת הכרם בלי לדעת שזה שכונת הכרם, היא נראית קצת כמו ערים עתיקות אחרות, מרסי נניח. חוסר סדר קאוטי. בתים בגבהיים שונים. רעפי עץ ישנים. אילתורים.

זה מוזר לחזור למקום שהוא גם זר וגם לא זר לחלוטין. כמו ביקור שני בארץ זרה. הזרות מרגישה מוכרת יותר. יש הבהובים של מוכרות. הזיכרון נאבק בעצמו, הנה, כאן עשיתי, כאן שתיתי, או שכאן, זה הכל כל דומה כשלא מכירים, אבל זה מרגיש מוכר. הזיכרון משווה בין דברים שהוא לא מכיר, מחפש משהו להיאחז בו.

ככה הרגשתי כשהסתובבתי בכרם. המוח שלי השווה בין דברים שהתרחשו לפני 10 חודשים, בביקור הקודם, ובין ההווה. הסתובבתי במקום מוכר בו ההיסטוריה שלי קצרה. זה לא היה עוד החוטים העבים שמחברים אותי אל תל אביב. לא השתי וערב של זיכרונות כמו בנסיעה אל הקיבוץ או ביקור בשכונה בה אני גרתי. לא הייתי צריכה לחצוב לי דרך. זה היה חוטים דקים, רפויים. הם אפשרו לי לראות דברים חדשים. למשל, הבתים. צילמתי הרבה בתים בימים שלי בכרם.

הסתובבתי בשכונה וצילמתי בתים וראיתי איך אנשים, עוברים ושבים, מסתכלים עלי מצלמת בתים ומסובבים את הראש שלהם לכיוון אליו אני מכוונת את הנייד, מחפשים מה אני מצלמת, למה אני מצלמת את הבית הסתמי הזה, בטח תיירת, מסתובבת עם מצלמה, כל דבר נראה לה אקזוטי.

IMG_20180209_084508_971.jpg

הבית היפה הזה על אלנבי. הוא תמיד היה שם? כי אני לא הבחנתי. לא ידעתי.

***

ואז קמנו ביום שבת בבוקר והחדשות עבדו, אולפן פתוח. מטוס הופל בצפון. שני טייסים נפגעו. מלחמה בפתח. נספיק לנסוע לקיבוץ לפני פרוץ הקרבות?

אני לא רוצה לראות, אני יוצאת אל הרחובות, הולכת לאט, מחפשת קפה פתוח, מסתכלת על הבניינים. הבניין הזה בפינה של אלנבי והשוק, הוא תמיד היה כל כך יפה? והטייס שצנח, הוא ראה, לפני שנגע בקרקע, שאין מצב שהוא נופל טוב? הוא הבין שזה הולך לכאוב? הוא יצא מזה?

IMG_20180210_091909_527.jpg

בכניסה לשוק. הבית היפה הזה תמיד היה שם? שבת בבוקר, יום יפה, כולם רואים חדשות, או בורחים מחדשות. הרחוק ריק, אני משוטטת

אז ישבנו וראינו חדשות. כלומר לא ישבנו ולא ראינו, שבת בבוקר, עוד מעט נוסעים אל הקיבוץ, כל אחד עשה את שלו, אבל ברקע היתה הטלוויזיה, ועווית של התרגשות, מה קורה, זה קורה, זה באמת? זה לא אמיתי, לא כזה שמבטל ביקור בקיבוץ, זה סתם, בקטנה, אבל מטוס ננטש, ומשהו הופל, וזה לא קרה מאז שנות השמונים, ואולי זה כן אמיתי, והטייס שנפצע, ומה פתאום צונחים. המשפחה שלו כבר יודעת?

הייתי רוצה לא להתרגש מכל זה. זיהיתי את ההתרגשות שלי ולא אהבתי אותה. זה כל כך מרגש, אולי תכף הסוף, או המלחמה הגדולה, או מה קורה, אבל התחושה הזאת שמשהו גדול קורה והוא תכף יגיע אלינו, ולמה זה כל כך מרגש. אחר כך נסענו לקיבוץ. מה שלא קורה לא היה גדול מספיק לעצור את התוכנית הזאת. וגם בקיבוץ דיברנו קצת על הטייס הפצוע, ואיך נפצע, למרות שלא אמרו, ואני כל הזמן חשבתי עליו, על הרגעים האחרונים שלו, לפני הנגיעה בקרקע, האם ידע שהוא עומד להיפצע? האם ראה את הרעה שתכף תיפול עליו? מה חשב? מה הרגיש?

ולמחרת, יום ראשון. ביום ראשון לא שמעתי כלום על הטייס שנצח. ביום ראשון כבר היה נושא אחר. ביום ראשון בצהריים היתה תקלה של הוט והאינטרנט הפסיק לעבוד בשכונת הכרם ולמי אכפת מגורלו של טייס שצנח כשאין אינטרנט? אחר הצהריים נסעתי לאזור השרון והקשבתי לרדיו וכל הזמן היה נדמה לי שהם שכחו להגיד משהו. אה. הטייס. הם שכחו לעדכן אותי על מצבו של הטייס. בערב היה גואל רצון בטלוויזיה. דרמות אחרות. נושאים חולפים. השיח לא עוצר לרגע. לא על שרה. לא על הטייס הפצוע. לא על הפליטים שתכף מגורשים. לא על כלום. השיח נע מסנקדל לשערוריה.

IMG_20180210_090022_239.jpg

אסתטיקה של הזנחה, של מוזנחות.

***

כשרק עברתי אל ברלין, בשנה הראשונה, כל הזמן היה נדמה לי שאני מזהה אנשים ברחוב. שההוא, או ההיא, זה מישהו שפעם הכרתי. אולי בתיכון. אולי בקיבוץ. אולי אחרי. חברי ילדות צצו מולי באובאן. הפנים של המוכרת בחנות בגדים נראו לי מוכרות. וגם של האיש שישב בשולחן אחר בבית קפה. כל הזמן היה נדמה לי שאני מכירה את האנשים. אני חושבת שחיפשתי קשר. הקשר. חיבור כל שהוא.

בתחילת הביקור אמרה לי אחותי משהו על זה שיש לה חברות, כמוני למשל, שהולכות בעיר וכל הזמן אומרות "שלום", "שלום", לעוברים ושבים. כל הזמן פוגשות מכרים על מדרכות תל אביב. היא חזרה לגור בעיר אחרי 20 שנה. אני עזבתי את העיר אחרי 20 שנה של מגורים בה. מהרגע שהיא אמרה את זה כל הזמן חיפשתי בעינים מכרים. קיוויתי לפגוש מישהו שאני מכירה באופן בלתי מתוכנן. הסתכלתי על פרצופים בשוק, בבית קפה, ברחוב, ולרגע היה נדמה לי שאנחנו מכירים, שהכרנו בעבר, שיש לנו היסטוריה. אבל יוק, זה לא קרה. דווקא בביקור הזה לא נתקלתי באף מכר שלי באופן ספונטאני, ככה סתם, ברחוב.

IMG_20180209_190357_934.jpg

אסתטיקה של התפוררות. אפילו מבעד לזמן ולחסימות ולקשקושים באדום הבניין הזה מהמם

***

להגיע לישראל, לאותו מקום בו הייתי לפני 10 חודשים, הרגיש לי קצת כמו להצטרף לנרטיב באמצע, אני הדמות שמופיעה אחת לכמה פרקים ומתנהגת כאילו היתה כאן כל הזמן. אני הדמות השתולה. הדמות שאין לה רקע. שמופיעה פתאום. לפרקים. לרגעים. מהבהבת על המסך וכבה.

כי גם זה: להסתובב ברחובות תל אביב עבורי זה ההוכחה הקרה, החותכת, שהעולם ממשיך בלעדי. כל הזמן שאני כאן, כל הזמן שאני חיה בברלין והולכת על המדרכות של ברלין ואוכל בבתי הקפה והמסעדות של ברלין וצוברת זכרונות בברלין, כל הזמן הזה, הזמן שאני לא בתל אביב, כל מה שהשארתי שם ממשיך. רק בלעדי.

לבקר בתל אביב מהחיים שלי בברלין, לחזור אל תל אביב, הרגיש לי כאילו הושתלתי בחזרה ברצף שאינו שלי עוד. לחזור אל ברלין, אחרי ביקור בתל אביב, היה כמו לחזור אל מקום אותו הרגע עזבתי, הרצף נשמר. הזמן לא נקטע. בברלין חורף.

IMG_20180213_104023.jpg

כשהייתי קטנה נהגנו להגיד על שקל לזהות ישובים ערבים, כי הבתים בהם לא גמורים. זה היה מין מאפיין כזה, בנייה לא גמורה, בתים צבועים באופן חלקי, ישוב ערבי. אחר כך ראיתי את זה הרבה במזרח, בהודו. בונים עד שנגמר הכסף, לא הפרוייקט.

מודעות פרסומת

דברים שחוזרים על עצמם ודברים חד פעמיים ודברים של פעם ראשונה

דברים שחוזרים על עצמם

בצד האחורי של הבניין בו אני גרה יש חלונות מרובעים קטנים שפונים אל הרחוב. בצד שהוא ההפך מהכניסה אל הבניין. לאורך כל הרחוב. כל הבתים ברחוב מחוברים, קופלקס דירות, בלוק שלם, כל הרחוב, ולכולם יש, בצד שממנו לא נכנסים אל הבית, שורת חלונות מרובעים ונמוכים שפונים אל רחוב. אני מאוד אוהבת את החלונות האלה. הם מרובעים לעילא. סימטרים. קווי הגבול שלהם חצובים. יש בהם עומק. שכבות. פינות ועומקים. שקיפות קלה. תהייה. מה מסתתר בצד השני של החלון? מה יש בפנים?

(ויש המשך).

IMG_20170602_104556

אני חושבת שבפנים יש אכזבה. אלו לא חלונות שמכסים על ארוחות משפחתיות. הם נמוכים מדי. אלו החלונות של המרתפים. ועדיין. עשו אותם. חלונות שפונים אל הרחוב. מרובעים ומלבניים. סימטרים. מסודרים. הרמוניים. אני מאוד אוהבת את החלונות האלה. הם חלק מהשפה העיצובית של העיר עבורי. אני מזהה בהם את המרובעות הסיגנונית של ברלין.

ויש המשך.

IMG_20161209_130555

יום אחד עמדו נעליים על אדן החלון. על האדן של אחד מהחלונות המרובעים שפונים אל הרחוב בבניין בו אני גרה ניצבו נעליים שחורות עם עקב מרובע.

זה לא לא מקובל. כלומר, מקובל להוציא דברים – חפצים, רהיטים ישנים, כלי מטבח, משחקים – מקובל להוציא אותם אל הרחוב ולהשאיר אותם שם. אולי מישהו ירצה וייקח. דברים מסודרים בערמות, או בתוך קרטונים. אבל אפילו בשביל תרבות שמסדרת את השאריות שלה, האשפה, הדברים שלא צריך, אפילו בשביל תרבות שמסדרת את הזבל כשהיא מוציאה אותו למרחב הציבורי, הנעליים הפתיעו אותי. זה היה יפה מדי. מסודר מדי. כאילו מישהו קישט את הרחוב. עשה אמנות. תכנן וחשב ויצר תמונה משולמת. תמונה של אורבניות.

