נאצי באובאן

ביום ראשון שעבר קבעתי עם חברה שיטוט של אחר הצהריים לאורך התעלה בקרויצברג. אני גרה במזרח העיר, היא במערב. התחנה של U8 על Schönleinstraße היא נקודת מפגש קבועה עבורנו.

קבענו בשלוש. יצאתי את הבית שלי ב – 1430 והלכתי לתחנה של U8 ב – Bernauer Straße ושם עליתי על האובאן.

יום ראשון, האובאן לא מלא ולא ריק.

"כולם כאן כל כך מכוערים", עברה בי מחשבה.

"עזבי אותך לירז", עברי בי עוד מחשבה, המחשבה שאחרי הקודמת, "הם רק נראים לך מכוערים כי את מדוכאת".

"יום ראשון", צירצר המוח שלי, "נסיעה קצרה".

באלכסנדרפלאץ נכנס אל הקרון בו ישבתי גבר גבוה עם שער ארוך וקעקועים על הפנים. על הפנים שלו היה קעקוע של גולגולת. עצמות הלחי, מבנה הלסת, הסנטר, הכל היה מקועקע לו על הפנים. כאילו הפנים שלו היו שיקוף רנטגן. הפנים היה על החוץ. הוא הזכיר לי את הזומבים ב"מתים המהלכים". הוא נעמד בקצה של התא, בחלל שמול הדלת.

נסענו. עברנו את התחנות של יאנוביץ והנריך-היינה ומתי שהוא בין הנרייך-היינה ומוריץ פלאץ שמתי לב למשהו, מין מלמול שהגיע מקצה הקרון. הסתכלתי לשם וראיתי שהבחור המקוקע מדבר. הקול שלו התגבר. הוא הסתכל, ככה היה נראה לי, על הפרנסטר – המסך – שתלוי מהתקרה של האובאן. אני ישבתי ליד הקצה של אחד משני ספסלים הארוכים בקרון. התרוממתי קצת כדי שאוכל לראות על מה הוא מסתכל. על המסך היתה תמונה של ג'יימס בולדין ולצידה כיתוב בו זיהיתי את המילה Negro. צנחתי חזרה למושב. חשבתי שאני מבינה מה קורה. חשבתי שאני לא רוצה להבין מה קורה. חשבתי שאולי אני לא מבינה, אולי אני טועה. אולי זה לא מה שאני חושבת. הקול שלו התגבר. כל הזמן הקול שלו התגבר. הסתכלתי מסביבי והיה נראה לי שאני לא היחידה שזזה על הכסא באי נוחות. שמרגישה מבוכה. שתוהה מה בדיוק קורה. ואז הבחורה שישבה לצידי, הבחורה שישבה בקצה הקרוב אליו של הספסל, אמרה לו להפסיק לדבר ככה. היא דיברה ישירות אליו. היא הסתכלה עליו ודיברה אליו ואני הסתכלתי עליה ועל הבחור המקוקע ושוב עליה ושוב על הבחור המקוקע וראיתי שהוא הפסיק להסתכל על הטלוויזה ועבר להסתכל ישירות עליה. היא אמרה לו שוב, תפסיק לדבר ככה במקום ציבורי. הוא עשה צעד לכיוון שלה וענה לה משהו שלא הבנתי. הגוף שלי התרומם קצת וחזר למושב. הבחור הצעיר שישב בצד השני שלי התרומם ונעמד לידי וליד הבחורה, מול המקוקע. המקוקע התקרב אלינו. הבחורה לצידי התרוממה ונעמדה מולו. הוא אמר לה דברים והיא ענתה לו. היא לא צעקה. היא דיברה יפה וברור ואני הבנתי הרבה ממה שאמרה אבל לא את הכל.

האובאן עמד בתחנה של מוריץ פלאץ והדלתות היו פתוחות והבחורה אמרה לו לרדת מהרכבת או שהיא תתקשר לדווח עליו. היא עשתה לו סימנים בידיים, סימנים של "רד" ושל "לך מפה" וסימנה על הדלת וסימנה על הטלפון חרום שליד הדלת. המקוקע חצה את הקרון בכיוון שלה שהיה גם הכיוון שלי והכיוון של הדלת אבל הוא לא ירד, הוא נעצר ליד הלדת והסתובב אליה ודיבר, הוא כל הזמן דיבר, ובשלב הזה אני התרוממתי ונעמדתי בינה לבין הבחור הצעיר שכבר עמד והמקוקע דיבר ודיבר והדלתות של הרכבת נסגרו והרכבת נסעה.

בחור מבוגר שיש על הספסל מולנו התרומם ועקף אותנו ונעמד קרוב ומול המקוקע. הוא היה נמוך ממנו בהרבה, בעל מראה אסייתי וקוקו קטן. הוא אמר למקוקע שהוא גזעני ומגעיל ושישתוק והמקוקע אמר לו שישתוק הוא כי הוא לא גרמני והוא ענה לו שהוא כן גרמני, שהוא נולד בגרמניה, שלא יגיד לו שהוא לא גרמני והמקוקע צעק עליו משהו שלא הבנתי ועשה צעד לכיוון שלו וככה סגר את כל המרחב שהיה ביניהם ואני והבחורה והבחור הצעיר שלחנו ידיים קדימה בניסיון להפריד ביניהם ובחור אחר תפס את המבוגר מאחורה וניסה להרחיק אותו והבחורה לצידי צעקה על המקוקע שהוא נאצי, והוא צעק בחזרה נאצי, נצאי, מה זה נאצי, הוא דיבר ודיבר, ואני הרבה מזה לא הבנתי וחלק כן הבנתי, למשל את המילה Jüdische שחזרה כמה פעמים זיהיתי בלי בעיה וגם את המילה ישראל וגם, דו מאגסט Jüdische, את כל זה כן הבנתי, והיא אמרה לו שוב ושוב שהוא נאצי והוא צעק שוב מה זה נאצי? מה זה נאצי? והיא אמרה לו שנאצי זה מישהו שחושב שהוא יותר מאחרים ושהוא מלא בשנאה, hasse, היא חזרה על המילה הזאת כמה פעמים, וגם, במקביל, חילקה הוראות לאחרים בתא, שיפעילו את האזעקת חירום, יתקשרו לדווח, ובשלב הזה היו כמה מאיתנו שעמדנו מסביב למקוקע בחצי מעגל שהלך ודחק אותו אל הדלת ומלמול של נאציס ראוס מילא את הקרון וגם אני, גם השפתיים שלי לחשו "ראוס, ראוס", והרכבת נעצרה בקוטבסור והדלתות נפתחו ובחור גבוה מאוד שעד אז ישב בקצה הספסל התרומם פתאום והוריד את האוזניות שלו ושאג "פאשיסמוס ראוס" וכולנו ביחד דחפנו את המקוקע החוצה, דרך הדלת, אל מחוץ לקרון, רק שילך כבר.

כשעמדנו בתחנה, אחרי שהמקוקע נהדף החוצה, הדלת של הקרון לפנינו נפתחה ומישהו במדים רשמיים הציץ דרך הדלת ושאל אותנו מה קורה והבחורה הצביעה על המקוקע שעמד על הרציף והצביעה על המצלמות בתוך הקרון ואמרה לו שיעצרו את האיש, שהכל מתועד, שחייבים לעצור אותו, והיו עוד דיבורים שלא את כולם הבנתי, אבל הדלתות של הרכבת נסגרו והרכבת חזרה לנסוע וכולנו חזרנו לשבת ובתחנה הבאה, שהיתה שונליין, אני התרוממתי שוב וירדתי מהרכבת ובדרך החוצה החלפתי רבע חיוך עם הבחורה שישבה לידי וחצי חיוך עם הגבר המבוגר שלא חזר לשבת אלה עמד ליד הדלת, וירדתי מהרכבת ועליתי במדרגות של התחנה ויצאתי אל הרחוב והחברה שלי עוד לא היתה שם, הגעתי מוקדם בכמה דקות, אז הלכתי לאורך הרחוב ובחזרה, להעביר את הזמן עד שהיא תגיע, וידעתי שאני הולכת, שאני על הרגליים, אבל הרגשתי את עצמי כאילו אני זוחלת על המדרכות של קוטבוסרשטרסה, בגובה אחד עם השטן והקיא, ולא מצליחה להתרומם, לא מצליחה להרים את הראש, לא מצליחה לנשום.

למה למה למה שנאה כל כך יותר מכשפת מאהבה?

ג'יימס בולדין (הגדול) נפטר לפני למעלה משלושים שנה. ביום אחר, במצב רוח אחר, אולי הייתי מרגישה אופטימיות אחרי התקרית הזאת. באותו היום ובאותה השעה לא הרגשתי שום דבר כזה. אילו הייתי יכלה לחזור אל האירוע הזה צלולה יותר, הייתי צועקת "נאציס ראוס" במקום ללחוש את זה כמו תפילה, והייתי מתעכבת להגיד תודה לבחורה הצעירה שדיברה, תודה תודה תודה, וגם לבחור הצעיר שנעמד, וגם לאיש המבוגר שצעד קדימה, וגם לאיש הגובה שצעק פאשיסמוס החוצה, פאשיסמוס החוצה.

****

ובימה אופטימית יותר, כי אין מה להישאר בתוך הקקה.

****

IMG_20190209_105729.jpg

משהו אחר לגמרי מתחת לתמונה

מצאתי סטודיו, סגרתי תאריכים, והקורס הראשון שאלמד: "Mbsr – minfulness based stress reduction" יפתח באמצע אוקטובר 2019.

הקורס ימשך על פני 10 שבועות, ויכלול 8 פגישות של 3 שעות במוצאי שבת ויום אחד של תירגול ביום ראשון.

מיינדפולנס – "מודעות קשובה", או "קשיבות" בתירגום לעברית – היא סוג של תשומת לב שאפשר לפתח על ידי אימון ותירגול. זו מודעות לא שיפוטית, שמופנית באופן עקבי למה שקורה כאן ועכשיו. בקורס נלמד, נכיר ונתרגל טכניקות מיקוד והתבוננות המסייעים בהרגעת הגוף, השקטת התודעה, חיזוק היציבות הנפשית ושיפור ההתמודדות עם מה שהחיים מביאים.

