נאצי באובאן

ביום ראשון שעבר קבעתי עם חברה שיטוט של אחר הצהריים לאורך התעלה בקרויצברג. אני גרה במזרח העיר, היא במערב. התחנה של U8 על Schönleinstraße היא נקודת מפגש קבועה עבורנו.

קבענו בשלוש. יצאתי את הבית שלי ב – 1430 והלכתי לתחנה של U8 ב – Bernauer Straße ושם עליתי על האובאן.

יום ראשון, האובאן לא מלא ולא ריק.

"כולם כאן כל כך מכוערים", עברה בי מחשבה.

"עזבי אותך לירז", עברי בי עוד מחשבה, המחשבה שאחרי הקודמת, "הם רק נראים לך מכוערים כי את מדוכאת".

"יום ראשון", צירצר המוח שלי, "נסיעה קצרה".

באלכסנדרפלאץ נכנס אל הקרון בו ישבתי גבר גבוה עם שער ארוך וקעקועים על הפנים. על הפנים שלו היה קעקוע של גולגולת. עצמות הלחי, מבנה הלסת, הסנטר, הכל היה מקועקע לו על הפנים. כאילו הפנים שלו היו שיקוף רנטגן. הפנים היה על החוץ. הוא הזכיר לי את הזומבים ב"מתים המהלכים". הוא נעמד בקצה של התא, בחלל שמול הדלת.

נסענו. עברנו את התחנות של יאנוביץ והנריך-היינה ומתי שהוא בין הנרייך-היינה ומוריץ פלאץ שמתי לב למשהו, מין מלמול שהגיע מקצה הקרון. הסתכלתי לשם וראיתי שהבחור המקוקע מדבר. הקול שלו התגבר. הוא הסתכל, ככה היה נראה לי, על הפרנסטר – המסך – שתלוי מהתקרה של האובאן. אני ישבתי ליד הקצה של אחד משני ספסלים הארוכים בקרון. התרוממתי קצת כדי שאוכל לראות על מה הוא מסתכל. על המסך היתה תמונה של ג'יימס בולדין ולצידה כיתוב בו זיהיתי את המילה Negro. צנחתי חזרה למושב. חשבתי שאני מבינה מה קורה. חשבתי שאני לא רוצה להבין מה קורה. חשבתי שאולי אני לא מבינה, אולי אני טועה. אולי זה לא מה שאני חושבת. הקול שלו התגבר. כל הזמן הקול שלו התגבר. הסתכלתי מסביבי והיה נראה לי שאני לא היחידה שזזה על הכסא באי נוחות. שמרגישה מבוכה. שתוהה מה בדיוק קורה. ואז הבחורה שישבה לצידי, הבחורה שישבה בקצה הקרוב אליו של הספסל, אמרה לו להפסיק לדבר ככה. היא דיברה ישירות אליו. היא הסתכלה עליו ודיברה אליו ואני הסתכלתי עליה ועל הבחור המקוקע ושוב עליה ושוב על הבחור המקוקע וראיתי שהוא הפסיק להסתכל על הטלוויזה ועבר להסתכל ישירות עליה. היא אמרה לו שוב, תפסיק לדבר ככה במקום ציבורי. הוא עשה צעד לכיוון שלה וענה לה משהו שלא הבנתי. הגוף שלי התרומם קצת וחזר למושב. הבחור הצעיר שישב בצד השני שלי התרומם ונעמד לידי וליד הבחורה, מול המקוקע. המקוקע התקרב אלינו. הבחורה לצידי התרוממה ונעמדה מולו. הוא אמר לה דברים והיא ענתה לו. היא לא צעקה. היא דיברה יפה וברור ואני הבנתי הרבה ממה שאמרה אבל לא את הכל.

האובאן עמד בתחנה של מוריץ פלאץ והדלתות היו פתוחות והבחורה אמרה לו לרדת מהרכבת או שהיא תתקשר לדווח עליו. היא עשתה לו סימנים בידיים, סימנים של "רד" ושל "לך מפה" וסימנה על הדלת וסימנה על הטלפון חרום שליד הדלת. המקוקע חצה את הקרון בכיוון שלה שהיה גם הכיוון שלי והכיוון של הדלת אבל הוא לא ירד, הוא נעצר ליד הלדת והסתובב אליה ודיבר, הוא כל הזמן דיבר, ובשלב הזה אני התרוממתי ונעמדתי בינה לבין הבחור הצעיר שכבר עמד והמקוקע דיבר ודיבר והדלתות של הרכבת נסגרו והרכבת נסעה.

בחור מבוגר שיש על הספסל מולנו התרומם ועקף אותנו ונעמד קרוב ומול המקוקע. הוא היה נמוך ממנו בהרבה, בעל מראה אסייתי וקוקו קטן. הוא אמר למקוקע שהוא גזעני ומגעיל ושישתוק והמקוקע אמר לו שישתוק הוא כי הוא לא גרמני והוא ענה לו שהוא כן גרמני, שהוא נולד בגרמניה, שלא יגיד לו שהוא לא גרמני והמקוקע צעק עליו משהו שלא הבנתי ועשה צעד לכיוון שלו וככה סגר את כל המרחב שהיה ביניהם ואני והבחורה והבחור הצעיר שלחנו ידיים קדימה בניסיון להפריד ביניהם ובחור אחר תפס את המבוגר מאחורה וניסה להרחיק אותו והבחורה לצידי צעקה על המקוקע שהוא נאצי, והוא צעק בחזרה נאצי, נצאי, מה זה נאצי, הוא דיבר ודיבר, ואני הרבה מזה לא הבנתי וחלק כן הבנתי, למשל את המילה Jüdische שחזרה כמה פעמים זיהיתי בלי בעיה וגם את המילה ישראל וגם, דו מאגסט Jüdische, את כל זה כן הבנתי, והיא אמרה לו שוב ושוב שהוא נאצי והוא צעק שוב מה זה נאצי? מה זה נאצי? והיא אמרה לו שנאצי זה מישהו שחושב שהוא יותר מאחרים ושהוא מלא בשנאה, hasse, היא חזרה על המילה הזאת כמה פעמים, וגם, במקביל, חילקה הוראות לאחרים בתא, שיפעילו את האזעקת חירום, יתקשרו לדווח, ובשלב הזה היו כמה מאיתנו שעמדנו מסביב למקוקע בחצי מעגל שהלך ודחק אותו אל הדלת ומלמול של נאציס ראוס מילא את הקרון וגם אני, גם השפתיים שלי לחשו "ראוס, ראוס", והרכבת נעצרה בקוטבסור והדלתות נפתחו ובחור גבוה מאוד שעד אז ישב בקצה הספסל התרומם פתאום והוריד את האוזניות שלו ושאג "פאשיסמוס ראוס" וכולנו ביחד דחפנו את המקוקע החוצה, דרך הדלת, אל מחוץ לקרון, רק שילך כבר.

כשעמדנו בתחנה, אחרי שהמקוקע נהדף החוצה, הדלת של הקרון לפנינו נפתחה ומישהו במדים רשמיים הציץ דרך הדלת ושאל אותנו מה קורה והבחורה הצביעה על המקוקע שעמד על הרציף והצביעה על המצלמות בתוך הקרון ואמרה לו שיעצרו את האיש, שהכל מתועד, שחייבים לעצור אותו, והיו עוד דיבורים שלא את כולם הבנתי, אבל הדלתות של הרכבת נסגרו והרכבת חזרה לנסוע וכולנו חזרנו לשבת ובתחנה הבאה, שהיתה שונליין, אני התרוממתי שוב וירדתי מהרכבת ובדרך החוצה החלפתי רבע חיוך עם הבחורה שישבה לידי וחצי חיוך עם הגבר המבוגר שלא חזר לשבת אלה עמד ליד הדלת, וירדתי מהרכבת ועליתי במדרגות של התחנה ויצאתי אל הרחוב והחברה שלי עוד לא היתה שם, הגעתי מוקדם בכמה דקות, אז הלכתי לאורך הרחוב ובחזרה, להעביר את הזמן עד שהיא תגיע, וידעתי שאני הולכת, שאני על הרגליים, אבל הרגשתי את עצמי כאילו אני זוחלת על המדרכות של קוטבוסרשטרסה, בגובה אחד עם השטן והקיא, ולא מצליחה להתרומם, לא מצליחה להרים את הראש, לא מצליחה לנשום.

למה למה למה שנאה כל כך יותר מכשפת מאהבה?

ג'יימס בולדין (הגדול) נפטר לפני למעלה משלושים שנה. ביום אחר, במצב רוח אחר, אולי הייתי מרגישה אופטימיות אחרי התקרית הזאת. באותו היום ובאותה השעה לא הרגשתי שום דבר כזה. אילו הייתי יכלה לחזור אל האירוע הזה צלולה יותר, הייתי צועקת "נאציס ראוס" במקום ללחוש את זה כמו תפילה, והייתי מתעכבת להגיד תודה לבחורה הצעירה שדיברה, תודה תודה תודה, וגם לבחור הצעיר שנעמד, וגם לאיש המבוגר שצעד קדימה, וגם לאיש הגובה שצעק פאשיסמוס החוצה, פאשיסמוס החוצה.

****

ובימה אופטימית יותר, כי אין מה להישאר בתוך הקקה.

****

IMG_20190209_105729.jpg

משהו אחר לגמרי מתחת לתמונה

מצאתי סטודיו, סגרתי תאריכים, והקורס הראשון שאלמד: "Mbsr – minfulness based stress reduction" יפתח באמצע אוקטובר 2019.

הקורס ימשך על פני 10 שבועות, ויכלול 8 פגישות של 3 שעות במוצאי שבת ויום אחד של תירגול ביום ראשון.

מיינדפולנס – "מודעות קשובה", או "קשיבות" בתירגום לעברית – היא סוג של תשומת לב שאפשר לפתח על ידי אימון ותירגול. זו מודעות לא שיפוטית, שמופנית באופן עקבי למה שקורה כאן ועכשיו. בקורס נלמד, נכיר ונתרגל טכניקות מיקוד והתבוננות המסייעים בהרגעת הגוף, השקטת התודעה, חיזוק היציבות הנפשית ושיפור ההתמודדות עם מה שהחיים מביאים.

MBSR – אימון מוחי במיינפולנס בגישת

מיינדפולנס בגישת MBSR הנלמדת בקורס הינו תרגול מנטאלי הניצב בחזית המחקר המדעי בשנים האחרונות נבדק קלינית בלמעלה מ-4000 מחקרים ונמצא מועיל במגוון רחב של התמודדויות פיסיות ופסיכולוגיות. תכלס בקורס נלמד את הגישות הכי מבוססות מחקר הקיימות היום בשוק לתירגול ושילוב מיינדפולנס בחיינו החילונים, ביומיום שלנו.

הקורס בנוי על פי מודל תכנית ה – MBSR – הפחתת מתחים באמצעות מיינדפולנס (Mindfulness Bases Stress Reduction), שפותח בארה"ב בסוף שנות ה 70 על ידי פרופ' ג'ון קבט-זין. זהו מודל שנחקר מדעית בארה"ב ובאנגליה ונמצא כעוזר להתמודדות עם מתח, חרדה, כאב כרוני ודכאון.

בקורס בין השאר נלמד ונתרגל:

  • מהו מיינדפולנס ואיך תגובה מבוססת הקשבה יכולה להיות יעילה ומיטיבה יותר.
  • דרכים להתמודד עם כאב, רגשות לא נעימים, מחשבות טורדניות, תסכול, שחיקה, ועוד.
  • כיצד משלבים מיינדפולנס בפעילויות שבשגרה, בזמן משבר, בשחיקה.
  • כיצד להתאמן במדיטציית מיינדפולנס ביומיום.

כל מפגש יכלול תירגול מונחה (בישיבה, הליכה, שכיבה ותנועה), הרצאה קצרה ושיחה.

הקורס הוא דרך מצויינת למודט המתחיל, או למסתקרן, למי שרוצה לבדוק, מה זה לכל השדים מיינפולנס ומה לי ולזה והאם זה יכול לעזור לי.

אם במקרה זה איכשהו טיפה מעניין אותכם, צרו קשר, ונדברה.

IMG_20190224_160647.jpg

שיטוט לאורך התעלה בקרויצ. אחרי האובאן

מודעות פרסומת

החומה הסינית, התחתית, שיחה עם הבנות מהקבלה וזהו: סוף הדרך

"במונגוליה אין אטרקציות" אמרה לנו Bilegt בבוקר, לפני שיצאנו אל הטיול במונגוליה.

