נאצי באובאן

ביום ראשון שעבר קבעתי עם חברה שיטוט של אחר הצהריים לאורך התעלה בקרויצברג. אני גרה במזרח העיר, היא במערב. התחנה של U8 על Schönleinstraße היא נקודת מפגש קבועה עבורנו.

קבענו בשלוש. יצאתי את הבית שלי ב – 1430 והלכתי לתחנה של U8 ב – Bernauer Straße ושם עליתי על האובאן.

יום ראשון, האובאן לא מלא ולא ריק.

"כולם כאן כל כך מכוערים", עברה בי מחשבה.

"עזבי אותך לירז", עברי בי עוד מחשבה, המחשבה שאחרי הקודמת, "הם רק נראים לך מכוערים כי את מדוכאת".

"יום ראשון", צירצר המוח שלי, "נסיעה קצרה".

באלכסנדרפלאץ נכנס אל הקרון בו ישבתי גבר גבוה עם שער ארוך וקעקועים על הפנים. על הפנים שלו היה קעקוע של גולגולת. עצמות הלחי, מבנה הלסת, הסנטר, הכל היה מקועקע לו על הפנים. כאילו הפנים שלו היו שיקוף רנטגן. הפנים היה על החוץ. הוא הזכיר לי את הזומבים ב"מתים המהלכים". הוא נעמד בקצה של התא, בחלל שמול הדלת.

נסענו. עברנו את התחנות של יאנוביץ והנריך-היינה ומתי שהוא בין הנרייך-היינה ומוריץ פלאץ שמתי לב למשהו, מין מלמול שהגיע מקצה הקרון. הסתכלתי לשם וראיתי שהבחור המקוקע מדבר. הקול שלו התגבר. הוא הסתכל, ככה היה נראה לי, על הפרנסטר – המסך – שתלוי מהתקרה של האובאן. אני ישבתי ליד הקצה של אחד משני ספסלים הארוכים בקרון. התרוממתי קצת כדי שאוכל לראות על מה הוא מסתכל. על המסך היתה תמונה של ג'יימס בולדין ולצידה כיתוב בו זיהיתי את המילה Negro. צנחתי חזרה למושב. חשבתי שאני מבינה מה קורה. חשבתי שאני לא רוצה להבין מה קורה. חשבתי שאולי אני לא מבינה, אולי אני טועה. אולי זה לא מה שאני חושבת. הקול שלו התגבר. כל הזמן הקול שלו התגבר. הסתכלתי מסביבי והיה נראה לי שאני לא היחידה שזזה על הכסא באי נוחות. שמרגישה מבוכה. שתוהה מה בדיוק קורה. ואז הבחורה שישבה לצידי, הבחורה שישבה בקצה הקרוב אליו של הספסל, אמרה לו להפסיק לדבר ככה. היא דיברה ישירות אליו. היא הסתכלה עליו ודיברה אליו ואני הסתכלתי עליה ועל הבחור המקוקע ושוב עליה ושוב על הבחור המקוקע וראיתי שהוא הפסיק להסתכל על הטלוויזה ועבר להסתכל ישירות עליה. היא אמרה לו שוב, תפסיק לדבר ככה במקום ציבורי. הוא עשה צעד לכיוון שלה וענה לה משהו שלא הבנתי. הגוף שלי התרומם קצת וחזר למושב. הבחור הצעיר שישב בצד השני שלי התרומם ונעמד לידי וליד הבחורה, מול המקוקע. המקוקע התקרב אלינו. הבחורה לצידי התרוממה ונעמדה מולו. הוא אמר לה דברים והיא ענתה לו. היא לא צעקה. היא דיברה יפה וברור ואני הבנתי הרבה ממה שאמרה אבל לא את הכל.

האובאן עמד בתחנה של מוריץ פלאץ והדלתות היו פתוחות והבחורה אמרה לו לרדת מהרכבת או שהיא תתקשר לדווח עליו. היא עשתה לו סימנים בידיים, סימנים של "רד" ושל "לך מפה" וסימנה על הדלת וסימנה על הטלפון חרום שליד הדלת. המקוקע חצה את הקרון בכיוון שלה שהיה גם הכיוון שלי והכיוון של הדלת אבל הוא לא ירד, הוא נעצר ליד הלדת והסתובב אליה ודיבר, הוא כל הזמן דיבר, ובשלב הזה אני התרוממתי ונעמדתי בינה לבין הבחור הצעיר שכבר עמד והמקוקע דיבר ודיבר והדלתות של הרכבת נסגרו והרכבת נסעה.

בחור מבוגר שיש על הספסל מולנו התרומם ועקף אותנו ונעמד קרוב ומול המקוקע. הוא היה נמוך ממנו בהרבה, בעל מראה אסייתי וקוקו קטן. הוא אמר למקוקע שהוא גזעני ומגעיל ושישתוק והמקוקע אמר לו שישתוק הוא כי הוא לא גרמני והוא ענה לו שהוא כן גרמני, שהוא נולד בגרמניה, שלא יגיד לו שהוא לא גרמני והמקוקע צעק עליו משהו שלא הבנתי ועשה צעד לכיוון שלו וככה סגר את כל המרחב שהיה ביניהם ואני והבחורה והבחור הצעיר שלחנו ידיים קדימה בניסיון להפריד ביניהם ובחור אחר תפס את המבוגר מאחורה וניסה להרחיק אותו והבחורה לצידי צעקה על המקוקע שהוא נאצי, והוא צעק בחזרה נאצי, נצאי, מה זה נאצי, הוא דיבר ודיבר, ואני הרבה מזה לא הבנתי וחלק כן הבנתי, למשל את המילה Jüdische שחזרה כמה פעמים זיהיתי בלי בעיה וגם את המילה ישראל וגם, דו מאגסט Jüdische, את כל זה כן הבנתי, והיא אמרה לו שוב ושוב שהוא נאצי והוא צעק שוב מה זה נאצי? מה זה נאצי? והיא אמרה לו שנאצי זה מישהו שחושב שהוא יותר מאחרים ושהוא מלא בשנאה, hasse, היא חזרה על המילה הזאת כמה פעמים, וגם, במקביל, חילקה הוראות לאחרים בתא, שיפעילו את האזעקת חירום, יתקשרו לדווח, ובשלב הזה היו כמה מאיתנו שעמדנו מסביב למקוקע בחצי מעגל שהלך ודחק אותו אל הדלת ומלמול של נאציס ראוס מילא את הקרון וגם אני, גם השפתיים שלי לחשו "ראוס, ראוס", והרכבת נעצרה בקוטבסור והדלתות נפתחו ובחור גבוה מאוד שעד אז ישב בקצה הספסל התרומם פתאום והוריד את האוזניות שלו ושאג "פאשיסמוס ראוס" וכולנו ביחד דחפנו את המקוקע החוצה, דרך הדלת, אל מחוץ לקרון, רק שילך כבר.

כשעמדנו בתחנה, אחרי שהמקוקע נהדף החוצה, הדלת של הקרון לפנינו נפתחה ומישהו במדים רשמיים הציץ דרך הדלת ושאל אותנו מה קורה והבחורה הצביעה על המקוקע שעמד על הרציף והצביעה על המצלמות בתוך הקרון ואמרה לו שיעצרו את האיש, שהכל מתועד, שחייבים לעצור אותו, והיו עוד דיבורים שלא את כולם הבנתי, אבל הדלתות של הרכבת נסגרו והרכבת חזרה לנסוע וכולנו חזרנו לשבת ובתחנה הבאה, שהיתה שונליין, אני התרוממתי שוב וירדתי מהרכבת ובדרך החוצה החלפתי רבע חיוך עם הבחורה שישבה לידי וחצי חיוך עם הגבר המבוגר שלא חזר לשבת אלה עמד ליד הדלת, וירדתי מהרכבת ועליתי במדרגות של התחנה ויצאתי אל הרחוב והחברה שלי עוד לא היתה שם, הגעתי מוקדם בכמה דקות, אז הלכתי לאורך הרחוב ובחזרה, להעביר את הזמן עד שהיא תגיע, וידעתי שאני הולכת, שאני על הרגליים, אבל הרגשתי את עצמי כאילו אני זוחלת על המדרכות של קוטבוסרשטרסה, בגובה אחד עם השטן והקיא, ולא מצליחה להתרומם, לא מצליחה להרים את הראש, לא מצליחה לנשום.

למה למה למה שנאה כל כך יותר מכשפת מאהבה?

ג'יימס בולדין (הגדול) נפטר לפני למעלה משלושים שנה. ביום אחר, במצב רוח אחר, אולי הייתי מרגישה אופטימיות אחרי התקרית הזאת. באותו היום ובאותה השעה לא הרגשתי שום דבר כזה. אילו הייתי יכלה לחזור אל האירוע הזה צלולה יותר, הייתי צועקת "נאציס ראוס" במקום ללחוש את זה כמו תפילה, והייתי מתעכבת להגיד תודה לבחורה הצעירה שדיברה, תודה תודה תודה, וגם לבחור הצעיר שנעמד, וגם לאיש המבוגר שצעד קדימה, וגם לאיש הגובה שצעק פאשיסמוס החוצה, פאשיסמוס החוצה.

****

ובימה אופטימית יותר, כי אין מה להישאר בתוך הקקה.

****

משהו אחר לגמרי מתחת לתמונה

מצאתי סטודיו, סגרתי תאריכים, והקורס הראשון שאלמד: "Mbsr – minfulness based stress reduction" יפתח באמצע אוקטובר 2019.

הקורס ימשך על פני 10 שבועות, ויכלול 8 פגישות של 3 שעות במוצאי שבת ויום אחד של תירגול ביום ראשון.

מיינדפולנס – "מודעות קשובה", או "קשיבות" בתירגום לעברית – היא סוג של תשומת לב שאפשר לפתח על ידי אימון ותירגול. זו מודעות לא שיפוטית, שמופנית באופן עקבי למה שקורה כאן ועכשיו. בקורס נלמד, נכיר ונתרגל טכניקות מיקוד והתבוננות המסייעים בהרגעת הגוף, השקטת התודעה, חיזוק היציבות הנפשית ושיפור ההתמודדות עם מה שהחיים מביאים.

MBSR – אימון מוחי במיינפולנס בגישת

מיינדפולנס בגישת MBSR הנלמדת בקורס הינו תרגול מנטאלי הניצב בחזית המחקר המדעי בשנים האחרונות נבדק קלינית בלמעלה מ-4000 מחקרים ונמצא מועיל במגוון רחב של התמודדויות פיסיות ופסיכולוגיות. תכלס בקורס נלמד את הגישות הכי מבוססות מחקר הקיימות היום בשוק לתירגול ושילוב מיינדפולנס בחיינו החילונים, ביומיום שלנו.

הקורס בנוי על פי מודל תכנית ה – MBSR – הפחתת מתחים באמצעות מיינדפולנס (Mindfulness Bases Stress Reduction), שפותח בארה"ב בסוף שנות ה 70 על ידי פרופ' ג'ון קבט-זין. זהו מודל שנחקר מדעית בארה"ב ובאנגליה ונמצא כעוזר להתמודדות עם מתח, חרדה, כאב כרוני ודכאון.

בקורס בין השאר נלמד ונתרגל:

• מהו מיינדפולנס ואיך תגובה מבוססת הקשבה יכולה להיות יעילה ומיטיבה יותר.
• דרכים להתמודד עם כאב, רגשות לא נעימים, מחשבות טורדניות, תסכול, שחיקה, ועוד.
• כיצד משלבים מיינדפולנס בפעילויות שבשגרה, בזמן משבר, בשחיקה.
• כיצד להתאמן במדיטציית מיינדפולנס ביומיום.

כל מפגש יכלול תירגול מונחה (בישיבה, הליכה, שכיבה ותנועה), הרצאה קצרה ושיחה.

הקורס הוא דרך מצויינת למודט המתחיל, או למסתקרן, למי שרוצה לבדוק, מה זה לכל השדים מיינפולנס ומה לי ולזה והאם זה יכול לעזור לי.

אם במקרה זה איכשהו טיפה מעניין אותכם, צרו קשר, ונדברה.

שיטוט לאורך התעלה בקרויצ. אחרי האובאן

ברלין, יצרנית היסטוריות

בברלינשה גאלרי מוצגת תערוכה בשם Radically Mondern. התערוכה מתעסקת באדריכלות. הבנייה המואצת של ברלין, על שני חלקיה השונים, בשנות הששים. הגאונות היא בשם. Radically Modern. איך אפשר להגיד לא לתערוכה בשם הזה? מי לא רוצה להיות, או להבין, או ללמוד על מודרניות ראדיקאלית (או להיות מודרני באופן ראדיקאלי. באנגלית זה באמת נשמע הרבה יותר טוב). אני מתעננינת באדריכלות עד רמה מסויימת, ויש בזה סקס אפיל עבורי, אבל השם, השם! Radically Modern זה שם כל כך נפלא שיש מצב שהייתי הולכת בכל מקרה.

זה שם נפלא כי הוא לוכד את הרוח. לא את הרוח של התערוכה ולא בהכרח את הרוח של מה שהתערוכה מנסה להציג. את רוח השעה. את הרוח של ברלין העכשווית. את הרוח של האנשים שנמשכים אל ברלין העכשווית. Radically Mondern זה שם מעולה כי המון אנשים שאני מכירה בברלין לא יכלים לעמוד בפניו. זה שם שפונה אל האנשים שקסם האגדה האורבנית שהיא ברלין, האתוס של ברלין, מדבר אליהם. זה שם לוכד. הוא לכד אותי. כבר הרבה זמן שאני מתכננת ומתכוונת ללכת לראות את התערוכה. והשבוע היה השבוע שלי להשלים פערים עם מה שיש לעולם הזה להציע חוץ ממלא שעות עבודה. הלכתי.

ברלין. אלכסנדרפלאץ. התוכניות. תמונה מהתערוכה

תערוכה. ברלין. תמונות בשחור לבן. סרטי וידאו ישנים של העיר. טקסטים ארוכים ודידקטים ליד כל מוצג, כל תמונה. ותמונות של העיר מפעם. לא פעם פעם, פעם קרוב, פעם מספיק קרוב שאני יכלה לזהות רחובות, להתפעל מהשינוי. תמונות של הכיכר באלכסנדרפלאץ לפני המגדל. תמונות של המגדל בשלבי הקמה. תמונה של השפיץ מ – 1967. ותמונה של השפיץ מ – 1968. ותמונה של התוכנית לבניית השפיץ מ – 1959. ותמונה שאמן צייר של השפיץ בעתיד הלא מוגדר.

הסתובבתי בתערוכה והסתכלתי על העיר מסתכלת עלי. הסתובבתי בתערוכה על העיר שבה אני חיה והסתכלתי על העיר שבה אני חיה מדגמנת את עצמה על הקירות. הסתובבתי בתערוכה שהקירות שלה משקפים את העיר בה אני חיה וניסיתי לזהות רחובות וצמתים ובתים ותהיתי לעצמי למה אנחנו צרכים, למה אנחנו כל כך צרכים אמצעי תיווך ביננו לבין העולם. הרי במקום התערוכה הזאת אפשר היה פשוט לשלוח את האנשים לרחוב. ראו. הנה זה. זה הבית. זה הבניין. זה השפיץ. הסתובבתי בתערוכה שמתעדת פיקסל מחיי העיר בה אני חיה וחשבתי לעצמי, אוי ברלין, יקירתי, כמה שאת מתה על עצמך.

ברלין. בתים. תמונה מהתערוכה. אכן Radically Modern.

יותר מהכל ברלין היא עיר שמייצרת היסטוריה. אין כאן תעשייה או חקלאות. לא מייצרים כאן משהו משמעותי, חוץ מהסיטוריה. עיר העכשיו, עיר השעה, המקום בו כולם רוצים להיות, כאן ועכשו, וכל הזמן שם, פעם, בעבר, או בעתיד, בתוכניות. לפני חודש ומשהו ציינו כאן מאה שנים להקמת הטראם. השלטים האלקטרונים שביום יום מציגים את זמני הנסיעה בישרו על האירועים המתוכננים. בכל רגע נתון מציינים בעיר כך וכך שנים לאירוע זה או אחר. קטן וגדול. המלחמה. הכניעה. הקמת החומה. נפילת החומה. שנה אחת ה – 9.11 הוקדש לציון 70 שנה ליל הבדולה. שנה אחרי ל – 20 שנה לנפילת החומה. 100 שנים לטראם.

ויש משהו בתיעוד הזה של הכל שמשטיח את העבר לרצף היסטורי נטול עומק. שמקריב ומרחיק בו זמנית ומאחד לזמן עבר שהוא גם ארוך וגם שטוח וגם לא מובחן. כי בברלין הכל ראוי לתיעוד. והתיעוד אינו עושה פעולה של סינון. התיעוד אינו מסנן. הוא דרך חיים. זה לא רק את השואה שזוכרים כאן, או המלחמה, או המחנות, או היהודים. זה הכל. 100 שנה לטראם. הכל ראוי לתעוד ומיון וציון ואיזכור. אין דבר שקרה בעיר ואינו ראוי לתיעוד. אז אולי המניע הוא בכלל לא תיעוד היסטורי והרצון לזכור אלה סנטימנטליות פשוטה? בסופו של דבר ההיסטוריה מצטלמת טוב. כל היסטוריה.

ברלין. אלכסנדרפלאץ. תמונה מהתערוכה. הפעם: העתיד. או, עתיד אפשרי

השבוע אני מתכננת ללכת לראות את ״B-movie״. עוד סרט על ברלין שחוגג נרטיב היסטורי ספציפי של העיר. עוד מבט היסטורי מצועף על העבר. אומרים שהיה פה שמח לפני שהגעתי. עוד לא זכיתי לחיות במקום שלא היה בו שמח לפני שהגעתי. הקיבוץ. המפעל הציוני. שנקין. לב העיר. הודו. גואה. ברלין. תמיד תמיד תמיד היה שמח לפני שהגעתי. ואין עדויות שיצליחו לערער את העינים המצועפות. ברלין עיר שמושכת אליה אנשים מכל העולם עכשו, בשנים האלה, בהווה, אבל הקסם שלה, האתוס, מה שמושך אותם, נשען על סיפורים מהעבר, על דברים שהיו, על פעם.

התערוכה בברלינשה גאלרי מציגה גם את תוכניות הבנייה וגם תוצרים של הבנייה שהתרחשה בפועל. גם תוכניות שלא מומשו וגם תוכניות שכן מומשו. גם פנטזיות וגם מציאות. וההצגה של שניהם ביחד מבטלת את ההבדלים, אינה נותנת העדפה למה שיש על פני מה שנחלם ולא התקיים. ברלין היא עיר הסלפי. מתי תיעוד עצמי הופך לאובססיה? יכול להיות דבר כזה, יותר מדי היסטוריה? לפעמים אני חושבת שברלין מצליחה איפה שכולנו נכשלים, גם לאכול את העוגה וגם לשמור על העוגה. היא גם חיה וגם מתה. גם כאן ועכשו גם כל הזמן חופרת בעבר שלה. חיה ומתעדת את עצמה עד מוות.

באב אל וואד זה כאן. השבוע. חמש דקות מביתי. לזכר חללי החומה

אנקדוטה

אחרי שיצאתי מהתערוכה שוטטתי קצת בעיר וכשהיה לי חם מדי, כי אלוהים ישמור, כמה חם היה השבוע האחרון, ירדתי לאובאן שייקח אותי הביתה. עליתי על ה u8 והיה לא צפוף מדי אבל חם ולח ומסריח ומגעיל. תחנה אחרי עלו 4 תיירים גרמנים מבוגרים. הם דיברו ביניהם גרמנית והיה קל לראות עליהם שהם לא מהעיר. הם היו לבושים כמו תיירים, סאפרי סטייל: בגדים בצבעי בז׳ קלים, כובעים רחבי שוליים כאילו היו במדבר סהרה, נעלי הליכה. הם התיישבו ביחידה של ארבע כסאות באלכסון ממני. רצפת האובאן מתחת לרגליים שלהם היתה מכוסה בניירות עיתון, כאילו היינו באמצע סופת שלגים והניירות עיתון נועדו לספוג את הרטיבות. הם הסתכלו על הרצפה ונראו מזועזעים. קלטתי את המבטים שלהם וצחקתי והם קלטו אותי צוחקת והחיוכים של כולנו התרחבו ואחר מהם לקח נשימה עמוקה, מודגשת, הצביע על הרצפה, הסתכל עלי ואמר: Das ist Berlin.

ולקינוח. הכי ברלין:

ארבע עונות לשנה; אשה עם תינוק ורכב; שימי עין על המחשב שלי, בבקשה

ארבע עונות לשנה

אני אוהבת את החורף, אמרה לי חברה מקומית בערב קפוא במיוחד, ואני עומדת מולה כולי דומעת מקור. אני אוהבת שיש ארבע עונות לשנה, אמרה, ושכל עונה שונה מקודמתה. לא הייתי יכלה לחיות בלי חורף, הוסיפה, והעיניים שלה נצצו. ואני חשבתי שהבנתי משהו שם, בחוץ, בכפור. היה לי רגע בו חשבתי שאני מבינה את הערך של זה, של ארבע עונות בשנה, של מזג אוויר שהוא הדרמה, של מזג אוויר שכל הזמן מושך תשומת לב אל עצמו.

כלומר, מה עדיף, שהמדינה מושכת אליה את תשומת הלב? שמלחמות ובחירות יהיו התוכן? כמה לעגנו בילדותי לאירופאים האלה, שמרוב שאין להם תוכן הם מדברים על מזג האוויר. ככה אני מקנא בהם היום. עדיף לדבר על מזג האוויר. מזג האוויר הוא תוכן משובח, סוגה עילית. מזג האוויר והשיחות עליו הן הנרטיב המאחד, המשהו לדבר עליו במשרד, הדבר הגדול, החיצוני, שקורה לכולם בו זמנית, שכולם חווים אותו וכולם שותפים שווים בו. כמו המלחמות בישראל. או הבחירות. באירופה יש לשנה ארבע עונות: קיץ, סתיו, חורף, אביב. בישראל יש לשנה ארבע עונות: קיץ, מלחמה, חורף, בחירות.

פנס רחוב, חצר פנימית. דצמבר הקר

אשה עם תינוק ורכב

השבוע, ביום של השלג הראשון, שאולי בכלל לא היה שלג, היה רק מין pre-שלג, הקדמה, תערובת של מים וברד, דברים רכים שצונחים מהשמים ונעלמים, רמז לבאות. ביום הזה, של הpre-שלג, אחר הצהריים, הייתי צריכה לצאת מהבית. סידורים ועיניינים. חדר המדרגות של הבניין היה מואר ודלת הכניסה פתוחה לגמרי, פתוחה לרווחה ותקועה על ידי המחזיק דלתות, ככה שהיא לא תוכל להיסגר. ואשה שאני לא מכירה, אשה יפה בבגדים יפים עם סל תינוק על הזרוע יצאה מחדר המדרגות. הלכתי אחריה וסגרתי את דלת הכניסה של הבניין אחרי והיא, שהיתה כמה צעדים לפני, הסתובבה אלי וביקשה שאשאיר את הדלת פתוחה לרווחה, שלא אסגור את הדלת.

עכשו, זה כמעט אף פעם לא קורה, שדלת הכניסה פתוחה ככה. זה קורה רק עם מישהו צריך להכניס משהו לדירה, לרוב אופניים. יש לבניין חניית אופניים בכניסה, ליד הגדר שלא מגדרת כלום, אבל לפעמים, בימי גשם, השכנה מלמעלה מעדיפה להכניס את האופניים לקלר. אז מה שהיא עושה זה מחנה את האופניים ליד המדרגות שמובילות אל הבניין, עולה במדרגות, פותחת את הדלת, תוקעת אותה מאחורי המחזיק דלתות, מדליקה את האור בחדר מדרגות, יורדות במדרגות אל הקלר, פותחת את הדלת של הקלר, וככה, כששתי הדלתות פתוחות וחדר המדרגות מואר, היא עולה בחזרה במדרגות מהקלר, יוצאת מהבניין, יורדת במדרגות הכניסה, אוספת את האופניים שלה ומכניסה אותן פנימה. רק אז, רק במקרים האלה, הדלת של הבניין פתוחה.

כניסות ויציאות. הכניסה לבניין היא דרך החצר הפנימית. הכניסה לחצר הפנימית דרך הפתח בתמונה. בצד השני הרחוב. וברחוב חונה הרכב

אז באותו יום לא הבנתי מה עושה האשה היפה עם התינוק. למה היא ביקשה להשאיר את הדלת פתוחה? וגם היה לי קצת לא נוח עם זה, בכל זאת, זה הבית שלי, ודלת פתוחה קוראת לגנב, ומה קורה, מה היא מנסה לעשות? אבל לא אמרתי כלום, השארתי את הדלת פתוחה והלכתי בעקבותיה, סקרנית לראות מה היא תעשה, מה היא עושה.

הכניסה אל הבניין שלנו היא רק דרך החצר הפנימית והאשה עם הסל והתינוק בתוכו ירדה במדרגות של הבניין והלכה דרך החצר הפנימית אל שער היציאה ויצאה אל הרחוב וניגשה אל רכב גדול שחנה ברחוב ופתחה את הדלת בצד של הנוסע והכניסה את הסל והתינוק בתוכו לרכב והניחה אותו על המושב וחיברה אותו לכסא שליד הנהג. ואני הלכתי אחריה, כלומר לא הלכתי אחריה בכוונה, זה היה המסלול שלי בכל מקרה, אבל יצא שהלכתי אחריה וראיתי מה היא עושה ולא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה.

אשה עם תינוק, אפס מעלות, חושך בחוץ, רכב ריק, אור בחדר המדרגות, דלת פתוחה. מה היא עושה, למה היא מכניסה את התינוק לרכב? ועכשו מה? מה התוכנית שלה? לא תכננתי להתעכב שם, היתה לי תוכנית וכבר הייתי בדרך אליה, אבל זה הציק לי. מה היא מתכננת לעשות עכשו?

אסטתיקה של חורף. עצים חשופים. חלונות מחליפי צבעים

שימי עין על המחשב שלי, בבקשה

השבוע יצא לי לעבוד כמה שעות מאוברהולץ. בשולחן שלפני ישב בחור. הוא ישב עם הגב אלי ולא ממש שמתי לב אליו עד שהוא קם, הסתובב, ניגש אלי וביקש, באנגלית, שאשים עין על המחשב שלו בזמן שהוא הולך לשירותים. גם אני עושה את זה כשאני עבודת שם, מבקשת ממישהו שישים עין על הדברים שלי בזמן שאני הולכת לשירותים או קונה משהו בקומה למטה. זה גם עובד וגם ידידותי וכבר יצא לי להכיר ככה אנשים. וזה גם, נראה לי, הדבר האחראי לעשות.

בסוף אוקטובר הגיעו זוג חברים יקרים לביקור. כמה ימים, רק שניהם, בלי הילדים. אושר גדול עבורי. באחד הימים ישבנו בבית קפה בקרויצברג. למרות שהיה קריר ישבנו בחוץ, רצינו לראות את הרחוב, התנועה, החיים. ובזמן שישבנו סיפרה לי חברתי האהובה שהיא מסתכלת הרבה על אנשים עם ילדים ברחובות כאן וכמה הם שונים, כמה הם מתנהגים אחרת, מאנשים עם ילדים בתל אביב. למשל עכשיו, היא אמרה, תראי את העגלת תינוק.

ובאמת, ממש לידינו, בין השולחנות בכניסה אל הבית קפה, עמדה עגלת תינוק ובתוכה תינוק ולצדה לא אמא ולא אבא ולא איש. עגלת תינוק לבדה. חברתי סיפרה לי שהיא עקבה אחרי הכל, אשה הגיעה עם העגלה, החנתה את העגלה בחוץ ונכנסה פנימה, הנה היא בפנים, בתור, והנה העגלה כאן בחוץ והתינוק בתוכה. הם אמרו שבארץ היו מזעיקים משטרה במקרה כזה. אחרי כמה דקות הגיעה עוד אשה עם עגלת תינוק. גם היא החתנה את העגלה בחוץ ושאלה גבר שישב בשולחן לידינו אם הוא יכול בבקשה לשמור על העגלה בזמן שהיא נכנסת פנימה וקונה לחמים. בארץ היינו מזעיקים משטרה, החברים שלי מילמלו אחד לשני.

אלכסנדרפלאץ, מאוחר בלילה. מחכה לאובאן המחורבן שיבוא כבר. 15 דקות, כתוב בשלט. יש זמן

אשה עם תינוק ורכב

ועכשו מה? אשה עם תינוק, אפס מעלות, חושך בחוץ, אור בחדר המדרגות ודלת פתוחה. מה היא עושה? מה היא רוצה לעשות? לא תכננתי להתעכב שם, ולא הצלחתי להתקדם. הסתובבתי אליה ושאלתי אותה אם היא צריכה עזרה. היא נראתה לי מופתעת. היא לא ענתה. היא עמדה ליד הדלת של הקדמית בצד של הנוסע, מעל לתינוק, והסתכלה עלי כאילו היא לא מבינה מה אני אומרת. אז עשיתי עוד צעד לקראתה ואמרתי לה שאני יכלה לשמור על התינוק והיא הסתכלה עלי וההפתעה על הפנים שלה גדלה והיא שאלה אותי אם לא אכפת לי ואני כבר הייתי לצידה, ליד הדלת של הרכב ומעל התינוק שבסל, ואמרתי לה שאין בעיה, לא אכפת לי, אני אעמוד כאן רגע ואסתכל על התינוק והיא מאוד הודתה לי.

ואז היא הלכה לצד השני של הרכב ופתחה את הדלת האחורית בצד שמולי והוציאה משם זוג אופניים והעמיסה אותם על הכתף ונכנסה דרך השער אל החצר הפנימית ועלתה במדרגות של הבניין וירדה לתוך המרתף וקשרה את האופניים שלה, מן הסתם, לא ראיתי את החלקים האלה, ואחרי כמה דקות היא חזרה לרכב ואמרה לי שוב המון תודה ושלום, שלום ותודה.

שימי עין על המחשב שלי, בבקשה

הבחור באוברהולץ חזר מהשירותים ואמר לי יפה תודה והחלפנו חיוכים חמים, סקרנים, והיה נדמה לי שעוד רגע אנחנו בשיחה, עוד רגע מתחילים משהו, ואז הטלפון שלו צילצל והוא התיישב חזרה בשולחן שלו, עם הגב אלי, וענה, ודיבר עם מי שדיבר בעברית שוטפת וכל העניין וכל החדווה וכל הסקרנות שלי נפסקו באחת. ואז שמתי לב שזה מה שקרה, שברגע שהוא דיבר עברית איבדתי בו כל עניין. אז ציינתי לעצמי את זה. אין לי שורה תחתונה.

סתם יום של חול. בבית הקפה. עושים חיים בברלין

על כנסיות חילונית, או כנסיות משומשות

אני אוהבת כנסיות. כלומר אני לא בדיוק אוהבת אותן, אוהבת זאת לא המילה הנכונה, אני נמשכת אליהן. אני מסוקרנת. הן מהלכות עלי קסם. כשאני רואה כנסייה אני ישר נכנסת אליה. זה החיווט שלי, כבר שנים. בכל מקום בעולם, אולי חוץ מישראל, אני רואה כנסייה ונכנסת. לרוב בחשש קל, בהרגשה של ילדה פורעת חוק, כאילו אני עושה משהו אסור. ומה יקרה אם יתפסו אותי? מה יעשו לי אז? ובאמת, אני לא יודעת: זה עברה על איזה חוק, ליהודיה להיכנס לכנסיות? לפעמים אני רוצה להדליק נר, תמיד יש בכנסיות את פינת הנרות המרגשת, אבל את זה אני ממש לא מעיזה. שלא תיפול עלי התיקרה או משהו.

כנסיות. יש כל כך הרבה מהן, והן כל כך יפות. זאת כנסיית ציון

הן כל כך מלאות הדר, הכנסיות! וגדולות, כמו הפירמידות. הן פירמידות מודרניות, מערביות. ואיך בנו אותן? שורה של עבדים, אחד על הכתפיים של השני, כדי לצייר את עיטורי התיקרה? ומי תלה את השאנדאליר? זה הכל כל כך מרשים אותי. הגודל הזה, והפאר, וההדר. ולמה, למה הן תמיד כה גדולות ומפוארות? זה באמת מה שאמרו לי בילדות, כדי לייצר יראה (מלשון, יראת שמים)? הדגמה ויזואלית בוטה של קטנות האדם אל מול גדלות האלוהים? סתם קטנות האדם?

השבוע הלכתי להופעה של Bonnie 'prince' billy בכנסיית Apostel-Paulus-Kirche. הוא הופיע לבד, הוא והגיטרה, מתחת לתמונה של ישו. בין שיר לשיר סיפר אנקדוטות משעשעות. באמת משעשעות, לאיש חוש הומור נפלא. בין השאר סיפר על הקוף באדי שנשך מישהו בפנים ובזין. הוא אמר שבאדי היה בכזה קריזה על המישהו הזה, שהוא ידע שהוא ימות בגלל זה, ובכל זאת התעקש לתת לו ביס בזין. אם זה היה רק בפנים, ניחא, אבל בזין, זה גזר את גורלו של באדי. ואחר כך הוא שר את Nomadic Revery / all around. וכל זה מתחת לתמונה של ישו. זה היה ענק. זה היה פרייסלס. ואם זה לא היה מתחת לתמונה של ישו, זה היה פחות ענק? אני חושבת שכן. שעבורי כן.

בהופעה. מתחת לתמונה של ישו

בברלין אני גרה ליד כנסייה. ממש ליד. היא הדבר הראשון שאני רואה בבוקר, כשאני יוצאת מהבית. כנסיית ציון קוראים לה והיא בלב כיכר ציון, ואם זה לא סימבוליקה גסה אז מה כן? נסעתי לברלין, הגעתי לציון. פנטסטיש. היא  מאוד יפה, כנסיית ציון, ויש לי אלפי תמונות שלה מכל זווית, כל שעה וכל מזג אוויר. כמה פעמים ביום היא משמיעה את הדונגים שלה, ומדי פעם, כשאני שומעת ושמה לב, יש לי רגע של "הו אירופה"! מהצלילים האלה, שעבורי הם מוסיקה של ארץ רחוקה ותרבות מעודנת. 

הכנסיות כאן, בברלין, מתעתעות. יש להן כפל פנים. מבחוץ הן כנסיתיות לגמרי, יפות וגבוהות, מתמזגות בשמים, כבדות בקישוטים ועיטורים, קודרות מאוד, תערובת של חום ואפור ומתפורר ומתקלף (אני חושבת שהכנסיות העירוניות, לפחות בפנצ-ברג, הן המבנים היחידים, האחרונים, שעדיין לא שופצו), מראה מאיים משהו, מטיל יראה, מסקרן. מראה שמספר על היסטוריה ויושן ויציבות, כאילו הן אומרות לנו, הכנסיות, אנחנו היינו כאן קודם ונהייה הרבה, הרבה אחריכם.

עוד כנסיות. זאת בקרויצברג

אבל בפנים הן מספרות סיפור אחר לגמרי. מבפנים הן ריקות. מרוקנות. ומתקלפות. וצנועות עד דמעות. בפנים אין לכנסיית ציון שום הוד ושום הדר. יש חלל עצום, קר, צנוע, פשוט, בלי ברק ובלי זוהר. בפנים לכנסיות יש סיפורים והיסטוריה. הן מדברות. לכנסיית ציון, וגם לכנסייה השנייה היפה בפרנצ-ברג, כנסיית גת שמנים, יש הרבה סיפורים לספר, היה להן תפקיד חילוני לגמרי בהיסטוריה המודרנית של ברלין.

הבפנים של שתי הכנסיות מכיל גם אלנטים של כנסייה ודת, תמונות של ישו, עוגב, הבמה הקטנה, הנרות, וגם של מצגת היסטורית, תצלומים של גזרי עיתונים, תמונות ישנות בשחור לבן מוגדלות לפוסטרים, טקסטים, ארכיון, תיעוד. בכנסיית ציון יש תרשים שמראה את הכנסייה וסביבותיה לאורך השנים, מאז שתוכננה ב – 1873. הכנסיה מכילה וכוללת את עצמה היום וגם את ההיסטוריה שלה וגם את התיעוד של ההיסטוריה שלה. זה קצת ככה בברלין, חיים ומתעדים את החיים באותו הזמן, במקביל.

ועוד. אין לזה סוף. לא זוכרת איפה זאת (טוב, הגיע תיקון מיואב ספיר, זאת לא כנסייה בכלל, זאת אנדרטת צלב הברזל למלחמת השיחרור נגד נאפוליון. שוין. אבל תמונה יפה, לא מורידה)

בכריסמס הלכנו לשמוע קונצרט בכנסייה בברגמן שטרסה. וויואלדי, 4 העונות. לבשתי לבן. חשבתי, אירוע חגיגי, לובשים לבן. היינו הכי חגיגים בכנסייה, אולי אפילו בשכונה. בכניסה הקימו דוכן ומכרו בירה, יין ופרצל'ס. ליד עמדה הקופסא של התרומות. היה קר ולא מחומם כי איך אפשר לחמם חלל כזה ולאורך כל ההופעה כולם ישבו במעילים, שתו יין מכוסות פלסטיק ואכלו פרצל'ס וזה היה נראה כמו ערב נעים בבית תמחוי הרבה יותר מאשר קונצרט כריסמס חגיגי בכנסייה.

או לפחות איך שאני מדמיינת קונצרט כריסמס חגיגי בכנסייה. בייחוד הכנסיות האלה לא מתאימות לדימוי או לציפייה שלי יש מכנסיות. הן חילוניות מדי. הדת בהן מוסוות. והן מבולגנות. יש בהן הרבה דברים מתחומים שונים. והן חלק מהחיים איכשהו. הן רלוונטיות. בכניסה לכנסיית ציון יש כל יום שישי שוק איכרים, השוק הכי קטן בעיר כנראה אבל יש בו עגלה או דוכן של אוכל הודי מעולה. פעם ראיתי הפגנה בדשא סביב הכנסייה. זה היה נגד ג'נטריפיקציה, איכשהו. ויש שם עמוד כזה עם הדרכה קולית וטקסטים שמספר על מה קרה כאן, בכנסיה הזאת, בסוף העידן הקומוניסטי, על התפקיד שהיא מילאה במהפכה הרכה.

ואולי בכלל זה לא קשור לחילוניות. אולי זה בכלל קשור לתכונה הברלינאית למקסם מבנים. לשנות את הייעוד שלהם, למצוא  להם תפקיד ושימוש. הייתי כאן בבריכה שהפכה למתחם אמנות עם סטודיויים וגלריות ומסעדה טבעונית שעובדת רק פעם בשבוע. וזאת רק דוגמא. אולי זה העניין, לנצל כל פיסה, כל שטח, להשמיש אותו. בכל מקרה התוצאה היא כנסיות משומשות.

כשעבדתי על הפוסט הזה עברתי על התמונות שלי, למצוא כנסיות. מצאתי. יש לי כל כך הרבה!
המממ

משחקים של אש ועשן. ליל סוף השנה

אחרי החגים והעיר מטונפת, בפינות הרחובות מוטלות גוויות עצי כריסמס, עצים עצובים שלא נבחרו ועצים מנוצלים שעשו את שלהם ועכשו היידה, לרחוב, מספיק אתכם. ערמות ועננים של פתיתים וורודים או לבנים, שאריות אבק שרפה, פחיות ובקבוקים ושברי בקבוקים, אריזות קפצונים ואריזות של זיקוקים, סלילים, קונפטים, מצתים, דברים לא מזוהים בצבעים לא טבעיים ועוד בקבוקים ושברי בקבוקים. ברלין של תחילת ינואר. המון המון ליכלוך.

ביום שני החיים אמורים לחזור למסלולם ואני מניחה ששאריות החגיגות יטוטאו וייאספו ויסולקו מהרחובות. לפני שנה היה שלג שכיסה הכל. השנה אין שלג ויש התחלה של דיבורי דאגה מהאין שלג. יש סימנים של ליבלוב, פריחה, נביטה, דברים שלא אמורים לקרות עכשו ומבטיחים יציאה מן המחזור, שיבוש בסדר הטבעי.

הטבע צריך את השלג, זה חלק מהמחזור שלו, חלק מהטבע והאין שלג המתמשך מתחיל להרגיש כמו שיבוש. כמו שהרגיש השלג במרץ לפני שנה והציפורים שלא קיבלו עידכון ולא קראו את המיזכר והגיעו לפני הזמן לעיר הקפואה. ככה זה מרגיש עכשו עם הפריחה. אם יש פריחה עכשו, תחילת ינואר, מה יקרה במידה וכן ירד שלג? איך הטבע יגיב אז?

פריחה בסוף דצבמר. זה לחלוטין לא טבעי ומשבש סדרים. ואם עכשו פריחה, מה יהיה עוד חודש? חודשיים? באביב?

הסילבסטר של לפני כמה ימים היה הסילבסטר השלישי שלי בברלין ואני לחלוטין לא מבינה מה זה הדבר הזה, מה זה החג הזה, למה חוגגים אותו ככה. אני לחלוטין זרה, לחלוטין משתאה. יש לי מלא תיאוריות אבל אין לי מושג. מה זה בעצם הדבר הזה, הקדחת שתוקפת את העיר, ה 24 שעות שגעת זיקוקים ורעשים ואורות צבעונים וריח של אבק שרפה. מה זה? למה זה? איך זה התפתח? אני באמת באמת באמת לא מבינה.

בשנה הראשונה שלי אחותי הגיעה לביקור. את ערב החג העברנו במועדון ג'אז ב Mitte. קצת לפני 1200 הלהקה הפסיקה לנגן והזמינה את כולם לצאת לרחוב, להשתתף בחגיגות. יצאנו ועמדנו על רחוב רוזנטהלר במשך 45 דקות, אולי שעה, כוס יין ביד אחת, מצלמה ביד השניה, שתינו וצילמנו מבעד לערפל ורדרד אנשים מעיפים זיקוקים. צילמנו וצילמנו וצילמנו. אחר כך ההופעה התחדשה וחזרנו פנימה. בסוף הערב עשינו את הדרך חזרה לדירה ברגל. שמעתי סיפורים קשים על הנעשה בתחבורה ציבורית ולא העזתי לנסות בעצמי.

ההצטיידות. זה לא התפרצות ספונטאנית של שמחה. זה אירוע שמתכוננים אליו

לפני שנה התעלמתי. עבדתי אז בסאונקלאוד וחברה שעבדתי אתם, מקומיים או וותיקים ממני בעיר סיפרו לי שזה מה שהם מתכננים לעשות, לא לעשות כלום כלומר, להישאר בבתים ולדבוק באלכוהול והתעלמות וזה היה נשמע לי הדבר הנכון. כך עשיתי. הצצתי על הזיקוקים מהחלון שלי וראיתי אנשים מעיפים אותם אפילו מתוך ה hoffe הקטן שלנו, הגינה הפרטית, ושמעתי את הרעשים וחשבתי שזה משוגע לגמרי ואחרי כמה שעות מזה הייתי על סף דמעות. רציתי להתחנן בפני היקום שדי, מספיק, רוצה לישון, תפסיקו כבר עם ההפצצות. איכשהו דווקא בבית זה הציק לי הרבה יותר.

השנה הצטרפתי לחברים עם ילדים. הילדים הצטיידו מראש בכמויות מרשימות של משחקי אש מסוגים שונים בעטיפויות פלסטיק צבעוניות. הם שיחררו לעולם חלק קטן מהם במהלך הערב וקצת לפני שתיים עשרה התכנסנו ותפסנו פינה על ברגמן שטרסה והם התחילו בהרעשה מרוכזת. מולנו היתה עוד קבוצה (חרא של סחורה היתה להם, יותר רעש מאש) וככה בכל שאר פינות הרחוב, קבוצות קבוצות.

לא בכל הקבוצות היו ילדים. זאת לא פעילות של ילדים דווקא, יש גם צעירים, יש מבוגרים. בשלב יותר מוקדם של הערב ראינו סבתא קשישה מטיחה דברים לארץ ולעולם מבעד לחלון קומה 3 שלה. מראה שאי אפשר לטעות בו, היא בהחלט נראתה כמו סבתא, והיא זרקה קפצונים מהחלון שלה, זרקה קפצונים עלינו ועל הרחוב. זאת חגיגה משפחתית, הסילבסטר? נדמה לי שברחובות רואים יותר גברים. אבל לא רק. בהחלט לא רק.  כולם משתתפים? יש מורדים? יש מקומיים שמבריזים לזה?

תמונת הסילבסטר שלי. ברגמן שטרסה, עם פילטר. תפסנו את אחת מפינות הרחוב וכל הזמן חשבנו שהקרחנה האמיתית מתרחשת שם, בפינה ההיא, ברחוב ההוא. כלומר, בין השאר, היה נראה לנו שקט בהשוואה לשנים עברו

בשביל לתאר את הסילבסטר בברלין אני נזקקת לדימויים מלחמתיים. כל הישראלים שאני מכירה שואבים מאותו עולם דימויים. קאסמים. בומיים. טילים. הפגזות. הרעשות. הבליץ על לונדון. ברלין של 1944. המלחמה לא נגמרה. יאסר בבונקר בלבנון בזמן הפגזה של צה"ל. עזה בזמן הפגזה של צה"ל. כאלה. זה החיבוט התרבותי שלנו.

דיברתי על המנהג הזה של הסילבסטר עם חברים גרמנים. הם הביעו מלא סלידה בלי להיזדקק לדימויים מלחמתיים. הם דיברו על הרעש והליכלוך וכמה שזה מסוכן וכמה שזה יותר גדול כל שנה ועל הוונדליזים והשיכרות וכמה מסריח בתחבורה הציבורית וכמה קשה לתפוס מוניות. שום מלחמה לא עלתה אצלם, גם לא המלחמה ההיא.

הזיקוקים ברחוב האחר גדולים יותר. תמיד. זה סוד בריאה כזה.

עמדנו בפינה של ברגמן שטרסה וראינו את הילדים מפגיזים והשוונו להפגזות של אחרים (האם זה מה שעושים? האם זה תחרות? האם זה עוד היבט של למי למי יש גדול יותר?) וזה נמשך ונמשך ואחרי כמה זמן פרשתי ונסעתי חזרה הביתה. האובן היה פחות גרוע ממה שחשבתי ובשכונה שלי היה אותו הדבר. עשן וערפל סמיך בגוונים משתנים של אדום וירוק וכחול. ריח שאני מזהה מהפגנות השמאל בארץ, ריח של אבק שריפה ותכף המשטרה תבוא ותיכנס בנו. ליכלוך בכמויות לא  נתפסות, הדברים האלה הוורדים ולבנים שלא נשרפים ונשארים אחרי הרעש ואחרי האור ויוצרים שטיח צבעוני על מדרכות העיר. והמון המון המון רעש. המון רעש. מכל מקום רעש.

ואני עדיין לא מבינה. שנה שלישית ואני לא מבינה. למה ככה? מה זה? החג הזה, זה כאילו בכמה שעות של לפני כניסתו הוחלפו כל תושבי ברלין בכפילים שנראים בדיוק כמוהם רק מתנהגים אחרת לגמרי. בלי מעצורים ובלי ברקסים. ילדותים וגחמתיים. אחרי 24 שעות חוזרים התושבים המקורים, כולם מתעוררים מאיזה כישוף, אבל למשך 24 שעות זה פשוט אנשים אחרים שמרשים לעצמם להתנהג באופן אחר לגמרי בהתאם לנורמות חברתיות אחרות וחוקים שונים.

עוד צבעים. הבעיה היא שזה לא רק יפה, הבעיה זה ברעש. אם לא היה את הרעש גם אז הם היו נהנים כל כך? ממה בעצם נהנים, מהרעש או המראה או אולי זה הריח?

מה יש ברעש הזה שמצהיל אותם כל כך? מה ברעש ובעשן ובליכלוך מעורר כזאת שמחה? מה בזה בכלל קשור לשמחה וחגיגה? מה עושה את ההתרגשות, האורות, משחקי האור? הצבע? המראה של הזיקוקים על רקע הלילה? או שזה בכלל ברעשים, זה הבומיים? זה הפתאומיות של הבומים? תגובה לפחד לא רציונאלי? וגם, זה טעם נרכש? אם אחיה פה שנים אבין את זה? הילדים של החברים, ילידי הארץ שגדלים כאן, נראו לגמרי שותפים להנאה. אנחנו, המבוגרים, חלקנו ביננו שותפות בהשתאות, אני חושבת, לא בהכרח בהנאה.

ולא שזה לא מהנה, זה כל כך ביזארי שחיבים לחייך, לפחות לגחך קצת. זה כל כך הרבה מעבר להגיוני, לטעם הטוב, למקובל, לסביר. כבר שנה שלישית שמה שהכי מפתיע אותי הוא שזה אמיתי, כמו שמספרים ומזהירים, כמו שאני זוכרת משנה לפני, זה באמת קורה! כל העיר זיקוקים ועשן ותמרות עשן! זה אמיתי! גם השנה זה אמיתי!

היום של אחרי בגינה שליד ביתי. חרא צף על המים. ומישהו אכן פינה את הברווזים

וזהו, עכשו נשארנו רק עם הדיכאון של החורף. כבר אין למה לצפות. אין אורות ואין שוקי כריסמס ואין אווירה עליזה וכל התיירים עזבו. רק החורף נשאר.

זו הקומפוזיציה

ביום חולין שמשי הלכתי לתערוכה של קאפור במרטין גרופיוס באו. התערוכה נפלאה: חכמה, מעניינת, מאסיבית משהו. מבנים וסטרוקטורות, בתוך מבנה וסטרוקטורה. המוצג בתוך המוצג. התצוגה בפנים היא המוצג, וגם הבניין ביום אחר, בהקשר אחר, גם הבניין הוא המוצג. לרגעים, בזוויות מסויימת, בעינים מצומצמות דק, נראה כאילו הם מתחרים. במבט אחר, ברגע אחר, נראה כאילו תמיד הם מחוברים, תמיד היו יחד, בלתי נפרדים, קאפור ומרטין גרופיוס באו. אבל גם זה לא. תערוכות באו, תצוגות יתחלפו, המבנה עומד.

מה יותר מרשים, הבניין או העבודות?

"התערוכה אינטיליגנטית", כתבה לי חברה על קפאור, "הבניין לא ייאמן".

הבניין, מרטין גרופיוס באו, באמת לא ייאמן. הייתי בו פעמים, כל פעם היתה שונה. בפעם הראשונה היה יום חורף וקר והגעתי באחר הצהריים חשוך לתערוכת צילומים של דניס הופר שהתקיימה בחלל העליון. השבוע הגעתי בחולצה קצרה, תחת שמים כחולים, והתצוגה התקיימה בקומת הכניסה. קונפיגורציות שונות, חוויה שונה. עכשו אני מוכנה ללכת לתערוכה של מרטין גרופיוס באו וזהו. כלומר, היה מקסים, אצל קאפור, באמת, שווה לחלוטין. ועכשו אני רוצה לראות את הבניין. 

מה יותר מעניין? הבניין או העבודה המרכזית בתערוכה?

באותה תשומת לב, באותה רוח של התבוננות

בגלריה הופמן מסתובבים עם ליווי של מדריכה בסיור פרטי. הגלריה היא בבית המשפחה, או במה שפעם היה בית המשפחה. היום הוא מבנה, מבנה האוסף, האוסף הפרטי של בני המשפחה. בכניסה נותנים למבקרים נעלי בית, לשמר את תחושת הבית משפחה. המדריכה היפה מובילה אותנו בין הקומות, מספרת על חלק מהעבודות, האמנים שיצרו אותן, השנים, בני המשפחה, אתוסים מקומיים. העבודה שתלויה על הקיר. העיר משתקפת בחלון לצד העבודה.

החוץ נכנס דרך החלונות הגדולים, דרך הגג. השפיץ של אלכסנדרפלאץ מאחורי התמונה. בקומה קרקע עבודה שמורכבת ממפות שונות של ברלין לאורך השנים. באחד החדרים השאירו, בכוונה, ארוחת בוקר. "פה אכלנו היום", אמרה המדריכה והצביעה על שארית הגבינה שנשענה על צלחת חרסינה. הכל מעוצב. צנוע, פשוט, כמו ביתי, כמו ספונטאנטי, מעוצב. לבניין קווים ישרים, גדולים, קווים של תנופה, של חלל, עומק וגובה. הוא היה יפה גם בלי האוסף. הוא היה מעניין גם בלי האוסף. אבל אז לא היתה סיבה לטייל בו, לא היה תירוץ. לא היתה מדריכה, לא היה סיפור. האוסף הוא התירוץ של הבניין. וגם הסיפור שלו, גם הממשמע. היום זהו הבניין של האוסף. למרות שהבניין היה שם קודם.

ברלין, אלכסנדרפלאץ. החוץ בפנים, בתוך הגלריה, לצד האמנות, הוא האמנות

ברלין שלי היא לא עיר של בתים. היא עיר של מבנים. ומקומות. לכל מבנה יש סיפור. לסיפורים של מבנים יש פורמט: שם, הסברים על בעל השם, שנת התחלת בנייה, שנת פתיחה, שנות המלחמה, שנת השיפוץ, מזרח או מערב, אחרי הנפילה. המבנים בברלין מספרים סיפורים. בשקט, בלחישה, פסקול שקט של אור וצל ופינות ומרפסות וחללים וגגות ושמות ושנים. לפעמים, אם המוח שלי לא מחריש כל רחש אחר, אני שומעת אותם קוראים לי להתסכל, להביט, לשמוע. כמו בגלריה. באותה תשומת לב, באותה רוח של התבוננות.

מה המוצג? מה שתלוי על הקיר או תמונת העיר ממסוגרת בחלון?

הלכתי לאירוע תחת הכותרת "פורנו ארט". היה מרתק. היה סרט דקומנטרי על תנועת הפוסט פורנו בברצלונה שהוקרן על קיר ברחבה הפנימית. היתה שקופית ענק של החלק העליון של המגדל באלכס עם גברים ערומים מזיינים אותו מכל כיוון, היתה תמונת שחור לבן גדולה של נשים ערמות בקסדות ג'דיי, היה מייצג-מזבח אירוטי מפירות וירקות, היו עבודות שהציגו נשים עם נשים, גברים עם גברים, נשים עם עצמן והיה חלל מפתה, אפל, מטריד, מבוכי. חלל שגרם לנו לתהות האם כל זה, כל הדבר הזה, הוא לרגל האירוע, שלושה ימים וזהו, או שזה שם תמיד.

צילמתי באחד החללים בו התקיים האירוע. מה לאירוע ומה פה תמיד? איפה מתחילה האמנות ונגמרת העיר?

האירוע התקיים במפעל לשעבר, לפחות בחלקו, עם תיקרה גבוהה וכל מיני ברזלים, עוגנים, שרשראות ויתדות משתלשלים ממנה. תנורי ברזל, חדרים שמתפצלים מחדרים, מפלסים בגבהים שונים, מסכים, מרתף או בונקר עם סאונד איסטליישן, חדרי חושך, כוכים וקוביות ישיבה, קירות עמוסים בכלי עבודה וקירות של לבנים חשופות, גיבוב של דברים, רהיטים, חפצים, זה שייך לכאן או לתערוכה או למה? בלגן אקלקטי מאורגן, מעוצב, מתוזמר. חלל שנוצר ממקטעים וחיבורים של מבנים שונים מתקפות שונות ברמות תחזוקה והתפוררות שונות ובכל זאת יש בו רצף, בשפה, בטון. יש משהו מאחד, יש המשכיות.

זה בכל מקום בברלין. הלכתי להופעה של פורטיסהד. זה היה במבצר. בחצר הפנימית, המרובעת, של המבצר. המבצר מוקף בנהר. יש לו כניסה אחת. הוא מבצר. לפני ההופעה הלכנו לאורך הנהר, מצאנו פינה שקטה, ישבנו על הגדות. אלפי אנשים מטרים משם, בתור לכניסה היחידה למבצר, ואנחנו בטבע, בשקט. היתה הופעה נהדרת. עכשו אני רוצה לנסוע לשם שוב, לראות את המבצר, הנהר. וזה בכל מקום בברלין. המקום מעניין כמו האירוע, לפעמים יותר מהאירוע. המקום הוא גם האירוע, חלק אינטיגרלי לגמרי מהאירוע, כל אירוע. הדברים מתערבבים.

המשרפות! גם זה היה שם, במקום של האירוע, ובדקתי, לא משרפות. תנורים. מפעל לתנורים. יצרני תנורים. אפשר לנשום

הלכנו לאכול במסעדה בשם "ברכט קלר". האוכל היה אוכל. המקום היה מדהים. יש לו סיפור: זה באמת הבית בו חי ברכט בשנים האחרונות. הקבר שלו בבית קברות פה ליד הבית. הוא גר בקומה העליונה. המרתף מלא בדברים קשורים, תמונות שלו, תמונות  מהצגות, מיניאטורות של תפאורות, כתבי יד, אור חלוש, אווירה חומה. זה האוכל. זה המקום. או המקום בו אכלנו בראנץ בשונברג. זה לא האוכל, שהיה סביר (ואת הכל תוכלו לקרוא בבלוג הבראנץ שלנו) זה המקום, המקום שאני לא שוכחת, המקום אליו אני רוצה לחזור.

המקום הוא האירוע. החוץ והפנים מתערבבים. אין רצף. יש קטיעות, יש חלקים. העיר היא כאוס של קווים ישרים, מרובעים. זאת הקומפוזיציה של הדברים. החוץ משפיע על הפנים. צבע השמים משנה את התאורה. הכל מתערבב. הכל מעורבב. בגבבה. גיבוב של שנים ותקופות וחומרים ומרקמים. הדברים לא שלמים, לא מושלמים, לא גמורים. חדש ליד ישן. חלונות אל החורף. קיר מתפורר נושק לקיר חדש. עיר של שאריות, עיר של התחדשות. עיר שאין בה אחידות. יש אי סדר, אי רצף, אי המשכיות. והעיר פתוחה לזה. החלונות שלה פתוחים אל החוץ, אל הבלגן, אל ההיסטוריה. ברלין של שאריות, ברלין של התחדשות.

קיר בקרויצברג. רק קיר

לפני פיזור

השבוע נתבקשו תושבי ברלין להשקות את העצים הקרובים לביתם, כי קיץ, וכבר כמה ימים ברצף לא ירד גשם, והעצים, כמו חתולי הרחוב בתל אביב, זקוקים ליד תומכת, ליד משקה. אני בעד ברלין ירוקה. אני בעד להשאיר צלוחיות עם מים לחתולי הרחוב. אני בעד, באמת. ברלין עיר של קיץ. מי היה מאמין. ברלין עיר של קיץ.

זה לא אמנות. זה הרחוב. סתם רחוב. רגע סתמי

עבודה של קאפור

עוד עבודה של קאפור

רכב פרטי, תחבורה ציבורית, ריח של כישלון גדול ואני

לפני שעזבתי את ישראל היה לי רכב. אני אוהבת לנהוג, מאוד אפילו, אבל לא בתוך תל אביב. זה סיוט במחינתי לנהוג בתוך תל אביב. לחץ, עצבים, ערנות מוגברת, אין חניה. לא אוהבת. כאן אין לי רכב. קיבלתי את זה באהבה, בלי תחושת אשמה או כשלון. כי בארץ, מודה אני, החזקתי רכב גם כי רציתי להצטייר כבן אדם עם רכב, כבן אדם שלא נוסע בתחבורה ציבורית, כי האנשים שכן נוסעים בתחבורה ציבורית, ואני, הרי זה לא אותו דבר, לא זהים אנחנו, וכדי שזה יהיה ברור, גם לי גם לכל העולם, החזקתי רכב. וזה לא בחינם, הרי, להחזיק רכב. לפני שנתיים לשכיר רכב עבודה קטן עלה בערך 3500 לחודש. זה הסכום שהיה שווה לי כדי להיות "אישה שיש לה רכב".

פה אין לי רכב ומלחתחילה לא חשבתי להיכנס לזה. בכל זאת, עברתי ארץ, עכשו הזמן לעשות שינויים. אז בלי רכב. תחבורה ציבורית. ואני אדישה לזה לגמרי. בלי תווית. נכון הוא שהתחבורה הציבורית בברלין נוחה ויעילה וכל מה שאומרים עליה. אבל אני לא חושבת שהסוד הוא ביעילות. הסוד הוא הלך הרוח הפרטי והקולקטיבי והאופן בו אני הפנמתי את "קולות המקהלה", ערכי החברה והתרבות בה אני חיה. בארץ לנסוע בתחבורה ציבורית זה לחלשים, לנופלים, לכושלים. כאן אין לזה תווית חברתית. או שלי אין מפענח צפנים חברתיים מקומי. זה לא משנה, זה מסתכם באותו הדבר.

בארץ, העניין שבלהיות בלי רכב זה לא שאין רכב, זה הסימן. זה מה שזה אומר. זה ההשפלה. יש מימד של השפלה בלהיות בלי רכב. אם אין לי רכב זה כי לי כסף לרכב (שזה הכל נכון, כמובן, מעולם לא קניתי רכב. קיבלתי מהעבודה ומימנתי אותו דרך כסף שלא היה לי, סכום שהופיע בפלוס ובמינוס על בתדפיס המשכורת החודשי). ואם אין לי כסף הרי זה אשמתי. ואם אין לי כסף הרי אני כשלון. ואם אין לי כסף אז אין לי. נקודה. פשוט. אין לי אין.

שביל הכניסה אל הקומפלקס בו אני גרה, השבוע. אין לי שום תמונות קשורות לפוסט הזה, אז אשתמש בתמונות מהשבוע החולף

אני חייתי ועבדתי בתל אביב. לא היה לי צורך אמיתי ברכב. צורך פרקטי. היה לי צורך חברתי. זה שהיה לי רכב מיקם אותי בסולם החברתי שבו רציתי להתמקם. נכון, על מדרגה נמוכה, הרכב שלי היה רכב עבודה וקטן ופשוט, במדרגות מעלי יש בעלי רכבים פרטים, רכבים יקרים, ג'יפים, רכבים של חברות רכב (brands) יוקרתיים, אבל לפחות הייתי בסולם הנכון.

בקיבוץ בדיוק בשנת י"ב שלי החליטו לממן לימודי נהיגה רק אחרי הצבא. אני רציתי לפני וההורים עזרו לי. בגלל שלאבא היה חבר, או מכר, מורה נהיגה ברחובות, הגעתי אליו. הוא לימד אותי לנהוג כשהיד שלו באופן קבוע על היד שלי. לפעמים גם על הירך,  או הברך, כאלה. אחרי שלא הצלחתי להגיד לו "לא", ולא הצלחתי לספר להורים שלי מה קורה, הפסקתי את השיעורים. התגייסתי, השתחררתי, הגעתי אל העיר בלי רישון נהיגה.

בעיר היה לי בן זוג עם רכב. הוא בה ממשפחה עם כסף, ועם עניני רכב רבים. אבא ושלושה בנים ואמא ולכל אחד רכב משלו. לאבא רכב ביבוא אישי. אחד הבנים בנה לעצמו ג'יפ. כל הבנים החליפו רכב כל שנה. גם האמא. באותם ימים ההורים גרו בגבעתיים והאמא לא עבדה. ובכל זאת הם החליפו לה רכב כל שנה. היא נסעה בו למכולת. אני מימנתי בעצמי לימודים באוניברסיטה, למדתי, עבדתי בחצי משרה כספרנית במשרד עורכי דין, כל יום משעה 1500 עד 2000 בערב, ולא היתה לי פרוטה.

כל שבוע בארוחה המשפחתית היתה אמא שלו שואלת אותי אם כבר התחלתי לימודי נהיגה. ואני עניתי שלא, עדיין לא, אין לי כסף. "זה רק עניין של סדר עדיפויות" היא היתה אומרת. נכון, חשבתי לעצמי. זה רק עניין של סדר עדיפויות, ואני ממנמנת את לימודי באוניברסיטה. סדר עדיפויות. אבא שלי תמיד אמר לי שתואר ראשון עושים בשביל הנפש. סדר עדיפויות. זה היה בשנה הראשונה או השנייה שלי בעיר. מלחמת העולמות נפתחה. לא ידעתי אז, אבל בדיעבד, מלחמת העולמות נפתחה. סדר עדיפויות.

הקינוח בארוחת יום שישי. בחוץ, לא בבית

בסוף נשברתי, כמובן, ואת כל הכסף שחסכתי השקעתי בלהוציא רישיון נהיגה. משפחת החבר שלחה אותי למורה שלימד את כל הבנים. הוא לא הציע הנחות. מצד שני הוא גם לא שלח ידים. הוצאתי רישיון. חשבתי שאזכה לנהוג קצת, בכל זאת, לכולם שם היה רכב. זה לא קרה. לקח לי עוד שנים להגיע למצב שיהיה לי רכב לנהוג עליו. בדרך נפרדתי מבן הזוג ומשפחתו (אבל לא מסדרי העדיפויות שלהם. הם בכל מקום) הפנמתי את הצורך להתפרנס בעיר, התלהבתי, רציתי להיות מסוגלת לפרנס את עצמי, רציתי לפרנס את עצמי טוב, עברתי להתפרנס מעולם ההיי טק ורק אז, שנים אחרי, האפשרות לרכב הפכה רלוונטית. להיות בלי רכב בישראל זה עוד צ'ק בוקס ריק, ואצלי שפע של צ'ק בוקסים ריקים. את זה הספציפי מילאתי.

מחוץ לישראל אני בלי רכב. בהודו נסעתי בתחבורה ציבורית. בברלין אני נוסעת בתחבורה ציבורית. האם רק לתחבורה הציבורית בישראל יש ריח של כניעה וכישלון? אחד הוויכוחים הראשונים בקיבוץ בנושאי הפרטה היה על רכבים. אנשים רצו להחזיק רכבים פרטיים. בארץ כל כך קטנה, איך זה שהערך הסימבולי של רכב תפח לממדים מפלצתיים כאלה? על שום מה? בישראל שרידי הסקס אפיל שנשאר לתחבורה ציבורית קשור לתפיסות רומנטיות של "התחככות בחיים האמיתיים", "ירידה אל העם" (בכל כנסת יש ח"כ אחד לפחות שעולה על הטריק הזה) והאפשרות הקלושה לאיזה למפגש שייצר אנקדוטה משעשת עם מוסר השכל בסופה בשיחה עם חברים.

אז בביקור לפני שנה בארץ נסעתי מתל אביב לקיבוץ בתחבורה ציבורית. בהחלטה. קיוותי, לכל הפחות, לאנקדוטה משעשעת. וקיוותי שאני קצת יותר נקייה מקול הקולות האלה שהפכו את הנסיעה בתחבורה ציבורית עבורי למסע השפלה. אז קיוותי. זה לא קרה. הנסיעה היתה איומה ואיטית ויקרה. גבעת ברנר נמצאת 37 קילומטר דרומית לתל אביב. חצי שעה ברכב. בתחבורה ציבורית זה אוטובוס דן לתחנת רכבת, רכבת מתל אביב לרחובות, הליכה לאורך רחוב הרצל ברחובות בחיפוש אחרי אוטובוס, כי למה שהאוטובוסים ותחנת הרכבת יהיו קשורים זה לזה, נסיעה באוטובוס עד לסימטה של גבעת ברנר ואז עוד קילומטר הליכה במעלה הסימטה. שעתיים על השעון. והתרחש משהו על הרכבת, היתה אינטאקציה, אני יכלה לחלץ ממנה אנקדוטה. אבל עייפתי. לא חזרתי על הניסיון בביקורים הבאים.

עוד יום אפור בברלין. בדרך אל העבודה. או ליתר דיוק, בדרך מהאובן במרינדהים, החלק האחרון, הרגלי, במסע הבוקר

בברלין בהתחלה לא היה לי צורך ברכב או בתחבורה ציבורית. הבית והעבודה היו במרחק הליכה נוח. ובעבודה לאף אחד לא היה רכב. הרוב בסאונדקאלוד היו כמוני, זרים, חדשים בעיר, גרים בסאבלטיים, נוסעים בתחבורה ציבורית. עכשו אני עובדת בחברה אחרת בשכונה אחרת. ועובדים בה הרבה מקומיים, בעלי רכב. פתאום, שוב, בעולמי, אנשים עם רכב. ולא רק בעבודה, גם בין החברים הפרטים, ישראלים שהכרתי כאן, בעלי משפחות, מחזיקים רכב. ואני כל בוקר וכל סוף יום, חצי שעה פלוס כולל החלפה. בנתיים זה בסדר. למדתי לקרוא בספר במהלך הנסיעה. אני בטוחה שעוד כמה חודשים זאת תהייה טירחה מייגעת. והלך הרוח שלי, מה יהיה איתו?

אנקדוטה

אני באובאן, U8, יום שישי בערב, אובאן מסיבה, רעש והמולה. אני מתיישבת בתא של 3 מושבים, לוקחת את המושב הפינתי. אחרי עולה קבצנית מהסוג הויזואלי: הבגדים, שקיות פתוחות תפוחות בידים, שער פרוע, מלמול, מריירת. מהסוג שעושה רצון לזוז, לא להיות ליד. היא התיישבה לידי. התכווצתי לפינה. האיש מולי חייך אלי בהבנה. היה לידו מקום פנוי. לא היה לי נעים לקום ולעבור לצידו. האשה פשפשה בשקיות שלה, ממלמלת, מריירת כל הזמן.

בתחנה הבאה עלתה אשה בג'ינס. אחרי שהדלתות נסגרו והנסיעה התחדשה היא חשפה את עצמה כפקחית. יום שישי, היום האחרון בחודש, כמעט 1100 בלילה, שעה מחורבנת בכל מקרה לפקחית. הכרטיס שלי בתוקף רק עוד שעה. אני מראה לה את הכרטיס. היא מבחינה באשה לצידי. אנחנו מחליפות חיוך של הבנה. האיש ממול מראה לה את הכרטיס. גם שאר האנשים מסביב. האשה לצידי מפשפשת בשקיות שלה, מחפשת. לא מוצאת.

הפקחית מתעכבת. כולם כבר הראו לה כרטיסים, רק האשה לצידי לא. תחנה. האיש ממול יורד. בדרך הוא מחייך אלי ולפקחית אומר משהו בגרמנית. אני מנחשת: "אין לה כרטיס" או "היא לא תמצא כרטיס", והוא בחוץ. הפקחית ממשיכה להתעכב. האשה לצידי ממשיכה לפשפש. הרכבת ממשיכה לנסוע. הפקחית נשברת. היא זזה קדימה, רוכנת לאוזן של האשה לצידי, אומרת לה משהו, עושה תנועה של נפנוף עם היד וממשיכה לעומק הקרון. האשה לצידי מפסיקה לפשפש. המושב מול ריק, אבל אני לא זזה.

אקלקטיות. פכים ופריכיות. ללא תמה מאחדת

המשרדים החדשים, או, דלתות לא נפתחות

המשרדים החדשים ממוקמים בקומה רביעית של קומפלקס ענקי שבמרכזו חצר מרוצפת. כל בוקר בדרך לעבודה אני עולה במדרגות מהרחוב לתוך החצר הפנימית, חוצה אותה, תוהה למה בית הקפה היחיד שבתוך החצר הפנימית, בית קפה עם מיקום כל כך מוצלח, עם מרחבים ושטחים ומקום ברחבה, באוויר הפתוח, להוציא שולחנות, וכל בוקר כולנו עוברים על פניו וגם יתר באי הקומפלקס שיש בו מלא מרפאות ומכון כושר ועוד שלל דברים, ובית הקפה היחיד שיכול היה לשלוט בכל התנועה הזאת, בית הקפה הזה סגור. כל הזמן. אז כל בוקר אני חולפת על פניו, תוהה למה הוא סגור, וממשיכה פנימה, נכנסת בכניסה של מכון הכושר, לוקחת מעלית, קומה רביעית, דלת נפתחת, הגעתי.

המשרדים החדשים. תמונה מבעד לדלת הכניסה. אני עדיין בחוץ. על הלוח כותבים כל יום את חדשות היום, מאוד אולד סקול

כמעט. הגעתי עד לדלת הכניסה למשרדים של babbel.com. דלת שקופה. דרכה אני רואה את כל המשרד. לרוב, כשאני מגיעה, המשרד ריק והאורות כבויים, ואני מוטלת עלי המשימה להיכנס. לא פשוט, העניין הזה של להיכנס למשרדים בברלין. גם בסאונדקלאוד, גם בבבל, תמיד יש בעיה של מפתחות למשרדים. יותר מדי אנשים, פחות מדי מפתחות. ויש איזה עניין מיסתורי בעיר הזאת, משהו שטרם פיצחתי לחלוטין, בנושא של שיכפול מפתחות. יש הגבלות. מספר עליון שמעליו אסור לשכפל עוד מפתחות. אז בכל המשרדים בהם עבדתי (בשנה וקצת בסאונדקלאוד 3 משרדים שונים, בשלושה חודשים בבל 2 משרדים), בכל המשרדים בהם עבדתי היו יותר אנשים מאשר מפתחות. זה יוצר בעיות.

במשרדים החדשים של בבל החליטו על כיוון חדש. במקום מפתחות התקינו מערכת זיהוי-כניסה מבוססת טביעות אצבע. בהתחלה הזדעזעתי, ברור. זעזוע מחוייב תרבותית. כשעבדתי בynet התקינו מערכת כזאת. חלקנו סירבנו לתת טביעת אצבע. הייתי עומדת בחוץ, ליד הדלת, מחכה שמישהו עם אצבע מזוהה יכניס אותי למשרדים. בבבל היו קצת דיבורים של מרד, נשאלו שאלות בתחומי אבטחת המידע, ובסוף כולנו יישרנו קו.

נתנו תביעת אצבע. פעם רשונה. פעם שניה. פעם שלישית. כל פעם כזאת נותנים בעצם מלא טביעות אצבע והמכונה מחזירה צילצולים והיבהובים ירוקים או אדומים. יותר אדומים מאשר ירוקים. באמצע אפריל עברנו למשרדים החדשים. בשבועות הראשונים הדלת היתה כל הזמן פתוחה. או סגורה. המכונה עוד לא הגיעה, עוד לא הותקנה, היו עיכובים. ואז זה קרה. יום אחד הדלת היתה סגורה ומתקן קטן בצבע כסף נתלה על הקיר לצידה ובמרכזו משטח שבבירור מתאים לאצבע. ומעל המשטח אורות קטנים. אור אדום, אור ירוק.

המפלצת ירוקת העין. ולא מקנאה. אור ירוק זה קדימה, אור אדום זה תקוע, והמכשיר סתם נראה ידידותי. בפועל הוא מאוד מאיים. ומסנן.

זהו, מאז המכונה מכניסה או לא מכניסה אותנו למשרדים. אותי היא לרוב לא מכניסה. לפחות לא בניסיון ראשון. כלומר, זה לא קונסיסטנטי. יש בקרים שאני מצליחה בניסיון ראשון, אבל הם מעטים. לרוב אני נדרשת לפחות לחמש ניסיונות. הרבה פעמים ליותר. העניין הוא שזה מעליב. קשה לי לנמק את זה, או בעצם, אין לי איך לנמק את זה, אני מודעת לחוסר הרציונאליות שבעניין, אבל זה מעליב. ומעצבן. אני עומדת מול הדלת ולא מסוגלת להיכנס בה.

ניסיון ראשון אני מחייכת אליה בבטחה, במאור פנים. ניסיון שני ושלישי אני עושה מהר, בבחינת זה רק ביני לבינך, בחייאת, דלת, תני לי להיכנס. ניסיון רביעי אני מרגישה את נחשול הטינה מפעפע, כישלון חמישי משחרר ממני קללה ואז, האצבע הקלה על ההדק, אני מצלצלת בפעמון. כניעה. גסות רוח. המזכירות נאלצות לקום ולפתוח לי את הדלת. אני עושה פרצוף מסכן, או מתנצל, או מבקש רחמים. אני מסבירה שהדלת לא אוהבת אותי היום. הן צוחקות בחזרה. זה מין ריטואל כזה. ברור לי שבליבן שיגרו עלי פצצה.

בוקר אחד טינה, מנהלת מוצר נוספת בחברה ושותפתי לחדר, הגיעה עצבנית. 19 ניסיונות, היא אמרה. 19. זה לא שבר אותה. היא אף פעם לא נשברת ופונה לפעמון. אני מבינה שככה כולנו אמורים להתנהג. להמשיך במשחק עם הדלת עד לקבלת אור ירוק. לא משנה כמה פעמים נכשלת. תמשיכי לנסות. אבל אני לא מצליחה. זה מטריף אותי. אני מגיעה שלווה, אני נושמת עמוק, אני בודקת את הנשימות לפני שאני מתחילה, ובחיי, אני מנסה להיות סבלנית. פתוחה. זורמת. כזאת שיכלה להעביר את האצבע ולקבל אור אדום 19 פעמים בלי לפרוץ בצווחות.

תמונה של המטבח במשרדים החדשים כפי שהוא נראה ממקום הישיבה שלי. כלומר מהחדר. כלומר מהצד השני של החלון השקוף

אני נכשלת. הדלת הזאת מטריפה אותי. כלומר, דלת, היא רק אמורה להיפתח להיסגר. וכמה פעמים ביום. אלו הדרישות. כמה פעמים ביום אני צריכה להיות מסוגלת לצאת ולהיכנס בדלת באופן עצמוני. בלי תלות באחרים. ולא כך הוא. לא כך. כרגע זה או לבלות דקות ארוכות מול הדלת, או לצלצל בפעמון ולאשש את היותי זרה (וכנגזרת טבעית של כך, טיפה'לה בורה וברברית). ככה נראה הבוקר: לחכות לאור המסנן. אתה לאדום את לירוק. אני לרוב לאדום. הרבה יותר אדום מאשר ירוק.

כל העניין הזה של המשרדים

לא לגמרי ברור לי. כל המעברים האלה ממשרדים למשרדים חדשים יותר. חמישה משרדים שונים בשנה וחצי, שלושה עם סאונדקלאוד (שהשבוע, אגב, שוב עברו למשרדים חדשים. לא לסופיים), שניים של בבבל. יש כאן מטאפורה למשהו אבל היא לא מתפענחת לי. הגדילה של התעשיה בעיר. החוסר שקט של העיר. קצת ההשתנות של העיר. תכנון לקוי. אני לא רואה את התמונה.

ערמות הבקבוקים

במשרד הראשון היתה מעלית בת 100. מהמשרד השני היה נוף של בית קברות. המשרד השלישי היה בית דירות, 5 קומות, חדש משיפוץ, שהוסב להיות משרד. במשרד הרביעי היתה מעלית שרק יורדת ולא עולה ומשפחה שחיתה בדירה באמצע המשרדים. במשרד החמישי יש חדרים ולא אופן ספייס. כל המשרדים כולם מושקעים, משופצים, מרוהטים בחן, מאובזרים לעילא, נקיים ומסודרים.

ובכולם יש את ערמות הארגזים. הערמה בצד שמאל היא של בקבוקים מלאים. את הריקים להחזיר לערמה בצד ימין. ערמות ערמות של בקבוקים נכנסים ויוצאים מהמשרדים. ולהם אין פתרונות אכסון. הם עומדים בערמה. לצד 4 –  5 סוגי פחים שונים. בתוך כל הסדר המשרדי, בכל המשרדים, יש את ערמות הבקבוקים. המשהו הלא מרוסן בתוך כל הניקיון. מיחזור.

ערמות של בקבוקים. בתוך תרבות כל כך מסודרת, נקייה, מסווה, הם בולטים למרחק. ברור לי שבעתיד לא יראו אותם, את החומרים שאני ממחזרים, הרי זה פסולת ובני האדם תמיד מסתירים את הפסולת שלהם, אבל בשלב האבוצינאלי הנוכחי הם עדיין גלויים וחשופים

תרבות של מחיזור. הבקבוקים הרבה פעמים הם בקבוקי זכוכית ממוחזרים. יום אחד שאל מיקהיל שהגיע ממוסקבה את תוביאס למה המים שלו בבקבוק ישן. תוביאס הסביר לו שככה זה בגרמניה, ממחזרים בקבוקים, ולכן הרבה פעמים הבקבוקים נראים ישנים. מיקהיל אמר שבארצו לא עושים את זה. אני אמרתי שבארצי לא עושים את זה. תוביאס נאנח בעצב. הוא אמר שלפיכך הוא לא יוכל לנסוע לארצות שלנו אף פעם, הוא לא מוכן להיות בארץ שאין בה מודעות לשמירה על העתיד.

תרבות המחיזור היא חלק מהחיים, אבל חלק חדש. כולם ממחזרים ואת כל מה שאפשר. זה רק הארכיטקטורה שנשארה מאחור. ולכן המשרדים החדשים מכילים בתוכם את תרבות המיחזור אבל בלי מעטפת. המיחזור הוא חשוף. ויזואלית. כל המרכיבים הפיזים שלו גלויים ונראים זרים בתוך המשרד. עוד לא מצאו להם מקום הולם. טשטוש והסוואה הולמים. כרגע הם שם, מוטלים, שורה של פחים, ערמות של בקבוקים.

הומור של גרמנים

מצאתי במייל היומי של http://www.sugarhigh.de, פרסום דו לשוני של פכים קטנים לצרכן התרבות העירוני, בבחינת "מה-לעשות-מה-לראות-מה-קורה" כל יום. הפיסקה כולה מספרת על פתיחת של תערוכת אמנים שלא התקבלו ללימודי אמנות.

בדיחות שואה של גרמנים. נכון, זה לא ממוקד בסבלנו, אבל עדיין, איזכור ישיר בטוב טעם. ובכל מקרה, ישר התגייסתי למאמץ למנוע את פרוץ מלחמת העולם השלישית.  עוד תערוכה, פחות תערוכה, עלי

נשואים אך לא גרים ביחד

בעוונותי אני משחקת פה ושם באפליקציה של בבל, במאמץ ללמוד גרמנית. השבוע, במסגרת שיעור על מילים וביטויים מתחום היחסים הבינאישים, נתקלתי בדבר הבא:

לא עברית לומדים פה. לחיצה על התמונה להגדלה

עבודה ביום שישי

הכי כואב לעבוד ביום שישי. זה כאב פיזי ממש. יום שישי, ואני עובדת. עם ראשון אין לי בעיה. מרגיש טבעי לגמרי, להיות בחופש בראשון. אבל העניין של לעבוד בשישי. נורא. כאילו אני מפוצלת לשני חלקים. חלק ממני בקפה של בוקר שישי עם הבנות בעיר. חלק ממני, החלק הדפוק והמסכן, הולך (כצאן לטבח! כצאן לטבח!) לעבודה. עייף. זועף. נושא בעול.

שיר קינה לארוחות הצהריים

דרושה אסטרטגיה

ארוחת צהריים, שיגרה של החיים. כמה זה נורא לפעמים בשבילי, שכל יום צריך לאכול ארוחת צהריים. כל יום כל יום. מה נאכל היום? עם מי נשב? ואיפה? כל יום. שאלות שצריך לתת להן תשובות כל יום. חלק מהזוועות של עבודה מחוץ לבית. כל יום עולה הנושא הזה של "מה נעשה היום" לארוחת צהריים.

וארוחות הצהריים האלה, הן לא רק ארוחות צהריים, זה לא רק העניין של לאכול משהו בשעות הצהריים. להכניס משהו לבטן. ארוחות צהריים בחברות מאורגנות זה אירוע מכונן. כאילו החברה המארגנת – הקיבוץ, מקומות עבודה, חברות סטארט אפ – אימצה את ארוחת הצהריים, ניכסה אותה, הלאימה אותה כך שהיא הפכה לחלק מהנארטיב של העבודה בכלל. מקום העבודה דואג לנו לעבודה ולארוחת צהריים בשעות העבודה. החברה המארגנת מסדרת את היום.

בקיבוץ

בקיבוץ ארוחת צהריים היתה אירוע חברתי (בקיבוץ אמרו: מי שאוכל לבד מת לבד. ואנחנו הוספנו: מי שאוכל בחדר אוכל מת מהאוכל). כל האנשים נפגשים במקום אחד בשעה אחת לאכול ביחד. מדד יומי של מקומך בהיררכיה הקיבוצית. בארוחות הצהריים בקיבוץ היה צריך למלא שולחנות. הו האימה, למלא שולחנות! ומה נורא יותר, מה קשה יותר, מה בודד יותר מאשר להיכנס לחדר אוכל בצהריים לבד, להחזיק את המגש עם האוכל ביד יציבה בעוד העינים שועטות על פני החלל הענק בחיפוש אחרי השילוב הקדוש של פנים מוכרות וכסא ריק. כי אם לא מצאת כזה, ואם אתרע מזלך להיכנס לבד לחדר אוכל, יש מצב שתמצא את עצמך יושב לבד בשולחן עם אנשים שאתה לא מכיר, וכולם יראו, או אפילו קשה יותר, יש מצב שתמצא את עצמך יושב בשולחן הבודדים, שולחן שבו כולם פקקים שסותמים חורים וממלאים שולחנות.

אז לחדר אוכל היה עדיף להגיע בחבורה. תמיד בחבורה. להימנע מהלבד. אני זוכרת את עצמי במקרים מסויימים מתמהמהת בכניסה לחדר אוכל, מחכה שיעבור מישהו מוכר אליו אוכל להסתנף ובחסות הרוח שלו לעבור את הארוחה. העיקר לא לבד.

המסכן עם המגש ביד. תמונה ישנה של החדר אוכל בקיבוץ. פעם ראיתי איש מבוגר מתרומם מאחד השולחנות הרחוקים וקורס באמצע הדרך למכונת שטיפת כלים. הרבה פעמים ראיתי את עצמי, בדמיוני, רצה שם בין השורות ערומה וכולם זורקים עלי אוכל

אגב, מקומות עבודה מיוחסים, כמו עג"ש (ענף גידולי שדה) מצאו להם פתרונות אחרים לארוחת הצהריים. העובדים שלהם לא אכלו עם כולם, בחדר אוכל. הם אכלו בחדר אוכל קטן ופרטי משלהם במשרד שלהם שהיה צריף בשדות. זה ביצר את מעמד העל שלהם. הם, שעבודתם לקיבוץ כה חשובה עד שאפילו הנסיעה הלוך ושוב לחדר אוכל היא בזבוז זמנם היקר. הם אכלו ביחד, הם אכלו בנפרד מהשאר.

חוץ מזה, בגלל שלעג"שניקים (עובדי עג"ש) היה חדר אוכל משלהם היה להם, כמובן, צורך בטבחיות ומגישות. כלומר במתנדבות. אז ידע כל הקיבוץ, ובייחוד סדרן העבודה, לשלוח את היפות שבמתנדבות לעבוד כטבחיות בצריף של עג"ש. כי הם עגש"ניקים וככה זה.

באוניברסיטה 

שנות האוניברסיטה היו השנים הטובות עבורי לארוחת צהריים. בגילמן אפשר להיחנק עם טוסט בקפיטריה. מקובל לאכול בעמידה, מהר ובזול. לא צריך להתרועע. אכילה לשם מילוי הקיבה, וזהו. אוכלים ורצים. כמה קל ופשוט. עם השתלבותי בשוק העבודה חזרו ארוחות הצהריים להרים את ראשם המכוער, המידתי, השיפוטי והחברתי. ארוחת הצהריים היא חלק מיום העבודה. היא, סוג של, בבעלות המעביד. היא על הזמן של המעביד והוא מנסה לעצב אותה לצרכיו.

בתעשיית הייטק, ישראל

בישראל, לפחות בתעשיית ההי טק, נהוג שהמעביד משלם על ארוחת הצהריים או לפחות על חלקה. לפני שנים הייתי בצוות ההקמה של ווינט. ישבנו בוילה הוורודה בין תל אביב לגבעתיים וקראנו לעצמו נוני קו איל. אחת מאיתנו היתה מיודדת עם הבעלים של האספרסו בר. ונוני קו איל מימן לנו ארוחת צהריים. ככה יצא שכל יום הזמנו צהריים מהאספרסו בר. זה לא סידור רע. עבדנו באותה תקופה מאוד מעט, כתבנו מסמכי איפיון בהקפים שהיום היו נחשבים למחוץ לחוק וקשקשנו הרבה, ואת דיוני ארוחת הצהריים היינו מתחילים כבר ב 1100 בבוקר. מה נאכל היום? לחשוב על כבד עם בצל אל מול אנטריקוט ביין אדום ב – 1100 בבוקר, זה מה שנשאר לי מנוני קו איל.

תמונה שצולמה ב "מקום" בברלין, בית קפה-מסעדה-משהו. בייחוד "מקום" מאוד מאוד יפה, ברלינאי, טיפוסי, משהו. אכלתי שם בכלל בראנץ ובתכלס זה מתוך בלוג אחר, בלוג שבתנור כרגע אבל תכף יפרוץ, בלוג על בראנצים בברלין. כי בניגוד לצהריים שאין לי מה להגיד (חוץ מכל מה שאני אומרת כמובן) בראנצ'יים בברלין זה כיף אמיתי. זה שמחה

כשעבדתי בחברה בקריית אריה, אזור תעשייה של פתח תקווה, מקום שהופך את הלב שלי לשממה מדברית, היה לנו חדר אוכל שלנו וחברת קייטרניג שהכינה את האוכל. בהתחלה זה היה מגניב: קודם כל זה חסך את הצורך להתלבט איפה נאכל היום, שזה כבר טוב. והאוכל הוגש בעגלות חימום כמו בקיבוץ, מראה שתמיד עושה לי קצת נעים, ובושל במקום והיה טרי וכל יום השתנה, קצת. אז בהתחלה אהבתי ואחרי כמה זמן לא הצלחתי לבלוע יותר כלום מרוב שעמום. כל יום אותו אוכל, אותו מקום, אותם אנשים, אותם טעמים, ואותן כמויות שמן מגעילות.

fring היתה ממוקמת במגדלי ב.ס.ר, רמת גן. מסביבה ים השניצלים פלוס 2 תוספות, במחיר שפעם היה 35 שקלים ועם הזמן הגיע ל 40 פלוס. אכלתי מלא שניצלים במשך השנים שם. ופיתחתי אסטרטגייה שנועדה להקל עלי במשימה. הדרישות כפי שגובשו עד אז: לא לאכול לבד. לא עם בוסים. עדיפות לעם אנשים שיש לי על מה לדבר אתם חוץ מעבודה. עדיף בחוץ ולא להזמין, כי אני רוצה להזיז את הגוף קצת.

בהתחלה היה לי צוות פחות או יותר קבוע. בערך ב 1230 היינו מתחילים מסתובבים אחד סביב הקיוביקל של השני עם הבעה של ושאלה של "אז מה היום"? לרוב שינצל. היתה גם שאוורמה שמש ועוד כמה דברים ממש קשים כמו למון גראס, ארומה והנורא מכל, קפה קפה. בשלב מסויים התחלופה האנושית במשרד פירקה את צוות הצהריים הקבוע שלי ושיניתי אסטרטגיה, הצטרפתי לקבוצה המזמינים. למזמינים יש יותר אופציות, הרבה יותר. וזה רק עניין של מחיר. החברה שילמה עד סכום מסויים, והשאלה היא כמה תרצה להוסיף לטקס היומי. היה שם מטבח ומקרר וזה, אפשר היה להביא אוכל מהבית, אבל זה לא ממש תפס.

בסצינת הסטראט אפיים, ברלין 

בברלין את מקום השניצלים תפסו מסעדת אסייתיות בינוניות, והמעביד לא משלם צהריים, נקודה. ואני הגעתי עם אימת ארוחת הצהריים שלי בליט אין מהבית. ביום הראשון עוד דאגו לי, מישהו מצוות מנהלי המוצר עבר לידי והזמין אותי להצטרף לארוחה. מהיום השני הייתי ברשות עצמי. בעיה. בעיה קשה.

פלאפאל עם חור בתוכו. מנה של פלאפאל ציפס סלט ב 6 יורו בערך. בייחוד הרשימה אותי הצורה של הפלאפאל

בדרך כלל בעבודה יוצאים לאכול בצוותים. בסאונדקלאוד מנהלי המוצר הם לא צוות. הם מצוותים לצוותי הפיתוח. צוות הפיתוח שלי כלל ילדים, בנים, חמודים לגמרי, שחוץ מעבודה אין לי שום נושא משותף אתם. בטח לא בהתחלה. וחוץ מזה אני חושבת שכמו שאני לא אוהבת לאכול עם בוסים, גם להם מותר. אז נמענתי מלהצטרף אליהם וחיפשתי פתרונות אחרים. היו ימים שהפתרון הזה היה סנדוויץ על ספסל בבית הקברות השכונתי.

בחודשים הראשונים שלי, הקשים, הבודדים, ארוחות הצהריים היתה ההיסטרייה היומית. העלבון הקבוע. הפצע. ראו כמה אני לבד! אין לי עם מי לאכול צהריים. אחר כך זה השתפר כמובן, מצאתי אנשים, נוצרו הרגלים, למדתי את האפשרויות. והאפשרויות הן דלות. מה יש לומר.

המבחר הוא אסייתי ואסייתי. או אסייתי ברובו. ובכל מקרה אוכל בינוני לגמרי. וחוץ מזה הפכתי צמחונית. אז שניצל ראוס, טופו אין, ואני לא ממש אוהבת טופו. אפשר גם פיצה, או פלאפל (ולא נשכח את הפלאפל בייגלה בפינה של רוזנטהלר, פלאפאל עם חור באמצע). אז dudu, או Transit, או בימים של בדידות גדולה חומוס עם בגט אצל Luigi Zuckermann Deli, כי שם תמיד יש מישהו שמדבר עברית (ושייתביישו להם על הבגט וימצאו פתרון ויביאו פיתות). היה מקום נפלא שעשה תפוחי אדמה בתנור עם כל מיני תוספות אבל הוא נסגר, ויש סנדוויציה אסייתית מצחיקה ונחמדה. בימים יפים הלכנו לפיצריה בשונהאוזר אללי וישבנו בגינה לאכול, תחת השמש הדלילה.

בקרוייצברג, איפה שאני עובדת היום, יש פחות אסייתיות ויותר פלאפליות ושאוורמיות בינוניות. המחירים טיפה יותר זולים והאיכות, שוין, אני לא נופלת מהאוכל הפשוט בברלין. זול, כן, מאוד זול, וסתמי סתמי סתמי. כרגע המנהג המוביל בבבל זה לקנות אוכל בחוץ ולהביא למטבח, לאכול ביחד. ביום שישי היתה שמש וירדנו לרחבה שמתחת למשרדים לאכול ביחד בשמש. בנתיים התבייתתי על קנופי בתור האופציה המעודפת עלי, אוכל עלאק מזרח תיכוני. אבל זה עוד ישתנה.

תמיד אפשר לאכול פרצל על ספסל בבית הקברות הקרוב לעבודה.

מה שנותר יציב זה תחושת המיאוס שלי אל מול העיסוק האין סופי הזה בארוחת הצהריים וקנאה רבה במי שזכה לו והוא אוכל לבד, בביתו, בלי צופים, בלי שותפים, בלי שזה חלק מהסדר שמישהו אחר מנסה לכונן.

אופניים, זאת הדת החדשה. או: על הטרור הסמוי של רוכבי האופניים

השבוע יצאנו כמה חברה מהעבודה לשתות. ירדנו מהמשרדים וחצינו את ברגמן שטרסה והתיישבנו במקום הראשון שהציע שולחנות ברחוב ואלכוהול. אני הגעתי ישירות מהמשרד, ברי המזל שגרים קרוב עברו קודם בבית, התרעננו ואז הצטרפו ואילו רוכבי האופניים, עד שהצליחו להחליט אם שווה לשחרר את האופניים, לחצות אתם את הכביש כדי לקשור אותם במקום אחר ואז להיגרר אתם כל הערב – כי ברור שהמקום על ברגמן שטרסה עם השולחנות ברחוב הוא רק ההתחלה של הערב – או להשאיר אותם קשורים ליד המשרדים ולאסוף אותם בסוף הערב, רוכבי האופניים הצטרפו אחרונים.

היינו שולחן די גדול ובלי שפה משותפת. דוברי הגרמנית נסחפו בשיחה על כדור רגל. לא, לא על הישגי ביירן בגביע האלופות, הם דיברו בצער על זה שכיום שחקני כדורגל יודעים לדבר ולכן אין כמעט ציטוטים מצחיקים ונפלאים של התבאטואיותיהם, בניגוד לפעם, שנות השבעים והשמונים נניח, אז שחקני הכדורגל היו מתבטאים בחופשיות בתקשורת ומשחררים לעולם רפליקות משעשעות. שחקני הכדורגל הגרמני של היום מחונכים ויודעים לדבר נכון. אכן באסה.

בקבוצת הזרים התפתחה שיחה על ברלין, כמה זמן, איפה ואיך את מגיעה לעבודה? "אני באובאן", לחשתי, חוששת, למודת ניסיון "אני מגיעה באובאן". "למה" הזדעק שמעון, כולו פליאה כחולת עינים,  "למה לא באופניים? מה עם האופניים שלך?"

אופניים. הן בכל מקום! בכל עונה! בכל מזג אוויר! אופניים הן הדת החדשה.

"אני לא נוסעת על אופניים" מלמלתי " אני לא אוהבת אופניים". וישר רציתי לספר לו את כל הסיפור, כי הרי זה הכל לא נכון. אני כן נוסעת על אופניים. אני כן אוהבת לנסוע על אופניים. אבל אי אפשר בכל הזדמנות להפיל את כל סיפור חייך על מישהו, לכן התרכזתי בחלק האחרון של הסיפור: איך הפסקתי לנסוע על אופניים.

היתה לי תאונה. ריקשה מלאה בסטודנטיות מהמכללה הטכנולוגית הקרובה איבדה שליטה וירדה מנתיבה. זה היה ברחוב הראשי של האזור בו גרנו בטירוואנאמאלי. דרך עפר לא רחבה. הריקשה ירדה ממרכז הדרך אל השוליים ובדרך לקחה הכל איתה, כולל את יד ימין שלי, ועוד קצת, ואחרי עוד כמה מטרים קרסה לצד שמאל והסטודנטיות נשפכו ממנה כמו ספגטי על הכביש. זה נגמר רע מאוד.

היד שלי נחתכה ונדפקה ועצמות נחשפו ועור התקלף ואני הייתי בפניקה. נהגי ריקשה שראו הכל מתחנת הנהגים שלהם באו לעזור ואחד מהם הסיע אותי לבית חולים. בבית חולים הכניסו אותי ראשונה, נהג הריקשה פשוט הוביל אותי ואת היד המדממת שלי לראש התור והתור נפתח בפנינו כמו הים בפני בני ישראל.

לא נתתי לרופא לטפל בי. הוא רצה צילום ורצה לתפור ואני, ברוב פניקה, לא הסכמתי לכלום. לא נתתי לו לגעת. אני לא יודעת מה חשבתי. חששתי מזיהום, חששתי מזריקות במקום הזה, חששתי. כל הסטריואטיפים והדעות הקדומות פרצו ממני. פחדתי מהטיפול שהם יתנו לי. פחדתי שהוא יזיק יותר מאשר יועיל. היה ברור שכלום לא שבור ואני איכשהו יצאתי משם עם יד חבושה אבל בלי תרופות ובלי זריקות ובלי תפירות ועם הרבה כאבים.

לפעמים אופניים הן גם מכלאות לילדים. כי אז מה עם שלג וקר והילד קטן, זה פטור מאופניים?

אחר כך נהייה לי זיהום ביד. לא מפתיע. תוצאה ישירה של המקום, הודו, והסירוב שלי לאפשר להם לתפור את היד. היד הלכה והתנפחה, ללחום בזיהום בהודו זה באמת מאתגר, ואני עשיתי מה שאני יכלה. זה לקח די הרבה זמן אבל היד הבריאה בדיוק בזמן לטיסה שלי חזרה ארצה.

ככה סיפרתי לשמעון, כתשובה לתהייה שלו למה אני לא נוסעת על אופניים בברלין, כמקובל. את פרטי הזיהום וההתנהגות שלי בבית חולים השמטתי. ובכל מקרה שמעון לא בדיוק הבין. הוא תיחקר אותי לגבי זווית הפגיעה. הסברתי לו שאני לא הייתי על הדרך המרכזית, אני הייתי בשוליים, בכלל הלכתי בשוליים והחזקתי את האופניים ביד. היד שנפגעה, ימין, היתה קרובה יותר אל הדרך. הריקשה בשלבי איבוד השליטה שלה פגעה לי ביד ומשם המשיכה להידרדר.

שמעון שוב לא הבין. "אז בכלל לא נסעת אל האופניים" הוא אמר. "אז איך זה קשור לטראומה? זה סתם תירוץ" אמר, "את בכלל הלכת".

הכל נכון שמעון. חוץ מדבר אחד: זה לא סתם תירוץ. זה התירוץ שלי. כבר שנים. ללמה אני לא נוסעת על אופניים. מאז שחזרתי לתל אביב. ואני יודעת שהוא הולך ומאבד מאמינותו. ואני יודעת את זה כי אני כל הזמן מספרת אותו. ואני כל הזמן מספרת אותו כי אני כל הזמן נדרשת לו. ואני כל הזמן נדרשת לו כי הנושא כל הזמן עולה והנושא כל הזמן עולה כי אנשים שואלים אותי איך אני מגיעה ממקום למקום ואני עונה ואז הם פוערים עינים ושואלים: "למה את לא נוסעת על אופניים"?

אח! המראה המלבב של עשרות זוגות אופניים חוסמים את הדרך, הכניסה, המדרכה

זה לא תמיד היה ככה. אני זוכרת את הימים שלרכב על אופניים היה פתרון תעבורתי זול ולא דת. כשעברתי לגור בעיר לקחתי איתי את מיטת הברזל והמזרון שנתנו לנו בקיבוץ ואת האופניים השארתי שם. בלי מחשבה מיוחדת, פשוט כך. האופניים נשארו בעולם הירוק, חלק מהילדות. והרבה שנים זה לא היה סיפור.

בשנים האחרונות האופנים חזרו אל חיי בנסיעה עיקשת, ולא ממש בטוב. בתל אביב ראיתי את התופעה משתלטת על המרחב העירוני. ואל תספרו לי שתל אביב, על 80 אחוזי הלחות שלה ביום טוב, היא עיר נפלאה לאופניים. היא היתה יכלה להיות עיר נפלאה להולכי רגל, אם לא היינו נרמסים מתחת לגלגלי האופניים.

טרנד האופניים בתל אביב הוא נבורישי עד גועל. אופנים זה אקססורי. יקר זה טוב. קל משקל זה טוב. קל משקל זה יקר. עובדי היי טק מגיעים לעבודה על אופניים. ברור. אנשים עם כסף להראות. והכל עולה והכל נראה: המנעול, המעיל, הנעלים, הקסדה, החומר ממנו עשויה השילדה, סופג הלחות שמתחת לקסדה, מודדי הדופק על היד, הכל עולה. הכל ממותג. את הכל צריך.

כשעבדתי בפרינג, באחד השלבים, בשלב שהיה כסף, השקיעו בהקמת מקלחות לעובדים. זה באמת עושה לי טוב לראות בחור צעיר מזיע חולף בדרך אל המקלחת. זה סבבה. הווי חברה וכל זה. אחרי כן היה פחות כסף, שטח המשרד צומצם, המקלחות נסתמו או עברו למשרדים אחרים. אבל הם המשיכו להגיע באופניים. בכל זאת המזגן על 16 מעלות כל היום, כמה דקות וכל הזיעה הזאת תתייבש. פנטסטי.

גם לדוור יש אופניים. ממתוגות כמוהו. איזה כיף לו. בייחוד בחודשי החורף. זה כל כך אנושי לתת לדוור אופניים

ברלין היא עיר של אופניים. עיר שטוחה ושבילי אופניים רבים בה. בברלין אופניים זה הדת החדשה, אופניים זה הצהרה פוליטית. אני רוכב על אופניים משמע אני אקלוגי-חסכני-אורבני וכל זה, ואני בכוונה לא כותבת היפסטרי. בברלין הטרנד הוא אופניים פשוטות, זולות וכבדות. ומנעול מעפן. ומינימום ביגוד הולם. וקסדה פושטית או בלי קסדה בכלל. בברלין הכי שווה זה למצוא אופניים משנות השבעים באייבי. זאת גאווה.

רוכבי האופניים הם מעמד האלים בעיר. וכמו כל מעמד על, הם מנצלים את הזכויות שלהם עד תום ורומסים את כל השאר. קרי ההולכי רגל. זאת מלחמה גלויה, פתוחה, ואני בצד המפסיד. רוכבי האופניים שונאים את הולכי הרגל ורואים בנו טרדנים שחוסמים את הדרכים הפתוחות שלהם, רק שלהם. ואילו אנחנו הולכי הרגל חוששים לחיינו. הו, האימה שבלחצות – ולו במקרה, בטעות, בשניה של חוסר תשומת לב – את שביל הנסיעה שלהם. האימה! הם לא יאיטו, הם לא יעצרו, הם לא יזוזו מהשביל, הם ימשיכו לדהור ועוד יוסיפו גידוף (לא מבינה גרמנית! הא לכם!) ותנועת ביטול או סילוק גסה ביד (כמו שעושים לזבוב), למען נראה ונדע שהם יכלים לנסוע ביד אחת.

אופניים עם עגלת תינוק, הגרסא הקדמית.

בין רוכבי האופניים יש דרגות. הכי שווים הם אלו שממשיכים לנסוע כל השנה כאילו מה. אלו שנוסעים על האופניים שלהם גם בפברואר. "כמה לתוך החורף אתה נוסע על האופניים שלך" הוא נושא שיחה לגיטימי. "לפני שנה נסעתי גם בפברואר"! הם אומרים ועוד כאלה. עכשו, עם בוא האביב, העומס באובאניים יורד. רוכבי האופניים מלבלבים ברחובות. והם זחוחים וחייכנים מאי פעם, כאילו האביב הגיע רק בשבילם, רק בשבילם. וכמו כל מאמינים בכל דת בכל עת בהיסטוריה האנושית, הן לא מפסיקים לטרחן לי: "את נוסעת על אופניים" הם אומרים בטון של קביעה רכה, ואז, נבעתים "למה את לא נוסעת על אופניים?"

ככה. כי אני לא רוצה. באמת.

אני יודעת לנסוע על אופניים. גדלתי בקיבוץ, רכבתי על אופניים כל הילדות. אני יודעת לרכב ביחד אחת, בלי ידיים, על גלגל קדמי, על מדרגות. פעם נשברה לי עצם הבריח במהלך רכיבה ביד אחת ושיחה עם מישהו בצד השני. ולרכב על אופניים זה לא משהו ששוכחים. אז אני יודעת לרכב על אופניים. ואני גם יודעת שברלין עיר שטוחה. בחיי. ואני יודעת שיש בה מלא שבילי אופניים, ואני יודעת שזה אקולוגי וזול. אני יודעת הכל, ועדיין, אני לא נוסעת על אופניים בעיר.

כל מקום הוא חניית אופניים.

אופניים זה משהו לכפר בעיני. לטבע, לאוויר הנקי, לזרימה נינוחה בין הולכי רגל, בעלי חיים ורוכבי אופניים. זה לא מאבק יומיומי עיקש על ניכוס שטחים עירוניים. זה לא ריכוז ודריכות וקימוט של המצח. זה נינוחות. ומכיוון שלא כך הוא עם נסיעה בעיר, אז לא. אני אוהבת ללכת. אני הלכנית עירונית אלופה. ואני חושבת שגם לנו יש זכויות. וגם אנחנו אקולוגים. וזולים.

אלאס, אני יודעת שהפסדתי. אז ככשמעון שאל אותי על האופניים, כצאן לטבח, עניתי לו בכנות. וכשהוא אמר שהסיפור שלי נשמע סתם תירוץ, שתקתי. הוא פירש את השתיקה שלי לא נכון והמשיך לשדל. בשלב מסויים הוא שלף את הסמארטפון שלו והראה לי, מפות גוגל על גבי מסך קטן, את המסלול שעלי לקחת כדי להגיע מביתי שבפאתי פרנצלאורברג בואך מיטטה, דרך אלכסנדר פלאץ, בדוך כלשהו למוריץ פלאץ ומשם כל הדרך לברגמן שטרסה. אליבא דה שמעון, כל המסלול על שבילי אופנים בטוחים. חחח. בטוחים.