צילמתי. פרסמתי בפייסבוק. האחיינית שלי כתבה שזאת תמונה שואתית משהו. היא גרה בירושלים. אני כבר חמש ומשהו שנים בברלין. עולם האסוציאציות שלנו שונה.

הנעליים האלה, מישהו הוציא אותן לרחוב כי הוא לא צריך אותם יותר ומתוך תקווה שמישהו אחר, מישהו שכן צריך, יעבור שם וייקח אותן? או אולי מישהו רק קיצר את הדרך שלו אל הפח? ואולי הם בכלל מה שהן נראות, מיצג, אמנות, מיזם כלשהו?

ויש המשך.

IMG_20170123_153424

ואלו?

יום אחר, נעליים אחרות. חורף. ינואר. אותו הרחוב. חצי מגף מעור בצבע בורדו. הצבע שחוק. נראה שהשתמשו בהם הרבה, בחצי מגף.

ויש המשך.

IMG_20170212_164238

אותו רחוב. בבניין מול הבניין בו אני גרה. חלון פחות נאה. שני זוגות נעלי גברים.

בכוונה? זבל? אמנות? אמירה? סתם שטות?

ויש המשך.

IMG_20170305_111729_917

סוף החורף. נעלי בית וגליל של נייר טואלט. מישהו הוציא אותם ביחד או שזאת קומפוזיציה מקרית? נגמר החורף ולא צריך את הנעליים יותר, אלו נעליים חד חורפיות?

ויש המשך.

IMG_20161130_155308

אפילו החורף לא נמשך לנצח. עונות השנה. הכנות לאביב.

ומה אתן תנעלו? מה נשאר לכן בבית?

גם אני צריכה הוציא את הנעליים שלי אל הרחוב? זה משהו שעושים עכשו?

ויש המשך.

IMG_20170601_122130

קיץ. השבוע. נעלי סירה עם שפיץ חתוך.

רחוב, כמה שאתה יפה לי לפעמים.

דברים חד פעמיים לחלוטין

השבוע, באחד הימים היפים והנעימים, השכנה החדשה יחסית הוציאה כסא נוח אל החצר הפנימית, הנעולה, וישבה בה, עליו, מתחת לעץ, על הדשא. חמש וחצי שנים שאני חיה כאן, מתוכם ארבע וחצי שנים עם הגדר המיותרת בתבל, ואף פעם לא ראיתי מישהו משתזף בתוך החלק המגודר.

זאת תמונה משלב ההכנות.

IMG_20170512_140440_1 (1)

השכנה מכינה לעצמה זולה בחצר הפנימית, בחלק המגודר. פעם ראשונה בהחלט

דברים שהפסיקו לעבוד ומחייבים תגובה, התייחסות

חמש וחצי שנים שאני כאן. עברתי את נקודת הציון שהיא חמש שנים. אני מאחוריה. או שהיא מאחורי. חמש וחצי שנים, שני מספרי טלפון. את הראשון קיבלתי מהעבודה. את השני רכשתי לעצמי. אחרי שהחזרתי את הטלפון למקום העבודה ממנו הזדכתי, החלטתי שאני רוצה מספר משל עצמי. אבל כל חברות הטלפון כאן מחייבות לחתום על חוזה של שנתיים.

זה לא בשבילי. לא אני. מה פתאום התחייבות לשנתיים. אין לי מושג כמה זמן אני נשארת כאן, ובמילא, גם בישראל לא חתמתי על התחייבויות של שנתיים. אני לא מתחייבת על העתיד. אז הלכתי לאלקסה אל הקומה של מדיה מרקט ורכשתי כרטיס סים נטען ומאז אני איתו. כשצריך, אני מטעינה אותו דרך האינטרנט. בלי חוזה. בלי התחייבות. הכל טוב.

אבל חמש שנים. חמש וחצי שנים. ואני כאן. ואני מטפלת בדברים. בבירוקרטיה. ביטוח לאומי. העברת זכויות. דברים כאלה. כאילו אני נשארת כאן. כאילו אני מתחייבת על העתיד. אז אולי בכל זאת הגיע הזמן לוותר על הסים פרי פייד שלי ולהיכנס אל חוזה רגיל? אולי אני בכלל מוכנה?

יצאתי ברגל אל חנות וודהפון הקרובה אל ביתי.

חחח. זה לא נכון. כל זה, כל הסיפור הזה, הוא לא נכון.

ברלין, קיץ, 2017

ברלין ביום של מזג אוויר נאה

מה שקרה זה שאחרי שלוש שנים בהם הכל עבד כמו שצריך, טיקטק, טיק וטק, חזרתי מביקור של חודש בישראל, התיישבתי אל השולחן, פתחתי המחשב וניסיתי להטעין את הסים קארד שלי. כמו תמיד. כמו בכל חודש בשלוש שנים האחרונות. רק שלא.

הממשק של וודהפון הודיע שהוא לא מזהה את המספר שלי. ניסיתי שוב. ושוב. הוא התעקש. המספר שלי לא מוכר. במקביל התחילתי לקבל סמסים מ Callya, הספק של וודהפון שממנו רכשתי את הכרטיס. בסמסים נאמר שנגמר לי האשראי ועלי להטעין. ניסיתי. כשלתי. הממשק לא מזהה את המספר שלי, גם כשהסמסים שטים אלי בניחותא.

ניסיתי לפנות דרך האתר אל שרות הלקוחות. צריך להזדהות באמצעות המספר טלפון. נכשלתי. המערכת לא מזהה את המספר שלי. עוד סמסים הגיעו ובישרו שאין שאני במינוס קרדיט. מינוס. 70 אגורות מתחת לקרדיט אני והטלפון שלי לא יעבוד ככה שוב לעולם ואין לי איך להטעין.

אתמול נשברתי. בכל זאת, טלפון אני צריכה. חיפשתי באתר את חנות וודהפון הקרובה אל ביתי. בקניון בשונהאוזראלי. אוקי. אני בדרך. הגעתי אל הקניון. עברתי דרך דוכני האספרגוס ונכנסתי פנימה. איתרתי את חנות וודהפון. לשמחתי היא היתה כמעט ריקה. 3 עובדים, 2 מהם טיפלו במישהו. ניגשתי אל השלישי. הוא היה שמח ומאיר פנים ואמר שישמח לעזור וישמח לדבר באנגלית וכמה נפלא בכלל שבאתי לשם.

בית קברות, ברלין, קיץ 2017

בית הקברות הקרוב אל ביתי ביום של מזג אוויר נאה

סיפרתי לו את הבעיה.

"שלוש שנים עם פרי פייד?!?" הוא אמר "למה למה למה ככה?"

"בעיות עם מחויבות", אמרתי לו.

הוא צחק. היה נעים. היתה אווירה טובה. הוא לא מצא את הטלפון שלי במאגר של וודהפון. הוא הודה שהסמסים, שכל הזמן המשיכו להגיע, הם משלהם, מהם, אבל אלאס, במאגר, איפה שקובע, המספר שלי לא.

"מה עושים?" שאלתי.

הוא הסכים איתי שהמצב מוזר. שמשהו פתאום השתנה. משהו לא ברור. הוא אמר שהוא לא יודע מה השתנה ולמה מה שעבד כל הזמן הפסיק פתאום לעבוד. הוא הסביר לי שהסים שלי הוא בכלל מחברה אחרת, שרק משתמשת בתשתית רשת של וודהפון, ואולי החברה האחרת תוכל להסביר את התעלומה. אמרתי לו שכבר שלוש שנים, שלוש שנים, והכל בסדר. הוא הסכים עם כל העובדות אבל אמר שהוא לא יכול להטעין את הכרטיס שלי כי הוא לא במאגר. הוא הציע לי ללכת למשרדים של החברה האחרת. אמרתי לו שאני כבר כאן והוא הסכים איתי. אז הוא הציע לוותר על הסים פרי פייד ולעשות חוזה כמו בן אדם, כמו של בני אדם שחיים כאן. הוא הבטיח שהוא יטפל בהכל, שוודהפון תעביר את המספר הקיים שלי אליהם, זה יקח 10 ימים גג, ואחרי זה הכל יהיה בסדר. בלי הטענות ובלי כלום. הסכמתי.

אז הוא עבר איתי על מיני החוזים שיש לוודהפון להציע. סלולי ואינטרנט בבית. סלולי טלפון נייח ואינטרנט בבית. כל הצעה שלו כללה יותר חיבורים ופחות כסף. אבל אני בשלי. רק נייד, אמרתי לו, רק אינטרנט בנייד.

שעה וחצי העברנו ביחד, אני והוא ושני אנשי הצוות הנוספים בחנות של וודהפון בקניון בשונהאזוראלי. שעה וחצי מלאות בחיוכים גדולים ומבוכות קטנות ואחרי שעה וחצי הטלפון שלי חזר לעבוד, אותו המספר, חוזה חדש. הוא הדפיס עבורי את החוזה ונתן לי אותו לחתימה.

"הנה ה – Contract sheet שלך" הוא אמר. ואז שאל, "ככה אומרים, Contract sheet?"

"לא", אמרתי לו, "רק Contract".

"אז מה זה ה- Sheet", הוא שאל, ואני אמרתי לו ש ה – Sheet זה עבור spreadsheet, כמו אקסל, לחישובים וכאלה, אבל Contract זה רק Contract, אמרתי לו, בלי שום Sheet.

שעה וחצי, שלושה מוכרים, אני ועוד לקוח אחד. בחיי שאני לא מבינה איך זה שגרמניה היא מעצמה כלכלית.

שיטוטים: פחות בעיר, יותר בין הספרים

"בארץ הזאת אתה חייב להיות חייב, אחרת אינך רשאי. כאן אינך הולך במקום כלשהו, אלא אל מקום כלשהו. לא קל כאן לנו ולשכמותנו" (פרנץ הסל, שיטוטים בברלין).

IMG_20170223_172534.jpg

התחלתי לקרוא את הספר של פרנץ הסל, "שיטוטים בברלין". אני רק בהתחלה, בתחום הפרק הראשון, והסל משוטט כרגע במערב, לא באזורים שלי, ואני מאוד אוהבת את הספר ומקנאה קצת. גם אני רוצה לכתוב ספר על שיטוטים בברלין, או שיטוטים בכלל, ואני חושבת מה הדרך הנכונה עבורי לתת כבוד למשוטט-על יסודי שכזה, כמו הסל, משוטט ומתעד, מתעד ומשוטט. "אלבום תמונות במילים" היא כותרת המשנה של הספר, להסל לא היתה מצלמת סמארט פון בתיק, נטוראליש, ובספר יש יותר מחמש מאות עמודים כתובים. אולי אם היתה לו מצלמה היו פחות עמודים בספר, אני חושבת.