בבייג'ין יש אטרקציות. בייג'ין כולה אטרקציות. מקומות אליהם תיירים חייבים להגיע. החומה. העיר העתיקה. ארמון הקיץ. מקדש זה וטמפל זה. אין לזה סוף. ואני, החולשה שלי כתיירת זה שאין לי סבלנות לאטרקציות. אני מתקוממת כנגד הצו החברתי. אני נרתעת מלהיות מוקפת בתיירים, וכשזה קורה לי, אני יותר מרותקת אל התנהגות התיירים מאשר אל האטרקציה. כשאני במקום חדש, הכל חדש עבורי. זה נראה לי קטנוני לראות דווקא את זה ולא דבר אחר. הייתי בלונדון כמה וכמה פעמים ומעולם לא ראיתי את חילופי המשמרות של משמר המלכה, למשל.

החומה הסינית

הטיפוס שלי על החומה הסינית הגדולה. מתה על רכבלים

בזמן שטיילנו ביחד יאלי דאגה שנכסה את נקודות החובה, את האטרקציות. זה אחד מההיתרונות שבלטייל עם מישהו אחר, זה עוזר לפרוץ, ולו קצת, את גבולות ההתנהגות הרגילה, את הקבעונות, את אוסף הנחות היסוד של מה מתאים ומה לא מתאים לי. אבל בבייג'ין הייתי לבד ושקעתי בחזרה אל ההרגלים שלי. ואני ההרגל שלי הוא לשוטט. אני אוהבת לשוטט. שיטוט סתמי. חסר תכלית.

אז עם החומה לא לקחתי סיכון. נרשמתי דרך הבית מלון לסיור מאורגן. ב – 0700 אוטובוס תיירים היה אמור לאסוף אותנו מהבית מלון. היינו, חוץ ממני, עוד 3 צרפתים. אחד מהם מורה לגרמנית שחי בגרמניה קרוב אל הגבול עם צרפת. הם הגיעו לסין לשבועיים והיו בתחילת הטיול, בימים הראשונים בביג'ין. מכיוון שהאוטובוס לא יכול להיכנס אל הרחוב הצר של המלון אחד העובדים הוביל אותנו אל הצומת הקרובה לחכות לאוטובוס. חיכינו. האוטובוס לא הגיע. לקראת 0800 האחראי הציע שנחזור אל המלון. פקק תנועה, הוא אמר, יקראו לכם.

החומה הסינית הגדולה

הנוף הוא לא האטרקציה. החומה היא האטרקציה. הנוף סתם יפהפה

אחרי עוד שעה בערך באמת קראו לנו וחזרנו אל הצומת ועלינו על האוטובוס. היינו האחרונים לעלות והאטובוס היה מלא ולא מצאנו מקומות ישיבה משותפים. אני התיישבתי מאחורה, בין החלון ובחור גבוהה למדי. התחלנו לדבר. הוא מאיראן. אני מישראל. הוא חי בלוס אנגלס, אני בברלין. לפני לוס אנגליס הוא חי 12 שנים בלונדון. עזב את איראן בגיל 17, לפני גיוס החובה. בגלל זה אסור לו לחזור לשם לתקופה של מעל 3 חודשים. זה יכניס אותו לצרות עם הצבא. הוא הגיע ללונדון כדי ללמוד ונשאר שם. מהנדס.

שאלתי אותו אם זה היה קשה, לעבור מלונדון אל לוס אנגלס, והוא אמר שלא, שזה הלך לו מאוד בקלות והוא מאוד מרוצה באל.איי. שאלתי אם היה קשה לעבור מאיראן ללונדון, והוא אמר שלא, והסביר שאחיו הבכור, שגם טייל איתו וישב במושב לפניינו, כבר היה בלונדון ועזר לו להיקלט. אחר כך סיפר שבקושי ידע אנגלית כשהגיע. אחיו חזר אחרי הלימודים אל איראן, אל שירז, העיר שלהם. הוא נשאר. מצא עבודה, הסביר, וכל הזמן חשב שבשנה הבאה יחזור. הוא עדיין בטוח שיחזור, לא משנה כמה שנים עברו, הוא בטוח שהוא יחזור כשיעשה משפחה. הוא מעדיף לגדל ילדים בשירז, אמר.

החומה הסינית

על החומה הסינית. מבט מתוך אחד ממגדלי השמירה החוצה

הוא שאל למה עזבתי את ישראל ואני אמרתי לו שבישראל קשה, והוא שאל למה, ואני אמרתי שהשתשובה נראית לי מובנת מאליה, אבל הוא אמר, לא, לא, זה לא מובן מאליו, אני באמת רוצה לדעת. אז ניסיתי להסביר, בכנות, את המצב וכמה קשה לי איתו, והוא הקשיב ואחר כך אמר שמה שאני מתארת גם מזכיר לו את איראן וגם מייאש. שאלתי אותו אם הוא לא נתקל בעויינות, על רקע היותו איראני שנראה כמו איראני (או גבר בעל חזות ים תיכונית, לצורך העניין) והוא אמר שלא, שבכלל לא, לא בארצות הברית לפחות, ואני סיפרתי לו על ידיד שלי, ישראלי שחי בברלין והוא בן למשפחה ממוצא איראני ומגדל זקן ומדי פעם חוטף הערות ועויינות ברחוב הברלינאי, אז הוא שאל למה הידיד לא מוריד את הזקן, ואני אמרתי שאני לא יודעת, אולי הוא מתקומם כנגד, והוא אמר שאין מה להתקומם. שככה זה. שעדיף פשוט לעשות את החיים יותר קלים לעצמך.

הוא סיפר שבשתיים עשרה שנים שחי בלונודון היה מרוצה, אבל הוא לא השתלב חברתית בכלל. כל החברים שלי, אמר, הם איראנים, מהקהילה האיראנית. הוא אמר שלא הצליח לייצר יחסים קרובים עם הבריטים. הוא אמר שבארצות הברית הרבה יותר קל לו, וטוב. לאף אחד לא אכפת מאיפה אתה, אמר, כולם שם מהגרים, הבית שעזבת לא מעניין אותם. הוא אמר שבאמריקה הוא לא חלק מהקהילה האיראנית. הם אחרים, הסביר לי, אני קורה להם פרסים. הוא סיפר שיום קודם פגש זוג בריטי במלון שלו, ושהם התחילו לדבר, ואז הבריטי שאל אותו מאיפה הוא, והוא ענה לו, איראן, והבריטי אמר: הולי שיט. אני אמרתי שזה נורא והוא אמר שזה לא נורא, שהבריטי לא התכוון למשהו רע, שזה פשוט ככה. ככה זה.

על החומה הסינית

על החומה הסינית, בין תיירים

בדרך אל החומה כיסינו את הסיבות להגירה, הקשיים, קצת פוליטיקה כל אחד של ארצו ותוכניות לעתיד. בדרך חזרה עברנו לדבר על בני זוג, דייטים עם אנשים ממוצא אחר, הקושי שלו עם נשים מקומיות, ועם נשים איראניות (הן רוצות להתחתן נורא מהר, והוא עוד צעיר, והן ישר, אחרי כמה שבועות של ביחד מתחילות לדבר על חתונה). הוא אמר שנשים איראניות הן high maintenance. שאלתי על יהודית והוא צחק ואמר שגם הן. היו לו יחסים קצרים עם ישראלית שפגש באל.איי, אבל היא בכלל לא ידעה אנגלית, ככה אמר. אחרי זה דיברנו על הרגלי עישון והרגלי שתייה והרגלי סמים והרגלי יציאות ולבסוף על מתנות. שניינו היינו לקראת סיום הטיול והיינו צרכים לקנות מתנות. את חייבת להתמקח, הוא אמר לי, זה מה שמצפים פה.

בין שתי השיחות שלנו האטובוס הגיע אל החומה וחזר ממנה. על האוטובוס פיקדה מדריכת טיולים. היא דיברה אנגלית וסינית. כל מה שאמרה אמרה בשתי השפות. באנגלית היה לה מנהג של לחזור על אותה מילה פעמיים. כמו במשחק שהייתי משחקת עם האחיינית שלי כשהיא היתה קטנה. we will meet at the resturant, at the resturant, או, we go to the left, we go to the left. התוכנית שלה היתה להביא אותנו אל החומה, לשחרר אותנו ל 3 שעות, ואז  we meet again at one o'clock, one o'clock. לארוחת צהריים. ואז חזרה אל המלון.

החומה הסינית

החומה הסינית, מבט מהרכבל, בדרך למטה

כשהגענו לשם היינו צרכים לבחור מסלול. הצרפתים רצו לעלות למעלה ברכבל, ואז ללכת, ואז לרדת בגלישה. האיראני רצה לטפס עד לנקודה הכי גבוהה ולרדת בגלישה. ואני רציתי לעלות ברכבל ולרדת ברכבל. נפרדו לדרכנו ואני עליתי על הרכבל ביחד עם מדריכה סינית ושתי נשים שאני זיהיתי בתור יהודיות אמריקאיות, ומיד התברר שזה בדיוק מה שהן. הן הזכירו לי את פראן הנני מהסידרה ההיא. שיער צבוע ומנופח. דיבור מאונפף. מבט ריק. הן לא ידעו כלום. בזמן שעלינו ברכבל הן שאלו את המדריכה שלהן, מדריכה פרטית, איפה החומה והאם לא עולים על החומה היום ומי בנה את החומה ומי זה מינג. אחרי שהן מיצו את הנושא הן עברו אלי.

מאיפה את?

מישראל.

אה! צהלה אחת מהשתיים, אני גדלתי ברמת גן.

שאלתי למה עזבו. ענתה שאביה חלה, זה היה בשנת 1963, היא היתה ילדה בת 7, והמשפחה הגיעה למסקנה שהוא חייב רופאים מאמריקה. היא אמרה שהיא לא זוכרת איך לדבר עברית ושיש לה עד היום משפחה ברמת גן.

את מטיילת לבד? הן שאלו, ואני מיהרתי להסביר שלא, לא באמת, למרות שאני כרגע לגמרי לבד, אני בכלל טיילתי עם חברה ואז מה שקרה זה, הסברתי להם הכל, מה שקרה זה שהבת של החברה שלי חלתה באיזה אי בפיליפינים והיא נסעה להיות אתה.

איזה מחלה? שאלה הרמת-גנית לשעבר.

אמרתי לה.

אה! צהלה הרמת-גנית לשעבר, זאת מחלה מהארץ שלי, אמרה, מקסיקו. ואחרי זה השיחה עברה לכמה אני מסכנה, אוי ויי, כמה מסכנה החברה שלי, או ויי, כמה מסכנה הילדה של החברה שלי, אוי ויי, ואיזה מזל שבארי, בעלה של הרמת-גנית לשעבר, לא נסע איתה לטיול. בארי מאוד חולה, הסבירה, הוא לא היה מצליח לטפס.

איבדתי אותם כשהגענו למעלה. איבדתי אותן בין כמויות התיירים האחרים. וגם איבדתי קצת את עצמי ואת המוטיבציה לעשות משהו. הסתובבתי למעלה, על החומה הגדולה, בחוסר תכלית, הלכתי בן מגדל שמירה אחד לאחר, עישנתי סיגריה, קניתי קפה במחיר מופקע, הבנתי שאני לא עושה הייק ולא מטפסת לשום מקום, צילמתי, וכשממש לא היה לי מה לעשות התחלתי את הדרך למטה. הצלחתי למרוח שעה מתוך ה – 3 שעותשהקוצבו לנו. את השעתיים הנותרות העברתי בלחכות לארוחת הצהריים במסעדה ובניסיון לשכנע, בתוך הראש שלי, את כל שרי ממשלת ישראל שגורל כל החומות בעולם הוא להפוך לאתר תיירות המוני, ואם כבר אז למה לא עכשו, באמת, למה לא עכשו, ויפה שעה אחת קודם.

כלי שולחן מחכים לאוכל

בזמן שחיכיתי במסעדה. האיראני הגיע וסיפר שזה היה היום הכי מוצלח בטיול שלו. הצרפתיים הגיעו למסעדה באיחור, לא ירדו בזמן. הם לא הבינו איך זה שכולם סיימו עם החומה לפניהם.

***

לתחנות הרכבת התחתית בבייג'ין אין אופי. לא חן, לא הדר. לא מיסתורין ולא היסטוריה. שום קסם אירופאי. התחנות בבייג'ין, כל השלוש בהן אני הייתי, הן ענייניות. פונקציונאליות. הן עובדות. הן עושות את העבודה. הן עושות את העבודה כל כך טוב שהצלחתי להגיע לאן שרציתי בנסיעה הראשונה שלי. וזה לא טריוויאלי בכלל.

בכל תחנה יש מכונה למכירת כרטיסים ויש גם חלון שרות עם מוכר ממנו אפשר לקנות ישירות. ניסיתי את המכונה. מסך מגע. על המסך מפה של הקו. ממשק בסינית ואנגלית. כדי לקנות כרטיס צריך ללחוץ על שם התחנה אליה רוצים להגיע. אין מקום לטעויות. רק שהמכונה לא לקחה את הכסף שלי אז הלכתי אל המוכר והראתי לו את שם התחנה אליה אני רוצה להגיע. קיבלתי שני כרטיסים, כי הייתי צריכה החלפה.

