ברלין – תל אביב – ברלין (שוב)

אתמול חזרתי אל הרמן אייקה, בית הקפה החביב עלי על ברונן שטרסה. לפני שנסעתי הרמן אייקה היה סגור. שיפוצים. כל ינואר היה סגור והפתיחה המחודשת נקבעה ליום בו נסעתי. אז רק שלשום, כמה ימים אחרי שחזרתי, ושבועיים פלוס אחרי שנפתח מחדש, נכנסתי והזמנתי קפה ופתחתי את הלפטופ והתיישבתי לעבוד.ישבתי בחדר הגדול, בצד ימין של הספסל, ובצד שמאל שלי ישבה מישהי והתעצבנה בעברית. או לפחות ככה זה היה נשמע לי.

היא הרימה את הקול שלה. אני הרגשתי אי נוחות. למה היא חייבת לצעוק? למה אני מרגישה אי נוחות?

היא לא צועקת. האי נוחות שלי לא עוברת, אבל אני מבינה: היא לא צועקת. היא פשוט מדברת בעברית. ורוצה להיות ברורה. היא מדברת עם לקוח או משהו כזה. שיחת עבודה. וזה לא שהיא צועקת, היא מדגישה מילים. היא מדברת בעברית, במובן הכי מלא שלא זה, כלומר היא מדברת כמו ישראלית, במילים בעברית ואנרגיה של ישראלית. היא מרימה את הקול אבל לא בכוונה, זה פשוט, העברית שלנו היא קולנית, חדה, חותכת, חותרת לאיזה בהירות, כמו השמים הבהירים עד שקופים של תל אביב.

IMG_20180208_125245.jpg

קודם כל רצתי לים. לראות את הים. היא אפור. הרבה מהימים שלי בתל אביב השמים היו אפרפרים, משהו בין זיהום וחיוורון.

***

בביקור הזה שלי בישראל חזרתי אל שכונת הכרם. זה מוזר, האופנים שבהם אפשר להכיר עיר. יש הרבה מהם. שכונת הכרם תמיד היתה שם אבל לא בשבילי, לא שלי. במשך הרבה שנים עבדתי ליד, היו לי שתי עבודות שונות, לאורך עשור, על רחוב טשרניחובסקי. אכלתי המון פלאפל ג'וני. יש לי זיכרונות מרחוב טשרניחובסקי. יש לי חיבורים.

משכונת הכרם אין לי. הכי הרבה הגעתי אל הכרם בשביל לאכול חומוס קומפלט אצל הסורי. משוק הכרמל נמנעתי. היתה תקופה קצרה שחיבבתי את הקפה הצרפתי בגאולה. הוא לא קיים יותר וגם אז אי אפשר היה לראות ממנו הים, אבל היתה לי הרגשה טובה לדעת שהוא שם. ואז, לפני שנתיים, אחותי ובעלה ובני ביתה עברו בחזרה אל העיר, אל שכונת הכרם, ואני באתי לביקור בתל אביב והשתכנתי אצלם, ומאז זה כמעט מסורת, כלומר, לפני כמה ימים חזרתי מביקור בישראל ופעם שניה שלי בכרם.

IMG_20180207_104620_902.jpg

הכרם. אם מסתכלים על שכונת הכרם בלי לדעת שזה שכונת הכרם, היא נראית קצת כמו ערים עתיקות אחרות, מרסי נניח. חוסר סדר קאוטי. בתים בגבהיים שונים. רעפי עץ ישנים. אילתורים.

זה מוזר לחזור למקום שהוא גם זר וגם לא זר לחלוטין. כמו ביקור שני בארץ זרה. הזרות מרגישה מוכרת יותר. יש הבהובים של מוכרות. הזיכרון נאבק בעצמו, הנה, כאן עשיתי, כאן שתיתי, או שכאן, זה הכל כל דומה כשלא מכירים, אבל זה מרגיש מוכר. הזיכרון משווה בין דברים שהוא לא מכיר, מחפש משהו להיאחז בו.

ככה הרגשתי כשהסתובבתי בכרם. המוח שלי השווה בין דברים שהתרחשו לפני 10 חודשים, בביקור הקודם, ובין ההווה. הסתובבתי במקום מוכר בו ההיסטוריה שלי קצרה. זה לא היה עוד החוטים העבים שמחברים אותי אל תל אביב. לא השתי וערב של זיכרונות כמו בנסיעה אל הקיבוץ או ביקור בשכונה בה אני גרתי. לא הייתי צריכה לחצוב לי דרך. זה היה חוטים דקים, רפויים. הם אפשרו לי לראות דברים חדשים. למשל, הבתים. צילמתי הרבה בתים בימים שלי בכרם.

הסתובבתי בשכונה וצילמתי בתים וראיתי איך אנשים, עוברים ושבים, מסתכלים עלי מצלמת בתים ומסובבים את הראש שלהם לכיוון אליו אני מכוונת את הנייד, מחפשים מה אני מצלמת, למה אני מצלמת את הבית הסתמי הזה, בטח תיירת, מסתובבת עם מצלמה, כל דבר נראה לה אקזוטי.

IMG_20180209_084508_971.jpg

הבית היפה הזה על אלנבי. הוא תמיד היה שם? כי אני לא הבחנתי. לא ידעתי.

***

ואז קמנו ביום שבת בבוקר והחדשות עבדו, אולפן פתוח. מטוס הופל בצפון. שני טייסים נפגעו. מלחמה בפתח. נספיק לנסוע לקיבוץ לפני פרוץ הקרבות?

אני לא רוצה לראות, אני יוצאת אל הרחובות, הולכת לאט, מחפשת קפה פתוח, מסתכלת על הבניינים. הבניין הזה בפינה של אלנבי והשוק, הוא תמיד היה כל כך יפה? והטייס שצנח, הוא ראה, לפני שנגע בקרקע, שאין מצב שהוא נופל טוב? הוא הבין שזה הולך לכאוב? הוא יצא מזה?

IMG_20180210_091909_527.jpg

בכניסה לשוק. הבית היפה הזה תמיד היה שם? שבת בבוקר, יום יפה, כולם רואים חדשות, או בורחים מחדשות. הרחוק ריק, אני משוטטת

אז ישבנו וראינו חדשות. כלומר לא ישבנו ולא ראינו, שבת בבוקר, עוד מעט נוסעים אל הקיבוץ, כל אחד עשה את שלו, אבל ברקע היתה הטלוויזיה, ועווית של התרגשות, מה קורה, זה קורה, זה באמת? זה לא אמיתי, לא כזה שמבטל ביקור בקיבוץ, זה סתם, בקטנה, אבל מטוס ננטש, ומשהו הופל, וזה לא קרה מאז שנות השמונים, ואולי זה כן אמיתי, והטייס שנפצע, ומה פתאום צונחים. המשפחה שלו כבר יודעת?

הייתי רוצה לא להתרגש מכל זה. זיהיתי את ההתרגשות שלי ולא אהבתי אותה. זה כל כך מרגש, אולי תכף הסוף, או המלחמה הגדולה, או מה קורה, אבל התחושה הזאת שמשהו גדול קורה והוא תכף יגיע אלינו, ולמה זה כל כך מרגש. אחר כך נסענו לקיבוץ. מה שלא קורה לא היה גדול מספיק לעצור את התוכנית הזאת. וגם בקיבוץ דיברנו קצת על הטייס הפצוע, ואיך נפצע, למרות שלא אמרו, ואני כל הזמן חשבתי עליו, על הרגעים האחרונים שלו, לפני הנגיעה בקרקע, האם ידע שהוא עומד להיפצע? האם ראה את הרעה שתכף תיפול עליו? מה חשב? מה הרגיש?

ולמחרת, יום ראשון. ביום ראשון לא שמעתי כלום על הטייס שנצח. ביום ראשון כבר היה נושא אחר. ביום ראשון בצהריים היתה תקלה של הוט והאינטרנט הפסיק לעבוד בשכונת הכרם ולמי אכפת מגורלו של טייס שצנח כשאין אינטרנט? אחר הצהריים נסעתי לאזור השרון והקשבתי לרדיו וכל הזמן היה נדמה לי שהם שכחו להגיד משהו. אה. הטייס. הם שכחו לעדכן אותי על מצבו של הטייס. בערב היה גואל רצון בטלוויזיה. דרמות אחרות. נושאים חולפים. השיח לא עוצר לרגע. לא על שרה. לא על הטייס הפצוע. לא על הפליטים שתכף מגורשים. לא על כלום. השיח נע מסנקדל לשערוריה.

IMG_20180210_090022_239.jpg

אסתטיקה של הזנחה, של מוזנחות.

***

כשרק עברתי אל ברלין, בשנה הראשונה, כל הזמן היה נדמה לי שאני מזהה אנשים ברחוב. שההוא, או ההיא, זה מישהו שפעם הכרתי. אולי בתיכון. אולי בקיבוץ. אולי אחרי. חברי ילדות צצו מולי באובאן. הפנים של המוכרת בחנות בגדים נראו לי מוכרות. וגם של האיש שישב בשולחן אחר בבית קפה. כל הזמן היה נדמה לי שאני מכירה את האנשים. אני חושבת שחיפשתי קשר. הקשר. חיבור כל שהוא.

בתחילת הביקור אמרה לי אחותי משהו על זה שיש לה חברות, כמוני למשל, שהולכות בעיר וכל הזמן אומרות "שלום", "שלום", לעוברים ושבים. כל הזמן פוגשות מכרים על מדרכות תל אביב. היא חזרה לגור בעיר אחרי 20 שנה. אני עזבתי את העיר אחרי 20 שנה של מגורים בה. מהרגע שהיא אמרה את זה כל הזמן חיפשתי בעינים מכרים. קיוויתי לפגוש מישהו שאני מכירה באופן בלתי מתוכנן. הסתכלתי על פרצופים בשוק, בבית קפה, ברחוב, ולרגע היה נדמה לי שאנחנו מכירים, שהכרנו בעבר, שיש לנו היסטוריה. אבל יוק, זה לא קרה. דווקא בביקור הזה לא נתקלתי באף מכר שלי באופן ספונטאני, ככה סתם, ברחוב.

