ברלין – תל אביב – ברלין (שוב)

אתמול חזרתי אל הרמן אייקה, בית הקפה החביב עלי על ברונן שטרסה. לפני שנסעתי הרמן אייקה היה סגור. שיפוצים. כל ינואר היה סגור והפתיחה המחודשת נקבעה ליום בו נסעתי. אז רק שלשום, כמה ימים אחרי שחזרתי, ושבועיים פלוס אחרי שנפתח מחדש, נכנסתי והזמנתי קפה ופתחתי את הלפטופ והתיישבתי לעבוד.ישבתי בחדר הגדול, בצד ימין של הספסל, ובצד שמאל שלי ישבה מישהי והתעצבנה בעברית. או לפחות ככה זה היה נשמע לי.

היא הרימה את הקול שלה. אני הרגשתי אי נוחות. למה היא חייבת לצעוק? למה אני מרגישה אי נוחות?

היא לא צועקת. האי נוחות שלי לא עוברת, אבל אני מבינה: היא לא צועקת. היא פשוט מדברת בעברית. ורוצה להיות ברורה. היא מדברת עם לקוח או משהו כזה. שיחת עבודה. וזה לא שהיא צועקת, היא מדגישה מילים. היא מדברת בעברית, במובן הכי מלא שלא זה, כלומר היא מדברת כמו ישראלית, במילים בעברית ואנרגיה של ישראלית. היא מרימה את הקול אבל לא בכוונה, זה פשוט, העברית שלנו היא קולנית, חדה, חותכת, חותרת לאיזה בהירות, כמו השמים הבהירים עד שקופים של תל אביב.

קודם כל רצתי לים. לראות את הים. היא אפור. הרבה מהימים שלי בתל אביב השמים היו אפרפרים, משהו בין זיהום וחיוורון.

***

בביקור הזה שלי בישראל חזרתי אל שכונת הכרם. זה מוזר, האופנים שבהם אפשר להכיר עיר. יש הרבה מהם. שכונת הכרם תמיד היתה שם אבל לא בשבילי, לא שלי. במשך הרבה שנים עבדתי ליד, היו לי שתי עבודות שונות, לאורך עשור, על רחוב טשרניחובסקי. אכלתי המון פלאפל ג'וני. יש לי זיכרונות מרחוב טשרניחובסקי. יש לי חיבורים.

משכונת הכרם אין לי. הכי הרבה הגעתי אל הכרם בשביל לאכול חומוס קומפלט אצל הסורי. משוק הכרמל נמנעתי. היתה תקופה קצרה שחיבבתי את הקפה הצרפתי בגאולה. הוא לא קיים יותר וגם אז אי אפשר היה לראות ממנו הים, אבל היתה לי הרגשה טובה לדעת שהוא שם. ואז, לפני שנתיים, אחותי ובעלה ובני ביתה עברו בחזרה אל העיר, אל שכונת הכרם, ואני באתי לביקור בתל אביב והשתכנתי אצלם, ומאז זה כמעט מסורת, כלומר, לפני כמה ימים חזרתי מביקור בישראל ופעם שניה שלי בכרם.

הכרם. אם מסתכלים על שכונת הכרם בלי לדעת שזה שכונת הכרם, היא נראית קצת כמו ערים עתיקות אחרות, מרסי נניח. חוסר סדר קאוטי. בתים בגבהיים שונים. רעפי עץ ישנים. אילתורים.

זה מוזר לחזור למקום שהוא גם זר וגם לא זר לחלוטין. כמו ביקור שני בארץ זרה. הזרות מרגישה מוכרת יותר. יש הבהובים של מוכרות. הזיכרון נאבק בעצמו, הנה, כאן עשיתי, כאן שתיתי, או שכאן, זה הכל כל דומה כשלא מכירים, אבל זה מרגיש מוכר. הזיכרון משווה בין דברים שהוא לא מכיר, מחפש משהו להיאחז בו.

ככה הרגשתי כשהסתובבתי בכרם. המוח שלי השווה בין דברים שהתרחשו לפני 10 חודשים, בביקור הקודם, ובין ההווה. הסתובבתי במקום מוכר בו ההיסטוריה שלי קצרה. זה לא היה עוד החוטים העבים שמחברים אותי אל תל אביב. לא השתי וערב של זיכרונות כמו בנסיעה אל הקיבוץ או ביקור בשכונה בה אני גרתי. לא הייתי צריכה לחצוב לי דרך. זה היה חוטים דקים, רפויים. הם אפשרו לי לראות דברים חדשים. למשל, הבתים. צילמתי הרבה בתים בימים שלי בכרם.

הסתובבתי בשכונה וצילמתי בתים וראיתי איך אנשים, עוברים ושבים, מסתכלים עלי מצלמת בתים ומסובבים את הראש שלהם לכיוון אליו אני מכוונת את הנייד, מחפשים מה אני מצלמת, למה אני מצלמת את הבית הסתמי הזה, בטח תיירת, מסתובבת עם מצלמה, כל דבר נראה לה אקזוטי.

הבית היפה הזה על אלנבי. הוא תמיד היה שם? כי אני לא הבחנתי. לא ידעתי.

***

ואז קמנו ביום שבת בבוקר והחדשות עבדו, אולפן פתוח. מטוס הופל בצפון. שני טייסים נפגעו. מלחמה בפתח. נספיק לנסוע לקיבוץ לפני פרוץ הקרבות?

אני לא רוצה לראות, אני יוצאת אל הרחובות, הולכת לאט, מחפשת קפה פתוח, מסתכלת על הבניינים. הבניין הזה בפינה של אלנבי והשוק, הוא תמיד היה כל כך יפה? והטייס שצנח, הוא ראה, לפני שנגע בקרקע, שאין מצב שהוא נופל טוב? הוא הבין שזה הולך לכאוב? הוא יצא מזה?

בכניסה לשוק. הבית היפה הזה תמיד היה שם? שבת בבוקר, יום יפה, כולם רואים חדשות, או בורחים מחדשות. הרחוק ריק, אני משוטטת

אז ישבנו וראינו חדשות. כלומר לא ישבנו ולא ראינו, שבת בבוקר, עוד מעט נוסעים אל הקיבוץ, כל אחד עשה את שלו, אבל ברקע היתה הטלוויזיה, ועווית של התרגשות, מה קורה, זה קורה, זה באמת? זה לא אמיתי, לא כזה שמבטל ביקור בקיבוץ, זה סתם, בקטנה, אבל מטוס ננטש, ומשהו הופל, וזה לא קרה מאז שנות השמונים, ואולי זה כן אמיתי, והטייס שנפצע, ומה פתאום צונחים. המשפחה שלו כבר יודעת?

הייתי רוצה לא להתרגש מכל זה. זיהיתי את ההתרגשות שלי ולא אהבתי אותה. זה כל כך מרגש, אולי תכף הסוף, או המלחמה הגדולה, או מה קורה, אבל התחושה הזאת שמשהו גדול קורה והוא תכף יגיע אלינו, ולמה זה כל כך מרגש. אחר כך נסענו לקיבוץ. מה שלא קורה לא היה גדול מספיק לעצור את התוכנית הזאת. וגם בקיבוץ דיברנו קצת על הטייס הפצוע, ואיך נפצע, למרות שלא אמרו, ואני כל הזמן חשבתי עליו, על הרגעים האחרונים שלו, לפני הנגיעה בקרקע, האם ידע שהוא עומד להיפצע? האם ראה את הרעה שתכף תיפול עליו? מה חשב? מה הרגיש?

ולמחרת, יום ראשון. ביום ראשון לא שמעתי כלום על הטייס שנצח. ביום ראשון כבר היה נושא אחר. ביום ראשון בצהריים היתה תקלה של הוט והאינטרנט הפסיק לעבוד בשכונת הכרם ולמי אכפת מגורלו של טייס שצנח כשאין אינטרנט? אחר הצהריים נסעתי לאזור השרון והקשבתי לרדיו וכל הזמן היה נדמה לי שהם שכחו להגיד משהו. אה. הטייס. הם שכחו לעדכן אותי על מצבו של הטייס. בערב היה גואל רצון בטלוויזיה. דרמות אחרות. נושאים חולפים. השיח לא עוצר לרגע. לא על שרה. לא על הטייס הפצוע. לא על הפליטים שתכף מגורשים. לא על כלום. השיח נע מסנקדל לשערוריה.

אסתטיקה של הזנחה, של מוזנחות.

***

כשרק עברתי אל ברלין, בשנה הראשונה, כל הזמן היה נדמה לי שאני מזהה אנשים ברחוב. שההוא, או ההיא, זה מישהו שפעם הכרתי. אולי בתיכון. אולי בקיבוץ. אולי אחרי. חברי ילדות צצו מולי באובאן. הפנים של המוכרת בחנות בגדים נראו לי מוכרות. וגם של האיש שישב בשולחן אחר בבית קפה. כל הזמן היה נדמה לי שאני מכירה את האנשים. אני חושבת שחיפשתי קשר. הקשר. חיבור כל שהוא.

בתחילת הביקור אמרה לי אחותי משהו על זה שיש לה חברות, כמוני למשל, שהולכות בעיר וכל הזמן אומרות "שלום", "שלום", לעוברים ושבים. כל הזמן פוגשות מכרים על מדרכות תל אביב. היא חזרה לגור בעיר אחרי 20 שנה. אני עזבתי את העיר אחרי 20 שנה של מגורים בה. מהרגע שהיא אמרה את זה כל הזמן חיפשתי בעינים מכרים. קיוויתי לפגוש מישהו שאני מכירה באופן בלתי מתוכנן. הסתכלתי על פרצופים בשוק, בבית קפה, ברחוב, ולרגע היה נדמה לי שאנחנו מכירים, שהכרנו בעבר, שיש לנו היסטוריה. אבל יוק, זה לא קרה. דווקא בביקור הזה לא נתקלתי באף מכר שלי באופן ספונטאני, ככה סתם, ברחוב.

אסתטיקה של התפוררות. אפילו מבעד לזמן ולחסימות ולקשקושים באדום הבניין הזה מהמם

***

להגיע לישראל, לאותו מקום בו הייתי לפני 10 חודשים, הרגיש לי קצת כמו להצטרף לנרטיב באמצע, אני הדמות שמופיעה אחת לכמה פרקים ומתנהגת כאילו היתה כאן כל הזמן. אני הדמות השתולה. הדמות שאין לה רקע. שמופיעה פתאום. לפרקים. לרגעים. מהבהבת על המסך וכבה.

כי גם זה: להסתובב ברחובות תל אביב עבורי זה ההוכחה הקרה, החותכת, שהעולם ממשיך בלעדי. כל הזמן שאני כאן, כל הזמן שאני חיה בברלין והולכת על המדרכות של ברלין ואוכל בבתי הקפה והמסעדות של ברלין וצוברת זכרונות בברלין, כל הזמן הזה, הזמן שאני לא בתל אביב, כל מה שהשארתי שם ממשיך. רק בלעדי.

לבקר בתל אביב מהחיים שלי בברלין, לחזור אל תל אביב, הרגיש לי כאילו הושתלתי בחזרה ברצף שאינו שלי עוד. לחזור אל ברלין, אחרי ביקור בתל אביב, היה כמו לחזור אל מקום אותו הרגע עזבתי, הרצף נשמר. הזמן לא נקטע. בברלין חורף.

כשהייתי קטנה נהגנו להגיד על שקל לזהות ישובים ערבים, כי הבתים בהם לא גמורים. זה היה מין מאפיין כזה, בנייה לא גמורה, בתים צבועים באופן חלקי, ישוב ערבי. אחר כך ראיתי את זה הרבה במזרח, בהודו. בונים עד שנגמר הכסף, לא הפרוייקט.

דברים שחוזרים על עצמם ודברים חד פעמיים ודברים של פעם ראשונה

דברים שחוזרים על עצמם

בצד האחורי של הבניין בו אני גרה יש חלונות מרובעים קטנים שפונים אל הרחוב. בצד שהוא ההפך מהכניסה אל הבניין. לאורך כל הרחוב. כל הבתים ברחוב מחוברים, קופלקס דירות, בלוק שלם, כל הרחוב, ולכולם יש, בצד שממנו לא נכנסים אל הבית, שורת חלונות מרובעים ונמוכים שפונים אל רחוב. אני מאוד אוהבת את החלונות האלה. הם מרובעים לעילא. סימטרים. קווי הגבול שלהם חצובים. יש בהם עומק. שכבות. פינות ועומקים. שקיפות קלה. תהייה. מה מסתתר בצד השני של החלון? מה יש בפנים?

(ויש המשך).

אני חושבת שבפנים יש אכזבה. אלו לא חלונות שמכסים על ארוחות משפחתיות. הם נמוכים מדי. אלו החלונות של המרתפים. ועדיין. עשו אותם. חלונות שפונים אל הרחוב. מרובעים ומלבניים. סימטרים. מסודרים. הרמוניים. אני מאוד אוהבת את החלונות האלה. הם חלק מהשפה העיצובית של העיר עבורי. אני מזהה בהם את המרובעות הסיגנונית של ברלין.

ויש המשך.

יום אחד עמדו נעליים על אדן החלון. על האדן של אחד מהחלונות המרובעים שפונים אל הרחוב בבניין בו אני גרה ניצבו נעליים שחורות עם עקב מרובע.

זה לא לא מקובל. כלומר, מקובל להוציא דברים – חפצים, רהיטים ישנים, כלי מטבח, משחקים – מקובל להוציא אותם אל הרחוב ולהשאיר אותם שם. אולי מישהו ירצה וייקח. דברים מסודרים בערמות, או בתוך קרטונים. אבל אפילו בשביל תרבות שמסדרת את השאריות שלה, האשפה, הדברים שלא צריך, אפילו בשביל תרבות שמסדרת את הזבל כשהיא מוציאה אותו למרחב הציבורי, הנעליים הפתיעו אותי. זה היה יפה מדי. מסודר מדי. כאילו מישהו קישט את הרחוב. עשה אמנות. תכנן וחשב ויצר תמונה משולמת. תמונה של אורבניות.

צילמתי. פרסמתי בפייסבוק. האחיינית שלי כתבה שזאת תמונה שואתית משהו. היא גרה בירושלים. אני כבר חמש ומשהו שנים בברלין. עולם האסוציאציות שלנו שונה.

הנעליים האלה, מישהו הוציא אותן לרחוב כי הוא לא צריך אותם יותר ומתוך תקווה שמישהו אחר, מישהו שכן צריך, יעבור שם וייקח אותן? או אולי מישהו רק קיצר את הדרך שלו אל הפח? ואולי הם בכלל מה שהן נראות, מיצג, אמנות, מיזם כלשהו?

ויש המשך.

ואלו?

יום אחר, נעליים אחרות. חורף. ינואר. אותו הרחוב. חצי מגף מעור בצבע בורדו. הצבע שחוק. נראה שהשתמשו בהם הרבה, בחצי מגף.

ויש המשך.

אותו רחוב. בבניין מול הבניין בו אני גרה. חלון פחות נאה. שני זוגות נעלי גברים.

בכוונה? זבל? אמנות? אמירה? סתם שטות?

ויש המשך.

סוף החורף. נעלי בית וגליל של נייר טואלט. מישהו הוציא אותם ביחד או שזאת קומפוזיציה מקרית? נגמר החורף ולא צריך את הנעליים יותר, אלו נעליים חד חורפיות?

ויש המשך.

אפילו החורף לא נמשך לנצח. עונות השנה. הכנות לאביב.

ומה אתן תנעלו? מה נשאר לכן בבית?

גם אני צריכה הוציא את הנעליים שלי אל הרחוב? זה משהו שעושים עכשו?

ויש המשך.

קיץ. השבוע. נעלי סירה עם שפיץ חתוך.

רחוב, כמה שאתה יפה לי לפעמים.

דברים חד פעמיים לחלוטין

השבוע, באחד הימים היפים והנעימים, השכנה החדשה יחסית הוציאה כסא נוח אל החצר הפנימית, הנעולה, וישבה בה, עליו, מתחת לעץ, על הדשא. חמש וחצי שנים שאני חיה כאן, מתוכם ארבע וחצי שנים עם הגדר המיותרת בתבל, ואף פעם לא ראיתי מישהו משתזף בתוך החלק המגודר.

זאת תמונה משלב ההכנות.

השכנה מכינה לעצמה זולה בחצר הפנימית, בחלק המגודר. פעם ראשונה בהחלט

דברים שהפסיקו לעבוד ומחייבים תגובה, התייחסות

חמש וחצי שנים שאני כאן. עברתי את נקודת הציון שהיא חמש שנים. אני מאחוריה. או שהיא מאחורי. חמש וחצי שנים, שני מספרי טלפון. את הראשון קיבלתי מהעבודה. את השני רכשתי לעצמי. אחרי שהחזרתי את הטלפון למקום העבודה ממנו הזדכתי, החלטתי שאני רוצה מספר משל עצמי. אבל כל חברות הטלפון כאן מחייבות לחתום על חוזה של שנתיים.

זה לא בשבילי. לא אני. מה פתאום התחייבות לשנתיים. אין לי מושג כמה זמן אני נשארת כאן, ובמילא, גם בישראל לא חתמתי על התחייבויות של שנתיים. אני לא מתחייבת על העתיד. אז הלכתי לאלקסה אל הקומה של מדיה מרקט ורכשתי כרטיס סים נטען ומאז אני איתו. כשצריך, אני מטעינה אותו דרך האינטרנט. בלי חוזה. בלי התחייבות. הכל טוב.

אבל חמש שנים. חמש וחצי שנים. ואני כאן. ואני מטפלת בדברים. בבירוקרטיה. ביטוח לאומי. העברת זכויות. דברים כאלה. כאילו אני נשארת כאן. כאילו אני מתחייבת על העתיד. אז אולי בכל זאת הגיע הזמן לוותר על הסים פרי פייד שלי ולהיכנס אל חוזה רגיל? אולי אני בכלל מוכנה?

יצאתי ברגל אל חנות וודהפון הקרובה אל ביתי.

חחח. זה לא נכון. כל זה, כל הסיפור הזה, הוא לא נכון.

ברלין ביום של מזג אוויר נאה

מה שקרה זה שאחרי שלוש שנים בהם הכל עבד כמו שצריך, טיקטק, טיק וטק, חזרתי מביקור של חודש בישראל, התיישבתי אל השולחן, פתחתי המחשב וניסיתי להטעין את הסים קארד שלי. כמו תמיד. כמו בכל חודש בשלוש שנים האחרונות. רק שלא.

הממשק של וודהפון הודיע שהוא לא מזהה את המספר שלי. ניסיתי שוב. ושוב. הוא התעקש. המספר שלי לא מוכר. במקביל התחילתי לקבל סמסים מ Callya, הספק של וודהפון שממנו רכשתי את הכרטיס. בסמסים נאמר שנגמר לי האשראי ועלי להטעין. ניסיתי. כשלתי. הממשק לא מזהה את המספר שלי, גם כשהסמסים שטים אלי בניחותא.

ניסיתי לפנות דרך האתר אל שרות הלקוחות. צריך להזדהות באמצעות המספר טלפון. נכשלתי. המערכת לא מזהה את המספר שלי. עוד סמסים הגיעו ובישרו שאין שאני במינוס קרדיט. מינוס. 70 אגורות מתחת לקרדיט אני והטלפון שלי לא יעבוד ככה שוב לעולם ואין לי איך להטעין.

אתמול נשברתי. בכל זאת, טלפון אני צריכה. חיפשתי באתר את חנות וודהפון הקרובה אל ביתי. בקניון בשונהאוזראלי. אוקי. אני בדרך. הגעתי אל הקניון. עברתי דרך דוכני האספרגוס ונכנסתי פנימה. איתרתי את חנות וודהפון. לשמחתי היא היתה כמעט ריקה. 3 עובדים, 2 מהם טיפלו במישהו. ניגשתי אל השלישי. הוא היה שמח ומאיר פנים ואמר שישמח לעזור וישמח לדבר באנגלית וכמה נפלא בכלל שבאתי לשם.

בית הקברות הקרוב אל ביתי ביום של מזג אוויר נאה

סיפרתי לו את הבעיה.

"שלוש שנים עם פרי פייד?!?" הוא אמר "למה למה למה ככה?"

"בעיות עם מחויבות", אמרתי לו.

הוא צחק. היה נעים. היתה אווירה טובה. הוא לא מצא את הטלפון שלי במאגר של וודהפון. הוא הודה שהסמסים, שכל הזמן המשיכו להגיע, הם משלהם, מהם, אבל אלאס, במאגר, איפה שקובע, המספר שלי לא.

"מה עושים?" שאלתי.

הוא הסכים איתי שהמצב מוזר. שמשהו פתאום השתנה. משהו לא ברור. הוא אמר שהוא לא יודע מה השתנה ולמה מה שעבד כל הזמן הפסיק פתאום לעבוד. הוא הסביר לי שהסים שלי הוא בכלל מחברה אחרת, שרק משתמשת בתשתית רשת של וודהפון, ואולי החברה האחרת תוכל להסביר את התעלומה. אמרתי לו שכבר שלוש שנים, שלוש שנים, והכל בסדר. הוא הסכים עם כל העובדות אבל אמר שהוא לא יכול להטעין את הכרטיס שלי כי הוא לא במאגר. הוא הציע לי ללכת למשרדים של החברה האחרת. אמרתי לו שאני כבר כאן והוא הסכים איתי. אז הוא הציע לוותר על הסים פרי פייד ולעשות חוזה כמו בן אדם, כמו של בני אדם שחיים כאן. הוא הבטיח שהוא יטפל בהכל, שוודהפון תעביר את המספר הקיים שלי אליהם, זה יקח 10 ימים גג, ואחרי זה הכל יהיה בסדר. בלי הטענות ובלי כלום. הסכמתי.

אז הוא עבר איתי על מיני החוזים שיש לוודהפון להציע. סלולי ואינטרנט בבית. סלולי טלפון נייח ואינטרנט בבית. כל הצעה שלו כללה יותר חיבורים ופחות כסף. אבל אני בשלי. רק נייד, אמרתי לו, רק אינטרנט בנייד.

שעה וחצי העברנו ביחד, אני והוא ושני אנשי הצוות הנוספים בחנות של וודהפון בקניון בשונהאזוראלי. שעה וחצי מלאות בחיוכים גדולים ומבוכות קטנות ואחרי שעה וחצי הטלפון שלי חזר לעבוד, אותו המספר, חוזה חדש. הוא הדפיס עבורי את החוזה ונתן לי אותו לחתימה.

"הנה ה – Contract sheet שלך" הוא אמר. ואז שאל, "ככה אומרים, Contract sheet?"

"לא", אמרתי לו, "רק Contract".

"אז מה זה ה- Sheet", הוא שאל, ואני אמרתי לו ש ה – Sheet זה עבור spreadsheet, כמו אקסל, לחישובים וכאלה, אבל Contract זה רק Contract, אמרתי לו, בלי שום Sheet.

שעה וחצי, שלושה מוכרים, אני ועוד לקוח אחד. בחיי שאני לא מבינה איך זה שגרמניה היא מעצמה כלכלית.

שיטוטים: פחות בעיר, יותר בין הספרים

"בארץ הזאת אתה חייב להיות חייב, אחרת אינך רשאי. כאן אינך הולך במקום כלשהו, אלא אל מקום כלשהו. לא קל כאן לנו ולשכמותנו" (פרנץ הסל, שיטוטים בברלין).

התחלתי לקרוא את הספר של פרנץ הסל, "שיטוטים בברלין". אני רק בהתחלה, בתחום הפרק הראשון, והסל משוטט כרגע במערב, לא באזורים שלי, ואני מאוד אוהבת את הספר ומקנאה קצת. גם אני רוצה לכתוב ספר על שיטוטים בברלין, או שיטוטים בכלל, ואני חושבת מה הדרך הנכונה עבורי לתת כבוד למשוטט-על יסודי שכזה, כמו הסל, משוטט ומתעד, מתעד ומשוטט. "אלבום תמונות במילים" היא כותרת המשנה של הספר, להסל לא היתה מצלמת סמארט פון בתיק, נטוראליש, ובספר יש יותר מחמש מאות עמודים כתובים. אולי אם היתה לו מצלמה היו פחות עמודים בספר, אני חושבת.

התלבטתי איך לקרוא בספר הזה, המשוטט, איך נכון לקרוא בו. אולי לקרוא בתנועה, תוך כדי שיטוט, הרי אני פה וזאת מין הזדמנות יוצאת מן הכלל שכזאת. או אולי לתת לספר להכתיב את מרחבי השיטוט שלי, אולי לקחת את הספר איתי לשיטוט ולהשתמש בו כמו במפה או מדריך פרטי, הסל מכסה בספר את כל השכונות של העיר, אני אגיע למקומות, שכונות בהם לא ביקרתי, הפנים של בתים שראיתי רק מבחוץ, הסל ידריך אותי, הוא יסודי ומכסה את העיר כולה, כלומר, כמו שהיתה בשנת 1927. או אולי, חשבתי, אולי אני אהייה למצלמה שלו, 90 שנה אחרי, אצלם את מה שהוא כתב עליו, או מה שנשאר ממה שהוא כתב עליו. אז כמה זמן הספר שכב אצלי ואני חשבתי מה הדרך הנכונה עבורי לקרוא אותו, וגם דחיתי קצת את תחילת הקריאה כדי שתסתכרן יותר טוב עם מזג האוויר, כלומר, מבאס לקרוא ספר על שיטוטים בימים של מזג אוויר כה לא ידידותי למשוטט. בנתיים קראתי ספרים אחרים.

הסל כותב: "בברלין הישנה החיים שמאחורי הבתים הפנימיים ובתי הגן נהיים דחוסים יותר, פנימיים יותר, ומעשירים את החצרות, החצרות העניות עם הצמחייה הדלה בפינה, עם מוטות החביטה בשטיחים, עם פחי האשפה ועם בארות המים שנשארו שם מין הימים שלפני המים הזורמים"

***

מאז שחזרתי מהטיול ברכבת הטרנס-סיבירית אני קוראת במכשיר קינדל. לפני כן, כשרק עברתי אל ברלין, עשיתי ניסיון לעבור לקורא אלקטרוני, אייפאד היתה הבחירה שלי אז, ונכשלתי. לא סבלתי את החוויה. לא קראתי. בסוף חזרתי אל ספרים פיזים. אבל לפני הטיול הייתי חייבת לעצור ולחשוב. כמה ספרים לגרור איתי ברחבי סיביר? הרי זה מטורף, ופתטי. אז השאלתי מחברה מכשיר קינדל ונסעתי לטיול מצויידת בעשרות שעות אופציונאליות של קריאה נעימה, ואהבתי, ואחרי שחזרתי מהטיול קניתי קינדל ובגללו אני לא בטוחה כמה עמודים באמת יש בספר של הסל, אני קוראת אותו על המכשיר והמכשיר אמר לי, כשהייתי בעמוד הפותח, עמוד השער, שיש לי 6 שעות ו – 21 דקות של קריאה בספר.

לא התחלתי עם הסל על הקינדל. כדי לאפשר לקינדל להיקלט טוב בחיי, החלטתי להתחיל איתו עם ספר שהיה הימור כמעט בטוח עבורי. התחלתי עם ספר של אורסולה לה גווין, The Lathe of Heaven שמו, והקדשתי שעתיים ושש דקות לסיפורו של ג'ורג' אורר (Orr), הגיבור שחולם חלומות אפקטייבים, כלומר, החלומות שלו, הדברים שהוא חולם, הופכים להיות המציאות של כולם, ורק הוא, המסכן, רק ג'ורג' יודע את זה, עבור כל האחרים, כל המילארדים שחיים על פני כדור הארץ, המציאות היא המציאות והם לא זוכרים מה היה קודם, רק ג'ורג' זוכר, וזה נטל ממש לא קל.

להחלטה הראשונית שלי על הספר הפותח את תקופת הקינדל היו השלכות שלא חזיתי מראש. אחרי שסיימתי גם ג'ורג' קינדל העלה בפני הצעות פרקטיות לספרים נוספים, בנוסח החביב על אמאזון, אנשים שקראו את זה קראו גם את זה. והזה השני היה The Three Body Problem, ספר שעד אותו הרגע לא שמעתי עליו, ומהרגע שכן שמעתי הוא מאוד סיקרן אותי. גם הספר הזה מד"ב, ואני בכלל לא רציתי להמשיך עם מד"ב, רציתי לשנות, אבל אז פשפשתי קצת ולמדתי שהספר הוא סיני, ושהוא תורגם לאנגלית, ושזה ספר המד"ב הסיני הראשון שתורגם לאנגלית, והוא זכה בפרס הוגו, שזה האוסקר של המד"ב, וזה הספר הראשון שלא נכתב באנגלית וזכה בהוגו, וגם ברק אובמה וגם מארק צוקרברג המליצו עליו. וחוץ מזה, כותרת המשנה שלו היא Remembrance of earth’s past, וזאת לא כותרת שאני יכלה לעבור לידה בלי להיעצר.

"מסביב לבילופלאץ ולאלכסנדרפלאץ קם ונהייה עולם חדש בגושי בניינים כבירים. פרוייקטים חדשים משורטטים חדשות לבקרים כדי ליישב את הבעיות בשוק הנדל"ן ובתחום התחבורה. בעתיד שוב לא יוכלו היזם ומהנדס הבניין לקלקל את סגנון העיר באמצעות מבניהם החריגים. את זה לא ירשה תקנון הבנייה שלנו". הסל. ואני בלב: חחח

28 שעות מהמלאי שיש לי הלכו עד כה אל הסאגה הזאת, שמתעדת 470 שנה בדרך אל חורבן האנושות, מימי מהפכת התרבות בסין והלאה 4 מאות קדימה, מתוכן 450 שנה האנושות יודעת שהיא הולכת להיחרב ולא מצליחה למנוע את זה, גם בגלל שהמצב מורכב והיקום על מגוון הציביליזציות שמתקיימות בתוכו הוא יער שחור (Dark Forest הוא השם של הספר השני בטרילוגיה, והוא אכן dark), וגם בגלל שהאנושות היא האנושות, כלומר, מטוררלת ומסוכסכת ומלאת קונפליקטים ולא מסוגלת להסכים על שום דבר.

הסאגה הזאת, שאני טבעתי בה כמו שטבעתי באודיסאה כשקראתי בו בפעם הראשונה, או בסיפורי המיתולגיה היוונית, משמר או משחזר את רוח הסאגות הגדולות. גדול ועצום ועמוק ורחב ומתחת למים ומעל השמים. אלפי מילים שמנסחים רעיונות אפשריים, טכנולוגיות שלא קיימות, צורות חיים שטרם פגשנו, סיוצילוגיה של ציווליזציות ביקום, כלי נשק עתיידניים, התפתחויות חברתיות, אסונות ופריצות דרך, שני צעדיים קדימה ושלושה אחורה. קראתי משתאה אל מול הגדול, תוהה איך Liu Cixin כתב את זה, איך עובד המוח שלו, כמה הוא קדח בתוך עצמו לברוא את כל השמים וארץ ותקווה וחורבן הזה.

אחרי 28 שעות כאלה (11 שעות ו – 45 דקות לטובת הראשון, 16 שעות ו – 2 דקות לטובת השני) החלטתי שאני חייבת להתנתק מהסאגה הזאת, על גודלו האין סופי של היקום וקטנותו האין סופית של האדם, אפילו שיש עוד ספר אחד, השלישי והמסכם, ובו עוד 11 שעות פלוס עד לסוף כל הסופים. די לי. מספיק. במילא חורף ומזג האוויר מחורבן ומצב הרוח שלי מגעגע. מספיק. רציתי משהו אחר. רציתי משהו מנחם. רציתי משהו שאני יכלה לראות את ההתחלה ואת הסוף שלו. אז קראתי את "מנדל של הספרים" של סטפן צוויג.

"ואני חש כמה אני עייף מכל כך הרבה ברלין" כותב הסל, וזה רק בפרק הראשון, וזה נכתב בשנת 1927.

***

ב"מנדל של הספרים" הדובר, שהוא לא מנדל אל מכר של מנדל, ואולי בכלל בן דמותו של צוויג, חוזר אל וינה מביקור "ברובעים החיצוניים של העיר" ויורד עליו גשם אז הוא נכנס אל בית קפה שהיא "בית קפה בורגני כמו בווינה של פעם, מלא עד להתפקע אנשים קטנים שצרכו יותר עיתונים מדברי מאפה", ושם הוא יושב ו – "כבר התחלתי להתפתות לאותה בטלה עצלה הזורמת בחשאי כסם מרדים מכל בית קפה וינאי אמיתי" אז שהוא נזכר במנדל ועובר לספר עליו, ואני, הקוראת, נזכרתי כמה צוויג נפלא וגם בזה שמכל התקופות הסיפרותיות החולשה הכי גדולה שלי היא אירופה בין שתי מלחמות עולם.

מנדל עצמו הוא סוחר ספרים ש – "כל יצירה – בין שאחז בה פעם בידיו ובין שרק הבחין בה פעם מרחוק בחלון ראווה או בספרייה – ראה באותה דייקנות אופטית שבה האמן היוצר מבחין בפנימיותו בצורות שעודן בלתי נראות בעולמם של אחרים". וחוץ מזה הוא מהגר יהודי רוסי שסוחר בספרים מתוך בית קפה ווינאי וברשותו תעודות סוחר בלבד. לא אזרח. לא תושב. לא חוקי. עוצרים אותו. תובעים ממנו להבהיר את עניין האזרחות. הוא רוסי, הסביר, "מובן שרוסי. והוא עצמו? אה, כדי להתחמק מן השירות בצבא הרוסי, ענה, גנב את הגבול כבר לפני שלושים ושלוש שנה, ומאז הוא חי בווינה".

ואני יכלה להמשיך ולצטט. "מנדל של הספרים" הוא ספר מקסים ומקסים שמציע ספרות יפה בלי נחמה, למנדל אין באמת מקום בעולם, ושום דבר לא נשאר אחרי המוות, חוץ מהספרות, אולי, כי "ספרים נוצרים רק כדי שיהיה אפשר לקשור קשרים עם האנשים גם אחרי מותנו, וכך להתגונן מפני היריב הבלתי נלאה של החיים כולם: היותנו בני חלוף ונשכחים מלב".

***

הספרים המוזכרים בפוסט:

The Three body problem,  Liu Cixin

The Dark Forest,  Liu Cixin

מנדל של הספרים, סטפן צוויג, תרגום: הראל קין

שיטוטים בברלין, פרנץ הסל, תרגום: טלי קונס

חוץ מזה קראתי את אוגוסט של כריסטה וולף וגם הוא מקסים, אבל לא מצאתי איך לשלב אותו בפוסט הזה.

עם הפנים אלינו. יש בחירות בעיר

אחר הצהריים נאה אחד קבעתי עם עם חבר להיפגש להליכה ושיטוט  ב – Tiergarten. נפגשנו בתחנת ה S של Berlin Bellevue, ומשם המשכנו בהליכה נעימה אל תוך היער. אל תוך היער. התקדמנו רק קצת ונתקלנו בכרזה הבאה:

כרזת בחירות של ה SPD. ראש העיר המכהן, Muller, זה הגבר עם העניבה. (זה לא השלט הספציפי שראינו, לא צילמתי באותו הרגע, אבל זה האימג' , זאת התמונה).

החבר, גרמני שחי 6 שנים בברלין, והוא במקור מאי שם בדרום, עצר ליד הכרזה, והסתכל, ושרק בהתפעלות. הוא חשב שהיא גאונית. הוא חשב שזה נפלא, האופן שבו הכרזה מתייחסת בטבעיות לנוכחות של מהגרים, או זרים, או אחרים לא גרמנים, במרחב העירוני, בעיר. הוא חשב שזה חכם ככה להציג את ריבוי התרבויות בעיר. הוא חשב שזה מרומז ועדיין. שמולר, ראש העיר, גם מזוהה וגם נראה כאחד האדם. שהפשטות של האימג' מספרת את הסיפור הנכון על ברלין. הוא ממש התפעל.

אני שתקתי. לקח לי כמה דקות. הסתכלתי על הכרזה ושמעתי את ההסברים שלו על כמה שהיא נכונה ולקח לי זמן להבין מה מטריד אותי, למה אני לא מתפעלת, ואחרי כמה דקות אמרתי לו, יותר נכון, שאלתי אותו, אם זה לא מפריע לו, אם זה לא בעייתי בעיניו, קצת, שהאשה, הדמות המרכזית, מצולמת מאחורה. ואז הוספתי שבתיאורה הפמיניסטית וכל זה, יש הרבה דיבורים, ולא חיובים, על תצלומי נשים שלא כוללים פנים.

דיברנו על זה. על מה בתמונה מפריע לי. על ממה בתמונה הוא מתלהב. החבר, שהוא צלם חובב, דיבר על האתגרים שבלייצר תמונה כמו "טבעית" ולהכיל בה ריבוי פרצופים. הוא אמר שבכרזה כל הפנים מטושטשות, לא רק של נשים, רק הפנים של ראש העיר גלויות.  אני אמרתי שכל שאר הפנים מטושטשות, זה נכון, אבל לפחות יש להם פנים. היא רק גב. ואז עברנו איזה פנייה בפארק ונתקלנו בכרזה הזאת:

ראש העיר זה הגבר הלבוש בחליפה שעומד מאחורה, ברקע, ומדבר עם גבר אחר. בפנים גלויות. 4 גברים עם פנים גלויות.

הוא רטן. הוא הזעיף פנים. אני חגגתי את נצחוני, אבל בשקט. התאפקתי והצלחתי לא להגיד כלום על הפלא שבשילוב 4 פנים גבריות בתמונת בחירות אחת. וככה נודע לי שיש בחירות בברלין.

בחירות 2016. עוד חודש, באמצע ספטמבר, מצביעים. בעלי זכות ההצבעה, זאת אומרת. אני לא. אני מסתכלת על התמונות. העיר התמלאה בתמונות. הרחוב שלי, בחלקים בהם אני לא גרה, החלקים שבוודינג, בשכונת Brunnenviertel, התמלא בכרזות בחירות.

שלטי בחירות, הפוסטרים המקומיים, מודבקים על עמודי הפנסים ותאורת הרחוב. למעלה השמאל נגד הנאצים. למטה ראש העיר המכהן.

הפורמט הכי נפוץ של כרזת בחירות בברלין הוא פוסטר מלבני, באורך מטר, בערך, ורוחב של 80 סמ. הם מודבקים, גב אל גב, כמו סנדוויץ, על העמודים של פנסי הרחוב. ברחוב שלי, בחלק שבו אני לא גרה, כרגע כל פנס רחוב מחזיק לפחות 2 פוסטרים, לרוב יותר.

כל הפוסטרים של הבחריות דומים אחד לשני. ברובם הגדול, המכריע, מופיע פרצוף מחייך. פנים. כמו בתמונות פספורט, רק עם חיוך. תמונת פספורט מושקעת. לי זה מזכיר את הפורמט של התמונות האישיות שמקובל לצרף כאן לקורות חיים. פנים אופטימיות. מוארות. מסתכלות קדימה. פנים לבנות. חייכניות. מסבירות פנים. פנים מוארות ומאירות. ראו.

כל התמונות צולמו באותו היום, באותו הרחוב ב – Wedding: הנה ראש העיר המכהן. מחייך.

פנים מחייכות.

הירוקים. פנים על רקע ירוק.

פנים מאירות.

עוד ירוקים. פנים על אופניים.

פנים נינוחות.

לא.

פנים מסבירות פנים

ד"ר מאג'ה לאסיק שולטטתתת! היא מופיעה הכי הרבה ברחוב בו אני לא גרה אבל הולכת, ב Wedding. העינים שלה בצבע כחול עז. כל כך עז שאני לא בטוחה שהוא אמיתי. אני מסתכלת מקרוב ולא מצליחה להחליט. זה נראה כאילו מישהו עבר שם עם טוש והדגיש את הכחול.

פנים עם עינים כחולות עזות.

ה – FDP מאמינים בצבעים.

פנים על רקע צבעוני

שחור-לבן ואדום. השמאל עם גרפיקה מובנת מאליה.

פנים שמאליות.

והפיראטים בכתום פלוס הומור.

פנים הומוריסטיות.

הפיראטים בהומור גרמני שאני לא מבינה כלל וכלל.

כל הפרצופים הפיראטים בתמונה אחת. לכל פנים כאלה גם יש כרזות עצמאיות.

יש גם כרזות עם "תוכן". כלומר תוכן אחר, לא פנים. יש מעט כאלה, אבל יש. של השמאל ושל ה SPD. במיוחד השמאל, דה לינקה, משקיע בתמונה עם סיפור בתוכה. סיפור על מהגרים, למשל:

לא רק ראש העיר נתקל בזרים בעירו. גם השמאל. נציג המפלגה נראה שמח. אין לי מושג מה הבעת פניו של המהגר.

או סיפור על עוני.

יש עניים בעיר, בכרזה של השמאל

ב SPD זה יותר סיפור אווירה. ראש העיר מסתובב בעירו ונפגש עם אנשים. הוא עם הפנים אלינו. תמיד עם הפנים אלינו. קצת כמו שרה נתניהו, הפנים שלו תמיד ברורות וגלויות בתמונות. ורק ה – SPD משתמש בכרזות בגודל כזה.

ראש העיר מסתובב במרחב העירוני וופוגש נשים שיש להן גב. לגמרי menschlich.

הנה הוא שוב

הנה הוא שוב, משוטט ברחובות העיר. והפעם גם לאשה יש פנים

וככה זה נראה בשוטף

מלמעלה למטה: SPD, ירוקים, פיראטים. על בסיס התמונות בלבד, ולו היתה לי זכות הצבעה, הייתי מצביעה לאמצעי. בזכות השיער 

ועוד אחד

ככה, כל העמודים ב weddings, ברחוב שלי, בחלקים בהם אני לא גרה

עוד חודש זה יגמר וכל הפנים המחייכות האלה, הפנים המאירות, הטובות, יעלמו מהנוף העירוני. אני לא מצביעה. אין לי זכות. אני מסתכלת. לזה יש לי זכות. מהסתכלות בלבד נראה לי כאילו המון אנשים שבעי רצון מתמודדים בבחירות הבאות, אנשים לבנים, ידידותיים, נגישים. אנשים שמסתכלים ישר אל המצלמה, בלי למצמץ. ולמהגרים, עניים ונשים עם כיסוי ראש אין פנים. לא פלא שמפחדים מהם.

שיטוטים

לפני שבועיים נפגשתי עם חברה ישראלית שחיה בפריז. קבענו לשיטוט. נפגשנו בבית קפה בין הבית שלי והדירה בה היא התגוררה, בלב פרנצלאוורברג, והמשכנו משם. טיילנו באזור Helmholtzplatz, הלכנו לאורך דנציגר שטרסה, ירדנו בשונהאוזראלי והגענו אל רוזה לוקסנבורג פלאץ, משם המשכנו אל תוך אזור התיירות המפונפן של מיטטא, לינדן שטרסה, אוגוסט שטרסה, הבית של סבתא, פסל השולחן ההפוך, גרטן שטרסה והבריכה היפה בתבל, אינוואלידן שטרסה ובית הקברות המהמם בתבל

הראתי לה את ברלין שלי. אני חושבת שזה עבד. שהיא התרשמה. שבתחרות הקטנה שלא דיברנו עליה בכלל, בין פריז וברלין, הצלחתי להראות את העליונות החד משמעית של ברלין. או משהו כזה. ובסוף, לקראת פרידה, או אולי זה היה כבר אחרי פרידה, במייל או מסרון, היא העירה שהעיר באמת נפלאה אבל מזג האוויר שלה נוראי. הרבה יותר גרוע מפריז. האין קיץ הזה. הגשם. הרבה יותר גרוע מפריז.

תמונות משיטוט בבית הקברות

ישר נזעקתי ויצאתי להגנת העיר ואמרתי שקיץ גרוע זה חלק מהקסם של אירופה ושככה זה כאן, זה לא באמת קיץ גרוע, כל הקיצים כאלה, אפרורים ורטובים. אמרתי והאמנתי בזה. ומאז עברו עוד ימים של קיץ, ימים של אוגוסט, וגם הם היו קרירים ואפורים ורטובים, ואני מוכנה להודות: אפילו בשביל אירופה ואפילו בשביל ברלין הקיץ הזה הוא חרא של קיץ. אפור ורטוב וגשום. חשבתי לכתוב פוסט שלם על מזג האוויר. לא מקורי במיוחד, אבל כן רלוונטי. הקיץ הזה באמת שחון. ואין לי שום נושא אחר שבוער בי לכתוב עליו. ההפך. בוער בי לא להתייחס לסערה הנוכחית סביב ישראלים בברלין, והדרך הכי טובה לא להתחייס למשהו זה לדבר על מזג האוויר.

ואז קמתי הבוקר והשמים כחולים והשמש מאירה ואמור להיות 26 מעלות היום, שזה קרוב למושלם, ולי הלך הנושא לכתוב עליו.

***

חברה שלי נוסעת בשבוע הבא לפולין. חברה מישראל, נוסעת להשתתף באירוע תרבותי בפולין. כמה ימים לפני הנסיעה, כך סיפרה, היא קיבלה טלפון מאחד המארגנים.

יש לי בשורות רעות, הוא אמר לה, מזג האוויר קשה.

באמת, היא שאלה, חם מאוד?

לא, הוא אמר, בדיוק ההפך. קר וגשום. אין קיץ.

גם זה בבית הקברות

***

החברה מפריז חוזרת אל ישראל עוד כמה חודשים. אחרי ארבע וחצי שנים. היא שמחה לחזור. כל פעם שאני שומעת על מישהו שחוזר אל ישראל אני חושבת על זה. אני רוצה לחזור? אני לא רוצה? כל פעם שמגיע התור שלי לביקור במשרד הזרים, מגיע המועד, אני חושבת על זה. להאריך את השהות שלי כאן? היה לי מספיק?

שאלת הלחזור / לא לחזור היא חלק מהאוויר שאני נושמת מאז שאני לא בישראל. לפעמים יותר, לפעמים פחות, תמיד שם. מרחפת מעל הראש. כמו השפיץ של אלכסנדרפלאץ. כמו צלילי הפעמונים שעולים מציוןקירץ כמה פעמים ביום. אחרי כמה זמן מתרגלים לזה כל כך שלא שמים לב שזה שם. שזה קורה.

הביקור האחרון שלי בישראל, סוף מאי – תחילת יוני, היה נפלא. כלומר, הוא היה כמו כל ביקור אחר, עליות ומורדות ותלוליות ופיתולים, אבל הרגשתי נהדר. רוב הזמן היה לי מצב רוח טוב. הייתי שמחה. סיפרתי על זה לחברה בברלין. סיפרתי לה שהיה לי טוב בתל אביב. אז היא שאלה אותי אם היה כזה טוב שזה עשה לי מחשבות על לחזור.

וגם זה בבית הקברות

שאלת ה"איפה" נמצאת בקצה המוח הרבה מהזמן. כשטוב כאן. כשנעים שם. אחרי שעזבתי פעם אחת האפשרות לעזוב היא ראלית. זמינה. תמיד ולעד ברשימת האפשרויות. אחרי שעזבתי פעם אחת גיליתי שיש לי רשימת עם אפשרויות. אומרים לי, וותיקים להגירה, חברים שחיים כאן מעל עשור, שזה משתנה, עם הזמן, זה עובר. שאלת האיפה נעלמת. מפסיקה להעסיק. אומרים לי שזה קורה אחרי עשר שנים בגולה. אני עוד לא שם.

לחברה ששאלה אותי עם הביקור המוצלח בישראל עורר אצלי שאלות בנוגע לחזרה, אמרתי שלא. זה לא העסיק אותי. השאלה הזאת, הספציפיצית, של לחזור או לא, לא העסיקה אותי. שאולי בגלל זה כל כך נהנתי. כי לא הוטרדתי משאלות לגבי העתיד. החיים. המעברים. מי אני ומה אני. כבר כמה זמן שהשאלה לא מעסיקה אותי. אני לא יודעת למה. אני פשוט לא חושבת על זה. אבל יש תאריך תפוגה להפוגה הזאת. בפברואר אני צריכה להגיע שוב למשרד הזרים. עד אז, שקט. אני חושבת שחלק מהיכולת שלי לשמוח, להנות ביומיום, להנות ממה שיש, זה לא להתעסק בשאלת האיפה ולאן. אני חושבת שאני שמחה יותר כשזה לא מעסיק אותי. שחלק מהמשמעות של שמחה, של להיות שמחה, זה לא להתעסק בסוגיה הזאת.

***

עברו שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה, ואני, שוב, צריכה להסתפר. ואין אין אין לי מושג לאן ללכת. עיר כל כך גדולה, ואני לא יודעת איך להסתפר בה. להסתפר ולצאת מרוצה. מה עושים? אני עוברת ליד מספרות ומציצה פנימה ומסתכלת על התספרות של הספרים. אני שואלת ומנדנדת לכל מכרי. מבקשת המלצות. כיווני דרך. לא על מספרות, מזה כבר התייאשתי, תראו לי אנשים שמסופרים כראוי, אני אומרת. אני עושה חיפושים על הקבוצות השונות של ישראלים בברלין, מחפשת המלצות. העברתי שעות ב toytown. יש שם שרשורים ארוכים ומלאי יאוש בנושא של מספרות וספרים וספריות בברלין. שם מצאתי, סוף סוף, את הגדרת הבעיה. They dont do layers. שנים שאני מחפשת את המילים, ושם, בפורומים של toytown, מצאתי אותם. שכבות. זה כל העניין. שכבות ודירוגים. המקומיים לא עושים את זה. הם חותכים ישר. לא מדרגים. חותכים. אבל למה למה למה הם לא עושים את זה?

אין לתאר את היאוש.

וגם זה בבית הקברות

***

אז מזג האוויר מהמם, רוב הזמן. אפור וקריר וגשום. כשלא גשום מהמם. כשגשום אני בבית. גם לא נורא. מעדיפה קיץ ברלינאי עלוב על קיץ תל אביבי סטנדרטי. כשלא יורד גשם נעים לשוטט בחוץ. ואני משוטטת. השבוע גיליתי בית קברות חדש. כמה בתי קברות יש בעיר הזאת, וכמה עומק יש לה, כמה עושר. בית קברות חדש (עבורי) במרחק הליכה מהבית שלי. הליכה ארוכה ונמרצת, אבל עדיין, מרחק סביר להלכנים עירוניים.

הבית הקברות שגיליתי, Dorotheenstadt Friedhof II, הוא מהצד השני של הגשר הסגור. ראיתי אותו בשיטוטים של מסביב אל הגשר. השבוע, לראשונה, נכנסתי. כל כל יפה. מקומות כל כך יפים, בתי הקברות בברלין. פארקים קטנים, איים של ירוק, בתוך העיר, בין הבתים ובתי הקפה. בלי טכס בישבן. בתוך החיים. אחרי שטיילתי בו וצילמתי בו חזרתי הביתה ופתחתי את המחשב וגיגלתי אותו וקראתי עליו. מסתבר שכבר הייתי בו, כשהלכתי לבקר את הקבר של ברכט, רק שנכנסתי אליו ממקום אחר, מכניסה אחרת, ולא זיהיתי ולא קישרתי בין בית הקברות שליד הגשר המת ובית הקברות של ברכט. ואני חיה כאן ארבע וחצי שנים. וזה הכל בשכונה שלי.

קברים בלי חלקות. גם זה בבית הקברות

Reservierung. גם זה בבית הקברות

 

בדרך כל בשר

לפני כמה שבועות הלכתי באחד מאלפי מסלולי ההליכה הקבועים שלי, היומיומיים, ובאותו היום המסלול לקח אותי דרך מאוורפארק. רק שבאותו היום מאוורפארק לא היהמאוורפארק. באותו היום מאוורפארק נראה כאילו התחפש לפארק הירקון בבוקר ההופעה של מדונה. במרכז הדשא הדל של מאוורפארק ניצבה במה מוקפת עמודי תאורה, מוקפת במשאיות ממותגות הרץ, שם גם הן עומדות על הדשא, ממש ממול המדרגות, איפה שעושים את הקריוקי כל יום ראשון.

רק שבמאוורפארק לא עושים הופעות. הוא לא פארק הירקון. מאוורפארק הוא קטן. במונחים של ברלין בכלל לא מגיע לו התואר פארק. חתיכת דשא, מדרגות-מושבים בסגנון אמפי קיסריה רק הרבה פחות, שביל להולכי רגל ורוכבי אופניים. פארקון. פצפון. לא פארק של הופעות. הקריוקי בימי ראשון, זה הקטע שלו, ועל הקטע הזה הוא נכנס לכל מדריכי התיירים שבעולם. שוק יד שנייה ביום ראשון פלוס קריוקי. זה מאוורפארק. זה היה מאוורפארק עד אותו היום בו החליט מי שהחליט לקיים בו פסטיבל מוסיקה אלקטרונית.

מאוורפארק. מיקסום. מיקסום שיא

מאוורפארק

מיקסום, היה כתוב על העננים מעל מאוורפארק באותו היום, וגם על מעט הדשא שנותר חשוף מתחת לבמה ולמתקנים השונים, מעל המכוניות הממותגות שחנו על הדשא, על הבמה, על מתקני התאורה. מיקסום. ככה ממקסממים משהו. ככה נראה מיקסום.

מִיקְסוּם – זכר. הבאה לתוצאה המרבית האפשרית.

וזה לא הקיץ. זה לא רק הקיץ. זה גם הקיץ אבל לא רק. אני מכירה את הקיץ בברלין. זה הקיץ החמישי שלי כאן ואני כבר מכירה את הפרוטוקול. בקיץ ברלין מתנפחת. מתרחבת. כמו ספוג, מתרחבת וסופגת, אנשים, אירועים, התרחשויות. רוח של צהלה מתמשכת. בקיץ ברלין נהיית יותר עצמה. יותר ברלין. המקסימום של עצמה. הקיץ בברלין הוא מיקסום של ברלין. מיקסום של החוויה הברלינאית.

פעם, כלומר לפני חמש שנים, וגם לפני ארבע, ושלוש, ואולי אפילו שנתיים, לא היו שלטי חוצות בברלין. ולא פרסומות. המרחב הציבורי היה לא ממותג. לא עוד

השבוע נתקלתי בפקק תנועה אנושי על Invalidenstraße. נכנסתי אל הרחוב מכיוון Veteranenstraße ולא הצלחתי להתקדם. לא יכלותי להיכנס אל קצת ההליכה המהיר שלי. הייתי בדרכי לשום מקום, רק ללכת, רציתי לצעוד על המרחבים הפנויים של Invalidenstraße, אבל לא מרחבים ולא פנויים. הרחוב היה צפוף מרוב אנשים ואני נעצרתי ופילבלתי בעינים שלי, כמטאפורה – ככה הרגשתי שאני אמורה לעשות – וחשבתי שזאת הפעם הראשונה שצפוף לי על הרחובות של ברלין וכמה שהעיר השתנתה. כמה שהעיר משתנה.

קבוצות של רוכבי אופניים מזגזגים בנסיעה הססנית אחרי המדריך שלהם ברחובות הקטנים לאורך קו החומה לשעבר. תיירים רוכנים מעל המרצפות המוזהבות לאורך RosenthalerStraße, זוג ישראלים שיצא, מלא בחבילות, מהחנות של מוג'י ליד האקשה מרקט, ואני שומעת אותם מתכננים את המשך היום שלהם: ביקור בבית חרושת לסבונים שהציל הרבה יהודים בזמנו, הרי זה ממש פה ליד, רק לחצות את הרחוב.

אין כמו ברלין באטרקציות תיירותיות. אין כמו ברלין באסונות. ואין כמו ברלין לחשוף את הקשר ההדוק בין השניים. אתמול הלכתי על BernauerStraße, מולי נסעה, על המדרכה, ריקשה של אופניים. והיה חם. הנהג הזיע, ופידל, ותוך כדי שהוא מזיע ומפדל שמעתי אותו מסביר שכאן, כאן בדיוק, והוא הצביע עלי כשהוא אמר את זה, עברה החומה, ואנשים מצד אחד לא יכלו לחצות לצד השני. כאן בדיוק.

ועכשו הן בכל מקום. הפרסומות. המרחב הציבורי מלא בהן

האסונות של העבר, הטרגדיות, הדברים הנוראיים, הם האטרקציות התיירותיות של היום. לפני שנתיים הייתי לכמה ימים תיירת באמסטרדם. שני תורים אני זוכרת, את התור לבית אנה פרנק ואת התור לצפייה בחלון ראווה בו ישבו שתי נשים ערומות.

הנה העתיד של ישראל. ככה זה יראה. אני לא יודעת איך יסתיים הסכסוך, לאן זה יגיע, כמה נמוך וכמה נורא עוד יהיה. אבל יום אחד, אי שם בעתיד הרחוק, יום אחד כל הזוועות האלה – החומה, האוטובוסים המתפוצצים, הילדים הנשרפים, מעברי הגבול והמכלאות והשערים, ובעזרת השם גם ההתנחלויות, כל התפוח והרקב הזה – יום אחד כל זה יהיה אטרקציות לתיירים, נקודות על המפה, תורים מהבוקר המוקדם וכרטיסי כניסה עם הנחות לסטודנטים וגימלאים. כי בסופו של דבר זה הכל כסף. הכל הכל הכל כסף. הכוח המופלא של הקפטיליזים. שום התנהגות אנושית אינה זרה לו. אין התנהגות אנושית שלא מתורגמת, בסופו של דבר, לכסף. רווחים. הוצאות והכנסות. שורה תחתונה.

התיירות מפרנסת את ברלין והתיירות משנה את ברלין והתיירות מרדדת את ברלין לרמה של צ'ק פתוח. כמו שקרה וקורה בכל מקום בעולם השלישי אליו מגיעים מערביים. הם מגיעים בשביל העולם השלישי ובעצם ההגעה שלהם משנים אותו.

תחנות האובאן היפות של ברלין. מכוסות בפרסומות

ואני יודעת שזה לא הקיץ. זה לא רק הקיץ. ברלין משתנה ומהר ובכיוון אחד. כיוון ברור. היא מכפיפה את עצמה למולך אחד. היא מתכופפת בפני המולך היחיד. הקפיטליזים. זה שאין שני לא. אין בלתו. ההצלחה של ברלין משנה אותה. הפופולאריות של ברלין משנה אותה. הבאז החיובי של ברלין מביא להשתנות שלה. אם ברלין לא היתה מקום כה פופולארי, היא לא היתה משנתה כל כך מהר. אם לברלין לא היה באז כה חיובי אני לא הייתי מגיעה אליה. אני והמעבר שלי אל ברלין משנה את ברלין. גלי ההגירה אל ברלין, הגירה של עולם ראשון, הגירה מפונקת, אינדווידואלית, הגירה שמטרתה רק לשפר ולהיטיב את חיי הפרט המהגר, היא שמביאה ומאיצה את השינוי. אנחנו המהגרים מביאים ומאיצים את השינוי.

זה בכל מקום: איפה שפעם היתה חלקה ריקה היום עומדים בתים חדשים. איפה שפעם היה קיר חשוף היום יש שלט חוצות. תחנות האובאן היפות של העיר התכסו בפרסומות. בתוך האובאנים יש פרסומות. בתחנות של הטראם יש פרסומות. המחירים כל הזמן עולים. המחירים של הכל. ידיד, שבשש שנים האחרונות מפעיל חנות תקליטים יד שניה שמקיימת אירועים ויש לה שיש לה קהילה קטנה ועמותה מנהלת, עומד לסגור, כי הוא צריך לעזוב את המקום הנוכחי שלו, בעל הבית העלה את שכר הדירה, והוא מחפש ומחפש ולא מוצא שכירות בעלויות שתאפשר את המשך הפעילות. השבוע הוא שלח אלי לינק של מודעה של חנות ספרים קהילתית שגם היא סוגרת את שעריה. אותו הסיפור. שכר דירה. לא מוצאים מקום שיאפשר את המשך הקיום. ומחיר השנקה האהוב עלי הגיע ל 2.80 יורו. כשאכלתי אותו לראשונה הוא היה 2.40.

ברלין הפכה אטרקטיבית בזכות ההבטחה של חיים אורבניים תוססים בעלוית שפויות. בלי לפשוט את הרגל. בלי להקריב את החיים לטובת הפרנסה. על הרוח הזאת נדדתי אליה אני, ואני לא לבד, אני חלק מתופעה רחבה יותר. ואנחנו, בעצם המעבר שלנו אל העיר, בעצם הבחירה לחיות בה, אנחנו משנים את הד.נ.א שלה, את שורות הקוד שבגללם רצינו להגיע הנה מלכתחילה. בעצם ההגעה וההישתקעות שלנו, הזרים, בברלין, אנחנו משנים את מה שקסם לנו בה. אם כל כך הרבה מהגרי עולם ראשון לא היו בוחרים בברלין כבית, היא לא היתה משתנה. לא ככה. לא כל כך מהר.

זה מפלצתי וזה לא פתיר וזה הקפטיליזים. הכל הכל הכל עובד לטובתו. הכל ותמיד עובד לטובתו.

עוד ועוד פרסומות מכסות את הקירות. והקירות, הם היו יפים יותר קודם

גשר מת, פארק תלוי, תגליות חדשות

לפני כמה זמן גיליתי פארק שלא הכרתי במרחק הליכה מהבית שלי. זה קרה לגמרי במקרה ומאוד זיעזע אותי. שוטטתי לשם שיטוט באזור שאני מכנה מתחת לבית שלי, או למטה מהבית שלי, באזור של הרחובות Garten ו – Acker אבל בצד ה-ודיניגי שלהם (מלשון Weddingָׂ), שבניגוד לצד ה – Mitte שלהם, שאותו אני מכירה היטב והוא ידוע ואהוב. זה אזור מגורים ברובו, לא הוד לו ולא הדר, בתי דירות, בנייה של אחרי המלחמה, גינות קטנות עם מתקני משחקים לילדים, סופר מרקטים ובתי קפה בלי שיק. נפלא. ואז נתקלתי בגשר הסגור.

ככה זה נראה מהרחוב. מכוניות למטה, גשר למעלה. רק מקרוב רואים שהגשר מת.

גשר ברזל גדול, תלוי באוויר מעל נקודת מפגש של שני כבישים, חלוד וזוהר בשמש במגוון גווני זהב. כתום מרוב חלידות. המראה של הגשר תפס אותי וגרם לי להתעכב שם. ניסיתי להבין מה אני רואה. אם הגשר סגור איפה עוברות הרכבות? ולמה סגור? מצאתי מדרגות שעלו לכיוון הגשר ועליתי בהן ומצאתי את עצמי עומדת ממש מול הגשר, בגובה של הגשר, מעל הכביש, והגשר סגור ומבודד ומגודר. לפי הפסי רכבת השבורים מתחת לגשר הסקתי שפעם עברה שם רכבת. צילמתי, תיעדתי והמשכתי הלאה.

מכיוון שכבר הייתי מעל הכביש, הייתי צריכה לעלות במדרגות כדי להגיע אל הגשר, הסתובבתי על מקומי והלכתי בכיוון ההפוך מהגשר וככה גיליתי שאני הולכת בתוך גינה גדולה או אפילו פארק, שכולו מוגבה מעל הכביש. הלכתי את כל הפארק, כל השביל היחיד של הפארק, עד שהגעתי אל הקצה שלו וירדתי במדרגות והתחברתי בחזרה אל הכביש וגיליתי שאני ממש בתחת של Nordbahnhof, על Invalidenstraße האהוב.

וככה זה נראה כשמתקרבים אליו מהפארק

הייתי די מזועזעת. לא הבנתי איך זה קרה. איך חמק ממני הפארק הזה. איך לא ראיתי אותו קודם. אני תופסת את עצמי כמשוטטת אורבנית רצינית, וכבר ארבע שנים שאת השיטוטים היומיים שלי אני עושה ברחובות שמסביב אל הבית שלי, אז איך איך איך חמק ממני פארק שלהם, ועוד כזה מוגבה, עם גשר מת בקצה שלו?

זה לא שאני מכירה טוב את ברלין. אני לא. היום אני חושבת שלעולם לא אכיר טוב את ברלין. היא גדולה מדי. היא גדולה עלי. שכונות זרות, השכונות שבהן אני לא גרה, נשארו חוץ לארץ עבורי. אני לא יכלה להגיע לשום מקום מחוץ לשכונה שלי בלי להסתכל במפות קודם, בלי שגוגל מפס יחזיק לי את היד. וזה בסדר. כלומר, למדתי לקבל את זה. בברלין חיים בשכונות. כל השאר זה חוץ לארץ.

וככה זה נראה מקרוב. מעל גובה הכביש, גשר תלוי ומת. סגור. הקצה של הגינה

זה כאילו ככל שמתארכת השהות שלי בעיר, העולם שלי מצטמצם. אני מוצאת פחות ופחות סיבות שמצדיקות יציאה מהשכונה. לפני כמה שבועות הזמינו אותי חברים לארוחת ערב במסעדה בשרלוטנבורג. לא הבנתי את זה. מה, כבר אין מסעדות במיטטא או בפרנצלאוורברג? בשביל מה לחצות את העיר רק כדי להגיע למסעדה? איזה מין טירוף זה? לפני שבועיים חברה טובה שלי ביקרה בעיר. ביקור שלישי שלה. העברנו ביחד חמישה ימים זוהרים של שיטוטים ארוכים בלי יציאה אחת מהשכונה. הרגשתי גאווה גדולה.

אבל אז, כשיגיליתי את הפארק המוגבה, חוויתי מנעד רגשות מתנגשים. מצד אחד התמלאתי הערצה והתפעלות מהעיר. כמה היא גדולה! וכמה פינות חבויות יש בה! ואיזה עומק ועושר וגיוון! כל הג'אז הזה מילא אותי בהשתאות. מצד שלישי קצת כעסתי על הגשר. קצת נטרתי לו. הוא פידח אותי. עכשו מגיעים? ואיפה בדיוק היית עד היום? ככה יפה להתחבא? זה הביא לי לרצף מחשבות קודרות על עצמי. אולי אני לא משוטטת עירונית מקצועית כמו שחשבתי? אולי אני סתם חובבנית, מפספסת פארקים, לא רואה כלום ממטר? ובצד השביעי שוב כעס: מה זה, כמה שנים שנים צריך להלך ברחובות האלה כדי לגלות את כל הגשרים המתים שלהם? לא הגזמנו?

וככה זה נראה מקרוב. יום אחד כל העולם יהיה כזה. אבל אז אני לא אהייה המתעדת. שמישהו אחר יתעסק בזה.

בתקופה שאחרי הגילוי התקדמתי בבדיקת העניין, אבל התקדמתי בזהירות. גם היה חורף וקר, מה שהביא אותי להעדיף מסלולי הליכה יותר שחוקים, וגם לא רציתי להיות מופתעת שוב. הלכתי כמה פעמים אל הפארק החבוי אבל כל פעם הלכתי מכיוון אחר. גיליתי שמרחוב Garten יש כמה גרמי מדגות שמובילות אל הפארק, וניסיתי כל אחד בנפרד. גיליתי שמהצד השני שלו הפארק נושק אל המקום המשונה בעל המראה האפוקליפטי שנקרא Beach Mitte, וקצת סלחתי לעצמי שפספסתי אותי עד כה, כי ביץ מיטטא זה אחד המקומות המגוחכים שיש בעיר ואני מתעלמת ממנו באופן קבוע. אין חוף בברלין, תתמודדו עם זה. אין מה להעמיד פנים. ביץ מיטטא, חחח. באמת ביץ.

אתמול היה יום כל כך יפה שאחרי שסיימתי את השיטוטים הרגילים שלי הרגשתי שאני בשלה להתמודד עם זה שוב. הלכתי אל הפארק המוגבה מתוך כוונה ללכת אליו. בהתכוונות. לא במקרה. הלכתי על Bernauer שטרסה עד סופו, עד שהגעתי אל התחת של  Nordbahnhof ושם חציתי את הכביש ועליתי על המדרגות שמובילות אל הפארק ונכנסתי בו דרך הכניסה הראשית.

הפארק עצמו. שביל אחד, ספסלים משני הצדדים, שמים כחולים, גשר בקצה

יכול להיות שפארק זה מילה גדולה מדי על המקום. יכול להיות שזאת רק גינה. בכל מקרה היא מוגבהת, והיא מתחבאת בין  Nordbahnhof וביץ מיטטא, ויש בה מסלול הליכה מהמם, והוא נפרש במקביל אל  Gartenstr שטרסה ומסתיים בגשר מת. בגוגל מפס כתוב שלשביל הזה, המוגבה, קוראים Park am Nordbahnhof. ובקצה שלו יש שלד של גשר.

למה סגרו את הגשר? ואם סגרו את הגשר, למה השאירו אותו? זה כל כך מוזר, מצבת ענק לגשר באמצע העיר. בשכונת מגורים. בין החיים. מבנה ברזל עצום, מחליד, שמחבר בין שני נקודות, ולא מחבר בין כלום לכלום יותר. לידיו יש פסי רכבת חדשים ועליהם שטים האסבאנים. המכוניות עוברות מתחתיו. ומה יהיה איתו? הוא ישאר שם לתמיד? ככה יראה העולם יום אחד, אחרי שהמין האנושי יעלם, מבנים מחלידים וחסרי תכלית שהטבע פורץ מהם.

הלכתי את הפארק מקצה אל קצה ובחזרה וחשתי איך הרגשות שלי כלפיו מתאזנים. זה נפלא שיש מקומות של טבע בתוך העיר. זה מהמם שאני עדיין מגלה מקומות חדשים. אני לא כועסת על הפארק יותר. אבוא שוב להלך על השביל הבודד שלו, בין הספסלים, עד אל הגשר המת ובחזרה.

Beach Bar Mitte זה מה שכתוב שם. ולא Beach, ולא Bar

מיטטא ביץ מזווית אחרת

 

הו, תל אביב. בחזרה אל ברלין

רציתי לכתוב משהו יפה לפרידה מתל אביב. עזבתי את העיר ביום שישי ורציתי להעלות לפייסבוק תמונה עם פוסט, משהו מסכם, אולי נוגע ללב, אולי עם מבט לעתיד. היתה לי תמונה, שדרות רוטשילד תמיד מצטלמות נפלא, אבל לא מצאתי את המילים לצרף אליה. רציתי להביע רגש אבל לא להשתפך, וכל מה שעלה לי בראש נפסל בגלל עודף מגניבות או התחכמות או ציניות או קיטשיות או נדושות. כלום לא צילצל לי נכון. בסוף העלתי את התמונה וכתבתי TelAviv ואז שיניתי ל – הו, תל אביב, אבל פייסבוק השאיר את הגרסא האנגלית ואני יצאתי ליום אחרון בישראל, יום שברובו לא היה לי אינטרנט ולא תשומת לב, ורק בלילה, בחזרה בדירה בברלין, ראיתי מה נהייה.

הבוקר קמתי בדירה שלי בברלין ולרגע הפסקתי לנשום מכמה שירוקה ועסיסית החצר הפנימית שלי, המראה שאני רואה דרך החלון. ביום הראשון של הביקור בתל אביב, לפני שהתגלתה טרגדיית המזוודה, יצאתי לטייל באזור יהודה הלוי, קרית ספר, אלנבי דרום והלאה, וקצת הפסקתי לנשום מכמה שהעיר נראתה לי מפוררת, מתפוררת, הרוסה. רחוב גרוזנברג, בחלק שצמוד לאלנבי, כולו מבנים סגורים, ריקים, מבנים שאין בהם חיים והם מין תפאורה למה שהיה פעם או למה שיהיה יום אחד, רק שלא ראיתי סימנים של בנייה מחדש. העליבות הדהימה אותי, ואז נבהלתי שאני חושבת על תל אביב במונחים כאלה, של עליבות.

הפסקתי לנשום לרגע מכמה שירוק ועסיסי ושופע

***

יום אחד, בשעות אחר הצהריים, יצאתי מרכבת שלום והייתי בלי כוח ושורה של נהגי מוניות התנפלו עלי ושאלו לאן וזרקו מחירים לאוויר. נתתי להם כי רציתי להתפתות אבל המחיר שהם הציעו היה נראה לי מוגזם. ניגשה אלי אשה מאוד יפה ושאלה אם אני צריכה מונית ולאן ואני עניתי והיא זרקה מחיר זול יותר ואני הנהנתי בהסכמה והיא הובילה אותי אל המונית שלה והושיבה אותי מקדימה. אל המושב האחורי היא הכניסה אשה עם שני ילדים קטנים ושלושתנו הסכמנו על יעדים ומחיר ויצאנו לדרך.

בדרך הנהגת שאלה אותי אם אני צריכה קבלה ואני אמרתי שלא, אין מי שיממן לי את הנסיעה הזאת, אמרתי, ושתינו צחקנו. האשה מאחורה כן ביקשה קבלה. בשביל תביעת המזונות, היא הסבירה. היא סיפרה שהיא מגדלת את שתי הבנות שלהם לבדה, כבר שנים, ורק לאחרונה החליטה להגיש תביעת מזונות. הנהגת סיפרה שגם היא אם חד הורית לשניים, וגם היא לא מקבלת מזונות. שאלתי אותה למה היא לא תובעת והיא אמרה שאין טעם. הוא רשם את הנכסים על שם אמא שלו, היא אמרה, אני לא אצליח להוציא ממנו כלום.

האשה מאחורה אמרה שהיא לא מוכנה לוותר. שהיא וויתרה יותר מדי זמן. שבעלה לא עושה כלום למען הילדות, כלום, רק מתגאה בהן כשהן עושות משהו מוצלח אבל לא יותר מזה, ושהיא לא מוכנה יותר ככה, ואני והנהגת עודדנו אותה. הנהגת סיפרה שגם בעלה לא עושה כלום למען הילדים. היא סיפרה שלפני שנתיים היתה חולה, מאושפזת, ניתוח, במשך כמה חודשים היתה בבית חולים ושאז דווקא הוא כן עזר עם הילדים, הגרוש, וכשהיא יצאה מהבית החולים, לפני שנה, היא ביקשה ממנו שפעם בחודש יקח את הילדים לסוף שבוע, כדי שהיא תוכל להתאוור. היא אמרה שהוא הסכים בשמחה ומאז עברה שנה וזה טרם קרה, סוף שבוע של הילדים איתו והיא יכלה לנוח, ואז הגענו ליעד שלי.

הו, תל אביב. העליבות. תמיד תל אביב נראתה ככה, מתפרקת, מתפוררת, או שאני התגרמנתי?

***

בתור של הבידוק הבטחוני בטרמינל 1 עמדו מאחורי שתי נשים, אמא מבוגרת ובתה. הן היו מאוד נרגשות והיו להן הרבה שאלות, בין השאר איך להגיע משונפלד אל היעד שלהן בברלין. ניסיתי לעזור קצת והצעתי מסלול נסיעה והזכרתי לקנות כרטיס לרכבת ולחורר אותו במכונה לפני שעולים אל הרכבת. מלפני עמדה בחורה צעירה וגם היא הצטרפה לשיחה עם עצות והצעות, והכי היא אמרה להן לא לדאוג, שברלין נפלאה, שהן מאוד יהנו.

האשה הצעירה יותר מבין השתיים הסבירה לנו שהן לא מגיעות לברלין בתור תיירות. היא סיפרה שהבן שלה מאושפז בבית חולים בברלין והיא נוסעת אליו. הוא, הבן, היה בטיול ארוך במרכז אמריקה, ואחרי הטיול נסע לברלין והחליט להירשם ללימודים רק שמשהו הציק לו כל הזמן, בריאותית, והוא לא טיפל בזה כמו שצריך. בשבוע שאני הייתי בארץ מצבו הידרדר והוא אושפז בבית חולים בברלין וצריך לעבור ניתוח, מהר מהר. היא סיפרה שהיא ניסתה להביא אותו לארץ אבל הרופאים בברלין התעקשו שזה לא הזמן לנסיעות ולכן היא מגיעה לברלין, להיות לצידו, בניתוח, ואמא שלה נוסעת איתה לעזור לה.

עד שעברנו את הבידוק שמעתי גם את הסיפור חיים של הבחורה הצעירה, זאת שהיתה לפני בתור. היא בת 27, למדה צילום ונורא רוצה לעבוד בזה אבל בנתיים היא ממלצרת, כלומר מילצרה עד אתמול, אתמול היה היום האחרון שלה והיום היא נוסעת לברלין, שוב, היא כבר היתה בעיר ומתה עליה והיא מקווה הפעם להישאר. יש לה איזה ליד של מקום עבודה שאולי ירצה בה ואולי יארגן לה ויזה. על זה היא בונה. היא מאוד קינאה בי שאני כבר שלוש וחצי שני מכנה את ברלין בית. זאת המטרה שלה כרגע.

ישבתי על הכיסאות נוח בשדרות רוטשילד. הכיסאות שצופים על כיכר הבימה.

את האמא והבת ראיתי שוב בסוף הטיסה, מחפשות את הדרך אל הרכבות, והצעתי להן להצטרף אלי ואני אראה להן על איזה רכבת לעלות, רק שאז התערבה בשיחה בחורה אחרת שהיתה על הטיסה ודיווח שה – Sבאן לא עובד. הם המשיכו משם ביחד ואני איחלתי להן שיעבור קל, הניתוח של הבן, והמון בהצלחה ונפרדנו ובטח לא נתראה עוד לעולם. אני מקווה שהניתוח באמת עבר בקלות והילד בסדר ושהחברה הגרמנית תיתן הצעה לבחורה הצעירה. אני מקווה שדברים יסתדרו.

***

בלילה האחרון שלי בתל אביב הלכתי על שדרות רוטשילד בדרך לבקר חברה. היתה לי סיגריה ביד אבל לא היתה לי מצית ולא היה לי איך להדליק אותה. ראיתי שני נשים יושבות על ספסל, מעשנות, ניגשתי אליהן וביקשתי אש. ומה שלומך, שאלה אותי אחת מהן. היא רוצה אש, אמרה לה חברתה. אני יודעת שהיא רוצה אש, היא אמרה, אבל אני רוצה לשאול אותה מה שלומה. אני בסדר, אמרתי לה, במאמץ מסויים, כי זה היה רגע בו הרגשתי לגמרי נורא. אני משתדלת, אמרתי לה.

כן, היא אמרה לי בחזרה. ולפעמים זה לא הולך, היא אמרה, אני יודעת, ואז היא הושיטה לי מצית. הדלקתי את הסיגריה שלי וזה לקח קצת זמן כי האש של המצית היתה קטנה מאוד. המצית גמורה, אמרה האשה על הספסל, ואני עשיתי את כל השטיקים של לנער את המצית ובסוף זה הלך והסיגריה נדלקה. החזרתי לה את המצית ואמרתי, כן כן, אבל את רואה, בנחישות ורגישות הכל הולך, ושלושתנו התפרקנו מצחוק ואני הלכתי משם והשארתי אותן על הספסל בשדרות רוטשילד, שהיו, באותה הרגע, בלי ספק בכלל, השדרות היפות בעולם.

הו, תל אביב. תמונת הסיכום. שדרות רוטשילד

***

הו, תל אביב, זה מה שבסוף כתבתי בפוסט-תמונת סיכום שלי, הו, תל אביב. ופייסבוק מחק. שלוש וחצי שנים בגולה, ביקור מספר 7 בתל אביב, ואני הולכת בעיר גואה מרגשות. הו, תל אביב.

במקום בו חייתי בהודו, בטירוונאמאלי, יש הר קדוש. ארונצ'לה קוראים לו. התשובה הסטנדרטית לשאלה שזרים שואלים אחד את השני כל הזמן, אז מה בעצם אתה עושה פה, היתה, ההר קרא לי. אז זה לא ששמעתי את העצים המאובקים של העיר קוראים לי, אומרים את שמי, אני לא שומעת קולות חיצוניים והאגו שלי לא כזה נפוח, אבל זה גם כן. זה גם כן הפעם הראשונה שהלכתי בתל אביב והשאלה האם אני רוצה להיות כאן בכלל לא עלתה בראש שלי. זה היה כאילו לא היה טעם בשאלה הזאת, כל כך הרגשתי כאן. ברור שתל אביב. ברור שתל אביב. אני חושבת שלא הצלחתי למצוא מילות סיכום שיהדהדו לי כנות כי הרגשות שלי היו בכל מקום. או כי לא העזתי להרגיש את מה שהרגשתי, ועוד פחות לתת לזה מילים.

הו, תל אביב. כשהלכתי ברחובות שלה, בין מקומות שאני מכירה ואנשים שאני אוהבת, הרגשתי לא תיירת ולא מבקרת. הרגשתי את עצמי והרגשתי בבית. הרגשתי שאני בבית.

ומחר יום חדש ושבוע חדש ואצלי התחלה חדשה. בברלין. הו, תל אביב. הו, ברלין. הו, בילבול.

השלל. מלא מלא דברים חדשים לקרוא. התחלות חדשות. חיים עליהם אני לא יודעת כלום.

Ayya Khema, בודהיזים בברלין וסדינים תלויים לייבוש ברוח

ליד אלכסאנדרפלאץ, לצד ומתחת המגדל והכיכר, יש שכונה של בניינים גבוהים. תחומה בין כבישי ענק, היא מובדלת ונפרדת מהעיר שעוטפת אותה. מרכזית לגמרי, ליד אלכס, אבל נפרדת. מבודדת. שכונת מגורים של בניינים גובהים, פשוטים, פרקטים. שכונ, משפחות. שכונה שמרגישה כאילו היא בעיר אחרת ובגלל זה היא נורא ברלינאית. לא נראית כמו שום דבר אחר. פעם חברה שלי שכרה שם דירה, בקומה 10 של אחד הבניינים. בדירה היו חלונות ענקיים שהשקיפו, מגובה שווה, על השפיץ של אלכסנדרפלאץ. בלילה, בדרך חזרה לבית שלי, ביקשתי ממנה ללוות אותי, ליתר בטחון.

שכונה של בתי מגורים. משפחות. בלי הוד והדר. בלי הייפ והיפסטרים

בתוך השכונה הזאת נמצא מרכז בודהסיטי בשם Lotos Vihara, ואני כבר שנים מנסה להגיע לבקר בו. יש שם, אליבא-דה האתר שלהם, חצר פנימית קטנה עם סטופה, וספריה בודהיסטית, וחלל מדיטציה, ופעילויות נוספות, ואני מצאתי את המקום כשרק הגעתי לברלין וחיפשתי מקומות ללימוד ותירגול בודהיסטי.

את החיפושים שלי התחלתי באינטרנט. יש מלא מקומות ללימוד ותירגול בודהיזים בברלין ואני מצאתי אותם ברשת ומיקמתי אותם על גוגל מפס ובדקתי באתרים שלהם וקראתי הכל וסיננתי וסימנתי ופיתחתי העדפות ורצונות ותוכניות ואת המקומות הנבחרים הוספתי לרשימת ה"מקומות בהם אני רוצה לבקר בברלין". אבל אני לא תיירת. אני לא נחנקת מחוסר זמן. אני לא מלאת עזוז של התרגשות ומקומות חדשים. אני חיה כאן. רשימת המקומות אליהם אני רוצה להגיע כל הזמן מתארכת.

ה –  Buddhistisch Haus, על גבעה קטנה בלב שכונת מגורים בורגנית וחד קומתית

המקום הראשון שהגעתי אליו היה Das Buddhistisch haus וגם זה לקח לי יותר משנה של חיים בברלין. אני חושבת שהגעתי אליו ראשון כי הוא ממש רחוק ממני, בשכונת Frohnau, עיר זרה ואחרת מבחינתי. וחוץ מזה קראתי עליו שהוא מאוד יפה והוא ממוקם בלב שכונת מגורים בורגנית וזה סיקרן אותי. אז לקחתי יום חופש ויצאתי לטיול. זה נחמד להיות תיירת, גם בפועל, בעיר, ברחובות בהם לא הייתי קודם, וגם מבחינה רעיונית. ביקור במקום כזה הוא עבורי, גם, תזכורת לחיים אחרים ולאפשרויות אין סוף. הייתי, צילמתי, ישבתי, דיברתי עם נזיר בודהיסטי שהגיע מבורמה (מיאנמר) להשתלמות. הוא סיפר לי שהמצב בארצו הרבה יותר טוב, הרבה יותר טוב.

מסביב לבית יש גינה. עם פינות מבודדות ופסלוני הבודהה וכל השאר. באמת מקום מאוד יפה

אבל זה לא פרקטי. מרכז בודהיסיטי שממוקם שעה נסיעה ממני לא יכול להיות מקום שיהפך לחלק מהחיים שלי, מהיומיום. זה פשוט רחוק מדי. המשכתי לחפש והתרכזתי במקומות במרחק הליכה. מצאתי מרכז בפרנצלאוורברג שפעם בשבוע מקיים הרצאה למתחילים באנגלית ופעם בשבוע מדיטציה מונחית באנגלית. ניסיתי אותו. לצערי בביקור הראשון נפלתי על הרצאת אורח, מורה מארצות הברית שהגיע לביקור. היה מתקתק. היה לי יותר מעניין להסתכל על הקהל ולנסות לאפיין אותו, להבין ממנו משהו, מאשר להקשיב להרצאה שהיתה מאוד בסיסית ונדושה.

אל ה Lotos Vihara הגעתי, בחיפוש האינטרנטי שלי, בגלל המיקום שלו: ליד אלכסנדרפלאץ. בשכונה שלי. מרחק הליכה. פרקטי. אבל נשארתי, בחיפוש האינטרנטי שלי, בגלל Ayya Khema, נזירה ומורה בודהיסטית שהיתה פעילה בהקמת המקום ומהווה השראה ללימוד שם. לא הכרתי את השם Ayya Khema ואני מניחה שסקרנות פמיניסטית הביאה אותי ללחוץ על הלינק. מסתבר שאיה קאמה היתה נזירה הבודהיסטית-מערבית מרכזית בהנגשת לימודי הבודהיזים לנשים במזרח ועוד יותר מרכזית בהבאת הבודהיזים לגרמניה. אה, וגם, היא נולדה בברלין, בשנת 1923, בשם Ilse Ledermann, להורים יהודים.  

שכונת מגורים רגילה. לא הוד לה ולא הדר. החיים עצמם וכו', גרסת ברלין

מאז אני קוראת עליה. יש עליה הרבה מידע ברשת וכולו מאוד זהה. היא מופיעה באתרים על בודהיזים במערב ובאתרים גרמנים של בודהיזים בגרמניה ויש לה דף בויקי, ובכל המקומות האלה מופיע אותו תיאור קצר של החיים שלה. משוכפל ומשועתק, וחלקי ביותר. זה מעניין, איזה פרטי חיים נכנסים לביוגפריה הרשמית ואיזה לא. על Ayya Khema כתוב שהיא נולדה להורים יהודים. לא שהיא יהודיה (מי הכניס את ההגדרה הזאת ולמה? הבודהיסטים? הגרמנים? היא?). איה קאמה היתה יהודיה אבל, אולי בגלל ש"הומרה" לבודהיזים (?) לא אומרים עליה שהיתה יהודיה. אומרים: בת להורים יהודים.

בשנת 1938 היא ברחה (הוצאה? הוברחה?) מברלין עם עוד ילדים יהודים אל גלאסגו, סקוטלנד. המשפחה שלה ברחה לסין ובשנת 1940 היא הצטרפה אליהם בשנחאי. כשפרצה המלחמה המשפחה נלקחה למחנה אסירים יפני. האבא נפטר במחנה. חמש שנים אחרי שיחרור המחנה איה קאמה קיבלה אשרת הגירה לארצות הברית. היא התחתנה ונולדו לה שני ילדים ובתחילת שנות השישים, כמו הרבה צעירים אמריקאים אחרים, הם נסעו כל המשפחה לטיול ארוך במזרח ואיה קאמה התוודעה לבודהיזים.(אגב, חוץ מהפרטים האלה – בעל, שני ילדים, טיול משפחתי במזרח – לא הילדים ולא הבעל מופיעים עוד בביגורפיות עליה. לא בויקי, לא באתרים של מוסדות שהיא הקימה, לא בשום מקום).

הסטופה. בלב ברלין יש סטופה.

בשנת 1979, אחרי יותר מעשור בו למדה ולימדה בודהיזים באירופה ואוסרטליה, היא הוסמכה לנזירות בסרי לנקה. בהמשך היא הקימה, בין השאר, מנזר-יער באוסטרליה, מרכז ללימודי בודהיזם לנשים בקולומבו (סרי לנקה), ואת ה Buddha – Haus בגרמניה, בו שימשה spiritual director. היא הביאה אל גרמניה את המסורת של מנזרי יער והיתה המייסדת של המנזר הראשון. בשנת 1987 היא היתה בין המארגנים של הכינוס הראשון של נזירות בודהיסטיות בכל ההיסטוריה של הבודהיזים. באותה שנה היא הוזמנה לדבר באו"ם והיתה לאשה-נזירה-בודהיסטית-מערבית הראשונה שדיברה בפני המילאה. היא דיברה על בודהיזים ושלום עולמי. היא כתבה עשרים וחמישה ספרים על מדיטציה ובודהיזם, כולל ספר ביגורפי (אף אחד מהספרים לא תורגם לעברית). היא נפטרה בשנת 1997, ב Buddha-haus שהיא הקימה, בגרמניה.

ביום אפרורי וקר ומטפטף הגעתי אל  ה – Lotos Vihara לראשונה. הלכתי ברגל לאורך Alexander str, חציתי ב – Gruner str והמשכתי על Karl Marx Allee עד למקום בו גוגל מפס סימן לי להיכנס לשכונה שלא נראית כמו כלום ולכן נראית לגמרי כמו ברלין.

בתוך אולם המדיטציה. התמונה הקטנה היא של Ayya Khema

נכנסתי לשכונה ואיבדתי את הדרך. כל הבניינים נראו לי דומים: גבוהים וחיוורים. בניינים שנבנו כדי לאחסן הרבה בני אדם. מדרכות רחבות. חלקות דשא קטנות חוצצות בין הבניינים. השפיץ של אלכסאנדרפלאץ משתקף מכל זווית. שכונת מגורים רגילה, אפרורית. בלי הוד והדר, בלי "הו ברלין!", בלי היפ והיפסטרים. וגם בלי שום אווירה או רמז למרכז מדיטציה בודהיסטי. לא קרוב אפילו. הלכתי והלכתי והקפתי את אותם רחובות ולא מצאתי את המקום ולא הצלחתי ליישב בין המציאות שמסביבי ומה שראיתי בגוגל מפס.

חטפתי את הקריזה והתייאשתי וסגרתי את הטלפון והסתכלתי סביבי ונשבעתי לעצמי שאם כבר הגעתי עד לכאן, עד לשכונה הכה אפרורית הזאת, אני לא מוכנה לוותר. ואז, בזווית העין, ראיתי צבעים וחשבתי שמה שאני רואה זה את הדגלים הצבעוניים הקטנים שתולים בכניסה אל מקומות בודהיסטים והרגשתי שמצאתי את המקום. הדגלים הצבעוניים הקטנים של הבודהיזם. קל לזהות. רק שזה לא היה הדגלים הקטנים הצבעוניים של הבודהיזם, אלו היו סדינים וציפות תלויים על חבל לייבוש בחצר. בברלין. מי עוד תולה בגדים לייבוש בחצר? מתי פעם אחרונה ראיתי מראה כזה? הלב של נכמר. הסתובבתי סביב הסדינים וסביב עצמי עוד קצת ובסוף מצאתי את המקום.

דגלים צבעונים קטנים. סדינים מתעופפים ברוח. מראה מחמם לב. וגם סימני דרך. וגם מסע בזמן

מבנה שטוח, נמוך, בין בניינים גבוהים, לצד כיכר נסתרת. מצאתי. אמממה, למרות שקראתי עשרות פעמים את האתר של המקום ולמרות שראיתי את שעות הפתיחה והכל, הגעתי ממש בזמן הלא נכון. ב – Lotos Vihara פועלת מסעדה-בית קפה טבעונית שמגישה ארוחות צהריים וכל יום בשתיים יש מדיטציה שפתוחה לכולם. אני הגעתי בערך ב 1100. לא קפה ולא צהריים טבעוני והמקום היה די ריק ואולם המדיטציה נטוש.

שוטטתי לכל עבר, צילמתי, נכנסתי לחדר בו ישבו שלושה אנשים על כריות ואשה אחת על כסא וארבעתם היו שקועים במדיטציה והאשה, ששמעה את הדלת נפתחת, פתחה עינים ועשתה לעברי תנועה חדה בראש ואני ברחתי משם. ראיתי דוכן ספרים שכל הספרים בו של אותו כותב (מורה, ראש המרכז היום). אמרתי שלום לאשה שעבדה במסעדה. היא החזירה בשלום קפוץ. לא היה לי מה לעשות שם והלכתי. עכשו המטרה שלי, החדשה, היא להגיע בזמן הנכון.

מתוך מכתב שכתבה Ayya Khema ב 11 במאי, 1995: When the Nazis were persecuting the Jews here in Germany, my father said the same thing you wrote in your letter, namely that he could not believe that a civilised people like the Germans, who had produced, Bach, Beethoven, Schubert, Wagner, Goethe, Schiller, Lessing, Kleist, Kant, etc. etc. could go along with an uneducated man like Hitler. But eventually he had to believe it and emigrate to China, where he died in a Japanese prisoner of war camp, 5 days before the end of the war. I fully agree that only the Dhamma will and can bring true peace and am directing all my efforts and energy to propagate this, which especially here in Germany finds many willing ears

הקווים הישרים של ברלין, The Jewish Nation

באחד הערבים השבוע נסעתי באובן, U8, לכיוון מערב. קצת אחרי נכנסו שלושה אמריקאים. שני גברים ואשה. אי אפשר היה לטעות בהם, אי אפשר היה לא לזהות שהם אמריקאים. אחד הגברים התיישב לידי, הגבר השני והאשה התיישבו מולי. ישבנו בספסלים שמסתכלים אחד על השני, לא בקוביות, בחלק היותר מרווח. הם דיברו ביניהם. הם היו אמריקאים כמו הישראלים מהסרטון שוקולד השבוע. הם דיברו ביניהם כמו שאנשים שחושבים שהם לבד ואף אחד לא שומע אותם מדברים אחד עם השני.

היה בהם משהו מביך. השיחה שלהם היתה קולנית. הגבר שישב ליד הבחורה כל הזמן ירד עליה. ונאם לה. הוא דיבר על הגודל של מוסקבה בהשוואה לגודל של ברלין. במוסקבה יש יותר אנשים, אמר, מה, את לא יודעת? ניסיתי לא להקשיב. כל הקרון ניסה לא להקשיב. הסתכלנו אחד על השני במבטים של אנחנו לא מקשיבים. רק שאז שמעתי את הבחור שהתיישב לידי אומר משהו על המוזיאון היהודי, והגנים השתלטו עלי.

אני אוהבת את הקווים הישרים של ברלין. האופן שבו קו הבניין חותך את השמים. האופן שבו השמים נחתכים על ידי הקווים של הבניינים

הוא סיפר לזוג שמולו שאתמול היה אמור להיות בסיור במוזיאון היהודי. הוא מבקר בברלין במסגרת חילופי סטודנטים. ארכיטקטורה, אני חושבת. היתה להם משימה ללכת למוזיאון היהודי. אבל לא להיכנס, ככה הוא אמר, רק להסתכל עליו מבחוץ ולכתוב התרשמות.

יש סרטון ביוטיוב של המוזיאון, אמרה לו הבחורה, הסתכלתי על הסרטון ודווקא נראה לי מעניין, שווה לך גם להיכנס. סרטון זה לא כמו להיות במקום באמת! הוא גער בה. וחוץ מזה, אמר, אני לא צריך להיכנס! רק להסתכל במחוץ. ואתמול כל הקבוצה שלי הלכה לשם ועשתה את זה, אבל אני לא.

I couldn't bother, הוא אמר לה, and now i feel guilty.

who do you feel guilty from, היא שאלה אותו, The Jewish nation?

***

הקווים של ברלין. האופן שבו הקו של הבניין חותך את השמיים. יום אחד אני אכתוב פוסט שלם על האופן שבו הקו של הבניינים חותך את השמים

לפני שבועיים השתתפתי בכמה ימים של workshop בנושא של Lean startups. הגעתי לזה דרך פרוייקט שאני מעורבת בו והתקבל לתוכנית אסקלציה בברלין. היזם של הפרוייקט הגיע מישראל, אני בברלין, הלכנו. האירוע התקיים ב Rainmaking loft, מקום שהוא גם startups hub, מה שזה לא אומר, וגם co working space, וגם בית ל – Startupbootcamp Berlin accelerator program, ויש שם גם בר אופנתי.

מאוד ברלינאי, הסברתי ליזם הישראלי שאיתי, הריכוז הזה של דברים ביחד. יש לנו גם כאלה בארץ, הוא אמר לי. נכנסו פנימה. האנגר גדול. רצפת עץ. מטבח משותף. קירות מכוסים לוחות עם מדבקות צבעוניות, גרפים ותרשימי זרימה. אופן ספייס מרווח, שולחנות עבודה עם מדבקות ולוגואים של החברות שעובדות שם כרגע, חדר הרצאות עם פופים ומזרונים, בקבוקי מים מינרליים בכל פינה. מאוד ברלינאי, הסברתי לידידי את האווירה הנונשלנטית. נראה בדיוק כמו בתל אביב, הוא אמר, וסיפר שיממה אחרי פתיחת ההרשמה ל  wework בתל אביב לא נשארו מקומות פנויים.

חשבתי לכתוב על זה השבוע, על הקווים הישרים של ברלין ואיך השמים נחתכים בקו ישר על ידי הבניינים, אבל לא יצא. התמונות הן מתוך הפוסט ההוא, שיכתב יום אחד

ה  – workshop התחיל. ביום הראשון שמענו על Design thinking, בימים הבאים מתודולוגיות שונות של Lean Startups. המרצים היו צעירים. רוב המשתתפים היו צעירים. כולם צעירים בעולם הסטארטאפיים בברלין, אמרתי לו, והכנתי את השטח לקיטור עז על מצב הגיל בעולם הזה. הוא ביטל אותי ישר. אני כבר לא שם לב לגיל, הוא אמר לי, והוא, אגב, מבוגר ממני. זה מובן מאליו שאני הכי מבוגר בכל מקום. בישראל סטארטאפיים זה לגמרי עולם של ילדים, אנשים בגילנו כבר לא יכלים למצוא עבודה, אמר. גם בברלין, הסכמתי בעצב.

היה סבבה, ה – Workshop. לא דברים שלא ידעתי, אבל כן דברים שנחמד וחשוב ויש ערך לשמוע שוב, להיזכר. ובין לבין נתנו לנו תרגילים. הפעלות. הרבה תרגילים והפעלות, האמת. המנחה היה נותן משימה, מפעיל שעון, ויוצא מהחדר. או משאיר אותנו לצפות בסרטון יוטיוב או מצגת. אני לא אוהבת את ההפעלות, רטנתי לו, בטח בארץ לא עושים את ההפעלות, ניחשתי. גם את ההפעלות עושים ב Workshops מקבילים בישראל, הוא אמר, זה אותו הדבר, ושנינו הסתכלנו מסביב וראינו איך כל החדר התפצל לזוגות, כמו שנאמר לנו במשימה, וכולם עבדו. רק אנחנו ישבנו וקישקשנו.

מסתבר שאני מצלמת את זה הרבה. כשהכנתי תמונות לפוסט הזה, עדיין מתוך מחשבה לכתוב על זה, על הבתים של ברלין והאופן שבו הם חותכים את השמים, בדקתי בתמונות שלי וגיליתי שאני מצלמת את אותה תמונה כל הזמן.

זה רק השיתוף פעולה, הוא אמר לי אחרי כמה דקות, שאני לא מבין. בישראל אף אחד לא עושה את המשימות.

נזכרתי באירוע שהשתתפתי בו לפני שנה וחצי בערך. Workshop ערב, חינאמי, בנושא של קבלת החלטות. או משהו כזה, לצערי אני לא ממש זוכרת את הנושא. אני גם לא זוכרת את התוכן. את מה שנאמר. הדבר היחיד שאני זוכרת מהאירוע, הדבר שהכי הרשים אותי, היה שבשלב מסויים ראיתי קבוצה של גברים שנראו בסביבות ה – 40 עומדים על רגל אחת. לא משהו שאני רואה כל יום.

***

חשבתי שזה בייחוד עובד עם שמים כחולים, או על רקע שמים כחולים. וזה נכון, בגלל זה נזכרתי בזה השבוע, כי פתאום היו שמים כחולים ואני יצאתי מהבית. אבל זה עובד, היופי של הקו המתוח, גם בשמים אפורים

הג'ינס האהוב שלי נקרע. לא משהו דרמטי, ליד הברך, שפשפוך שהפך לקרע. אני לא יכולה ללכת עם ג'ינס עם קרע, אפילו לא ליד הברך. קרעים בג'ינס זה לא אני. אז הלכתי לחברה עם מכונת תפירה ושאלתי בעצתה. היא אמרה שעדיף שלא היא תתקן, שזה ג'ינס שאני אוהבת ושווה לפיכך לקחת אותו לאשת מקצוע לתיקון.

יש שלושה מקומות שונים – מתפרות, תופרים ותופרות, לא בטוחה איך לקרוא למקומות האלה – במרחק הליכה מהבית שלי. שניים כבר ניסיתי ויצאתי לא מרוצה. השלישי, שהוא גם הכי קרוב אל הבית שלי, מאוד קפריזי. הוא פתוח רק חמישה ימים בשבוע, ארבעה ימים בין השעות 1600 – 1900 וביום שישי בין השעות 1300 – 1600. קשה לתפוס את המקום עובד כמעט כמו שהיה קשה להגיע לחנות הצעצועים בגבעת ברנר, מוסד חשוב שהיה פתוח לשעתיים מתחלפות כל שבוע.

הפינה, הפינה, איך הם ציירו את הפינה הזאת? כל כך חלקה, יפה, חדה, מדוייקת. אני אוהבת את הקווים הישרים של ברלין

אבל הפעם הצליח לי, איכשהו. הגעתי למקום ברווח הצר של שעות העבודה שלו ביום שישי. אשה מקסימה ומאירת פנים קיבלה אותי. היא דיברה גרמנית עולצת, אני עניתי באנגלית. התקשורת עבדה. היא בדקה את הג'ינס, צחקה, אמרה שאין בעיה והיא תתקן בשמחה ולקחה אותו ביד שלה והתיישבה ליד השולחן עם מכונת התפירה. לרגע חשבתי שאני רואה נס. תיקון במקום. חמש דקות והג'ינס האהוב שלי כמו חדש.

במקום להפעיל את המכונה כמו שקיוותי שתעשה האשה לקחה פתק קטן ורשמה עליו דברים. 9 יורו ועוד שבועיים בבקשה, היא אמרה לי, ואני לא הייתי בטוחה שהבנתי. עוד שבועיים מה, שאלתי אותה. עוד שבועיים הג'ינס יהיו מוכנים, אמרה ונתנה לי את הפתק עם הפרטים. תבואי ביום שישי עוד שבועיים בבקשה. תודה, אמרתי לה ויצאתי. בדרך חזרה הביתה הצטערתי קצת שלא עשיתי מסיבה פרידה או משהו, איזה טכס קטן, משהו יותר רשמי לרגל הפרידה מהג'ינס שלי.

ואחרון ודי. כחול על כחול. אבל זה בתל אביב! הו, תל אביב

אה, ואני מחפשת חילופי דירות, ברלין תל אביב. מגיעה לתל אביב ב – 28 לאפריל עד ה – 9 במאי. אם אתם בעניין, או חברים שלכם, או  מכרים, או סתם אנשים, יש לי דירה מקסימה בברלין ואני מחפשת להתחלף. תודה וחן חן