על הקיר מהצד השני של הרכבת מקרינים פרסומות

אני בצד החיצוני, מאחורי קיר ההפרדה, מחכה לרכבת. על הקיר מולי מקרינים פרסומות. רגע של מדע בדיוני: איך הם יודעים על תסביך ה UGG שלי?

ההחלפה מתבצעת למטה, מתחת לאדמה, בתוך התחנה. לא צריך לצאת אל הרחוב בשביל לתפוס קווי המשך. בתחנה יש טיפוגרפיה שלא מאפשרת ללכת לאיבוד. ממשק משתמש עילאי. איקונוגרפיה מושלמת. כל שלט מופיע בשלוש שפות: סינית, אנגלית, אייקונית. מאות שלטים. חצים. סימונים על הרצפה. סימונים על הקירות. מסכי טלוויזיה שמקרינים סרטי הדרכה. פרסומות מוקרנות על הקיר מול הרציף, על קירות התחנה מצויירים קווים צבעוניים, תאומיים של קווי הרכבת. הלכתי בעקבות צבע הקו והגעתי אל המקום הנכון.

הרכבת התחתית בבייג'ין היא כמו לוח של משחק מונופול. מעוצבת ככה שכל אחד, כל אחד, ידע להשתמש. ילדים. אנאלפביתים. מיליוני התיירים שהגיעו בשביל האולימפיאדה. אני. אי אפשר ללכת לאיבוד בתחנות התחתית של בייג'ין. הן כל כך יעילות. כל כך מסודרות. כל כך קלות לשימוש. ראו בעצמכם. (לחיצה על התמונה תגדיל אותה ותחשוף גם את הפרשנות שלי).

***

ביום האחרון בבייג'ין היו לי המון שעות להעביר בלי בית. הטיסה שלי יצאה בלילה, 0230 של יום המחר, ואת הצ'ק אווט עשיתי בשעה 1200 של יום הלפני. כל פעם שיש לי טיסה לילה אני מתבלבלת וטועה בחישובים. כשהבנתי שהזמנתי חדר ליום אחד פחות מדי כבר היה מאוחר לשנות את זה. אין חדרים פנויים כתבו לי בתשובה לבקשתי. אבל אל תדאגי, כתבו, תוכלי להשאיר את הציוד שלך אצלנו בקבלה, ולצאת to play in the city, כך במקור, ואחר כך לעשות מקלחת כי יש לנו מקלחת ציבורית במלון.

כל בוקר ניגשתי אל הבנות בקבלה ושאלתי אותן אם התפנה חדר עבורי, אם היה ביטול, וכל יום אמרו לי שלא, ובין לבין גם התפתחו שיחות. בקבלה עבדו 3 בחורות צעירות שהתחלפו ביניהן. אחת מהן, זאת שקלטה אותי במלון, ידעה מעט מאוד אנגלית. השנייה ידעה אנגלית מצויין והיתה סקרנית וידידותית. היא שאלה אותי מאיפה אני ועל הטיול שעשיתי. אמרתי לה שאני מברלין, והיא אמרה שהיא נורא רוצה לנסוע לבקר בברלין. היא שאלה אותי על מזג האוויר שם ועל מסיבות הסילבסטר. היא אמרה שהיא רוצה יום אחד לצאת לטיול בעולם, כמוני. גם הבחורה השלישית שעבדה בקבלה ידעה אנגלית מצויין, אבל היא לא דיברה איתי הרבה. היא עבדה לילות, וכשבאתי לדבר אתה על מצב האין חדר שלי היא אמרה לא לדאוג, שאני אוכל לתפוס a nap על הספה בלובי-מסעדה של המלון ואפילו יש להם שמיכה לתת לי.

Beihai Park

ביום האחרון שוטטתי ב Beihai Park. בדימיוני הייתי אני לבדי, והפארק, הטבע, הציפורים, השקט. בדימיוני

ביום האחרון, בשעות הערב, ישבתי בלובי של המלון והעברתי את הזמן. אכלתי קצת. עשיתי דברים במחשב. החלפתי חיוכים עם הבנות בקבלה. באותו הערב עבדו השתיים שידעו אנגלית טוב, זאת שרוצה לבקר בברלין וזאת שהציעה לי את השמיכה. הסתכלתי עליהן מטפלות בפניות של התיירים. עונות לטלפון. פותרות בעיות. בזמן שהן לא עשו משהו שקשור לעבודה הן חתכו עם סכין פרצופים בדלעות קטנות. הן עשו את זה כל הימים שהייתי שם וביום האחרון כבר היו מקבצים של דלעות מחייכות באופן קריפי פזורים בכניסה ובמסעדה.

מתישהו במהלך הערב המסעדה התרוקנה ונשארנו רק הבחורה שהציעה לי את השמיכה ואני. את השנייה, זאת שרוצה להגיע אל ברלין, ראיתי יושבת בחוץ, בגינה, ואחר כך לא ראיתי יותר. הלכתי לשירותים הציבוריים דרך הגינה אבל השירותים היו תפוסים אז חזרתי פנימה והסתובבתי במסעדה סתם והבחורה בקבלה, זאת שהציעה לי את השמיכה, שאלה אותי מה קרה. אמרתי לה שכלום, השירותים היו תפוסים, אז היא הציעה לי ללכת לשירותים ציבוריים אחרים, ברחוב, ואני אמרתי שאין לחץ, אחכה עד שאלו יתפנו, והיא הזמינה אותי לשבת לידה, היא הצביעה על כסא בר גבוה שעמד ליד הדלפק של הקבלה, ואמרה לי שבי, בואי נדבר קצת.

Beihai Park

רוקדים ב – Beihai Park. כל הקסם

היא סיפרה שהיא חדשה בעיר, כלומר בביג'ין. עברה לפני 7 חודשים. לא מתה על העיר. העיר גדולה מדי לטעמה. ויש בה יותר מדי סוגים של אנשים. כלומר, זה טוב הגיוון, אבל יש בה גם אנשים לא טובים, מרירים. היא ציירה בעט על נייר מפה של סין והראתה לי מאיפה היא הגיעה. ישוב עירוני אבל הרבה יותר קטן בדרום. היא אמרה שבייג'ין זאת רק תחנה עבורה. ככה אני רוצה לחשוב על זה, אמרה, תחנה בדרך שלי בחיים, לא המקום הסופי שלי. שאלתי אותה איפה היא גרה בעיר והיא אמרה שהיא גרה בדירה ממש קטנה, היא הצביעה על השטח של הקבלה, בין הדפלק והקיר, ואמרה שזה הגודל של הדירה שלה, שהיא גרה בה עם חברים ולוקח לה שעה להגיע אל העבודה. היא אמרה שביום שהמשמרת שלה מתחילה ב – 0800 בבוקר היא צריכה לקום בשש. הבעתי צער בשבילה ושתינו הסכמנו שללכת לעבודה ברגל זה איכות חיים.

אחרי זה היא סיפרה לי שהיא מאוד רוצה לטייל. שאחרי הלימודים, היא למדה אמנות באוניברסיטה בדרום סין, היא הצביעה על המפה שציירה להראות לי איפה האוניברסיטה, ואחרי הלימודים היא לקחה לעצמה 3 חודשים של חופש ונסעה לישוב ממש בדרום, שוב הראתה על המפה, ורק חייתה שם. היא אמרה שהיה שם מקסים, לראות את האנשים בחיים שלהם, ושכולם היו נגישים ופתוחים. לא כמו בבייג'ין. אחרי שלושת החודשים, ובלחץ המשפחה שלה, היא עברה אל בייג'ין ומצאה את העבודה בבית מלון. היא אמרה שזה יחסית עבודה טובה, אבל בשבילה זה רק דרך לחסוך כסף לטיול שהיא רוצה לעשות.

Beihai Park

עץ עטוף ב – Beihai Park

שאלתי אותה לאן היא רוצה לטייל והיא אמרה Lake Baikal, ברוסיה, אז סיפרתי לה על כל הטיול שעשיתי, ממוסקה אל בייג'ין ברכבת הטרנס-סיבירית כולל עצירה באגם, והיא אמרה שזה בדיוק הטיול שהיא רוצה לעשות רק הפוך, לצאת מדרום סין, להגיע אל בייג'ין ומשם להמשיך אל מונגוליה, סיביר, עד מוסקבה. היא אמרה שיש שיר שהיא מאוד אוהבת, שיר של להקה רוסית על אגם בייקל, ושאלה אם אני רוצה לשמוע ואני אמרתי שבטח שכן, והיא התחילה לחפש את השיר על המחשב שלה ואמרה שהיא צריכה להוריד אותו ולהעביר אל המערכת כדי שנוכל להקשיב ברמקולים של המסעדה. אמרתי לה שנהדר ובזמן שהיא התעסקה במחשב הלכתי אל השירותים וראיתי שהפקידה השנייה, זאת שרוצה לבקר בברלין, בדיוק סיימה להתקלח.

היא שאלה אותי אם חיכיתי הרבה ואמרתי לה שלא חיכיתי בכלל, ישבתי בקבלה בנחת ורק קפצתי לראות אם השירותים התפנו. היא התנצלה שתפסה אותם ואני אמרתי לה כמה פעמים שהיא לא תפסה אותם ואין בעיה ואין כלום. היא סיפרה שהיא גרה בדירה נפלאה, נפלאה, וגם קרובה לעבודה, והכל טוב בדירה שלה חוץ מזה שאין בה שירותים ומקלחת. בכלל. שלכל דבר היא והשותפים בדירה צרכים לצאת אל הרחוב וללכת את השירותים הציבוריים. ואני חשבתי שהבנתי בפעם הראשונה למה בבייגין יש כל כך הרבה שירותים ציבוריים. כמעט בכל רחוב יש מבנה של שירותים ציבורים.

Beihai Park

בפארק

אחרי זה שתינו נכנסנו בחזרה והתיישבנו בקבלה ודיברנו שלושתנו במין שיחה מבולבלת שכזאת, והקשבנו למוסיקה, לשיר על אגם בייקל, ולעוד שירים של אותה הלהקה, והחבורה השנייה אמרה שגם היא מאוד רוצה לבקר באגם, ואני עודדתי את שתיהן ואמרתי שזה מקום נפלא וחובה לבקר בו והראתי להן תמונות שצילמתי באגם. על אחת התמונות היא אמרה, הו, זה בדיוק כמו תמונה שראיתי בפייסבוק פיד שלי, ואני שאלתי אותה איך, הרי פייסבוק סגור כאן, והיא צחקה ואמרה we have ways.

שאלתי אותן אם זה מקובל שצעירים יוצאים לטייל בעולם בסין, והן צחקו ואמרו שלא. אחת מהן, זאת שהשמיעה את השיר, אמרה שממש לא, וזה מאוד בעיה. היא אמרה שמופעל המון לחץ על הצעירים בסין, כי הם ילדים יחידים. היא שאלה אם אני יודעת על חוק הילד היחיד בסין והיא הסתכלה עלי תוך כדי ששאלה ואני הנהנתי בראש לסמן שאני יודעת על החוק, למרות שאני לא מבינה בכלל מה זה אומר. היא אמרה שכל המשפחה שלה, הוריה ושני זוגות של סבא וסבתא, מודאגים ודואגים לעתיד שלה. היא אמרה שזה כל מה שהם עושים, כל השישה, שזה כל ההווה שלהם, לדאוג לעתיד שלה. היא אמרה שמופעל עליה המון לחץ, המון לחץ. היא אמרה שמבחינת המשפחה שלה צריכה לעבוד קשה ולעבוד קשה כדי לחסוך כסף למחר. כדי שהמחר שלה יהיה יותר טוב. היא אמרה שבסין שכל הזמן דוחפים את הצעירים לחשוב על ה -tomorrow ואף פעם לא על ההווה. היא אמרה שכל הזמן הם חושבים על העתיד ועל העתיד והוא לעולם לא מגיע, תמיד יש עוד עתיד, היא לא יודעת מתי אפשר להפסיק לדאוג, מתי אפשר להיות בהווה. אמרתי לה, בלי לשים לב למה אני אומרת, שאני חושבת שככה זה בכל המערב.

Beihai Park

בפארק. בדמיוני ראיתי את עצמי משוטטת לבד, מתפעלת מהיופי. בפועל לא הצלחתי למצוא את עצמי אפילו שניה לבד. תיירים בכל מקום

ואז הגיע הזמן שלי והן הזמינו עבורי מונית והמונית הגיעה ושתיהן עזרו לי עם המזוודות ונפרדנו בחיבוקים ונשיקות ברחוב ליד המונית ואני נכנסתי אל המונית ונסעתי משם. וכל הדרך אל שדה התעופה הדהדה לי בראש השיחה איתן והתמלאתי בצער. הצטערתי שלא שאלתי לשמות שלהן, ולעמוד הפייסבוק, והצטערתי שלא שאלתי ולא רשמתי את שם השיר הרוסי על האגם והמשפט שהיא אמרה, שכל הזמן אומרים להם לחשוב על העתיד, הדהד לי בראש וחזר בלופים צמוד אל "היינו העתיד", שם הספר של יעל נאמן, ואל הילדות שלי בקיבוץ, ואז התעכבתי רגע לחשוב על זה באמת, על מה זה אומר, חברה של בנים יחידים, ילדים יחידים. בלי אחים. כל החברות וכל החברים של הבנות האלה הם ילדים  יחידים. מה זה אומר? איך זה משפיע עליהם, על המשפחה שלהם, על מבנה המשפחה. תמיד, יחידים. הצטערתי שלא שאלתי אותן יותר על זה.