IMG_20180209_190357_934.jpg

אסתטיקה של התפוררות. אפילו מבעד לזמן ולחסימות ולקשקושים באדום הבניין הזה מהמם

***

להגיע לישראל, לאותו מקום בו הייתי לפני 10 חודשים, הרגיש לי קצת כמו להצטרף לנרטיב באמצע, אני הדמות שמופיעה אחת לכמה פרקים ומתנהגת כאילו היתה כאן כל הזמן. אני הדמות השתולה. הדמות שאין לה רקע. שמופיעה פתאום. לפרקים. לרגעים. מהבהבת על המסך וכבה.

כי גם זה: להסתובב ברחובות תל אביב עבורי זה ההוכחה הקרה, החותכת, שהעולם ממשיך בלעדי. כל הזמן שאני כאן, כל הזמן שאני חיה בברלין והולכת על המדרכות של ברלין ואוכל בבתי הקפה והמסעדות של ברלין וצוברת זכרונות בברלין, כל הזמן הזה, הזמן שאני לא בתל אביב, כל מה שהשארתי שם ממשיך. רק בלעדי.

לבקר בתל אביב מהחיים שלי בברלין, לחזור אל תל אביב, הרגיש לי כאילו הושתלתי בחזרה ברצף שאינו שלי עוד. לחזור אל ברלין, אחרי ביקור בתל אביב, היה כמו לחזור אל מקום אותו הרגע עזבתי, הרצף נשמר. הזמן לא נקטע. בברלין חורף.

IMG_20180213_104023.jpg

כשהייתי קטנה נהגנו להגיד על שקל לזהות ישובים ערבים, כי הבתים בהם לא גמורים. זה היה מין מאפיין כזה, בנייה לא גמורה, בתים צבועים באופן חלקי, ישוב ערבי. אחר כך ראיתי את זה הרבה במזרח, בהודו. בונים עד שנגמר הכסף, לא הפרוייקט.

מודעות פרסומת

מכונת הזמן כותשת. או, התגרמנתי?

לפני שבועיים, אולי קצת פחות, אולי קצת יותר, במקום אחר, בעיר אחרת – עיר בה השמים כחולים ועננים לבנים רכים שטים בהם והטמפרטורות דו ספרתיות – עמדתי במעבר חצייה. הייתי צריכה לחצות את הרחוב, וכשהגעתי אל הקצה של המדרכה הרמזור התחלף לאדום ואני נעמדתי. הסתכלתי על הרחוב והוא היה ריק. הסתכלתי על הגדה השניה, זאת שאליה רציתי להגיע. הסתכלתי אל השמים. נהנתי ממזג האוויר. לא מיהרתי. עמדתי על המדרכה ולא עשיתי כלום, שום דבר שאפשר לספר עליו ולכתוב עליו, ואז הגיעה מאחורי אשה מבוגרת – כלומר, אשה מבוגרת ממני. כלומר, אשה זקנה – היא עברה אותי והמשיכה אל הכביש ורק כשהיתה באמצע הכביש אני התעוררתי: היא חוצה באדום! האשה חוצה את הכביש באדום! ואני עומדת כאן קפואה כמו איזה גרמניה טובה. מיהרתי לעזוב את המדרכה וחציתי את הכביש, מהר מהר, בעקבות הגב של האשה החוצה. הצלחתי להגיע אל הגדה השנייה קצת אחרי האשה ולפני שהתחלף הרמזור לירוק.

IMG_20170503_131809_977

ברלין, השבוע. שאר התמונות בפוסט יהיו מתל אביב.

הייתי בתל אביב. למשך חודש. כל אפריל הייתי בתל אביב. והייתי צריכה לנסוע בה, לכאן ולשם, סידורים, אז השתמשתי בתחבורה ציבורית. אני לא מומחית לתחבורה הציבורית בתל אביב. במשך שנים, בשנים האחרונות לפני שעזבתי, לא השתמשתי בה בכלל. כשרק הגעתי אל העיר והתחלתי ללמוד באוניבריסטיה, התחבורה הציבורית היתה הדרך שלי להכיר את העיר. הדירה הראשונה שלי היתה ליד תחנה של קווים 61 ו-62 ואת הדרך לאוניברסיטה עשיתי בקווים 24 או 25. קווי דן תחמו את עולמי וביצרו את קווי התנועה שלי, מהבית אל האוניברסיטה ובחזרה. אבל זה היה אז, מזמן, ומאז גדלתי ובגרתי ונטשתי את התחבורה הציבורית לטובת רכב פרטי.

היא חזרה אלי, התחבורה הציבורית, בשנים האחרונות, כשעברתי להיות מבקרת בעיר. לא דיירת. לא תושבת. מבקרת. באפריל ביקרתי. והיו לי משימות במהלך הביקור, משימות בירוקרטיות ברובן, משימות לבצע. וגם היו לפי חברים לפגוש. מקומות להיות בהם. אז נעזרתי בתחבורה הציבורית. יום אחד נסעתי בקו 63. אני מכירה את הקו הזה, יחסית, מהתקופה שגרתי ברמת גן ועבדתי ברחוב טשרניחובסקי. גם אז הייתי סטודנטית. גרתי עם בן זוג ברמת גן. עבדתי במשרדים של תנועת רץ בטשרניחובסקי. קו 63 הביא אותי אל העבודה ובחזרה. אני מכירה את הקו הזה ואת התחנות שלו וידעתי שהוא עוצר, שיש לו תחנה, קרוב לאיפה שרציתי להגיע. עליתי על האוטובוס והתיישבתי והסתכלתי דרך החלון על העיר וראיתי את התחנה שלי מתקרבת וראיתי את התחנה שלי חולפת בחלון וראיתי את התחנה שלי מתרחקת והאוטובוס לא עצר.

IMG_20170411_083917.jpg

בתל אביב הקירות מדברים. העיר מלאה בגרפיטי. הרבה ממנו טקסטואלי. מילים מילים ועוד מילים

זה קרה לי פעמים, שישבתי בתוך אוטובוס וראיתי את התחנה בה התכוונתי לרדת חולפת על פני.נהג,  לא הבנתי את זה. אני יכלה להבין בילבול, אני מתבלבלת כל הזמן, אבל זה לא היה המצב, הייתי על הקו הנכון והוא עשה את המסלול אותו ציפיתי שיעשה. זה היה משהו אחר. בפעם השנייה שזה קרה נסעתי בקו 4 של דן לאורך בן יהודה, מדרום לצפון. ידעתי איפה אני צריכה לרדת. היתה שם תחנה. הנהג לא עצר. האוטובוס המשיך לנסוע. הלכתי לנהג ואמרתי לו, נהג, נהג, התחנה (הצבעתי על התחנה שעברה עם היד שלי. זה יצר תנוחה משונה להפליא של הגוף, הראש מדבר אל הנהג, הידיים מנפנפות אחורה).

צלצלת, אמר הנהג והצביע על לחצן מחובר לעמוד אחיזה בתוך האוטובוס.

לא צילצלתי.

למה שאצלצל? יש שם תחנה. מי בכלל יכול לעלות בדעתו שצריך לצלצל באוטובוס? ואיזה מין סידור זה, שיש תחנות קבועות והאוטובוס לא עוצר בהן? לא צילצלתי. מיה קולפה, מיה קולפה, מיה קולפה. לא צילצלתי.

IMG_20170411_083540.jpg

נחלת בנימין. מוות לעננים. מוות לעננים

עמדתי על אלנבי ורציתי לעלות על קו 4. לא היה אכפת לי אוטובוס או מונית שרות. אין לי רב-קו. זה לא משנה לי. מה שיגיע קודם. מונית שרות הגיעה קודם והאטה ליד התחנה והמשיכה לנסוע. מונית שרות נוספת התקרבה. הפעם הסתכלתי על הנהג. הוא הסתכל עלי. הוא המשיך לנסוע. הסתכלתי מסביבי. עמדו שם עוד אנשים, בתחנה. עם אחת מהנשים שעמדו שם נוצר לי קשר עין. עשיתי לעברה תנועה של השתוממות. היא חייכה בהבנה. מונית שרות נוספת התקדמה לעברנו. הסתכלתי עליה. ראיתי את הנהג. הסתכלתי עליו וחשבתי שהוא מסתכל עלי. הוא לא האט. תעשי לו סימן, אמרה לי האשה שחייכה אלי בהבנה. תעשי לו סימן!

פאק. איך שכחתי. יש תחנות ויש סימנים. לעמוד בתחנה זה לא מספיק. לעמוד בתחנה זה לא נחשב. שכחתי. מיה קולפה. מיה קולפה. מיה קולפה. שכחתי שצריך לעשות סימנים לנהג בשביל שיעצור. שכחתי שצריך לסמן לו.

IMG_20170425_093540_641.jpg

מוות לעננים. מוות לעננים

בריטריט

נסעתי לריטריט. שבוע שלם. בקיבוץ בין עפולה והתבור. שדות ירוקים, מעובדים, חיטה צהובה, פריחה צבעונית, עזה, אדמה ריחנית, אביב מתפרץ. כל היופי של ימים אחרי הגשם. כל היופי של האביב. אבל ריטריט. שתיקה. לא צילמתי כלום. אין לי מה להראות. אז רק זה: כולם כל כך צעירים בריטריט הישראלי. בריטריט שעשיתי בגרמניה הייתי אני בקבוצת הצעירים. בריטריט בישראל אני לגמרי בקשישים. 75% ממאה המשתפים היו לדעתי, וזאת הערכה שמובססת על התבוננות בלבד, מתחת לגיל 30. 35, גג.

הריטריט התקיים במה שאני משערת היתה שכונת "הנעורים" של הקיבוץ. לגמרי לחזור אל אזור האסון. לחטט בפצע. המבנים נראו לי כאילו ננטשו בשנות השמונים ומאז אף אחד לא לקח מטאטא ביד וסילק את קורי העכביש מהפינות בתיקרה. בארוחת הבוקר ובארוחת הערב אכלנו מצות. שבוע שלם. מצות. והיו גם פריכיות. מי הבן אדם שהמציא את הדבר הזה ולמה? כבר עשיתי ריטריט במקום הזה, בחול המועד פסח, איכשהו את העניין עם המצות לא זכרתי.