MBSR – אימון מוחי במיינפולנס בגישת

מיינדפולנס בגישת MBSR הנלמדת בקורס הינו תרגול מנטאלי הניצב בחזית המחקר המדעי בשנים האחרונות נבדק קלינית בלמעלה מ-4000 מחקרים ונמצא מועיל במגוון רחב של התמודדויות פיסיות ופסיכולוגיות. תכלס בקורס נלמד את הגישות הכי מבוססות מחקר הקיימות היום בשוק לתירגול ושילוב מיינדפולנס בחיינו החילונים, ביומיום שלנו.

הקורס בנוי על פי מודל תכנית ה – MBSR – הפחתת מתחים באמצעות מיינדפולנס (Mindfulness Bases Stress Reduction), שפותח בארה"ב בסוף שנות ה 70 על ידי פרופ' ג'ון קבט-זין. זהו מודל שנחקר מדעית בארה"ב ובאנגליה ונמצא כעוזר להתמודדות עם מתח, חרדה, כאב כרוני ודכאון.

בקורס בין השאר נלמד ונתרגל:

  • מהו מיינדפולנס ואיך תגובה מבוססת הקשבה יכולה להיות יעילה ומיטיבה יותר.
  • דרכים להתמודד עם כאב, רגשות לא נעימים, מחשבות טורדניות, תסכול, שחיקה, ועוד.
  • כיצד משלבים מיינדפולנס בפעילויות שבשגרה, בזמן משבר, בשחיקה.
  • כיצד להתאמן במדיטציית מיינדפולנס ביומיום.

כל מפגש יכלול תירגול מונחה (בישיבה, הליכה, שכיבה ותנועה), הרצאה קצרה ושיחה.

הקורס הוא דרך מצויינת למודט המתחיל, או למסתקרן, למי שרוצה לבדוק, מה זה לכל השדים מיינפולנס ומה לי ולזה והאם זה יכול לעזור לי.

אם במקרה זה איכשהו טיפה מעניין אותכם, צרו קשר, ונדברה.

IMG_20190224_160647.jpg

שיטוט לאורך התעלה בקרויצ. אחרי האובאן

מודעות פרסומת

פוק בכל מקום, גבר מתפשט בתוך קרון רכבת

לרכבות ברוסיה קוראים פוק. לחברת הרכבות. בהתחלה לא שמתי לב לזה. ואז כן שמתי לב, ואחרי ששמתי לב לא יכולתי שלא לראות. פוק בכל מקום. על מייחם המים ברכבת. על מחזיק הכוסות שמחלקים ברכבת. על כלי המיטה ומגבת הפנים שמקבלים על הרכבת. על קרונות הרכבת, מבחוץ ומבפנים. על בתים. על מבנים גדולים. על שלטי חוצות. על המדים של כל מי שעובד ברכבת. פוק בכל מקום. פוק פוק פוק.

פוק בכל מקום

פוק בכל מקום. חברת הרכבות הרוסית פוק

***

אנחנו נסענו בעקבות המסלול של הרכבת הטרנס-סירית. לרכבת, שחגגה 100 להיווסדה באוקטובר 2016, ממש בימים שאנחנו נסענו בה, יש שלושה קווים. אנחנו נסענו על קו מוסקבה – בייג'ין. אם עושים את הקו ברצף הוא נמשך 7 ימים ו – 6 לילות. אנחנו עשינו אותו במשך חודש, עם 5 עצירות בדרך (לא כולל תחנת ההתחלה במוסקבה ותחנת הסיום בבייגי'ן).

בני הזוג הרוסי שפגשנו ב – Lake Baikal שאלו אותנו מה קסם לנו במסלול הזה. הם סיפרו שפגשנו טיילים מערביים רבים שנוסעים במסלול של הטרנס-סיבירית ושזה הפתיע אותם. הם אמרו שהם לא מבינים מה הקסם של הרכבת הזאת. מה כל כך מיוחד בטרנס-סיבירית, הם שאלו, היא איטית כל כך, למה לא פשוט לטוס?

אפשר לטוס. בכל המקומות בהם עצרנו יש שדה תעופה. אבל הרעיון לטוס למקומות האלה בכלל לא עלה בדעתי. הרכבת, זה העניין. זאת הסיבה. האתוס של הרכבת הטרנס – סיבירית. הקיום הממשי שלה, כלומר, זה שבאמת יש קו כזה, באמת אפשר לעשות את המסע הזה. יש לזה ריח של הרפתקנות מתקופה קודמת. במקום לטוס, צ'ופ צ'ופ יעיל והגענו, אנחנו יצאנו למסע. הרכבת והשימוש רק ברכבות כדי להתקדם הפכו את הטיול שלנו למסע.

ברכבת

ברכבת. בפאסיביות. בלי אוויר טרי. יושבת ובוהה בדרך. צברתי 6 ימים שלמים של כזה.

היו לנו 7 נסיעות רכבת, 6 מהם נסיעות לילה. הנסיעה הכי ארוכה היתה 32 שעות (מינוס שעה שאיבדנו לטובת שגעת השעון המקומי מוסקבה) וכללה 2 לילות על הרכבת. הנסיעה הכי קצרה נמשכה 8 שעות. נסענו ברכבות של 3 חברות רכבות לאומיות שונות: רוסיה, מונגוליה וסין. זה היה קשה.

לקח לי זמן להבין שקשה לי. מראש חשבתי שזה יהיה טיול קשה, הרבה מקומות חדשים, הרבה תנועה, מעט ימים בכל מקום. אבל לא חשבתי שהנסיעה עצמה תהייה קשה לי. מה כבר יכול להיות קשה בלנסוע? לכאורה, לשבת ברכבת, להסתכל על הנוף. אני אוהבת להסתכל על הנוף.

אבל זה היה קשה. קושי חמקמק. קושי שקשה לכמת במילים. הפאסיביות היתה לי קשה. יש משהו כל כך פאסיבי בלנסוע. אין לי שליטה על כלום. אין לי אחריות. אין לי מה לעשות. אין מטרה, תכלית. כלום. כמו בוואקום. לשבת ולשבת. שעות ארוכות בלי תנועה, בלי אוויר טרי, בלי מרחב אישי. בתא קטן עם אנשים זרים, בקרבה פיסית, אחד בתוך הריחות של השני. יצאתי מותשת מהנסיעות. אחרי כל נסיעה רק רציתי לנוח, לישון, לאכול, לעשות משהו, ולא יכלתי להגיד מה אני רוצה, מה אני צריכה, מה יעשה לי טוב. כאילו הנסיעה טישטשה אותי. עם כל נסיעה שעברנו הרגשתי איך החרדה שלי מהנסיעה הבאה עולה. והיו לנו שבע נסיעות כאלה.

דרך חלון הרכבת

הנוף, דרך חלון הרכבת. צברתי 6 ימים של בהייה בנופים כאלה ואחרים

***

הנסיעה השנייה שלנו, מ – Yekaterinburg אל – Krasnoyarsk, התחילה בשש בערב. עלינו על הרכבת ונכנסנו אל הקרון שלנו והוא היה ריק, הקרון, אבל היו בו סימנים של חיים. הדרגש העליון היה מסודר לשינה, היו פריטי אוכל שונים על השולחן ושלושה לבבות תפוחים חשופים, אכולים למחצה, שכבו על הדרגש התחתון, הלא מסודר. יש כאן גבר, אמרה חברתי למסע בזמן שסידרנו את התיקים שלנו והתארגנו. אחרי זה יצאתי לעשן וראיתי על הרציף גבר מבוגר לבוש בחליפת טרנינג בלויה וכפכפי אצבע. החליפת טרנינוג שלו היתה בצבע מלוכלך, צבע שפעם אולי היה אפור בהיר ודהה ואולי היה לבן או גוון של לבן, ועכשו נראה בייחוד  ישן, בלוי ומלוכלך. הוא עישן על הרציף. חזרתי אל הקרון ואמרתי לחברתי שראיתי אותו, את הגבר שאיתנו, ואני בטוחה לגמרי שזה הוא.

כשהזמנו את הכרטיסים לרכבת סימנו בטפסים שאנחנו רוצות קרון לנשים בלבד. אבל זאת בקשה, אין התחייבות של חברת הרכבות הרוסית שכך יהיה. בנסיעה הראשונה שלנו היינו קרון של נשים בלבד ואני מניחה שזה עודד אותנו לחשוב שכך יהיה הלאה. לא כך היה. הגבר עם המראה הבלוי באמת היה השותף שלנו לתא. אחריו עלתה אשה מבוגרת עם שיער בלונדיני. קרון מלא.

לא אהבתי אותו מהרגע הראשון, את הגבר. נרתעתי ממנו. זה לא רק המראה המלוכלך או שלישיית התפוחים האכולים שהוא השאיר לנו, זה גם, אבל יותר מזה, הוא נראה לי שיכור-רוסי-מגעיל. הוא התאים לאיזה סטריאוטיפ שלא הייתי מודעת לקיומו עד שראיתי וישר סיווגתי במוח, שיכור-רוסי-מגעיל. הוא נכנס בתודעה שלי לתפקיד הזה ושום דבר שקרה אחר כך לא שיחרר את זה.

דרך חלון הרכבת

דרך חלון הרכבת. בחוץ סיביר. בפנים האוויר עומד

בתחילת הנסיעה ישבנו אחד מול השני, חברתי ואני על דרגש אחד, שניהם על הדרגש התחתחון מולנו, וניסינו לדבר. זה לא עלה יפה. הוא לא ידע שום אנגלית, היא  ידעה מילים בודדות. אין אפשרות לדבר. הוא עזב אותנו והתרכז בשיחה עם האשה לצידו. הוא דיבר במשפטים ארוכים מאוד, היא ענתה לו במילים בודדות. הוא נראה לי לוחץ. היא נראתה לי נרתעת. האופן בו הניח את היד שלו במרחק קטנטן מהתחת שלה. האופן בו רכן עליה כשדיבר. זה היה כמו לראות סרט גרוע משנות השבעים במסגרת מצגת על הטרדות מינית, ואנחנו בתפקיד המורות, רק שלימדנו אחת את השנייה. כל מה שהוא עשה היה בגדר מה שמוגדר היום, לפחות בשיח הפמיניסטי, פלישה למרחב האישי, התקרבות יתר, הטרדה. אני חושבת שגם הרוסיה הרגישה ככה. היא לא שיתפה פעולה איתו, ומהר מאוד השיחה דעכה וכולנו התארגנו לשינה.

אני עליתי ראשונה אל הדרגש העליון. הוא עלה אחרי. זה היה לו מאוד קשה, לעלות אל הדרגש העליון. ראו את הקושי על הפנים שלו, את המאמץ. הוא נעזר בשתי ידיים, יד אחת על הדרגש שלו, ויד שניה על הדרגש שלי. רעדתי מחוסר נוחות אבל היה לי ברור שהוא במצוקה ולא אמרתי כלום. הוא גבר גדול עם כרס שבצבצה מתחת לחולצה והוא נראה תקוע, ממש תקוע בין שני הדרגשים ובין הרצפה לתקירה. ואז היד שלו זזה עוד קצת בכיוון שלי, ואז היא נגעה במעקה ברזל שמגן על הדרגש העליון מפני נפילה, ואז היא נגעה בברך שלי ואני צעקתי. פשוט צרחתי עליו, באנגלית, שלא יעיז לגעת בי, שבשום פנים ואופן לא יעיז לגעת בי. הוא כבר היה על הדרגש העליון והוא הסתכל עלי ואמר דברים ברוסית ושני הנשים מהדרגשים התחתונים קפצו לראות מה קורה והיתה מהומה, אבל מהומה קלה. הסברתי בעברית לחברה שלי מה קרה ודיברנו קצת ואיכשהו זה עבר, נגמר, עזבתי את זה, כיבינו אורות, סגרנו את הדלת של הקרון והלכנו לישון.

מתוך חלון הרכבת

מתוך הרכבת.

כבר כמעט ונרדמתי, או שממש נרדמתי אבל הייתי בשינה קלה, שינה של התחלה, ופתאום הוא צעק. ממש צעק. לא משהו שהבנתי אבל ממש צעקה. ועוד אחת. ועוד אחת. צעקה בלי מילה. צעקה שהיתה מין נהי, הקול שיצא ממנו כאילו נפלט החוצה, כאילו בקע מהבטן שלו ונפלט אל החלל. שלושתנו זינקנו. כל אחת שאלה בנפרד מה קרה? מה קרה? הוא לא ענה. הוא התהפך בדרגש העליון והמשיך לישון. שמענו נחירות. ואז שוב, צעקה, אה, אה, אה, ואז רצף של מילים, או מילמולים ברוסית, ואז שוב מתהפך. שוב נחירות. ככה. מדי פעם הידיים שלו עפו באוויר, פעם אחת ראיתי שבזמן שהוא ממלמל כל הגוף שלו התרומם לכמעט ישיבה.

זה היה נורא. רציתי שזה יפסיק. כל פעם שהוא השתתק קיוויתי שזה הפסיק, שזה לא יחזור, שרק הנחירות ישארו. היה לי ברור שהוא סובל. שזה סבל בל יתואר, מה שהוא עבר שם, חשבתי שהוא אולי רופא צבאי שחזר מהמלחמה, לא יודעת, מלא סיוטים, ועדיין, רק רציתי שזה יפסיק. חשבתי שאין מצב שאני אצליח לישון ככה וזה מילא אותי ביאוש.

ואז הנוסעת השלישית התרוממה מהדרגש שלה והתחילה לארוז את עצמה. התברר שהיא תכף יורדת, היא לא נשארת ללילה. גם אנחנו לא רצינו להישאר ללילה. אז החלטנו לעשות מעשה. לא באמת אני, החברה שלי החליטה לעשות מעשה. היא הלכה לדבר עם האחראית על הקרון. שקראה לבכירה ממנה. שגם היא לא ידעה אנגלית. אז הן דיברו באמצעות גוגל טרנסלייט וסימנים ותנועות ידיים. האחראית על הקרון נכנסה אל הקרון ודיברה עם הנוסעת השלישית וניסתה להעיר את הישן, אמרה לו דברים ברוסית, והוא ענה לה, אני לא בטוחה מה נאמר שם אבל נאמרו דברים וכלום לא השתנה.

מתוך חלון הרכבת

מתוך הרכבת. יש לי עשרות תמונות כאלו. בנסיעות הראשונות כל הזמן צילמתי. זה עבר לי

הרכבת עצרה והנוסעת מהתא שלנו ירדה ובמקומה נכנס גבר צעיר, שדווקא ידע אנגלית והצלחנו להסביר לו את הבעיה, והוא היה חביב וצחקן, אבל אז חזרו האחראיות והוציאו אותו מהתא ובקומו הביאו אשה מבוגרת שנראתה כאילו העירו אותה משינה. עזרנו לה להתארגן בקרון והמשא ומתן מול אחראיות הקרון נמשך. ניסינו להסביר להן שזה נהדר שהן מכניסות אלינו עוד אשה, אבל זה לא עוזר עם הבעיה שלנו בכלל, כי הבעיה היא הגבר הצועק.  זה לקח הרבה זמן ובסוף הן העבירו את שתינו לישון את הלילה בקרון אחר.

בבוקר חזרנו אל הקרון שלנו. הגבר היה על הדרגש שלו, הדרגש העליון, ובדרגש התחתון היתה האשה המבוגרת. היא היתה מקסימה. היה לה עור פנים חלק ועינים כחולות וצוחקות. היא לא ידעה אנגלית ותיקשרנו אתה כל היום באמצעות חיוכים והבעות פנים ותנועות ידיים. כל הבוקר הזה הגבר נשאר על הדרגש העליון ושלושתנו ישבנו בדרגשים התחתונים וגלגלנו עיניים והעברנו ביננו פיצוחים והצענו אחת לשנייה קפה או תה או עוגיה.

לקראת השעה 18:00, אחרי שכל היום התעלמנו אחד מהשני באופן שלי היה מאוד ברור ומאוד קר, הגבר הוריד את עצמו מהדרגש העליון, נעמד על רצפת הקרון בין שני הדרגשים וסגר את דלת הקרון. כשזה קרה אני והאשה המבוגרת ישבנו על הדרגשים התחתונים והחברה שלי נחה על הדרגש העליון. הוא סגר את הדלת ואני זזתי, אינסטקטיבית, לכיוון ההפוך ממנו. נצמדתי אל החלון של הקרון וניסיתי לא להתסכל עליו ולא לשים לב אליו וראיתי שהוא עומד מאחורי באמצע הקרון ומתפשט. מוריד את הבגדים שלו. חולצה. מכנסיים. הנה הוא מאחורי בתחתונים.

מתוך הרכבת

מתוך הרכבת. הרבה מהזמן זה נראה ככה, מטוטש, חולף, בתנועה איטית

ישבתי צמודה לחלון ומילמלתי ביני לביני שיום אחד, והוא לא רחוק, יום אחד התהנגות כזאתי תעלם מהעולם. גברים שמתנהגים ככה יעלמו מהעולם. יום אחד אף גבר בעולם לא יעלה בדעתו להתפשט בתוך קרון רכבת בין 3 נשים עוינות במקום ללכת כמה צעדים אל חדר השירותים ולעשות את זה שם. יום אחד זה יעלם. בנתיים הגבר סיים להתלבש והתיישב לצד האשה המבוגרת על הדרגש התחתון. כמה דקות אחר כך הרכבת נעצרה בתחנה והוא אסף את התיקים שלו, הנהן אלינו בראשו וירד מהרכבת.

***

בלילה השני הקרון היה רק של שלושתנו. התעוררתי מוקדם ולפני הזמן. היינו אמורות לקום מוקדם ולרדת מהרכבת בשש וחצי ואני התעוררתי עוד הרבה יותר מוקדם מהרצוי והערתי את כל הקרון, כולל האשה המבוגרת שלא היתה צריכה לקום בכלל, זאת לא היתה התחנה שלה. הערנו אותה משינה והיא היתה חביבה ומתוקה ועזרה לנו להתארגן ולארוז ולפני שירדנו מהרכבת, עמדתי במסדרון בין התיקים שלנו ואני הסתובבתי אליה להגיד לה שלום והיא באה עד אלי, התרוממה על כפות הרגלים וחיבקה אותי.

***

הכיכר לפני תחנת הרכבת ב - Krasnoyarsk

המראה הראשון שראינו ב – Krasnoyarsk. הכיכר לפני תחנת הרכבת.

ירדנו מהרכבת בתחנה של Krasnoyarsk ולקחנו מונית אל הגסט האוס. היה קר מאוד ומוקדם מאוד והעיר היתה ריקה. לא מצאנו את הכניסה אל הגסט האוס. ב – Krasnoyarsk הכניסות אל הבניינים הם מאחורה, מהחצר הפנימית, והאיש שהיה אמור לחכות לנו לא היה שם, כי אני הודעתי לו שנגיע שעה אחרי כן, אז התקשרנו אליו, וזה לקח קצת זמן אבל בסוף הוא הגיע ואנחנו נכנסנו אל הגסט האוס והתקלחנו והתארגנו ויצאנו שוב אל הרחוב לחפש בית קפה פתוח. ואחרי שהתיישבנו ואחרי שהזמנו קפה דיברנו קצת על הנסיעה ואירועי הלילה, ואמרנו אחת לשנייה כמה מוזר וכמה רחוק זה נראה עכשו, מה שקרה עם האיש הצועק, זה נראה כאילו זה קרה לפני הרבה שנים. היינו ממש צריכות להתאמץ כדי להיזכר בזה, במה היה, באיך הרגשנו, בלמה הרגשנו כל כך רע.

הזמן ברכבת מתמרח, נשפך, זולג לכל הכיוונים. הזמן מתעבה. נהייה סמיך. כבד. איטי. הזמן נמשך אבל בזמן הנסיעה אני מחוץ לזמן. הזמן נמשך והוא לא רלוונטי ולא משנה כלום, לא משפיע על שום דבר, יש רק זמן אחד על הרכבת, הזמן בו צריך לרדת ממנה. כל השאר זה כמו זמן שהוא חלל חיצון, משהו שנמשך ונמרח ונמתח מחוץ לחלון הרכבת, בעולם האמיתי.