התלבטתי איך לקרוא בספר הזה, המשוטט, איך נכון לקרוא בו. אולי לקרוא בתנועה, תוך כדי שיטוט, הרי אני פה וזאת מין הזדמנות יוצאת מן הכלל שכזאת. או אולי לתת לספר להכתיב את מרחבי השיטוט שלי, אולי לקחת את הספר איתי לשיטוט ולהשתמש בו כמו במפה או מדריך פרטי, הסל מכסה בספר את כל השכונות של העיר, אני אגיע למקומות, שכונות בהם לא ביקרתי, הפנים של בתים שראיתי רק מבחוץ, הסל ידריך אותי, הוא יסודי ומכסה את העיר כולה, כלומר, כמו שהיתה בשנת 1927. או אולי, חשבתי, אולי אני אהייה למצלמה שלו, 90 שנה אחרי, אצלם את מה שהוא כתב עליו, או מה שנשאר ממה שהוא כתב עליו. אז כמה זמן הספר שכב אצלי ואני חשבתי מה הדרך הנכונה עבורי לקרוא אותו, וגם דחיתי קצת את תחילת הקריאה כדי שתסתכרן יותר טוב עם מזג האוויר, כלומר, מבאס לקרוא ספר על שיטוטים בימים של מזג אוויר כה לא ידידותי למשוטט. בנתיים קראתי ספרים אחרים.

IMG_20170212_165010.jpg

הסל כותב: "בברלין הישנה החיים שמאחורי הבתים הפנימיים ובתי הגן נהיים דחוסים יותר, פנימיים יותר, ומעשירים את החצרות, החצרות העניות עם הצמחייה הדלה בפינה, עם מוטות החביטה בשטיחים, עם פחי האשפה ועם בארות המים שנשארו שם מין הימים שלפני המים הזורמים"

***

מאז שחזרתי מהטיול ברכבת הטרנס-סיבירית אני קוראת במכשיר קינדל. לפני כן, כשרק עברתי אל ברלין, עשיתי ניסיון לעבור לקורא אלקטרוני, אייפאד היתה הבחירה שלי אז, ונכשלתי. לא סבלתי את החוויה. לא קראתי. בסוף חזרתי אל ספרים פיזים. אבל לפני הטיול הייתי חייבת לעצור ולחשוב. כמה ספרים לגרור איתי ברחבי סיביר? הרי זה מטורף, ופתטי. אז השאלתי מחברה מכשיר קינדל ונסעתי לטיול מצויידת בעשרות שעות אופציונאליות של קריאה נעימה, ואהבתי, ואחרי שחזרתי מהטיול קניתי קינדל ובגללו אני לא בטוחה כמה עמודים באמת יש בספר של הסל, אני קוראת אותו על המכשיר והמכשיר אמר לי, כשהייתי בעמוד הפותח, עמוד השער, שיש לי 6 שעות ו – 21 דקות של קריאה בספר.

לא התחלתי עם הסל על הקינדל. כדי לאפשר לקינדל להיקלט טוב בחיי, החלטתי להתחיל איתו עם ספר שהיה הימור כמעט בטוח עבורי. התחלתי עם ספר של אורסולה לה גווין, The Lathe of Heaven שמו, והקדשתי שעתיים ושש דקות לסיפורו של ג'ורג' אורר (Orr), הגיבור שחולם חלומות אפקטייבים, כלומר, החלומות שלו, הדברים שהוא חולם, הופכים להיות המציאות של כולם, ורק הוא, המסכן, רק ג'ורג' יודע את זה, עבור כל האחרים, כל המילארדים שחיים על פני כדור הארץ, המציאות היא המציאות והם לא זוכרים מה היה קודם, רק ג'ורג' זוכר, וזה נטל ממש לא קל.

להחלטה הראשונית שלי על הספר הפותח את תקופת הקינדל היו השלכות שלא חזיתי מראש. אחרי שסיימתי גם ג'ורג' קינדל העלה בפני הצעות פרקטיות לספרים נוספים, בנוסח החביב על אמאזון, אנשים שקראו את זה קראו גם את זה. והזה השני היה The Three Body Problem, ספר שעד אותו הרגע לא שמעתי עליו, ומהרגע שכן שמעתי הוא מאוד סיקרן אותי. גם הספר הזה מד"ב, ואני בכלל לא רציתי להמשיך עם מד"ב, רציתי לשנות, אבל אז פשפשתי קצת ולמדתי שהספר הוא סיני, ושהוא תורגם לאנגלית, ושזה ספר המד"ב הסיני הראשון שתורגם לאנגלית, והוא זכה בפרס הוגו, שזה האוסקר של המד"ב, וזה הספר הראשון שלא נכתב באנגלית וזכה בהוגו, וגם ברק אובמה וגם מארק צוקרברג המליצו עליו. וחוץ מזה, כותרת המשנה שלו היא Remembrance of earth’s past, וזאת לא כותרת שאני יכלה לעבור לידה בלי להיעצר.

IMG_20170214_160302.jpg

"מסביב לבילופלאץ ולאלכסנדרפלאץ קם ונהייה עולם חדש בגושי בניינים כבירים. פרוייקטים חדשים משורטטים חדשות לבקרים כדי ליישב את הבעיות בשוק הנדל"ן ובתחום התחבורה. בעתיד שוב לא יוכלו היזם ומהנדס הבניין לקלקל את סגנון העיר באמצעות מבניהם החריגים. את זה לא ירשה תקנון הבנייה שלנו". הסל. ואני בלב: חחח

28 שעות מהמלאי שיש לי הלכו עד כה אל הסאגה הזאת, שמתעדת 470 שנה בדרך אל חורבן האנושות, מימי מהפכת התרבות בסין והלאה 4 מאות קדימה, מתוכן 450 שנה האנושות יודעת שהיא הולכת להיחרב ולא מצליחה למנוע את זה, גם בגלל שהמצב מורכב והיקום על מגוון הציביליזציות שמתקיימות בתוכו הוא יער שחור (Dark Forest הוא השם של הספר השני בטרילוגיה, והוא אכן dark), וגם בגלל שהאנושות היא האנושות, כלומר, מטוררלת ומסוכסכת ומלאת קונפליקטים ולא מסוגלת להסכים על שום דבר.

הסאגה הזאת, שאני טבעתי בה כמו שטבעתי באודיסאה כשקראתי בו בפעם הראשונה, או בסיפורי המיתולגיה היוונית, משמר או משחזר את רוח הסאגות הגדולות. גדול ועצום ועמוק ורחב ומתחת למים ומעל השמים. אלפי מילים שמנסחים רעיונות אפשריים, טכנולוגיות שלא קיימות, צורות חיים שטרם פגשנו, סיוצילוגיה של ציווליזציות ביקום, כלי נשק עתיידניים, התפתחויות חברתיות, אסונות ופריצות דרך, שני צעדיים קדימה ושלושה אחורה. קראתי משתאה אל מול הגדול, תוהה איך Liu Cixin כתב את זה, איך עובד המוח שלו, כמה הוא קדח בתוך עצמו לברוא את כל השמים וארץ ותקווה וחורבן הזה.

אחרי 28 שעות כאלה (11 שעות ו – 45 דקות לטובת הראשון, 16 שעות ו – 2 דקות לטובת השני) החלטתי שאני חייבת להתנתק מהסאגה הזאת, על גודלו האין סופי של היקום וקטנותו האין סופית של האדם, אפילו שיש עוד ספר אחד, השלישי והמסכם, ובו עוד 11 שעות פלוס עד לסוף כל הסופים. די לי. מספיק. במילא חורף ומזג האוויר מחורבן ומצב הרוח שלי מגעגע. מספיק. רציתי משהו אחר. רציתי משהו מנחם. רציתי משהו שאני יכלה לראות את ההתחלה ואת הסוף שלו. אז קראתי את "מנדל של הספרים" של סטפן צוויג.

IMG_20170212_174956_197.jpg

"ואני חש כמה אני עייף מכל כך הרבה ברלין" כותב הסל, וזה רק בפרק הראשון, וזה נכתב בשנת 1927.

***

ב"מנדל של הספרים" הדובר, שהוא לא מנדל אל מכר של מנדל, ואולי בכלל בן דמותו של צוויג, חוזר אל וינה מביקור "ברובעים החיצוניים של העיר" ויורד עליו גשם אז הוא נכנס אל בית קפה שהיא "בית קפה בורגני כמו בווינה של פעם, מלא עד להתפקע אנשים קטנים שצרכו יותר עיתונים מדברי מאפה", ושם הוא יושב ו – "כבר התחלתי להתפתות לאותה בטלה עצלה הזורמת בחשאי כסם מרדים מכל בית קפה וינאי אמיתי" אז שהוא נזכר במנדל ועובר לספר עליו, ואני, הקוראת, נזכרתי כמה צוויג נפלא וגם בזה שמכל התקופות הסיפרותיות החולשה הכי גדולה שלי היא אירופה בין שתי מלחמות עולם.

מנדל עצמו הוא סוחר ספרים ש – "כל יצירה – בין שאחז בה פעם בידיו ובין שרק הבחין בה פעם מרחוק בחלון ראווה או בספרייה – ראה באותה דייקנות אופטית שבה האמן היוצר מבחין בפנימיותו בצורות שעודן בלתי נראות בעולמם של אחרים". וחוץ מזה הוא מהגר יהודי רוסי שסוחר בספרים מתוך בית קפה ווינאי וברשותו תעודות סוחר בלבד. לא אזרח. לא תושב. לא חוקי. עוצרים אותו. תובעים ממנו להבהיר את עניין האזרחות. הוא רוסי, הסביר, "מובן שרוסי. והוא עצמו? אה, כדי להתחמק מן השירות בצבא הרוסי, ענה, גנב את הגבול כבר לפני שלושים ושלוש שנה, ומאז הוא חי בווינה".

ואני יכלה להמשיך ולצטט. "מנדל של הספרים" הוא ספר מקסים ומקסים שמציע ספרות יפה בלי נחמה, למנדל אין באמת מקום בעולם, ושום דבר לא נשאר אחרי המוות, חוץ מהספרות, אולי, כי "ספרים נוצרים רק כדי שיהיה אפשר לקשור קשרים עם האנשים גם אחרי מותנו, וכך להתגונן מפני היריב הבלתי נלאה של החיים כולם: היותנו בני חלוף ונשכחים מלב".

***

הספרים המוזכרים בפוסט:

The Three body problem,  Liu Cixin

The Dark Forest,  Liu Cixin

מנדל של הספרים, סטפן צוויג, תרגום: הראל קין

שיטוטים בברלין, פרנץ הסל, תרגום: טלי קונס

חוץ מזה קראתי את אוגוסט של כריסטה וולף וגם הוא מקסים, אבל לא מצאתי איך לשלב אותו בפוסט הזה.

תחנה אחרונה: בייג'ין

בסופו של דבר, הרכבת הסינית היתה הגרועה והישנה והעלובה שברכבות. את הלג האחרון של המסע, מאולן-בטור אל ביג'יין, עשיתי על רכבת של חברת הרכבות הסינית. רכבת שיצאה ממוסקבה ונסעה ברצף, 7 ימים ו – 6 לילות, עד בייג'ין. אני עליתי עליה ללילה האחרון של המסע. המיחם בקרון היה מקולקל. בשירותים לא היו ניירות טואלט. החלונות, החלון בתא שלנו והחלונות לאורך הקרון, הוחזקו במקומם בעזרת ניירות טישו פחוסים, דחופים בין החלון ומסילות החלון.

