בדרך כל בשר

לפני כמה שבועות הלכתי באחד מאלפי מסלולי ההליכה הקבועים שלי, היומיומיים, ובאותו היום המסלול לקח אותי דרך מאוורפארק. רק שבאותו היום מאוורפארק לא היהמאוורפארק. באותו היום מאוורפארק נראה כאילו התחפש לפארק הירקון בבוקר ההופעה של מדונה. במרכז הדשא הדל של מאוורפארק ניצבה במה מוקפת עמודי תאורה, מוקפת במשאיות ממותגות הרץ, שם גם הן עומדות על הדשא, ממש ממול המדרגות, איפה שעושים את הקריוקי כל יום ראשון.

רק שבמאוורפארק לא עושים הופעות. הוא לא פארק הירקון. מאוורפארק הוא קטן. במונחים של ברלין בכלל לא מגיע לו התואר פארק. חתיכת דשא, מדרגות-מושבים בסגנון אמפי קיסריה רק הרבה פחות, שביל להולכי רגל ורוכבי אופניים. פארקון. פצפון. לא פארק של הופעות. הקריוקי בימי ראשון, זה הקטע שלו, ועל הקטע הזה הוא נכנס לכל מדריכי התיירים שבעולם. שוק יד שנייה ביום ראשון פלוס קריוקי. זה מאוורפארק. זה היה מאוורפארק עד אותו היום בו החליט מי שהחליט לקיים בו פסטיבל מוסיקה אלקטרונית.

מאורופארק, הופעות

מאוורפארק. מיקסום. מיקסום שיא

מאוורפארק

מיקסום, היה כתוב על העננים מעל מאוורפארק באותו היום, וגם על מעט הדשא שנותר חשוף מתחת לבמה ולמתקנים השונים, מעל המכוניות הממותגות שחנו על הדשא, על הבמה, על מתקני התאורה. מיקסום. ככה ממקסממים משהו. ככה נראה מיקסום.

מִיקְסוּם – זכר. הבאה לתוצאה המרבית האפשרית.

וזה לא הקיץ. זה לא רק הקיץ. זה גם הקיץ אבל לא רק. אני מכירה את הקיץ בברלין. זה הקיץ החמישי שלי כאן ואני כבר מכירה את הפרוטוקול. בקיץ ברלין מתנפחת. מתרחבת. כמו ספוג, מתרחבת וסופגת, אנשים, אירועים, התרחשויות. רוח של צהלה מתמשכת. בקיץ ברלין נהיית יותר עצמה. יותר ברלין. המקסימום של עצמה. הקיץ בברלין הוא מיקסום של ברלין. מיקסום של החוויה הברלינאית.

פרסומת בתחת טראם בברלין

פעם, כלומר לפני חמש שנים, וגם לפני ארבע, ושלוש, ואולי אפילו שנתיים, לא היו שלטי חוצות בברלין. ולא פרסומות. המרחב הציבורי היה לא ממותג. לא עוד

השבוע נתקלתי בפקק תנועה אנושי על Invalidenstraße. נכנסתי אל הרחוב מכיוון Veteranenstraße ולא הצלחתי להתקדם. לא יכלותי להיכנס אל קצת ההליכה המהיר שלי. הייתי בדרכי לשום מקום, רק ללכת, רציתי לצעוד על המרחבים הפנויים של Invalidenstraße, אבל לא מרחבים ולא פנויים. הרחוב היה צפוף מרוב אנשים ואני נעצרתי ופילבלתי בעינים שלי, כמטאפורה – ככה הרגשתי שאני אמורה לעשות – וחשבתי שזאת הפעם הראשונה שצפוף לי על הרחובות של ברלין וכמה שהעיר השתנתה. כמה שהעיר משתנה.

קבוצות של רוכבי אופניים מזגזגים בנסיעה הססנית אחרי המדריך שלהם ברחובות הקטנים לאורך קו החומה לשעבר. תיירים רוכנים מעל המרצפות המוזהבות לאורך RosenthalerStraße, זוג ישראלים שיצא, מלא בחבילות, מהחנות של מוג'י ליד האקשה מרקט, ואני שומעת אותם מתכננים את המשך היום שלהם: ביקור בבית חרושת לסבונים שהציל הרבה יהודים בזמנו, הרי זה ממש פה ליד, רק לחצות את הרחוב.

אין כמו ברלין באטרקציות תיירותיות. אין כמו ברלין באסונות. ואין כמו ברלין לחשוף את הקשר ההדוק בין השניים. אתמול הלכתי על BernauerStraße, מולי נסעה, על המדרכה, ריקשה של אופניים. והיה חם. הנהג הזיע, ופידל, ותוך כדי שהוא מזיע ומפדל שמעתי אותו מסביר שכאן, כאן בדיוק, והוא הצביע עלי כשהוא אמר את זה, עברה החומה, ואנשים מצד אחד לא יכלו לחצות לצד השני. כאן בדיוק.

פרסומות באובאן

ועכשו הן בכל מקום. הפרסומות. המרחב הציבורי מלא בהן

האסונות של העבר, הטרגדיות, הדברים הנוראיים, הם האטרקציות התיירותיות של היום. לפני שנתיים הייתי לכמה ימים תיירת באמסטרדם. שני תורים אני זוכרת, את התור לבית אנה פרנק ואת התור לצפייה בחלון ראווה בו ישבו שתי נשים ערומות.

הנה העתיד של ישראל. ככה זה יראה. אני לא יודעת איך יסתיים הסכסוך, לאן זה יגיע, כמה נמוך וכמה נורא עוד יהיה. אבל יום אחד, אי שם בעתיד הרחוק, יום אחד כל הזוועות האלה – החומה, האוטובוסים המתפוצצים, הילדים הנשרפים, מעברי הגבול והמכלאות והשערים, ובעזרת השם גם ההתנחלויות, כל התפוח והרקב הזה – יום אחד כל זה יהיה אטרקציות לתיירים, נקודות על המפה, תורים מהבוקר המוקדם וכרטיסי כניסה עם הנחות לסטודנטים וגימלאים. כי בסופו של דבר זה הכל כסף. הכל הכל הכל כסף. הכוח המופלא של הקפטיליזים. שום התנהגות אנושית אינה זרה לו. אין התנהגות אנושית שלא מתורגמת, בסופו של דבר, לכסף. רווחים. הוצאות והכנסות. שורה תחתונה.

התיירות מפרנסת את ברלין והתיירות משנה את ברלין והתיירות מרדדת את ברלין לרמה של צ'ק פתוח. כמו שקרה וקורה בכל מקום בעולם השלישי אליו מגיעים מערביים. הם מגיעים בשביל העולם השלישי ובעצם ההגעה שלהם משנים אותו.

פרסומות באובאן

תחנות האובאן היפות של ברלין. מכוסות בפרסומות

ואני יודעת שזה לא הקיץ. זה לא רק הקיץ. ברלין משתנה ומהר ובכיוון אחד. כיוון ברור. היא מכפיפה את עצמה למולך אחד. היא מתכופפת בפני המולך היחיד. הקפיטליזים. זה שאין שני לא. אין בלתו. ההצלחה של ברלין משנה אותה. הפופולאריות של ברלין משנה אותה. הבאז החיובי של ברלין מביא להשתנות שלה. אם ברלין לא היתה מקום כה פופולארי, היא לא היתה משנתה כל כך מהר. אם לברלין לא היה באז כה חיובי אני לא הייתי מגיעה אליה. אני והמעבר שלי אל ברלין משנה את ברלין. גלי ההגירה אל ברלין, הגירה של עולם ראשון, הגירה מפונקת, אינדווידואלית, הגירה שמטרתה רק לשפר ולהיטיב את חיי הפרט המהגר, היא שמביאה ומאיצה את השינוי. אנחנו המהגרים מביאים ומאיצים את השינוי.

זה בכל מקום: איפה שפעם היתה חלקה ריקה היום עומדים בתים חדשים. איפה שפעם היה קיר חשוף היום יש שלט חוצות. תחנות האובאן היפות של העיר התכסו בפרסומות. בתוך האובאנים יש פרסומות. בתחנות של הטראם יש פרסומות. המחירים כל הזמן עולים. המחירים של הכל. ידיד, שבשש שנים האחרונות מפעיל חנות תקליטים יד שניה שמקיימת אירועים ויש לה שיש לה קהילה קטנה ועמותה מנהלת, עומד לסגור, כי הוא צריך לעזוב את המקום הנוכחי שלו, בעל הבית העלה את שכר הדירה, והוא מחפש ומחפש ולא מוצא שכירות בעלויות שתאפשר את המשך הפעילות. השבוע הוא שלח אלי לינק של מודעה של חנות ספרים קהילתית שגם היא סוגרת את שעריה. אותו הסיפור. שכר דירה. לא מוצאים מקום שיאפשר את המשך הקיום. ומחיר השנקה האהוב עלי הגיע ל 2.80 יורו. כשאכלתי אותו לראשונה הוא היה 2.40.

ברלין הפכה אטרקטיבית בזכות ההבטחה של חיים אורבניים תוססים בעלוית שפויות. בלי לפשוט את הרגל. בלי להקריב את החיים לטובת הפרנסה. על הרוח הזאת נדדתי אליה אני, ואני לא לבד, אני חלק מתופעה רחבה יותר. ואנחנו, בעצם המעבר שלנו אל העיר, בעצם הבחירה לחיות בה, אנחנו משנים את הד.נ.א שלה, את שורות הקוד שבגללם רצינו להגיע הנה מלכתחילה. בעצם ההגעה וההישתקעות שלנו, הזרים, בברלין, אנחנו משנים את מה שקסם לנו בה. אם כל כך הרבה מהגרי עולם ראשון לא היו בוחרים בברלין כבית, היא לא היתה משתנה. לא ככה. לא כל כך מהר.

זה מפלצתי וזה לא פתיר וזה הקפטיליזים. הכל הכל הכל עובד לטובתו. הכל ותמיד עובד לטובתו.

אובאן, פרסומות באובאן

עוד ועוד פרסומות מכסות את הקירות. והקירות, הם היו יפים יותר קודם

כריסמס, תנועת הישוב. התנועה היא לא מעגלית

ערב כריסמס עבר, וכל הימים שלפני הכריסמס עברו ותכף עוברים גם הימים של אחרי הכריסמס וברלין תיכנס לישרות אחרונה לקראת פיצוצי הסילבסטר ואז הכל יגמר, הימים יאתחלו את עצמם והספירה תתחיל מחדש. חודש משונה, דצמבר. בין קודש לחול ועם ציפייה דרוכה לשלג.

לא היה שלג השנה, לא בינתיים, רק אפור ואפור ואפור, ואני פספסתי חלק גדול מהבליט-אפ לקראת הכריסמס כי הייתי בביקור בתל אביב והגעתי אל החג בלי שום תחושת חג, בלי ההתרגשות של לקראת החג, רק עם בלבול של אחרי ביקור באופציית החיים החלופיים שלי.

שורשים

יופיו של החורף. גם זה יופיו של החורף

בכל השנים הקודמות שוקי הכריסמס היו מריצים אותי מחוץ אל הבית. לראות ולהריח ולהיות. האורות הצבעוניים על רקע העיר החשוכה. ההתרגשות של הילדים. אווירת הנינוחות של בילוי זמן באי עשייה משותף. הגלו-ויין שהוא מגעיל וכל כך במקום ולגמרי בלתי נמנע. רוח של הרפתקאה אירופאית וקסם של סרטים משפחתיים עם סוף דביק במיוחד.

כל זה לא נגע בי השנה. חזרתי מישראל עם כובד ראש של אנשים מבוגרים ואני עוד מרגישה את הביקור עלי. אני מרגישה אותו כשאני מנסה לנער אותו ממני. כמו שמנערים חול ים שנדבק על הבגדים והפנים והעינים והשיער. צאי דכדכת אמביוולנטיות ושאלות הרות גורל. צאי. צאי. צאי. זה כאילו בישראל זה אני מבוגרת ורצינית ואחראית ובברלין אני חסרת אחריות ובורחת מהחיים. בברלין זאת אני בחופשה. חופשה מדאגות.

בעבר הייתי נכנסת לדכדכת טרום ביקור. הפעם אני חווה דכדכת של אחרי. כמו שלוחה או הארכה של הביקור. זה מאוד חכם וזדוני. אני חושבת שיותר מכל דבר אחר, דאגות וחרדות צומחות ברחובות תל אביב. איזה מין בן אדם בוחר לחיות בקיץ נצחי, בחופשה מתמשכת?

חורף, ברלין

גם זה יופיו של החורף. אור וחושך וכתומים באמצע

כמו בכל שנה גם השנה ביום שלפני הכריסמס איבדתי את הספירה של מתי הכריסמס. מה זה ערב החג, בערב שלפני ה – 24 או ב – 24 עצמו? ומתי השבתונים, ומתי הסופרמרקטים יפתחו שוב, ולכמה ימי מצור צריך להצטייד? כמה אי שקט חגים של אחרים יכלים לייצר אצלי. לא הרגשתי את רוח החג. הרגשתי את הקדחת.