וזהו. זה היה הסוף של הטיול שלי. היה עוד נמל התעופה והטיסה אל מוסקבה ועצירת הביינים במוסקבה וסערת שלג ועיכובים בטיסה ונחיתה בברלין ועל הכל הייתי יכלה לכתוב עוד עוד. מילים מילים ומילים. טיילתי חודש ימים. כתבתי על הטיול במשך חודש. פרסמתי את הפוסטים על הטיול במשך חודשיים אחרי הטיול. כתבתי יותר מעשרת אלפים מילים. ואני מרגישה כאילו לא העברתי כלום. לא הצלחתי לתאר. לא הצלחתי לגעת. ואני יכלה להמשיך עוד ועוד. אבל די. מספיק עם זה.

היה לי טיול נהדר. פשוט נהדר.

אם יש בי חרטה אחת מהטיול היא על שפספסתי את השיחה האחרונה הזאת עם הבנות בבית מלון בבייג'ין. שלא הצלחתי להיות בה יותר. זאת היתה שיחה מרתקת של נשים שרצו לדבר איתי ואני פספסתי אותה. לא הייתי זמינה. לא הייתי ברגע. הייתי ברגע הבא. הראש שלי היה במונית ובנסיעה חזרה ואני פספסתי ועל זה אני מצטערת. אני לא מצטערת שלא הגעתי אל העיר האסורה, ולא ראיתי את ארמון הקיץ, אפילו את כיכר טינאנמן לא ראיתי ואני יכלה לחיות עם זה. אני כן מצטערת שלא הצלחתי להיות אתן, שם, ברגע ההוא, קצת יותר. שלא הייתי קשובה ולא הייתי נוכחת. על זה אני קצת כן מצטערת.

ברלין, דצמבר 2016, לג אחרון.

(כל הפוסטים על המסע ברכבת הטרנס סיבירית)

ברלין > תל אביב. השקיעה הזאת עושה אותי חרמן

בוקר אחד

בוקר אחד הייתי צריכה להגיע לפגישת עבודה בשכונת המשתלה. אף פעם לא הייתי קודם בשכונת המשתלה. יש לי ידיד שגר שם והייתי מודעת לקיומה, כמו שאני מודעת לקיומה של ג', למשל, או כל שכנה כאילו תל אביבית אחרת שמעבר לירקון, אבל אף פעם לא הייתי שם. רצתי לגוגל, לברר איך מגיעים, וגוגל הפנה אותי אל קוי האוטובוס 47 ו 48. שמחתי. אני מכירה את הקווים 47 ו- 48. קווים טובים שהביאו אותי והחזירו אותי מאוניברסיטת תל אביב. הרגעתי את עצמי. עבר הירקון זה רחוק וזאת עיר אחרת, אבל זה לא מעבר לקווי האויב. זה לא אדמה עויינת.

בבוקר הפגישה צעדתי אל אבן גבירול, אל תחנת האוטובוס שנמצאת מול בניין עיריית תל אביב. שמונה וקצת בבוקר, חם אבל עוד לא נורא. צפוף אבל עוד לא נורא. ליד תחנת האוטובוס ראיתי ארומה פתוחה. נכנסתי והזמנתי אמריקנו קטן לקחת ועם הכוס ביד יצאתי לחכות לאוטובוס. התחנה עצמה, כלומר הבוטקה השקוף שהוא התחנה, היה מלא באנשים מחכים. נעמדתי מאחורי התחנה אבל אז עבר שם רוכב אופניים שזעף עלי וגיליתי שמאחורי התחנה זה שביל האופניים. זזתי עוד קצת אחורה ונתקלתי בכסאות של קפה ארומה אז זזתי עוד קצת אחורה וכמעט עליתי על אמא דוחפת עגלה ומרוב בהלה קפצתי והקפה קפץ איתי ונשפך לי על היד ונשרפה לי היד וקפצתי שוב והאמא של התינוק נבהלה ממני וניסתה לזוז הצידה ונתקלה גם היא בכסאות ושולחנות של ארומה.

שובר הגלים בתל אביב

סוף הדרך

שכונת המשתלה, רחוב דוד אבידן

קו 48 היה נעים כמו שזכרתי. היו מקומות ישיבה והמזגן עבד ורק הלוח האלקטרוני לא פעל, אבל הנהג הקפיד להקריא את שם התחנה. הגעתי אל שכונת המשתלה בזמן ונדהמתי לגלות שהיא, שכונת המשתלה, כולה גוש שיש עצום. איך זה שגוש השיש הזה נקרא "המשתלה"? אפילו העצים כאן נראים עצובים ולא במקומם. האנשים שהיו איתי בפגישה הסבירו לי שזה לא באמת שכונת המשתלה, איפה שהיינו, זה המרכז של השכונה, השכונה עצמה נהדרת ויפה ומלאת בתים פרטים וגינות נאות, ככה הם אמרו, זה רק המרכז שהוא גוש שיש עצום. עשיתי סיבוב במרכז של השכונה, יש שם כיכר וסביבה כמה מקומות ישיבה וממנה יוצא רחוב מרוצף שקוראים לו רחוב דוד אבידן.

שכונת המשתלה, תל אביב

מכל הרחובות בעיר. רחוב דוד אבידן

בסוף היום חזרתי באוטובוס, קו 47 הפעם. נסעתי איתו עד אבן גבירול וירדתי בתחנה שמול בניין העירייה. ירדתי מהאוטובוס ודרכתי על המדרכה ורוכב אופניים כמעט עף עלי ופלט איזה קללה. והוא צדק. הייתי על השביל אופניים שלו. לא בכוונה. לא עשיתי את זה בכוונה או בחוסר תשומת לב. רק הורדתי את רגל שלי מהאוטובוס והייתי באמצע שביל רוכבי האופניים.

כי זאת הבעיה. זאת אם כל הבעיות. אין מספיק שטח. אין מספיק מרחב. צפוף מדי. זה נורא נחמד, מזג אוויר קייצי ושמיים כחולים ובתי קפה פתוחים ולשבת על הרחוב ושביל לרוכבי אופניים וכל זה, אבל זה מצריך שטח, ושטח בתל אביב איין. רחוב אבן גבירול הוא יחסית רחוב רחב והמדרכה היא, יחסית, רחבה, והיא מנסה לשרת את כל השבטים ותתי השבטים של העיר. הולכי רגל. דוחפי עגלות. נוסעי אוטובוסים. יושבי בתי קפה. רוכבי אופניים.זה לא עובד יפה. אין מספיק שטח לכולם.

מרוב שאין שטחים כל פיסת רחוב הופכת לשדה קרב וכל האנשים הופכים למתחרים. על אוויר. על מדרכה. על שטח מחייה. פעמיים נסעתי לשכונת המשתלה בביקור שלי בישראל. פעמיים עמדתי בתחנה מול בית העירייה וחיכיתי לאוטובוס. זה היה מהדברים הכי מלחיצים שקראו לי בביקור. לעמוד עם כוס קפה ביד ולחכות לאוטובוס.

מגדלים מעל שוק שרונה

המגדלים

מגדלים

כל הזמן בונים בתל אביב. בונים מגדלים. מגדלים לשמים. השמים נסתמים. לפני שנסעתי גרתי במשך שנים בשדרות יהודית. האזור שמול השדרות השתנה לגמרי. ביציאה מהשדרות חופרים תחנה לרכבת התחתית. בהתחלה של רחוב החשמונאים בונים מגדלים. בנייני מגורים. כל החלק הזה של הרחוב השתנה, התמלא, נסתם. מול המגדלים החדשים הצד השני של רחוב החשמונאים, הצד של לחמים, קמל. שם לא בנו כלום. במקום זה הרבה מקומות נסגרו והכל נראה ישן יותר. מתפורר.

תל אביב מתפוררת. תל אביב בונה את עצמה מחדש ולגובה. במקביל. בו זמנית. בכל מקום בונים בניינים חדשים. לא משפצים. בונים חדש. והישן קמל. והישן בכלל לא ישן, ועדיין הוא קמל. הבתים הישנים של תל אביב, הבתים שנבנו תחת חזון העיר הלבנה, מתפוררים ומצהיבים. הם נראו לי עזובים. נטושים. אני יודעת שמבפנים זה אחרת, מבפנים הם אולי משופצים עם קירות בלבן רך ורצפת פרקט, אבל בחוץ, עם הדודי שמש ואנטנות על הגג ומזגנים על המרפסות הפתוחות והמון כבלים וחוטים וציונרות חשופים, הם נראו לי מתפוררים.

שכונת פלורנטין

אסתיטקה של עוני. כמו התמונות היפות שמצלמים בהודו. תל אביב על גבול שכונת פלורנטין

עיר של עולם ראשון, עיר של עולם שלישי. עזובה ובנייה חדשה. בתי דירות של ארבע קומות וגינה מרובעת סביבם. מגדלים מכוסים בחומרים שנוצצים בשמש, מוגנים על ידי שומר בכניסה. אחד העם שלפני אלבני. אחד העם שמתחת אלנבי. שוק לוינסקי ושוק שרונה (מרקט, שרונה הוא מרקט, לא שוק). איזה עיר! כמה אני אוהבת את תל אביב. זה מה שהרגשתי רוב הזמן. כמה שאני אוהבת את תל אביב. כמה שהעיר הזאת מדהימה. חיה. בוערת. שורפת את השמיים.

והשדרות. השדרות של תל אביב. התאהבתי בשדרות של תל אביב. שדרות בן גוריון ושדרות חן ושדרות בן ציון ואפילו שדרות רוטשילד. השדרות עם העצים המשוגעים. העצים של השדרות עם הגזעים המסואבים, כמו חבלים שנקשרו פעם ועוד פעם ועוד פעם, כמו נטיפים במערת המכפלה, גזעים גרוטקסקים, מעוותים, מציירים מפלצות בלילה, נותנים צל ביום. כל הקסם.

השדרות בתל אביב

העצים המשוגעים

עיר שיש בה מהכל. מכילה את הכל. כל האפשרויות והגוונים של הקיום האורבני. עיר שהגיוון בה הוא מרתק. ומבעית. כי כל הקסם הזה של מישמש, הכל בהכל, בלגן, כל הקסם הוא גם סימבול או שיקוף של הפערים. של התרחבות הפערים. עומק הפערים. הפערים עצמם. זאת הויזואליה של הפערים. ככה נראית עיר לא המוגנית. עיר שהיא ההפך מהמוגנית. עיר של למעלה ועיר של למטה. עזובה ובנייה חדשה. עיר של עולם ראשון. עיר של עולם שלישי. האנשים בעיר הזאת, הם חיים בעולם ראשון או בעולם שלישי?

תל אביב

יש את תל אביב הזאת

וחמש דקות הליכה משם:

תל אביב

ויש את תל אביב הזאת

ערב אחד

ערב אחד, לקראת סוף הביקור, עשיתי הליכת שקיעה לאורך הטיילת. הייתי נרגשת. מודעת להתקצרות הזמן, הלכתי מתוך תחושה שזאת הפעם האחרונה שלי בביקור זה להריח ים, לראות שקיעה. עצרתי לסיגריה על ספסל בגן העצמאות. מאחורי היתה מסיבת יום הולדת של ילדים. אמא אחת הגיעה אל הספסל שלי, מבוהלת, ושאלה אם ראיתי שלושה ילדים. ילדה גדולה עם שני בנים קטנים. לא ראיתי, אמרתי לה, והצעתי לעזור בחיפושים. תודה, היא אמרה, לא צריך, והלכה לה.

אבא ובתו הגיעו והתיישבו בספסל לידי. הילדה החזיקה ביד עוגה. ילדה אחרת עברה לידם ואמרה לה שהיא רוצה את העוגה. הילדה הושיטה את היד שלה לתת את העוגה אבל האבא עצר אותה ואמר לילדה השנייה שתלך לקחת חתיכה עוגה משל עצמה, שמחלקים עוגה  ביום הולדת, ושזאת החתיכה של הבת שלו. הילדה השנייה נעלמה והאבא אמר לילדה שלו שהוא רוצה שהם ידברו ברצינות.