כל העובדים על הרכבת היו גברים והם כל הזמן עבדו. פעמים ביום מישהו עבר לאורך הקרון וניקה את החלונות במטלית. אבל הוא ניקה רק במפנים, מבחוץ החלונות נשארו מכוסים אבק משנות השמונים, היתה לזה אפס השפעה על המראה.

הרכבת הסינית

הרכבת הסינית, בתחנה המרכזית של מונגוליה. האשה בתמונה שייכת לצוות המונגולי. נשארה באולן-בטאור. על הרכבת עבדו רק גברים

בקרון איתי נסעה בחורה אוסטרלית צעירה וחולה. קילקול קיבה, התחיל אתמול. היא התנצלה מלמפרע, למקרה שתצטרך להקיא. היא עשתה את הטרנס -סיבירית פלוס. התחילה אצל אחות שלה באנגליה,  משם טסה למוסקבה. במשך חודש נסעה ברחבי סיביר, חודש במנגוליה ונשאר לה חודש עבור סין. השוונו מקומות. מה היא ראתה, מה אני. היא ניצחה. היתה במדבר הגובי. 5 ימים בלי מים זורמים.

בלילה היו את אירועי הגבול ובבוקר התעוררתי בסין. נופים אחרים. נופים של קידמה. הנופים מהחלון היו ההפך ממה שראיתי קודם, בסיביר, במונגוליה. מחוץ לרכבת הכל היה בנוי. מעובד. מתחוזק. מתורבת. מעשה ידי אדם. בכל הדרך, בכל הנסיעה ממוסקבה עד מונגוליה, עברנו דרך מנהרה אחת, בקטע של אגם בייקל. בקטע שבין מעבר הגבול הסיני ובייג'ין הרכבת נסעה דרך מיליוני מנהרות ועשרות אלפי גשרים. הנדסת כבישים המאה ה – 23. מחלון הרכבת הסתכלתי החוצה וספרתי גשרים ומנהרות ותחנות כוח. הסתכלתי למעלה, אל פסגות גבוהות, ולמטה, אל עמקים נמוכים, וגם למעלה וגם למטה, איפה שהעין שלי עברה, הכל בנוי וחצוב ומהונדס. ההרים מנוקבים במנהרות. העמקים חפורים לטרסות, מחלוקים לחלקות חקלאיות קטנות. הנהרות זורמים מתחת לגשרים. הטבע מהונדס. הו הקדימה. הגעתי אל הקדימה. הזאת היא קידמה?

תלושי מזון לרכבת

תלושי מזון על הרכבת. ארוחת בוקר בשעה 0630. ארוחת צהריים בשעה 1000. צפי הגעה לתחנה מרכזית בייג'ין, שעה 1200. וויתרתי.

***

הגעתי אל בייג'ין בשעות הצהריים, אחרי 28 שעות על הרכבת ועם עצבים מרוטים. בשעה האחרונה של הנסיעה הרכבת התקדמה בקצב של 7 ק"מ לשעה. השותפה האוסטרלית הסבירה שזה החוק, בגלל הזיהום אוויר, קצב הנסיעה של הרכבת במרחב העיר בייג'ין מוגבל. אני רציתי להתקלח. כל מה שעבר לי בראש זה מקלחת, מקלחת. מקלחת. אמרתי את זה לאוסטרלית. היא אמרה לי שגם היא ככה. היא אמרה שעוד שעתיים בערך, שזה הזמן שייקח לה להגיע מהרכבת אל הגסט האוס בתחבורה  ציבורית. אני אמרתי שאקח מונית. היא אמרה שהיא מקנאה בי, ואני אמרתי שזה מיתרונות הגיל.

ניסיתי להזמין מראש מונית. שלחתי מייל בקשה אל בית המלון. התשובה היתה שהם לא שולחים מוניות לתחנה הזאת כי היא צפופה מדי ואין בה מקום למכונית שלהם לחנות. הם כתבו שיש שם הרבה מוניות ויהיה בסדר. הם לא מכירים אותי. יצאתי מהתחנה וחיפשתי את התור למוניות. חציתי את התחנה מקצה אחד אל הקצה השני ולא מצאתי. בקצה של התחנה ראיתי איש במדים ושאלתי אותו איפה ה – Taxi. הוא סימן לי ללכת אחריו והוביל אותי אל מכונית טנדר גדולה. הוא קרא לנהג. הראתי לנהג את הכתובת ושאלתי למחיר והוא זרק מחיר כל כך מופקע, שהיה לי ברור שהוא מופקע. אמרתי לו, לא, תודה, ושאלתי שוב את המלווה איפה המוניות והפעם הוא הצביע לכיוון כלשהו והלכתי לשם.

הרחוב של המלון שלי בבייג'ין

הרחוב של הבית מלון ברגע יחסית שקט

ראיתי את המוניות, מאות מוניות עומדות אחת אחרי השנייה, שורות של מוניות במגרש חניה גדול, אבל ביני לבין המגרש היתה גדר ואני הייתי בצד הלא נכון של הגדר. ראיתי שני אנשים במדים בתוך החלק הנכון של הגדר, גבר ואשה, התקרבתי אליהם וצעקתי טקסי, טקסי, והם צחקו והצביעו על ים המכוניות שמסביבם, ואני גם צחקתי וניסיתי להסביר שאני לא יודעת איך להגיע אל כל המוניות האלה, לאן ללכת. הגבר במדים הצביע על שתי מוניות שעמדו במרחק כמה צעדים ממני, מהצד הנגיש לי, והלכתי אליהם ואחד הנהגים פתח לי את הדלת ואני נכנסתי והתיישבתי והראתי לו את הכתובת שלי בטלפון. הוא לקח את המכשיר, הסתכל בו, אז הסתובב אלי ואמר לי לצאת. אני לא מבינה שום מילה בסינית, והוא דיבר רק סינית, אבל הבנתי שהוא אומר לי לצאת. ממש עכשו, לצאת לו מהמונית.

יצאתי מהמונית והסתכלתי על הגבר במדים, שמבחינתי היה האחראי על כל המוניות בעיר, והוא צחק וקרא לנהג מונית והתפתחה ביניהם שיחה, בסופה האיש במדים לקח את הטלפון של נהג המונית, ואת הטלפון שלי, והסתכל בטלפון שלי על ההזמנה והכתובת של הבית מלון, וחייג את מספר הטלפון שהופיע בהזמנה מהטלפון של נהג המונית ונתן את הטלפון לנהג. מישהו ענה בצד השני והיתה שיחה ואז הנהג סגר את הטלפון וסימן לי לעלות על המונית והעמיס את התיק הגדול שלי מאחורה. אמרתי לאיש במדים הרבה תודה.

בייג'ין

בייג'ין. כל הזמן היא נראתה לי כמו בייג'ין. אבל בדיוק כמו בייג'ין. כמו בכל התמונות וכל הסרטים וכל הדימויים שהיו לי בראש

***

אחרי שהתארגנתי במלון, והתקלחתי, ושמחתי שמחה אמיתית מהמפגש עם מים זורמים, מגבות רכות וכלי מיטה ריחניים, הלכתי אל הקבלה ושאלתי איפה אפשר להחליף כסף. פקידת הקבלה לקחה מפה קטנה, סימנה עליה את הבית מלון, ואת הרחוב שלנו, והראתה שלי שבקצה הרחוב יש מקום להחליף כסף. הלכתי לשם, ולא מצאתי את המקום. הרחוב של הבית מלון מסתיים במפגש עם רחוב רחב יותר, 8 נתיבים, ובצד השני היו כמה חנויות קטנות. הלכתי אליהם ונכנסתי אל החנות שנראתה לי הכי רלוונטית. על חלון הראווה היה כתוב "אינטרנט" ו"אמייל" ועוד כמה מילים באנגלית שנראו לי מבטיחות. בכניסה ישבה בחורה צעירה בחליפה. ביקשתי ממנה להחליף כסף, כלומר, אמרתי לה Exchange, exchange. היא אמרה לי שכאן לא אקסצ'יינג. היא לא אמרה את זה. היא ניסתה לתקשר איתי באנגלית, ואחרי שהתייאשה הוציאה את הסמרטפון שלה והשתמשה בתוכנת תירגום. היא כתבה לי, כמה כסף את רוצה להחליף. עניתי לה. היא כתבה לי, זה יותר מדי עבורי. שאלתי אותה כמה יש והיא כתבה סכום בתגובה. זה היה מעט מדי. אמרתי לה תודה והתחלתי ללכת משם והיא הלכה אחרי והראתה לי על מפה בסמרטפון שלה לאן ללכת, איפה יש בנק. הלכתי לשם. בכניסה עמד שומר. אמרתי לו שאני צריכה אקסציינג'. הוא ביקש לראות דרכון. לא היה עלי דרכון.

חזרתי אל בית המלון. לקחתי דרכון ויצאתי אל הדרך שוב. הפעם היתה אשה בכניסה אל הבנק. אמרתי לה שאני צריכה אקסציינג'. היא שאלה אותי אם יש לי כרטיס וסימנה משהו לבחור צעיר לבוש במדים של הבנק. הוא ניגש אלי וביקש לראות דרכון. הראתי לו והוא לקח את הדרכון שלי והלך למכונת צילום וצילם אותו. הוא צילם את העמוד הראשון, והשני, והויזה, ואז נתן לי את הדרכון ואת הדפים המצולמים. בנתיים האשה במדים של הבנק אמרה שלא נורא שאין לי כרטיס ולחצה על מכונה ליד והוציאה לי פתקית עם מספר עליה. היא אמרה לי באנגלית לשבת ולחכות למספר שלי. היו בבנק חמישה כספרים פעילים וכמה שורות של כסאות לממתינים וכל הכסאות היו מלאים. הרבה תנועה.

בייג'ין

בייג'ין, הסימטאות שמסביב לבית מלון

כשהגיע התור שלי התיישבתי מול הכספרית. היא נראתה כמו גלויה של כספרית סינית צעירה. כמו דמות מקומיקס. היא היתה לבושה בחליפה של הבנק עם עניבה וחולצה לבנה וג'קט שחור, והחליפה היתה גדולה עליה, היא נראתה קטנה ומכווצת בתוך החליפה. היה לה שער קצר מאחורה והרבה פוני מקדימה ומשקפיים עם מסגרת שחורה גדולה. הפוני נפל לה על המצח והיא כל הזמן הזיזה אותו ביד.

מסרתי לה את היורואים שלי, ואת הדרכון, ואת הצילומים של הדרכון שהבחור הכין. היא הוציאה ערמה של טפסים והתחילה למלא. היא העתיקה פרטים מהדרכון שלי ומילאה את הטפסים שלה בכתב יד. ואז היא שאלה איפה החתימה בדרכון והראתי לה והיא סרקה את החתימה במין מכשיר שנראה כמו מיקרופון אליו מחוברת עין ענקית. היא הוציאה עוד טפסים ומילאה אותם וביקשה חתימות וכל חתימה סרקה והשוותה. עבר זמן ובכספרים לידי התחלפו אנשים ואני ישבתי שם. שאלתי אותה אם הכל בסדר. דיברנו באנגלית והאנגלית שלה היתה ממש סבירה. היא אמרה לי שהכל בסדר מהצד שלה. המשכנו לשבת. זה לקח חצי שעה ושלוש פעמים שהחתימה שלי נסרקה ונבדקה, ובסוף קיבלתי בחזרה 3 טפסים שונים ואת הכסף. אחרי שזה נגמר הייתי כל כך מותשת שחיפשתי כסא לשבת. מצאתי שלושה כאלה והלכתי אליהם ושנייה לפני שהתיישבתי ראיתי שכתוב עליהם: Courtesy Seat. יצאתי מהבנק וחזרתי אל המלון.

