שגרה. ימים קצרים ימים ארוכים

שגרה. שעה של שמים כחולים בבוקר, אפור ואפור כל השאר. פברואר שמרגיש כמו נובמבר. כל החורף הזה, הקל, הנוח, הידידותי, זה נובמבר אחד ארוך. נובמבר מתמשך. נובמבר של חצי שנה. נובמבר זה החורף החדש. לא נורא נעים בחוץ. וגם, לא נורא בכלל. התרגלתי. מעל האפס לא קר לי. כלומר, קר, אבל לא קר מרתיע, לא קר שמשאיר אותי בבית. מעל האפס אני יורדת מדרגה ברמות המעילים, מאפסנת את ה UGG ומטיילת בעיר כאילו נעים בחוץ. זה לא באמת נעים בחוץ, אבל גם לא משבש. התרגלתי. מד הטמפורטורות הפנימי שלי התעדכן לעולם החדש והתאים את עצמו לתנאים. כל מה שמעל האפס הוא לא קר. הוא כמעט נעים.

ועדיין, האפקט המצטבר של האפור הוא מדכדכך. אני קמה בבוקר, בחושך, ורצה לחלון, מקווה לראות כחול, או לבן, או כחול, או לבן, ולא כחול-לבן של הדגל, זה לא שיר ציוני, זה על הצורך האנושי בלראות צבעים. בלחוות צבעים. רוב שעות היום חשוך. יש ניתוק בין אור וערות בחורף. לזה לא התרגלתי. זה מרגיש לי לא טבעי. אני לא מצליחה להחליט אם הימים שלי ארוכים הם או קצרים. מצד אחד יש מעט שעות אור, אז היום מתקצר. מצד שני יש המון שעות של אפור, אז היום מתארך.

שיגרה

שגרה. אנשים קמים בבוקר והולכים אל העבודה. אבל כבר לא אני. כבר לא אני.

בשנים קודמות נסעתי לישראל בפברואר. השנה נסעתי בדצמבר. זאת בעיה שאני לא מוצאת לה פתרון, הזמן הנכון לנסוע לישראל. איך אפשר להכניס שני ביקורים בשנה בישראל, ושייפלו לא על הקיץ הישראלי וכן על החורף הברלינאי? אי אפשר. ניסיתי ואני מנסה והמסקנה שלי זה שאי אפשר. אין איך לייצר הרמוניה חצי שנתית בתנאים ובהגדרות האלה.

עברתי לעבוד מהבית. באופן רשמי אני עכשו עובדת מהבית. פרילנסרית. עצמאית. עובדת מהבית. זה גם מאריך לי את הימים וגם מקצר לי אותם. אני מאוד בן אדם של בוקר. מתעוררת מוקדם. זה שאני לא צריכה לצאת ולרוץ ולתפוס אובאן ולהגיע לאנשהוא ולהיות ייצוגית לא שינה את שעת ההתעוררות שלי. היום שלי מתחיל מוקדם ועכשו אני יכלה לנצל את זה לזמן עשייה. אבל זה הופך את היום למאוד ארוך.

שביל

שגרה. אני מתה על השביל הזה. יש לי מלא תמונות שלו. הוא משתנה במקביל למזג האוויר. הוא לא מוביל אותי לשום מקום

עוד לא לגמרי התארגנתי סביב העבודה מהבית. זה שינוי גדול באורך החיים. בהלך הרוח. אני יודעת שאני צריכה להתארגן, ללמוד איך לנצל את הזמן טוב יותר, להיות עסוקה, לא יודעת, כל מיני כאלה. זה בתהליך. האתגר הראשון שלי בתור עצמאית היה לקנות לעצמי מחשב. קטן, אני יודעת, אבל לגמרי תפס ממדים של אירוע בחיים שלי. מרוב שאני עובדת בתחום מעולם לא קניתי לעצמי מחשב. מבחינתי מחשב עבודה הוא מחשב, לא הרגשתי צורך להחזיק בנוסף במחשב פרטי. מחשב שהשם שלי חרוט על הדיסק שלו, או משהו כזה. סתם בלגן, שני מחשבים. מחשב העבודה שימש אותי.

אז הייתי צריכה לקנות מחשב וזה באמת לא עניין גדול, ואיכשהו גררתי את זה במשך חודשים וייגעתי את כל חברי בדיבורים חסרי תכלית על הצורך שלי במחשב חדש ואיך טרם קניתי אותו. מצאתי שיש המון אפשרויות לקנות מחשב ולא הצלחתי להחליט איזה אפשרות הכי מתאימה לי. לקנות דרך האינטרנט זה נפלא ומתקדם ומודרני ופנטסטי, כמובן, אבל אז יש את עניין השליחות. ההגעה של החבילה. ימים של מתח וחוסר וודאות ואין אונים. אז אוקי, החנות. אבל החנות היא במערב, צריך לנסוע לקודאם הנוראי ובחנות כל המקלדות הן גרמניות.

ציפורים

אפקט הציפורים מרהיב בחורף. יש הרבה ממנו

חודשים מרחתי את הנוירוזה הזאת. עד שבאחד הימים הארוכים-קצרים-אפורים בלי די האלה סיימתי את עמל יומי וישבתי מעל המחשב הישן ובהייתי בחוץ שלי בחוסר חשק, תוהה מה אפשר לעשות ולאן ללכת במזג אוויר דוחה שכזה. אני אוהבת לשוטט וזה לא יום לשיטוט. מה אחרים עושים? ואז זה נפל. זה פגע בי כמו הארה: הולכים פנימה. הולכים לקניות. מי שחייב ללכת הולך אל מקום כלשהוא. זהו מזג אוויר לקניות.

לקחתי את עצמי ונסעתי לקודאם, ונכנסתי אל ההיכל של APPLE וקניתי מחשב. זה לקח 10 דקות והיה חסר אירועים ונטול התרגשויות. אפילו סיפור טוב לא יצא לי מזה. זאת אולי חולשה של שגרה, היא לא מייצרת סיפורים טובים. אני כותבת פחות בבלוג.

בהתחלה חשבתי שגם זה תוצאה של המעבר לעבוד מהבית. יש לי פחות  מגע עם העולם. עם המקומיים. אני פחות בתנועה. אבל זה לא זה. לא רק זה לכל הפחות. זה גם קשור לזמן שעובר ולהמשכיות ולהשתנות. כן, השתנות. אני חושבת שאני עברתי שלב. אני כבר לא בהרפתקאה. ברלין והחיים בברלין הם כבר לא הרפתקאה עבורי. הם החיים. השגרה. בגרתי.

ציפורים בשמי ברלין

עוד ציפורים. גם להן יש שגרה. וגם לחורף. שיגרת חורף. ציפורים נודדות

אני חושבת שהמבחן האמיתי לאיכות חיים הוא השגרה. האיכות של השגרה. של היומיום. של הרגיל. אי אפשר ואני לא רוצה כל הזמן הרים וגאיות. אני רוצה שגרה טובה. שגרה בריאה. לקום בבוקר ולא לחשוש מהיום. צעדים קטנים. צעדים של תינוק.

עוד יום. חודש פברואר. בחוץ פסטיבל הסרטים. חברה הגיעה לביקור קצר בעיר. אני לא אוהבת פסטיבלים. הרים וגאיות. אני מעדיפה את הסרטים שלי במישור. קמתי בבוקר והיה חושך בחוץ ויום שבת היום, אין לי לאן למהר. הכנתי קפה. פתחתי מחשב. ספגתי אל קרבי קצת חדשות ישראליות מדכאות. קראתי וכתבתי מיילים. בחרתי תמונות לפוסט. התלבטתי אם לכתוב. על מה לכתוב. כמעט עשר בבוקר. בחוץ עדיין שמיים כחולים. מינוס אחת. נראה יפה מהבית. אולי הכחול יחזיק יותר. תכף אצא. שגרה.

ברלין, ספסלים

שגרה. בלי דרמות גדולות. שלווה. פינות ישיבה ריקות בחורף

אפור בחוץ, עציצים וחנויות פרחים, איש בחליפה אפורה בהירה, חרדה

אפור

שמונה בבוקר, יום חדש, אפור בחוץ. השמש לא עלתה ולא תעלה. לשמים אין צבע. העצים חשופים ורזים ושחורים. הדשא בוצי. המדרכות רטובות. חורף. עוד יום של חורף. אני קמה בבוקר, כל בוקר, ודבר ראשון מסתכלת החוצה, מחפשת את האור. אני מתגעגעת אל השמש, אל ההרגשה של שמש על על עור הפנים. זה החורף הרביעי שלי בברלין והבנת החורפים של השתכללה. אני מבינה שיש רמות שונות של קור. של חושך. של חורף. והחורף הזה, החורף הרביעי שלי, הוא חרא חורף. ממש. חורף פיפי.

לא באמת קר, או לא  קר מספיק, או לא קר כמו שאמור להיות קר בחורף, בינואר, בברלין. בשבוע האחרון היו ימים יותר קרים בישראל מאשר כאן. לפחות לפי מד הטמפרטורות. זה לא הקור שמוציא ממני ציחקוקים, זה לא הקור שמרגיש כמו הרפתקאה. לא שלג וקור מקפיא שמזכירים לי שאני זרה כאן. זה סתם קור. קור סתמי. ודלוח. ורטוב. וסטטי. זה אולי החטא הכי כבד של החורף הנוכחי. הוא סטטי. תקוע. לא מתקדם לשום מקום. כבר ימים על ימים של קור אפרפר ודלוח ומטפטף. מזג אוויר פיפי.