ברגע שירדתי מהרכבת הזמן של הרכבת מפסיק. כאילו ביצעתי בעצמי איתחול מחדש. כאילו הזמן ברכבת היה חלום. זמן בועה. ועכשו הזמן האמיתי. זמן טיול. ובזמן טיול אין זמן למחשבות על מה שהיה, על קודם. זמן טיול הוא זמן הווה. וקצת עתיד. הרשמים החדשים דוחפים את הקודמים החוצה, מכסים עליהם, וברווח שנשאר מסתכלים קדימה, על מה שעתיד לבוא. אין קיבולת להכיל גם את מה שהיה, וזה נפלא. זה חלק מהרגשת הקלילות שהיתה לי במהלך הטיול. כאילו אני סוחבת איתי פחות. פחות הפרעות ופחות רעשי רקע. כאילו אני ממוקדת יותר. מדוייקת יותר. מתומצתת יותר. בהווה.

בפוסט הבא: ברכבת עד הקצה. שלום לאמא רוסיה.

כל הפוסטים על הטיול.

רציף רכבת

רציף. הרציף הוא חבר. הרציף הוא תנועה. ברציף אפשר לזוז

תל אביב תל אביב. אני רצה ורצה

כל הזמן אני רצה בעיר הזאת. מהרגע שהגעתי אל תל אביב אני רצה. תל אביב, תל אביב. כל הזמן אני רצה. עוד מלפני שהגעתי אני רצה. התחלתי לרוץ כשהתקרב מועד הטיסה אל תל אביב. בשבוע שלפני הטיסה כבר הייתי בלי אוויר. תל אביב תל אביב. אני רצה ורצה. תופים באוזניים. אני שומעת את התופים ורצה. כאילו הם קוראים לי לבוא. כאילו הם מזהירים אותי מלבוא. אני רצה אליהם. אני רצה מהם. תל אביב תל אביב. אני רצה ורצה.

תל אביב תל אביב

תל אביב תל אביב. ים ושקיעה ובניינים מכוערים. המראה שנשקף מהדירה בה לנתי

***

לפני כמה זמן התקנתי על הסמרטפון אפליקציה שסופרת צעדים. 10000 צעדים ביום זה המלצת הרופאים. בתל אביב לא היה לי יום של פחות מ 15000 צעדים. גרתי בדירה בין שוק הכרמל והים וממנה הלכתי והלכתי. אין מה להיכנס לעיר עם רכב. בין חופשת החנוכה והבנייה של הרכבת הקלה כל העיר סגורה, פקוקה, הומה. מתפוצצת.

נחתתי ביום חמישי. ביום שישי בבוקר הלכתי לפגוש חברות בקפה על בן יהודה ושדרות בן גוריון ומשם המשכתי למספרה. הספרית שלי אמרה שלא צריך תור, אפשר פשוט להגיע. הלכתי ברגל עם חברה שליוותה אותי מבן יהודה שדרות בן גוריות אל דה האז ושם נפרדנו. אני נכנסתי למספרה והיא חזרה בהליכה אל הבית שלה. בדרך, היא סיפרה לי אחר כך, היא היתה צריכה לשירותים אז התקשרה אל חברה שלישית שהיתה בבית ועלתה אליה לשירותים. תל אביב תל אביב.

אחרי התספרות יצאתי מהמספרה והרגשתי כמו עצמי שוב. תספורת טובה זה כמו בגד טוב. תספורת רעה זה כמו ללבוש בגד רע, מכוער, לא מחמיא. נמאס לי להסתובב עם תספרות רעות. אני מרגישה כאילו יש לי פאה על הראש. אחרי המספרה הלכתי ברגל, מאושרת ושמחה, מדה האז אל שוק הכרמל. השוק מלא מקומות מקסימים לאכול וכל המקומות היו מלאים פלוס תורים ותורים. בערב עשיתי טיול על הטיילת. שמעתי תופים. לא בפנים, לא התופים שלי, תופים אמיתיים. הלכתי בעקבות הרעש והגעתי אל מעגל המתופפים בחוף הדולפינריום. זה היה כמו לראות, סוף סוף, שמועה רחוקה. אכן, יש מעגל מתופפים ביום שישי על הטיילת ליד הדולפינריום.

בשבת בבוקר הלכתי עם חברה על הטיילת כל הדרך ליפו. בנמל יפו חתכנו לשוק לחפש מקום לארוחת בוקר. הכל הומה. הכל מלא. תורים ותורים ותורים. אני שונאת תורים לאוכל. בין שני מקומות מפוצצים עם רשימת המתנה מצאנו מקום ריק והתיישבנו. החברה שלי שאלה את העובד במקום איך זה שכולם מלאים והם ריקים. אנחנו לא נותנים ארוחת בוקר, הוא הסביר, רק שקשוקה. אני של שעות הערב, הוא אמר. אכלנו שקשוקה וחזרנו אל תל אביב דרך הים.

תל אביב תל אביב

אותו מקום, אותו נוף, שעה אחרת, יום אחר. תל אביב תל אביב

ביום שני נסעתי אל הקיבוץ. לקחתי רכבת לרחובות מתחנת רכבת ההגנה. זאת פעם ראשונה שלי בתחנת ההגנה, תמיד אני נוסעת מתחת השלום, אבל הפעם ההגנה היתה קרובה יותר. אני מגיעה אל תל אביב פעמיים בשנה וכל פעם ישנה במקום אחר, דירה אחרת, מיקום אחר. גם זאת דרך להכיר את העיר. לקחתי קו 16, קו שתמיד ראיתי ומעולם לא הכרתי, והגעתי איתו אל תחנת ההגנה.

בהגנה עלה ביחד איתי על הקרון בחור צעיר חובש כיפה עם תיק גדול. היינו רק ארבע בקרון. הוא, אני, חיילת עם אוזניות על הראש שדיברה ודיברה אל תוך האוזנייה ואשה מבוגרת. מתישהו במהלך הנסיעה נכנס בחור צעיר וסוער אל הקרון. אני צריך מניין, הוא צעק אל תוך הקרון, אל עבר הצעיר עם הכיפה. בוא תשלים איתי מניין, הוא אמר לו.

הבחור נראה כאילו הוא לא מבין. אולי לא ידע עברית. אולי סתם לא הבין. השני לא עזב. בוא בוא, הוא צעק אליו ועליו, אל תבאס אותי, בוא איתי אל הקרון האחרון, אני צריך מניין. הבחור הצעיר כבר עמד אבל עדיין לא זז. האשה המבוגרת הסתובבה אליו ואמרה לו: אתה לא חייב ללכת איתו. החיילת הורידה את האוזנייה וצעקה לעברו: הוא לא יכול להכריח אותך! על תלך אם אתה לא רוצה! הבחור המגייס שכבר היה בקצה הקרון הסתובב והביט עליו בתדהמה.

אני תכף יורד, לחש הצעיר עם הכיפה.

איפה אתה יורד? צעק לעברו המגייס.

ברחובות, אמר הצעיר.

אה, אוקי, אמר המגייס, אז אין לך זמן.

הצעיר חזר לשבת.

תל אביב תל אביב

אכן. מצאתי את זה על בית בדיזינגוף, או שזה היה יהודה הלוי, או אולי אלנבי

בחזור לקחתי מונית שרות קו 16 מתחנת ההגנה. היה מקום אחד פנוי, ליד אברך, מאחורה. התשייבתי נזהרת לא לגעת בו. לפני ישבו אבא ועליו ילדה קטנה. לאבא היתה תספורת מוהיקן. הילדה היתה מקסימה. הוצאתי 6.5 שקלים מהתיק וביקשתי מהאבא שישב לפני להעביר לנהג. הילדה הושיטה את היד שלה. שמתי את המטבעות בכף היד שלה. היא חייכה בתודה, הסתכלה עלי ופתחה את כף היד. המטבעות צנחו. האבא, האיש שישב בצד ימין מאחורי הנהג והאשה שישבה מאחוריו כולם התכופפו ואספו את המטבעות והעבירו אותו לאיש שיש מאחורי הנהג. הוא ספר את הכסף ואז הסתובב אל חלל המונית ושאג: מה זה חמש וחצי?!? מה זה הדבר הזה? תל אביב תל אביב. התנצלתי והעברתי לאיש את השקל החסר והוא העביר לנהג.

בנתיים האשה שישבה מאחורי האיש מאחורי הנהג שאלה איפה היא צריכה לרדת כדי להגיע לכתובת מסויימת. הנהג אמר לה משהו. האיש מאחורי הנהג אמר משהו אחר והאבא גם הוא הציע משהו אחר. לכי על האבא הצעיר, רציתי להגיד לה, הוא נראה לי הכי מבין תל אביב כאן. את שארית הדרך העברנו בוויכוח איפה היא צריכה לרדת. האבא עם הילדה ירד איפשהו באלנבי ואמר לה לרדת עוד מאה מטר מכאן. אחרי שהוא ירד מצאתי על הכסא שלו את השקל החסר.

***

הזמן אף פעם לא מספיק לי. או שהוא יותר מדי. או פחות מדי. אף פעם לא נכון. כמה ימים זה נכון? הביקור הקודם היה ארוך מדי. הביקור הזה קצר מדי. אני לא מוצאת את המידה הנכונה. לא מצליחה לדייק. אני עובדת על זה כאילו יש נוסחת קסם ואם אמשיך בניסיונות אמצא אותה. אחרי הביקור הקודם החלטתי לא להגיע ליותר מעשרה ימים. עכשו אני מתכננת שהביקור הבא יהיה לכמה שבועות. אולי ככה, אני חושבת, אוכל להפסיק לרוץ.

גן מאיר, תל אביב

גן מאיר. תל אביב תל אביב. בזוויות מסויימות היא מצטלמת נפלא

***

היתה לי פגישת עבודה ברמת גן. גוגל מפס אמר שיש אוטובוס, קו 66, שעובר ממש ליד הבית ויביא אותי עד לשם. החלטתי להסתכן. עמדתי בבוקר ליד התחנה, עמוד עקום תקוע בתוך מדרכה מתפרקת בצומת הירקון ואלנבי וחיכיתי לאוטובוס. לא העלתי בדעתי שהוא יגיע. ממש לא. חשבתי שיצא לי מזה סיפור נחמד. על העמוד העקום היה שלט שסיפר שחמישה אוטובוסים שונים עוברים שם, אבל אני הייתי לבדי בתחנה. לא היתה לי שום דרך לדעת מה יקרה, או לפחות ככה הרגשתי.