כורסות של כבוד

כורסאות כבוד, או מושבי כבוד, או מושבים מכובדים, או מושבים למכובדים. בכל מקרה, לא עבורי

***

בדרך חזרה מהבנק אל הבית מלון הרגשתי שעל השפתיים שלי יש אבק וניסיתי לנקות אותו והוא לא התנקה. גרגירים קטנים שאפשר להרגיש רק עם השפה השנייה או הלשון, מאיפה באתם? הלכתי בחזרה אל המלון והרטבתי את השפתיים שלי וניסיתי להבין מה אני מרגישה ואז זה נפל עלי, כמו פצצה, כמו בועה של דיבור בקומיקס, כמו מנורה שנדלקה מעל הראש שלי, הבנתי שזה זה, זה הזיהום האוויר. זה מה שזה אומר: שהאוויר מזוהם. ממש. האוויר מזוהם. ולכן השפתיים שלי מכוסות בגרגירים בלתי נראים. זה האוויר. לאוויר בבייג'ין יש נוכחות, אפשר להרגיש אותו. יש לו משקל וצבע וטעם. הוא ההפך מהאוויר אליו אני רגילה: שקוף ונוטל נוכחות ומובן מאליו. האוויר בבייג'ין הוא לא מובן מאליו.

נהג המונית שהביא אותי אל המלון השתעל. אני השתעלתי. הפקידה במלון השתעלה. נהג הריקשה השתעל. האיש במסעדה השתעל. כולם משתעלים בבייג'ין. וזה כי האוויר מטונף. יש רגעים שאפשר לראות את זה, רוח קלה מעיפה את האוויר או כשהאור נוצץ בזמן השקיעה. ממש אפשר לראות את הליכלוך באוויר. והשמיים מכוסים. כל הימים שהייתי בבייג'ין השמים היו אפורים. באחד הימים ירד גשם מהבוקר עד הלילה. השמים נראו כמו בשאר הימים. שמים אפורים בהירים. שמי קבע.

***

בייג'ין, במיוחד בחלקים היותר ישנים, בסימטאות שלה, מלאה בכלי רכב יצירתיים ומקוריים ואחרים, כלי רכב שלא ראיתי בשום מקום אחר. (לחצו על התמונה להגדלה ואז גם תוכלו לקרוא את הטקסט המלווה).

***

המלון שלי היה באחת הסימטאות הקטנות, Hutong קוראים להם בביג'יין, והיה מעולה ונפלא חוץ מזה שנהגי מונית סירבו לקחת אותי אליו. זה קרה 3 פעמים עד שהבנתי, או לפחות נראה לי שהבנתי,שהם לא רוצים להיכנס אל הצפיפות של ההוטונג'ס. אז שיניתי טקטיקה וביקשתי מונית אל תחנת הרכבת הקרובה.

ה Hutong, שכונות הסימטאות שממלאות את מרכז בייג'ין, הן שכונות ישנות, מפעם, הן מכילות בתוכן אורח חיים של פעם. חלקן שופצו והן יפות בנוסח נווה צדק, וחלקן לא. חלקן נראות כמו שכונות עוני בעיר אסייתית. הרחוב שלי היה בין לבין. לא מודרני בשום דרך, לא עני ומעליב. רחוב ארוך וצר ונמוך, משני הצדדים שלו בתים חד קומתיים, רובם מסעדות או מכולות או קצבים. אוכל בכל מקום. מכל פינה. אוכל נשפך אל הרחוב. ארגזים של ירקות ופירות מונחים חשופים בכניסה אל המכולת. חיות תלויות באטליז שהחלון שלו פתוח אל הרחוב. מתקני אש וחימום, תנורי פחמים וגרילים ותנורי עץ ברחוב, לצד המסעדות שלהם.

בייג'ין

הסימטאות. זאת יותר בנוסח נווה צדק. משופצת לתיירים

וכל הזמן אנשים, כל הזמן תנועה. קקפוניה של חיים. מעט מכוניות, הרבה אופנים, קלנועים, קטנועים, מיני סוגים של רכבים דו גלגלים ותלת גלגלים – אפילו איסוף הזבל מתבצע אל תוך רכב תלת גלגלי עם אחורה פתוח – וביניהם בעלי המסעדות מושכים שולחנות אל הרחוב וסבלים פורקים סחורה ומטאטאי רחובות מנפנפים במטאטא שהוא מקל ועלה צהוב וענקי בקצה שלו, והולכי הרגל, הולכי הרגל שכל הזמן מסתכלים אחורה בחשש, קופצים מצד אחד של הרחוב אל הצד השני, בודקים איפה שאפשר לדרוך ואיפה לא, כמה אפשר להיצמד אל הקיר כדי שהמכונית הזאת תעבור, מהר מהר לחמוק מהאופניים.

***

גלריה של תמונות כלבים (לא ראיתי שאוכלים כלבים בבייג'ין, ראיתי המוני כלבים מטופחים, גזומים היטב, לבושים, מתנהלים בנינוחות בטוחה. כלבים עם זנב מיטלטל. (לחצו על התמונה להגדלה).

***

יום אחד הגעתי אל הרחוב של הבית מלון והוא היה חסום. מכונית גדולה מדי חשבה שתצליח לעבור ונתקעה במראה של מכונית חונה. הרחוב נחסם. תוך שניות נוצר פקק אנושי משני הצדדים של המכונית התקועה. הנהג של המכונית התקועה ירד מהמכונית והתקשר אל מישהו, נדמה לי שניסה להשיג פינוי כל המכונית החונה, אבל אני לא יודעת, כי בזמן הזה ראיתי מישהו מנסה לעבור בין המכונית התקועה והקיר והוא הצליח, אז עברתי גם אני אחריו.

***

במרחק הליכה מהמלון – באותו הרובע, Dongcheng District – יש מלא אטרקציות כמו העיר האסורה ומרכזי קניות ופארקים. ניסיתי להגיע לשם ובמקום זה הגעתי למקומות אחרים. רחובות של עושר וכסף ועסקים. ארכיטקטורה מודרנית. מגדלים עם פגודות בראשן או מגדלים של מיליון חלונות. מרכזי קניות של כמה קומות. רחובות רחבים ומוארים. מגדלי מגורים. קומפלקסים של מגדלי מגורים, כל מגדל עשרים ומשהו קומות, חלונות חלונות חלונות. 12 או 13 מגדלים בקומפלקס, לכל המגדלים אותו עיצוב. וליד זה עוד קבוצה של מגדלים. ועוד אחת. בייג'ין מכילה בתוכה את העבר של עצמה לצד הווה שנראה בעינים שלי כמעט עתידני.

אהבתי את הסימטה של המלון מהרגע שנכנסתי אליה. היא הזכירה לי סימטאות אחרות בערים אחרות בהן חייתי במזרח. ואני אוהבת את המזרח. אהבה שאני לא יכלה לנמק אותה. אני לא אוהבת את העוני והליכלוך והצפיפות והרעש, אני לא אוהבת את הפרטים, אבל הכלל, החוויה הכללית, עושה אותי לחייך. אני הולכת בסימטאות האלה, מנווטת בין הכביש והמדרכה, מתפתלת בין האנשים ובעלי החיים, נזהרת מכלי הרכב, ומרגישה שחיוך תקוע לי על הפנים.

בייג'ין של מעלה

בייג'ין של מעלה. במרחק הליכה משכונות ה – hutong, עיר של מעלה, מודרנה, כסף

מתקיים בהן ריבוי, בסימטאות האלה, ריבוי של הכל. ריבוי של חיים. אנשים. כלי רכב. כלבים. מסעדות. חנויות של חפצים. חפצים בעלי מראה מתוק. דוכני אוכל. דוכני מזכרות. פיצוציות. סוגים שונים ומשונים של פיצוחים. כבלים וחוטי חשמל. חצרות פנימיות. כניסות נסתרות. אנשים. כאילו הדברים משכפלים את עצמם. מרבים את עצמם.

הלכתי וצילמתי ושלחתי תמונות לחברים. אכן, כתבה לי חברה טובה בחזרה, זה נראה כמו בייג'ין. הכל בבייג'ין נראה לי כמו בייג'ין. צילמתי וצילמתי וכל התמונות שלי נראות כמו שדיימינית שבייגי'ן נראית. וזה לא שדימיינתי. זה שראיתי את התמונות האלה קודם. בייג'ין כל כך מתווכת בתודעה שלי שכל מה שראיתי נראה לי בדיוק כמו שהוא אמור להיות.

לא הרגשתי ככה קודם בטיול, בסיביר וגם במונגוליה, מה שראיתי הפתיע אותי, היה חדש עבורי. לא נפל על ידע מוקדם. לא התיישב באף אחת מהמגירות הישנות שלי. בבייג'ין הרגשתי את הכוח של התיווך האין סופי. כמו מסך עשן ביני לבין העולם  מסביבי. כל הזמן זיהיתי דברים אבל לכיוון ההפוך, זיהיתי את הבניין שראיתי בעבר בתמונה, זיהיתי את הפארק, העץ, הסימבול. המציאות שראיתי התיישבה עם הדימוי שהיה לי בראש. בייגי'ן נראתה לי כמו בייג'ין. ממש ולגמרי כמו בייג'ין.

בפוסט הבא: עוד על בייג'ין. סיור בחומה. סיור בחנות ספרים. שיחות עם בחור מאיראן, 3 בחורים צרפתיים ושתי בחורות סיניות

כל הפוסטים על הטיול ברכבת הטרנס-סיבירית.

בייג'ין

בייג'ין של מעלה

ברכבת, עד לקצה של רוסיה

הקטע הכי יפה בנסיעה הוא בין Irkutsk ו –Ulan ude. שמונה שעות נסיעה, כמעט חצי מהן לאורך Lake Baikal. כזה גדול הוא האגם, וכשהמים שלו מציצים מאחורה הכל נראה יותר יפה. לאורך הטיול, במצטבר, נסענו ארבעה ימים שלמים ברוסיה וסיביר. הנוף היה מונוטוני. יפה אבל לא מהמם. נטול אטרקציות. חוזר על עצמו.

משטחים אדירים של כלום, אדמה לא מעובדת, קצת עשבים, יערות דלילים, אורנים, מחליפים צבעים, מירוק לצהוב. פה ושם רואים מקבצים של בתי עץ, או פחונים. כמה בתים מאחורי גדר עץ וכלום. מכונית ישנה. באר מים. פרה. האדמה רחבה ואין סופית, החיים האנושיים מצומקים. מעט שדות מעובדים, מעט שטחים שנראים כאילו גדל בהם משהו, מעט חקלאות פעילה. פה פרה, שם עז. הכל במספרים קטנים. האנשים נראים ספורים. המרחבים אין סופיים.