IMG_20170424_172505_284.jpg

מוות לעננים. מוות לעננים

ביום הראשון של הריטריט ראיתי אנשים הולכים על הדשא. זה הכה אותי בתדהמה. לא הבנתי את זה. הרי יש שביל. הנה השביל. רואים את השביל. אי אפשר שלא לראות את השביל. כל האזור בו היינו הוא דשא מפוסק על ידי שבילים. אז למה למה למה הולכים על הדשא למה? (ברברים, חשבתי בראש שלי, זאת המילה שעלתה לי במוח. ברברים. הולכים על הדשא. איזה מין אנשים אלה? איזה מין ברבריות זאת?).

ואז, כמו במשל החץ השני, נתקפתי הלם שני. קודם הייתי בהלם מזה שאנשים הולכים על הדשא, כמה דקות אחר כך הייתי בהלם מהתגובה שלי לזה שאנשים הולכים על הדשא. זה באמת כזה ברברי? ממתי אני חושבת שללכת על הדשא זה ברברי? מה קרה לי? (סיפרתי את האנקדוטה הזאת לאחותי. היא אמרה: טוב, לא כולם גדלו בקיבוץ. כלומר, היא יחסה את התגובה שלי, כמו גם את ההבדל בין ההולכים על הדשא להולכים על השביל, לחינוך הקיבוצי. יתכן. אני חשבתי שזאת גרמניה אבל יתכן וזה הקיבוץ. הקיבוץ שגדלנו בו היה מאוד גרמני. גם האנשים, גם התרבות. יתכן).

IMG_20170407_133638_936.jpg

מוות לעננים. מוות לעננים

במשרד הפנים

הייתי במשרד הפנים. 3 פעמים הייתי במשרד הפנים. לא היתה לי ברירה. הייתי צריכה להחליף את הכתובת בתעודת הזהות שלי. לפני שנסעתי החלפתי את הכתובת לכתובת של אחותי. מאז אחותי ומשפחתה החליפו כתובת (חזרו אל העיר, תודה לאל. הם גרים עכשו בתל אביב, כרם התימנים. יש אלוהים. יש). אין כל כך טעם שאני אמשיך לקבל דואר אל הכתובת הישנה של אחותי. לפיכך הייתי חייבת להגיע למשרד הפנים. לבצע פעולות.

הכנתי את המסמכים: תעודת זהות שלי. מכתב חתום מאחותי המאשר שביתם התל אביבי יהיה הכתובת הרשומה שלי. תצלום תעודת זהות של אחותי. נסעתי בקו 23. קו שעובר דרך שנקין אבל אין לו תחנות. או שיש לו אבל אי אפשר לראות אותן. צריך להמר. הימרתי. בפעם הראשונה שהגעתי המקום היה סגור. מיה קולפה. מיה קולפה. מיה קולפה. לא בדקתי. אשמתי. פעם שניה הגעתי בשעות הנכונות, עברתי את הבידוק הבטחוני, קיבלתי מספר, חיכיתי בתור, התור שלי הגיע, הלכתי לפקידה ואמרתי לה מה אני רוצה. לשנות כתובת. היא הסתכלה על תעודת הזהות שלי והינהנה בחיוב. היא הסתכלה על המכתב שלי והנהנה בחיוב. ואז היא הסתכלה על תצלום תעודת הזהות של אחותי ויצא ממנה "פססס" כזה, צליל שלא מבשר טובות. אי אפשר עם תצלום, אמרה, את צריכה לבוא שוב עם תעודת הזהות של אחותך, לא תצלום. הסתובבתי והלכתי משם. הלכתי והלכתי כל הדרך בחזרה אל כרם התימנים, אל אחותי. אני צריכה את תעודת הזהות, אמרתי לה, תצלום לא מספיק. לנשום עמוק, היא אמרה ונתנה לי את תעודת הזהות שלה, ככה זה, צריך סבלנות. זאת אני הסטואית, אמרתי לה והלכתי משם. שנקין. קו 23. פספסתי את התחנה הראשונה ונעצרתי בשניה. משרד הפנים. בידוק בטחוני. מספר. תור. אותה פקידה. היא זכרה אותי. היא היתה מתוקה. היו שתי פקידות. בזמן שחיכיתי הפקידה השנייה שלחה שני אנשים שונים להביא תעודת זהות מקורית, לא תצלום. אחד מהם ניסה לרשום את עצמו בבית הוריו. הארוננה עלי, אמר והראה לה. ארנונה זה לא נחשב, אמרה לו הפקידה השנייה. צריך תצלום תעודת זהות מקורית. על הקיר מאחורי שתיהן היה היה מודבק נייר ועליו כתוב: החוזרים לגור בבית ההורים חייבים להציג תעודת זהות של ההורה.

IMG_20170405_173828_796

מוות לעננים. #מוות לעננים

 

בריטריט, ברחוב התל אביבי

בחור שהכרתי והיה בריטריט אמר שלא זיהה אותי. אמר שראה אותי קודם, עומדת בתור, ולא זיהה. אמר שאני נראית גרמניה. בחנות בגדים המוכרת פנתה אלי באנגלית, שאלה אם אני צריכה עזרה. בשוק הכרמל, מול דוכן הבוריקות – מעדן, אוכל אלוהי, תפוח אדמה וביצה בתוך בצק והכל מטוגן ביחד בשמן עמוק ואז נטחב לתוך פיתה. שחיתות אלוהית – המוכר שאל אותי באנגלית אם אני צריכה הסברים.

השתנתי? אני נראית אחרת? אני לא יודעת. אני לא לגמרי מבינה את זה. הבגדים שלי, חצי מהם מישראל. התסרוקת, ספר ישראלי (אמנם בברלין, אבל ישראלי). הסנדלים מישראל. מה בי נראה גרמני?

IMG_20170411_084037

תל אביב, יום אחרי הגשם, ריח של ילדות

לבמהלך הטיסה מברלין אל ישראל קראתי את הסיפור "הנשמה היא לא נפחייה" של דיוויד פוסטר וואלאס (מתוך הספר "מיסטר סקווישי"). סיפור מדכא עד מחריד שמשחזר בדקדקנות פוסטר וואלאסית טראומת ילדות שחווה הגיבור כשהיה בבית ספר יסודי. הוא מתאר את הכיתה ואת השולחנות ואת הסידור הכיסאות ואת החלון שדרכו רואים את מגרש הבייסבול בחוץ והיה מכוסה "סבכת תיל מרושתת היוותה חלק בלתי נפרד מכל שמשות החלונות בבניין בית הספר וזאת כדי להקשות על שבירת החלון בכדור מחניים תועה או באבן שהטיח איזה ונדאל".

כשגיבור הסיפור ישב בשיעורי אזרחות של מר ג'ונסון, מקום התרחשות של הטראומה, היה לו שדה ראייה טוב, ולכן "בחלק ניכר משלושת השבועות של מר ג'ונסון על חוקת ארה"ב נכחתי בשיעורי האזרחות בעיקר בגופי בלבד, בעוד שתשומת הלב האמיתית שלי כוונה בזווית העין אל המגרשים והרחוב שבחוץ, שהכיול של רשת החלון חילק לריבועים נפרדים שנדמו לי ממש כמו שורת פאנלים של רצועות קומיקס, סטוריבורדים של סרטים, תעלומות הקומיקס של אלפרד היצ'קוק, וכדומה".

החלון המחולק לריבועים נפרדים גרם "לקשב שלי לא רק לשוטט בעצלתיים אלה גם לבנות באופן אקטיבי פנטזיות סיפוריות, שהיו מאורגנות בתמונות נפרדות ויצרו רצף לינארי…מה שאומר שכל דבר שהיה מאיזושהי בחינה ראוי לציון בנוף שבחוץ – למשל פיסת פסולת ססגונית שריחפה מריבוע תיל אחד אל הבא אחריו, או אוטובוס עירוני שזרם באדישות מימין לשמאל לאורך שלוש שורות הריבועים האופקיים הנמוכים ביותר – הפך לדחף לדמיין בחשאי סטוריבורדים של סרטי קולנוע או קומיקס, שבהם ניתן להשתמש בכל אחד מהריבועים הנותרים של רשת החלון כדי להמשיך ולהעמיק את נראטיב הפאנלים…". ועם המבנה הנרטיבי הזה בראש – ריבועים, תמונות סטטיות, תנועת זליגה מריבוע לריבוע, נרטיב – ירדתי מהמטוס והגעתי אל תל אביב.

IMG_20170403_171354_388

כל פעם שאני מגיעה לביקור בישראל, כלומר בתל אביב, אני משתכנת במקום אחר. בית אחר, רחוב אחר, שכונה אחרת ואזור אחר. זה נהדר. כל ביקור אני חווה את העיר – אותה עיר, העיר שלי, העיר בה חייתי יותר מאשר בכל מקום אחר – קצת אחרת, דרך פריזמה טיפה שונה. מנדשלטם, ריינס, גאולה, שפרינצק, קרית ספר. הייתי במקומות. בביקור הזה אני בכרם. לא ברחוב גאולה, הפעם אני בנג'ארה.

***

נחתתי במוצאי שבת. אמא ואחותי הגדולה חיכו לי בנתב"ג. נסענו אל הקיבוץ ובדרך עצרנו לאכול באזור התעשייה של רחובות המכונה קריית המדע. אחר כך נסענו אל הקיבוץ ונפרדנו מאמא והמשכנו אל תל אביב, שכונת הכרם.

מזג האוויר היה נעים. השכונה הומה. עשינו סיבובים לחפש חנייה. בסוף מצאנו אחת כזאת ממש מתחת לבית. נכנסנו אל הדירה. נפגשתי עם בני משפחה. עלינו אל הגג. הסתכלנו אל הרחוב. הורדתי את הג'קט וקיפלתי אותו. הפשרתי. הלכנו לישון.

באמצע הלילה היה התעוררתי לתוך רעש ורטיבות. לא הבנתי איפה אני. מה זה הרעש הזה. למה אני מרגישה טיפות באוויר. שבר ענן. נזילה מהגג. קר או חם? בבוקר של יום ראשון הלכתי לשתות קפה ב"שלג". נפגשתי עם ידיד שנוסע לברלין. החלפנו מפתחות. חזרתי אל הדירה אבל לא יכולתי לשבת. אני בעיר חדשה! הסתערתי החוצה והלכתי אל הים, הטיילת, אלנבי, רוטשילד, חזרה אל הכרם, הלכתי והסתכלתי והרחתי האוויר המלוח של תל אביב, ים וזיעה וחמימות השמש וקרירות הצל ומזג האוויר כל הזמן השתנה, שמים כחולים התחלפו בעננים אפורים וגשם ירד וגשם הפסיק לרדת והשמש יצאה והשמש נעלמה ואני המשכתי ללכת.

IMG_20170407_134758_075

בית אחד בשכונת הכרם. מימין למעלה, דרך ימין למטה, ואז שמאל

בתל אביב שום ריבוע לא זולג בטבעיות אל הריבוע הבא. שום ריבוע לא מחזיק את אותה שפה ויזואלית כמו הריבוע שקדם לו. כל הריבועים אחרים זה מזה. אחרים זה לזה. אין אחידות. אין רציפות. מבעד לכיול של רשת החלון, דרך שורות הריבועים הנפרדים תל אביב נראתה לי כמו פסיפס שבור. שעטנז. בלגן אטומי. כל ריבוע צויר על ידי מישהו אחר בעל סגנון ציורי אחר. חתימה אישית. חוסר שקט בעיניים. אפילו הוויזואליות של תל אביב מעוררת חוסר שקט. אין לעיניים על מה לנוח. איפה להירגע.

***

הלכתי בעיר וצילמתי דברים כאילו אני תיירת והסנפתי את האוויר והרחתי את הילדות שלי. הריח של העולם אחרי הגשם. הריח של האדמה. בראש שלי צפו גילגולים. כשהייתי קטנה בקיבוץ בימים של אחרי הגשם הייתי הולכת עם החברה הכי טובה שלי אל משטחי הדשא – בגבעת ברנר גידלו משטחי דשא, זה היה מאוד חדשני אז – והיינו עושות גילגולים וגילוגלים וגילגולים עד שלא יכולנו יותר כי הסחרחורת עירבלה אותנו ונשארנו שוכבות על הדשא, מותשות, בוהות בשמים הכחולים, מחכות שהעולם יתצייב שוב. יפסיק לנוע.

ביום הראשון שלי בתל אביב, שהיה גם יום ראשון וגם אולי היום האחרון של גשם לשנה הזאת, תל אביב הריחה כמו הילדות שלי.

חגים שמחים לחוגגים.

IMG_20170405_173828_796

גרפיטי בכרם. גרפיטי לעצלנים. רק טקסט. סיסמאות וסיסמאות

*הציטוטים מתוך הספר: "מיסטר סקווישי", תרגום: אלינוער ברגר, הוצאת ספרית הפועלים (גרסת קינדל).

 

ברלין > תל אביב. השקיעה הזאת עושה אותי חרמן

בוקר אחד

בוקר אחד הייתי צריכה להגיע לפגישת עבודה בשכונת המשתלה. אף פעם לא הייתי קודם בשכונת המשתלה. יש לי ידיד שגר שם והייתי מודעת לקיומה, כמו שאני מודעת לקיומה של ג', למשל, או כל שכנה כאילו תל אביבית אחרת שמעבר לירקון, אבל אף פעם לא הייתי שם. רצתי לגוגל, לברר איך מגיעים, וגוגל הפנה אותי אל קוי האוטובוס 47 ו 48. שמחתי. אני מכירה את הקווים 47 ו- 48. קווים טובים שהביאו אותי והחזירו אותי מאוניברסיטת תל אביב. הרגעתי את עצמי. עבר הירקון זה רחוק וזאת עיר אחרת, אבל זה לא מעבר לקווי האויב. זה לא אדמה עויינת.

בבוקר הפגישה צעדתי אל אבן גבירול, אל תחנת האוטובוס שנמצאת מול בניין עיריית תל אביב. שמונה וקצת בבוקר, חם אבל עוד לא נורא. צפוף אבל עוד לא נורא. ליד תחנת האוטובוס ראיתי ארומה פתוחה. נכנסתי והזמנתי אמריקנו קטן לקחת ועם הכוס ביד יצאתי לחכות לאוטובוס. התחנה עצמה, כלומר הבוטקה השקוף שהוא התחנה, היה מלא באנשים מחכים. נעמדתי מאחורי התחנה אבל אז עבר שם רוכב אופניים שזעף עלי וגיליתי שמאחורי התחנה זה שביל האופניים. זזתי עוד קצת אחורה ונתקלתי בכסאות של קפה ארומה אז זזתי עוד קצת אחורה וכמעט עליתי על אמא דוחפת עגלה ומרוב בהלה קפצתי והקפה קפץ איתי ונשפך לי על היד ונשרפה לי היד וקפצתי שוב והאמא של התינוק נבהלה ממני וניסתה לזוז הצידה ונתקלה גם היא בכסאות ושולחנות של ארומה.

שובר הגלים בתל אביב

סוף הדרך

שכונת המשתלה, רחוב דוד אבידן

קו 48 היה נעים כמו שזכרתי. היו מקומות ישיבה והמזגן עבד ורק הלוח האלקטרוני לא פעל, אבל הנהג הקפיד להקריא את שם התחנה. הגעתי אל שכונת המשתלה בזמן ונדהמתי לגלות שהיא, שכונת המשתלה, כולה גוש שיש עצום. איך זה שגוש השיש הזה נקרא "המשתלה"? אפילו העצים כאן נראים עצובים ולא במקומם. האנשים שהיו איתי בפגישה הסבירו לי שזה לא באמת שכונת המשתלה, איפה שהיינו, זה המרכז של השכונה, השכונה עצמה נהדרת ויפה ומלאת בתים פרטים וגינות נאות, ככה הם אמרו, זה רק המרכז שהוא גוש שיש עצום. עשיתי סיבוב במרכז של השכונה, יש שם כיכר וסביבה כמה מקומות ישיבה וממנה יוצא רחוב מרוצף שקוראים לו רחוב דוד אבידן.

שכונת המשתלה, תל אביב

מכל הרחובות בעיר. רחוב דוד אבידן

בסוף היום חזרתי באוטובוס, קו 47 הפעם. נסעתי איתו עד אבן גבירול וירדתי בתחנה שמול בניין העירייה. ירדתי מהאוטובוס ודרכתי על המדרכה ורוכב אופניים כמעט עף עלי ופלט איזה קללה. והוא צדק. הייתי על השביל אופניים שלו. לא בכוונה. לא עשיתי את זה בכוונה או בחוסר תשומת לב. רק הורדתי את רגל שלי מהאוטובוס והייתי באמצע שביל רוכבי האופניים.

כי זאת הבעיה. זאת אם כל הבעיות. אין מספיק שטח. אין מספיק מרחב. צפוף מדי. זה נורא נחמד, מזג אוויר קייצי ושמיים כחולים ובתי קפה פתוחים ולשבת על הרחוב ושביל לרוכבי אופניים וכל זה, אבל זה מצריך שטח, ושטח בתל אביב איין. רחוב אבן גבירול הוא יחסית רחוב רחב והמדרכה היא, יחסית, רחבה, והיא מנסה לשרת את כל השבטים ותתי השבטים של העיר. הולכי רגל. דוחפי עגלות. נוסעי אוטובוסים. יושבי בתי קפה. רוכבי אופניים.זה לא עובד יפה. אין מספיק שטח לכולם.

מרוב שאין שטחים כל פיסת רחוב הופכת לשדה קרב וכל האנשים הופכים למתחרים. על אוויר. על מדרכה. על שטח מחייה. פעמיים נסעתי לשכונת המשתלה בביקור שלי בישראל. פעמיים עמדתי בתחנה מול בית העירייה וחיכיתי לאוטובוס. זה היה מהדברים הכי מלחיצים שקראו לי בביקור. לעמוד עם כוס קפה ביד ולחכות לאוטובוס.

מגדלים מעל שוק שרונה

המגדלים

מגדלים

כל הזמן בונים בתל אביב. בונים מגדלים. מגדלים לשמים. השמים נסתמים. לפני שנסעתי גרתי במשך שנים בשדרות יהודית. האזור שמול השדרות השתנה לגמרי. ביציאה מהשדרות חופרים תחנה לרכבת התחתית. בהתחלה של רחוב החשמונאים בונים מגדלים. בנייני מגורים. כל החלק הזה של הרחוב השתנה, התמלא, נסתם. מול המגדלים החדשים הצד השני של רחוב החשמונאים, הצד של לחמים, קמל. שם לא בנו כלום. במקום זה הרבה מקומות נסגרו והכל נראה ישן יותר. מתפורר.

תל אביב מתפוררת. תל אביב בונה את עצמה מחדש ולגובה. במקביל. בו זמנית. בכל מקום בונים בניינים חדשים. לא משפצים. בונים חדש. והישן קמל. והישן בכלל לא ישן, ועדיין הוא קמל. הבתים הישנים של תל אביב, הבתים שנבנו תחת חזון העיר הלבנה, מתפוררים ומצהיבים. הם נראו לי עזובים. נטושים. אני יודעת שמבפנים זה אחרת, מבפנים הם אולי משופצים עם קירות בלבן רך ורצפת פרקט, אבל בחוץ, עם הדודי שמש ואנטנות על הגג ומזגנים על המרפסות הפתוחות והמון כבלים וחוטים וציונרות חשופים, הם נראו לי מתפוררים.

שכונת פלורנטין

אסתיטקה של עוני. כמו התמונות היפות שמצלמים בהודו. תל אביב על גבול שכונת פלורנטין

עיר של עולם ראשון, עיר של עולם שלישי. עזובה ובנייה חדשה. בתי דירות של ארבע קומות וגינה מרובעת סביבם. מגדלים מכוסים בחומרים שנוצצים בשמש, מוגנים על ידי שומר בכניסה. אחד העם שלפני אלבני. אחד העם שמתחת אלנבי. שוק לוינסקי ושוק שרונה (מרקט, שרונה הוא מרקט, לא שוק). איזה עיר! כמה אני אוהבת את תל אביב. זה מה שהרגשתי רוב הזמן. כמה שאני אוהבת את תל אביב. כמה שהעיר הזאת מדהימה. חיה. בוערת. שורפת את השמיים.

והשדרות. השדרות של תל אביב. התאהבתי בשדרות של תל אביב. שדרות בן גוריון ושדרות חן ושדרות בן ציון ואפילו שדרות רוטשילד. השדרות עם העצים המשוגעים. העצים של השדרות עם הגזעים המסואבים, כמו חבלים שנקשרו פעם ועוד פעם ועוד פעם, כמו נטיפים במערת המכפלה, גזעים גרוטקסקים, מעוותים, מציירים מפלצות בלילה, נותנים צל ביום. כל הקסם.

השדרות בתל אביב

העצים המשוגעים

עיר שיש בה מהכל. מכילה את הכל. כל האפשרויות והגוונים של הקיום האורבני. עיר שהגיוון בה הוא מרתק. ומבעית. כי כל הקסם הזה של מישמש, הכל בהכל, בלגן, כל הקסם הוא גם סימבול או שיקוף של הפערים. של התרחבות הפערים. עומק הפערים. הפערים עצמם. זאת הויזואליה של הפערים. ככה נראית עיר לא המוגנית. עיר שהיא ההפך מהמוגנית. עיר של למעלה ועיר של למטה. עזובה ובנייה חדשה. עיר של עולם ראשון. עיר של עולם שלישי. האנשים בעיר הזאת, הם חיים בעולם ראשון או בעולם שלישי?

תל אביב

יש את תל אביב הזאת

וחמש דקות הליכה משם:

תל אביב

ויש את תל אביב הזאת

ערב אחד

ערב אחד, לקראת סוף הביקור, עשיתי הליכת שקיעה לאורך הטיילת. הייתי נרגשת. מודעת להתקצרות הזמן, הלכתי מתוך תחושה שזאת הפעם האחרונה שלי בביקור זה להריח ים, לראות שקיעה. עצרתי לסיגריה על ספסל בגן העצמאות. מאחורי היתה מסיבת יום הולדת של ילדים. אמא אחת הגיעה אל הספסל שלי, מבוהלת, ושאלה אם ראיתי שלושה ילדים. ילדה גדולה עם שני בנים קטנים. לא ראיתי, אמרתי לה, והצעתי לעזור בחיפושים. תודה, היא אמרה, לא צריך, והלכה לה.

אבא ובתו הגיעו והתיישבו בספסל לידי. הילדה החזיקה ביד עוגה. ילדה אחרת עברה לידם ואמרה לה שהיא רוצה את העוגה. הילדה הושיטה את היד שלה לתת את העוגה אבל האבא עצר אותה ואמר לילדה השנייה שתלך לקחת חתיכה עוגה משל עצמה, שמחלקים עוגה  ביום הולדת, ושזאת החתיכה של הבת שלו. הילדה השנייה נעלמה והאבא אמר לילדה שלו שהוא רוצה שהם ידברו ברצינות.

שקיעה, תל אביב

שקיעה. (ניסיון לצלם שקיעה מושלמת)

היתה תקרית באותו היום בבית הספר. הילדה איבדה שליטה והרביצה למישהו. זאת לא היתה הפעם הראשונה. התקשרו אליו מבית הספר לעדכן אותו. הוא רצה לדבר עם הילדה על המקרים האלה. על ההתנהגות שלה כשהיא מאבדת שליטה. הוא אמר שהוא מבין שזה קורה לה ממוצקה ותיסכול. הוא הזכיר לה שזה מקרי שני באותו שבוע, ושהיא כבר תחת עונש. הוא אמר שהוא חשב על זה והוא רוצה לבטל את העונש, שהמטרה היא לא להעניש אותה, אלה למצוא דרך לעזור לה. הוא אמר שהוא מבטל את העונש והיא יכלה לחזור להשתמש באייפאד שלה.

הוא אמר שהיא חייבת למצוא דרך אחרת להתמודד עם תחושות של מצוקה ותיסכול. שהיא חייבת לדעת איך להתנהג במקרים כאלה, איך להתרחק, כדי שמה שקרה לא יקרה שוב. הוא אמר שהוא ואמא יעזרו לה בזה. שהם כאן בשבילה. שביחד הם ימצאו את הדרך. הוא אמר שהתפקיד שלה זה כל יום, כשהיא חוזרת מבית ספר, לספר להם על היום שלה. אם היה לה יום טוב או לא. הילדה שאלה אם לספר גם על הימים הרעים והוא אמר לה שאין ימים רעים, יש לא טובים, ושביחד הן ימצאו את הדרך להפוך אותם לטובים ושזה יקח זמן ולא יקרה ביום, אבל ביחד הם יעזרו לה. הם ישבו בספסל לצידי ואני שמעתי הכל והעמדתי פנים שזאת השמש הנוצצת על הים שגורמת לי לבכות.

אחרי שהם הלכו עזבתי את הספסל והלכתי על הטיילת לכיוון בריכת גורדון. עברתי דרך מצטלמי השקיעה וירדתי במדרגות מהגן אל הטיילת ועברתי את הבריכה ואז התקיפה אותי מוסיקה מהגהנום. זאת היתה הגרועה במוסיקות העולם. מוסיקה של מסיבות. הקפתי את בריכה גורדון מהצד שקרוב לים ואז ראיתי אותם, קבוצה של עושי ספינינג על הטיילת, כנגד כיוון השקיעה, ומולם, מנחה אותם, קצת מורם, לבוש בשחור ועם מיקרופון מדונה מחובר אליו, המאמן.

ספינינג על הטיילת של תל אביב

האימה

הוא צעק. הוא שר. הוא האיץ. הוא דירבן. ולצידו שעטה העזר כנגדו. עוזרת המאמן. היא החרה החזיקה אחריו. אף פעם לא ראיתי מישהי מחרה-מחזיקה בצורה כזאת. הוא צעק: קדימה!, היא צעקה: קדימה, הוא צעק: אני אש!, היא צעקה: הוא אש! הוא אש!. הוא צעק: אני נשרף בשקיעה!, היא צעקה: הוא נשרף בשקיעה! הוא נשרף בשקיעה!, הוא צעק: אני חרמן! השקיעה הזאת עושה אותי חרמן!, היא צעקה: הוא חרמן! השקיעה הזאת עושה אותו חרמן! זה היא לא יאמן. זה היה הטקסט הכי דלוח ששמעתי אי פעם. אני לא מבינה איך אף אחד לא ירה בו.

המשכתי ללכת לאורך הטיילת ואז על השובר גלים שלצד בריכת גורדון והמרינה. הלכתי אל תוך המים, לכיוון השקיעה. התרכזתי בשקיעה. חשבתי לנסות לעשות תמונה שקיעה מושלמת. וברקע כל הזמן המוסיקה והקול שלו מעל המוסיקה: קאם און! קאם און! תזיזו את התחת! קאם און!. והיא: קאם און! הוא מבקש שתזיזו את התחת! קאם און!, והוא: לת זה סאן שיין! לת זה סאן שיין!, והיא: לת דה סאן שיין! לת דה סאן שיין!, והוא: אני רוצה לספר לכם משהו אישי!, והיא: הוא רוצה לספר לנו משהו אישי!, והוא: רוצים?, וכלום: כן!, והוא: יש לי מאוד גדול!, והיא: יש לו מאוד גדול! מאוד גדול! והוא: יש לי איי קיו מאוד גדול! מאוד גדול!, והיא: אי קיו! אי קיו!, והוא: מה חשבת? מה חשבת?, והיא: גם זה גדול וגם זה גדול! הוא גדול!. לו היה לי עוזי ואלמלא השקיעה היפה, הייתי יורה בהם בעצמי.

הלכתי את הטיילת והלכתי את שובר הגלים וראיתי את השמש שוקעת ואת החוף מתרוקן ואת האנשים הולכים הביתה וכל הזמן שמעתי את האיש הצועק והמוסיקה האיומה בעולם ומעל להכל, בתוך השמים הכחולים, ריחפו להם הליקופטרים שחורים. בכל הערבים בהם הלכתי לאורך הטיילת היו בשמים הילקופטרים שחורים. שניים שניים. תמיד בזוגות.

השמיים מעל הטיילת בתל אביב

זוגות זוגות, הליקופטרים שחורים

ובנתיים, ביקום מקביל

בימים שאני הייתי בתל אביב ליברמן התמנה לשר הבטחון, המשטרה המליצה לפתוח בחקירה נגד אשת ראש הממשלה וראש הממשלה אמר שזאת רדיפה פולטית, ושגריר ישראל באו"ם הבטיח שהמדינה חזקה והיא תדע לעמוד נגד כל תוכניות השלום הארורות באשר הן. אה, ואיש צעיר בשם מייסם אבו אלקיעאן חטף מכות משמונה שוטרים כשיצא לרגע ממקום העבודה שלו, סופר יהודה, כדי לנשום אוויר.

לא הכרתי את סופר יהודה לפני התקרית הזאת. זאת רשת חדשה יחסית, לא מהזמנים שלי. אחרי כן ראיתי סופר יהודה בכל העיר. ברחוב בו גרתי היה סופר יהודה. יום אחד נכנסתי לשם. האיש בקופה ניסה לשכנע אותי ואת חברתי לקנות שוקולד מסויים. הוא נתן לנו לטעום. הוא הסביר לנו שזה שוקולד לאפייה שמגיע בצורת מטבעות אבל שהוא טעם אותו וזה שוקולד מעולה והרבה יותר זול משוקלדים אחרים. הוא מאוד המליץ לנו לקנות אותו. אמרנו לו, לא תודה, אנחנו לא צריכות שוקולד לאפייה עכשו, רק שוקולד לגרגור. הוא אמר, לא נורא, יום אחד כן נצטרך שוקולד לאפייה ואז נזכור אותו. והכי חשוב החיוך. על זה כולנו הסכמנו. הכי חשוב החיוך.

לסיום

  • בכיכר רבין היתה תערוכה של תמונות מילואים.
  • כל העיר דגלים. דגלי ישראל ודגלי גאווה. דגלי ישראל לצד דגלי גאווה. יותר דגלי ישראל מאשר דגלי גאוה. דגל גאוה ועליו מגן דוד. בשדרות. על מכוניות. ממרפסות הבתים. בטיילת. לאורך שובר הגלים. בכל מקום. דגלים דגלים.

כריסמס, תנועת הישוב. התנועה היא לא מעגלית

ערב כריסמס עבר, וכל הימים שלפני הכריסמס עברו ותכף עוברים גם הימים של אחרי הכריסמס וברלין תיכנס לישרות אחרונה לקראת פיצוצי הסילבסטר ואז הכל יגמר, הימים יאתחלו את עצמם והספירה תתחיל מחדש. חודש משונה, דצמבר. בין קודש לחול ועם ציפייה דרוכה לשלג.

לא היה שלג השנה, לא בינתיים, רק אפור ואפור ואפור, ואני פספסתי חלק גדול מהבליט-אפ לקראת הכריסמס כי הייתי בביקור בתל אביב והגעתי אל החג בלי שום תחושת חג, בלי ההתרגשות של לקראת החג, רק עם בלבול של אחרי ביקור באופציית החיים החלופיים שלי.

שורשים

יופיו של החורף. גם זה יופיו של החורף

בכל השנים הקודמות שוקי הכריסמס היו מריצים אותי מחוץ אל הבית. לראות ולהריח ולהיות. האורות הצבעוניים על רקע העיר החשוכה. ההתרגשות של הילדים. אווירת הנינוחות של בילוי זמן באי עשייה משותף. הגלו-ויין שהוא מגעיל וכל כך במקום ולגמרי בלתי נמנע. רוח של הרפתקאה אירופאית וקסם של סרטים משפחתיים עם סוף דביק במיוחד.

כל זה לא נגע בי השנה. חזרתי מישראל עם כובד ראש של אנשים מבוגרים ואני עוד מרגישה את הביקור עלי. אני מרגישה אותו כשאני מנסה לנער אותו ממני. כמו שמנערים חול ים שנדבק על הבגדים והפנים והעינים והשיער. צאי דכדכת אמביוולנטיות ושאלות הרות גורל. צאי. צאי. צאי. זה כאילו בישראל זה אני מבוגרת ורצינית ואחראית ובברלין אני חסרת אחריות ובורחת מהחיים. בברלין זאת אני בחופשה. חופשה מדאגות.

בעבר הייתי נכנסת לדכדכת טרום ביקור. הפעם אני חווה דכדכת של אחרי. כמו שלוחה או הארכה של הביקור. זה מאוד חכם וזדוני. אני חושבת שיותר מכל דבר אחר, דאגות וחרדות צומחות ברחובות תל אביב. איזה מין בן אדם בוחר לחיות בקיץ נצחי, בחופשה מתמשכת?

חורף, ברלין

גם זה יופיו של החורף. אור וחושך וכתומים באמצע

כמו בכל שנה גם השנה ביום שלפני הכריסמס איבדתי את הספירה של מתי הכריסמס. מה זה ערב החג, בערב שלפני ה – 24 או ב – 24 עצמו? ומתי השבתונים, ומתי הסופרמרקטים יפתחו שוב, ולכמה ימי מצור צריך להצטייד? כמה אי שקט חגים של אחרים יכלים לייצר אצלי. לא הרגשתי את רוח החג. הרגשתי את הקדחת.

בערב החג עצמו חציתי את העיר ב – u8 כדי להגיע לארוחת חג אצל חברים. היה קר ואפור אבל לא קר מדי ולא גשם ולא שלג. העיר היתה ריקה אבל לא ריקה מדי, לא ריקה מפחיד. הייתי כמעט לבדי באובאן אבל לא לגמרי לבד. שמתי לב שביחד איתי נסעו יותר גברים מנשים. זה אומר משהו? בסוף הערב, בדרך חזרה, האובאן היה צפוף יותר. הפעם היחידה שהייתי ממש לבד היתה כשנכסתי אל תחנת ברנואר שטרסה בדרך לשם ולכמה דקות הייתי לבדי על הרציף. לקחתי תמונה אבל עכשיו כשבאתי לחפש אותה גיליתי שהיא לא קיימת.

חורף, ברלין, עצים צהובים

גם זה יופיו של החורף. הצבעים. הניגודיות בין הצבעים.

***

בקיבוץ של ימי ילדותי היתה מתפרסם פעם בשבוע, כל יום שישי, יומן הקיבוץ. וביומן הקיבוץ היה מדור קבוע שנקרא ״תנועת הישוב״. במדור הזה כתבו על כל מי שבא וכל מי שהלך. לא עזב, כי הרי אף אחד אף פעם לא באמת עזב. אבל כן סוג של תיעוד, רשומון, של התנועה עצמה. מי בא ומי יצא. ותמיד בסוף היתה ברכה ליוצא שמאחלת לו לחזור הביתה גם בשלום וגם מהר. התנועה תמיד היתה מעגלית. באים והולכים ובאים שוב. אולי גם זה חלק מהאשליות של הילדות. היום אני חושבת שהתנועה לא חייבת להיות מעגלית. היא יכלה להיות חד כיוונית לגמרי.

כמה שבועות אחרי שהגעתי לברלין והתחלתי לעבוד בסאונדקלאוד עשו לי ולכל המצטרפים החדשים פגישה עם המייסדים שלה חברה. אידיאולוגיה וציונות. מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים, או רוצים ללכת. יצאתי מהפגישה נרגשת, לא מהציונות, בכלל לא, מהאנשים שהיו איתי בפגישה. היינו כל כך בין לאומיים. זה היה כל כך בינלאומי. התרגשתי להיות חלק מזה, מתנועת הישוב הזאת.

מתוך הקבוצה שהיתה איתי אז רק אחד עדיין עובד בסאונדקלאוד. הרוב עזבו את העיר. הבוס של הפיתוח עבר לקופנהגן. המתכנת מברזיל לקח עבודה בניו יורק ועבר לשם ממש לפני החג. היחיד שגם נשאר בעיר וגם עדיין עובד בחברה נהייה אבא. אני אף פעם לא חזרתי אל מקום שעזבתי. לא אל קוסטה-ריקה, לא אל הקיבוץ, לא אל הודו. מה זה אומר עלי? התנועה היא לא באמת מעגלית. יש אנשים שלא חוזרים לשום מקום ויש מקומות מהם אי אפשר לשוב.

מאורו פארק

גם זה יופיו של החורף. מאורו פארק באור יפה במיוחד.

***

היום שבת וגם שבתון בברלין. החורף עוד לא התחיל, או לכל הפחות לא התחיל ממש, אבל זה גם לא לא חורף. בשבע וחצי בבוקר חושך מלא. אני לא מצליחה להתרגל להתעורר אל תוך החושך. זה עדיין מרגיש לי כמו סטייה, תקלה, טעות של הטבע. כל בוקר אני מתעוררת וחושבת שארבע בבוקר ולמה לכל השדים התעוררתי כבר.

אני מקווה שירד שלג החורף. יש עוד מספיק זמן לכך. שלג זה כל כך אירופאי. מעניין אם יום אחד הביקורים האלה בישראל יעברו עלי עם פחות דרמה פנימית. וותיקים ממני בהגירה מספרים שזה קורה אבל אחרי הרבה שנים. אני עוד לא שם. היה מאוד מקסים, ערב הכריסמס. מתי פותחים שוב את הסופרמרקטים?

באחד הימים שאחרי שחזרתי הלכתי בדרך הרגילה מאוברהולץ אל הבית שלי וראיתי, בצד השני של הכביש, שלט הנצחה חדש. יש לשלטי ההנצחה בברלין מראה אחיד וככה זהיתי אותו בקלות. היה לי זמן ומספיק סקרנות כדי לחצות את הכביש ולקרוא. בבננין שלפני השלט היה פעם בית יתומים לילדים יהודים. לא בבניין שיש עכשו, הוא חדש, אבל באותו המקום. הבניין עצמו הולאם ב - 1943, החוסים נעלמו ברובם, שזה הנוסח ללא יודעים ומה קרה אתם והם בטח מתים, הבניין הופצץ. בניין חדש הוקם במקומו. ועכשו השלט. גם זה יפה בעיני

באחד הימים שאחרי שחזרתי הלכתי בדרך הרגילה מאוברהולץ אל הבית שלי וראיתי, בצד השני של הכביש, שלט הנצחה חדש. יש לשלטי ההנצחה בברלין מראה אחיד וככה זהיתי אותו בקלות. היה לי זמן ומספיק סקרנות כדי לחצות את הכביש ולקרוא. בבניין שלפני השלט היה פעם בית יתומים לילדים יהודים. לא בבניין שיש עכשו, הוא חדש, אבל באותו המקום. הבניין עצמו הולאם ב – 1943, החוסים נעלמו ברובם, שזה הנוסח ללא יודעים ומה קרה אתם והם בטח מתים, הבניין הופצץ. בניין חדש הוקם במקומו. ועכשו השלט. גם זה יפה בעיני

תל אביב תל אביב. אני רצה ורצה

כל הזמן אני רצה בעיר הזאת. מהרגע שהגעתי אל תל אביב אני רצה. תל אביב, תל אביב. כל הזמן אני רצה. עוד מלפני שהגעתי אני רצה. התחלתי לרוץ כשהתקרב מועד הטיסה אל תל אביב. בשבוע שלפני הטיסה כבר הייתי בלי אוויר. תל אביב תל אביב. אני רצה ורצה. תופים באוזניים. אני שומעת את התופים ורצה. כאילו הם קוראים לי לבוא. כאילו הם מזהירים אותי מלבוא. אני רצה אליהם. אני רצה מהם. תל אביב תל אביב. אני רצה ורצה.

תל אביב תל אביב

תל אביב תל אביב. ים ושקיעה ובניינים מכוערים. המראה שנשקף מהדירה בה לנתי

***

לפני כמה זמן התקנתי על הסמרטפון אפליקציה שסופרת צעדים. 10000 צעדים ביום זה המלצת הרופאים. בתל אביב לא היה לי יום של פחות מ 15000 צעדים. גרתי בדירה בין שוק הכרמל והים וממנה הלכתי והלכתי. אין מה להיכנס לעיר עם רכב. בין חופשת החנוכה והבנייה של הרכבת הקלה כל העיר סגורה, פקוקה, הומה. מתפוצצת.

נחתתי ביום חמישי. ביום שישי בבוקר הלכתי לפגוש חברות בקפה על בן יהודה ושדרות בן גוריון ומשם המשכתי למספרה. הספרית שלי אמרה שלא צריך תור, אפשר פשוט להגיע. הלכתי ברגל עם חברה שליוותה אותי מבן יהודה שדרות בן גוריות אל דה האז ושם נפרדנו. אני נכנסתי למספרה והיא חזרה בהליכה אל הבית שלה. בדרך, היא סיפרה לי אחר כך, היא היתה צריכה לשירותים אז התקשרה אל חברה שלישית שהיתה בבית ועלתה אליה לשירותים. תל אביב תל אביב.

אחרי התספרות יצאתי מהמספרה והרגשתי כמו עצמי שוב. תספורת טובה זה כמו בגד טוב. תספורת רעה זה כמו ללבוש בגד רע, מכוער, לא מחמיא. נמאס לי להסתובב עם תספרות רעות. אני מרגישה כאילו יש לי פאה על הראש. אחרי המספרה הלכתי ברגל, מאושרת ושמחה, מדה האז אל שוק הכרמל. השוק מלא מקומות מקסימים לאכול וכל המקומות היו מלאים פלוס תורים ותורים. בערב עשיתי טיול על הטיילת. שמעתי תופים. לא בפנים, לא התופים שלי, תופים אמיתיים. הלכתי בעקבות הרעש והגעתי אל מעגל המתופפים בחוף הדולפינריום. זה היה כמו לראות, סוף סוף, שמועה רחוקה. אכן, יש מעגל מתופפים ביום שישי על הטיילת ליד הדולפינריום.

בשבת בבוקר הלכתי עם חברה על הטיילת כל הדרך ליפו. בנמל יפו חתכנו לשוק לחפש מקום לארוחת בוקר. הכל הומה. הכל מלא. תורים ותורים ותורים. אני שונאת תורים לאוכל. בין שני מקומות מפוצצים עם רשימת המתנה מצאנו מקום ריק והתיישבנו. החברה שלי שאלה את העובד במקום איך זה שכולם מלאים והם ריקים. אנחנו לא נותנים ארוחת בוקר, הוא הסביר, רק שקשוקה. אני של שעות הערב, הוא אמר. אכלנו שקשוקה וחזרנו אל תל אביב דרך הים.

תל אביב תל אביב

אותו מקום, אותו נוף, שעה אחרת, יום אחר. תל אביב תל אביב

ביום שני נסעתי אל הקיבוץ. לקחתי רכבת לרחובות מתחנת רכבת ההגנה. זאת פעם ראשונה שלי בתחנת ההגנה, תמיד אני נוסעת מתחת השלום, אבל הפעם ההגנה היתה קרובה יותר. אני מגיעה אל תל אביב פעמיים בשנה וכל פעם ישנה במקום אחר, דירה אחרת, מיקום אחר. גם זאת דרך להכיר את העיר. לקחתי קו 16, קו שתמיד ראיתי ומעולם לא הכרתי, והגעתי איתו אל תחנת ההגנה.

בהגנה עלה ביחד איתי על הקרון בחור צעיר חובש כיפה עם תיק גדול. היינו רק ארבע בקרון. הוא, אני, חיילת עם אוזניות על הראש שדיברה ודיברה אל תוך האוזנייה ואשה מבוגרת. מתישהו במהלך הנסיעה נכנס בחור צעיר וסוער אל הקרון. אני צריך מניין, הוא צעק אל תוך הקרון, אל עבר הצעיר עם הכיפה. בוא תשלים איתי מניין, הוא אמר לו.

הבחור נראה כאילו הוא לא מבין. אולי לא ידע עברית. אולי סתם לא הבין. השני לא עזב. בוא בוא, הוא צעק אליו ועליו, אל תבאס אותי, בוא איתי אל הקרון האחרון, אני צריך מניין. הבחור הצעיר כבר עמד אבל עדיין לא זז. האשה המבוגרת הסתובבה אליו ואמרה לו: אתה לא חייב ללכת איתו. החיילת הורידה את האוזנייה וצעקה לעברו: הוא לא יכול להכריח אותך! על תלך אם אתה לא רוצה! הבחור המגייס שכבר היה בקצה הקרון הסתובב והביט עליו בתדהמה.

אני תכף יורד, לחש הצעיר עם הכיפה.

איפה אתה יורד? צעק לעברו המגייס.

ברחובות, אמר הצעיר.

אה, אוקי, אמר המגייס, אז אין לך זמן.

הצעיר חזר לשבת.

תל אביב תל אביב

אכן. מצאתי את זה על בית בדיזינגוף, או שזה היה יהודה הלוי, או אולי אלנבי

בחזור לקחתי מונית שרות קו 16 מתחנת ההגנה. היה מקום אחד פנוי, ליד אברך, מאחורה. התשייבתי נזהרת לא לגעת בו. לפני ישבו אבא ועליו ילדה קטנה. לאבא היתה תספורת מוהיקן. הילדה היתה מקסימה. הוצאתי 6.5 שקלים מהתיק וביקשתי מהאבא שישב לפני להעביר לנהג. הילדה הושיטה את היד שלה. שמתי את המטבעות בכף היד שלה. היא חייכה בתודה, הסתכלה עלי ופתחה את כף היד. המטבעות צנחו. האבא, האיש שישב בצד ימין מאחורי הנהג והאשה שישבה מאחוריו כולם התכופפו ואספו את המטבעות והעבירו אותו לאיש שיש מאחורי הנהג. הוא ספר את הכסף ואז הסתובב אל חלל המונית ושאג: מה זה חמש וחצי?!? מה זה הדבר הזה? תל אביב תל אביב. התנצלתי והעברתי לאיש את השקל החסר והוא העביר לנהג.

בנתיים האשה שישבה מאחורי האיש מאחורי הנהג שאלה איפה היא צריכה לרדת כדי להגיע לכתובת מסויימת. הנהג אמר לה משהו. האיש מאחורי הנהג אמר משהו אחר והאבא גם הוא הציע משהו אחר. לכי על האבא הצעיר, רציתי להגיד לה, הוא נראה לי הכי מבין תל אביב כאן. את שארית הדרך העברנו בוויכוח איפה היא צריכה לרדת. האבא עם הילדה ירד איפשהו באלנבי ואמר לה לרדת עוד מאה מטר מכאן. אחרי שהוא ירד מצאתי על הכסא שלו את השקל החסר.

***

הזמן אף פעם לא מספיק לי. או שהוא יותר מדי. או פחות מדי. אף פעם לא נכון. כמה ימים זה נכון? הביקור הקודם היה ארוך מדי. הביקור הזה קצר מדי. אני לא מוצאת את המידה הנכונה. לא מצליחה לדייק. אני עובדת על זה כאילו יש נוסחת קסם ואם אמשיך בניסיונות אמצא אותה. אחרי הביקור הקודם החלטתי לא להגיע ליותר מעשרה ימים. עכשו אני מתכננת שהביקור הבא יהיה לכמה שבועות. אולי ככה, אני חושבת, אוכל להפסיק לרוץ.

גן מאיר, תל אביב

גן מאיר. תל אביב תל אביב. בזוויות מסויימות היא מצטלמת נפלא

***

היתה לי פגישת עבודה ברמת גן. גוגל מפס אמר שיש אוטובוס, קו 66, שעובר ממש ליד הבית ויביא אותי עד לשם. החלטתי להסתכן. עמדתי בבוקר ליד התחנה, עמוד עקום תקוע בתוך מדרכה מתפרקת בצומת הירקון ואלנבי וחיכיתי לאוטובוס. לא העלתי בדעתי שהוא יגיע. ממש לא. חשבתי שיצא לי מזה סיפור נחמד. על העמוד העקום היה שלט שסיפר שחמישה אוטובוסים שונים עוברים שם, אבל אני הייתי לבדי בתחנה. לא היתה לי שום דרך לדעת מה יקרה, או לפחות ככה הרגשתי.

האוטובוס הגיע כשהגיע ואני עליתי עליו. שנים שלא הייתי בתוך אוטובוס דן. יש שם אשה שמדברת כל הזמן, מספרת איזה תחנות, איפה אנחנו, מה תכף מגיע. התחנה הבאה, היא אומרת, כיכר המדינה, תחנת ויצמן. או התחנה הבאה ויצמן. תחנת בית החייל, פנקס (אז למה וויצמן?!? לא הבנתי, לא הבנתי, ממשק משתמש משונה יש לגברת). התחנה הבאה ביאליק, תחנת תובל. והכי אהבתי, התחנה הבאה ועד הפועל, כאילו שזה מקום, כאילו שזה קיים.

***

שלוש פעמים ראיתי גברים משתינים ברחוב. מיתרונות החורף הברלינאי. לא רואים את זה שם. כשהטמפרטורות ירדו ל – 15 כולם עלו על המעילים הרצינים שלהם. בפייסבוק ראיתי פוסט על איך לעזור לחתולי הרחוב בקור, איך לבנות להם בית מחמם מקרטונים. קור אימים בתוך הדירות בתל אביב. בחוץ נעים. ליד בנק לאומי סניף אלנבי, מתחת לכספומט, מונחים מזרונים ועליהם אנשים וכלב. עברתי שם בשבת. גבר ואשה ישנו על המזרון. הכלב התכרבל אתם. מאחורי הגיעו שלושה צעירים, אחד מהם החזיק שקית עם אוכל של כלבים. הם התקרבו אל המזרונים, נזהרו לא להעיר את הישנים, ויצרו קשר עם הכלב. ליטפו אותו. שיחקו איתו. נתנו לו אוכל. למחרת הפוסט הזה הופיע בפייסבוק פיד שלי. תל אביב תל אביב.

תל אביב, הומלסיים

מאכילים את הכלב. בנק לאומי על רחוב אלנבי

***

למה אני כל הזמן רצה? מה אני מנסה לתפוס, מה אני רוצה להשיג? אני רודפת אחרי רכבת שמזמן עזבה את הרציף. אני מנסה להשיג משהו שאיננו. לשחזר חוויה והוויה שכבר לא מתקיימת. אני רוצה להרגיש בתל אביב כמו שהרגשתי פעם: חלק. שייכת. אני רוצה שדברים ישארו אותו הדבר. כמו שהיו ברגע שעזבתי אותם. אני רצה לאחור, מנסה לתפוס חוטים שנפרמו ולחבר אותם ביחד כי פעם, פעם פעם הם היו מחוברים ואני לא רוצה להכיר בשינוי. הריצה שלי היא נגד השינוי, ההשתנות, היות הדברים אחרת.

אני רצה ורצה והרכבת מתרחקת ממני ומתרחקת ממני והפערים כל הזמן נפערים ואני לא מצליחה לצמצם אותם. אני רצה ורצה. אני שומעת את התופים ורצה. על שדרות רוטשילד, על שנקין, על יהודה הלוי, דה האז, אבן גבירול, הבראסרי, המגדלור, אני רצה ורצה וכל הזמן שומעת את התופים כאילו הם משהו אמיתי, בחוץ, באוויר, בים, ברחובות. כאילו זה לא הלב שלי מה שאני שומעת, דפיקות הלב שלי הם התופים.

זה לא ילך, לירז, אמרתי לעצמי לילה אחד על רחוב פרישמן, ואני חולה ומותשת. זה לא ילך. אני מנסה לתפוס רכבת שמזמן יצאה את התחנה ואני בכלל עזבתי את הרציף ועברתי לאחר. זה לך ילך, לירז. תפסיקי לרוץ, אמרתי לעצמי ולא הצלחתי. אולי בפעם הבאה.

שדרות בן גוריון תל אביב

תל אביב תל אביב. השדרות. כה יפות

ברלין – ישראל. לקראת ביקור

It’s all about identity. Lets not learn how to actually do anything, lets just sit and contemplate the glory of me, in all my complexity. Who am I? i’m a black jewish woman, hear me roar (הדמות של ג׳ון גודמן ב – Treme, עונה ראשונה, פרק שני)

עוד כמה ימים אני נוסעת לישראל ואני מאוד מתרגשת. הרבה יותר מתרגשת ממה שאני רוצה. הייתי רוצה להיות קולית: ישראל. ברלין. מה הסיפור. ככה זה אצלי. ככה אני חיה. גרה בברלין, פעמיים בשנה נוסעת לישראל. הנסיעה הזאת תהייה השמינית שלי. לכאורה שיגרה. אפשר היה להניח שזה יכנס לשיגרה. אבל לא ככה אני מרגישה. אני מתרגשת כאילו זה משהו שלא עשיתי אף פעם. מתרגשת כאילו אני נוסעת למשהו לא מוכר. כאילו אני נוסעת לטיול שנתי ואלוהים יודע אם אחזור ומה יהיה אחר כך.

הנסיעה הזאת היא השמינית שלי. חציתי את קו ארבע השנים כאן. כלומר לא שם. לא בתל אביב. לא בנרטיב של חיי. לא בנרטיב ההוא של חיי. לא ליד החברים שלי. לא ליד המשפחה. ואני מרגישה את הזמן שעובר. אני מרגישה אותו כמו חול ים שנשאר על העור גם אחרי המקלחת. כמו אחרי שטיפה בים כשכל העור צורב ומגורה. הפצעים שנשארים איתי. הדברים שאני מאבדת. החברות שלי. מערכות היחסים שלי. המרחק שנוצר. המרחק מהאנשים שלי. מאהבות שלי. מחיים שהיו לי.

ברלין בחורף

חורף ירד. החורף עוד לא התחיל. לא יהיה חורף השנה. יהיה חורף מאוד קשה השנה. כל הגרסאות אפשריות. בכל הגרסאות נשאר האפור

שום דבר לא נשאר אותו הדבר. כלום. הכל משתנה. זה לא שאני מאבדת את החברות שלי, אני אומרת לעצמי, זה רק שהיחסים משתנים. ואז בא לי לבכות. אבל היחסים היו טובים, אני רוצה לצעוק. לא בגלל זה נסעתי. לא את זה רציתי לשנות.

***

לפני כמה ימים הלכתי להפגנה. הפגנת ״לא בשמנו״. בעד קליטת פליטים, נגד דבריו של ראש הקהילה היהודית בגרמניה שפרסם בקשה ממשלת גרמניה לא לקלוט פליטים מוסלמים כי הם מגיעים עם רגש אנטי יהודי בילט-אין, או משהו כזה. בעד קליטת פליטים. לא בשמנו. כמה חברים אמרו לי שיגיעו. המיקום היה קרוב לבית, ליד בית הכנסת הגדול באורניינבורגר שטראסה, השעה נוחה. הפגנה של השמאל המפונק במונחים השאולים מעולם אחר.

הגעתי לפני הזמן ועמדתי לבד. היה אזוטרי. יהודים נגד יהודים קראתי להפגנה בלבי. סמל השלום מנרות זיכרון ופוסטר של אנה פרנק. זיהיתי בחורה שפגשתי בהפגנה אחרת, הפגנה נגד מתווה פאוור בקוטבוסר טור. אפילו כשאני כותבת את זה זה נשמע לי אזוטרי לגמרי. ובכל זאת, היה. הייתי. אחר כך הגיעו כמה ידידים ונהייה משעשע יותר. היו שם יותר דוברי גרמנים מעברית. סך הכל היינו בערך 50 אנשים והיה אפס מעלות. אחר כך צילמנו את הירח והלכנו לקפה ועוגה.

הפגנה

יהודים נגד יהודים. סמל השלום מנרות זיכרון ופוסטרים של אנה פרנק והילד הקטן שמרים ידיים

באותו ערב היתה גם הופעה של המקהלה העברית בברלין. תכננתי ללכת אבל לא הלכתי. הרגשתי שבעה מאיידשקייט לערב אחד. ההופעה התקיימה בכנסייה באחד הרחובות העתיקים ביותר בברלין, ממש מול מרכז מחקר יהודי שמסונף אל האוניברסיטה. הייתי שם ערב קודם, לערב של הגמנסיה על "רפובליקת העברית בין וינה לברלין". היה מרתק. למדתי דברים שלא ידעתי על ברדיצ׳בסקי, ז׳בוטינסקי, פוגל וקניוק. אלוהים יהודי אולי יש רק אחד, אבל עמים נבחרים רבים ומשונים לו.

***

במקום שהנסיעות החצי-שנתיות לארץ יקבלו אצלי מימד של שיגרה, הן מתנפחות למשהו כמעט מיסטי. אני שומעת את תופי התם תם והם יוצאים לי מתוך הבטן. נדמה לי שאף פעם לא התרגשתי כל כך לפני נסיעה לארץ. אבל אני גם זוכרת: תמיד אני מרגישה ככה. לפני כל נסיעה לארץ הרגשתי ככה. כאילו אף פעם לא התרגשתי כל כך. כאילו הפעם זה הכי.

אני מסתבכת אפילו בהגדרה ובשם של הדבר הזה – נסיעה לארץ. ביקור בארץ. ביקור בישראל. נסיעה לישראל. נוסעת לתל אביב. ביקור. נסיעה. חופשה. עבודה. מחוייבות. עול. מה זה הדבר הזה, שאני עושה פעמיים בשנה?

חורף, ברלין

החורף, צבעים יפים לו

בפעם הקודמת הגעתי ישר אחרי מלחמת עזה השלישית. ההתרגשות שלי קיבלה פנים של חשש ממה אני אמצא. חשבתי, הכל יהיה אחרת. גדודים של הצל ישטפו את תל אביב, ינקו את מדרכותיה משמאלנים. זה נראה מצחיק עכשו, אבל ככה חשבתי. המצב נקלט אחרת מכאן. אין בו את תחושת החיים, היומיום, הלב הפועם. יש רק את המצב. אני לא נוסעת לבקר את המצב. אני נוסעת לבקר אנשים אהובים.

לקח לי הרבה זמן עד שהעזתי להגיד שאני נוסעת כי אני רוצה. להגיד את זה גם לעצמי. זה כאילו שצריך לספק הסבר רציונאלי לנסיעות האלה. סיבה. תירוץ. הנמקה. לרוב, כשאני אומרת לחברים שלי כאן שאני נוסעת לארץ, הם מסתכלים עלי בצער, בהשתתפות. שואלים אותי למה. למה אני נוסעת. למה אני עושה את זה לעצמי. כאילו שיש למה. כאילו שאני יכלה אחרת. בהתחלה הייתי אומרת שאני חייבת. יש לי הורים. מגיע להם לראות אותי פעמיים בשנה. ככה נכון בעיני. השתמשתי במילים כמו צריכה, חייבת, מחוייבות.

זה לא נכון. היום אני יודעת שזה קשקוש פחדני. אני נוסעת כי אני רוצה. אני רוצה לנסוע לישראל. אני רוצה לראות את תל אביב ואני רוצה לראות את עצמי ולחוש את עצמי בתל אביב. אני נוסעת כי אני רוצה לבקר את החברים שלי. כי אני רוצה להסתכל בעינים של האנשים שאני אוהבת. לראות אותם ושהם יראו אותי. יש משהו בחיים של מהגרים שזה כמו יתומים. אנשים בלי עבר ובלי היסטוריה. אנשים שלא רואים את החיים שלהם עליהם. רואים רק את העזיבה. אני לא רוצה את זה. יש לי עבר ויש לי היסטוריה ואני קשורה אליה, היא חלק ממני. אני נוסעת כי אני רוצה לשמור את הקו, להיות על הרצף. זאת לגמרי בחירה. אני לא חייבת לנסוע. אני נוסעת כי אני רוצה.

חורף בברלין

עוד חורף. עוד חצי שנה חורף.