האוטובוס הגיע כשהגיע ואני עליתי עליו. שנים שלא הייתי בתוך אוטובוס דן. יש שם אשה שמדברת כל הזמן, מספרת איזה תחנות, איפה אנחנו, מה תכף מגיע. התחנה הבאה, היא אומרת, כיכר המדינה, תחנת ויצמן. או התחנה הבאה ויצמן. תחנת בית החייל, פנקס (אז למה וויצמן?!? לא הבנתי, לא הבנתי, ממשק משתמש משונה יש לגברת). התחנה הבאה ביאליק, תחנת תובל. והכי אהבתי, התחנה הבאה ועד הפועל, כאילו שזה מקום, כאילו שזה קיים.

***

שלוש פעמים ראיתי גברים משתינים ברחוב. מיתרונות החורף הברלינאי. לא רואים את זה שם. כשהטמפרטורות ירדו ל – 15 כולם עלו על המעילים הרצינים שלהם. בפייסבוק ראיתי פוסט על איך לעזור לחתולי הרחוב בקור, איך לבנות להם בית מחמם מקרטונים. קור אימים בתוך הדירות בתל אביב. בחוץ נעים. ליד בנק לאומי סניף אלנבי, מתחת לכספומט, מונחים מזרונים ועליהם אנשים וכלב. עברתי שם בשבת. גבר ואשה ישנו על המזרון. הכלב התכרבל אתם. מאחורי הגיעו שלושה צעירים, אחד מהם החזיק שקית עם אוכל של כלבים. הם התקרבו אל המזרונים, נזהרו לא להעיר את הישנים, ויצרו קשר עם הכלב. ליטפו אותו. שיחקו איתו. נתנו לו אוכל. למחרת הפוסט הזה הופיע בפייסבוק פיד שלי. תל אביב תל אביב.

תל אביב, הומלסיים

מאכילים את הכלב. בנק לאומי על רחוב אלנבי

***

למה אני כל הזמן רצה? מה אני מנסה לתפוס, מה אני רוצה להשיג? אני רודפת אחרי רכבת שמזמן עזבה את הרציף. אני מנסה להשיג משהו שאיננו. לשחזר חוויה והוויה שכבר לא מתקיימת. אני רוצה להרגיש בתל אביב כמו שהרגשתי פעם: חלק. שייכת. אני רוצה שדברים ישארו אותו הדבר. כמו שהיו ברגע שעזבתי אותם. אני רצה לאחור, מנסה לתפוס חוטים שנפרמו ולחבר אותם ביחד כי פעם, פעם פעם הם היו מחוברים ואני לא רוצה להכיר בשינוי. הריצה שלי היא נגד השינוי, ההשתנות, היות הדברים אחרת.

אני רצה ורצה והרכבת מתרחקת ממני ומתרחקת ממני והפערים כל הזמן נפערים ואני לא מצליחה לצמצם אותם. אני רצה ורצה. אני שומעת את התופים ורצה. על שדרות רוטשילד, על שנקין, על יהודה הלוי, דה האז, אבן גבירול, הבראסרי, המגדלור, אני רצה ורצה וכל הזמן שומעת את התופים כאילו הם משהו אמיתי, בחוץ, באוויר, בים, ברחובות. כאילו זה לא הלב שלי מה שאני שומעת, דפיקות הלב שלי הם התופים.

זה לא ילך, לירז, אמרתי לעצמי לילה אחד על רחוב פרישמן, ואני חולה ומותשת. זה לא ילך. אני מנסה לתפוס רכבת שמזמן יצאה את התחנה ואני בכלל עזבתי את הרציף ועברתי לאחר. זה לך ילך, לירז. תפסיקי לרוץ, אמרתי לעצמי ולא הצלחתי. אולי בפעם הבאה.

שדרות בן גוריון תל אביב

תל אביב תל אביב. השדרות. כה יפות

ברלין, שיפוצים, ימים כאלה וימים אחרים

בוקר. בוקר טוב. שמים כחולים וציוץ ציפורים. המכשיר מראה 11 מעלות. בשש בערב יהיו 26 מעלות. שיא החום. בשמונה בערב כבר כמעט חושך. המכשיר גם מראה שיש ערפל בחוץ. פוג. אני מסתכלת אל החצר הפנימית בבניין שלי ולא רואה שום ערפל. העולם חד וברור.

כל השבוע זה ככה, מזג אוויר שמשתנה במהלך היום. משתנה מיום ליום. יום אחד כחול, יום אחרי אפור. בבוקר קר, אחר הצהריים חם. גם אצלי ככה. מזג אוויר שמשתנה במהלך היום, משתנה מיום אל יום. דברים שקיוויתי להם לא הסתדרו. דברים אחרים, שאני עוד לא יודעת מהם, יקרו.

הכיוון ברור. עץ המשכוכית, העץ המוביל בחצר הפנימית של הבניין בו אני גרה, מחליף צבעים. חצי מהעלים שלו כבר עברו לצד הצהוב. אוקטובר הטוב עומד להתחיל.

פסי רכבת

האופק של ברלין. גשר מעל פסי רכבת

***

זה כמה חודשים שאני משתמשת קבועה של קו הטראם M1. אני נוסעת בו כמעט כל יום. שש תחנות. אותן שש תחנות כמעט כל יום. בתקופה הזו, בערך שלושה חודשים – חודשי של קיץ, חופש, תיירים ממלאים את העיר – סגרו את ה – M1 פעמיים. כל פעם לכמה ימים. שיפוצים ותיקונים. פעמיים, שלושה חודשים, אותו קו, אותן שש תחנות. בחיים לא יצליחו לבנות רכבת תחתית בתל אביב.

***

השיפוצים באינוואלידין שטרסה מתקדמים, כמעט נגמרים, או לכל הפחות לקראת סיום. כבר ארבע שנים שמשפצים את אינוואלידין שטרסה. מאז שעברתי לכאן. מאז שאני מכירה בקיומו של רחוב בשם אינוואלידין שטרסה, הוא בשיפוצים. והשיפוצים התקדמו בו כמו זחל, עברו את הרחוב מטר אחרי מטר. הרימו את הרחוב, חפרו, עשו דברים, כיסו שוב. כשרק הגעתי מוקד השיפוצים היה ליד המבורגר מוזיאון. היום הם בגארדן שטרסה. תכף יגמר להם הרחוב.

חופרים את אינוואלידין שטרסה כדי לבנות מתחתיו את המשך הקו של –  U5. חופרים מעליו כדי לבנות תחנות עבור הקו החדש, וגם תחנות עבור ה – M8. הכל כבר מוכן. בסוף השבוע הזה פותחים את הקו והתחנות של ה M8. עברתי שם השבוע וראיתי שניים מסדרים משהו בקוי החשמל הרבים שמעל לכביש ואחרים מתקינים את לוח הניסעות. ה – M8 יגיע עד להאופטבאנוף.

שיפוצים בברלין

קווי חשמל וגברים במדים על רקע שמי ברלין. שיפוצים באינוואלידין שטרסה

ברלין יודעת לספוג פרוייקטי בנייה כאלה, שנמשכים שנים. הם נבלעים בתוכה. היא גדולה מספיק וחזקה וסבלנית ומאמינה בעתיד מספיק כדי להכיל את זה. ותל אביב? האם תל אביב יכלה? אני חשה צער משונה שלא הייתי בתל אביב ברגעים האחרונים של הגשר. התרחשויות גדולות בעיר שלי גורמות לי להרגיש את הזמן שעבר, הפער. כמו חור ברצף. כאילו משפצים אצלי בפנים.

אני מאוד אוהבת את אינוואלידין שטרסה. הוא ארוך ומתפתל ומשתנה. הוא משמש לי מטאפורה לעיר כולה. אני אוהבת ללכת איתו לאורך השינויים שלו. בקצה הרחוק ממני, ליד המוזיאון והנהר, נמצא פארק קטן בשם אינוואלידין פארק. כיכר גדולה, מרובעת, מרוצפת בטון. ספסלי עץ בקצוות. עצים חדשים. מראה מאוד נקי, נוקשה, מינימאליסטי. באמצע הכיכר בריכת מים שטוחה ומבנה אלכסוני. פסל. לא אנדרטה. מזרקת מים. לרוב אני עוברת במידרכה ליד הפארק, עושה שלום, ממשיכה הלאה. יותר נעים לעצור על הגשר, להסתכל על הנהר.

השבוע נעצרתי שם והקפתי את הפסל. אני לא יודעת למה דווקא השבוע. מהצד השני שלו גיליתי גינה קטנה וחבויה. עצים, דשא, צל, כמה ספסלים. על ספסל אחד ישן מישהו. התיישבתי על ספסל אחר ופתחתי ספר. תומאס ברנהרד צעק לי באוזניים, העולם הארור, המייסטרים הגדולים מזוייפים, אין ערך לדברים. הפסל שאינו אנדרטה הרבה יותר מעניין מהצד האחורי שלו, הצד שאינו פונה אל הרחוב. יומיים אחרי כן הלכתי שם שוב. כל הכיכר כוסתה באוהלים לבנים והפסל נבלע ביניהם. בטח יש שם היום שוק אוכל, או שוק יד שניה או שוק אמנים.

אינוואלידין שטרסה

ככה זה נראה מהצד השני. לא הלכתי בתוך זה. פעם הבאה

***

הלכתי לקונצרט, רסיטל. בוודינג, בתוך סדנה של פסנתרים. הגעתי לשם פעם, במקרה. חיפשתי מקום אחד, הגעתי למקום אחר. סדנה לתיקון פסנתרים. הרבה פסנתרים ישנים. ריח טחב קל. כסאות פשוטים מסודרים בשורות, מסתכלים אל במה מאולתרת. על הכיסאות היו מונחים פתקים עם שמות. השם שלי לא הופיע שם, גיליתי אחרי שהתיישבתי. אני לאירוע אחר.