שקיעה, תל אביב

שקיעה. (ניסיון לצלם שקיעה מושלמת)

היתה תקרית באותו היום בבית הספר. הילדה איבדה שליטה והרביצה למישהו. זאת לא היתה הפעם הראשונה. התקשרו אליו מבית הספר לעדכן אותו. הוא רצה לדבר עם הילדה על המקרים האלה. על ההתנהגות שלה כשהיא מאבדת שליטה. הוא אמר שהוא מבין שזה קורה לה ממוצקה ותיסכול. הוא הזכיר לה שזה מקרי שני באותו שבוע, ושהיא כבר תחת עונש. הוא אמר שהוא חשב על זה והוא רוצה לבטל את העונש, שהמטרה היא לא להעניש אותה, אלה למצוא דרך לעזור לה. הוא אמר שהוא מבטל את העונש והיא יכלה לחזור להשתמש באייפאד שלה.

הוא אמר שהיא חייבת למצוא דרך אחרת להתמודד עם תחושות של מצוקה ותיסכול. שהיא חייבת לדעת איך להתנהג במקרים כאלה, איך להתרחק, כדי שמה שקרה לא יקרה שוב. הוא אמר שהוא ואמא יעזרו לה בזה. שהם כאן בשבילה. שביחד הם ימצאו את הדרך. הוא אמר שהתפקיד שלה זה כל יום, כשהיא חוזרת מבית ספר, לספר להם על היום שלה. אם היה לה יום טוב או לא. הילדה שאלה אם לספר גם על הימים הרעים והוא אמר לה שאין ימים רעים, יש לא טובים, ושביחד הן ימצאו את הדרך להפוך אותם לטובים ושזה יקח זמן ולא יקרה ביום, אבל ביחד הם יעזרו לה. הם ישבו בספסל לצידי ואני שמעתי הכל והעמדתי פנים שזאת השמש הנוצצת על הים שגורמת לי לבכות.

אחרי שהם הלכו עזבתי את הספסל והלכתי על הטיילת לכיוון בריכת גורדון. עברתי דרך מצטלמי השקיעה וירדתי במדרגות מהגן אל הטיילת ועברתי את הבריכה ואז התקיפה אותי מוסיקה מהגהנום. זאת היתה הגרועה במוסיקות העולם. מוסיקה של מסיבות. הקפתי את בריכה גורדון מהצד שקרוב לים ואז ראיתי אותם, קבוצה של עושי ספינינג על הטיילת, כנגד כיוון השקיעה, ומולם, מנחה אותם, קצת מורם, לבוש בשחור ועם מיקרופון מדונה מחובר אליו, המאמן.

ספינינג על הטיילת של תל אביב

האימה

הוא צעק. הוא שר. הוא האיץ. הוא דירבן. ולצידו שעטה העזר כנגדו. עוזרת המאמן. היא החרה החזיקה אחריו. אף פעם לא ראיתי מישהי מחרה-מחזיקה בצורה כזאת. הוא צעק: קדימה!, היא צעקה: קדימה, הוא צעק: אני אש!, היא צעקה: הוא אש! הוא אש!. הוא צעק: אני נשרף בשקיעה!, היא צעקה: הוא נשרף בשקיעה! הוא נשרף בשקיעה!, הוא צעק: אני חרמן! השקיעה הזאת עושה אותי חרמן!, היא צעקה: הוא חרמן! השקיעה הזאת עושה אותו חרמן! זה היא לא יאמן. זה היה הטקסט הכי דלוח ששמעתי אי פעם. אני לא מבינה איך אף אחד לא ירה בו.

המשכתי ללכת לאורך הטיילת ואז על השובר גלים שלצד בריכת גורדון והמרינה. הלכתי אל תוך המים, לכיוון השקיעה. התרכזתי בשקיעה. חשבתי לנסות לעשות תמונה שקיעה מושלמת. וברקע כל הזמן המוסיקה והקול שלו מעל המוסיקה: קאם און! קאם און! תזיזו את התחת! קאם און!. והיא: קאם און! הוא מבקש שתזיזו את התחת! קאם און!, והוא: לת זה סאן שיין! לת זה סאן שיין!, והיא: לת דה סאן שיין! לת דה סאן שיין!, והוא: אני רוצה לספר לכם משהו אישי!, והיא: הוא רוצה לספר לנו משהו אישי!, והוא: רוצים?, וכלום: כן!, והוא: יש לי מאוד גדול!, והיא: יש לו מאוד גדול! מאוד גדול! והוא: יש לי איי קיו מאוד גדול! מאוד גדול!, והיא: אי קיו! אי קיו!, והוא: מה חשבת? מה חשבת?, והיא: גם זה גדול וגם זה גדול! הוא גדול!. לו היה לי עוזי ואלמלא השקיעה היפה, הייתי יורה בהם בעצמי.

הלכתי את הטיילת והלכתי את שובר הגלים וראיתי את השמש שוקעת ואת החוף מתרוקן ואת האנשים הולכים הביתה וכל הזמן שמעתי את האיש הצועק והמוסיקה האיומה בעולם ומעל להכל, בתוך השמים הכחולים, ריחפו להם הליקופטרים שחורים. בכל הערבים בהם הלכתי לאורך הטיילת היו בשמים הילקופטרים שחורים. שניים שניים. תמיד בזוגות.

השמיים מעל הטיילת בתל אביב

זוגות זוגות, הליקופטרים שחורים

ובנתיים, ביקום מקביל

בימים שאני הייתי בתל אביב ליברמן התמנה לשר הבטחון, המשטרה המליצה לפתוח בחקירה נגד אשת ראש הממשלה וראש הממשלה אמר שזאת רדיפה פולטית, ושגריר ישראל באו"ם הבטיח שהמדינה חזקה והיא תדע לעמוד נגד כל תוכניות השלום הארורות באשר הן. אה, ואיש צעיר בשם מייסם אבו אלקיעאן חטף מכות משמונה שוטרים כשיצא לרגע ממקום העבודה שלו, סופר יהודה, כדי לנשום אוויר.

לא הכרתי את סופר יהודה לפני התקרית הזאת. זאת רשת חדשה יחסית, לא מהזמנים שלי. אחרי כן ראיתי סופר יהודה בכל העיר. ברחוב בו גרתי היה סופר יהודה. יום אחד נכנסתי לשם. האיש בקופה ניסה לשכנע אותי ואת חברתי לקנות שוקולד מסויים. הוא נתן לנו לטעום. הוא הסביר לנו שזה שוקולד לאפייה שמגיע בצורת מטבעות אבל שהוא טעם אותו וזה שוקולד מעולה והרבה יותר זול משוקלדים אחרים. הוא מאוד המליץ לנו לקנות אותו. אמרנו לו, לא תודה, אנחנו לא צריכות שוקולד לאפייה עכשו, רק שוקולד לגרגור. הוא אמר, לא נורא, יום אחד כן נצטרך שוקולד לאפייה ואז נזכור אותו. והכי חשוב החיוך. על זה כולנו הסכמנו. הכי חשוב החיוך.

לסיום

  • בכיכר רבין היתה תערוכה של תמונות מילואים.
  • כל העיר דגלים. דגלי ישראל ודגלי גאווה. דגלי ישראל לצד דגלי גאווה. יותר דגלי ישראל מאשר דגלי גאוה. דגל גאוה ועליו מגן דוד. בשדרות. על מכוניות. ממרפסות הבתים. בטיילת. לאורך שובר הגלים. בכל מקום. דגלים דגלים.

תל אביב תל אביב. אני רצה ורצה

כל הזמן אני רצה בעיר הזאת. מהרגע שהגעתי אל תל אביב אני רצה. תל אביב, תל אביב. כל הזמן אני רצה. עוד מלפני שהגעתי אני רצה. התחלתי לרוץ כשהתקרב מועד הטיסה אל תל אביב. בשבוע שלפני הטיסה כבר הייתי בלי אוויר. תל אביב תל אביב. אני רצה ורצה. תופים באוזניים. אני שומעת את התופים ורצה. כאילו הם קוראים לי לבוא. כאילו הם מזהירים אותי מלבוא. אני רצה אליהם. אני רצה מהם. תל אביב תל אביב. אני רצה ורצה.

תל אביב תל אביב

תל אביב תל אביב. ים ושקיעה ובניינים מכוערים. המראה שנשקף מהדירה בה לנתי

***

לפני כמה זמן התקנתי על הסמרטפון אפליקציה שסופרת צעדים. 10000 צעדים ביום זה המלצת הרופאים. בתל אביב לא היה לי יום של פחות מ 15000 צעדים. גרתי בדירה בין שוק הכרמל והים וממנה הלכתי והלכתי. אין מה להיכנס לעיר עם רכב. בין חופשת החנוכה והבנייה של הרכבת הקלה כל העיר סגורה, פקוקה, הומה. מתפוצצת.

נחתתי ביום חמישי. ביום שישי בבוקר הלכתי לפגוש חברות בקפה על בן יהודה ושדרות בן גוריון ומשם המשכתי למספרה. הספרית שלי אמרה שלא צריך תור, אפשר פשוט להגיע. הלכתי ברגל עם חברה שליוותה אותי מבן יהודה שדרות בן גוריות אל דה האז ושם נפרדנו. אני נכנסתי למספרה והיא חזרה בהליכה אל הבית שלה. בדרך, היא סיפרה לי אחר כך, היא היתה צריכה לשירותים אז התקשרה אל חברה שלישית שהיתה בבית ועלתה אליה לשירותים. תל אביב תל אביב.

אחרי התספרות יצאתי מהמספרה והרגשתי כמו עצמי שוב. תספורת טובה זה כמו בגד טוב. תספורת רעה זה כמו ללבוש בגד רע, מכוער, לא מחמיא. נמאס לי להסתובב עם תספרות רעות. אני מרגישה כאילו יש לי פאה על הראש. אחרי המספרה הלכתי ברגל, מאושרת ושמחה, מדה האז אל שוק הכרמל. השוק מלא מקומות מקסימים לאכול וכל המקומות היו מלאים פלוס תורים ותורים. בערב עשיתי טיול על הטיילת. שמעתי תופים. לא בפנים, לא התופים שלי, תופים אמיתיים. הלכתי בעקבות הרעש והגעתי אל מעגל המתופפים בחוף הדולפינריום. זה היה כמו לראות, סוף סוף, שמועה רחוקה. אכן, יש מעגל מתופפים ביום שישי על הטיילת ליד הדולפינריום.

בשבת בבוקר הלכתי עם חברה על הטיילת כל הדרך ליפו. בנמל יפו חתכנו לשוק לחפש מקום לארוחת בוקר. הכל הומה. הכל מלא. תורים ותורים ותורים. אני שונאת תורים לאוכל. בין שני מקומות מפוצצים עם רשימת המתנה מצאנו מקום ריק והתיישבנו. החברה שלי שאלה את העובד במקום איך זה שכולם מלאים והם ריקים. אנחנו לא נותנים ארוחת בוקר, הוא הסביר, רק שקשוקה. אני של שעות הערב, הוא אמר. אכלנו שקשוקה וחזרנו אל תל אביב דרך הים.

תל אביב תל אביב

אותו מקום, אותו נוף, שעה אחרת, יום אחר. תל אביב תל אביב

ביום שני נסעתי אל הקיבוץ. לקחתי רכבת לרחובות מתחנת רכבת ההגנה. זאת פעם ראשונה שלי בתחנת ההגנה, תמיד אני נוסעת מתחת השלום, אבל הפעם ההגנה היתה קרובה יותר. אני מגיעה אל תל אביב פעמיים בשנה וכל פעם ישנה במקום אחר, דירה אחרת, מיקום אחר. גם זאת דרך להכיר את העיר. לקחתי קו 16, קו שתמיד ראיתי ומעולם לא הכרתי, והגעתי איתו אל תחנת ההגנה.

בהגנה עלה ביחד איתי על הקרון בחור צעיר חובש כיפה עם תיק גדול. היינו רק ארבע בקרון. הוא, אני, חיילת עם אוזניות על הראש שדיברה ודיברה אל תוך האוזנייה ואשה מבוגרת. מתישהו במהלך הנסיעה נכנס בחור צעיר וסוער אל הקרון. אני צריך מניין, הוא צעק אל תוך הקרון, אל עבר הצעיר עם הכיפה. בוא תשלים איתי מניין, הוא אמר לו.

הבחור נראה כאילו הוא לא מבין. אולי לא ידע עברית. אולי סתם לא הבין. השני לא עזב. בוא בוא, הוא צעק אליו ועליו, אל תבאס אותי, בוא איתי אל הקרון האחרון, אני צריך מניין. הבחור הצעיר כבר עמד אבל עדיין לא זז. האשה המבוגרת הסתובבה אליו ואמרה לו: אתה לא חייב ללכת איתו. החיילת הורידה את האוזנייה וצעקה לעברו: הוא לא יכול להכריח אותך! על תלך אם אתה לא רוצה! הבחור המגייס שכבר היה בקצה הקרון הסתובב והביט עליו בתדהמה.

אני תכף יורד, לחש הצעיר עם הכיפה.

איפה אתה יורד? צעק לעברו המגייס.

ברחובות, אמר הצעיר.