ארבעה ימים שלמים נסענו לאורך יערות וגבעות ונהרות ואגמים ועוד יערות, ואף על פי כן הרושם שסיביר הותירה בי היתה של שממה. של ערבות. של משהו שטוח ואין סופי. יערות באורך וברחוב ובגודל של נסיעה מרובת ימים על הרכבת. ובטווח מעט מאוד חיים אנושים. והמעט שיש נראה קשה, חשוף, בודד.

לאורך המסלול של הרכבת הטרנס סיבירית

לאורך אגם בייקל. כפר. יש בו חיים?

אצל ניקיטה בגסט האוס על האגם פגשתי בחורה מבייגי'ן, שעשתה את המסלול ההפוך, מבייג'ין דרך מונגוליה אל האגם. דיברנו על הדרך, על המראות שראינו בדרך. היא אמרה שהכפרים שראתה בצידי הדרך בסיביר, החיים שראתה, הזכירו לה את הכפרים בסין של ילדותה, בשנות השמונים, כמו שהם היו פעם, לפני כל השינויים והקידמה. היא אמרה שמה שראתה מרוסיה בחלון נראה לה כאילו נתקע בזמן. נשאר כמו פעם.

רוסיה נראתה לי מתיישנת. לא ישנה, מתיישנת, בפעולה רציפה, בהווה מתמשך, כאילו זה משהו שאפשר לראות לפני העינים, התיישנות. נהיית ישנה בזמן שאני צופה בה. מתיישנת בהילוך מהיר, כמו קצב התקדמות הטכנולוגיה, ככה רוסיה מתיישנת. כמו הרכבת שבה נסענו. משהו שפעם היו מפואר ומתקדם והיום הוא ישן, מתחלד, מתפרק. ישן ולא מתחוזק. ישן ולא מתחדש. ישן ומתיישן. וזה לא רק עניין של עוני ועושר. עושר הוא יחסי ועוני הוא יחסי. ברוסיה הכל תקוע. הכל מפעם. הכל מחליד. מתבלה. נפרם.

גשר לאורך הרכבת

מהרכבת, בלג האחרון, בדרך אל אולן אודה. אילתורים וחלודה.

***

עד Ulan – ude נסענו ברכבות של חברת הרכבות הרוסית. פוק. רכבות ישנות, כבדות, איטיות. רכבות שעושות רעש מאוד ספיצפי: טוק, טוק, ווושששש, דפיקה, דפיקה, נשיפה ארוכה, טוק, טוק, וושששש, קבוע, יציב, רציף. כל זמן שהרכבת נוסעת ככה זה נשמע. התרגלתי לזה. כמו שמתרגלים לנשימה. כשלא שמעתי את זה דאגתי. כשלא שמעתי את זה חשבתי שמשהו לא בסדר. משהו התקלקל. התנועה קדימה נפסקה.

המעברים בין הקרונות הם דרך דלתות ברזל כבדות ובאמצע, בחלק שמחבר בין הקרונות, אפשר לעשן. זה לא רשמי אבל ככה זה. בנסיעה הראשונה, ממוסקבה אל Yekaterinburg, ראתה אותי אחראית הקרון עם סיגריה ביד ועשתה לי סימנים שאסור לעשן. ככל שהתרחקנו ממוסקבה העישון במעברים בין הקרונות התרבה. החוקים התפרופפו.

מהרכבת

מחלון הרכבת. רכבת שנסעה מולנו. חלודה עם חלודה.

מ – Ulan Ude נסענו אל אולן באטור, בירת מונגוליה. הרכבת שלנו היתה רכבת מונגולית. ברובה. הקרון האחרון וקרון המסעדה היו רוסים. הקרונות המנוגולים היו חדשים, נקים, עם דלתות אוטומאטיות בין הקרונות שנפתחות בלחיצה על כפתור. בקרון שלנו היו גם שירותים וגם מקלחת, בנפרד. בקרון של השירותים היתה מדבקה עם עיגולים בצבעים שונים. כל עיגול סימן צבע של שתן. המדבקה הציעה לנו לוודא שצבע השתן שלנו תקין.

על הרציף נסע טנדר עם חלק אחורי פתוח ומלא בגושי פחם. הטנדר עצר בכניסה אל כל קרון ואחראית הקרון העמיסה שקיות עם פחם אל תוך הרכבת. החימום של הרכבת, המיחם והמים החמים במקלחת עובדים על פחם. לרכבת היה ריח קל של פחם מעורבב באוויר חם ועומד. בקרון שלנו היה מסך טלוויזיה. נסעו איתנו זוג הולנדים. הבחור סיפר לנו שפעם עצרו אותנו ביציאה מישראל. חמש שעות הוא נחקר בשדה התעופה, פספס את הטיסה שלו חזרה, ואין לו מושג למה.

מעמיסים פחם על הרכבת

מעמיסים פחם על הרכבת. ריח פחממי קל ליווה אותנו. הטוק, טוק, ווששששש נפסק. נסיעה חלקה

הוא ובת הזוג צאו לטיול ארוך בעולם. הם היו בחלק הראשון של הטיול. מאירופה אל אסיה דרך הטרנס – סיבירית. הם נסעו עם הספר, המדריך, של הלונלי פלנט. הם סיפרו לנו כל מה שעומד לקרות לפני שהוא קרה. כמה זמן נתעכב בגבול. האם מותר או אסור לרדת מהרכבת. כולנו הסכמנו שהרכבת המונגולית היא שידרוג מהמם אחרי הרכבות הרוסיות. היא נוסעת בשקט, בלי טוק, טוק, וושששש, נוסעת חלק ונוסעת מהר.

הצוות ברכבת המעורבת היה מעורב. גם גברים וגם נשים עבדו על הרכבת. היו להם מדים יפים ומודרנים והם נראו שמחים. ראינו אותם מהקרון שלנו מכינים לעצמם ארוחת ערב בשרית בקרון ליד. הם היו אדיבים ונחמדים וחייכנים. ברכבות הרוסיות הצוות היה רק נשי. רק נשים. בכל הגילאים והצבעים. נשים שעבדו נורא קשה, עבדו כל היום, וחייכו מעט, אם בכלל. (אחרי זה, ממונגוליה אל סין, נסעתי ברכבת סינית. כל הצוות היה גברי. לא היתה אשה אחת במדים על כל הרכבת. גם הם חייכו רק מעט).

***

ב – Krasnoyarsk סיפר אנטולי, המדריך שלנו ליום סיור בשמורת הטבע Stolby, שלעיר היו שתי תקופות של קפיצה קדימה. הראשונה היתה בזמן שבנו את קו הרכבת הטרנס-סיבירי, לפני 100 שנה, והשנייה במלחמת העולם השנייה. אז נפתחו בעיר הרבה מפעלים של התעשייה הצבאית וסיפקו עבודה. ומאז יוק. שאלתי אותו, בשביל להיות בטוחה, אם נפילת הקומוניזים וכל השינויים של תחילת שנות ה – 90 לא הביאו לזינוק קדימה, והוא אמר שלא, ממש לא. ההפך. מספר התושבים בעיר גדל, ב – 2012 Krasnoyarsk חגגה את חגיגות מליון תושבים. אנטולי סיפר שעשו בעיר חגיגות לציון האירוע, שבעצם רק אז Krasnoyarsk הפכה לעיר, לפני כן היתה ישוב, אבל הגידול במספר התושבים לא הביא לגידול בשום דבר אחר. מאז נפילת הקומוניזים התעשייה הצבאית, המעסיק הכי גדול בכל סיביר, מצטמצמת. מפעלים נסגרו או הקטינו את היקף פעילותם, ושום דבר חדש לא קרה. לא נפתחו מפעלים חדשים. לא נוצרו מקומות עבודה. מה שהיה ולא נסגר נשאר, אבל פחות. פיחות מתמיד.

שמורת הטבע Stolby

בשמורת הטבע Stolby. שמורת הטבע הוותיקה באירופה

היה פרוייקט הנדסי אחד מאוד גדול שסיפק עבודה לזמן מה. אנטולי הצביע על שני גשרים שנראו בדיוק אותו הדבר והסביר שהגשר הראשון נבנה בתחילת המאה ה – 20 והיה אז מופת של אדריכלות והנדסה מתקדמת, אפילו הציגו דגם שלו בתערוכה העולמית בניו יורק ב – 1939 מרוב שהיה מתקדם ומקור לגאווה. בשנות האלפיים החליטו לבנות גשר חדש. הגשר הראשון התיישן ונהייה מסוכן לשימוש אז החליטו לבנות אחד שיחליף אותו, ואת החדש בנו בדיוק, אבל בדיוק, אבל בדיוק, כמו הישן. אותו מראה. אותה אדריכלות. אותה קידמה הנדסית. 100 שנה אחרי. אחרי שהסתיימה הבנייה פיטרו את כל העובדים המקומיים.

אנטולי אמר שחישבו ומצאו שכדי להתקיים על קו העוני ב – Krasnoyarsk צריך לעשות משכורת של 35 אלף רובל לחודש. קצת פחות מ – 500 יורו. משכורת של מורה מתחילה היא 10 – 15 אלף רובל. משפחה של 4 נפשות, כדי להתקיים על קו העוני, צריכה הכנסה של שתי משרות מלאות, 70000 אלף רובל בחודש. כדי לחיות בקו העוני. אבל עבודה אין. משפחות של שני עובדים במשכורת ממוצעת זה נדיר. אנטולי סיפר שאשתו מורה, אז יש לה משכורת קבועה, והוא יזם עצמאי בעל עסק, אבל העסק שלו הוא עונתי. בחורף אין לאנטולי עבודה בתיירות. הוא מלמד באוניברסיטה. ד"ר למדעי המדינה. השלמת הכנסה. כשהוא הסיע אותנו מהגסט-האוס אל השמורה – והשמורה היא האטרקציה המרכזית של Krasnoyarsk, הסיבה שתיירים, כולל אנחנו, מגיעים לשם, עברנו דרך שולי העיר וראינו אנשים שואבים מים מהבאר. ירד שלג באותו היום. ב Krasnoyarsk יורד שלג כמעט חצי שנה. מנובמבר עד אפריל. איך הם שואבים מים בשלג?

שמורת הטבע Stolby, הרכבל

סוף הסיור בשמורה, ירדנו מההר באמצעות הרכבל

בשמורה יש אתר סקי. שאלנו אותו מי משתמש באתר והוא אמר שתיירות מקומית. תיירים זרים לא מגיעים לרוסיה לעשות סקי, ולבני העיר, תושבי Krasnoyarsk, אין מספיק כסף. ב – Yekaterinburg נכנסנו בוקר אחד, בחיפושים אחרי קפה, אל בית קפה-גלריה ובו פגשנו את סרגיי. הוא ידע קצת אנגלית והיה אדיב ורצה לשוחח. סיפרנו לו על המסע שלנו, ממוסקבה לבייג'ין דרך אגם בייקל, והוא נאנח ואמר שהוא מקנא בנו, גם הוא היה רוצה לראות את המקומות האלה. שאלנו אותו למה הוא לא נוסע והוא אמר שאין כסף. הוא עבר אל Yekaterinburg מכפר קטן כדי לעשות כסף, וזה היה לפני 10 שנים, ומאז הוא עובד. זה הזכיר לי את האיש ברכבת מבאנגלור אל גואה, בתחילת שנות האלפיים. נסעתי ברכבת לילה והייתי לבד בקרון של 6, ומולי ישב גבר הודי. הוא שאל אותי לאן אני נוסעת ואני אמרתי לו, לגואה, והוא נאנח ואמר שהטרגדיה שלו הודו זה שהוא לא יכול לנסוע ולראות את כל המקומות היפים אליהם אנחנו, התיירים מהמערב, נוסעים. אין כסף, אמר. לנו אין כסף לטייל בהודו.