אפור, ברלין

אפור. אני במשרד בהאקשה מרקט, קומה חמישית. אפור בחוץ

ורוד

באחד הימים האלה, האפורים, המטפטפים, הדלוחים, קניתי לעצמי עציץ ורד קטן עם שני פרחים ורודים פתוחים. קניתי אותו בסופרמרקט. בסופנטנטיות. לא תכננתי לקנות אותו עד הרגע שראיתי אותו. אין לי באמת מקום לעציץ חדש, וגם, ורד, מה הסיכוי שהוא ישרוד בכלל? אבל קניתי. הייתי צריכה את הצבע שלו. רציתי לגעת בו, בצבע שלו, ולהביא אותו אלי הביתה ולהכניס אותו אל חיי. ורד וורודה.

אני חושבת שהבנתי את תאוות העציצים והגינון של הברלינאים. זה הכל בגלל האין שמש, האין אור. זה הכל כי צריך קצת צבע בחיים, כי אי אפשר בלי צבע. אז קונים אותו ומביאים אותו הביתה. מטפחים גינות קטנות מתחת לבתים. צמחייה במרפסת. עציצים בתוך הבית. לכולם יש כאלה. רואים את זה בכל מקום. ברלין עיר של חובבי גינון.

הגינה הבייתית

הגינה הביתית. אני חושבת שאובססיית הגינון המקומית נולדה כדרך למחות על החורף. לשרוד את החורף. להוסיף צבע לחורף. חורף פיפי!

צבעים

בברלין ימי ראשון נשמרים בקפידה. הכל סגור. שבת, אבל שבת כמו שבנט חולם שתהייה בתל אביב, שבת סגורה הרמטית. אי אפשר לקנות עגבניה. לקח לי זמן להפנים את זה. בכמה ימי ראשון הראשונים שלי בעיר לא האמנתי שזה אמיתי, שזה קורה. חשבתי: זה מקרי, רק בשכונה שלי הסופר סגור. הייתי יוצאת לקניות וחוזרת מלאת התפעלות מזה שהחנויות סגורות. פעם הלכתי חצי עיר עד שהסכמתי להודות שאין, בתי המרקחת סגורים.

אז חשבתי שאו קי, ככה זה, ככה זה באירופה. בכל אירופה. ימי ראשון סגורים. אבל גם זה התגלה כלא נכון. בקיץ ביליתי עם המשפחה סוף שבוע ארוך באמסטרדם. מראש אמרתי שאם רוצים קניות צריך להספיק בשבת. יצאתי מפגרת. אמסטרדם פתוחה בימי ראשון. גם קופנהגן פתוחה בימי ראשון. זה רק ברלין שלא.

חנות פרחים

חנויות פרחים, הן בכל מקום. ובכל ימות השבוע. החנויות היחידות שפתוחות בברלין בימי ראשון הן חנויות הפרחים

בימי ראשון בברלין החנויות היחידות שפתוחות הן חנויות של צמחים. עציצים. פרחים. ירק. היחידות. יש איזה בית מרקחת תורן. סופרמרקט אחד או שניים בתחנות רכבת הגדולות, וחנויות פרחים. נקודות הצבע של הרחוב. עציצי פרחים בקור, בשלג. בימי ראשון, כשהכל סגור, מאוד בולט כמה מלא חנויות פרחים יש בעיר. השבוע כשהלכתי מהסופר חזרה לבית עם עציץ קטן של של ורדים ורוודים, חשבתי שהבנתי את אובססית הגינון המקומית. זה הכל בגלל החורף, האין שמש, אין אור ובגלל שאנשים, בני אדם, צרכים שמש, צרכים אור.

אפור בהיר

באחד הבקרים השבוע קמתי מוקדם והשמיים היו כחולים. לא ממש כחולים, תכלת בהיר מעורבב באפור בהיר. הדגש של בהיר. היה יותר בהיר מבדרך כלל. שמים כחולים בברלין מבטלים את זכות הבחירה. חייבים לצאת. חייבים לנצל את הרגע. ורצוי לעשות את זה מהר. כי כבר יצא לי שדיברתי בטלפון – שיחות תיאום, מה נעשה היום, איך ננצל את הרגע הכחול – ולראות את הרגע עובר, הכחול שט החוצה והאפור חוזר.

גינה קטנה

גינות קטנות, הן בכל מקום. אובססית הגינון. התאווה לצבע

אני החלטתי לנצל את הרגע וללכת לסופר reve היפה באינוואלידין שטרסה. נכנסתי לסופר, צילמתי את דוכן הפרחים שבכניסה, אספתי סלסלת סופר והייתי בדרך להתחיל בקניות כשראיתי אותו, את האיש באפור. איש מבוגר לבוש בחליפה אפורה בהירה וחולצה לבנה. הוא עמד בכניסה אל הערוץ של הירקות והציע לי ולכל מי שעבר שם להירשם להצטרפות למועדון של reve. או משהו כזה, לא באמת הקשבתי, עשיתי לו תנועה של לא, תודה, והמשכתי.

או ניסיתי להמשיך, אבל זה הציק לי, האיש. הסתכלתי עליו שוב. הוא היה נראה כל כך לא במקום שלו. כמו עצי הכריסמס שזורקים, קטועים, על המדרכות, מחכים שיאספו אותם. לגמרי מחוץ למקום שלו. פעם אני הייתי האיש הזה. בסופר הגדול על בן יהודה. הייתי שלט אנושי לתמר עם כל דבר. היו לי מדים, סינור בצבע בורדו, והיה תלוי עלי מגש והצעתי לכל מי שעבר לידי והיה לי אומץ לדבר איתו שינסה "תמר עם כל דבר". זאת היתה עבודה משפילה בשביל מעט מאוד כסף. עשיתי 3 משמרות כאלה. הייתי סטודנטית, עניה, חדשה בעיר, וזאת היתה הפעם היחידה שעשיתי משהו כזה ולא חשבתי שזה מכובד. למרות שכל עבודה מכבדת את בעליה וזה, לא חשבתי לרגע שזה מכובד. התביישתי שזאת העבודה שלי. התביישתי לעשות את זה, לעמוד שם, למכור ככה.

דוכן פרחים בסופר

דוכן פרחים בסופר. האיש היה לידו. יש לי תמונה של האיש בחליפה האפורה אבל לא נעים לי להעלות אותה. רואים בה את הפנים שלו.

יש מלא עבודות כאלה ומלא אנשים שעובדים בעבודות כאלה. עבודות שקופות. נותני שירותים שקל לא לשים לב אליהם. מלצרים, שומרים בכניסה לחניונים, שלטים אנושים, מחתימים, מציעי טעימות חינם. יש מלא כאלה, בכל מקום, הם חלק מהנוף האנושי-אורבני. חלק טריוויאלי. חלק שאני מעדיפה לא להתעכב עליו, לא לחשוב עליו. כי אם אני כן חושבת עליו מתכווץ לי כל הגוף בפחד. כי כשאני כבר כן מתעכבת ומסתכלת, יוצאות ממני חרדה וביקורתיות. אני מניחה הנחות. אני מניחה שהאיש נמצא שם כי הוא חייב להתפרנס. אני מניחה שהוא לא הצליח למצוא עבודה שמתאימה יותר לכישוריו. אולי בגלל הגיל. אולי מסיבה אחרת. אני לא יודעת, אבל כשראיתי אותו הרגשתי צער ופחד. זאת לא נראית לי עבודה שעושים כי רוצים להמשיך לעבוד, לצאת מהבית, בשביל העניין.

בארץ היינו אומרים על עבודות כאלו שהן עבודות לסטודנטים. או לאנשים צעירים מאוד. עבודות לאנשים בלי כסף וידע וברירות, אבל לא עבודות שעושים לכל החיים. גם כשעבדתי במלצרות או בניקיון, גם כשהייתי שלט אנושי, הנחתי שזה זמני, שאני לא אעשה את זה תמיד, שיום אחד תהייה לי עבודה של גדולים. היום אני יודעת טוב יותר. היום האיש הזה נראה לי כמו עתיד אפשרי שלי. ועל כן הפחד והאימה והרחמים ושלל הרגשות.

הסתכלתי על האיש הזה, איש מבוגר בחליפה אפורה בהירה, איש עם סיפור חיים והכל, ואני הסתכלתי עליו והרגשתי את החרדה שלי. כאילו האיש היה בשבילי תזכורת שיש לאן לרדת, יש איך ליפול. עבודות נוראיות אורבות שם, בדרך למטה. הייתי מעדיפה להשלות את עצמי שהאיש סטודנט וזאת עבודה זמנית שלו. מצד שביעי, היום אני יודעת, או חושבת, שכל עבודה היא זמנית. ובכלל, שום דבר לא נמשך לנצח.

יוזף פרונק: מהגר. Dong Xuan Center: מרכז של מהגרים

יוזף פרונק נולד בבוסניה וגדל בסרייבו של שנות השמונים. המקום לגדול בו. היתה לו להקת רוק ביחד עם החבר הכי טוב שלו והם ניגנו שירים של הביטלס, חלמו על תהילת עולם ונהנו מפופולאריות אצל הבנות. כשהתחילה המלחמה בסרייבו פרונק עזב את הבית ונסע לקייב שם למד במסגרת תוכנית סטודנטים כשלהי. ברית המועצות התפרקה לו באמצע הלימודים, היתה לו חברה אמריקאית ואיכשהו הוא התגלגל להשתתף בטקס זיכרון שערך הנשיא בוש הראשון לקורבנות השואה בבאבי יאר. בטקס הנשיא הצהיר: "אנחנו נשבעים שרצח כגון זה לא יתרחש עוד לעולם", ואחר כך, בשלב לחיצות הידיים, בוש נעצר ליד פרונק הצעיר ואמר לו: "המקום הזה הוא אדמת קודש, יברך האל את ארצך בני" ופרונק ענה לו: "זאת לא הארץ שלי" והנשיא אמר: "וודאי שכן, תהייה בטוח שכן, היא שלך ככל שתעשה אותה שלך" ופרונק עונה לו: "אבל אני מבוסניה" והנשיא בוש אומר לו, שם, בבאבי יאר, ועל רקע מלחמות הבלקן, "זה הכל משפחה אחת גדולה, הארץ שלך. אם יש אי הבנה, אתם צרכים לפתור אותה".

הספר. איש משום מקום, מאת אלכסנדר המון. סופר ענק

הספר. איש משום מקום, מאת אלכסנדר המון. סופר ענק

פרונק מהגר לארצות הברית. שנות התשעים מוצאות אותו בשיקגו, מנסה ללמוד אנגלית, מנסה להתפרנס, מנסה להשתלב. הוא מתגלגל בין עבודות שכר מינימום. באחת מהן, מתרים מטעם גרינפיס, הוא פוגש את רייצ'ל, יהודיה אמריקאית נכדה לסבא ניצול שואה. הם מתקרבים והיא מזמינה אותו אליה. בבית שלה, "דמיין פרונק את עצמו מדמיין את עצמו בחדר הזה, שאורותיו מעומעמים, ממתין לאישה שאינה יודעת אלא מה שסיפר לה באנגלית המרושלת שלו ובמבטאו המסולף. היטב ראה שמי שהוא חושב שהוא ומי שהיא חושבת שהוא שני אנשים שונים הם. הוא דימה לו את עצמו מוכפל, שני הכפילים יושבים זה לצד זה על הספה המחורבנת".

יוזף פרונק הוא דמות שהמציא הסופר אלכסנדר המון. הוא מככב בנובלה שהופיעה בספר הראשון של המון, "שאלת ברונו", והוא כוכב הספר השני שלו, "איש משום מקום" ("Nowhere man"). פעם ראשונה שקראתי את הספר, לפני שנים, בתל אביב, חשבתי שאני מכירה את פרונק, שאני מזהה אותו. הוא פליט. מהגר. מסכן. איש מחוץ לנרטיב של עצמו. איש מחוץ לחברה. כמו המהגרים הרוסיים בישראל, כמו אלו שראיתי ברחובות של תל אביב, בקושי מדברים עברית, עם מבטא כבד ולא מובן, לבושים חם מדי, ביותר מדי שכבות, עובדים בעבודות שהן הרבה מתחת ליכולת שלהם, ליכולת שהיתה להם לפני שנהיו למהגרים. יוזף פרונק התאים לסטריאוטיפ שהיה לי על מהגרים. אדם בוגר שמעשה ההגירה הגדיר את חייו, שיותר מהכל הוא מהגר, פליט, מחוץ למקום שלו. כשקראתי את הספר בפעם הראשונה חשבתי שאני מכירה את פרונק, יודעת מיהו. ואהבתי אותו, את יוזף פרונק, וליבי יצא אליו.

מרכז קניות Dong Xuan

מרכז קניות Dong Xuan. מרכז קניות של מהגרים. מרכז קניות אסיה, בלב ברלין. יהיה רלוונטי להמשך הפוסט

אני אוהבת את אלכסנדר המון. סופר נפלא בעיני. הוא לא כתב הרבה ובכל הספרים שלו מככב המהגר. לרוב אותו מהגר, צעיר בוסני שהיגר במלחמה וחי בארצות הברית. שזאת הביוגרפיה של המון עצמו. הוא משתמש בהגירה, במצב הזה של הכרות חלקית עם שתי תרבויות, כמו בזכוכית עקומה, העולם משתקף דרכה מעוות ומדוייק להפליא. אהבתי את המון הרבה לפני שהפכתי בעצמי למי שאינה חיה במקום בו נולדה.

השבוע קראתי את הספר על יוזף פרונק שוב. ולא אהבתי את יוזף פרונק. באמצע הספר שמתי לב שאני לא אוהבת אותו, וזה הפתיע אותי, כי זכרתי שבעבר כן אהבתי אותו. קראתי וקראתי ולא הצלחתי להבין מיהו, פרונק, ולמה הוא ככה, הוא הרי היגר צעיר, איך זה שהוא לא מצליח להשתלב? מה הבעיה כבר ללמוד אנגלית? למה דברים לא מסתדרים עבורו? למה ככה? יוזף פרונק לא נראה לי יותר הסטריאוטיפ של מהגר, אלה מקרה פרטי, מורכב, עקלקל. לא מייצג של כלום. סתם איש ביש מזל. "איש משום מקום" הוא עדיין ספר נפלא בעיני, והגיבור שלו, יוזף פרונק, והיכולת של המון לתאר ולשקף עולמות תרבותיים שונים, ספר נפלא. הרבה דברים יש בספר. מה שאין בו זה שיקוף שלי. כאילו, יש מהגרים, כמו יוזף פרונק, ויש אותי. משהו אחר לגמרי.

מרכז קניות Dong Xuan

. ערמות, ערמות, ערמות, שום פריט לא מגיע בודד. הכל משוכפל. וצבעוני. ועליז. מרכז קניות Dong Xuan

מרכז Dong Xuan

מרכז דונג סואן הוא מרכז קניות של מהגרים. הוא הוקם אחרי האיחוד על ידי מהגר וויאטנאמי והתפתח להיות מרכז של הקהילה האסייתית בברלין. במזרח העיר לשעבר, אחרי פרידריכהיין, בלב השממה של Lichtenberg, מקום בוא רק ה M8 עובר, מאחורי שער מקושט, חי עולם אחר. זר. שונה. מהמם לגמרי. בחוץ זה שטח עצום, לא נתפס, האנגרים ועוד האנגרים, וגם גן שעשועים קטן, סינטתי, צבעוני, ואנשים, מלא מלא אנשים. מבחוץ זה נראה כמו עוד שטח הפקר בעיר. בפנים, מאחורי הדלתות ובתוך האנגרים, אסיה.

הריח של אסיה, הריח של שוק באסיה, ריח של תבלינים זרים, חלב קוקוס, פירות אקזוטיים ופלסטיק, מלא מלא פלסטיק. ריח סינטטי. מעובד. כבד. אורות ניאון. מוסיקה זרה. שפות זרות. עציצים מפלסטיק. והצבעוניות של אסיה, הבלגן של אסיה. במרכז דונג סואן 9 האנגרים, לפחות, וכולם מלאים באסיה ורק אסיה. חנויות על גבי חנויות שמוכרות את אותם הדברים. חבילות בכל מקום. ערמות של בגדים מקופלים יפה על הרצפה. סופרים שאפשר למצוא בהם הכל. חנויות של כובעים וצעצועים ובגדים ותיקים. חנויות אוכל. מסעדות.

מרכז קניות Dong Xuan

סודדרים, סוודרים, סוודרים. מהרצפה עד התיקרה

הכל בריבוי, הכל בכפולות. לכל פריט יש שיכפולים אין סופיים. ערמות של אותו הסוודר בצבעים שונים. דגלים של כל המדינות. אורות צבעוניים. ערמות של הכל. חנויות לא מעוצבות, חנויות מאכסנות, דלתות פתוחות, מוכרים חביבים, לוח מודעות עצום שאין בו מילה בגרמנית, או אנגלית, או עברית. מרכז של מהגרים. בארץ, פעם, הייתי קוראת לזה גטו. על התחנה המרכזית הישנה בתל אביב אנחנו אומרים שהיא גטו, או הארלם, או שטח הפקר. או עוד מילים מבודדות. אבל אולי זה לא חייב להיות ככה? אולי זה לא חייב להיות גטו, להיתפס כגטו? זה לא גטו. זה בחירה. והישרדות. ואורח חיים.

מה, כל האנשים במרכז דונג קואן לא מצאו את מקומם? כל האנשים שעובדים שם, וקונים שם, ומבקרים שם, כל האנשים שעבורם זה לא רק, כמו לי, מרכז קניות, אלה באמת מרכז אמיתי של החיים, הם כולם יוזף פרונק? הם כולם נכשלו במבחן הגדול של המהגר, מבחן ההשתלבות? בארץ, השתלבות, קיבוץ גלויות, קיבל משמעות של להיות כמו כולם. אותו הדבר. אבל אולי אפשר אחרת, ומי בכלל קבע שמטרת ההגירה ותפקידו של המהגר הוא להשתלב? אולי אפשר, בלי להדביק שמות, פשוט לכנות את מרכז דונג סואן "מרכז קניות אסייתי". זה מספיק.

מרכז קניות Dong Xuan

לוח מודעות בלי מילה בעברית. כלומר בגרמנית. כלומר בשפה המקומית.

אני מאוד אוהבת להסתובב שם, במרכז קונג סואן. אני אוהבת להיות שם. הזרות שלי נוכחת שם, פיזית. ברורה וגלויה (לא שאני הלא אסייתית היחידה שם, אבל הזרים, כלומר אנחנו, כלומר הלא אסייתים, הם ספורים ומשתאים). יש משהו בלהיות זר שמנכיח את הזרות שלך, וזה מנחם. במקום להיות יוצא דופן, חריג חברתית, ההגירה נותנת תוקף לתחושת הזרות הפנימית. נוצרת הלימה. ובו בזמן גם נוצרות סתירות חדשות. למשל, המקומיים לא רואים עלי שאני זרה. הם חושבים שאני כמוהם ופונים אלי בגרמנית. במרכז דונג סואן אני זרה כמו שאר הגרמנים. זרה כמו המקומיים. זה מיישר את הקו, איכשהו.

אביב בברלין

השבוע הלכתי ברחוב Oderberger היפה, רחוב שתמיד חגיגי לי ללכת בו – הרחוב חגיגי ואני חגיגית כשאני הולכת בו – רחוב שכולו יופי אירופאי, מכובדות, איפוק, מהודרות. רחוב של בתים מרובעים ונמוכים בצבעים בהירים עם מדרכות רחבות וכביש רחב מפריד ביניהן ומעט מכוניות וחנויות קטנות ובתי קפה ומסעדות משני צדדיו. רחוב שהוא  "הו אירופה" אמיתי, ואני הלכתי בו לכיוון הגלידה ומשהו תפס אותי בחנות יד שניה בדרך ונכנסתי אל החנות.

המשהו שתפס אותי היה מעיל שחור ויפה ואלגנטי במידה וספורטיבי במידה והכי הכי מתאים לעונה הזאת, לזמן ולשעה, בחומר ממנו הוא עשוי, בעיצוב, ברמת החימום. בזמן שאני מודדת ובודקת ומסתכלת במראה המוכרת התחילה לדבר איתי בגרמנית ואני הגבתי אליה כמו שהגבתי, שזה משהו בלתי ניתן לתיאור ושיחזור, ובעקבותיו היא עברה לדבר באנגלית. אני חושבת שהיא אמרה לי, באנגלית, שזה נחמד שאני מבינה גרמנית ואין בעיה לדבר אנגלית, או משהו כזה, בשלב הזה בשיחה אני בדרך כלל נבוכה מדי בשביל באמת לשים לב.

אביב, פריחה

חדווה אביבית

היא שיבחה אותי על המעיל שבחרתי ושתינו הסכמנו שהמעיל נפלא והוא נראה עלי נפלא ואז היא סיפרה לי שהיא מאוד אוהבת את המעיל הזה, הוא של חברה טובה שלה שקנתה אותו במלא כסף (באמת מלא, לא אכתוב כמה, והיא קנתה אותו ביותר מזה) בפריז, ועכשו, המצב התהפך, המצב לא טוב, החיים מלאים בהפתעות, ולא כולן נעימות, אז היא מוכרת אותו בסכום לגמרי סביר, ממש חביב אפילו. סיפור עצוב, סך הכל, ואני בתגובה הבעתי רצון לקנות את המעיל ועניין ודאגה לגורל החברה בעלת הטעם הטוב והמצב הכלכלי המשתנה.

"היא תתגבר", אמרה המוכרת לי ולעצמה ולחברה שלא היתה שם, "יהיה בסדר, המצב ישתנה שוב". ואז סיפרה שהחברה כרגע באיזה כנס בליפציג, או עיר אחרת, ויש תקווה ששם תכיר או תפגוש או משהו יקרה שישנה את המצב. "בכל מקרה, אסור לאבד תקווה" סיכמה וארזה לי את המעיל והוסיפה צעיף קל בצבעים שבין וורוד לאפור ואמרה שהיא רוצה לתת לי אותו, שהוא מאוד יתאים לי, שהוא מתאים לז'קט האפור שאני לובשת והיא רוצה שהוא יהיה שלי. אמרתי תודה כמה וכמה פעמים והיא אמרה שזה בסדר, היא שמחה לתת לי אותו. "את נראית מאוד נחמדה", היא אמרה, "אני מאחלת לך שתהני בברלין", אמרה ואני יצאתי עם מעיל חדש בשקית וצעיף חדש שמתאים למעיל האפור שלי על הצוואר.

אני

אני וצעיף חדש על צווארי. המוכרת אמרה שהוא מתאים לי למעיל, ושהיא רוצה לתת לי אותו, שאני נראית לה נחמדה. השבוע היה כל כך יפה שהמוכרים בברלין נהיו אדיבים!

משם המשכתי לגלידה. זה מקום קטן ותמיד יש טור לגלידה והתור חוסם את הכניסה, את הדלת, ולמלצרים אין איך לצאת להביא דברים לאנשים שיושבים בחוץ כי התור חוסם את הדלת ובקיצור, תמיד עומדים ותמיד קצת בלגן וקצת מבוכה וגם הפעם כך היה. כשהגיע התור שלי הזמנתי איין קוגל שוקולד. האפשרות לקנות קוגל היא גאונית. יש את זה ברחבי ברלין והכוונה לגביע וופל אכיל עם כדור גלידה אחד במחיר המלבב של  אחד יורו, או אפילו 90 אגורות במקרה של הגלידה ב – Oderberger.

אז המוכר שאל איזה שוקולד, כי היו שני סוגים, וזיהה את ההיסוס שלי ועבר לדבר אנגלית והציע לי לטעום, ואז הוסיף והציע שאטעם גם את הלא שוקולדים ובסוף בחרתי משהו והוא נתן ושילמתי והוא אמר לי enjoy your day ונפרדנו בחיוכים גדולים ויצאתי חזרה אל הרחוב וישבתי על ספסל ואכן נהנתי מהיום שלי ושמחתי שהעולם נחמד אלי ותהייתי מה עשיתי שככה המוכרים חביבים אלי, איזה קסם יש בי היום, ואז נזכרתי, זה לא אני, זה האביב.

פריחה באביב של ברלין

וורוד חדש

השבוע האחרון בברלין היה כה מקסים שפשוט אי אפשר היה להיות במצב רוח רע. אפילו בכוח לא, אפילו בכוח אי אפשר היה לשמור על מצב רוח רע. הזועף והזעוף שבאנשים לא היה עומד בפני החדווה ששטפה השבוע את ברלין. כאילו שרביט קסם נגעה בעיר והכל הפך ניצנוצים וביהוקים וריצודים וקרני אור, שמש, שמים כחולים והתחלות חדשות, מהממות.

זה מהפנט, להסתכל על התחלות חדשות. בחיים, בשוחות הארורות של היומיום, קשה לי לפעמים להבחין בזה, בנקודת ההתחלה, הבקיעה של משהו חדש. השבוע הטבע הראה לנו איך עושים את זה נכון. איזה מאמץ מרוכז ודיוק נדרש כדי לבקוע, מצד אחד, וכמה זה טבעי, הטבע, מצד שני. וכמה זה יפה מכל הצדדים. התחלות חדשות, בקיעות, פקיעות, ניצנים, זה כל כך סקסי, זה כל כך מלא חיים. הנה מנגנון שאני רוצה לאמץ מהטבע, שיש לטבע ולנו אין, מנגנון של מחיקה, קטיעה והתחלה חדשה.

אביב בברלין

ירוק חדש

הפארקים והגינות התמלאו אנשים שמתענגים על עצמם, על השמש, השמים, היופי. אנשים כמו זיקיות בשמש ואווירה של פסטיבל בכל. פסטיבל או הודו, או חופש גדול. רוח של חופש וריחות של חופש וטעמים של חופש וזה בכלל אמצע השבוע. כזה עמוק היה הקסם. הלכתי במאורופארק והסצינה הזכירה לי את גואה ואת הבריכה של הקיבוץ בחופש הגדול ואת פסטיבל בומבמלה בו אף פעם לא הייתי וגם נזכרתי שבאמת לחופש הגדול היה טעם והיה ריח.

אביב, ברלין

כתום אדום חדש

סימנים של התאקלמות

השבוע קניתי עציצים של פרחים לבית וזר של טוליפים גם ויצאתי עם ספר לשבת בגינה, לקרוא בשמש. אני, במעיל שבפברואר בביקור בישראל היה חם מדי, מתענגת על השמש בגינה עם ספר. 17 מעלות בשיא החום, ואני חושבת, איזה חם, אפשר לצאת החוצה לשבת בגינה, בפארק, עם ספר.

כל כך יפה

השבוע היה כל כך יפה כאן בברלין, ואני בשמש, בפארק, בין האנשים, קוראת ספר על התקופה ההיא. ספר שואה. היה לי לא נעים. הרגשתי כאילו אני מחרבת את כל הזוהר הזה. מלכלכת אותו.

הגינה

כל גינה נראית כמו הייד פארק (לחצו להגדלה וזה, קולטים יותר את האוויר בגדול)

חשבתי שאמות שם, בחדר המדרגות

לפני שבוע הגיעה הגלויה הצהובה. היא ציפתה לי בתיבת הדואר. שמחתי לקראתה. חיכיתי לה. והכי חשוב, ידעתי מה לעשות איתה. אחרי שנתיים של חיים בברלין הגיע הרגע בו נזקקתי, ממש לא היתה לי ברירה, לשירותי הובלות. עשיתי הזמנה של מוצר באינטרנט, וההמשך משם ידוע. הובלה. חבילה. גלויה צהובה בדואר. ללכת לשכנה לאסוף את החבילה. אחרי הפיאסקו עם החבילה הקודמת, שבכלל לא היתה עבורי, הרגשתי שאני מסוגלת להתמודד עם האתגר. או יותר מזה, הרגשתי שאני on top of things. אני קומפיטנטית. אני יודעת מה לעשות.

אז בדקתי כל יום את תיבת הדואר, שלא חלילה אחמיץ את הרגע, שלא אאחר. יום יום. מה שיצר מצב שבמשך 8 ימים התאכזבתי יום יום. וביום התשיעי הגלויה הגיעה. בלי להתבלבל ובלי להסס לקחתי אותה ועליתי לקומה השנייה, לדירה של השכנה אוספת החבילות. היא לא היתה בדירה. זה איפשר לי להסתכל קצת מסביב, לציין לעצמי שזאת פעם ראשונה, אחרי שנתיים, שאני בעצם עולה לקומה הזאת. אני תמיד נשארת בקומה שלי, נכנסת לדירה שלי וזהו. עד כה לא היתה לי סיבה לטפס במדרגות. מה זה אומר עלי? האם אני אדם נטול סקרנות? עצלנית? סוציופתית? הכל ביחד?

בכל מקרה, הגלויה בידי, השמחה בליבי, נכנסתי לדירה שלי ונתתי לזמן לעבור. בערב אנסה שוב. והערב הגיע, ואני אספתי את הגלויה, טיפסתי במדרגות וצלצלתי בזמזם. התגובה היתה מיידית, רעשים, רחשים, הדלת נפתחת והשכנה המבוגרת והנחמדה בתוכה, יוצאת אלי. נפנפתי בגלויה. החזקתי את הגלויה ביד שלוחה קדימה ונפנפתי בה. וחייכתי, בענק חייכתי. אני חושבת שבתוכי, בתת הכרתי, ציפיתי למחיאות כפיים, אולי קידה או שתייים: איך השתלבת! איך למדת! איך התקדמת!

פרחים

הפרחים לשכנה, לשכנות. תמונה לא קשורה שנהנתי מאוד לצלם השבוע

בפועל הדלת נפתחה ואז התרחשו כמה דברים במקביל: פניה של השכנה התכרכמו, היא אמרה משהו בגרמנית, בעלה הופיעה מאחוריה, הוא התקדם ותפס את מקומה בדלת בעוד היא פסעה החוצה, קדימה, עברה על פני ודפקה על הדלת ממול. הדלת ממול נפתחה. אני ניצבתי נטועה בין שתי הדלתות, גופי פונה פעם לכאן, פעם לשם. מהדלת השנייה יצאה השכנה שאני רואה תמיד משחררת או נועלת את האופניים. נאמרו דברים בגרמנית. הן החזיקו ידים. הבנתי: השכנה החדשה, השכנה עם האופניים, תתרגם. וגם זאת הבנתי: יש בעיה.

אין דרך אסתטית לתאר את ההמשך. זה היה נורא. חשבתי שאני אמות שם, בחדר המדרגות. הם שלושתם דיברו במקביל, טוט מיר לייד, ביטה, ביטה, דנקה, ביטה, טוט מיר לייד. מסתבר שהחבילה לא כאן, לא אצל השכנה, לא בבניין. השכנה המתרגמת אמרה שהשכנה המבוגרת לא לקחה את החבילה. היא השאירה את החבילה אצל הדוור, ורק הפתק הגיע. היא חשבה, המבוגרת, ככה אמרה השכנה המתרגמת, היא חשבה בעקבות ניסיון העבר שאני לא רוצה שהיא תשמור על החבילות. אני רק אמרתי שאני לא יודעת. שלא ידעתי. שלא הבנתי. I didn't know, I didn't know.

והפרטים המשיכו לזרום. השכנה המבוגרת סיפרה הכל, הכל, לשכנה המתרגמת, והיא סיפרה לי, בחלקים שבורים, לאט לאט. "אבל לא פתחת את הדלת" אמרה המתרגמת והמבוגרת חייכה במבוכה והבעל בדלת ממלמל, טוט מיר לייד, טוט מיר לייד. I didn't know אמרתי .מה כבר יכולתי להגיד? שום דבר אחר לא עלה לי בראש. מה יכולתי להגיד? לא ידעתי על הפתק הצהוב. ואכן, לא פתחתי את הדלת. לקח שעה עד שפתחתי את הדלת. I didn't know, I didn't know. ברור שאני רוצה שהשכנה המבוגרת תישמור על החבילות שלי. וכי מי לא ירצה? ברור שאני אפתח את הדלת. לא ידעתי, לא ידעתי.

חבילה

החבילה. או סתם חבילה. זו יכלה להיות כל חבילה. אבל זאת החבילה שלי. מגיע רגע, אחרי שנתיים במקרה שלי, בו כל צרכנית נדרשת להזמין הביתה משהו. לקבל חבילה. הרגע הגיע

חדר המדרגות התכווץ מסביבנו. הסתחרר. הקירות איבדו את מוצקותם. הקירות הפכו נוזליים. עמדנו אוחזים ידים ומתנצלים. You can ask me anything you dont know אמרה השכנה המתרגמת. Thank you, thank you אמרתי אני. השכנה המבוגרת כל הזמן דיברה. גם הבעל. כולנו חייכנו אחד לשני חיוכים גדולים וקריפיים. כאבו לי שרירי הפנים. אני והשכנה המבוגרת באמצע, בין הדלתות. שעווה נשפכה מהקירות, דבש כיסה אותנו, עמדנו כולנו והתנצלנו והתנצלנו והתנצלו. טוט מיר לייד, ביטה, דנקה, טוט מיר לייד. לא יכלנו לזוז. היינו כלואים. הגופות שלנו היו אצורים בתוך הדבש, האברים שלנו כבדים, האוויר עמד. היינו לבובות שעווה.

אני חתכתי ראשונה. הייתי חייבת. הייתי חייבת לשבור את הכישוף. אחרי דקות ארוכות ומייסרות הבנתי שמישהו חייב לשבור את הכישוף. האוויר חייב לחזור לזרום. ביטה, ביטה, דנקה, מלמלתי לכל עבר. טוט מיר לייד, טוט מיר לייד, מלמל חזרה הגבר בדלת, מילמלו הקירות. השכנות עדיין החזיקו ידיים. הרגלים שלי היו כבדות והכרחתי אותם לזוז. ביטה, ביטה, לכיוון המדרגות, רגל אחרי רגל, מתוך השעווה, לפלס דרך בכוח, לשבור את השעווה.

כשירדתי הן עדיין עמדו שם, השכנות, בדלת של השכנה המתרגמת, מחזיקות ידיים, והוא בדלת שלו ושל השכנה המבוגרת. ראיתי בזווית העין שהן עדיין שם, קפואות, ואני מקווה שהתזוזה שלי, לבסוף, הסירה את הכישוף וכולם חזרו לבתים שלהם בשלום.

למחרת הלכתי לדואר. אני והגלויה הצהובה שלי. לדואר הגדול בשונהאוזר אללי 79, בתוך הקניון המכוער. לא היה תור והגעתי ישר לפקיד. הוא לקח את הגלויה והביא את החבילה. ואז ביקש דרכון. חשבתי לבכות. חשבתי לצרוח. חשבתי שמספיק. אמרתי לו שהדרכון בבית. הוא אמר שצריך דרכון. כנראה שהפנים שלי אמרו משהו, כי אז הוא הוסיף, פעם הבאה תבואי עם דרכון. אמרתי טוב, ביטה, ביטה, ולקחתי את החבילה שלי וצעדתי אתה הביתה. לא בגאון, לא בגאווה, אבל כן בידים מלאות.

כרית מדיטציה

התוך של החבילה. כרית מדיטציה. מהרגע שראיתי את הגלויה הצהובה חיכיתי שאוכל לצלם אותה, וטוויט בליבי. הטוויט (ציוץ) אמר: ולפעמים האושר הוא. ותמונה. אף אחד לא הבין מה אני רוצה. שאלו אותי: מה זה. או "זה כרית לאייפאד?". אז לא. זאת כרית מדיטציה

וגם זה קרה השבוע: מנפלאות הסתיו הברלינאי

סתיו, עלים

אנשים ומאבקם הצודק בעלים. מנפלאות הסתיו. אני מבינה שאין ברירה ומדי פעם צריך לאסוף את העלים, אבל זה מה זה סיזיפי. לראות את זה זה כמו לראות חוסר הגיון.

דירה, אוגוסט, חם, ברד, מכונת כביסה ופיתות

ושוב

מזוודות ושקיות

מזוודות ושקיות. ככה זה להיות מהגר? פליט? מהגר עולם ראשון פלוס, נראה לי

חזרתי לדירה הקודמת שהפכה עכש לדירה הקבועה שלי. ולקינוח זרקתי את מזוודת הענק הקרועה והחבולה שאתה הגעתי. בבחינת, די, מספיק, לא עוברת יותר לשום מקום עם מזוודת ענק קרועה. וקניתי מכונת כביסה. התחייבויות לטווח הארוך, אף פעם לא הצד החזק שלי, ופה, עכשו, חוזה לשכירות של שנה ומכונת כביסה. סימנים של קינון.

ביום הראשון לחזרתי – אירוע שהיה רצוף בלבול וסימני מצוקה: קבעתי עם המונית לשש וחצי בערב. הייתי מוכנה בתחתית הבית שלי בשש וחמישה. קבעתי עם המתווכת של הדירה אותה עזבתי שאשאיר את המפתח בתיבה עם שם פולני. לא מצאתי את התיבה. המונית הגיעה בשש ועשרה. הנהג רטן משהו על זה שהקדמתי. לא הצלחתי לעשות כלום, נסחפתי בזרם. הנהר העמיס את המזוודות, אני לקחתי את המפתח והגענו לדירה החדשה כמה דקות לפני שש וחצי. התקשרתי למתווכת. היא התחננה שאחזור לדירה הקודמת להשאיר את המפתח. חיכיתי ש"הבחור" שמטפל בדירה הנוכחית בשביל בעל הבית יגיע, יתן לי מפתחות, זרקתי את הדברים בדירה וחזרתי בהליכה שהיא הכי קרוב לריצה לדירה הקדומת, לשמוט את המפתח. שעה של בין אין מפתחות ליותר מדי מפתחות, וחזרתי לדירה.

בכל מקרה, אחרי שחזרתי והדרמה שככה, הסתובבתי בדירה, ברחובות הסמוכים, עשיתי קצת קניות, סידורים, כאלה, והיתה לי את ההרגשה הזו שיש לי כשאני שומעת מוסיקה שפעם נורא אהבתי ומזמן לא שמעתי. מוכרות, לא ביתיות. זאת ההרגשה שהיתה לי בימים הראשונים. כאילו חזרתי למקום שפעם אהבתי וזכרון האהבה הזאת טבוע בי, וקצת מטשטש את הזרות, אבל לא לגמרי.

אוגוסט

וגם, הבחנתי בשינויים. הסתו הגיע. (כלומר, אוגוסט, נו, ברור, הסתו הגיע). יש לי עדויות מצורפות כאן. הצבע של העלים משתנה. יש נשירה גדולה. זה לא הסתיו המרהיב שאליו הגעתי באוקטובר לפני שנה, אבל זה גם לא קיץ יציב. זה השתנות ברורה. והימים מתקצרים. כבר אין אור עד 10 בלילה. רק  8. ואלוהים, זה יכול להיות? רק אוגוסט עכשו.

העלים משנים צבעם

סימנים ברורים וגלויים של סתיו. אוגוסט בברלין, 2012

בתפר שבין יולי לאוגוסט היו בערך שבועיים רצופים של חולצות קצרות וחמימות מוגברת. לרגעים מוגברת מדי. חם מדי זה לא נעים. אני עובדת בחלל פתוח (אופן ספייס בלעז, תפיסה ארכיטקטונית מתועבת ומלאת שנאת אדם לעיצוב של משרדים) עם הרבה בנים בשנות העשרים לחייהם. אירופאים. שמגיעים לעבודה באופניים. ואין מקלחות ואין מגזנים. יש לנו מאוורים קטנים, סקסים כאלה עם מראה רטרו, שאמורים להציל את נפשותינו בימי החמה. מאוד ברלינאי וחלוטין חסר תועלת כאמצעי להתמודדות עם החמה.

מאווררים עם סטייל

מאוורר עם סטייל. עושה רוח, לא קרירות, אני רוצה להגיד להם. אבל מה זה יעזור

בכל מקרה באחד הימים האלה, שבע וחצי בערב, שוטטתי בפרנצ-ברג אחרי סשן גרינברג. חולצה קצרה, מזיעה, עצבים מרוטים, דיברתי בטלפון עם מישהו, אולי אמא. תשומת הלב שלי לרחוב, לחיים, היתה אפסית. עד שמשהו פגע בי. בראש, או על הצוואר, והיה די כואב. הסתכלתי מעלי, מתחתי ולכל הצדדים, לראות מאיפה ומה, וראיתי דברים לבנים, אולי קלקרים, נופלים מאיפהשהו, איזה מרפסת מעלי או משהו, אבל רגע, לא, זה כואב, זה לא יכול להיות קלקרים. זאת היתה מכת ברד.

ברד ענק

מכת ברד על פרנצלאוורברג

המכונה

אחרי שקניתי את המכונה תיאמתי עם האיש הובלה והתקנה. בברלין, כמו בתל אביב, צריך לחכות בבית בין השעות האלה והאלה. האיש הציע לבחור את השעות האלה והאלה. היתה לו רשימה של אופציות. הלכתי, כמובן, על הכי מוקדם. הכי מוקדם של האיש היה משש בבוקר עד 1200 בצהריים. זה מה שבחרתי. אבל באמת, שש בבוקר? דיווחים בהמשך השבוע.

בעבודה, מסיבת קיץ

בסאונדקלאוד, שאחד הסלוגנים שלה הוא: We are not a party company, מסורת עתיקת יומין (כלומר, 3 שנים, שנות הקיום של החברה) היא לערוך 2 מסיבת בשנה, כריסמס וקיץ. למסיבת הכריסמס הגעתי אחוזת אימה, שבר כלי רצוץ. בהתחלה הציעו לנו להזמין חברים למסיבה. אחר כך דחקו בנו לפרסם את דבר המסיבה בכל רשת חברתית אפשרית, ולקינוח חזרו והאיצו בנו להזמן אנשים. ואני את מי אזמין? לא מכירה אף אחד. הזמנתי זרים. היה נחמד.

למסיבת הקיץ הגעתי מחוזקת. הפעם אני מכירה אנשים, יש לי את מי להזמין, לצ'פר, אנשים יעריכו את ההזמנה ויחבבו אותי. או שלא. כי אחרי שהשווצתי בפני חברים על דבר המסיבה הקרבה, התברר לי ששינו קונפסט. והקונספט החדש הוא הפתעה. רק שלא צריך להזמין אנשים. אבל כן בני זוג וילדים. וזה בכלל מתחיל בשתיים בצהריים. כמה נפלא. גם אני צריכה לחזור לאנשים לבטל את הזמנת הדאווין שנתתי להם, וגם להשתתף באירוע שיהיו בו ילדים וכל מה שאני יודעת עליו זה את שעת ההתחלה. מוי כיף.

פיתות

הכנתי פיתות בבית. ולמה עשיתי את זה, תשאלו, למה? כי קודם כל, אין בנמצא פיתות סבירות. ואני מתגעגת מאוד לחומוס. אבל חומוס אני לא מעיזה לנסות להכין, פיתות כן. וגם יש לי קצת רקע באפייה, מה שמסביר את תחושת הבטחון היחסי שלי שפיתות אצליח לייצר, וגם, בקבוצת "ישראלים בברלין" בפייסבוק יש מלא יומזות מקומיות של מכירת חומוס ופיתות, כל מי אנשים שמכינים בבית ומוכרים, ואני אף פעם לא קניתי, אבל כל פוסט כזה חידד את אצלי את הרעב לפיתות. אתמול הסתכלתי לרעב הזה בעינים.

להכין בצק זה קסם. שמים דברים בקערה. דברים נפרדים. ואז מערבבים. ואז קורה הקסם, משהו נוצר. מתגבש, לובש ריח וטעם ומרקם וצורה. מעשה בריאה במטבח הקטן, בעזרת הידיים. אני מתה על זה. והפיתות עשו את שלהן: התנפחו יפה. רק הצבע לא מסתדר לי, לבנבן מדי. כרגע אפייה ביתית היא תוכנית ההישרדות שלי לחורף.

פיתה בייתית מוכנה לאכילה

המוצר הסופי. מרוב גאווה עשיתי לו תמונת אינסטאגראם, 6 לייקים

פיתות מחכות להתנפחות

הפיתות בשלב השטוח שלהן, מכחות להיכנס לתנור, שטוחות

 

פיתות בתנור, תחילת האפייה

הפיתות בתנור, עדיין שטוחות, תחילת האפייה

פיתות בתנור

זה מה שנהייה בתנור. מותק, הפיתות התנפחו!

 

פיתות שמנמנות, מוכנות

הפיתות שלי: שמנמנות, לבנבנות, או צהבהבות, ובכל מקרה, אני הכנתי!

חצי פיתה, אפייה ביתית

חצי פיתה פתוחה, מבט מלמעלה. נכון שככה זה אמור להיראות?

 

משבר אופנתי. סגנוני. אישי. או סתם מוזנחות?

בוקר יום ראשון. קמתי, התלבשתי, צעדתי למכבסה. שיגרה. את הדרך לכאן עשיתי מהר ובלי להתסכל לצדדים. זה לא בדיוק שהתחבאתי, אבל בעצם כן, קצת, כמו במשחק שמחשקים ילדים, מכסים את העינים ובטוחים שאף אחד לא רואה אותם. ככה קצת. כי עכשו רק בוקר ואני ביום שיער גרוע והלבוש שלי זה, כלומר, אוי, הלבוש שלי.

אני במכנסי קורדרוי כחולות שקניתי בחורף. עכשו קיץ ואני טיפה רזה יותר, ככה שהן תלויות עלי בסגנון באגי משהו. חולצה טריקו של סאונדקלאוד, לבנה, קצרה, ועל הלוגו הכתום מכסה אפודה/חולצה שחורה נטולת שרוולים שקניתי לפני 4 שנים – והוצאתי משימוש רשמי לפני שנתיים, מאז זה בגד בית – במאיו הנהדרת שבכיכר רבין, ליד החנות של אורלי. ויש עלי גם נעלים שטוחות של קמפר שהיו חדשות ומדליקות לפני 4 שנים בערך, ועדיין איתי.

ברלין, בגדים, במכבסה

חולצת טריקו קצרה של סאונדקלאוד, אפודה/חולצה של מאיו, היתה אופנתית לפני 4 שנים. בברלין זכתה לחיי נצח

בקיצור, אני בהופעה שבחיים, אבל בחיים, לא הייתי יוצאת אתה מהבית בתל אביב. כי היא לא מתאימה. כי היא לא מספיק. כי לאן כבר אפשר ללקחת לבושים ככה. כי חשוב לי להתלבש מסוגנן יותר. כי היא לא. פשוט לא. כי זאת, גם, המהות של תל אביביות בעיני: תמיד לא מספיק.וזאת ההשפעה הברורה, המובהקת, הראשונה, של ברלין עלי: הפכתי מוזנחת יותר.

או קי, זה דיבור חריף ובהחלט אפשר לעדן אותו: אובססיבית פחות בעיניני לבוש והופעה. נינוחה יותר. פשוטה יותר. צנועה יותר. אבל הכל שטויות, אני אומרת. מוזנחת יותר. או שמא שמה זין יותר, רק שזה באמת  מופרך – אני לא בן אדם שיודע לשים זין – שאני אפילו לא בטוחה מה זה אומר.

באופן אובייקטיבי, מספרי, אני מבקרת פחות אצל קוסמטיקאיות. בארץ היתה לי רוטינה. פעם בחודש, גג, יום שישי אצל מרינה בבבלי. בשעה עמוסה אחת עושים הכל: גבות, שעווה, מניקור, פדיקור. פעם בחודש. מסודר. ידוע. ברור. קבוע. אל מרינה באים עייפים ויוצאים משוייפים.

וכאן, כאן מה? מסמרים נוצות, ציפור שלא עפה.

כאן אין לי רוטינה. ואין לי מרינה. וצריך להתחיל הכל מחדש. במרחק של כמה דקות הליכה מהבית הראשון שלי מצאתי מקום שעושה ציפורניים. המנהלת הגיעה מהמזרח. אסיה, הכוונה. המכון בחלק הקדמי של הבית שלה. יש לה עוזרת צעירה שנראית כאילו יצאה הרגע מסרט יפני, עם ציפורנים באורך מטר מכוסות ציורים של ציפורים בירוק ואדום. הן לא יודעות מילה אנגלית, והן מאוד חמודות.

ציפורים עם לק אדום, ברלין

לקח רק שעה. לק על הציפורנים. ברלין

המקום שלהם בין פשוט למוזנח, הציוד שלהן מיושן, והן שוקדות על כל ציפורן כאילו היתה הראשונה שלהן. מניקור ולק לוקח אצלן מינימום 45 דקות. מבחר הלקים מצומצם, ברקע מתנגן פופ אסייתי מתקתק והתוצאה הסופית סבירה, לפעמים פחות מזה. אני חושבת שהמבוגרת לימדה את הצעירה. אני חושבת שהיא בעצמה למדה מלראות. רצף הפעולות שלהן משתנה מביקור לביקור. האיכות נשארת אותו דבר. אבל אני מחבבת אותן ולא צריך לקבוע תור.

כמה רחובות מהן מצאתי תולשת (שעווה, הכוונה). מצאתי גם מכון תולשות ליד העבודה. קוראים לו ברזיל ווקס. בדקתי את האתרים של שניהם. באתר של הראשונה היה כתוב שהיא תמיד אהבה שער, ששער זה האתגר שלה. הלכתי אליה. יש לה מקום חמוד, קצת סליזי כזה, צבעי אדום ושחור. קוראים לו Waxing Cat, והיא מורחת שעווה בעזרת המכשירי יד החדשים האלה, לא מהסיר, תודה לאל. ישבתי שם שעות, בחיי, שעות, והיא עשתה הכל, והיתה נחמדה מאוד, וריח קטורת מילא את האוויר, והיא סיפרה לי שלהיות תולשת זה הייעוד שלה, שאין משהו שהיתה רוצה לעשות יותר, שזה המכון שלה, שהיא פתחה לפני שנתיים, ואז היתה לבד, הראשונה לתלוש שערות בשעווה בכל פרנצלאוורברג, אבל מאז נפתחו עוד 3 מכונים במרחק הליכה, ככה אמרה לי. היה נחמד. יצאתי עם גבות עקומות.

מכון שעווה, ברלין

מכון קצת סליזי. שחור אדום. התמונה צולמה בזמן שעצי הכריסמס הרשימו אותי. העץ איננו. השאר עדיין קצת סליזי

מאז עברו הרבה ימי כפור ואני המשכתי לנסות. אבל קצת פחות. כלומר, או קי, אפשר לא כל חודש, נכון, במילא חורף וקר ומבעד לשלוש השכבות שמכסות אותי אני והגוף שלי נקלענו לניכור מסויים. מכונים יש בשפע, בכל פינה, אבל אני בלי מפה ובלי מצפן, אין לי המלצות, אין לי רשת חברתית שדרכה אגיע למקום הנכון, אני הרי בכלל מגלה ארצות כרגע, וזה מתיש, אז אפשר קצת פחות.

אל מרינה הגעתי דרך המלצה של חברה. אצלה לכל לקוחה קבועה יש קופסא קטנה עם הציוד הפרטי בו השתמשה עלינו. פצירה, משייף, כאלה. כאן הכל ציבורי ואני מלאת חששות לגבי הגיינה ומחלות שעשויות לעבור בקוצץ ציפורנים. מרינה היתה מקפידה לעדכן אותי לגבי צבעי ציפורניים שאופנתיים השנה בפריז. כאן יש מבחר של 20 לקים בערך, במקרה הטוב. אל מרינה הלכתי כדי שהיא תסדר אותי. כאן אני הולכת מתוך תקווה לצאת בסדר, איכשהו. לשרוד את זה.

וזה מתקשר להרגשה הכללית שיש לי לגבי ברלין, שהיא עיר נהדרת, באמת, שאיכשהו נתקעה בשנות השמונים. וזאת היתה ההרגשה שלי בכל המכונים האלה. משהו לא מקצועי, חובבני, מתרגש מעצמו, מהחדשנות פורצת הדרך שהוא מוצא בעצמו. הייתי בארבע מכונים עד כה. כולם מנוהלים על ידי נשים צעירות, נחמדות, נעימות, יזמיות. כולם היו נעימים. היו בהם נעלי בית חמימות, וקפה או שתיה, וריח נעים ונקי ופרחים וכו'. יש להן אפילו את התעודות האלה בתוך מסגרות זולות תלויות על הקיר. אני לא מאמינה לזה בשיט. הן חביבות, בהחלט, אבל קוסמטיקאיות? לא יודעת. בכולם היה אותו דבר: איטי, חובבני, נחמד, לא מקצועי. אתמול העברתי שעתיים במכון הנבחר מול ביתי. שעתיים. גבות וציפורניים. שעתיים. ולא, זה לא יצא פי מאתיים יפה יותר. זה רק היה איטי מאוד.

בגדים (שלא הייתי לובשת בשום מקום אחר)

אני והבגדים שעלי. רק בברלין. בתל אביב האפודה הזאת מזמן עברה לקבוצת בגדי הבית

אני קונה פחות בגדים בברלין ולא בגלל שאני פחות אוהבת בגדים. משהו אחר השתבש. החוש האופנתי שלי, זה שהדריך אותי, זה שזכותו ידעתי תמיד, איטואטיבית, מה נכון ללבוש, מתי ולאן, מה נכון עבורי, התפוגג. זה משונה. זה כאילו אני לא יודעת איפה לקנות כאן, ואיך, ומה. איפה רוני בר? איפה שיין המקומית? איפה קונים פה נשים כמוני? ומה? אני חיה בלי מצפן, בלי רשת חברתית, בלי מאגרי מידע.  איפה קונות כאן הנשים האופניתיות? ומה הן קונות?

בישראל שינוי עונות היה מריץ אותי לחנויות. פה יוק. במילא אני לחלוטין לא מסונכרנת עם מזג האוויר. זה קיץ עכשו או חורף? מה זה זה? מסביבי כולם לובשים קצר, אני בלי מעיל לא יוצאת מהבית. לקראת הכריסמס היתה מסיבה בעבודה. זה היה בשיא ימי חוסר הבטחון שלי, אז נשבעתי לעצמי שבמסיבה הזאת אדפוק הופעה. אראה להם. מה עוד נשאר לי לעשות? נסעתי ל-kadeve וקניתי לעצמי שמלה של הוגו בוס. בהעדר כיוון יש ליפול על מותגים. הכי בטוח. ואכן, שיחקתי אותה. הייתי בערך פי עשרים אלף יותר לבושה מכל אחת אחרת שם. ולא היה איש שיעריך את המחווה.

שמלת הוגו בוס

השמלה. מאתיים אלף משהו מעל כל השאר, ואף אחד לא היה שם כדי להעריך

וגם הרחוב, העבודה, הסביבה הקרובה לא בדיוק מאתגרת אותי למעלה, להתלבש יותר, להקפיד. בעבודה אני מוקפת בבחורים בני 25 שמשקיעים בכובעים, אופניים וגאד'טים. ברחוב אני מוקפת באנשים לבושים. אופנת הרחוב הברלינאית, אם יש דבר כזה, היא מאוד, אבל מאוד, נינוחה. אנשים ברחוב לא מתבלשים לכלום. זה מתקשר למיתוס הצניעות הברלינאית. זה מתקשר למיתוס העיר הענייה. זה מתקשר להרבה דברים, אולי, שהם כולם נושא לפוסט אחר. בנתיים, ההשפעה הברלינאית הכי מובהקת עלי, זה ירידה חדה ברמת הטיפוח האישי שלי ואובדן דרך סגנוני.

בתקופת השואה היתה גם מלחמה, העולם נגד גרמניה, שוק ורפידות נעלים

השבוע יצאתי לאכול צהריים עם בחור מהעבודה. הוא אמריקאי מאוהיו שחי בגרמניה 9 שנים, בשלוש שנים האחרונות בברלין. בסאונדקאלוד התחיל ביולי, שבקצב שהמקום גדל זה הופך אותו לכמעט וותיק.

יש לו את אחד התפקידים המגניבים שהמקום מציע. הוא אחראי על אירועים ואוניברסיטאות. שזה אומר שהוא פונה אל אוניברסיטאות ומנסה לשלב את החברה בכל מיני אירועים שמתקיימים בהם. ומצד שני מלא מארגני אירועים פונים אליו בבקשה לשלב את סאונדקלאוד בהם. או בבקשות לקבל כסף. או בבקשות להשתתף בהרצאות. השבוע העביר אלי הצעה לדבר בכנס במדריד לפני חבורה של סטודנטים על הפלטפורמה של סאונדקאלוד והאפליקציות שלנו ואיך מפתחים אפליקציות לפלטפורמות שונות. או משהו כזה. אמרתי לא. באפליקציות אני מבינה וגם באיך בונים אותן אבל לא מרגישה מספיק מבינה כדי לדבר היום על הפלטפורמה של סאונדקלאוד.

בכל מקרה בדרך למסעדה איטלקית חביבה שהוא אוהב, הוא סיפר לי שהגיע לגרמניה פעם ראשונה בחילופי סטודנטים, ואז עבר ללמוד, ואחרי האוניברסיטה נשאר עוד קצת, ועוד, ועדיין, וכבר לא באמת חושב לחזור. כשעמדנו ברמזור, הוא שלו ועליז, אני שיני משקשקות מקור, סיפר שלסבא וסבתא שלו קשה עם זה שהוא חי בגרמניה. הנהנתי בהבנה, לאיזה סבא וסבתא לא קשה עם זה שהנכד חי בגרמניה?