אה, אוקי, אמר המגייס, אז אין לך זמן.

הצעיר חזר לשבת.

תל אביב תל אביב

אכן. מצאתי את זה על בית בדיזינגוף, או שזה היה יהודה הלוי, או אולי אלנבי

בחזור לקחתי מונית שרות קו 16 מתחנת ההגנה. היה מקום אחד פנוי, ליד אברך, מאחורה. התשייבתי נזהרת לא לגעת בו. לפני ישבו אבא ועליו ילדה קטנה. לאבא היתה תספורת מוהיקן. הילדה היתה מקסימה. הוצאתי 6.5 שקלים מהתיק וביקשתי מהאבא שישב לפני להעביר לנהג. הילדה הושיטה את היד שלה. שמתי את המטבעות בכף היד שלה. היא חייכה בתודה, הסתכלה עלי ופתחה את כף היד. המטבעות צנחו. האבא, האיש שישב בצד ימין מאחורי הנהג והאשה שישבה מאחוריו כולם התכופפו ואספו את המטבעות והעבירו אותו לאיש שיש מאחורי הנהג. הוא ספר את הכסף ואז הסתובב אל חלל המונית ושאג: מה זה חמש וחצי?!? מה זה הדבר הזה? תל אביב תל אביב. התנצלתי והעברתי לאיש את השקל החסר והוא העביר לנהג.

בנתיים האשה שישבה מאחורי האיש מאחורי הנהג שאלה איפה היא צריכה לרדת כדי להגיע לכתובת מסויימת. הנהג אמר לה משהו. האיש מאחורי הנהג אמר משהו אחר והאבא גם הוא הציע משהו אחר. לכי על האבא הצעיר, רציתי להגיד לה, הוא נראה לי הכי מבין תל אביב כאן. את שארית הדרך העברנו בוויכוח איפה היא צריכה לרדת. האבא עם הילדה ירד איפשהו באלנבי ואמר לה לרדת עוד מאה מטר מכאן. אחרי שהוא ירד מצאתי על הכסא שלו את השקל החסר.

***

הזמן אף פעם לא מספיק לי. או שהוא יותר מדי. או פחות מדי. אף פעם לא נכון. כמה ימים זה נכון? הביקור הקודם היה ארוך מדי. הביקור הזה קצר מדי. אני לא מוצאת את המידה הנכונה. לא מצליחה לדייק. אני עובדת על זה כאילו יש נוסחת קסם ואם אמשיך בניסיונות אמצא אותה. אחרי הביקור הקודם החלטתי לא להגיע ליותר מעשרה ימים. עכשו אני מתכננת שהביקור הבא יהיה לכמה שבועות. אולי ככה, אני חושבת, אוכל להפסיק לרוץ.

גן מאיר, תל אביב

גן מאיר. תל אביב תל אביב. בזוויות מסויימות היא מצטלמת נפלא

***

היתה לי פגישת עבודה ברמת גן. גוגל מפס אמר שיש אוטובוס, קו 66, שעובר ממש ליד הבית ויביא אותי עד לשם. החלטתי להסתכן. עמדתי בבוקר ליד התחנה, עמוד עקום תקוע בתוך מדרכה מתפרקת בצומת הירקון ואלנבי וחיכיתי לאוטובוס. לא העלתי בדעתי שהוא יגיע. ממש לא. חשבתי שיצא לי מזה סיפור נחמד. על העמוד העקום היה שלט שסיפר שחמישה אוטובוסים שונים עוברים שם, אבל אני הייתי לבדי בתחנה. לא היתה לי שום דרך לדעת מה יקרה, או לפחות ככה הרגשתי.

האוטובוס הגיע כשהגיע ואני עליתי עליו. שנים שלא הייתי בתוך אוטובוס דן. יש שם אשה שמדברת כל הזמן, מספרת איזה תחנות, איפה אנחנו, מה תכף מגיע. התחנה הבאה, היא אומרת, כיכר המדינה, תחנת ויצמן. או התחנה הבאה ויצמן. תחנת בית החייל, פנקס (אז למה וויצמן?!? לא הבנתי, לא הבנתי, ממשק משתמש משונה יש לגברת). התחנה הבאה ביאליק, תחנת תובל. והכי אהבתי, התחנה הבאה ועד הפועל, כאילו שזה מקום, כאילו שזה קיים.

***

שלוש פעמים ראיתי גברים משתינים ברחוב. מיתרונות החורף הברלינאי. לא רואים את זה שם. כשהטמפרטורות ירדו ל – 15 כולם עלו על המעילים הרצינים שלהם. בפייסבוק ראיתי פוסט על איך לעזור לחתולי הרחוב בקור, איך לבנות להם בית מחמם מקרטונים. קור אימים בתוך הדירות בתל אביב. בחוץ נעים. ליד בנק לאומי סניף אלנבי, מתחת לכספומט, מונחים מזרונים ועליהם אנשים וכלב. עברתי שם בשבת. גבר ואשה ישנו על המזרון. הכלב התכרבל אתם. מאחורי הגיעו שלושה צעירים, אחד מהם החזיק שקית עם אוכל של כלבים. הם התקרבו אל המזרונים, נזהרו לא להעיר את הישנים, ויצרו קשר עם הכלב. ליטפו אותו. שיחקו איתו. נתנו לו אוכל. למחרת הפוסט הזה הופיע בפייסבוק פיד שלי. תל אביב תל אביב.

תל אביב, הומלסיים

מאכילים את הכלב. בנק לאומי על רחוב אלנבי

***

למה אני כל הזמן רצה? מה אני מנסה לתפוס, מה אני רוצה להשיג? אני רודפת אחרי רכבת שמזמן עזבה את הרציף. אני מנסה להשיג משהו שאיננו. לשחזר חוויה והוויה שכבר לא מתקיימת. אני רוצה להרגיש בתל אביב כמו שהרגשתי פעם: חלק. שייכת. אני רוצה שדברים ישארו אותו הדבר. כמו שהיו ברגע שעזבתי אותם. אני רצה לאחור, מנסה לתפוס חוטים שנפרמו ולחבר אותם ביחד כי פעם, פעם פעם הם היו מחוברים ואני לא רוצה להכיר בשינוי. הריצה שלי היא נגד השינוי, ההשתנות, היות הדברים אחרת.

אני רצה ורצה והרכבת מתרחקת ממני ומתרחקת ממני והפערים כל הזמן נפערים ואני לא מצליחה לצמצם אותם. אני רצה ורצה. אני שומעת את התופים ורצה. על שדרות רוטשילד, על שנקין, על יהודה הלוי, דה האז, אבן גבירול, הבראסרי, המגדלור, אני רצה ורצה וכל הזמן שומעת את התופים כאילו הם משהו אמיתי, בחוץ, באוויר, בים, ברחובות. כאילו זה לא הלב שלי מה שאני שומעת, דפיקות הלב שלי הם התופים.

זה לא ילך, לירז, אמרתי לעצמי לילה אחד על רחוב פרישמן, ואני חולה ומותשת. זה לא ילך. אני מנסה לתפוס רכבת שמזמן יצאה את התחנה ואני בכלל עזבתי את הרציף ועברתי לאחר. זה לך ילך, לירז. תפסיקי לרוץ, אמרתי לעצמי ולא הצלחתי. אולי בפעם הבאה.

שדרות בן גוריון תל אביב

תל אביב תל אביב. השדרות. כה יפות

ברלין – תל אביב. יום ברכבת ישראל

היתה לי טיסה נפלאה לישראל. המונית לשדה התעופה חיכתה לי בזמן והנהג לא התעקש לדבר. הטיסה יצאה בשעתה, בלי עיכובים. אמנם, באלכסון ממני ישבו אמא פלוס שני ילדיה, והילדים לא סתמו את הפה לרגע במהלך הטיסה, ועוד הכל בקולות גבוהים ונרגשים, והאמא, היא לא העירה להם אפילו פעם אחת, במשך ארבע שעות, אף מילה, גם לא משהו כמו, הי, ילדים, כאן זה לא הבית שלכם וזה, כלום, אבל מהצד השני שלי היה כסא ריק, ככה שהדברים התקזזו. נחתנו לפני הזמן. המזוודה שלי יצאה ראשונה. שטתי החוצה, אל אולם מקבלי הפנים, בליבי שמחה על קלות הקיום, ונפגשתי את אחותי. נכנסו לרכב שלה ונסענו לתל אביב.

בדרך החלטנו שיש מקום וצורך בארוחת צהריים, ואני הצעתי את המעבר בפסאז' באלנבי, מסעדת פועלים טבעונית, כך שמעתי. הכנסנו את הכתובת אל וויז ונסענו בעקבות ההנחיות של הגברת. תל אביב. תל אביב. זאת את שנהיית אחרת או שזאת אני? העיר נראתה לי מבולגנת, פרועה, כמעט פראית. בתים צהובים. קירות מתפוררים. צינורות חשופים. מזגנים צמודים כמו עלוקות אל קירות הבתים. דודי שמש על הגגות. גבשושים גדלים על הבתים של תל אביב. והכל חשוף, גלוי, נראה. מתחת לאלמנטים, באור החיוור, המגולען והמגורען. האור של תל אביב.

ארוחה עם אחותי

אחותי ואני. אני ואחותי.

אכלנו והיה טעים ואז אחותי הסיעה אותי אל הדירה הזמנית שלי בעיר, ברחוב קריית ספר, ונפרדנו. נכנסתי לדירה. הריח המוכר של דירות שכורות בתל אביב. צינורות חשופים של ביוב וחשמל ומים בתוך המקלחת. מרפסת שהיא מטבח. בחוץ בונים. השארתי את הדברים שלי בדירה ויצאתי בחזרה אל הרחוב והתחלתי לטייל וקרה לי מה שיכול לקרות לי רק בתל אביב, פגשתי במקרה, ברחוב, כל מיני אנשים שלי. אנשים מהעבר שלי. חברה מלפני עשור. בן זוג לשעבר. חיבוקים ונשיקות. קפה ונישנושים.

העיר הזאת טובה אלי. שוטטתי במשך שעות וכשנגמר האור חזרתי לדירה. התכוונתי להתקלח. להסתדר. להוריד את היום. פתחתי את המזוודה כדי להוציא את הדברים הדרושים שלי ואוח, הופ, אויש, זאת לא המזוודה שלי. אני לא הבאתי 2 קופסאות ענקיות של שוקולד לינדט. אני השקעתי בשוקולדים פחות מוכרים, פחות מסחריים. זאת לא המזוודה שלי. הולי פאקינג שיט, יצאתי מהנתבג עם לא המזוודה שלי.

אני שונאת לטוס! שונאת שונאת שונאת טיסות! זה כל כך פרימיטבי, שאלוהים ישמור.

תל אביב

דברים גדלים על הבתים בתל אביב. מבחוץ. כמו גבשושיות או עובש

פעם, בטיסה חזרה ממדריד, המזוודה שלי לא חזרה איתי. פעם אחרת הטיסה שלי איחרה בשש שעות וכמעט פספסתי את טיסת ההמשך. כשהמטוס עצר הדיילות ליוו אותי החוצה ראשונה והורו לי לרוץ, לרוץ, על פני כל נמל התעופה, בעיר שאני כבר לא זוכרת איזו, כדי לתפוס את הטיסה שלי. איש בטחון של השדה רץ לצידי ועודד אותי. כשעליתי על המטוס 200 זוגות עינים עוינות הסתכלו עלי. עיכבו את הטיסה בשעתיים בשבילך, הסבירה לי הדיילת. ופעם אחרת ישנתי לילה בשדה התעופה של קופנהגן בגלל טיסה שנדחתה. רק צרות. ואני לא טסה עד כדי כך הרבה! והפעם, הכי גרוע, כי הפעם אין לי את מי להאשים. זאת אני שלקחה מזוודה לא לה ויצאה אתה משדה התעופה. אני.

מה עושים מה עושים מה עושים?

התקשרתי לשדה התעופה. חברת QAS, כך למדתי, אחראית על שירותי הקרקע של חברות התעופה הזרות בנתב"ג. בטלפון של אבדות ומציאות היתה מזכירה אלקטורנית. היא אמרה להתקשר מחר, בין עשר לשתיים. התקשרתי לשרות לקוחות. גברת חביבה הסבירה לי שבאמת אין עם מי לדבר, באבדות ומציאות, ושאנסה מחר. משמונה בבוקר יהיה שם מישהו, היא הבטיחה. רק מחר בבוקר. ואני, אין עלי אפילו זוג תחתונים להחלפה. ובחוץ חם. כאן זה לא אירופה, אי אפשר לדלג על מקלחת. בגדים צריך להחליף כל יום.