במרכז של העיר Yekaterinburg, לא רחוק מהבית קפה של סרגיי, יש פסל של מייקל ג'קסון. תיירים מצטלמים ליד הפסל. מסביב אל הפסל יש תערוכת פוסטרים של מייקל ג'קסון. בתמונות הוא צעיר עם תלתלים ועור פנים כהה. ב Ulan – Ude ראיתי שלט חוצות לסרט שרלוק הולמס עם רוברט דאוני גו'נייר. הסרט הראשון בסדרה, זה שיצא ב – 2009.

שאלתי את אנטולי על גלות סיביר, שאלתי אותו מה זה אמר, הרי הנה אנחנו בסיביר, לכאן שלחו אנשים לגלות? אנטולי אמר שכן, שבכל הערים הגדולות של סיביר, גם ב Krasnoyarsk, יש גולים לשעבר, אנשים שהגיעו לחיות שם כי נשלחו לגלות. הוא הסביר, או שתוך כדי שהוא דיבר אני הבנתי, בפעם הראשונה, שגלות סיביר זה לא גלות בסיביר, זה גלות מבית. גלות מהחיים וההרגלים והמנהגים שהיו לך. זה לא גלות אל, זה גלות מ-. עבורנו, עבורי ועבור חלק מהאנשים-גולים שאני מכירה, היציאה לגלות היא כמו יציאה אל חופש. מימוש זכות גדולה. עבורם זה היה עונש, ולא בגלל מיקום הגלות. בגלל עצם הגלות.

ברכבת

ככה זה נראה בתוך הרכבת, חדר הפחמים, במעברים בין הקרונות

***

כל הזמן, כל הימים שהייתי ברוסיה, הרגשתי את הלב שלי כואב. כל הזמן הייתי בתחושה שאני תכף מתחילה לבכות. ואני לא יודעת אם זה במציאות או בעינים שלי. אמא רוסיה נראתה לי עצובה עד בלי קץ. עצב שנשפך ומציף את כל הערים ואת כל המרחבים הריקים. עצב שהוא כמו אבק על הקירות ועל המכוניות. עצב שהוא באוויר. עצב שהתקבע במשך אלפי שנים של חיים קשים עד שהפך לדרך חיים. לאורח חיים.

אולי זה גם הסתיו והדברים שהוא עושה לשמים, לאור, לעצים ולצמחים. ואולי זה גם הלכלוך על הצד החיצוני של חלונות הרכבת. העולם סביבי היה צבוע באפור וצהוב ומטושטש. אבק וחלודה. אמא רוסיה. אבק וחלודה. שיר עצוב ברקע. געגועים למשהו שאני לא יודעת מהו. בראש שלי רצה שורה שקראתי בספר של אילנה המרמן, "אשה לבדה". עולם אחר, מקום אחר, סיטואציה אחרת. אבל השורה הזאת רצה לי בראש כל הזמן.

בספר המרמן מספרת על מערכת יחסים עם משפחה פלסטינאית. אב המשפחה מובטל. צריך עבודה. היא מזמינה אותו לעשות עבודה אצלה בדירה בירושלים. אבל אין לו אישור עבודה. הוא לא יכול להיכנס אל ישראל. אז היא מסיעה אותו אליה, אל ירושלים, כשהוא בתא המטען של המכונית. לפני שהוא נכנס אל הבגאז של המכונית היא שואלת אותו אם כבר נסע ככה פעם. היא כותבת את התשובה שלו:

"נסעתי, לא נסעתי, מה זה חשוב" הוא ענה לה וראה שלא הניח את דעתה וחייך והוסיף: "מתרגלים. אלה החיים שלנו, ואנחנו רוצים לחיות". (עמ' 75).

הסוף של רוסיה

תמונה אחרונה, רגעים אחרונים של רוסיה

***

את הגבול בין רוסיה אל מונגוליה חצינו ברכבת המעורבת. במעברי הגבול עצרנו לכמעט 7 שעות. הזוג ההולנדי דיווח לנו בדיוק כמה זמן נעמוד בכל מקום ומה יקרה. קודם עצרנו בצד הרוסי והצוות המונגולי עבר בין הקרונות וביקש לסגור את הווילונות ולא להסתכל החוצה. אחר כך עלו אל הקרונות אנשי ביקורת גבולות ובדקו דרכונים והחתימו אותם באשרת יצאה. אחרי זה הרכבת נסעה חצי שעה ועצרה במעבר הגבול המונגולי. בחלק הזה כבר ישנתי וכשהתעוררנו בבוקר היה חושך מוחלט והיינו במונגוליה. הרכבת עצרה בתחנה ואנחנו הצצנו החוצה והזוג ההולנדי אמר שלא יכול להיות שזאת התחנה המרכזית של אולן באטור, היא קטנה מדי, הם אמרו. אבל זאת כן היתה התחנה המרכזית של אולן באטור, ו – Mejet, המדריך שלנו למונגוליה, חיכה לנו על הרציף.

מונגוליה

מונגוליה, היום הראשון

בפוסט הבא: מונגוליה

כל הפוסטים על הטיול

שגרה. ימים קצרים ימים ארוכים

שגרה. שעה של שמים כחולים בבוקר, אפור ואפור כל השאר. פברואר שמרגיש כמו נובמבר. כל החורף הזה, הקל, הנוח, הידידותי, זה נובמבר אחד ארוך. נובמבר מתמשך. נובמבר של חצי שנה. נובמבר זה החורף החדש. לא נורא נעים בחוץ. וגם, לא נורא בכלל. התרגלתי. מעל האפס לא קר לי. כלומר, קר, אבל לא קר מרתיע, לא קר שמשאיר אותי בבית. מעל האפס אני יורדת מדרגה ברמות המעילים, מאפסנת את ה UGG ומטיילת בעיר כאילו נעים בחוץ. זה לא באמת נעים בחוץ, אבל גם לא משבש. התרגלתי. מד הטמפורטורות הפנימי שלי התעדכן לעולם החדש והתאים את עצמו לתנאים. כל מה שמעל האפס הוא לא קר. הוא כמעט נעים.

ועדיין, האפקט המצטבר של האפור הוא מדכדכך. אני קמה בבוקר, בחושך, ורצה לחלון, מקווה לראות כחול, או לבן, או כחול, או לבן, ולא כחול-לבן של הדגל, זה לא שיר ציוני, זה על הצורך האנושי בלראות צבעים. בלחוות צבעים. רוב שעות היום חשוך. יש ניתוק בין אור וערות בחורף. לזה לא התרגלתי. זה מרגיש לי לא טבעי. אני לא מצליחה להחליט אם הימים שלי ארוכים הם או קצרים. מצד אחד יש מעט שעות אור, אז היום מתקצר. מצד שני יש המון שעות של אפור, אז היום מתארך.

שיגרה

שגרה. אנשים קמים בבוקר והולכים אל העבודה. אבל כבר לא אני. כבר לא אני.

בשנים קודמות נסעתי לישראל בפברואר. השנה נסעתי בדצמבר. זאת בעיה שאני לא מוצאת לה פתרון, הזמן הנכון לנסוע לישראל. איך אפשר להכניס שני ביקורים בשנה בישראל, ושייפלו לא על הקיץ הישראלי וכן על החורף הברלינאי? אי אפשר. ניסיתי ואני מנסה והמסקנה שלי זה שאי אפשר. אין איך לייצר הרמוניה חצי שנתית בתנאים ובהגדרות האלה.

עברתי לעבוד מהבית. באופן רשמי אני עכשו עובדת מהבית. פרילנסרית. עצמאית. עובדת מהבית. זה גם מאריך לי את הימים וגם מקצר לי אותם. אני מאוד בן אדם של בוקר. מתעוררת מוקדם. זה שאני לא צריכה לצאת ולרוץ ולתפוס אובאן ולהגיע לאנשהוא ולהיות ייצוגית לא שינה את שעת ההתעוררות שלי. היום שלי מתחיל מוקדם ועכשו אני יכלה לנצל את זה לזמן עשייה. אבל זה הופך את היום למאוד ארוך.

שביל

שגרה. אני מתה על השביל הזה. יש לי מלא תמונות שלו. הוא משתנה במקביל למזג האוויר. הוא לא מוביל אותי לשום מקום

עוד לא לגמרי התארגנתי סביב העבודה מהבית. זה שינוי גדול באורך החיים. בהלך הרוח. אני יודעת שאני צריכה להתארגן, ללמוד איך לנצל את הזמן טוב יותר, להיות עסוקה, לא יודעת, כל מיני כאלה. זה בתהליך. האתגר הראשון שלי בתור עצמאית היה לקנות לעצמי מחשב. קטן, אני יודעת, אבל לגמרי תפס ממדים של אירוע בחיים שלי. מרוב שאני עובדת בתחום מעולם לא קניתי לעצמי מחשב. מבחינתי מחשב עבודה הוא מחשב, לא הרגשתי צורך להחזיק בנוסף במחשב פרטי. מחשב שהשם שלי חרוט על הדיסק שלו, או משהו כזה. סתם בלגן, שני מחשבים. מחשב העבודה שימש אותי.

אז הייתי צריכה לקנות מחשב וזה באמת לא עניין גדול, ואיכשהו גררתי את זה במשך חודשים וייגעתי את כל חברי בדיבורים חסרי תכלית על הצורך שלי במחשב חדש ואיך טרם קניתי אותו. מצאתי שיש המון אפשרויות לקנות מחשב ולא הצלחתי להחליט איזה אפשרות הכי מתאימה לי. לקנות דרך האינטרנט זה נפלא ומתקדם ומודרני ופנטסטי, כמובן, אבל אז יש את עניין השליחות. ההגעה של החבילה. ימים של מתח וחוסר וודאות ואין אונים. אז אוקי, החנות. אבל החנות היא במערב, צריך לנסוע לקודאם הנוראי ובחנות כל המקלדות הן גרמניות.

ציפורים

אפקט הציפורים מרהיב בחורף. יש הרבה ממנו

חודשים מרחתי את הנוירוזה הזאת. עד שבאחד הימים הארוכים-קצרים-אפורים בלי די האלה סיימתי את עמל יומי וישבתי מעל המחשב הישן ובהייתי בחוץ שלי בחוסר חשק, תוהה מה אפשר לעשות ולאן ללכת במזג אוויר דוחה שכזה. אני אוהבת לשוטט וזה לא יום לשיטוט. מה אחרים עושים? ואז זה נפל. זה פגע בי כמו הארה: הולכים פנימה. הולכים לקניות. מי שחייב ללכת הולך אל מקום כלשהוא. זהו מזג אוויר לקניות.