בערב החג עצמו חציתי את העיר ב – u8 כדי להגיע לארוחת חג אצל חברים. היה קר ואפור אבל לא קר מדי ולא גשם ולא שלג. העיר היתה ריקה אבל לא ריקה מדי, לא ריקה מפחיד. הייתי כמעט לבדי באובאן אבל לא לגמרי לבד. שמתי לב שביחד איתי נסעו יותר גברים מנשים. זה אומר משהו? בסוף הערב, בדרך חזרה, האובאן היה צפוף יותר. הפעם היחידה שהייתי ממש לבד היתה כשנכסתי אל תחנת ברנואר שטרסה בדרך לשם ולכמה דקות הייתי לבדי על הרציף. לקחתי תמונה אבל עכשיו כשבאתי לחפש אותה גיליתי שהיא לא קיימת.

חורף, ברלין, עצים צהובים

גם זה יופיו של החורף. הצבעים. הניגודיות בין הצבעים.

***

בקיבוץ של ימי ילדותי היתה מתפרסם פעם בשבוע, כל יום שישי, יומן הקיבוץ. וביומן הקיבוץ היה מדור קבוע שנקרא ״תנועת הישוב״. במדור הזה כתבו על כל מי שבא וכל מי שהלך. לא עזב, כי הרי אף אחד אף פעם לא באמת עזב. אבל כן סוג של תיעוד, רשומון, של התנועה עצמה. מי בא ומי יצא. ותמיד בסוף היתה ברכה ליוצא שמאחלת לו לחזור הביתה גם בשלום וגם מהר. התנועה תמיד היתה מעגלית. באים והולכים ובאים שוב. אולי גם זה חלק מהאשליות של הילדות. היום אני חושבת שהתנועה לא חייבת להיות מעגלית. היא יכלה להיות חד כיוונית לגמרי.

כמה שבועות אחרי שהגעתי לברלין והתחלתי לעבוד בסאונדקלאוד עשו לי ולכל המצטרפים החדשים פגישה עם המייסדים שלה חברה. אידיאולוגיה וציונות. מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים, או רוצים ללכת. יצאתי מהפגישה נרגשת, לא מהציונות, בכלל לא, מהאנשים שהיו איתי בפגישה. היינו כל כך בין לאומיים. זה היה כל כך בינלאומי. התרגשתי להיות חלק מזה, מתנועת הישוב הזאת.

מתוך הקבוצה שהיתה איתי אז רק אחד עדיין עובד בסאונדקלאוד. הרוב עזבו את העיר. הבוס של הפיתוח עבר לקופנהגן. המתכנת מברזיל לקח עבודה בניו יורק ועבר לשם ממש לפני החג. היחיד שגם נשאר בעיר וגם עדיין עובד בחברה נהייה אבא. אני אף פעם לא חזרתי אל מקום שעזבתי. לא אל קוסטה-ריקה, לא אל הקיבוץ, לא אל הודו. מה זה אומר עלי? התנועה היא לא באמת מעגלית. יש אנשים שלא חוזרים לשום מקום ויש מקומות מהם אי אפשר לשוב.

מאורו פארק

גם זה יופיו של החורף. מאורו פארק באור יפה במיוחד.

***

היום שבת וגם שבתון בברלין. החורף עוד לא התחיל, או לכל הפחות לא התחיל ממש, אבל זה גם לא לא חורף. בשבע וחצי בבוקר חושך מלא. אני לא מצליחה להתרגל להתעורר אל תוך החושך. זה עדיין מרגיש לי כמו סטייה, תקלה, טעות של הטבע. כל בוקר אני מתעוררת וחושבת שארבע בבוקר ולמה לכל השדים התעוררתי כבר.

אני מקווה שירד שלג החורף. יש עוד מספיק זמן לכך. שלג זה כל כך אירופאי. מעניין אם יום אחד הביקורים האלה בישראל יעברו עלי עם פחות דרמה פנימית. וותיקים ממני בהגירה מספרים שזה קורה אבל אחרי הרבה שנים. אני עוד לא שם. היה מאוד מקסים, ערב הכריסמס. מתי פותחים שוב את הסופרמרקטים?

באחד הימים שאחרי שחזרתי הלכתי בדרך הרגילה מאוברהולץ אל הבית שלי וראיתי, בצד השני של הכביש, שלט הנצחה חדש. יש לשלטי ההנצחה בברלין מראה אחיד וככה זהיתי אותו בקלות. היה לי זמן ומספיק סקרנות כדי לחצות את הכביש ולקרוא. בבננין שלפני השלט היה פעם בית יתומים לילדים יהודים. לא בבניין שיש עכשו, הוא חדש, אבל באותו המקום. הבניין עצמו הולאם ב - 1943, החוסים נעלמו ברובם, שזה הנוסח ללא יודעים ומה קרה אתם והם בטח מתים, הבניין הופצץ. בניין חדש הוקם במקומו. ועכשו השלט. גם זה יפה בעיני

באחד הימים שאחרי שחזרתי הלכתי בדרך הרגילה מאוברהולץ אל הבית שלי וראיתי, בצד השני של הכביש, שלט הנצחה חדש. יש לשלטי ההנצחה בברלין מראה אחיד וככה זהיתי אותו בקלות. היה לי זמן ומספיק סקרנות כדי לחצות את הכביש ולקרוא. בבניין שלפני השלט היה פעם בית יתומים לילדים יהודים. לא בבניין שיש עכשו, הוא חדש, אבל באותו המקום. הבניין עצמו הולאם ב – 1943, החוסים נעלמו ברובם, שזה הנוסח ללא יודעים ומה קרה אתם והם בטח מתים, הבניין הופצץ. בניין חדש הוקם במקומו. ועכשו השלט. גם זה יפה בעיני

ברלין – לונדון – ברלין. רשומון

השבוע היתה לי נסיעת עבודה ללונדון. אפילו המשפט הזה מרגיש לי קצת מזוייף, העובדות נכונות אבל משהו בטון חורק לי באוזניים. זאת לא באמת אני, המישהי הזאת שיש לה נסיעת עבודה של יום אחד ללונדון. מברלין. קמתי בחמש בבוקר, בחושך מלא, כדי להספיק לטיסה של שבע, ובמקום להרגיש יאוש מהקור והשעה והיום הארוך בהיסטוריה, הרגשתי כמו כוכבת קולנוע. אני ושערי המתנפנף והמקבוק הלא נקי שלי נוסעים ליום לונדון. נקראתי ללונדון. נתבקשתי להגיע ללונדון. לונדון זקוקה לי, לארבע שעות מהזמן שלי, ויש מי שיממן את העסק. רוצים אותי. רוצים. לגמרי חיים של אחרים.

מישראל אין נסיעות של יום לשום מקום. אולי לאילת, אבל מבחינתי זה לא נחשב, גם כי זה בתוך ישראל וגם כי מי נוסע לאיילת ולשם מה? ישראל מחייבת יותר מאשר יום אחד. אבל ברלין, בברלין זה אחרת. ברלין קלילה, קוסמופוליטית. ברלין זה העולם. מברלין אפשר להגיע למקומות אחרים, בירות אירופאית, בשעה אחת של טיסה. אז קמתי בבוקר מוקדם ותיקתקתי את היום כמו שדיימינתי לעצמי שאנשים יותר משופשפים ופחות נרגשים ממני היו עושים.

לקחתי מונית לטגל והגעתי לא מוקדם מדי, הישג ראשון ליום הזה, הגעתי ממש לקראת פתיחת שער הטיסה. הייתי על הסרט הנע. בידוק. ביקורת גבולות. עליה למטוס. German wings, פעם ראשונה. עד כמה שעות לפני כן בכלל לא ידעתי שהם קיימים. הם היו מצויינים. הם היו כמו טיסה במנהרת הזמן. הם חילקו ארוחת בוקר בשקית קטנה לכולם, הודו או גבינה, וקפה או תה, בלי תשלום נוסף, ממש כמו פעם, לכולם.

טיסה

אלכס מלמעלה, אלכס מהשמים. או אלכס בשמים

נחתנו בלונדון לתוך שמים כחולים ומרחבים אין סופיים של היתרו ואחרי הליכה והליכה והליכה הגענו לביקורת גבולות ושם התנופה שלי נבלמה. היינו מעטים בתור של "כל הדרכונים" ומולנו פקידה אחת ומסדרת תור אחת. הסתבר, כי מסדרת התור אמרה לנו, שאנחנו צרכים למלא גלויה ולהראות לה. שאלתי למה, והיא אמרה כי אני רוצה להיכנס לבריטניה. היא שאלה למה לא עשיתי את זה עוד ועניתי לה שלא היה לי מושג מזה. היא שאלה מאיפה באתי. מברלין, אמרתי. הגרמנים הארורים, היא צעקה לכיוון של פקידה היחידה, שכחו לחלק את הגלויה. כולנו, כל האנשים בתור והפקידה הנהנו בראש להסכמה, אכן, גרמנים ארורים, והתפזרנו למלא את הגלויה שלנו ועד שחזרתי למקומי בראש התור עם הגלויה ביד התברר שהפקידה לקחה את ההפסקה שלה, ואחרת אין. עמדנו שם וחיכינו. התיידדנו. קיטרנו על האנגלים. על השלומיאליות שלהם. על מה זה הדבר הזה, רק פקידה אחת, ומה יהיה איתנו עומדים פה תקועים, ולי בכלל יש פגישות חשובות, לא הפסקתי למלמל, פגישות שאני חייבת להיות בהם.

יצאתי בסערה מהיתרו וחיפשתי לי מונית שחורה. כמו בסרטים. מונית שחורה גדולה. עמדתי בתור, הגעתי לראש, שודכתי עם מונית. יש לך פאונדס, שאל אותי הנהג, לא, אמרתי, יורו. הסתובבתי וחזרתי לתוך הנמל תעופה ומצאתי אקסציינג' והחלפתי כסף וחזרתי לתור של המוניות והגעתי לראש התור וקיבלתי מונית, שחורה, גדולה, ובתוכה נהג חביב. הראתי לו את ההזמנה שלי עם הכתובת של המשרד עליה. הוא לא הכיר. הוא אמר שאין מה לדאוג, הוא יזין את הכתובת למכשיר שלו. אבל הוא לא הצליח להחליט עם האות האחרונה במילה החמישית היא L או I, והסדרן של התחנת מוניות קרא לו להתקדם כי הוא יצר תור אז הנהג נסע כמה מטרים ואמר לי שתכף הוא יעצור ויברר הכל ובאמת, די קרוב, הוא נעמד על אי תנועה וחזר להתעסק במכשיר שלו.

שוטרת דפקה על החלון של הנהג. היא אמרה לו שאסור לעמוד כאן והוא אמר שהוא יודע, זה רק לשנייה, עד שהוא ימצא את הכתובת, כי עדיף בעיניו, ככה אמר, שידע לאן הוא נוסע ולא יתקתק במכשיר בכביש המהיר. I reckon you are right, היא אמרה לו, we wouldn't want that, והם נפרדו כידידים והנהג מצא את הכתובת, זאת בכלל היתה J האות הסוררת,  ונסענו משם והגענו.

בתוך המונית בלונדון

שמחה במונית השחורה. אני לא רואה איך מישהו יכול להרגיש משהו אחר, חוץ מהתרוממות רוח, בתוך המונית השחורה

היו מתוכננות לי 4 שעות עבודה בלונדון, ובשעה 1500 בדיוק הם הסתיימו ואני יצאתי לחופשי. היה לי קצת זמן עד לטיסה חזרה והחלטתי לשוטט ברגל. המשרדים היו בתוך חצר פנימית עם ארבע כניסות. יצאתי מהחצר דרך הכניסה שהיתה מול המשרד וכמעט נפלתי לתוך התמזה. מעבר לכביש היתה ירידה תלולה וגינה קטנה ובית קפה גדול עם שולחנות בחוץ בקו המים. התיישבתי על ספסל בגינה ועישנתי סיגריה והיה לי רגע.

ואחרי שהרגע עבר אמרתי שלום לנהר, לגינה, למשרדים, והתחלתי ללכת. היה יום כחול ומצב הרוח שלי היה מרומם וכולם נראו לי כל כך נחמדים, נגישים, ששים לעזור. ויודעי אנגלית. הו, כמה זה קל כשכולם יודעים אנגלית. אני חושבת שכבר שכחתי את ההרגשה הזאת, של להבין הכל, להבין כל מילה, לדעת מה אומרים. זה היה כל כך מרענן. הלכתי, נכנסתי לחנויות, צילמתי פינות רחוב, אכלתי וכשנגמר לי הזמן לקחתי מונית חזרה להיתרו ובבת אחת, בתוך המונית הגדולה, יצא ממני האוויר והרגשתי כמה אני עייפה.

היתה שעת שקיעה והמונית נסעה בין נופים אורבאניים זרים ואני הסתכלתי על החוץ וחשבתי לעצמי שבחצי שנה האחרונה ביקרתי בארבע ערים אירופאית מרכזיות, ברלין, אמסטרדם, קופנהגן, לונדון, וכרגע הכל היה נראה לי קצת דומה. לא הבנתי פתאום את כל המהומה שלי, בתים חומים כאן, בתים חומים שם, מה זה משנה בכלל. למה כל המעברים האלה. מה אני מחפשת. מה אני חושבת שיש שם, בכל המקומות הזרים האלה.