מרפסת תל אביבית

מרפסת תל אביבית מעוצבת

שקעתי אל תוך סערת רגשות מדוכדכת. האשמתי את עצמי ואת טימטומי. רציתי הביתה. רציתי שזה יגמר. חברה שסיפרתי לה על רוע מזלי הציעה, בעדינות, שאולי אסתכל אם יש טלפון במזוודה, כי בכל זאת, כך אמרה, זה לא שדפקתי לעצמי את החזרה לארץ, דפקתי גם לעוד מישהו את החזרה לארץ. הסתכלתי על המזוודה ואכן, היה שם טלפון. התקשרתי. בצד השני ענו ההורים של הבחור שזוגתו חזרה לארץ בלי מזוודה. הם נתנו לי את הטלפון שלו. התקשרתי אליו. הוא סיפר לי שהמזוודה היא של אשתו, שהיא חיכתה וחיכתה לי בנתבג, קיוותה שאחזור. היא מבינה, הוא אמר, כי המזוודה שלי באמת דומה וכמעט זהה למזוודה שלה, והיא ניסתה להתקשר אלי עוד מהנתב"ג אבל על המזוודה שלי היה רק מספר טלפון זר. אכן כך, אמרתי לו, מספר הטלפון שלי זר.

במהלך הלילה התיידדנו, אני והאיש שאת המזוודה של אשתו לקחתי. וגם אני והאיש בשרות לקוחות, משמרת לילה, של QAS. אני חושבת שסיפרתי לשניהם, בנפרד, שאין לי תחתונים להחלפה. שאני מבקרת כאן, למרות העברית שלי, אני רק אורחת ואין לי אפילו תחתונים להחלפה. הבחור הנחמד שאת המזוודה של אשתו לקחתי שאל אותי אם יש לי כסף, אם הוא יכול לעזור. הבחור בשדה התעופה גם היה מלא אמפטיה. כולם היו ממש נחמדים ורק אני לא יכלתי להירגע. איך אפשר לישון בכלל כשאין זוג תחתונים נקיים לבוקר הבא?

אני ברכבת ישראל

אני ברכבת ישראל. נסיעה ראשונה מתוך אלפי נסיעות שעשיתי באותו היום

בשמונה וחצי בבוקר של אחרי הייתי על הרכבת לכיוון הנתב"ג. בנתיים כבר הספקתי לדבר עם האשה שאת המזוודה שלה לקחתי. היא סיפרה לי שהתקשרו אליה מאבדות ומציאות, למרות שעוד לא 10 בבוקר, וסיפרו לה בצער שגנבת המזוודה שלה טרם התייצבה. היא סיפרה להם שיצרתי אתם קשר ישיר וכולם ביחד הסכימו שהפתרון הכי טוב לצרה שרקחתי הוא שאני אחזור לשדה התעופה עם המזוודה שאינה שלי, אחליף מזוודה, ושדה התעופה כבר ידאג לשלוח אל הזוג הנחמד שאת חזרתם מחופשה חירבתי את המזוודה שלהם.

בתחנת רכבת שלום קניתי כרטיס רכבת אל הנתב"ג. לפני בתור עמדו שתי נשים. היו להן מלא שאלות ומלא מה להגיד. כשהגעתי לראש התור ראיתי יאוש בעינים של הבחורה הצעירה מעבר לדפלק. שאלתי אותה מה קורה, והיא אמרה שזה יום נוראי, שכל הלקוחות מפגרים. האשה שהיתה בתור לפני חזרה פתאום ונדחפה, היו לה עוד שאלות. היא כבר שאלה את זה, אמרה לי הקופאית, רק שבמקום להקשיב כל הזמן דיברה בטלפון. גם עכשו היא דיברה בפלאפון. עוד אשה נדחפה לפני. גם לה היו שאלות. בסוף חזרתי לראש התור ואני והקופאית גילגלנו עינים אחת אל השניה. היא הצביעה על הלחי שלה, שהיתה נפוחה, ואני שאלתי מה קרה. שינים, היא אמרה, אתמול. אז למה את לא בחופש? נזעקתי. בעיות שינים זה בלי ספק הדרך הקצרה אל ליבי. לא אישרו לי, היא אמרה ביאוש. המסכנה. נפרדנו בנשיקות.

יום ברכבת ישראל

יום ברכבת ישראל. מתל אביב השלום לשדה התעופה, לתל אביב דרום, לרחובות, וחזרה לתל אביב השלום. המזוודה הנכונה הפעם

ברכבת אל הנתב"ג התחילה לדבר איתי אישה מבוגרת. היא שאלה אותי לאן אני טסה. הסברתי לה שאני לא טסה לשום מקום, אני סתם מחליפה מזוודות. היא הסבירה לי שגם היא לא טסה לשום מקום, היא נוסעת לנתב"ג כדי להיפרד מהנכד שלה. הוא חי בבלגיה, עם ההורים שלו, והגיע לארץ במסגרת טיול שנתי של כיתה ג' בבלגיה. הם כל כך משקיעים, היא אמרה, טיול שנתי של כיתה ג' בארץ אחרת!

במחלקת אבדות ומציאות של QAS התקבלתי כמו כוכבת. כולם הכירו את הסיפור שלי. החלפתי מזוודות, לקחתי את שלי ויצאתי, שוב, דרך המכס אל אולם מקבלי הפנים. לקחתי רכבת חזרה לתל אביב. בתחנת תל אביב הגגנה החלפתי רכבת ועליתי על רכבת לרחובות. בדרך עברנו בתחנות לוד ובאר יעקב. בתי דירות מכוערים ומתפוררים צמודים אל קיר הפרדה שאמור להגן עליהם מרעשי הרכבת. עולם שלישי. עולם שלישי.

בתחנת הרכבת רחובות לקחתי מונית שתיקח אותי את שארית הדרך אל הקיבוץ. כי בתחנת הרכבת רחובות אין אוטובוסים או  משהו כזה, להמשך הדרך. קיבוץ. משפחה. ערב. בדרך חזרה הדוד שלי הקפיץ אותי אל תחנת הרכבת רחובות ומשם לקחתי רכבת חזרה אל תל אביב וביום רביעי, מאוחר בערב, יותר מעשרים וארבע שעות אחרי שנחתתי, הגעתי. אויה תל אביב, את מקסימה, באמת, אבל כלום כלום כלום אף פעם לא קל איתך.

אוכל הודי

האוכל במעבר היה מצויין. אבל הטאלי ההודי שקיבלתי במסעדה ההודית שעל אלבני, בומבי משהו, עוד יותר. איזה מנה יפה! למה אין מסעדות הודיות שוות בברלין, למה למה למה?

אביב, ריח נעורים, עמוס עוז

יש אור בשבע בבוקר. לרוב אפרפר, חיוור, דהוי, אבל אור. אור במובן של ההפך מחושך. ויש אור גם בשש בערב. ושקיעות מרהיבות. ובראשון במרץ, כמו שעון, הפרח הסגול הקטן שליד כלוב הפחים בחצר הפנימית פרח. הפרח הסגול. מבשר האביב שלי. כל שנה הוא שם, ממהר לפרוח, תובע לעצמו תמונה. לא צילמתי אותו השנה. מספיק. כמה אפשר? יש לי תמונות שלו משלושה אביבים קודמים. השנה התאפקתי. בסך הכל תופעת טבע, אמרתי לעצמי, כמה כבר אפשר להתרגש מפרח סגול? אין מה, לא צריך להוציא את המכשיר מהכיס. פריחה. זה הכל. פרח סגול.

פריחה של אביב

פריחה של אביב. לא צילמתי את הפרח הסגול, מבשר האביב, שפרח בחצר הפנימית שלי בבוקר של הראשון במרץ, וצילמתי אותו בכל השנים הקודמות (ראו לינק לפוסט מלפני שנה).  השנה צילמתי פרח צהוב, כי זה הו כה אחר.

באחד הימים נסעתי ב – U8 דרך וודינג. תחנה אחרי עלו 4 נערות צעירות, חברות, כנראה בדרך הביתה אחרי בית הספר: ספרים ביד, טרנינג ונעלי ספורט מתתת לשמלה ארוכה, תיקי גב של מותגים, ציחקוקים. אחת התיישבה מולי, שתיים התיישבו בקיוביקל המקביל, מהצד השני שלי, ואחת נשארה עומדת במעבר. והן דיברו ביניהן, דרך המעבר ומעל ההפרדה. הן דיברו בגרמנית וציחקקו והעינים שלהן זרחו, קרנו, ריצדו. הן היו עולם שלם, סגור, רק הן. אני והאשה שישבה בקיוביקל שלי לצד הצעירה, באלכסון ממני, החלפנו חיוכים. אלו היו חיוכים של זקנות השבט. אלו היו חיוכים של חיבה. אה, טין ספירט! אמרו החיוכים שלנו. הבנות האלה, הן היו לגמרי ריח של נעורים. כל הקסם.

אבל זה לא נכון. כלומר, האופן בו כתבתי את הסיפור הוא לא מדוייק. השארתי בחוץ את הסיבה שבגללה בכלל שמתי לב אליהן, אל הבנות. והשארתי את זה בחוץ כי אני לא יודעת איך לכתוב את זה, איך לספר את זה. המילים מסתבכות לי. בשביל לתאר מה ראיתי וחשבתי, מה משך את תשומת ליבי, אני צריכה להשתמש בשפה שלא נוח לי להשתמש בה. שפה שמאפיינת אנשים באמצעות מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים. ואני הרי כולי נגד, לאפיין אנשים באמצעות מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים. אני מחפשת את המילים. איך לתאר, בשפה החדשה, בשיח העדכני, את מה שראיתי, את הבנות שראיתי. איך לספר אותן בלי לדבר על מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים, ועדין, שהסיפור יהיה בפנים.

רכבות

שמים של אביב. כמו הרכבת, זמנים קבועים

אנסה שוב:

יום אחד נסעתי באובן. אחרי עלו 4 נערות צעירות. לשלוש מהן היה כיסוי ראש. לאחת כיסוי ראש צבעוני, פרחוני, קליל במונחים שלי, בפרשנות שלי. לשתיים היה כיסוי ראש קודר, רציני, כהה, אחיד. אחת היתה בלי שום כיסוי ראש. לאחת מהשתיים עם כיסוי הראש הקודר, כיסוי ראש בצבע חום אחיד, היה שער בלונדיני ועינים כחולות והיא היתה גבוהה גבוהה ולבשה טרנינג וקפוצון. זאת שנשארה עומדת לבשה שמלת בד מיושנת בצבע אחיד ומתחת אליה מכנסי טרנינג ונעלי ספורט. הן דיברו ביניהן כאילו היו היחידות בעולם. הן צחקו. אני והאשה המבוגרת השניה בקיוביקל החלפנו חיוכים של חיבה, של היזכרות. הן הריחו כמו ריח נעורים.

גם זה לא לגמרי נכון, או לא לגמרי מדוייק. גם הטקסט הזה לא כותב באמת את למה שמתי לב אליהן. אני רואה בטקסט שלי את הניסיון לתאר את הסיטואציה ואת הדברים שאני בורחת מהן. אני רואה שהתוצאה מסורבלת, לא ישירה, לא מדוייקת. לא הכי בהירה והכי ברורה שיכול להיות. אני רואה שאני מתפלפלת מסביב. אני רוצה לספר את הסיפור הזה בלי להגיד את המילים המפורשות וזה לא הולך.

אנסה שוב:

יום אחד נסעתי באובאן. אחרי עלו 4 נערות צעירות ממוצא טורקי. לאחת מהן היה כיסוי ראש פרחוני, צבעוני, כמו הבדים שקונים בגואה. לשתיים אחרות היה כיסוי ראש חום, אטום, אחיד. חשבתי לעצמי, אה, הן דתיות יותר, חסודות יותר. אחת היתה בלי שום כיסוי ראש ואני חשבתי שזה נחמד שהן מעורבבות ככה, דתיות וחילוניות. הכי דתיה מביניהן, זאת עם הכיסוי ראש הכי אטום ואחיד וקודר והבגדים הכי גדולים ורפויים, היתה בכלל גרמניה, או לפחות ככה נראתה לי. בלונדינית עם עינים כחולות וגובה נפלא של גרמניות ורגלים שלא נגמרות. הן דיברו ביניהן וציחקקו והיו עסוקות לגמרי אחת בשניה. הן הריחו כמו ריח נעורים.

ארקונהפלאץ

ארקונהפלאץ. הכיכר היפה בתבל. כרגע הגינה בשיפוצים. לרגל האביב.

אבל אסור ככה, לכתוב על מוצא וצבע עור ומאפייני ביגוד. זה לא פוליטיקלי קורקט. אבל בלי זה אני נשארת עם אין סיפור, סתם ארבעה נערות מצחקקות באובאן, בדרך הביתה, אחרי עוד יום לימודים. לא משהו לכתוב עליו. הרי, בכנות, לא בגלל ריח הנעורים שלהן שמתי לב אליהן. זה היה בגלל הבלונדינית. אני שמתי לב אליהן כי הן לא התאימו לסטריוטיפ שלי, בגלל הבלונדינית.