לקחתי את עצמי ונסעתי לקודאם, ונכנסתי אל ההיכל של APPLE וקניתי מחשב. זה לקח 10 דקות והיה חסר אירועים ונטול התרגשויות. אפילו סיפור טוב לא יצא לי מזה. זאת אולי חולשה של שגרה, היא לא מייצרת סיפורים טובים. אני כותבת פחות בבלוג.

בהתחלה חשבתי שגם זה תוצאה של המעבר לעבוד מהבית. יש לי פחות  מגע עם העולם. עם המקומיים. אני פחות בתנועה. אבל זה לא זה. לא רק זה לכל הפחות. זה גם קשור לזמן שעובר ולהמשכיות ולהשתנות. כן, השתנות. אני חושבת שאני עברתי שלב. אני כבר לא בהרפתקאה. ברלין והחיים בברלין הם כבר לא הרפתקאה עבורי. הם החיים. השגרה. בגרתי.

ציפורים בשמי ברלין

עוד ציפורים. גם להן יש שגרה. וגם לחורף. שיגרת חורף. ציפורים נודדות

אני חושבת שהמבחן האמיתי לאיכות חיים הוא השגרה. האיכות של השגרה. של היומיום. של הרגיל. אי אפשר ואני לא רוצה כל הזמן הרים וגאיות. אני רוצה שגרה טובה. שגרה בריאה. לקום בבוקר ולא לחשוש מהיום. צעדים קטנים. צעדים של תינוק.

עוד יום. חודש פברואר. בחוץ פסטיבל הסרטים. חברה הגיעה לביקור קצר בעיר. אני לא אוהבת פסטיבלים. הרים וגאיות. אני מעדיפה את הסרטים שלי במישור. קמתי בבוקר והיה חושך בחוץ ויום שבת היום, אין לי לאן למהר. הכנתי קפה. פתחתי מחשב. ספגתי אל קרבי קצת חדשות ישראליות מדכאות. קראתי וכתבתי מיילים. בחרתי תמונות לפוסט. התלבטתי אם לכתוב. על מה לכתוב. כמעט עשר בבוקר. בחוץ עדיין שמיים כחולים. מינוס אחת. נראה יפה מהבית. אולי הכחול יחזיק יותר. תכף אצא. שגרה.

ברלין, ספסלים

שגרה. בלי דרמות גדולות. שלווה. פינות ישיבה ריקות בחורף

ברלין, יצרנית היסטוריות

בברלינשה גאלרי מוצגת תערוכה בשם Radically Mondern. התערוכה מתעסקת באדריכלות. הבנייה המואצת של ברלין, על שני חלקיה השונים, בשנות הששים. הגאונות היא בשם. Radically Modern. איך אפשר להגיד לא לתערוכה בשם הזה? מי לא רוצה להיות, או להבין, או ללמוד על מודרניות ראדיקאלית (או להיות מודרני באופן ראדיקאלי. באנגלית זה באמת נשמע הרבה יותר טוב). אני מתעננינת באדריכלות עד רמה מסויימת, ויש בזה סקס אפיל עבורי, אבל השם, השם! Radically Modern זה שם כל כך נפלא שיש מצב שהייתי הולכת בכל מקרה.

זה שם נפלא כי הוא לוכד את הרוח. לא את הרוח של התערוכה ולא בהכרח את הרוח של מה שהתערוכה מנסה להציג. את רוח השעה. את הרוח של ברלין העכשווית. את הרוח של האנשים שנמשכים אל ברלין העכשווית. Radically Mondern זה שם מעולה כי המון אנשים שאני מכירה בברלין לא יכלים לעמוד בפניו. זה שם שפונה אל האנשים שקסם האגדה האורבנית שהיא ברלין, האתוס של ברלין, מדבר אליהם. זה שם לוכד. הוא לכד אותי. כבר הרבה זמן שאני מתכננת ומתכוונת ללכת לראות את התערוכה. והשבוע היה השבוע שלי להשלים פערים עם מה שיש לעולם הזה להציע חוץ ממלא שעות עבודה. הלכתי.

ברלין. אלכסנדרפלאץ

ברלין. אלכסנדרפלאץ. התוכניות. תמונה מהתערוכה

תערוכה. ברלין. תמונות בשחור לבן. סרטי וידאו ישנים של העיר. טקסטים ארוכים ודידקטים ליד כל מוצג, כל תמונה. ותמונות של העיר מפעם. לא פעם פעם, פעם קרוב, פעם מספיק קרוב שאני יכלה לזהות רחובות, להתפעל מהשינוי. תמונות של הכיכר באלכסנדרפלאץ לפני המגדל. תמונות של המגדל בשלבי הקמה. תמונה של השפיץ מ – 1967. ותמונה של השפיץ מ – 1968. ותמונה של התוכנית לבניית השפיץ מ – 1959. ותמונה שאמן צייר של השפיץ בעתיד הלא מוגדר.

הסתובבתי בתערוכה והסתכלתי על העיר מסתכלת עלי. הסתובבתי בתערוכה על העיר שבה אני חיה והסתכלתי על העיר שבה אני חיה מדגמנת את עצמה על הקירות. הסתובבתי בתערוכה שהקירות שלה משקפים את העיר בה אני חיה וניסיתי לזהות רחובות וצמתים ובתים ותהיתי לעצמי למה אנחנו צרכים, למה אנחנו כל כך צרכים אמצעי תיווך ביננו לבין העולם. הרי במקום התערוכה הזאת אפשר היה פשוט לשלוח את האנשים לרחוב. ראו. הנה זה. זה הבית. זה הבניין. זה השפיץ. הסתובבתי בתערוכה שמתעדת פיקסל מחיי העיר בה אני חיה וחשבתי לעצמי, אוי ברלין, יקירתי, כמה שאת מתה על עצמך.

ברלין, תמונה מתערוכה

ברלין. בתים. תמונה מהתערוכה. אכן Radically Modern.

יותר מהכל ברלין היא עיר שמייצרת היסטוריה. אין כאן תעשייה או חקלאות. לא מייצרים כאן משהו משמעותי, חוץ מהסיטוריה. עיר העכשיו, עיר השעה, המקום בו כולם רוצים להיות, כאן ועכשו, וכל הזמן שם, פעם, בעבר, או בעתיד, בתוכניות. לפני חודש ומשהו ציינו כאן מאה שנים להקמת הטראם. השלטים האלקטרונים שביום יום מציגים את זמני הנסיעה בישרו על האירועים המתוכננים. בכל רגע נתון מציינים בעיר כך וכך שנים לאירוע זה או אחר. קטן וגדול. המלחמה. הכניעה. הקמת החומה. נפילת החומה. שנה אחת ה – 9.11 הוקדש לציון 70 שנה ליל הבדולה. שנה אחרי ל – 20 שנה לנפילת החומה. 100 שנים לטראם.

ויש משהו בתיעוד הזה של הכל שמשטיח את העבר לרצף היסטורי נטול עומק. שמקריב ומרחיק בו זמנית ומאחד לזמן עבר שהוא גם ארוך וגם שטוח וגם לא מובחן. כי בברלין הכל ראוי לתיעוד. והתיעוד אינו עושה פעולה של סינון. התיעוד אינו מסנן. הוא דרך חיים. זה לא רק את השואה שזוכרים כאן, או המלחמה, או המחנות, או היהודים. זה הכל. 100 שנה לטראם. הכל ראוי לתעוד ומיון וציון ואיזכור. אין דבר שקרה בעיר ואינו ראוי לתיעוד. אז אולי המניע הוא בכלל לא תיעוד היסטורי והרצון לזכור אלה סנטימנטליות פשוטה? בסופו של דבר ההיסטוריה מצטלמת טוב. כל היסטוריה.

ברלין. אלכסנדרפלאץ

ברלין. אלכסנדרפלאץ. תמונה מהתערוכה. הפעם: העתיד. או, עתיד אפשרי

השבוע אני מתכננת ללכת לראות את ״B-movie״. עוד סרט על ברלין שחוגג נרטיב היסטורי ספציפי של העיר. עוד מבט היסטורי מצועף על העבר. אומרים שהיה פה שמח לפני שהגעתי. עוד לא זכיתי לחיות במקום שלא היה בו שמח לפני שהגעתי. הקיבוץ. המפעל הציוני. שנקין. לב העיר. הודו. גואה. ברלין. תמיד תמיד תמיד היה שמח לפני שהגעתי. ואין עדויות שיצליחו לערער את העינים המצועפות. ברלין עיר שמושכת אליה אנשים מכל העולם עכשו, בשנים האלה, בהווה, אבל הקסם שלה, האתוס, מה שמושך אותם, נשען על סיפורים מהעבר, על דברים שהיו, על פעם.

התערוכה בברלינשה גאלרי מציגה גם את תוכניות הבנייה וגם תוצרים של הבנייה שהתרחשה בפועל. גם תוכניות שלא מומשו וגם תוכניות שכן מומשו. גם פנטזיות וגם מציאות. וההצגה של שניהם ביחד מבטלת את ההבדלים, אינה נותנת העדפה למה שיש על פני מה שנחלם ולא התקיים. ברלין היא עיר הסלפי. מתי תיעוד עצמי הופך לאובססיה? יכול להיות דבר כזה, יותר מדי היסטוריה? לפעמים אני חושבת שברלין מצליחה איפה שכולנו נכשלים, גם לאכול את העוגה וגם לשמור על העוגה. היא גם חיה וגם מתה. גם כאן ועכשו גם כל הזמן חופרת בעבר שלה. חיה ומתעדת את עצמה עד מוות.

אנדרטה וזיכרון

באב אל וואד זה כאן. השבוע. חמש דקות מביתי. לזכר חללי החומה

אנקדוטה

אחרי שיצאתי מהתערוכה שוטטתי קצת בעיר וכשהיה לי חם מדי, כי אלוהים ישמור, כמה חם היה השבוע האחרון, ירדתי לאובאן שייקח אותי הביתה. עליתי על ה u8 והיה לא צפוף מדי אבל חם ולח ומסריח ומגעיל. תחנה אחרי עלו 4 תיירים גרמנים מבוגרים. הם דיברו ביניהם גרמנית והיה קל לראות עליהם שהם לא מהעיר. הם היו לבושים כמו תיירים, סאפרי סטייל: בגדים בצבעי בז׳ קלים, כובעים רחבי שוליים כאילו היו במדבר סהרה, נעלי הליכה. הם התיישבו ביחידה של ארבע כסאות באלכסון ממני. רצפת האובאן מתחת לרגליים שלהם היתה מכוסה בניירות עיתון, כאילו היינו באמצע סופת שלגים והניירות עיתון נועדו לספוג את הרטיבות. הם הסתכלו על הרצפה ונראו מזועזעים. קלטתי את המבטים שלהם וצחקתי והם קלטו אותי צוחקת והחיוכים של כולנו התרחבו ואחר מהם לקח נשימה עמוקה, מודגשת, הצביע על הרצפה, הסתכל עלי ואמר: Das ist Berlin.

ולקינוח. הכי ברלין: