"במונגוליה אין אטרקציות" אמרה לנו Bilegt בבוקר, לפני שיצאנו אל הטיול במונגוליה.
בבייג'ין יש אטרקציות. בייג'ין כולה אטרקציות. מקומות אליהם תיירים חייבים להגיע. החומה. העיר העתיקה. ארמון הקיץ. מקדש זה וטמפל זה. אין לזה סוף. ואני, החולשה שלי כתיירת זה שאין לי סבלנות לאטרקציות. אני מתקוממת כנגד הצו החברתי. אני נרתעת מלהיות מוקפת בתיירים, וכשזה קורה לי, אני יותר מרותקת אל התנהגות התיירים מאשר אל האטרקציה. כשאני במקום חדש, הכל חדש עבורי. זה נראה לי קטנוני לראות דווקא את זה ולא דבר אחר. הייתי בלונדון כמה וכמה פעמים ומעולם לא ראיתי את חילופי המשמרות של משמר המלכה, למשל.
הטיפוס שלי על החומה הסינית הגדולה. מתה על רכבלים
בזמן שטיילנו ביחד יאלי דאגה שנכסה את נקודות החובה, את האטרקציות. זה אחד מההיתרונות שבלטייל עם מישהו אחר, זה עוזר לפרוץ, ולו קצת, את גבולות ההתנהגות הרגילה, את הקבעונות, את אוסף הנחות היסוד של מה מתאים ומה לא מתאים לי. אבל בבייג'ין הייתי לבד ושקעתי בחזרה אל ההרגלים שלי. ואני ההרגל שלי הוא לשוטט. אני אוהבת לשוטט. שיטוט סתמי. חסר תכלית.
אז עם החומה לא לקחתי סיכון. נרשמתי דרך הבית מלון לסיור מאורגן. ב – 0700 אוטובוס תיירים היה אמור לאסוף אותנו מהבית מלון. היינו, חוץ ממני, עוד 3 צרפתים. אחד מהם מורה לגרמנית שחי בגרמניה קרוב אל הגבול עם צרפת. הם הגיעו לסין לשבועיים והיו בתחילת הטיול, בימים הראשונים בביג'ין. מכיוון שהאוטובוס לא יכול להיכנס אל הרחוב הצר של המלון אחד העובדים הוביל אותנו אל הצומת הקרובה לחכות לאוטובוס. חיכינו. האוטובוס לא הגיע. לקראת 0800 האחראי הציע שנחזור אל המלון. פקק תנועה, הוא אמר, יקראו לכם.
הנוף הוא לא האטרקציה. החומה היא האטרקציה. הנוף סתם יפהפה
אחרי עוד שעה בערך באמת קראו לנו וחזרנו אל הצומת ועלינו על האוטובוס. היינו האחרונים לעלות והאטובוס היה מלא ולא מצאנו מקומות ישיבה משותפים. אני התיישבתי מאחורה, בין החלון ובחור גבוהה למדי. התחלנו לדבר. הוא מאיראן. אני מישראל. הוא חי בלוס אנגלס, אני בברלין. לפני לוס אנגליס הוא חי 12 שנים בלונדון. עזב את איראן בגיל 17, לפני גיוס החובה. בגלל זה אסור לו לחזור לשם לתקופה של מעל 3 חודשים. זה יכניס אותו לצרות עם הצבא. הוא הגיע ללונדון כדי ללמוד ונשאר שם. מהנדס.
שאלתי אותו אם זה היה קשה, לעבור מלונדון אל לוס אנגלס, והוא אמר שלא, שזה הלך לו מאוד בקלות והוא מאוד מרוצה באל.איי. שאלתי אם היה קשה לעבור מאיראן ללונדון, והוא אמר שלא, והסביר שאחיו הבכור, שגם טייל איתו וישב במושב לפניינו, כבר היה בלונדון ועזר לו להיקלט. אחר כך סיפר שבקושי ידע אנגלית כשהגיע. אחיו חזר אחרי הלימודים אל איראן, אל שירז, העיר שלהם. הוא נשאר. מצא עבודה, הסביר, וכל הזמן חשב שבשנה הבאה יחזור. הוא עדיין בטוח שיחזור, לא משנה כמה שנים עברו, הוא בטוח שהוא יחזור כשיעשה משפחה. הוא מעדיף לגדל ילדים בשירז, אמר.