הפעם הגעתי עם חברות במיוחד. השמות שלנו כן היו על הכיסאות. היה יום חמים וכל החלונות של הסדנא היו סגורים. בפנים חילקו יין ובירה ומים. הכיסאות היו קשים ולא נוחים. המוסיקה יפה. אני לא מומחית למוסיקה קלאסית, לצערי. בסוף הערב ביקשו שנשלם כמה שמתאים לנו. תרומה. לפעמים אני נורא אוהבת את ברלין.

ברלין

סדנה לתיקון פסנרתים, אולם לרסיטלים

***

גם בבית הקברות משפצים. זה הפתיע אותי. אני לא יודעת למה, אני חילונית גמורה, ועדיין, זה הפתיע אותי שמשפצים אחוזת קבר. ברלין חילונית ממני.

שיפוצים, בית קברות

שיפוצים באחוזת הקבר. שיפוצים בבית קברות. גם זה על אינוואלידין שטרסה

***

לאחיינית הקטנה שלי יש מסיבת בת מצווה היום. של המשפחה. המסיבה של הכיתה כבר היתה והיום כל המשפחה נפגשת בבית של אחותי לחגוג. כל המשפחה שבישראל. לפני כמה ימים קיבלתי הודעת ואטסאפ מקבוצה שקוראים לה ״משפחה בחו״ל״. אחותי ביקשה שנשלח ברכות לאחיינית, לרגל האירוע. שלחנו. משפחה מפוזרת. מזל טוב טוב טוב רומי היקרה!

 

ברלין – תל אביב. יום ברכבת ישראל

היתה לי טיסה נפלאה לישראל. המונית לשדה התעופה חיכתה לי בזמן והנהג לא התעקש לדבר. הטיסה יצאה בשעתה, בלי עיכובים. אמנם, באלכסון ממני ישבו אמא פלוס שני ילדיה, והילדים לא סתמו את הפה לרגע במהלך הטיסה, ועוד הכל בקולות גבוהים ונרגשים, והאמא, היא לא העירה להם אפילו פעם אחת, במשך ארבע שעות, אף מילה, גם לא משהו כמו, הי, ילדים, כאן זה לא הבית שלכם וזה, כלום, אבל מהצד השני שלי היה כסא ריק, ככה שהדברים התקזזו. נחתנו לפני הזמן. המזוודה שלי יצאה ראשונה. שטתי החוצה, אל אולם מקבלי הפנים, בליבי שמחה על קלות הקיום, ונפגשתי את אחותי. נכנסו לרכב שלה ונסענו לתל אביב.

בדרך החלטנו שיש מקום וצורך בארוחת צהריים, ואני הצעתי את המעבר בפסאז' באלנבי, מסעדת פועלים טבעונית, כך שמעתי. הכנסנו את הכתובת אל וויז ונסענו בעקבות ההנחיות של הגברת. תל אביב. תל אביב. זאת את שנהיית אחרת או שזאת אני? העיר נראתה לי מבולגנת, פרועה, כמעט פראית. בתים צהובים. קירות מתפוררים. צינורות חשופים. מזגנים צמודים כמו עלוקות אל קירות הבתים. דודי שמש על הגגות. גבשושים גדלים על הבתים של תל אביב. והכל חשוף, גלוי, נראה. מתחת לאלמנטים, באור החיוור, המגולען והמגורען. האור של תל אביב.

ארוחה עם אחותי

אחותי ואני. אני ואחותי.

אכלנו והיה טעים ואז אחותי הסיעה אותי אל הדירה הזמנית שלי בעיר, ברחוב קריית ספר, ונפרדנו. נכנסתי לדירה. הריח המוכר של דירות שכורות בתל אביב. צינורות חשופים של ביוב וחשמל ומים בתוך המקלחת. מרפסת שהיא מטבח. בחוץ בונים. השארתי את הדברים שלי בדירה ויצאתי בחזרה אל הרחוב והתחלתי לטייל וקרה לי מה שיכול לקרות לי רק בתל אביב, פגשתי במקרה, ברחוב, כל מיני אנשים שלי. אנשים מהעבר שלי. חברה מלפני עשור. בן זוג לשעבר. חיבוקים ונשיקות. קפה ונישנושים.

העיר הזאת טובה אלי. שוטטתי במשך שעות וכשנגמר האור חזרתי לדירה. התכוונתי להתקלח. להסתדר. להוריד את היום. פתחתי את המזוודה כדי להוציא את הדברים הדרושים שלי ואוח, הופ, אויש, זאת לא המזוודה שלי. אני לא הבאתי 2 קופסאות ענקיות של שוקולד לינדט. אני השקעתי בשוקולדים פחות מוכרים, פחות מסחריים. זאת לא המזוודה שלי. הולי פאקינג שיט, יצאתי מהנתבג עם לא המזוודה שלי.

אני שונאת לטוס! שונאת שונאת שונאת טיסות! זה כל כך פרימיטבי, שאלוהים ישמור.

תל אביב

דברים גדלים על הבתים בתל אביב. מבחוץ. כמו גבשושיות או עובש

פעם, בטיסה חזרה ממדריד, המזוודה שלי לא חזרה איתי. פעם אחרת הטיסה שלי איחרה בשש שעות וכמעט פספסתי את טיסת ההמשך. כשהמטוס עצר הדיילות ליוו אותי החוצה ראשונה והורו לי לרוץ, לרוץ, על פני כל נמל התעופה, בעיר שאני כבר לא זוכרת איזו, כדי לתפוס את הטיסה שלי. איש בטחון של השדה רץ לצידי ועודד אותי. כשעליתי על המטוס 200 זוגות עינים עוינות הסתכלו עלי. עיכבו את הטיסה בשעתיים בשבילך, הסבירה לי הדיילת. ופעם אחרת ישנתי לילה בשדה התעופה של קופנהגן בגלל טיסה שנדחתה. רק צרות. ואני לא טסה עד כדי כך הרבה! והפעם, הכי גרוע, כי הפעם אין לי את מי להאשים. זאת אני שלקחה מזוודה לא לה ויצאה אתה משדה התעופה. אני.

מה עושים מה עושים מה עושים?

התקשרתי לשדה התעופה. חברת QAS, כך למדתי, אחראית על שירותי הקרקע של חברות התעופה הזרות בנתב"ג. בטלפון של אבדות ומציאות היתה מזכירה אלקטורנית. היא אמרה להתקשר מחר, בין עשר לשתיים. התקשרתי לשרות לקוחות. גברת חביבה הסבירה לי שבאמת אין עם מי לדבר, באבדות ומציאות, ושאנסה מחר. משמונה בבוקר יהיה שם מישהו, היא הבטיחה. רק מחר בבוקר. ואני, אין עלי אפילו זוג תחתונים להחלפה. ובחוץ חם. כאן זה לא אירופה, אי אפשר לדלג על מקלחת. בגדים צריך להחליף כל יום.

מרפסת תל אביבית

מרפסת תל אביבית מעוצבת

שקעתי אל תוך סערת רגשות מדוכדכת. האשמתי את עצמי ואת טימטומי. רציתי הביתה. רציתי שזה יגמר. חברה שסיפרתי לה על רוע מזלי הציעה, בעדינות, שאולי אסתכל אם יש טלפון במזוודה, כי בכל זאת, כך אמרה, זה לא שדפקתי לעצמי את החזרה לארץ, דפקתי גם לעוד מישהו את החזרה לארץ. הסתכלתי על המזוודה ואכן, היה שם טלפון. התקשרתי. בצד השני ענו ההורים של הבחור שזוגתו חזרה לארץ בלי מזוודה. הם נתנו לי את הטלפון שלו. התקשרתי אליו. הוא סיפר לי שהמזוודה היא של אשתו, שהיא חיכתה וחיכתה לי בנתבג, קיוותה שאחזור. היא מבינה, הוא אמר, כי המזוודה שלי באמת דומה וכמעט זהה למזוודה שלה, והיא ניסתה להתקשר אלי עוד מהנתב"ג אבל על המזוודה שלי היה רק מספר טלפון זר. אכן כך, אמרתי לו, מספר הטלפון שלי זר.

במהלך הלילה התיידדנו, אני והאיש שאת המזוודה של אשתו לקחתי. וגם אני והאיש בשרות לקוחות, משמרת לילה, של QAS. אני חושבת שסיפרתי לשניהם, בנפרד, שאין לי תחתונים להחלפה. שאני מבקרת כאן, למרות העברית שלי, אני רק אורחת ואין לי אפילו תחתונים להחלפה. הבחור הנחמד שאת המזוודה של אשתו לקחתי שאל אותי אם יש לי כסף, אם הוא יכול לעזור. הבחור בשדה התעופה גם היה מלא אמפטיה. כולם היו ממש נחמדים ורק אני לא יכלתי להירגע. איך אפשר לישון בכלל כשאין זוג תחתונים נקיים לבוקר הבא?

אני ברכבת ישראל

אני ברכבת ישראל. נסיעה ראשונה מתוך אלפי נסיעות שעשיתי באותו היום

בשמונה וחצי בבוקר של אחרי הייתי על הרכבת לכיוון הנתב"ג. בנתיים כבר הספקתי לדבר עם האשה שאת המזוודה שלה לקחתי. היא סיפרה לי שהתקשרו אליה מאבדות ומציאות, למרות שעוד לא 10 בבוקר, וסיפרו לה בצער שגנבת המזוודה שלה טרם התייצבה. היא סיפרה להם שיצרתי אתם קשר ישיר וכולם ביחד הסכימו שהפתרון הכי טוב לצרה שרקחתי הוא שאני אחזור לשדה התעופה עם המזוודה שאינה שלי, אחליף מזוודה, ושדה התעופה כבר ידאג לשלוח אל הזוג הנחמד שאת חזרתם מחופשה חירבתי את המזוודה שלהם.

בתחנת רכבת שלום קניתי כרטיס רכבת אל הנתב"ג. לפני בתור עמדו שתי נשים. היו להן מלא שאלות ומלא מה להגיד. כשהגעתי לראש התור ראיתי יאוש בעינים של הבחורה הצעירה מעבר לדפלק. שאלתי אותה מה קורה, והיא אמרה שזה יום נוראי, שכל הלקוחות מפגרים. האשה שהיתה בתור לפני חזרה פתאום ונדחפה, היו לה עוד שאלות. היא כבר שאלה את זה, אמרה לי הקופאית, רק שבמקום להקשיב כל הזמן דיברה בטלפון. גם עכשו היא דיברה בפלאפון. עוד אשה נדחפה לפני. גם לה היו שאלות. בסוף חזרתי לראש התור ואני והקופאית גילגלנו עינים אחת אל השניה. היא הצביעה על הלחי שלה, שהיתה נפוחה, ואני שאלתי מה קרה. שינים, היא אמרה, אתמול. אז למה את לא בחופש? נזעקתי. בעיות שינים זה בלי ספק הדרך הקצרה אל ליבי. לא אישרו לי, היא אמרה ביאוש. המסכנה. נפרדנו בנשיקות.

יום ברכבת ישראל

יום ברכבת ישראל. מתל אביב השלום לשדה התעופה, לתל אביב דרום, לרחובות, וחזרה לתל אביב השלום. המזוודה הנכונה הפעם

ברכבת אל הנתב"ג התחילה לדבר איתי אישה מבוגרת. היא שאלה אותי לאן אני טסה. הסברתי לה שאני לא טסה לשום מקום, אני סתם מחליפה מזוודות. היא הסבירה לי שגם היא לא טסה לשום מקום, היא נוסעת לנתב"ג כדי להיפרד מהנכד שלה. הוא חי בבלגיה, עם ההורים שלו, והגיע לארץ במסגרת טיול שנתי של כיתה ג' בבלגיה. הם כל כך משקיעים, היא אמרה, טיול שנתי של כיתה ג' בארץ אחרת!

במחלקת אבדות ומציאות של QAS התקבלתי כמו כוכבת. כולם הכירו את הסיפור שלי. החלפתי מזוודות, לקחתי את שלי ויצאתי, שוב, דרך המכס אל אולם מקבלי הפנים. לקחתי רכבת חזרה לתל אביב. בתחנת תל אביב הגגנה החלפתי רכבת ועליתי על רכבת לרחובות. בדרך עברנו בתחנות לוד ובאר יעקב. בתי דירות מכוערים ומתפוררים צמודים אל קיר הפרדה שאמור להגן עליהם מרעשי הרכבת. עולם שלישי. עולם שלישי.

בתחנת הרכבת רחובות לקחתי מונית שתיקח אותי את שארית הדרך אל הקיבוץ. כי בתחנת הרכבת רחובות אין אוטובוסים או  משהו כזה, להמשך הדרך. קיבוץ. משפחה. ערב. בדרך חזרה הדוד שלי הקפיץ אותי אל תחנת הרכבת רחובות ומשם לקחתי רכבת חזרה אל תל אביב וביום רביעי, מאוחר בערב, יותר מעשרים וארבע שעות אחרי שנחתתי, הגעתי. אויה תל אביב, את מקסימה, באמת, אבל כלום כלום כלום אף פעם לא קל איתך.

אוכל הודי

האוכל במעבר היה מצויין. אבל הטאלי ההודי שקיבלתי במסעדה ההודית שעל אלבני, בומבי משהו, עוד יותר. איזה מנה יפה! למה אין מסעדות הודיות שוות בברלין, למה למה למה?

אביב, ריח נעורים, עמוס עוז

יש אור בשבע בבוקר. לרוב אפרפר, חיוור, דהוי, אבל אור. אור במובן של ההפך מחושך. ויש אור גם בשש בערב. ושקיעות מרהיבות. ובראשון במרץ, כמו שעון, הפרח הסגול הקטן שליד כלוב הפחים בחצר הפנימית פרח. הפרח הסגול. מבשר האביב שלי. כל שנה הוא שם, ממהר לפרוח, תובע לעצמו תמונה. לא צילמתי אותו השנה. מספיק. כמה אפשר? יש לי תמונות שלו משלושה אביבים קודמים. השנה התאפקתי. בסך הכל תופעת טבע, אמרתי לעצמי, כמה כבר אפשר להתרגש מפרח סגול? אין מה, לא צריך להוציא את המכשיר מהכיס. פריחה. זה הכל. פרח סגול.

פריחה של אביב

פריחה של אביב. לא צילמתי את הפרח הסגול, מבשר האביב, שפרח בחצר הפנימית שלי בבוקר של הראשון במרץ, וצילמתי אותו בכל השנים הקודמות (ראו לינק לפוסט מלפני שנה).  השנה צילמתי פרח צהוב, כי זה הו כה אחר.

באחד הימים נסעתי ב – U8 דרך וודינג. תחנה אחרי עלו 4 נערות צעירות, חברות, כנראה בדרך הביתה אחרי בית הספר: ספרים ביד, טרנינג ונעלי ספורט מתתת לשמלה ארוכה, תיקי גב של מותגים, ציחקוקים. אחת התיישבה מולי, שתיים התיישבו בקיוביקל המקביל, מהצד השני שלי, ואחת נשארה עומדת במעבר. והן דיברו ביניהן, דרך המעבר ומעל ההפרדה. הן דיברו בגרמנית וציחקקו והעינים שלהן זרחו, קרנו, ריצדו. הן היו עולם שלם, סגור, רק הן. אני והאשה שישבה בקיוביקל שלי לצד הצעירה, באלכסון ממני, החלפנו חיוכים. אלו היו חיוכים של זקנות השבט. אלו היו חיוכים של חיבה. אה, טין ספירט! אמרו החיוכים שלנו. הבנות האלה, הן היו לגמרי ריח של נעורים. כל הקסם.

אבל זה לא נכון. כלומר, האופן בו כתבתי את הסיפור הוא לא מדוייק. השארתי בחוץ את הסיבה שבגללה בכלל שמתי לב אליהן, אל הבנות. והשארתי את זה בחוץ כי אני לא יודעת איך לכתוב את זה, איך לספר את זה. המילים מסתבכות לי. בשביל לתאר מה ראיתי וחשבתי, מה משך את תשומת ליבי, אני צריכה להשתמש בשפה שלא נוח לי להשתמש בה. שפה שמאפיינת אנשים באמצעות מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים. ואני הרי כולי נגד, לאפיין אנשים באמצעות מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים. אני מחפשת את המילים. איך לתאר, בשפה החדשה, בשיח העדכני, את מה שראיתי, את הבנות שראיתי. איך לספר אותן בלי לדבר על מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים, ועדין, שהסיפור יהיה בפנים.

רכבות

שמים של אביב. כמו הרכבת, זמנים קבועים

אנסה שוב:

יום אחד נסעתי באובן. אחרי עלו 4 נערות צעירות. לשלוש מהן היה כיסוי ראש. לאחת כיסוי ראש צבעוני, פרחוני, קליל במונחים שלי, בפרשנות שלי. לשתיים היה כיסוי ראש קודר, רציני, כהה, אחיד. אחת היתה בלי שום כיסוי ראש. לאחת מהשתיים עם כיסוי הראש הקודר, כיסוי ראש בצבע חום אחיד, היה שער בלונדיני ועינים כחולות והיא היתה גבוהה גבוהה ולבשה טרנינג וקפוצון. זאת שנשארה עומדת לבשה שמלת בד מיושנת בצבע אחיד ומתחת אליה מכנסי טרנינג ונעלי ספורט. הן דיברו ביניהן כאילו היו היחידות בעולם. הן צחקו. אני והאשה המבוגרת השניה בקיוביקל החלפנו חיוכים של חיבה, של היזכרות. הן הריחו כמו ריח נעורים.

גם זה לא לגמרי נכון, או לא לגמרי מדוייק. גם הטקסט הזה לא כותב באמת את למה שמתי לב אליהן. אני רואה בטקסט שלי את הניסיון לתאר את הסיטואציה ואת הדברים שאני בורחת מהן. אני רואה שהתוצאה מסורבלת, לא ישירה, לא מדוייקת. לא הכי בהירה והכי ברורה שיכול להיות. אני רואה שאני מתפלפלת מסביב. אני רוצה לספר את הסיפור הזה בלי להגיד את המילים המפורשות וזה לא הולך.

אנסה שוב:

יום אחד נסעתי באובאן. אחרי עלו 4 נערות צעירות ממוצא טורקי. לאחת מהן היה כיסוי ראש פרחוני, צבעוני, כמו הבדים שקונים בגואה. לשתיים אחרות היה כיסוי ראש חום, אטום, אחיד. חשבתי לעצמי, אה, הן דתיות יותר, חסודות יותר. אחת היתה בלי שום כיסוי ראש ואני חשבתי שזה נחמד שהן מעורבבות ככה, דתיות וחילוניות. הכי דתיה מביניהן, זאת עם הכיסוי ראש הכי אטום ואחיד וקודר והבגדים הכי גדולים ורפויים, היתה בכלל גרמניה, או לפחות ככה נראתה לי. בלונדינית עם עינים כחולות וגובה נפלא של גרמניות ורגלים שלא נגמרות. הן דיברו ביניהן וציחקקו והיו עסוקות לגמרי אחת בשניה. הן הריחו כמו ריח נעורים.

ארקונהפלאץ

ארקונהפלאץ. הכיכר היפה בתבל. כרגע הגינה בשיפוצים. לרגל האביב.

אבל אסור ככה, לכתוב על מוצא וצבע עור ומאפייני ביגוד. זה לא פוליטיקלי קורקט. אבל בלי זה אני נשארת עם אין סיפור, סתם ארבעה נערות מצחקקות באובאן, בדרך הביתה, אחרי עוד יום לימודים. לא משהו לכתוב עליו. הרי, בכנות, לא בגלל ריח הנעורים שלהן שמתי לב אליהן. זה היה בגלל הבלונדינית. אני שמתי לב אליהן כי הן לא התאימו לסטריוטיפ שלי, בגלל הבלונדינית.

אבל בעצם, גם אז, גם אם מאפייני הלאום וצבע העור ופריטי הלבוש, זה בדיוק מה שהן היו, ארבע נרות מצחקקות באובאן, בדרך הביתה, אחרי עוד יום לימודים. לגמרי ריח של רוח נעורים.
***
גם עמוס עוז, כמו האביב, הגיע אל העיר. סוג של. בלייפציג, כך קראתי, מתקיים כרגע יריד הספרים השנתי. השנה הדוכן הישראלי, כך קראתי, גדול מתמיד. זה בגלל חמישים שנה ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה, או תירוץ ספרותי אחר שכזה. הרבה הרבה סופרים ישראלים הגיעו לליפציג השבוע, ככה קראתי. בפיד שלי מצאתי תמונה של עמוס עוז והמראיינת הגרמניה שלו. הם נראו צוחקים. היא נראתה נרגשת. אני נשארתי בברלין, ואני במילא לא אוהבת את עמוס עוז.
עמוס עוז בגרמנית

כמה עוז, כמה עוז! וככה, בקטנה, גם יהודה וקונדרה. עושה לי חשק לברוח להרים

 אביב הגיע, תכף פסח, בטווח בחירות. הלוואי והייתי אדם מאמין. אני לא ממש, רק קצת. אני כמו מאלדר בשעתו, רוצה להאמין. I want to believe. אני רוצה להאמין! אני רוצה להאמין! אני רוצה להאמין!
 ***
 וגם: עדיין מחפשת חילופי דירות. יש לי דירה מקסימה בברלין, בדיוק על התפר שבין מיטטא ופרנצלאוורברג, ואני מחפשת להחליף עם דירה בתל אביב. תאריכים: 28.4 עד 9.5. ותבוא ברכה על ראשכם.

תחנות רכבת. שירה ויזואלית

ה – U4 הוא המצחיק ב – U'איים. יש לו חמש תחנות. חמש תחנות! בשביל חמש תחנות הקימו את כל הקונסטרוקציה, כל הטררם, המפות, המנהרות, ההנחיות, המסילות, הפסים, התחנות. בייחוד התחנות. אני גיליתי את ה- U4 בעת שיטוט בשונברג עם חברה שתכף עוברת לגור שם. כל העסק – החברה שעוברת לגור בשונברג, ובכלל אנשים שגרים בשונברג, או בכל שכונה אחרת, רחוקה, שהיא לא השכונה שלי – כל העסק די מבאס בעצם. אחרי שנתיים וחצי בברלין אני לגמרי מבינה את עניין ההסתגרות בשכונות. העיר גדולה. למי יש כוח לכל הנסיעות?

תחנת רכבת

התחנה ב – Nollendorfplatz. חלל ענק. אנשים קטנים

אני חיה בתפר שבין Mitte ו – Prenz-berg והקו שלי הוא ה -U8 ואני רוצה שכל האנשים שהם חברים שלי וכל האנשים שאני מחבבת בעולם בבקשה יסתדרו יפה לאורך הקו. במיטוטא. ה – U8 הוא קו טוב, קו ארוך, קו חוצה שכונות, יש בו משהו לכל אחד וכולם יכלים למצוא בתים לצידו. רק שלדאבון הלב זה לא מה שקורה, ויש אנשים, אפילו אנשים נחמדים, שלא חיים לאורך הקו. יש אנשים, למשל, שחיים בשונברג. ליד ה U4, שמי בכלל ידע שהוא קיים ולאן, לאן, לאן הוא נוסע.

אחרי הטיול בשכונה החדשה של החברה נכנסנו לתחנת Vicotia-Luise-Platz של ה-U4 ואני עליתי על הרכבת ונסעתי תחנה אחת בלבד, שזה בכלל קצת מפגר, והגעתי לתחנת Nollendorfplatz שם תכננתי לקחת את ה U2 ולחזור איתו הביתה, לצביליזציה של המזרח. הדבר הטוב שקרה הוא שככה הגעתי לתחנת Nollendorfplatz, תחנה שהיא ממש, אבל ממש, שירה ויזואלית. ככה היא יפה.

תחנת רכבת

התחנה ב – Nollendorfplatz. אותה תחנה, זווית אחרת, פילטר שחור לבן.

בברלין גיליתי שאני מאוד אוהבת תחנות רכבת. האמת היא שאני אוהבת כמעט כל דבר שקשור לרכבות. את הנסיעה עצמה אני אוהבת פחות, בייחוד נסיעות ארוכות, אבל כל השאר, המבנים של התחנות, פסי הרכבת, הרכבות שבאות והולכות, האנשים שבאים והולכים, הפרידות והפגישות, התנועה המתמדת, ההשתנות, את כל זה אני אוהבת מאוד. בייחוד אני אוהבת את התחנות. הן כל כך יפות!

ברזל ומתכת וחלונות גדולים ואור ואפלה וצל וקרני שמש אלכסוניות וחלל ענק ואנשים קטנים ומדרגות שלא רואים לאן הן יורדות או לאן הן עולות ומסדרונות ופיתולים ומנהרות ופתחים עגולים של מנהרות ורב שכבתיות ופונקציונאליות, והכל ביחד, במבנה אחד. איך בנו את זה? למשל את ה – Hauptbahnhof, איך בנו את המבנה הענק הזה, המרהיב? איזה גודל ועומק של חור באדמה היה צריך לחפור כדי לבנות את הדבר המפואר הזה, הכל כך מרשים?

תחנת רכבית מרכזית

הגג של hauptbahnhof. משחקים של אור וצל, קשה ורך, ברזל ושמים

כל הנושא של התחבורה הציבורית כאן הוא פלא בעיני. איך אירגנו את זה, איך זה נוצר, כל המאגר הזה, הרבה שכבתי, ארבע סוגים של קווים, כל אחד עם אופי אחר, מסלול אחר, והם מצטלבים, חותכים אחד את השני, משלימים אחד את השני בלי להפריע, בלי לחזור אחד על השני, לכל אחד המקום והתפקיד שלו. איך זה נוצר? מעשה בריאה. אני בטוחה שאלוהים היה מעורב בדבר כי בני אדם לא יוכלים ליצור משהו כל כך מסובך וכל כך עובד, וגם כי אם את זה לא עשה אלוהים אז מה בשם אלוהים הוא כן עשה?

לכאורה הייתי אמורה לסלוד מתחנות רכבת. בישראל הטראומה מתחנת רכבת היא סוג של הסכמה לאומית. זה קשה לנו. זה כואב. כולנו זוכרים, לכולנו יש טראומה וכו'. אבל אולי דווקא בגלל זה, כתגובת נגד, אני פיתחתי כמיהה לרכבות ולתחנות רכבת. לניחוח הזר. בשבילי רכבות זה האפשרות לנסוע, להיות בתנועה, לצאת, לחצות גבולות, לשבור מסגרות.

פסי רכבות, מסילות

הדרכים הפתוחות, הפתוחות! אולי בגלל זה רכבות לא תפסו בישראל. הדרכים שם לא פתוחות. לא פתוחות.

פעם ראשונה שביקרתי בגרמניה היה בשנות התשעים במשלחת פוליטית של התנועה לזכויות האזרח. היינו אורחים של הירוקים. היינו משלחת שכולה תקינות פוליטית. היה לנו דיוויד, יהודי אמריקאי, והיה  לנו ריאז, רופא ערבי, והיה רותם, נכה בכסא גלגלים. (כל התקינות הזאת היתה די בזבוז. רותם היה נכה פוליו ולא נכה מלחמה. והמקומיים היו בטוחים שאני וריאז אחים, בגלל הדימיון בשמות, וכל העסק של ערבי-ישראלי חלף להם מעל הראש).

נפגשנו במינכן ואחרי יומיים לקחנו רכבת לילה לברלין. ואויה ואויה, הגרמנים שכחו לעדכן את הרכבת שיש איתנו איש בכסא גלגלים. לא היה הציוד המתאים לעלות אותו לרכבת או לדרגש השינה. נוצרה מהומה נבוכה ומתנצלת. הוא מצידו רק רצה שזה יעבור, שלא יעשו ממנו סיפור. הוא ביקש מכולנו לפנות את המיסדרון של הרכבת עד לדרגש השינה שלו, דחף את עצמו מהכסא אל הקרון, נשכב על הרצפה וזחל קדימה, עד לדרגש השינה. אף אחד לא נשם. אז היו לי קצת מחשבות שואה בראש. אז ובביקור הראשון שלי במתחם "התחנה" בתל אביב. את המתחם הזה אני הכי לא מבינה. פסי רכבת שלא הולכים לשום מקום. קרון בודד. רק ערמת הנעלים חסרה. הכי דכאו-שיק שיש. בייחוד בערבי אוגוסט, אז המקום צפוף עד סכנת חניקה וכולם מתקשטים בנטיפים של זיעה. לגמרי דכאו-שיק.

תחנת רכבת, גורליצר פארק

גורליצר. יפה גם לא בשחור לבן. במשך שנים היתה התחנה האחרונה

התחנות של האסבאן הן הכי יפות. בגלל שהן מעל האדמה. אבל גם לאובאן יש כמה תחנות מזהירות. זאת של גורליצר פארק, למשל. עדינה ויפה. כל תחנה עם הסיפור שלה. הסיפור ההיסטורי, הסיפור הויזואלי. יום אחד אני אעשה אינציקלופדיה של תחנות רכבת. אפליקצייה-קטלוג-תחנות-רכבת.

תחנות הרכבת הן תמיד סיפור בעיני. סיפור של פגישה ושל פרידה ושל נסיעה ושל לב שבור ושל אפשרויות חדשות ושל דרכים פתוחות. בתחנות רכבת אני מרגישה כמו גיבורה בסרט, או לכל הפחות ברומן זול. תכף יגיע הגבר שלי – מעיל ארוך, סיגריה בזוית הפה, פרצוף של המפרי בוגרט – וייקח אותי השד יודע לאן. תחנת רכבת היא תמיד הבטחה למשהו. תמיד מיסתורין. תמיד יפה בפילטר שחור לבן.

תחנת רכבת, מקום רומנטי

תחנת רכבת, zoo, מקום רומנטי. תכף הגבר שלי יגיע ויקח אותי להשד יודע לאן

תחנות רכבת הן פתח לסיפור טוב. או, כל סיפור טוב מכיל בתוכו גם מרכיבים של תחנות רכבת. רמז של תחנת רכבת. הכל נראה יפה מבעד לתחנת רכבת. החוץ נראה יפה. אפילו החוץ של קוטבוסר טור, בלי ספק הצומת הכעור ביקום, אפילו הוא נראה טוב דרך החלונות המלוכלכים של החלק העליון בתחנה קוטבוסר טור. אני כל כך אוהבת תחנות רכבת. הן כל כך יפות בעיני!

תחנת רכבת

מדרגות מדרגות, לאן אתן מובילות?