היתרו, לונדון

מבט אחרון ופרידה. זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך גדר שקופה, וכל זה. גרסת לונדון

בטיסה חזרה לברלין היתה לנו טייסת ושוב חילקו אוכל, כולל, אחרי הארוחה, בקבוקים קטנים של בירה או יין או קולה, ממש כמו פעם, ובביקורת הגבולות בטגל שמתי לב שאולי בפעם הראשונה בחיים אני בתור הקצר, כי התור של "all passports" היה זניח בהשוואה לתור של ה EU. אחד אפס לטובת הזרים ובטגל נגמר יום הקסם שלי, יום סינדרלה, אז הלכתי ליציאה של האוטובוסים ולקחתי אוטובוס לאלכסנדרפלאץ .

באלכסאנדרפלאץ החלפתי ל U8. הרציף של ה U8 היה די מלא והיו עוד כמה דקות לחכות. עבר שם בחור צעיר עם הופעה רגילה לגמרי, גבוה עם שער בהיר וקפוצון אפור, ובכל זאת, בחור צעיר שראו עליו שאינו בסדר. הוא הלך, מעוקם משהו, לאורך הצריף אבל ממש מעל הפתח של הרכבת, ממש בקצה, וההליכה שלו היתה עקומה והוא כל כמה שניות הסתכל אל הפתח ופסי הרכבת ולי היתה הרגשה וודאית שהוא תכף קופץ פנימה. עוזב הכל וקופץ.

הסתכלתי מסביב. מה עושים? החלפתי מבטים עם כמה אנשים, אמרנו אחד לשני בעינים שכן, ראינו, ואנחנו לא יודעים מה לעשות, ובזמן הזה בחורה צעירה ניגשה אליו ונכנסה איתו לשיחה. היא משכה אותו בעדינות מעל הפתח והוציאה את הארנק שלה והם עמדו דיברו. הוא נראה שמח. ה U8 הגיע ועליתי עליו. אחרי שהתיישבתי ראיתי שגם הבחורה עלתה, וגם הבחור, ושהם עומדים, ושהוא טוחן לה את המוח בתוך הרכבת. היא ירדה ברוזנטהלרפלאץ. הוא עמד ליד הדלת של האובאן והסתכל אחריה. הייתי בטוחה שהוא יצא אחריה אבל הוא לא. הרכבת התחילה לנסוע. הוא הסתובב לתוך הקרון והתחיל לדבר בקול רם. הוא דיבר ודיבר וכולם התעלמו ממנו והשתדלו לא להסתכל עליו. כשירדתי בברנואר הוא עוד עמד ודיבר.

דמיאן רייס

ואתמול בערב הייתי הופעה (חינמית, סודית עלאק) של דמיאן רייס. אני ועוד 100 אנשים, אולי. #onlyinberlin

להיות בישראל

יום כיפור ושקט בחוץ ואני שומעת את המיית המזגנים, וציוצים של ציפורים, ותיקתוק של ברז דולף, טיף, טיף, טיף, אחיד, קצוב, טיפה, טיפה, טיפה, כמו בספירה לאחור. אבל ספירה לאחור לקראת מה? לקראת מה?

עוד כמה ימים אני חוזרת לברלין. או נוסעת לברלין. או נוסעת מכאן. או עוזבת. עוד כמה ימים, ואני לא יודעת איך לכנות את הפעולה הזאת, של לנסוע מכאן לשם, מכאן לשם, מכאן, איפה שחייתי רוב חיי ואני כרגע נמצאת, לשם, איפה שאני חיה עכשו וכרגע לא נמצאת. איך קוראים לפעולה הזאת? וגם, איך מכנים את מה שאני עושה עכשו, מה אני עושה עכשו, אני בחופשה? ביקור? הפסקה?

אני אוהבת את יום כיפורים בתל אביב. באתי בכוונה בתקופה הזאת של החגים, של יום כיפורים. בימים האחרונים, וגם לפני שבאתי, יצא לי להגיד את זה הרבה, שאני אוהבת את יום כיפורים בתל אביב. שזה כל כך מיוחד. עכשו יום כיפורים ועוד כמה ימים אני נוסעת ואני מרגישה את הפרידה מכסה אותי בצבעים חמים ועצובים, שמחה והקלה וצער על מה שלא היה וגעגועים מראש למה שתכף לא יהיה.

שדרות בן גוריון תל אביב

הכניסה של יום כיפור. הרחוב כבר התרוקן וטרם נכבש על ידי גדודי ילדים חמושים באופניים. כל הקסם

יש שקט מיוחד ביום כיפור או שזה הכל בראש שלי? השקט הזה, שיש בחוץ עכשו, הוא שונה משקט של שבת רגילה? אני שומעת את המיית המזגנים. כל הימים האלה בתל אביב אני שומעת את המיית המזגנים. השקט של העיר. אתמול, בתפר שבין רגיל וכיפור, הלכתי לבית של חברים לארוחה מפסקת. אחר הצהריים המוקדם, קצת לפני ארבע, הלכתי לאורך דיזינגוף ושדרות בן גוריון והסתכלתי על העיר מתקפלת. זה היה מקסים. בתי הקפה נסגרו והאנשים נעלמו והרחובות עוד לא נכבשו על ידי גדודי הילדים עם האופניים והעיר היתה פשוט יותר ריקה. היו בה פחות אנשים. זה היה אפוקליפטי ומקסים.

אני אוהבת את יום כיפורים בגלל זיכרונות וסנטימנטליות. יש לי זיכרונות טובים מימי כיפורים קודמים. גם זיכרונות וגם מאגרי ידע שנותנים לו משמעות עבורי. המלחמה. בן כיתה שאבא שלו נהרג. השנים הפכו את זיכרונות המלחמה ומשמעויות המלחמה לחלק מהיום הזה עבורי, ליום בעל משמעות. והדברים שעשיתי: נסיעות לצפון, שיט אבובים בירדן, רק אנחנו, סוחבים שוב ושוב את עצמנו ואת האבוב שלנו לנקודת ההתחלה כדי להנות מהשיט הקצר. ככה, כל היום. או ימי כיפורים בים. חוף זיקים. חוף פלמחים. או ימי כיפור של מסיבות סמים בעיר. או ימי כיפור על הגג של חברים. יש לי זיכרונות טובים מימי כיפורים. חשבתי שזה יהיה רעיון מצויין, להיות בישראל ביום כיפורים.

ערב יום כיפור, דיזינגוף

דיזינגוף, ערב יום כיפור. כמו דקה לפני האפוקליפטה. כמו רחוב שנכבש על ידי תנועות נוער. כמו חגיגת ילדים. כמו דקה אחרי ההפצצה.

להיות בישראל

זה הביקור השישי שלי בארץ מאז שעזבתי. קצב של שני ביקורים בשנה, ואני בביקור מספר 6. אני חסרה בשפה העברית את המילה לזה, לדבר הזה, לבקר בארץ המולדת בה אני לא חיה. זה לא כמו ולא דומה לשום דבר אחר. לשום חוויה אחרת. זה משהו בפני עצמו. לגמרי מצדיק מילה.

לבקר בישראל* עבורי זה חלק מהמשמעות של לא לחיות בישראל. זה חלק מהזמן, מרצף הזמן של החיים שלי מחוץ לישראל. זה לא חופשה. אי אפשר לקרוא לזה חופשה. לצאת לחופש זה, יותר מהכל, לצאת לחופש מעצמך, מעצמי. זה לנסוע למקום חדש, להיות טאבולה ראסה, להתענג על חוסר המשמעות, חוסר המעורבות, חוסר המחוייבות. זה להחליף, בבת אחת ולזמן מוגבל, את כל הסרטים בראש. זה לצאת מעצמך. לצאת מעצמי.

שקיעה, חופי תל אביב

היום יום אחרון שלי עם הים. מתנה לא צפויה: טיול יומי מול הים בשעת שקיעה

לבקר בישראל, עבורי, זה ההפך. בדיוק ההפך. לבקר בישראל זה כמו להתנפץ במהירות של מיליון אלף קמ"ש אל תוך עצמי. כמו צפרדע שמטיחים על חלון, אני נמרחת על מידרכות ההיסטוריה של עצמי. על כבישי העבר. על גרסאות קודמות. לבקר בישראל זה כמו לבקר גרסאות ישנות יותר של עצמי. זה לא מוציא אותי מעצמי, זה מכניס אותי בכוח של צנטריפוגה אל תוך מעגלי החיים הקודמים שלי. חיים עליהם וויתרתי.

לבקר בישראל זה לבקר את המקום בו בחרתי לא להיות. זה להיפגש עם אופציות של חיים עליהם וויתרתי. זה להסתכל בעינים על האלטרנטיבה, האלטרנטיבות. תראי, אומרים לי העצים, הבתים, הגינות הגזוזות, שלטי הרחוב, כל זה היה יכול להיות שלך. ראי על מה וויתרת. ראי מה בחרת לא. ובביקור בישראל אני הולכת ברחובות האלה ואומרת לא לעצים, לבתים, לגינות הגזוזות, לשלטי החוצות. לא, לא, לא, לא. אני לא. אני רק מבקרת.

לבקר בישראל, גם ביקור ממושך, כמו הפעם, ביקור של יותר משבועיים, זה לא כמו להיות בישראל. זה לא כמו לחיות בישראל. זה לבוא למקום שהכי טבוע בי ולהיות בו לא נטועה. זה כמו לשהות במצב של הקפאה עמוקה. לנוע בין הזיכרונות והאופציות. גן השבילים מתפצל סביבי לשני הכיוונים, לעבר העבר המלא, לעבר העתיד הריק. בביקור בישראל הזמן שלי תחום, מוגדר, מגודר. אני תחומה בלוחות זמנים. אין לי זמן ואני דוחסת את כל הוויתי אל תוך האין זמן הזה.

חומוס אבו מארון בתל אביב

האוכל הטוב בעולם. אכלתי כאן חומוס בכמויות לא סבירות ויצאתי עם כמה תובנות חדשות בנוגע להשפעות דיאטת חומוס על מערכת העיכול.

אני פוגשת את החברות שלי, האהובות, ומסביבינו התיקתוק נמשך, התיקתוק מתקתק. אני מנסה לספר להן את עצמי בזמן הקצר שנותר והזמן שלנו כל הזמן מתקצר. מתחילת הפגישה אני יודעת שיש לי פחות זמן איתן, פחות זמן לתאר את עצמי. אז אני מנסה לדייק, לדחוס, למיין, לבאר. אני רוצה לספר להן את עצמי, שיראו אותי, ואני רוצה להקשיב להן, להיות חלק מהחיים שלהן למרות שאני לא, ואני נזקקת לרמת עריכה ודיוק ותימצות שהופכים את הכל, הזמן, החיים שלי, לעוד יותר דחוס ואני כל הזמן מוצפת רגשות, מותשת מהמאמץ להיות.

השיחות שלנו הן רק ההיילייטס. כאילו יש מיליון אלף שעות שיחה ביננו איפשהו בעולם והשיחה שלנו האמיתית, הממשית, מה שבאמת אמרנו אחת לשניה, זה הקצה ותוצאה של עריכה מטורפת. רק הקטעים הכי חזקים, אמוציונאלים, דרמטיים, נשארים. שיחה שכולה מיצי קיבה. וזה אף פעם לא מספיק. אני אף פעם לא מדוייקת מספיק. כל הזמן אני שוכחת דברים, שוכחת לשאול, שוכחת לברך, שוכחת להגיב. אני לא מספיקה. עוד לפני שאנחנו נפרדות אני כבר מוטרדת ממה שלא אמרתי, לא שאלתי, לא הגבתי. מכל מה שלא הספקנו. בביקור בישראל אני כל הזמן שומעת את השעון מתקתק.

עם ישראל חי אבל משלם ביוקר

בלי מילים (בגינה הקרובה לביתי)

לבקר בישראל זה משהו שלא דומה לשום דבר אחר. אני מתהלכת כאן ואני לא אני, אני כמה גרסאות של עצמי וכולנו כאן ביחד, דבוקה של לירזיות, תופסות נפח ובו בזמן שקופות. אני מי שהייתי ומי שאני ומי שבחרתי לא להיות. לבקר בישראל זה כל הזמן לנסח את עצמי. לעולם ולעצמי. זה להגיד, זה להיזכר, שאני לא באמת אומרת לא לעצים, לבתים, לגינות הגזוזות, לשלטי החוצות.

איך אפשר להגיד לא לעצים, לא לבתים, לא לגינות הגזוזות, לא  לשלטי החוצות? איך אפשר להגיד לא לכל זה? אני לא אומרת לא. הכי הרבה שאני אומרת זה לא כרגע, לא עכשו. וגם זה אני לא אומרת. יותר מהכל אני חושבת, ואני רוצה להגיד, יותר מהכל אני רוצה להגיד שזה בכלל לא אתם, זה לא קשור בכם, בבתים, בעצים, בגינות הגזוזות, בשלטי החוצות. זה באמת, באמת, באמת, לא אתם. הפעם זה אני. לגמרי אני. לכרגע.

____

* בפוסט הזה אני כותבת "לבקר בישראל" כי זה נראה לי פחות פרובוקטיבי מ"לבקר בתל אביב". אבל זה גם פחות מדוייק. האמת היא שאני מבקרת בתל אביב. לא בישראל.

טיסה לפרנקפורט. יום בפרנקפורט. איפה פרנקפורט?

השבוע נסעתי, נסיעת עבודה, לכנס בפרנקפורט. הכנס נמשך 3 ימים, אני נסעתי ליום אחד. טיסת בוקר לשם, טיסת ערב חזרה. יום עבודה. הרגשתי מה זה איש עסקים מצליח נוסח שנות השמונים. טיסת בוקר למשרד, טיסת ערב חזרה הביתה. ועוד יותר, הכנס התקיים באזור הכנסים של מלון שרתוון, נמל התעופה. כלומר, שום בילבולי מוח של להסתובב בעיר, לחפש את המקום. נוחות על. מיקסום מטורף של הזמן. פחיסת הזמן לקוביית זמן דחוסה אחת.

אני אוהבת טיסות פנים וטיסות בתוך היבשת, שהן גרסא ארוכה יותר של טיסות פנים בעיני. טיסות בלי גבולות. בלי לעבור בגבול. בלי להידרש למעברי גבול. זה כל כך מרענן! זה כל כך הו אירופה! (אני יודעת שבארץ יש טיסות פנים לאילת. אבל אילת, בשם אלוהים, מה יש לטוס לשם?) לטיסות פנים יש חן וריח של נוחות אירופאית. כמעט שאננות.

אנשי עסקים מחכים לטיסה

אנשי עסקים. נעלים. תיקים. כוסות קפה חד פעמיות. הו, הדומות

טיסות פנים הן כל כך פשוטות שאני מתמלאת חששות וחוסר בטחון. למה אף אחד לא מסתכל על הדרכון שלי? הצלחתי לדלג מעל משטרת הגבולות? טעיתי בכיוונים? ואיפה האיש החביב בחולצה הלבנה שישאל מי ארז לי? מה, הם לא רוצים לדעת איך ארזתי, האירופאים המצחיקים האלה? בטיסות פנים אני תמיד מרגישה כאילו משהו חסר, מישהו פישל ולא עשה את העבודה שלו כראוי. זה היה קל מדי. זה עוד יסתיים בבכי.

טיסת הבוקר לפרנקפורט היתה טיסת עסקים, כלומר, טיסה של אנשי עסקים. חליפות ונעלים ותיקים הולמים ורק אני בג'ינס. בהמתנה לעלייה למטוס כולם החזיקו כוס קפה טו גו ביד אחת, עיתון או סמרטפון בשניה. היינו דומים. הרגשתי כמו פאוור וומן, כאילו אני לובשת ג'קט עם כריות כתפיים, ואני בחיים שלי לא לבשתי ולא אלבש דבר כזה, ג'קט עם כריות כתפיים. אפילו חשבתי שיש מצב שכולנו טסים כדי להשתתף באותו הכנס. או בכנס דומה לכל הפחות.

ואז אני יורדת מהמטוס לתוך בועת נמל התעופה של פרנקפורט ומחפשת איך להגיע אל הבית מלון בו מתקיים הכנס. נכון שזה במלון שרטון שבנמל התעופה, אבל עדיין, בטח צריך לעבור בחוץ, לצאת קצת, לראות משהו בדרך אליו. אז זהו, לא. שילוט פנימי הוביל אותי אל אולם העסקים של מלון שרתון סניף נמל התעופה. היו שלטים ואני הלכתי אחריהם. והגעתי. שום חוץ לא נכלל בזה. שום טיפה של אוויר צח.

פעם גרתי כאן: נמל התעופה של פרנקפורט

כל שם שם הנשמה מתה קצת. מתכווצת.

נמל התעופה של פרנקפורט הוא גוש בטון אין סופי שמכיל בתוכו בתי מלון ואולמות לכנסים ומשרדים ומגורים ומסעדות ודיוטיפרי כמובן והשד יודע מה עוד. עולם סגור שיש בו הכל, רק לא אוויר נקי. עולם של דיוטיפרי. עולם שהוא כמו איקאה רק גדול יותר. עולם של מוסיקת מעליות, גם כשאין מעליות ואין מוסיקה. עולם בו האוויר נשלט. עולם בו אפילו האוויר נשלט. למה בכלל המציאו את הדברים האלה? מרכזי נוחות ויעילות. כל שעה שאני שם חלק מהנשמה שלי מת.

הרעיון לעבור לברלין ניטע לי בראש בעקבות הצעת עבודה שקיבלתי מחברה גרמנית ענקית עם משרדים בכל מקום, ואותי הזמינו למשרדים ליד פרנקפורט. הם הזמינו אותי ליום ראיונות. עבדתי אז ולא ידעתי בכלל שאני מחפשת ושמרתי על כל ההרפתקאה בסתר. קבעתי אתם שאגיע בשישי ואחזור בשישי ואף אחד לא ידע. יצאתי מישראל בטיסת לילה בחמישי, נחתתי בנמל תעופה בפרנקפורט בשישי בוקר ולקחתי מונית למשרדים של החברה.

התוכנית שלי היתה להתראיין ואז לצאת לטייל בעיר, לראות עולם. הטיסה חזרה היתה טיסת לילה. יהיה לי יום שלם לשרוף שם. איזה כיף. בפועל הראיונות לקחו שעתיים, נפגשתי עם 4 גברים שונים ולכל אחד מהם אמרתי את אותם הדברים ויצאתי מזה תשושה ובלי רצון לחיות. וגם היה דצמבר וקר ורטוב. בקיצור, לקחתי מונית חזרה לנמל התעופה והעברתי 10 שעות שם בפנים, בהיכל המודרנה הזה, עד לטיסה שלי. 10 שעות באולם נוסעים. זה שווה ערך ללעבור לגור שם. אותו הדבר. כשעליתי על הטיסה אחרי יום שלם של מעט מאוד עד כלום, אמר לי איש עסקים מנצנץ, וואו, היה לך יום קשה אה?

טיסה, כנף מטוס

טיסה, כנף מטוס, שקיעה נוצצת

טוב, אני לא יודעת, אין לסיפור הזה פואנטה. טסתי לפרנקפורט, מעולם לא הייתי בפנקפורט, חזרתי. הכנס היה מרתק. הטיסה נמשכה שעה ורבע, אבל תכלס שמתי לב שזה שעה, רבע שעה מוקדשת לקטע הזה של נסיעה מטורפת בחיפושים אחרי מסלולי טיסה, שעה נטו באוויר. הנוף היה יפה. בחזור ישבתי ליד קבוצה של נשים קוראניות והרגשתי עייפה כאילו קטפתי תפוזים במשך שבועיים רצופים.

 

יהודים נודדים. Vae victis

"שום מהגר יהודי ממזרח-אירופה לא יבוא לברלין מרצונו. היכן תמצא אדם שיבוא לברלין מרצונו?" (יוזף רות, "יהודים נודדים").

אני אוהבת לקרוא ספרים על המקומות בהם אני נמצאת. זה מעבה את המציאות שלי. אני אוספת נרטיבים סיפרותיים ומרגישה עשירה. מרגישה חלק ממשהו קיים. זה מאפשר לי להסתכל החוצה, על החיים, מתוך הקשר, כחלק רצף, עבר והווה, מערכות יחסים וקשרים, נקודות התייחסות. זה מאפשר לי לטייל בהווה במקומות בהם יש לי גם עבר. וגם שוליים. וזה מאפשר לי להתבונן ברצף, בהשתנות. ככה היה פעם. ככה זה היום. וזה מוסיף לי אנשים לדיאלוג הפנימי שלי, אנשים לדבר איתם.

ספסל

"ברלין היא תחנת מעבר ששוהים בה פרק זמן ארוך יותר בשל אילוצים כלשהם." כותב רות "אין גטו בברלין. יש רובע יהודי. לברלין מגיעים המהגרים שרוצים להגיע לאמריקה דרך המבורג ואמסטרדם. בברלין הם נתקעים לעתים קרובות. אין להם די כסף. או משהו בניירות שלהם אינו כשורה. (כמובן: הניירות! מחצית חייו של יהודי מתבזבזים במאבק חסר תוחלת בניירות)."

למשל יוזף רות, המחבר של "יהודים נודדים". אני רוצה להגיד לו, ראה יוזף, ראה כמה המצב השתנה. היום קל למצוא אדם שהגיע לברלין מרצונו. תזרוק אבן בברלין והיא תנחת על מישהו כזה, אדם שהגיע לברלין מרצונו. הספר הזה הוא הקפאה של רגע, קפסולת זמן, רגע שהיה והונצח ועבר ועכשו הוא ספר, תמונה, תזכורת. מצב היהודים באירופה בשנת 1927. אני קוראת וחושבת על מה שהיה ומה שהשתנה ומה שנשאר אותו דבר.

היום כולם רוצים להגיע לברלין, יוזף. כולם. והרבה גם מגיעים.

רות כותב על יהודי המזרח – המזרח של אירופה, לא המזרח שאליו אנחנו מתכוונים היום במילים, יהודי המזרח – שהגיעו אל המערב, ועל הקהילות היהודיות בוינה, ברלין ופריז, ועל הקהילה ברוסיה ועל המהגרים היהודים לארצות הברית, ועל המראה המפחיד הזה, המראה של מישהו חדש, מישהו שרק הגיע. על הקהילה היהודית בוינה והמהגרים החדשים שהגיעו אליה מהמזרח הוא כותב: "איש לא יעשה למענם דבר. דודניהם ובני עמם, שיושבים ברובע הראשון במערכות העיתונים, הם כבר 'וינאים", והם אינם רוצים להיות קרוביהם של יהודי המזרח או להיחשב חלילה בטעות בעצמם כיהודי המזרח". הסנוביות של המהגרים הוותיקים כלפי החדשים. תמיד מרתק אותי, הסיבות שמיילדות סנוביזים, המקומות והדרכים בהם אנחנו מתנשאים על אחרים, המקומות והדרכים בהן חברה אנושיות מייצרת לעצמה שכבות וריבודים.

ברלין

"בברלין יכול רוכל" כותב רות "להתבסס ולהתקדם בעיסוקו. הוא יטמע מהר יותר מעמיתיו בוינה. ברלין מטשטשת את ההבדלים בין האנשים וממיתה תכונות אופי מיוחדות. לכן אין גטו גדול בברלין"

לפני שבוע ישבתי עם חברה באיזה מקום על פינת רחוב, שתינו יין. הגיעה מישהי, מתנשמת, גוררת מזוודה, מחפשת. היא שאלה את המלצרית במקום משהו. היא דיברה בקול חזק מדי, באנגלית משובשת עם מבטא ישראלי. אמרה שהיו אמורים להשאיר לה כאן מפתח, ואיפה, ומה, ולאן ללכת. שתינו השתתקנו. בלי לתאם את זה, בלי להסתכל אחת על השנייה, התכווצנו בשקט בכיסאות שלנו. לא רצינו שתדע.

אבל מה לא רצינו בעצם? שהיא תדע שאנחנו ישראלית? שאחרים ידעו שאנחנו כמוה? ואולי מה שלא רצינו זה להיזכר, לראות ממש, כמה היא דומה למה שאנחנו היינו? לא לזכור שככה היינו? למה תמיד יותר שווה להיות וותיק? זה מין חוק כזה בקהילות מהגרים, הוותיקים שווים יותר. כמו בקיבוץ. או, בקיבוץ בכלל הפכו את זה לשיטה: הקצאת המשאבים המשותפים נעשתה בהתאם לוותק. זה היה המפתח. למה דווקא וותק? אולי, אני חושבת פתאום, זה תפיסה שהשתרשה מתוך הרגלים ונורמות של קהילות מהגרים.

כל שיחה של מהגרים נפתחת בשאלה מתי הגעת, כמה זמן אתה כבר פה? בקהילה של המהגרים שחייתי בה בהודו היינו בערך 200 אנשים. אולי 200 אנשים. והמידרג החברתי היה לגמרי תלוי וקשור בשאלת המתי הגעת? לפי זה אנחנו מודדים אחד את השני. זה המקבילה של מצב סוציו אקונומי. מתי הגעת? כמה זמן אתה כבר פה? ואף אחד לא אומר את זה, אבל מתחת למילים מונחת הנחה: אלו שהגיעו קודם שווים יותר.

גשר, ברלין

גשר בפרנצלאוור-ברג, ברלין. רות בהקדמה שצירף לספר בשנת 1937: "כשכתבתי לפני שנים רבות את הספר הזה…עדיין לא היתה קיימת הבעיה החמורה הנוגעת ליהודים במערב אירופה. בתקופה ההיא חשוב היה בעיקר לעורר הבנה בקרב הלא יהודים ובקרב יהודי מערב אירופה לאסונם של יהודי המזרח: בייחוד היתה לכך חשיבות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שאיננה אמריקה, כפי שאפשר היה לצפות, אלה גרמניה"

"יהודי מקומי אינו מעוניין שיהודי זר שהגיע מלודז' לפני זמן קצר יזכיר לו את סבו שלו שנולד בפוזן או בקטוביץ. האזרח הזעיר בורגני שמעמדו בסכנה מתעלם מעמיתו המהגר, אך אפשר להבין את ההתנהגות הזו, התנהגותו של אדם הרוצה לעלות בסולם הגבוה למדי ולהגיע אל המרפסת של הבורגנים האמידים, המרפסת של הנוף היפה והאוויר הטוב. למראהו של דודן מלודז' עלול האזרח הזעיר בורגני לאבד בנקל את שיווי משקלו וליפול מן הסולם אל התהום".

הוותיקים שווים יותר ומשהו בשווי שלהם נפגע כשמגיעים חדשים. כאילו מי שהגיע קודם תפס איזה נתח, מילא חלל, וההגעה של החדשים מקטינה את החלל שלו. גם אנחנו חוששים מהצפה של ישראלים את העיר. חוששים שזה יפגע בנו איכשהו. אנחנו גם לא רוצים להיתפס כמי שרק הגיע. המהגר, מהרגע שסיים את אקט ההגירה, האקט הפיזי, הכי לא רוצה להיחשב למהגר.

יוזף רות חי בברלין בין השנים 1920 – 1925. "יהודים נודדים" פורסם ב – 1927. הוא עזב את גרמניה ב – 1933, אחרי עליית היטלר לשלטון. בשנת 1937 כתב הקדמה חדשה לקראת הוצאה מחודשת של הספר בגרמניה. הוא נפטר בפריז בשנת 1939. לא שואה. אלכוהול ועוני ויאוש.

ברלין, כנסיה

ברלין, כנסייה. "העולם אינו שואל את הנודד לאן מועדות פניו" כותב רות על הסתירה הנוראה הזו בין הנודד והקבועים "אלא מנין הוא בא. והרי היעד הוא שחשוב לאדם שיוצא לנדודים. לא נקודת המוצא".

שום דבר אופטימי אין בספר הזה. הוא אנושי. מאוד אנושי. אבל לא אופטימי. רות מתאר את חוסר התכלית של כל סוגי הקיום היהודי. הבדידות. הניתוק. הרצון להשתלב. הרצון להישאר אחרים. הסתירות הפנימיות. האין דרך.

לוואי שהייתי מתברך בתבונה ובחסד הדרושים כדי להציע מוצא מקשיי המצב הנוכחי" כתב בהקדמה משנת 1937. "הכנות, אחת המוזות הצנועות של הסופר, שפעמים רבות אין שמים לב אליה, מאלצת אותי לסיים את ההקדמה הזו, השנייה לספר הזה, בנימה פסימית:

  1. הציונות היא רק פתרון חלקי של שאלת היהודים. 
  2. לשוויון זכויות מוחלט, ולמעמד של כבוד שמתוך חירות חיצונית, יוכלו היהודים להגיע רק כאשר 'העמים המארחים' שלהם ישיגו חירות בתוכם פנימה ויגיעו לאותו מעמד של כבוד המאפשר אהדה לסבלו של הזולת. 
  3. בלא נס אלוהי, כמעט אי אפשר להניח שה'עמים המארחים' יגיעו לדרגה כזו של חירות פנימית וכבוד. 

היהודים הדתיים יכולים להתנחם באמותנם בחסדי שמים. אשר לאחרים, לא נותר להם אלא הפתגם הלטיני – vae victis, אבוי למנוצחים". 

פרחים

והפרחים לנודדים. מתי הפכו הנודדים למהגרים? הייתי מעדיפה להיות נודדת על פני מהגרת. יש בזה יותר קסם. יש בזה בכלל קסם. במהגר אין. מהגר או קשה יום. נודד הוא אדם חופשי.

 

כל המתיקות הזאת. על פריחת הזוטות החמודות בגרמניה, 1933

כשארזתי את החיים בארץ לקראת המעבר לברלין נדרשתי לשאלת הספרים. בגלל בעיית המשקל, כלומר בעיית ה-יש-יותר-מדי-דברים-להעביר-ופחות-מדי-משקל-מותר, שאלת הספרים נהייתה קריטית. איזה ספרים להביא איתי? ביחסי עם ספרים אני תמיד בצד המופסד: הם כה רבים, אני רק אחת. בעיית המשקל היא מטאפורה מרושעת לבדידותו של הקורא.

השקעתי הרבה זמן ומחשבה באקציה הפרטית שלי עד שקיבלתי החלטה: אקח איתי עד 4 ספרים ורק ספרי שואה שעדיין לא קראתי. תחת ההגדרה של ספרי שואה אני מכניסה את הספרות ההיסטורית והבדיונית שעוסקת ביחסי יהודים גרמנים עם עדיפות קלה לשנות השואה.

עברתי כמה סבבים ביחסי לספרות שואה. בשנות הנעורים היתה לי תקופה של סופרים גרמנים כמו מאן, לנץ, גראס, רמארק, וגם צוויג (אוסטרי אמנם) ועוד. באוניברסיטה היתה לי תקופה ארוכה וקשה של ספרי שואה מכל וכל, כל מה שתורגם. ומתישהו זה דעך. או שהספקתי להתעניין בנושא, או שתחומי העניין של התרחבו, לא יודעת בדיוק, אבל זה דעך. לברלין הבאתי איתי ספרים טובים, מומלצים, שעוסקים בנושא, מהשנים האחרונות שעדיין לא קראתי. לתוך ההגדרה הזאת ולתוך המזוודה שלי נכנסו: "יומנים" של קלמפרר, "רקוויאם גרמני"של עמוס אילון וחוברת "המעורר" 3 שמוקדשת לפאול צלאן.

זריחה, אלכסנדרפלאץ

זאת לא שקיעה, זאת זריחה. 0900 בבוקר בערך. זריחה חורפית של חודש דצמבר בו החורף לא מגיע, החורף לא בא! (טפו טפו טפו)

מאז הם שוכבים לצד המיטה. למרות שהרעיון לקרוא אותם דווקא פה עדיין נראה לי רעיון מעולה ונכון, טרם הספיקותי. אני יכלה לספר מלא הסברים לזה, ומעדיפה שלא. בנוגע לקריאה מותר לי להיות לא הגיונית ולא לפעול לפי תוכנית ואפילו להיות קפריזית. זה רעיון מעולה, הספרים ישנם, מתישהו. והנה, איכשהו, לתוך התסבוכת הזאת, הסתנן הספר "סיפור של גרמני 1914 – 1933" של סבסטיאן הפנר, ספר שלא הכרתי והגיע אלי דרך המלצה של חבר. המלצה פלוס להניח את הספר הפיזי ביד.

הספר מתחיל ב 1914 ומגיע עד סופה של 1933 אז עזב הפנר את גרמניה. הוא נכתב ב 1939 ופורסם בתחילת התשעים, אחרי מותו של המחבר. בספר הפנר מתאר חייו, חיים של נער ברלינאי בורגני בשנים ההם, והוא מתרחש לגמרי לגמרי ברחובות ובכיכרות בהן אני חיה. זה מייצר אינטימיות מסויימת עם הטקסט, להכיר בדיוק, לא רק בדימיון, את המקומות בהם הוא מתרחש.

בהתחלה, בשנים של מלחמת העולם הראשונה, הרגשתי שאננה ומוגנת. הקריאה היתה פשוטה ומעניינת  ומדי פעם צהלתי למקרא שם של מקום שאני מכירה. קצת כמו תיירת נרגשת, הייתי כאן! הייתי כאן! אמרתי לעצמי. אבל לקרוא על השנים ההן זה תמיד קצת כמו להיכנס עמוק לתוך חור שחור. כמה שהתקדמתי בספר, והספר התקדם בשנים, נהייה לי יותר קשה. לא רציתי להגיע לשם. לרגעים אפילו שקלתי לעזוב אותו באמצע. למי יש כוח, כל הכובד הזה, זה כל כך מדכא. הנה 1933 מגיעה. הנה הס"ס נכנסים לבית המשפט ופוקדים על כל היהודים לצאת. הנה כולם עולים על מדים חומים עם סרט זרוע. למי יש כוח, אני הרי יודעת איך זה יסתיים.

אלכסנדרפלאץ

טוב, אז יש מוטיב חוזר. אכן. ותודה לאינסטאגראם והפילטרים השונים

לא עזבתי, לפחות לא פיזית, המשכתי לקרוא. ומתישהו באותה שנה ארורה, 1933, סבא וסבתא שלי עדיין כאן, בברלין, במיטטא, ברחובות בהן אני חיה, הפסקתי לחשוב על הכאן ועברתי לחשוב על ישראל. על השם שהוא גם, עבורי, אצלנו, עלינו. מתי הפכה ספרות שואה לספרות אקטואליה עבורי? אני לא זוכרת. וזה לא שספרות אקטואליה אני קוראת, ממש לא.

אני חושבת שהספר הפוליטי האחרון שקראתי היה "הזמן הצהוב" של גרוסמן. אני שמחה שמוצאים ספרים שעוסקים במצב ולא מסוגלת לקרוא אותם. היאוש גדול מדי. ספרות עבורי זה גם בריחה, גם אסקפיזים, ואלוהים, אני מעריכה מאוד את עמירה הס אבל לא מסוגלת, לא מסוגלת לקרוא את "לשתות מהים של עזה". נדמה לי שאני מודעת למצב, נדמה לי שאני יודעת מה קורה, ואני מעדיפה לצרוך את המצב דרך הפריזמה המפגינה. לפחות עושים משהו, עומדים, צועקים, נושאים שלטים, כאלה, לא לבד עם הספר והבושה.

את הספר של הפנר קראתי כספר שמתאר מה קרה שם, כלומר כאן, ואז, עד פרק 29. בפרק הזה, שנת 1933, הפנר כותב על הפיתוי הגדול להתנתק מהמצב. ואז המחשבה שלי עברה פנימה, לשם, כלומר ישראל, ולעכשו. אקטואליה. הרי גם הגירה היא צורה של התנתקות.

אלכסנדרפלאץ

אה, לא שוב! לא שוב! לא שוב! כן שוב. באחד הפעלולים המשעשעים של הגורל התמונה הזאת זכתה להפוך וויראלית בטוויטר

הפנר מנסה להסביר איך, בשנת 1933, במהלך כמה חודשים, הפכו חלקים גדולים מן הציבור הגרמני לנאצים, ומה עשו האחרים. איך התרחשה התבוסה האנושית הזאת, שאיפשרה את מה שבא אחר כך. הוא כותב: "רבים מן החיים שם היום מצויים במצב נפשי שכל מתבונן שפוי היה מכנה מחלת נפש, או לפחות מקרה של היסטריה קשה". הוא מדבר על ההפתעה שבהשתלטות הנאצים על המרחב הציבורי ועל הטוטאליות שלה. "בו בזמן נדרשנו לא רק להיכנע" הוא כותב "אלא לעקור ממש. עסקה קטנה עם השטן – ושוב לא השתייכת עוד לכלואים ולנדרפים, אלא למנצחים ולרודפים". החזקים תמיד גדלים, תמיד צוברים עוד כוח. הימין רק גדל, כל השנים הימין רק גדל. למה זה?

בפני מי שסירב לערוק נמצאו כמה אופציות, או פיתויים בלשונו של הפנר. למשל הפיתוי לבחור ב"יאוש גמור וללא מוצא". הדרך להתמודד עם זה, הוא כותב, הדרך שבחרו רבים מהמבוגרים בגרמניה, למשל, היא בריחה לעולם האשליות, ו"בראש ובראשונה אל אשליית עליונתם". הסנובים, אני חושבת, אלו הסנובים שקוראים עיתונות זרה, תומכים בחרם ומחכים לכישלון הגדול. "את כניעתם ואת חוסר האונים המוחלט שלהם הסוו אפילו מעצמם, כדי שיוכלו לשמר את מעמדם כצופים מלמעלה ומהצד…".

פיתוי אחר הוא להתמלא מרירות ושנאה. "…להרים ידיים אחת ולתמיד ולשלוח לעזאזל את העולם כולו מתוך אדישות סבילה הגובלת בהתרפסות, לבצע התאבדות מוסרית מתוך כעס והתרסה". המחלה של השמאל, שנאה עצמית, מחלה אוטואימונית. "למרבה הצער" כותב הפנר "אלו האנשים שהיוו את עיקר האופוזיציה הגלויה בגרמניה, ולכן אין פלא שהיתה זו אופוזיציה חסרת מטרה, ללא כל שיטות פעולה, ללא תוכנית וללא מבט ברור לעתיד"

ברווזים

יש ברווזים באגם. תמונה מטיול שבת. חמידות ומתיקות ופוצי מוצי ומהמם, מקסים, מרגש

ויש את הדרך השלישית, הדרך בה הוא ולטענתו רוב הגרמנים בחרו. הפיתוי להישאר טהור ונקי. "לא רק להימנע מכל שיתוף פעולה, אלה גם להישמר מן ההרס שמביא עמו הכאב ומן החורבן שמביאה עמה השנאה". ועוד: "בניגוד לשתי צורות ההתנתקות האחרות מצאה לה דרך זו בהמשך סוג של ביטוי פומבי…בין השנים 1934 – 1938 התפרסמו בגרמניה כל כך הרבה זכרונות ילדות, רומנים משפחתיים, אלבומי נוף, שירת טבע וזוטות חמודות מכל המינים…"

הו יא, זוטות חמודות. הטרנד של ימינו. אנחנו חיים בעידן של זוטות חמודות. חתולים ואוכל, שקיעות צבעוניות ושימוש חסר בקרה במילים כמו חמידות, מתיקות, יקרה, מהמם, אהובה, אהבה על כל נגזרותיה, ועוד חתולים, שקיעות, אוכל. אולי כל המאמי והמהממת הזה של פייסבוק ושאר רשתות חברתיות זה הדרך שלנו לא לראות? ולא רק שלנו הישראלי, שלנו המערבי, מסתכלים על חתולים כדי לא להסתכל על עצמנו, עולמנו, ערכינו, שקיעתנו. כמה קל לאהוב חתולים, כמה קשה לאהוב בני אדם.

בסוף כל משפט של יאוש יושבת אופציית ההגירה. טרפת האזרחות הכפולה. כולם כולם רוצים דרכון זר, שיהיה, על כל צרה. "כן, בגרמניה של אז תלינו איזה תקווה מעורפלת בהגירה…מאחר שקשה לאדם לחיות ללא תקווה, נותר רק לקוות למשהו מבחוץ".

שקיעות

שקיעות נוגות. בברלין ימים של אור יפהפה. שנת 1933 היתה מצויינת ליין המקומי, כותב הפנר, שנים אחר כך עוד התגעגעו אליה

אני לא חשבתי על המעבר שלי לברלין כעל הגירה, ולא שהמצב הביא אותי לרצות לעזוב. חשבתי על תקופה, מעבר, ניסיון, הרפתקאה. אם זאת, לנוכח שהותי המתמשכת כאן והמחיר שהיא גובה והשינויים שאני עושה בחיי כדי לאפשר אותה, אולי שגיתי, אולי אני לא כנה? אולי זאת כן הגירה? מתי יודעים? ולמה לעזוב? אני עדיין חושבת שאני, ורובנו, לא עזבנו בגלל המצב. מהגרים מסיבות הרבה יותר אישיות, יחסים בין אנשים, משפחה, כאלה. אבל אולי אני טועה?

פגשתי כאן מספיק אנשים שטוענים שעזבו את ישראל בגלל המצב. גם יאיר לפיד, בעצם, זה היה הנרטיב של הדברים שלו, המצב קשה, אז אתם בורחים, ידה ידה. אולי זה לא, כמו שחשבתי, מין תירוץ עלוב כזה של השמאל הרפוי, אני לא יכול לסבול את הכיבוש והבושה אז עזבתי, אולי זה כן אמיתי? הפנר מציע את האופציה שזה אמיתי.

ולמה אני קוראת את הספר הזה כאן וחושבת על ישראל? אולי גם זה גם סוג של בריחה, הדחקה, כי שם לא הייתי מסוגלת לקרוא על המצב וכאן אני קוראת על המצב בגרמניה בשנות השלושים וחושבת על שם כי אני מפחדת להסתכל כל כאן? מה אני מדחיקה ועל מה אני לא מסוגלת להסתבכל? הדחקה על הדחקה, אללי, איזה ברוך!

אנקדוטות:

  • קראתי את הספר בכל מיני מקומות בחוץ, בתי קפה, אובאן, וכל פעם שהוצאתי אותו הרגשתי אי נוחות. פחדתי שיזהו את הספר, אולי לפי התמונה בכריכה של הפנר הצעיר, יזהו וידעו שאני קוראת ספר נגדם. ספר שמבקר אותם. אבל למה זאת אני שמרגישה אי נוחות?
  • פעם אחת קראתי את הספר באובאן. לידי התיישב ילד מקומי, בהיר שער ועינים ופנים, עם אוזניות עליו, מקשיב למוסיקה. הוא ראה את הספר שלי ולא הפסיק להסתכל, כל פעם העינים שלו חזרו לספר. קיוויתי שהוא ישאל אותי, שיהיה סקרן מספיק כדי לשאול אותי. הוא לא היה, ואני לא הייתי נדיבה מספיק כדי להגיד לו: זאת עברית. למה לא אמרתי? למה התעקשתי שהוא ישאל?
  • בשנת 1933 היו להפנר יחסים רומנטים עם צ'ארלי, בחורה יהודיה. הוא מתאר אפיזודות משעשעות כגון שניהם יושבים בגרונוולאד, מתמזמזים, ומדי פעם קבוצת ילדים עוברת לידם וצועקת "מוות ליהודים" וכאלה. וכל פעם שהוא כותב על צ'ארלי, כל פעם, הוא מכנה אותה "ידידתי הקטנה צ'ארלי". הקטנה. כל פעם.
שקיעה

שקיעות, נו פילטר

סוף הקיץ, המשך החגיגות: החיים כספארי

בריכות, סוף הקיץ

אפשר להתחיל בחגיגות סוף הקיץ, ביום ראשון פותחים את הבריכות. כשהקיץ התחיל, אי שם בראשית יוני, סגרו את הבריכות. עכשו, כשהקיץ מגיע לסיומו, פותחים אותן. אני כותבת את זה בקיצור תמציתי, אבל במהלך הקיץ העברתי הרבה שעות בנסיון להבין את העניין הזה עם הבריכות ואיך הגענו לכזה עומק של אי הבנה.

עוד לפני שהגיע הקיץ, כמו שעון, הגיעו המחשבות על כך שאני צריכה להכין את עצמי לקיץ. כלומר ספורט, כלומר חיטוב, כלומר דיאטה, כלומר משהו. או אז בתהליך מחשבתי מהיר פסלתי מגוון אופציות והחלטתי על שחיה. בריכות. הקיץ הזה יהיה הקיץ בו אני חוזרת לשחות. הרבה זמן תיכננתי את זה ובתחילת יוני, עם רוח גבית מחברים שהגיעו לביקור, חדרתי למוסד, דגמתי את הבריכה וראיתי כי טוב.

שבוע אחרי כן הבריכה נסגרה. זה התחיל מוזר, לא צפוי. החברה מהפסקה הקודמת לקחת את בן זוגה להראות לו את הבריכה. הבריכה היתה סגורה. היה שלט עם כיתוב בדיו אדום בכניסה. החבר, שקצת מבין גרמנית, אמר שהבריכה סגורה. אני אמרתי שזה לא הגיוני ורצתי לאתר האינטרנט העירוני של הבריכות, לראות מה קורה. אכן, בעמוד של הבריכה שלי יש הודעה בדיו אדום. בתרגום של גוגל טרנסלייט ההודעה אומרת ככה: Dear visitors, the bathroom is from 15.06.2013 to 01.09.2013 not seasonally public bathing available.

בריכת שחיה, מיטטא

הבריכה, כפי שזכיתי לראות אותה לפני בוא הקיץ

או קי, אמרתי לחברים, לא לדאוג, זה רק המקלחות שלא עובדות. הם הסתכלו עלי ושתקו. אני הייתי נחושה, הרגשתי בשליטה, אפילו לא טרחתי להראות את הכיתוב החשוד לחברים גרמנים. במקום זה החלטתי להתקיל את הבריכה. עשיתי בה ביקורי פתע, ניסיתי לתפוס אותה לא מוכנה. זה לא עבד, אז עברתי לבדוק 2 בריכות אחרות במיטטא (mitte). גם בדפי האינטרנט שלהן הופיעה אותה הודעה מסתורית. זה כבר ממש לא הגיוני: 3 בריכות במיטטא שהמקלחות שלהן קורסת דווקא בקיץ? הו, מה רבה ההשתוממות.

שאלתי את חברי הגרמנים. הם היו נבוכים, כמובן, שאלות זה דבר נורא מביך, ובסוף הסבירו לי שכן, מה שכתוב שם לא קשור בכלל למקלחות, זאת הבריכה שסגורה בקיץ. תפתח בתחילת ספטמבר. ביקשתי הסברים אבל זה הביך אותם כל כך שעזבתי את זה ככה. החברים שלי, מצד שני, דיווחו יום אחד שהגיעו לרמת נינוחות כה רבה עם ידיד מקומי עד שהעזו לשאול אותו על העניין. לא הייתי שם אבל ככה אני מדמיינת את זה:

היא: למה הבריכות סגורות בקיץ?

החבר המקומי: אה…כי קיץ

מבטים. שתיקה. הם מסתכלים עליו. הוא עליהם. מישהו, אני מנחשת שהיא, נשברת ראשונה, עושה תנועות של אי שקט, אול בראש, אולי סימן שאלה בעינים, גבה מתרוממת, מילה שנפלטה בשקט: נו?

החבר המקומי: בקיץ הולכים לאגמים

!

ברלין, נהר

עוד מאגר מים ברלין. אטרקציה. לפחות לא שלחו אותנו לשחות בנהרות. אבל למה בעצם? למה לבזבז מי אגם אם יש נהר קרוב יותר?

סאפרי סטארט אפ, המשך החגיגות

ביום שישי הבא מתקיים אירוע בשם Startup Safari במסגרתו יוכלו המשתתפים לבקר במשרדים של חברות סטראט אפ מקומיות. באתר של האירוע יש ממשק אינטראקטיבי שמציג את השעות והמשרדים וכל אחד יכול להחליט באיזה שעה ולאיזה משרד הוא רוצה להגיע. שבוע לפני, הרבה מהמשרדים המארחים בתפוסה מלאה. אנשים נרשמים לסטארט אפ ספארי.

אל הקיבוץ היו מגיעים לפעמים אוטובוסים מלאים בתיירים מחו"ל. הם באו לראות את הקיבוץ. היו לוקחים אותם לסיבוב דרך העיגול (הכיכר המרכזית של גבעת ברנר), החדר אוכל, בתי הילדים, אזור התעשיה, השדות, הבריכה, חזרה לעיגול. לפעמים הם היו מצביעים עלינו מהחלונות של האוטובוסים שלהם. "תראו תראו, ילדה יחפה" דימיינתי שהם אומרים אחד לשני, או "תראו תראו, ילדה על אופנים", או "תראו תראו, פרות". הם באוטובוס הממוזג, אנחנו בכלוב השקוף.

למה בני אדם מסתכלים ככה על בני אדם? למה התיירים ההם הסתכלו עלינו, ילדים בבית שלהם, בשטח המחייה הטבעי שלהם, ומה הם ראו כשהסתכלו? מה מצפים המשתתפים בסטראט אפ ספארי לראות במשרדים ומה רוצים המשרדים, החברות, המארגנים, מה הם רוצים שיראו? הייתי רוצה להיות מסוגלת להסתכל על אנשים ככה, לבהות בהם, אנשים בתוך החיים שלהם, אבל אני לא יכלה. זה מביך אותי. זה פולשני וחודרני בעיני, להסתכל על אנשים כאילו היו תמונת נוף, אטרקצית מים, גן בוטני.

Maybachufer

לא מסוגלת לצלם פנים של אנשים. התמונה מגדות Maybachufer, שוב מים, נראים ירוקים משהו

היום הייתי במוזיאון בתערוכה די משעממת. הדבר שהכי עניין אותי במהלך השיטוט היה האיש באוורול הלבן שעמד ליד החלון וצבע במברשת קטנה את המשקופים. חשבתי שזאת היתה יכלה להיות תמונה נפלאה, לו אך העזתי לצלם אותה. אבל לא העזתי. אני לא מסוגלת לצלם אנשים בפנים. הייתי רוצה להיות מסוגלת, כי זה מה שמעניין באמת בתמונות, אנשים והפנים שלהם, אבל אני לא.

כל חודש, בליל ירח מלא, עושים בטירוונאמאלי שבטמיל נאדו, הודו, פראדקשינה. זה אומר הקפות, ופולחן ישן והאמונה שלהקיף את ארונצלה, הר מדהים לצד טירוונאמאלי, תביא ברכה על המקיף, תנקה את הקרמה שלו. בליל ירח מלא המקום מתמלא בעולים לרגל מכל דרום הודו, מאות אלפים שמגיעים כדי להקיף את ההר. מאות אלפי אנשים, זרימה, נהר אנושי, מסלול מעגלי של 18 קילומטר, הר אחד, אירוע מדהים. חודש אחד אני ובן זוגי יצאנו לתעד. אני צילמתי את הזרם, פעם מגיע מולי, פעם אני חלק ממנו, לפעמים בצד. הוא צילם את הפנים של היושבים לצידי הדרך. הצמיד את המצלמה אליהם. הקטעים שלו היו הרבה יותר מעניינים ואני לא מבינה איך הוא היה מסוגל לעשות את זה.

במזרח כולם עושים את זה, מצמידים מצלמות לפנים של "המקומיים" כי הרי כאן זה המזרח, הכל מותר, והם "מקומיים". בטיול בבורמה לקח אותנו מדריך רגלי לראות כפרים אותנטים ובהם אנשים אותנטים עושים עבודה אותנטית (קליעת סלים) ואמר לנו שזה בסדר, מותר לנו לתקוע להם מצלמות בפנים, הם רגילים לזה. וכך עשינו. כל אחד יכול להיות בכל רגע נתון חיה כלואה בכלוב זכוכית.

שמים כחולים

שמים וצמרות עצים, כחול וירוק

בברלין יש מוזיאונים שמשחזרים את החיים של פעם, או החיים במזרח גרמניה, חיים שאינם עוד. אבל רבעק, הוציאו את האנשים מתוך התצוגה! הם לא ניצבים שם, מדגמנים את חייהם, הם המשיכו הלאה. האוטובוסים של התיירים בקיבוץ או גדודי המערבים עם המצלמות במזרח, זה כמו גרסא ראשונית, מכינה, של האח הגדול ושאר תוכניות הריאלטי. זה הנכונות שלנו לראות באחר דוגמן, סרט, פלקט, מישהו שנמצא שם כדי לשעשע אותנו, לעניין אותנו, מישהו שימלא את הזיכרונות שלנו.

ועכשו זה, ספארי סטארט אפ. בדמיוני אוטובוסים מלאים בכובעים בצבע בז' משייטים בעיר, עוצרים פה ושם, מאפשרים לחובשי הכובעים ומצויידי המצלמות להסתובב, חופשי, בתוך משרדים, להתבונן, להתרשם, לצלם. אבל את מה בשם אלוהים? ואיך בכלל עלה הרעיון הזה, לסייר במשרדים, מה אמורים לגלות במשרדים? ומהצד השני, למה כל מיני חברות רוצות לעשות את זה? מה הן מקוות להשיג, מה הן חושבות שיראו?

ברלין מאוהבת בעצמה, מתפקעת מעצמה, ואנחנו, האנשים שחיים בה, מאוהבים בדימוי שלה, מאוהבים בעובדה שאנחנו חלק ממנה. כאילו רק להיות פה הופך אותנו זוהרים יותר. כמו בסרטון וידאו ההוא (שלצערי אני לא מוצאת) שכל מה שאומרים בו זה "ברלין!" בטון מתפעל שמסביר הכל, אבל הכל, ככה כל העיר. ככה סצינת הסטארט אפים. האנשים שעובדים בסצינה מוקסמים מזה שהם עובדים בסצינה והחברות שפועלות כאן מוקסמות מזה שהן פועלות כאן וכולם ביחד בטוחים שכל שאר האנשים, בכל העיר, ובכלל, האנושות כולה, מתפעלת מהם ללא די.

קרויצברג, בתים

זה מקרויצברג, הבית שמנסה להגיע לשמים

וכל השביעות רצון העצמית הזאת, על שום מה? רשימת החברות שפותחות את משרדיהן מלאה בשמות שאף אחד לא מכיר שעושות מוצרים שאף אחד לא משתמש בהם. וגרוב מדהים, ברור, גרוב מדהים. וזאת סתם דוגמא, סטארט אפ ספארי, דוגמא שאני נטפלת אליה כי אוזני קשובות לתחום. אבל כל העיר היא כזאת, כל העיר ככה: מתפעלת מעצמה, מוקסמת מיופיה, עושרה, מורכבותה.

ומה אחרי? יש משהו מאחורי וילון 3? דברים מעיינים יכלים לצמוח על קרקע של שביעות רצון? ואיפה החיפוש, והחיטוט, וחוסר השקט? איפה הבערה? אמנות גדולה, יצירתיות וחדשנות, יכלים לצאת מברלין של ימינו? ממקום שכל כך בהיי מריחות הדובדבן של עצמו? מרוב התפעלות, מגיעים פה לפעמים לדברים המעניינים? אני לא יודעת, אני ממש לא בטוחה.

סוף הקיץ, והרי ההוכחות:

סימנים של סתיו

המשכוכית שלי, העץ שמקדים את כל השאר

אני המרגלת. על החיים הכפולים שלי

מין שבוע כזה, בו דברים איומים ודברים מרגשים ודברים משמעותיים עבורי התרחשו במקום אחר, במקום בו אני לא נמצאת. במקום בו אני כן נמצאת היה שבוע שקט.

ברלין, מיטטא

שבוע שקט בברלין היפה

לפעמים אני חושבת שאולי בכלל לא עברתי ארץ. אולי מה שקרה זה שהתפצלתי לשתיים. חלק ממני כאן, בלי ספק, אי אפשר להתכחש לעבודות, יש לי מספר במשרד הפיננסים ואני רשומה בעיר, יש עדויות לקיומי. אבל חלק ממני נשאר שם. מקשיב למה שקורה שם. מודע למה שקורה שם. רוצה לחוות את מה שקורה שם. אני מפוצלת. אני דואלית.

בהתחלה הרגשתי את זה באופן פיזי, בגוף. כאב לי בגוף כשהלכתי לעבודה בימי שישי. בראש ניהלתי שיחות עם החברות שלא פגשתי ולא אפגוש גם ביום שישי זה. הסברתי, התנצלתי, סיפרתי שכואב לי הגוף. רציתי לשבת קרוב לסקייפ כי אולי נדבר לפחות ואז נזכרתי שרק אני קרוב לסקייפ, להן שישי, הן בחוץ, בעיר. ביום כיפור הלכתי לעבודה עם התכווצות שרירים בכל הגוף, ואני לא דתיה. זה לא משהו דתי. זאת השבירה של הסדר יום, של השיגרה, של מה שהוא עבורי באופן בלתי מודע, בלי לחשוב על זה בכלל, הסדר הטבעי. התנפצות והתפרקות הסדר הטבעי.

אבל הסדר הטבעי שם. לא כאן. שם ביום כיפור לא הולכים לעבודה. כאן זה יום רגיל. שם בימי שישי יושבים בבתי קפה. כאן זה יום רגיל. ואני כמו השכבות ההיסטוריות של ברלין. אני כאן, חיה כאן ומתפקדת כאן, מעל פני השטח, במקום הזה עם החוקים האלה. וכל הזמן צרימה, לפעמים קלה, לפעמים שואגת, צרימה. מתחת לדברים, לתיפקוד, לחיים, בשכבות התשתית של הנפש, אני מודעת לצרימה. כאילו אני אמורה לעשות משהו אחר בדיוק עכשו.

ברלין, בית קברות

עוד פינה חבויה שרק אני ראיתי. יש בזה גם התגנדרות כזאתי, חיזוק ההרגשה של כמה אני מיוחד ואחר, אני והחיים הכפולים שלי

יש משהו בהגירה, בחיים לא במקום שלך, שמייצר זמניות ודואליות. כל הזמן אני פה ואני גם קצת שם. הגוף פה אבל לא הכל פה, לא רק פה. זה לא חיתוך נקי. המון ממני נשאר שם, הקיום שלי שם לא הסתיים. אני לא יודעת אם הוא חי, אין לי חיים שם, אבל יש לי קיום, זה לא מת. קשרים ויחסים נשמרים, נמשכים, יש להם קיום. וגם המודעות למה שקורה שם נמשכת. כל הזמן, באופן רציף. אני כאן, וכל הזמן מודעת, לפחות חלקית, למה שקורה שם.

התמונות מסוריה, החדשות ממצרים, כל הקקה הזה על מסך המחשב שלי כאן, ואני קשובה, לזה אני מחווטת, לתדרים האלה. וזה מוזר. השבוע למשל, רוב המידע שספגתי על מה שקורה בסוריה הגיע דרך הפיד באמצעות ישראלים שחיים כאן. האם אנחנו יותר רגישים למה שקורה בסוריה כי זה ה"שם" שלנו? או שאנחנו יותר רגישים למה שקורה שם כדרך שלנו להמשיך להתקיים גם "שם"?

אני עוקבת אחרי מה שקורה בישראל, פוליטיקה, חברה, מלחמה, תרבות, הכל. כל הזמן. הרבה יותר ממה שאני עוקבת אחרי הנעשה פה. הסדר יום החברתי של שם מגיע אלי בווליום הרבה יותר חזק  מאשר הסדר יום המקומי. וגם מעניין אותי יותר, איכשהו. אני נחרדת מהמצב שם. אני מסתקרנת לגבי המצב כאן, במקרים בהם אני יודעת עליו משהו.

חנות ספרים

חנות ספרים, יד שנייה וחדשים, אנגלית, בפרנצ-ברג. אני אוהבת מאוד מאוד חנויות ספרים, ועוד עם אופי.  לא כמו המכולות בארץ, צומת וסטימצקי. עדיין מופתעת שהספרים לא בשפה הנכונה

אני הולכת ברחובות ברלין והוגה בבעיות של המזרח התיכון. סוריה, מצרים, בלחסן, לפיד, טרפת ההתנחלויות, האחות שלי חזרה, אני עובדת על פרוייקט עם חברה מהצפון, הנה הם בסקייפ, והנה מאמר פלוס תמונה על חברה שאני חייבת לקרוא, ועוד טקסט מעניין על משהו, מתי האחיינית כבר משתחררת? והשד מה איתו? מה קורה? מה קורה? והרבה פעמים המה קורה שלי הוא בעצם "מה קורה שם?" לא פה, לא כאן, שם. אני כאן והדברים משם מעכירים את רוחי. ואין לי הרבה מה לעשות עם זה. אני חצויה. האם זה המצב הטבעי של מהגר? האם זה הגרעין של מה שיכול להתפתח ל"נאמנות כפולה" (האם אני בדרך להפוך למרגלת!?! מחשבה קסומה, רק שאין סיכוי שארגל למען ישראל)

זה משתנה כל הזמן, כמובן. יש תקופות שהאינטנסיביות של היומיום מכסה על הכל ואין זמן לרעשי רקע. אבל השבוע הכל היה שקט כאן, שבוע נעים, ותשומת הלב נמשכה לדברים שם, בחדשות, בכותרות, ואני מוצאת את עצמי הולכת ברחובות ברלין וחושבת באין אונים על המזרח התיכון.

ואם הייתי עכשו שם זה היה אחרת? מן הסתם לא, וכן. לא הייתי עושה כלום כמובן, אבל הייתי מדברת על זה יותר, חווה את זה, זה היה הנרטיב מסביבי ואני הייתי חלק. כאן אני חושבת על זה כמו בקופסא שקופה סגורה. אני והמחשבות שלי. לא חלק, לא בשום קולקטיב. גם לדבר על הדברים עם ישראלים כאן לא סוגר את הפער. זה כמו שיחה בין זרים שמנסים להתחבר מהר ומצאו קיצור דרך. מדברים על שם, מכאן.

בית עם חורים בקיר

הפצעים של העיר. אז לא הכל שופץ, יש עוד שרידים של העבר. הבית הזה הזכיר לי את "הנוצרי", הבית הישן והפצוע בשדות גבעת ברנר ששימש בתוך בית לעובדי הפרדס, ואני ביניהם. עוד השוואה כדרך לקלוט ולהסביר את המציאות

השבוע, באחד הערבים של גופות הילדים בסוריה ושאגת העצב של חובבי המוסיקה בישראל, הדלקתי חדשות. כלומר כיוונתי את הדפדפן שלי לאתר שמראה את החדשות בזמן אמת. חדשות בעברית. ככה פתאום, להפתעתי, חדשות ערוץ 10 זה מה שאני רוצה לראות, בדירה שלי ב – mitte, ברלין. אולי זאת היתה הדרך שלי להיות חלק מהאירוע, להיות פחות לבד איתו. ואולי סתם רציתי לשמוע עברית. ואולי אני מתגעגעת. אולי זה חלק מהחוויה של כאן, לצפות בחדשות, משהו שאף פעם לא עשיתי בארץ, כי אלוהים החיים קשים מספיק, פתאום אני עושה כאן. רואה חדשות בעברית.

האישיות הגרמנית שלי

השבוע ניהלתי את השיחה הבאה עם קולגה בעבודה:

אני: "למה לא עשית את הודעת השגיאה באדום?"

הוא: "הודעות השגיאה חייבות להיות באדום. זה בגיידליינס"

אני: "אני יודעת, אז למה לא עשית את ההודעה באדום"?

הוא: "תמיד אנחנו עושים את הודעות השגיאה באדום, כל הודעות השגיאה, יש טמפלט לזה"

אני: "ברור, ברור, אז ההודעה צריכה להיות באדום?"

הוא: "כל הודעות השגיאה באתר צריכות להיות באדום"

וכ'ו. זה יכל להימשך עוד. זה לא כי לשנינו קצת נמאס, אני חושבת, לפחות לי קצת נמאס, והרגשתי שאני יכלה להניח לזה בתור עוד אי הבנה, עוד פינה לא סגורה, או משהו שלא ביררתי לעומקו, בערמת הדברים ההולכת וגדלה, תופחת, צוברת כוח, ערמת הדברים שאני לא מבינה עד הסוף.

שנייה אחרי שסגרתי את השיחה התפרצתי חזרה לתוכה. עיצבן אותי שאני משאירה דברים לא ברורים. לא סגורים. זה מתחיל להיות בעיה אצלי, אני חושבת. והלא ברורים, הלא סגורים, הם מצטברים בפינות הבית, לא מעלים אבק, לא מטריד אותי האבק, הם חוסמים את האוויר, ואת הפינות. אז עשיתי תצלום מסך ושלחתי. זה היה שוק על ירך. בהירות מקסימאלית. אכן הודעת שגיאה. אכן היא לא באדום. זה באג, זה לא  פיצר, ושלום על ישראל.

כנסיית ציון

כנסיית ציון, הכנסייה הקרובה לביתי. מזל שקרואים לה ציון. אין סיכוי שאשכח, אתבלבל, אכשל בצורת ההגייה. ציון. פשוט

בשבחי העמימות 

השיחה הזאת היא לא יוצאת דופן. ניהלתי מאות שיחות דומות בשנים האחרונות, שנות ההי טק שלי. שיחה טיפוסית של מנהלי מוצר. חלק מעבודתו של מנהל מוצר היא להתעכב על הקטנות, על הזוטות. כי החוויה הכללית מורכבת מהזוטות. וגם כי על החוויה הכללית (overall experience) קשה לדבר. זה משהו אפורמי. בלתי נתפס. נשגב. וזה מה שאנחנו, מנהלי המוצר, מנסים לתפוס, מנסים לייצר.

הדרך למוצר רצופה שיחות ארוכות, מתישות, מבולבלות, נחושות, נמרצות על איך אנחנו רוצים שהמוצר שלנו יהיה. כולם רוצים מוצר אינטואטיבי, פשוט לשימוש, playfull. איך עושים מוצר שהוא playfull? מה זה בכלל אומר? מנהל המוצר אמור לחלץ מזה משהו, ממשקים. מסכים. קוד. תוכנית פעולה. תוכנית עבודה. לתרגם את הרעיונות המופשטים האלה, הלא מקוריים האלה, למשהו קונקרטי.

יש המון דרכים להגדיר מנהל מוצר ובכל חברה זה קצת אחרת. אני חושבת שמנהל מוצר הוא מתרגם על. מתרגם פעלות בעולם האמיתי לאפליקציות בעולם הדיגיטלי. מתרגם את הטכנולוגיה לאנשים לא טכנולוגים. מתרגם חלומות של מייסדים למשהו. מתרגם רעיונות מופשטים לממשקים ויזואלים. מתרגם ממשקים ויזואליים לתוכנית עבודה למתכנתים. מכונת תרגום ענקית.

שקיעה, גג, ברלין

ניסיתי לצלם סופה מגג דירה של חברים. יצאה לי שקיעה.

ההבנה הזאת, שמדובר על פעולת תרגום, היתה הפתח שלי – בוגרת החוג לתורת הספרות, מגמת אבן זהר (לו היתה כזאת, אין, אבל לצורך העניין זה תיאור מספק, ליודעי דבר) – אל התחום. אני לא יודעת לעשות כלום חוץ מלדבר. לא כותבת קוד, לא פותחת פוטושופ. רק מדברת, מדברת, מדברת. מנהל מוצר צריך לייצר הסכמה. לפרש, להבהיר, להסביר, לשכנע, לייצר הסכמה, לייצר קונצזוס. הרבה פעמים ברשימת הדרישות ממנהל מוצר זה כתוב: לייצר קונסנזוס.

בלי קונצנזוס אי אפשר להתקדם, ובלי להתקדם אי אפשר. אז מנהל המוצר מנסה לייצר קונצנזוס בכמה שפחות זמן. זה הסוד, לייצר קונצנזוס כמה שיותר מהר. אני מכינה הררי מצגות, מוקאפיים (mockups, שירטוטים גסים ופשוטים של מרכיבי המסך) תרשימי זרימה, wireframes. אני מציגה מסכים מעוצבים, מסבירה בעל פה ובכתב ובמצגת מה עושה כל כפתור, כל אייקון, כל מגע. אני מדגימה על גבי טלפון או מסך מחשב פרוטוטייפ שהכנו. הכל בניסיון לתת תחושה של המוצר האמיתי. הכל בשביל להוציא את ה"כן". ליצור קונצנזוס.

אי אפשר לעשות את התהליך הזה מהר בלי לעגל פינות, בלי להתעלם מפינות. אז זה מה שעושים. מאירים על המרכז, ממקדים את האור במרכז, ומשאירים את הפינות עמומות. כי אין זמן. כי יותר מדי פרטים. כי המטרה היא לייצר קונצנזוס, לא להיתקע בפינות. מייצרים קונצנזוס במובן שמייצרים הסכמה, מגיעים להסכמה. מסכימים על משהו. מנהל מוצר טוב מצליח לייצר הסכמה שקטה, נרגנת משהו, לא מתלהבת, לא עם צעקות עידוד ברקע, אבל הסכמה שקטה על משהו שלכולם נדמה, ברגע ההסכמה, שהם מבינים מהו.

רק שהם לא. רק שכל אחד הבין משהו אחר. טיפה אחר. רק שכל אחד הסכים ברגע ההסכמה מסיבה אחרת, הרבה פעמים כי הפרטים מעייפים והישיבה מתארכת ויש עוד מלא דברים לעשות. אז קל לטשטש קצת, לוותר טיפה, להניח שיש הסכמה. שכולם מבינים את אותו הדבר. להשאיר את הפרטים עמומים ולהניח הסכמה.

שמים, עצים, ברלין

צולם ממרפסת העישון של בבל

לא להיתקע בפינות

שיחות שמנסות לייצר הבנה ומתפרקות על רקע ריבוי הפרטים והנזילות שלהם זה המקצוע שלי. אני מומחית לזה. מעבירה ימים שלמים בשיחות כאלה. רק שאת השיחה שציטטתי ניהלנו אנוכי, ישראלית מלידה, ודיוויד, גרמני מלידה, באנגלית. שפה שנייה של שנינו. זה לא עוזר. היה רגע שחשבתי לעזוב את זה, זה לא עניין שלי, זה פרוייקט של דיוויד. אני אומרת שההודעה בשחור, הוא אומר שאצלנו היא תמיד באדום, או קי, ניחא. בסוף הרי זה יתברר גם בלי שאני אעשה כלום. בשביל מה להכביר במילים, בשביל מה לייצר אי הבנות ומתחים. קל לי לוותר.

זה חלק מהחכמה בניהול מוצר, לא להיתקע בפינות. זה חלק מהחכמה בחיים. יש רמה מסויימת של לא להיכנס לפרטים שהיא מבורכת. אבל לאחרונה נדמה לי שאני נשענת על ערמה גדלה והולכת של דברים שלא ברורים לי עד הסוף, של אי בהירות. שיש בעולמי, לא רק בעבודה, בכלל, יותר ויותר דברים שאני לא באמת מבינה, לא מבינה עד הסוף, ושאני מניחה לזה. ושזה נשמע יפה, אולי, בודהיסטי כזה, אבל לא לזה אני מתכוונת. אני לא מניחה לזה במובן הבודהיסטי. אני מניחה לזה במובן הפשוט שלי מי שהתעייפה לעקוב אחרי שפה זרה לה, שהתעייפה קצת מלגשר על פני הפערים. שעייפה מלתרגם.

האנגלית שלי מצויינת. האנגלית של רוב החברה שאני עובדת אתם מצויינת. ובכל זאת, לפעמים אני מרגישה כאילו אנחנו מדברים והר ביננו. זה כל כך מייגע, לפעמים, לנסות להבין, להבהיר, אבל באמת, בפרטים של הדברים, להבין לעומק. אז אני עוזבת את זה. לא רק בשיחות מקצועיות בעבודה, בכלל. גם בשיחות רכילות, אני לא תופסת את הפואנטה וכדי לתפוס את הפואנטה אני נדרשת לעוד ועוד שאלות אז אני עוזבת את זה, לא נעים, לא נעים לשאול ולנדנד, ולא נעים לא להבין, לא לתפוס.

וזה בכל מקום. אני לא מצואת משהו ספציפי בחנות גדולה ופונה לעזרת המוכר. הוא לא יודע אנגלית, או שכן, אני מנסה בגרמנית, או באנגלית, בכל מקרה, זה מקושקש, וארוך ומייגע. אז לפעמים אני עוזבת את זה. יוצאת מהחנות בלי מה שחיפשתי. לא שואלת את מה שרציתי לשאול אצל הרופאה. לא מבררת את כל האפשרויות המשלוח בדואר. כי השיחות ארוכות הן ומתארכות, וזה מייגע. ואני חושבת, או חוששת, או לאחרונה שמתי לב, שיש מצב וערמת הדברים שאני טיפה מניחה להם, איך לומר, או אפילו טיפה מזניחה, הולכת וגדלה. ואני תוהה על זה.

כנסיית ציון

עוד כנסיית ציון. השמים בברלין בקיץ, והאור, השתנות אין סופית, מלא יופי, עניין, הוד .כל התמונות צולמו בשבועיים האחרונים

עמימות  מתפשטת 

אני תוהה עם ככה זה מתחיל, בלאות קלה, בהרפייה מסויימת, בוויתור הדרגתי, איטי, על תחושה של בהירות, שליטה, הבנה. אני תוהה עם זה הגרעין של תחושת ניכור אצל קהילות של מהגרים. אני תוהה. זה כל הזמן משתנה אצלי, ההרגשה סביב לא להבין. לפעמים, בייחוד בהתחלה, זאת היתה ברכה, מתנה, קצת שקט. אז אני לא מבינה, אז מה. החיים נמשכים בתוך זה, החיים נמשכים, דברים קורים, עושים מעשים, גם בלי להבין כל מילה.

שנה וחצי לתוך החיים בגלות ברלין זה מרגיש כמו שכבה שקופה, ניילון נצמד, שמפרידה וחוצצת ביני לבין העולם. וערמת הדברים שאני לא מבינה, כמו ערמת המכתבים שעל שולחני, הולכת ותופחת. בסוף אני פותחת את הדואר, ברור, ומבררת  מה כתוב שם, ומחלצת את הוראות הפעולה, ופועלת. ברור. אני לא מדברת על חוסר תפקוד. אני מדברת על הקושי שכרוך בזה, המאמץ שזה תובע. היום אני מחלצת את הדואר מהתיבה פעם בשבוע. בשביל מה להקשות על עצמי כל יום בשעות בקריאת מכתבים? מספיק פעם בשבוע.

אישיות  מפוצלת 

יש אצלנו בעבודה בחור אנגלי שמדבר, כותב וקורא שוטף בשבע שפות. כולל עברית. כולל קאטלנית. כולל אירית. הוא כותב דוקטורט על שפות מיעוט. עברית אינה שפה מיעוט, הוא הסביר לי בעברית יפה. אירית כן. האירים לומדים אותה בבית ספר אבל לא יודעים אותה. זאת תעלומה שהפליאה חוקרי שפה ותרבות ישראלים, הוא סיפר לי, בשנות השישים והשבעים, הם נסעו לאירלנד וניסו להבין למה האירים לא מדברים בשפתם. בכל מקרה שאלתי אותו על זה, על איך זה לדבר 7 שפות, מאיפה זה בא. הוא אמר שהוא חושב שזה סכיזופרניה. שבכל שפה יש לו אישיות אחרת. אני חושבת שכרגע, האישיות הגרמנית שלי היא אישיות נמענת.

השפה מגדירה אותנו, מגבילה אותנו. אליוט, אמריקאי שהגיע לגרמניה לפני עשר שנים, כסטודנט, דובר גרמנית מושלמת, סיפר לי שלפני כמה זמן חבר גרמני ביקש ממנו עזרה באנגלית, לרגל מעבר החבר לארץ החלומות. אחרי שנים של הכרות בגרמנית הם עברו לדבר אנגלית. החבר אמר לו שהוא הרבה יותר אינטיליגנטי באנגלית, ואף מצחיק. הוא אמר שבכלל לא ידע שאליוט מצחיק, כל השנים האלה.

מדבקת תודה

מדבקת Danke שחילקנו לנו במסיבת הקיץ של החברה. כל המולטי קולטי הזה. לקח לי כמה דקות להבין מה אני רואה ומה המשמעות של זה ומה אנחנו אמורים לעשות עם זה (לחלק לחברינו לעבודה, כלומר, להדביק עליהם)

אולי זה חלק מהקושי שיש לי ללמוד שפה? מין התנגדות פנימית של האישיות שלי לשינוי? בברלין אני עובדת באנגלית. כלומר, אנגלית היא שפת האישיות המקצועית שלי. אבל לא אנגלית ילידית. אנגלית יד שניה. אני אנגלית יד שניה וסביבי אנגלית יד שנייה. בהתחלה ההתבדחויות שלי באנגלית לא עלו יפה. זרקתי פאנץ ליין והאוויר עמד. הרגשתי כאילו אין לי הד, כלום לא חזר מהצד השני. זה שיתק אותי, הקפיא אותי. לא הבנתי. אני חושבת שהיום אני מתבדחת הרבה פחות ואחוזי ההצלחה שלי עלו.

בחורה צרפתייה בעבודה, דוברת 4 שפות, אמרה לי שגרמנית היא הכי פחות אוהבת לדבר. זה הפתיע אותי, רוב האנשים סביבי מאוד אוהבים וגאים בשליטתם בגרמנית. שאלתי אותה למה. היא הסבירה שבגרמנית היא מרגישה הכי "בהצגה", הכי אישיות לא שלה. השפות האחרות שלה זה צרפתית, אנגלית ואיטלקית. היא אמרה שהגרמנית שפה כל כך מדוייקת, עד שהגרמנים אינם נדרשים להבעות פנים ותנועות ידיים בדיבור. שזה זר להם, הבעות פנים ותנועות ידיים בזמן דיבור, שזה כמעט מלחיץ אותם.

אני נבוכה מחוסר הבעות פנים. אני לא מבינה את זה, לא יודעת איך להבין את זה, איך לפרש את זה. אני חווה את זה כתגובה שלילית, צוננת, כלפי. ואני מפחדת שאני מפחידה את המקומיים בפנים המאוד אקספרסיביים שלי. אז אני נמענת. הרבה אני נמנעת.

בעברית יש לי פתיל קצר ותגובה מהירה. אני קולטת פולטת. באנגלית יש לי אישיות הססנית, אני בודקת כל הזמן עם מבינים אותי, אם מה שאני אומרת הוא מה שהתכוונתי להגיד, איך שהתכוונתי להגיד. אני בודקת אם הצד השני קלט, מה הצד השני קלט. בגרמנית אני טיפשה ומוגבלת. פלא שלימודי שפות זה כזה קושי, זה לא השפה, זה האישיות בכלל! מי רוצה להרגיש טיפה ומוגבל? אז אני נמענת. הכי הרבה בגרמנית אני עוסקת בהמינעות.

מדרכה

מדרכה, לא מבוכה. המדרכה סביב כנסיית ציון