על החומה הסינית. מבט מתוך אחד ממגדלי השמירה החוצה
הוא שאל למה עזבתי את ישראל ואני אמרתי לו שבישראל קשה, והוא שאל למה, ואני אמרתי שהשתשובה נראית לי מובנת מאליה, אבל הוא אמר, לא, לא, זה לא מובן מאליו, אני באמת רוצה לדעת. אז ניסיתי להסביר, בכנות, את המצב וכמה קשה לי איתו, והוא הקשיב ואחר כך אמר שמה שאני מתארת גם מזכיר לו את איראן וגם מייאש. שאלתי אותו אם הוא לא נתקל בעויינות, על רקע היותו איראני שנראה כמו איראני (או גבר בעל חזות ים תיכונית, לצורך העניין) והוא אמר שלא, שבכלל לא, לא בארצות הברית לפחות, ואני סיפרתי לו על ידיד שלי, ישראלי שחי בברלין והוא בן למשפחה ממוצא איראני ומגדל זקן ומדי פעם חוטף הערות ועויינות ברחוב הברלינאי, אז הוא שאל למה הידיד לא מוריד את הזקן, ואני אמרתי שאני לא יודעת, אולי הוא מתקומם כנגד, והוא אמר שאין מה להתקומם. שככה זה. שעדיף פשוט לעשות את החיים יותר קלים לעצמך.
הוא סיפר שבשתיים עשרה שנים שחי בלונודון היה מרוצה, אבל הוא לא השתלב חברתית בכלל. כל החברים שלי, אמר, הם איראנים, מהקהילה האיראנית. הוא אמר שלא הצליח לייצר יחסים קרובים עם הבריטים. הוא אמר שבארצות הברית הרבה יותר קל לו, וטוב. לאף אחד לא אכפת מאיפה אתה, אמר, כולם שם מהגרים, הבית שעזבת לא מעניין אותם. הוא אמר שבאמריקה הוא לא חלק מהקהילה האיראנית. הם אחרים, הסביר לי, אני קורה להם פרסים. הוא סיפר שיום קודם פגש זוג בריטי במלון שלו, ושהם התחילו לדבר, ואז הבריטי שאל אותו מאיפה הוא, והוא ענה לו, איראן, והבריטי אמר: הולי שיט. אני אמרתי שזה נורא והוא אמר שזה לא נורא, שהבריטי לא התכוון למשהו רע, שזה פשוט ככה. ככה זה.
על החומה הסינית, בין תיירים
בדרך אל החומה כיסינו את הסיבות להגירה, הקשיים, קצת פוליטיקה כל אחד של ארצו ותוכניות לעתיד. בדרך חזרה עברנו לדבר על בני זוג, דייטים עם אנשים ממוצא אחר, הקושי שלו עם נשים מקומיות, ועם נשים איראניות (הן רוצות להתחתן נורא מהר, והוא עוד צעיר, והן ישר, אחרי כמה שבועות של ביחד מתחילות לדבר על חתונה). הוא אמר שנשים איראניות הן high maintenance. שאלתי על יהודית והוא צחק ואמר שגם הן. היו לו יחסים קצרים עם ישראלית שפגש באל.איי, אבל היא בכלל לא ידעה אנגלית, ככה אמר. אחרי זה דיברנו על הרגלי עישון והרגלי שתייה והרגלי סמים והרגלי יציאות ולבסוף על מתנות. שניינו היינו לקראת סיום הטיול והיינו צרכים לקנות מתנות. את חייבת להתמקח, הוא אמר לי, זה מה שמצפים פה.