אבל בעצם, גם אז, גם אם מאפייני הלאום וצבע העור ופריטי הלבוש, זה בדיוק מה שהן היו, ארבע נרות מצחקקות באובאן, בדרך הביתה, אחרי עוד יום לימודים. לגמרי ריח של רוח נעורים.
***
גם עמוס עוז, כמו האביב, הגיע אל העיר. סוג של. בלייפציג, כך קראתי, מתקיים כרגע יריד הספרים השנתי. השנה הדוכן הישראלי, כך קראתי, גדול מתמיד. זה בגלל חמישים שנה ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה, או תירוץ ספרותי אחר שכזה. הרבה הרבה סופרים ישראלים הגיעו לליפציג השבוע, ככה קראתי. בפיד שלי מצאתי תמונה של עמוס עוז והמראיינת הגרמניה שלו. הם נראו צוחקים. היא נראתה נרגשת. אני נשארתי בברלין, ואני במילא לא אוהבת את עמוס עוז.
עמוס עוז בגרמנית

כמה עוז, כמה עוז! וככה, בקטנה, גם יהודה וקונדרה. עושה לי חשק לברוח להרים

 אביב הגיע, תכף פסח, בטווח בחירות. הלוואי והייתי אדם מאמין. אני לא ממש, רק קצת. אני כמו מאלדר בשעתו, רוצה להאמין. I want to believe. אני רוצה להאמין! אני רוצה להאמין! אני רוצה להאמין!
 ***
 וגם: עדיין מחפשת חילופי דירות. יש לי דירה מקסימה בברלין, בדיוק על התפר שבין מיטטא ופרנצלאוורברג, ואני מחפשת להחליף עם דירה בתל אביב. תאריכים: 28.4 עד 9.5. ותבוא ברכה על ראשכם.

נובמבר הקר

היה לי משהו חשוב להגיד, לפחות חשבתי שהוא חשוב, וכל אתמול עבדתי על לנסח אותו, להעביר אותו מהראש שלי אל הטמפלט של וורדפרס ומשם החוצה. אבל זה לא עלה יפה וכל היום המשכתי לשייף את הטקסט עד שבערב היה לי משהו והייתי צריכה לצאת. אז יצאתי. יצאתי אל ליל נובמבר קר ובבת אחת כל הטקסטים החשובים נשרו ממני. כל הסיפורים לא החזיקו מעמד. איזה דבר חשוב כבר יכול להיות לי להגיד אל מול החוץ הזה של לילה, ברלין, סוף נובמבר? מה כבר יכול להיות חשוב? רק הקור נשאר ממני. כל מה שנשאר לי זה הקור.

אני אוהבת את החורף בברלין. אני לא לגמרי יודעת למה, הוא ארוך וקודר וקר ומדכא ואני לא אוהבת את הפרקטיקה שלו, אבל אני קצת מאוהבת ברעיון של החורף בברלין. בדימוי שלו, בדימוי של חורף אירופאי ושלי בתוכו. זה ציורי ופואטי בעיני. והוא מזכיר לי דברים. הוא מזכיר לי שאני זרה כאן. שגם אם הכל נראה לי מוכר, הבית, הגדר, הרחוב, הפנס, אני זרה כאן. החורף מזכיר לי את זה כי הוא כל כך זר לי, ואני לו. החורף מרגיש לי כמו אגדה. כאילו אני חיה בתוך אגדה שהתפאורה שלה היא חורף קשה וקודר. כאילו אני חיה בתוך טקסטים של מישהו אחר. החורף הוא לא טבעי לי ואני מאוד מודעת לחוסר הטבעיות הזה. אני לא יודעת לכרוך צעיף על צווארי בונשלנטיות אלגנטית. אני מאבדת את תחושת הגוף שלי בתוך המעיל. הכובע הורס לי את הפריזורה. אני מרגישה מחוץ לאלמנטים שלי. החורף מזכיר לי שאני רחוקה מהבית, מאיפה שנולדתי. ובגלל זה יש בו ריח של הרפתקאה עבורי. אני חושבת שהכי בגלל זה אני אוהבת את החורף. הוא מאשש את הזרות שלי.

שקיעה בברלין

ברלין, השבוע, ביום של אפור בהיר, שבניגוד לימים של אפור ככה, בהם לא רואים שום שקיעה. תמונה בלי פילטר

חורף. זרם התודעה. חלקי

  • אני אוהבת את המראה של החורף. את האופן בו ענפים שחורים מצטיירים על רקע שמים קודרים. את העירום. את הקדרות. אני אוהבת את האופן בו ברלין מתרחבת בחורף. בלי העצים והצמחייה והאנשים על המדרכות העיר נראית עצומה וריקה. המבנים זזים קדימה. הטבע נסוג. הרחובות מתמתחים. אני אוהבת את האסתטיקה של החורף.
  • אני מרגישה את התקדמות החורף בהצטמצמות שלי. בחורף לצאת מהשכונה זה לחצות את ים סוף. אללי, בחורף יש ימים שלהגיע לסופר זה לחצות את ים סוף. כל יציאה מהבית מחייבת תכנון והיערכות. כל יציאה מהבית צריכה להצדיק את עצמה. להיתנמק. ההכנות ליציאה, שלבי ההתלבשות, זה כמו לצאת לנשף. זמן ההכנה ליציאה הוא בילט אפ לקראת היציאה עצמה. בחורף לכל יציאה של בילט אפ. כל יציאה היא הרפתקאה. כל הליכה ברחוב היא הרפתקאה. אני הלוחמת ברוח. אני שיכלה לקור. בחורף אני גיבורה טראגית באמצע הנובלה, בשלבים המתמרחים של הנובלה, כשהקורא קצת מיואש אבל לא יכול לעזוב כי הוא יודע שתכף יקרה משהו טוב, תכף יגיע האור.
  • אנשים אומרים לי להתלבש חם. שהכל עניין של לבוש. שאם מתלבשים נכון לא קר. אמא אומרת לי, אבל לירזי, יש לך כבר בגדים חמים לא? כן, יש לי כבר בגדים חמים. האמונה בבגדים חמים היא כמו שאר האמונות, רק אמונה. בגדים חמים לא מבטלים את החורף ולא מטשטשים את הקור. צריך בגדים חמים, ברור, אבל הקור הוא משהו אמורפי הרבה יותר מזה. הוא בכל מקום. הוא טוטאלי. אני לבושה לעילא והעינים של דומעות. אני הולכת ברחוב ובוכה. אני מרגישה את הקור על הפנים שלי, על העור. אני מרגישה את הקור בהליכה שלי, בכיווץ של הכתפיים, בקצב בו אני הולכת. אני רואה את הקור על פני העוברים ושבים. אני רואה אותו בקצב ההליכה שלהם, בתנוחה של הגוף ההולך, בכיווץ של הגוף.
ברלין

ברלין, השבוע, ביום חום. יש ימים שהעיר נראית לי חומה. זה צבע מוזר, חום. אפילו כשכותבים אותו, חום ועיר חומה, זה אומר גם מלא דברים אחרים, לא רק הצבע. צבע לא נטריילי, אולי. למרות שהוא כן נטריילי, הצבע.

  • אני מרגישה את הקור בהליכות שלי. אני מרגישה אותו בקצב ההליכה שלי. בקור אני הולכת לאט יותר, כאילו מנסה להקטין את החיכוך עם האוויר. אני מצמצמת את עצמי, בלי להרגיש, לא בכוונה, אני מצמצמת את עצמי להיות גבעול שנע בין הרוחות, שיודע להתכופף וגמיש מספיק כדי לא להישבר. בקור אני נהיית להלכנית איטית ולהלכנית פרקטית, שזה קצת סותר את עצם היותי הלכנית עירונית. בחורף אני לא מסוגלת לצאת סתם כך לשיטוט. החורף  מחייב פרקטיות. ההפך הגמור של שוטטות. בחורף אני לא משוטטת. החורף עושה אותי פרקטית. קר לי.
  • הקור מעיר אותי. בחורף אני ערה. כל יציאה מהבית היא התעוררות. אי אפשר ללכת מעורפל בקור הזה. יש בו משהו חי, מעורר, בקור. יש בו משהו לא נתפס. מצחיק. אתמול בלילה, בדרך חזרה הביתה, נסעתי בטראם. תחנה אחרי עלו 4 אנשים, שני זוגות. הם התפוצצו מצחוק. הבנתי את הצחוק שלהם. יש משהו לא נתפס בקור, בעוצמה שלו, הוא מעורר תדהמה. העינים שלנו נפגשנו וצחקנו אחד אל השני בחזרה. זה קורה לי הרבה בחורף, צחוקים עם זרים ברחוב. כל כך קר שזה מצחיק, אז צוחקים.
  • בקור הזה אין מקום לרגליים. זאת הבעיה האמיתית, אין איפה להניח את כפות הרגלים. הקור עולה מהרצפה והבעיה היא שכפות הרגלים, במבנה הפיזיולוגי הנוכחי שלי, חייבות להיות על הרצפה. אני לא חושבת שיש לזה פתרון. זה נורא. מכפות הרגלים נפתח הקור ואין פתרון. אני יושבת באובאן ומנסה להחזיק את הרגלים באוויר. באולם הקולנוע אני מניחה את הרגלים על התחת של הכסא מולי. בכל מקום שאני נמצאת אני מחפשת פתרון לכפות הרגלים. איפה להניח את כפות הרגלים?
שקיעה, ברלין

טמפלהוף, השבוע, ביום של שקיעה טובה.

  • ויש את הרגע הזה של היציאה מהאובאן. הו, הרגע הזה. כבר מצאתי אירוע שמצדיק יציאה מהבית ומהשכונה, כבר התלבשתי, יצאתי, הגעתי לאובאן. מרחוב, מהחוץ, תחנות האובאן נראות מחממות, כי הן תחנות, והן מתחת לאדמה, והן בתוך מבנה. והקור הוא כולו גוונים ורבדים. בשניה שנכנסתי לתחנה יש הקלה, ואז היא עוברת, ואז הרכבת מגיעה, ואז אני נכנסת לרכבת ויש רגע של הקלה, ואז הוא עובר, ואז אין לי איפה להניח את כפות הרגלים והקור מחלל ואני רק רוצה לעמוד, לזוז, ואז האובאן מגיע ליעדו ואני יוצאת ממנו וגל קור מכה בי כי בתחנה קר יותר מאשר בתוך האובאן, ואז יש את הרגע של היציאה מהאובאן. לא ממש היציאה, לפני היציאה, כמה שניות לפני היציאה, מתחת למדרגות שמובילות החוצה, שם, שם, זה הרגע, החוץ והפנים מתערבבים, האור מבחוץ מושך החוצה והקור מבחוץ מצליף בפנים. הכי קר זה כמה שניות לפני היציאה מהאובאן!
  • זה החורף הרביעי שלי כאן. צברתי קצת ניסיון. פיתחתי אסטרטגיות. כשמתחיל להתקרר אני עולה על בגדים חמים, לא מתווכחת, אני מנסה להקדים את הקור בלבוש שלי, במטרה שלא יהיה לי קר. אני חושבת שאם פעם אחת קר באמת אז הגוף אוגר את הקור והכל אבוד ואני מנסה לא להגיע לזה ולהקדים את הקור. אבל בו בזמן אני שומרת את התותחים הכבדים לימים שאין ברירה. אני דוחה את מעיל הפוך כמה שאפשר, ואת הטיץ, ואת ה- UGG. כי כן, לפני שנה קניתי UGG ועכשו הם כאן ואין לי איך לברוח מהם. עוד לא עליתי עליהם השנה. הבושה, הבושה גומרת אותי. לאן אפשר ללכת עם הנעלים האלה? אין להם שום צידוק אסטטי. ואני מבינה שזה ילדותי, אבל קשה לי. וזה גם החורף. הוא לא משאיר ברירות. היום, סוף נובמבר, מינוס 2 מעלות, אני אעלה על ה UGG. וויתרתי.
  • חורף בברלין זה, גם, ללכת להופעה בכנסייה ולשבת כל ההופעה עם מעיל וכובע וצעיף ובלי מקום להניח את כפות הרגלים. ועוד מאוד להנות. גם כי ההופעה היתה מקסימה וגם כי זה כל כך הזוי, לשבת להופעה של מקהלה, או קונצרט, בתוך מבנה, ולקפוא מקור. בקור, בחורף, לכל פעילות הכי פשוטה יש ארומה של הפתעה, של הרפתקאה. גם בגלל זה אני אוהבת את החורף.

וחוץ מזה, סוף נובמבר, והנחמה של סוף נובמבר זה שוקי הכריסמס והצייפיה לשלג. אני מתה על השוקים. הם חלק מעולם האגדות שהוא החורף. מוארים, צבעוניים, מנגנים ומריחים מיין חם. וחוץ מזה תכף יבוא שלג. אני אוהבת את הציפייה לשלג.

שקיעת חורף בברלין

אותו רחוב, אותה שקיעה (כמו בתמונה הראשונה בפוסט). יותר מרחוק, עם פילטר