בין שתי השיחות שלנו האטובוס הגיע אל החומה וחזר ממנה. על האוטובוס פיקדה מדריכת טיולים. היא דיברה אנגלית וסינית. כל מה שאמרה אמרה בשתי השפות. באנגלית היה לה מנהג של לחזור על אותה מילה פעמיים. כמו במשחק שהייתי משחקת עם האחיינית שלי כשהיא היתה קטנה. we will meet at the resturant, at the resturant, או, we go to the left, we go to the left. התוכנית שלה היתה להביא אותנו אל החומה, לשחרר אותנו ל 3 שעות, ואז we meet again at one o'clock, one o'clock. לארוחת צהריים. ואז חזרה אל המלון.
החומה הסינית, מבט מהרכבל, בדרך למטה
כשהגענו לשם היינו צרכים לבחור מסלול. הצרפתים רצו לעלות למעלה ברכבל, ואז ללכת, ואז לרדת בגלישה. האיראני רצה לטפס עד לנקודה הכי גבוהה ולרדת בגלישה. ואני רציתי לעלות ברכבל ולרדת ברכבל. נפרדו לדרכנו ואני עליתי על הרכבל ביחד עם מדריכה סינית ושתי נשים שאני זיהיתי בתור יהודיות אמריקאיות, ומיד התברר שזה בדיוק מה שהן. הן הזכירו לי את פראן הנני מהסידרה ההיא. שיער צבוע ומנופח. דיבור מאונפף. מבט ריק. הן לא ידעו כלום. בזמן שעלינו ברכבל הן שאלו את המדריכה שלהן, מדריכה פרטית, איפה החומה והאם לא עולים על החומה היום ומי בנה את החומה ומי זה מינג. אחרי שהן מיצו את הנושא הן עברו אלי.
מאיפה את?
מישראל.
אה! צהלה אחת מהשתיים, אני גדלתי ברמת גן.
שאלתי למה עזבו. ענתה שאביה חלה, זה היה בשנת 1963, היא היתה ילדה בת 7, והמשפחה הגיעה למסקנה שהוא חייב רופאים מאמריקה. היא אמרה שהיא לא זוכרת איך לדבר עברית ושיש לה עד היום משפחה ברמת גן.
את מטיילת לבד? הן שאלו, ואני מיהרתי להסביר שלא, לא באמת, למרות שאני כרגע לגמרי לבד, אני בכלל טיילתי עם חברה ואז מה שקרה זה, הסברתי להם הכל, מה שקרה זה שהבת של החברה שלי חלתה באיזה אי בפיליפינים והיא נסעה להיות אתה.
איזה מחלה? שאלה הרמת-גנית לשעבר.
אמרתי לה.
אה! צהלה הרמת-גנית לשעבר, זאת מחלה מהארץ שלי, אמרה, מקסיקו. ואחרי זה השיחה עברה לכמה אני מסכנה, אוי ויי, כמה מסכנה החברה שלי, או ויי, כמה מסכנה הילדה של החברה שלי, אוי ויי, ואיזה מזל שבארי, בעלה של הרמת-גנית לשעבר, לא נסע איתה לטיול. בארי מאוד חולה, הסבירה, הוא לא היה מצליח לטפס.
איבדתי אותם כשהגענו למעלה. איבדתי אותן בין כמויות התיירים האחרים. וגם איבדתי קצת את עצמי ואת המוטיבציה לעשות משהו. הסתובבתי למעלה, על החומה הגדולה, בחוסר תכלית, הלכתי בן מגדל שמירה אחד לאחר, עישנתי סיגריה, קניתי קפה במחיר מופקע, הבנתי שאני לא עושה הייק ולא מטפסת לשום מקום, צילמתי, וכשממש לא היה לי מה לעשות התחלתי את הדרך למטה. הצלחתי למרוח שעה מתוך ה – 3 שעותשהקוצבו לנו. את השעתיים הנותרות העברתי בלחכות לארוחת הצהריים במסעדה ובניסיון לשכנע, בתוך הראש שלי, את כל שרי ממשלת ישראל שגורל כל החומות בעולם הוא להפוך לאתר תיירות המוני, ואם כבר אז למה לא עכשו, באמת, למה לא עכשו, ויפה שעה אחת קודם.
בזמן שחיכיתי במסעדה. האיראני הגיע וסיפר שזה היה היום הכי מוצלח בטיול שלו. הצרפתיים הגיעו למסעדה באיחור, לא ירדו בזמן. הם לא הבינו איך זה שכולם סיימו עם החומה לפניהם.
***
לתחנות הרכבת התחתית בבייג'ין אין אופי. לא חן, לא הדר. לא מיסתורין ולא היסטוריה. שום קסם אירופאי. התחנות בבייג'ין, כל השלוש בהן אני הייתי, הן ענייניות. פונקציונאליות. הן עובדות. הן עושות את העבודה. הן עושות את העבודה כל כך טוב שהצלחתי להגיע לאן שרציתי בנסיעה הראשונה שלי. וזה לא טריוויאלי בכלל.
בכל תחנה יש מכונה למכירת כרטיסים ויש גם חלון שרות עם מוכר ממנו אפשר לקנות ישירות. ניסיתי את המכונה. מסך מגע. על המסך מפה של הקו. ממשק בסינית ואנגלית. כדי לקנות כרטיס צריך ללחוץ על שם התחנה אליה רוצים להגיע. אין מקום לטעויות. רק שהמכונה לא לקחה את הכסף שלי אז הלכתי אל המוכר והראתי לו את שם התחנה אליה אני רוצה להגיע. קיבלתי שני כרטיסים, כי הייתי צריכה החלפה.
אני בצד החיצוני, מאחורי קיר ההפרדה, מחכה לרכבת. על הקיר מולי מקרינים פרסומות. רגע של מדע בדיוני: איך הם יודעים על תסביך ה UGG שלי?
ההחלפה מתבצעת למטה, מתחת לאדמה, בתוך התחנה. לא צריך לצאת אל הרחוב בשביל לתפוס קווי המשך. בתחנה יש טיפוגרפיה שלא מאפשרת ללכת לאיבוד. ממשק משתמש עילאי. איקונוגרפיה מושלמת. כל שלט מופיע בשלוש שפות: סינית, אנגלית, אייקונית. מאות שלטים. חצים. סימונים על הרצפה. סימונים על הקירות. מסכי טלוויזיה שמקרינים סרטי הדרכה. פרסומות מוקרנות על הקיר מול הרציף, על קירות התחנה מצויירים קווים צבעוניים, תאומיים של קווי הרכבת. הלכתי בעקבות צבע הקו והגעתי אל המקום הנכון.
הרכבת התחתית בבייג'ין היא כמו לוח של משחק מונופול. מעוצבת ככה שכל אחד, כל אחד, ידע להשתמש. ילדים. אנאלפביתים. מיליוני התיירים שהגיעו בשביל האולימפיאדה. אני. אי אפשר ללכת לאיבוד בתחנות התחתית של בייג'ין. הן כל כך יעילות. כל כך מסודרות. כל כך קלות לשימוש. ראו בעצמכם. (לחיצה על התמונה תגדיל אותה ותחשוף גם את הפרשנות שלי).
בתוך הרכבת. מסך וידאו שמקרין בלופ סרטון מאוייר ובו הסברים איך להתנהג ברכבת. מתחתיו שלט: Seat reserved for seniors, childern, pregnant women, the sick and the disabled
שלטי היציאה מהתחתית. כאן, מבחינתי, הכל קרס. איך אני יכלה לנחש מה זה north east exit? לא הצלחתי לצאת ביציאה הנכונה
Mind the gaps, כולל ציורים מסבירים משני הצדדים
על הצד החיצוני של הרכבת, מה שהמחכים להיכנס רואים: מפת התחנות, באפור התחנות שעברו, עם חץ התחנה הנוכחית והכיוון הכללי , הצבעים האחרים מראים תחנות בהן יש יותר מקו אחד, הצבע מסמל את הקו
על הקיר בתחתית, קו בצבע של רכבת מספר 5 מראה את הדרך, מלווה, אל רכבת מספר 5, בעת החלפת רכבות בתוך התחנה עצמה
אייקונים והסברים לגבי transfer, כלומר, החלפת רכבת בלי לצאת מהתחנה. הדרך אל קו 5 הורוד
בתוך הרכבת, מפת הקו. בירוק זוהר התחנות הבאות, החצים הקטנים מראים את כיוון הנסיעה. ליד כל תחנה סימון של איזה החלפות אפשר לעשות בה
אייקונים והסברים על רציף הרכבת התחתית, בצד החיצוני, לפני הכניסה אל הרכבת
אייקונים והסברים על דלתות ההפרדה: בין הצריף והרכבת יש דלתות הפרדה שקופות אוטומאטיות. הן נפתחות מעצמן כשהרכבת מגיעה. על הקיר מהצד השני של הרכבת מקרינים פרסומות
שילוט בכניסה אל התחתית. מה אסור ומה אסור ומה אסור ומה חובה
***
ביום האחרון בבייג'ין היו לי המון שעות להעביר בלי בית. הטיסה שלי יצאה בלילה, 0230 של יום המחר, ואת הצ'ק אווט עשיתי בשעה 1200 של יום הלפני. כל פעם שיש לי טיסה לילה אני מתבלבלת וטועה בחישובים. כשהבנתי שהזמנתי חדר ליום אחד פחות מדי כבר היה מאוחר לשנות את זה. אין חדרים פנויים כתבו לי בתשובה לבקשתי. אבל אל תדאגי, כתבו, תוכלי להשאיר את הציוד שלך אצלנו בקבלה, ולצאת to play in the city, כך במקור, ואחר כך לעשות מקלחת כי יש לנו מקלחת ציבורית במלון.
כל בוקר ניגשתי אל הבנות בקבלה ושאלתי אותן אם התפנה חדר עבורי, אם היה ביטול, וכל יום אמרו לי שלא, ובין לבין גם התפתחו שיחות. בקבלה עבדו 3 בחורות צעירות שהתחלפו ביניהן. אחת מהן, זאת שקלטה אותי במלון, ידעה מעט מאוד אנגלית. השנייה ידעה אנגלית מצויין והיתה סקרנית וידידותית. היא שאלה אותי מאיפה אני ועל הטיול שעשיתי. אמרתי לה שאני מברלין, והיא אמרה שהיא נורא רוצה לנסוע לבקר בברלין. היא שאלה אותי על מזג האוויר שם ועל מסיבות הסילבסטר. היא אמרה שהיא רוצה יום אחד לצאת לטיול בעולם, כמוני. גם הבחורה השלישית שעבדה בקבלה ידעה אנגלית מצויין, אבל היא לא דיברה איתי הרבה. היא עבדה לילות, וכשבאתי לדבר אתה על מצב האין חדר שלי היא אמרה לא לדאוג, שאני אוכל לתפוס a nap על הספה בלובי-מסעדה של המלון ואפילו יש להם שמיכה לתת לי.
ביום האחרון שוטטתי ב Beihai Park. בדימיוני הייתי אני לבדי, והפארק, הטבע, הציפורים, השקט. בדימיוני
ביום האחרון, בשעות הערב, ישבתי בלובי של המלון והעברתי את הזמן. אכלתי קצת. עשיתי דברים במחשב. החלפתי חיוכים עם הבנות בקבלה. באותו הערב עבדו השתיים שידעו אנגלית טוב, זאת שרוצה לבקר בברלין וזאת שהציעה לי את השמיכה. הסתכלתי עליהן מטפלות בפניות של התיירים. עונות לטלפון. פותרות בעיות. בזמן שהן לא עשו משהו שקשור לעבודה הן חתכו עם סכין פרצופים בדלעות קטנות. הן עשו את זה כל הימים שהייתי שם וביום האחרון כבר היו מקבצים של דלעות מחייכות באופן קריפי פזורים בכניסה ובמסעדה.
מתישהו במהלך הערב המסעדה התרוקנה ונשארנו רק הבחורה שהציעה לי את השמיכה ואני. את השנייה, זאת שרוצה להגיע אל ברלין, ראיתי יושבת בחוץ, בגינה, ואחר כך לא ראיתי יותר. הלכתי לשירותים הציבוריים דרך הגינה אבל השירותים היו תפוסים אז חזרתי פנימה והסתובבתי במסעדה סתם והבחורה בקבלה, זאת שהציעה לי את השמיכה, שאלה אותי מה קרה. אמרתי לה שכלום, השירותים היו תפוסים, אז היא הציעה לי ללכת לשירותים ציבוריים אחרים, ברחוב, ואני אמרתי שאין לחץ, אחכה עד שאלו יתפנו, והיא הזמינה אותי לשבת לידה, היא הצביעה על כסא בר גבוה שעמד ליד הדלפק של הקבלה, ואמרה לי שבי, בואי נדבר קצת.
רוקדים ב – Beihai Park. כל הקסם
היא סיפרה שהיא חדשה בעיר, כלומר בביג'ין. עברה לפני 7 חודשים. לא מתה על העיר. העיר גדולה מדי לטעמה. ויש בה יותר מדי סוגים של אנשים. כלומר, זה טוב הגיוון, אבל יש בה גם אנשים לא טובים, מרירים. היא ציירה בעט על נייר מפה של סין והראתה לי מאיפה היא הגיעה. ישוב עירוני אבל הרבה יותר קטן בדרום. היא אמרה שבייג'ין זאת רק תחנה עבורה. ככה אני רוצה לחשוב על זה, אמרה, תחנה בדרך שלי בחיים, לא המקום הסופי שלי. שאלתי אותה איפה היא גרה בעיר והיא אמרה שהיא גרה בדירה ממש קטנה, היא הצביעה על השטח של הקבלה, בין הדפלק והקיר, ואמרה שזה הגודל של הדירה שלה, שהיא גרה בה עם חברים ולוקח לה שעה להגיע אל העבודה. היא אמרה שביום שהמשמרת שלה מתחילה ב – 0800 בבוקר היא צריכה לקום בשש. הבעתי צער בשבילה ושתינו הסכמנו שללכת לעבודה ברגל זה איכות חיים.
אחרי זה היא סיפרה לי שהיא מאוד רוצה לטייל. שאחרי הלימודים, היא למדה אמנות באוניברסיטה בדרום סין, היא הצביעה על המפה שציירה להראות לי איפה האוניברסיטה, ואחרי הלימודים היא לקחה לעצמה 3 חודשים של חופש ונסעה לישוב ממש בדרום, שוב הראתה על המפה, ורק חייתה שם. היא אמרה שהיה שם מקסים, לראות את האנשים בחיים שלהם, ושכולם היו נגישים ופתוחים. לא כמו בבייג'ין. אחרי שלושת החודשים, ובלחץ המשפחה שלה, היא עברה אל בייג'ין ומצאה את העבודה בבית מלון. היא אמרה שזה יחסית עבודה טובה, אבל בשבילה זה רק דרך לחסוך כסף לטיול שהיא רוצה לעשות.
עץ עטוף ב – Beihai Park
שאלתי אותה לאן היא רוצה לטייל והיא אמרה Lake Baikal, ברוסיה, אז סיפרתי לה על כל הטיול שעשיתי, ממוסקה אל בייג'ין ברכבת הטרנס-סיבירית כולל עצירה באגם, והיא אמרה שזה בדיוק הטיול שהיא רוצה לעשות רק הפוך, לצאת מדרום סין, להגיע אל בייג'ין ומשם להמשיך אל מונגוליה, סיביר, עד מוסקבה. היא אמרה שיש שיר שהיא מאוד אוהבת, שיר של להקה רוסית על אגם בייקל, ושאלה אם אני רוצה לשמוע ואני אמרתי שבטח שכן, והיא התחילה לחפש את השיר על המחשב שלה ואמרה שהיא צריכה להוריד אותו ולהעביר אל המערכת כדי שנוכל להקשיב ברמקולים של המסעדה. אמרתי לה שנהדר ובזמן שהיא התעסקה במחשב הלכתי אל השירותים וראיתי שהפקידה השנייה, זאת שרוצה לבקר בברלין, בדיוק סיימה להתקלח.
היא שאלה אותי אם חיכיתי הרבה ואמרתי לה שלא חיכיתי בכלל, ישבתי בקבלה בנחת ורק קפצתי לראות אם השירותים התפנו. היא התנצלה שתפסה אותם ואני אמרתי לה כמה פעמים שהיא לא תפסה אותם ואין בעיה ואין כלום. היא סיפרה שהיא גרה בדירה נפלאה, נפלאה, וגם קרובה לעבודה, והכל טוב בדירה שלה חוץ מזה שאין בה שירותים ומקלחת. בכלל. שלכל דבר היא והשותפים בדירה צרכים לצאת אל הרחוב וללכת את השירותים הציבוריים. ואני חשבתי שהבנתי בפעם הראשונה למה בבייגין יש כל כך הרבה שירותים ציבוריים. כמעט בכל רחוב יש מבנה של שירותים ציבורים.
בפארק
אחרי זה שתינו נכנסנו בחזרה והתיישבנו בקבלה ודיברנו שלושתנו במין שיחה מבולבלת שכזאת, והקשבנו למוסיקה, לשיר על אגם בייקל, ולעוד שירים של אותה הלהקה, והחבורה השנייה אמרה שגם היא מאוד רוצה לבקר באגם, ואני עודדתי את שתיהן ואמרתי שזה מקום נפלא וחובה לבקר בו והראתי להן תמונות שצילמתי באגם. על אחת התמונות היא אמרה, הו, זה בדיוק כמו תמונה שראיתי בפייסבוק פיד שלי, ואני שאלתי אותה איך, הרי פייסבוק סגור כאן, והיא צחקה ואמרה we have ways.
שאלתי אותן אם זה מקובל שצעירים יוצאים לטייל בעולם בסין, והן צחקו ואמרו שלא. אחת מהן, זאת שהשמיעה את השיר, אמרה שממש לא, וזה מאוד בעיה. היא אמרה שמופעל המון לחץ על הצעירים בסין, כי הם ילדים יחידים. היא שאלה אם אני יודעת על חוק הילד היחיד בסין והיא הסתכלה עלי תוך כדי ששאלה ואני הנהנתי בראש לסמן שאני יודעת על החוק, למרות שאני לא מבינה בכלל מה זה אומר. היא אמרה שכל המשפחה שלה, הוריה ושני זוגות של סבא וסבתא, מודאגים ודואגים לעתיד שלה. היא אמרה שזה כל מה שהם עושים, כל השישה, שזה כל ההווה שלהם, לדאוג לעתיד שלה. היא אמרה שמופעל עליה המון לחץ, המון לחץ. היא אמרה שמבחינת המשפחה שלה צריכה לעבוד קשה ולעבוד קשה כדי לחסוך כסף למחר. כדי שהמחר שלה יהיה יותר טוב. היא אמרה שבסין שכל הזמן דוחפים את הצעירים לחשוב על ה -tomorrow ואף פעם לא על ההווה. היא אמרה שכל הזמן הם חושבים על העתיד ועל העתיד והוא לעולם לא מגיע, תמיד יש עוד עתיד, היא לא יודעת מתי אפשר להפסיק לדאוג, מתי אפשר להיות בהווה. אמרתי לה, בלי לשים לב למה אני אומרת, שאני חושבת שככה זה בכל המערב.
בפארק. בדמיוני ראיתי את עצמי משוטטת לבד, מתפעלת מהיופי. בפועל לא הצלחתי למצוא את עצמי אפילו שניה לבד. תיירים בכל מקום
ואז הגיע הזמן שלי והן הזמינו עבורי מונית והמונית הגיעה ושתיהן עזרו לי עם המזוודות ונפרדנו בחיבוקים ונשיקות ברחוב ליד המונית ואני נכנסתי אל המונית ונסעתי משם. וכל הדרך אל שדה התעופה הדהדה לי בראש השיחה איתן והתמלאתי בצער. הצטערתי שלא שאלתי לשמות שלהן, ולעמוד הפייסבוק, והצטערתי שלא שאלתי ולא רשמתי את שם השיר הרוסי על האגם והמשפט שהיא אמרה, שכל הזמן אומרים להם לחשוב על העתיד, הדהד לי בראש וחזר בלופים צמוד אל "היינו העתיד", שם הספר של יעל נאמן, ואל הילדות שלי בקיבוץ, ואז התעכבתי רגע לחשוב על זה באמת, על מה זה אומר, חברה של בנים יחידים, ילדים יחידים. בלי אחים. כל החברות וכל החברים של הבנות האלה הם ילדים יחידים. מה זה אומר? איך זה משפיע עליהם, על המשפחה שלהם, על מבנה המשפחה. תמיד, יחידים. הצטערתי שלא שאלתי אותן יותר על זה.
וזהו. זה היה הסוף של הטיול שלי. היה עוד נמל התעופה והטיסה אל מוסקבה ועצירת הביינים במוסקבה וסערת שלג ועיכובים בטיסה ונחיתה בברלין ועל הכל הייתי יכלה לכתוב עוד עוד. מילים מילים ומילים. טיילתי חודש ימים. כתבתי על הטיול במשך חודש. פרסמתי את הפוסטים על הטיול במשך חודשיים אחרי הטיול. כתבתי יותר מעשרת אלפים מילים. ואני מרגישה כאילו לא העברתי כלום. לא הצלחתי לתאר. לא הצלחתי לגעת. ואני יכלה להמשיך עוד ועוד. אבל די. מספיק עם זה.
היה לי טיול נהדר. פשוט נהדר.
אם יש בי חרטה אחת מהטיול היא על שפספסתי את השיחה האחרונה הזאת עם הבנות בבית מלון בבייג'ין. שלא הצלחתי להיות בה יותר. זאת היתה שיחה מרתקת של נשים שרצו לדבר איתי ואני פספסתי אותה. לא הייתי זמינה. לא הייתי ברגע. הייתי ברגע הבא. הראש שלי היה במונית ובנסיעה חזרה ואני פספסתי ועל זה אני מצטערת. אני לא מצטערת שלא הגעתי אל העיר האסורה, ולא ראיתי את ארמון הקיץ, אפילו את כיכר טינאנמן לא ראיתי ואני יכלה לחיות עם זה. אני כן מצטערת שלא הצלחתי להיות אתן, שם, ברגע ההוא, קצת יותר. שלא הייתי קשובה ולא הייתי נוכחת. על זה אני קצת כן מצטערת.
ברלין, דצמבר 2016, לג אחרון.
(כל הפוסטים על המסע ברכבת הטרנס סיבירית)
Liraz Axelrad Blog 