אבל האמת היא שלא הבנתי מה העניין של סבא וסבתא שלו ומה יש למשפחה אמריקאית מאוהיו להתקשות עם גרמניה. הוא הוסיף וסיפר שסבא שלו נלחם במלחמת העולם השנייה, שהיה מאלו שחצו את צרפת כדי להגיע לגרמניה. הוא חיקה את סבא שלו מבטא את המילה "גרמניה" במבטא אמריקאי כבד, בטון זועם ומזלזל. הוא אמר שסבתא שלו הכי מלאת טינה לגרמנים, ומבואסת לגמרי שהנכד שלה חי שם. בשלב הזה נשברתי מלהנהן סתם ושאלתי ישירות, מה לכל השדים יש לסבתא הנחמדה שלו מאוהיו נגד הגרמנים (הם לא יהודים, את זה ידעתי בשלב הזה של השיחה). היא חיכתה לו כל הזמן הזה, הוא אמר, ודאגה, והאשימה את הגרמנים בזה שהוא לא בבית.

ואני, כמה שצר עולמי, רק בשלב הזה נפל לי סוף סוף האסימון ונזכרתי שבתקופת השואה קרו עוד כמה דברים בעולם. למשל מלחמת עולם ענקית. והבנתי שיש עוד כמה מקומות בעולם עם טינה חיה ורוחשת כלפי הגרמנים, ומסיבות שונות לגמרי, ושהעסק הזה, התסבוך הרגשי מולם, הוא לא רק שלנו, ובכלל, מלחמת העולם השניה, היא לא רק שלנו. היתה שם גם מלחמה, קשה ואיומה וארוכה. בעולמי שלי היתה רק השואה.

וקצת אחרת אבל קרוב, השבוע היה מסטרקלאס בחברה, אותה הרצאה שבועית שנותן אחד העובדים של נושא שמעניין אותו, בזמן שכל השאר בולסים פיצה. הפעם דיברה סילביה מכוח אדם על "תרבות ותקשורת". בין השאר היא הציגה סלייד עם כל הדגלים של העובדים בחברה (19) וכולנו מחינו כפיים והיינו גאים. ואז היא הראתה מפה שמייצגת את "איך האמריקאים רואים את אירופה". במפה היה גוש גדול גדול שהוא רוסיה, לצדו גוש קטן יותר מכוסה דגל נאצי, ועוד כמה חתיכות מאוד קטנות שהיו צרפת, בלגיה, הולנד וכאלה. לצד הגוש הגדול שהוא רוסיה, בצמידות של גבול משותף, היה הגוש השני בגודלו על המפה, והוא ישראל.

אני חושבת שהמפה הזאת מייצגת לא פחות את איך הגרמנים חושבים שהאמריקאים רואים אותם. כשניסיתי לאתר את המפה בגוגל הסתבר לי שיש מלא ווריאציות על הנושא. די משעשע. את המפה המסויימת הזאת כמובן שלא מצאתי.

שוק באמצע השכונה

חוץ מעבודה, שמספקת את עיקר העניין והאתגר בחיי כרגע, אני ממשיכה בשבתות לסרוק את ברלין, או בעצם את השכונה שלי, המכונה בקיצור פ-ברג (ובאריכות פרנצלאוור ברג). אני מין תיירת לא תיירת כזאת. אין בי את הדחף שיש לתיירים לראות הכל. אני רואה מעט מאוד מברלין ושום תחושת חוסר זמן לא רודפת אחרי. האמת היא שאני מתעצלת. אני אומרת לעצמי שעוד מעט קט יבואו כל מיני חברים יקרים לברלין ואתם אהייה תיירת. האנרגיות שלהם וחוסר הזמן שלהם יסחף אותי. ובנתיים אני משוטטת בשכונה שלי, בלי מטרה, בלי תכלית, עם מצלמה ביד.

היום נקלעתי במקרה למין שוק. אני חושבת שזה היה שוק. ברחוב קטן כמה דוכנים ומספר מכוניות מכירה גדולות עצרו את התנועה ופתחו מין שוק כזה. בייחוד אוכל. אני מנחשת, בגלל ריבוי הביצים שהיו שם למכירה, שאוכל אורגני. רכב אחד עם דגים. אחד עם גבינות. כמו דוכני ירקות. רכב עם בשר. ככה. מאוד צנוע, לא גדול, פרקטי. ליד כל רכב / דוכן היה תור קטן של אנשים שקנו אוכל. אני צילמתי. בגלל שאני לא נראית זרה, בכל מקום זרקו לי משהו בגרמנית. אני חושבת שמשהו נחמד. בעל דוכן הבשר אמר לי שהמצלמה פתוחה (זה מה שאני חושבת שהוא אמר, הוא הצביע על האייפון והבנתי את המילה קמרה. חשבתי שזה יפה ממנו, שהוא דואג לבזבוז הבטריה שלי). מוכרת הדגים צחקה שמה יש לצלם דגים. שוב, זה מה שאני חושבת שהיא אמרה. אני מחייכת בחזרה ונדמה לי שהאווירה סביבי נעימה וכולם מחייכים איתי.

הו, הברכה שבלא להבין כלום. כמה נעימות יש בזה.

רכב הדגים. לא רואים את הגברת הנחמדה שצחקה איתי שמה כבר יש לצלם דגים (אני חושבת שזה מה שהיא אמרה)

דו"ח מזג אוויר (כי בלי זה אני לא יכלה)

אז מתקרר. מאוד. שתדעו. השבוע באחד הימים חטפתי את מה שלדעתי ניתן לכנות הלם קור. הטמפרטורות צנחו השבוע ב 7 מעלות בערך והתמקמו סביב ה – 7 בשעות יום. והיה במשך יומיים גם חשוך מאוד, מלא ערפל, ורטוב. לא גשם.  פשוט אוויר רטוב. בעבודה פניתי לקבל עצה מבחורה קנדית. היא הרי רגילה לקור. היא אמרה שבקנדה המינוס שלושים זה שטויות. בברלין קר! אמרה. וחשוך. ורטוב. הבעיה זאת הרטיבות. ככה אמרה. העצה שלה היתה לרכוש רפידות צמר. רכשתי.

זה הנשק שלי לחורף?

זכרונות מחדר האוכל, העולם הסגור, מיתוסים שבורים ומכנסיים

השבוע שחלף היה ממוקד לא בברלין אלה בי, בנירוזות, בפחדים ובחוסר הבטחון שלי. כמה שאני אוהבת שינויים והתחלות חדשות, ככה אני יכלה, לפרקים, לסבול מזה. אז לצד הכיף וההתרגשות והעניין שבעבודה חדשה, יש בזה גם מהטעם של להיכנס לבד לחדר אוכל ולגלות שכל מי שאני מכירה כבר יושב מסודר בשולחן מלא והמקום הפנוי היחיד שאני רואה הוא בשולחן עם זרים.

שזה, למי שלא מכיר את החוויה, איכסה.

(רצף המחשבות בזמן אמת הוא משהו כזה: אין לי מקום,לא נורא, אני אסתובב ואלך, אבל יש לי מגש בידים, טוב אשים אותו במכונת שטיפת כלים, אבל מישהו יראה שאני זורקת את האוכל, ואני רעבה ולא יהיה בכלל אוכל עד ארוחת הערב, אבל אני לא מכירה אף אחד בשולחן הזה, וכולם יראו שאני יושבת בשולחן שאני לא מכירה בו אף אחד, כלומר ידעו שהגעתי לבד ואני כאן לבד, ואף אחד לא ידבר איתי, בעצם אין בעיה, אני יכלה להתאפק עד הערב ואת האוכל אשפוך לאחד הדליים של האוכל לכלבים בלי שאף אחד יראה, אבל התורנים בטוח יראו כי הם סתם מסתובבים שם, אבל…טוב, אפסיק, זה הרעיון).

המסכן עם המגש ביד

מספרים ומדרגות

בספירות השונות שאני מנהלת יש מדור שמוקדש לעבודה חדשה: אחרי שלושה שבועות יש קפיצת מדרגה מסויימת ברמת הנינוחות, אליה אני אמורה להגיע השבוע. המדרגה הבאה היא בין חודשיים לשלושה. שווה להגיע לשם, אבל כדי שזה יקרה אצטרך לנשום.

דברים קטנים על העבודה

  • בשירותים יש סבון ידיים, נוזל מחטא ידיים, וקרם ידיים
  • בויקפדיה של החברה יש עמוד עם שמות כל העובדים, תפקידם, כתובת, טלפון, סקייפ, טוויטר וכאלה. השבוע ביקשו שנוסיף תמונה: כל כך הרבה עובדים חדשים יש, צריך איכשהו לחבר שם עם תפקיד ומראה.

פתוח / סגור – זורם / קפוא 

השבוע אספו את העובדים החדשים (קציר של השבועיים האחרונים) לארוחת בוקר עם המייסדים. רק אריק הגיע כי אלכס היה צריך לטוס באמצע הלילה ללונדון. בכל מקרה, היה אוכל, היתה שתייה והיה פטפוט. אחרי שאריק סיפר על איך הם נפגשו ואיך עלה להם הרעיון ואיך התחילו וכל זה, כל אחד סיפר כמה דברים על עצמו.

היו שם האוסף הרגיל ב soundcloud.com של בחורים צעירים מכל מיני מקומות בעולם. היה שם בחור מברזיל שחי קודם באנגליה ויש לו חברה מבלגיה והם רצו לחיות ביחד, אבל לא באף אחד מהמקומות האלה, אז בחרו בברזיל. היה בחור מאוסטרליה שיש לו חברה מהיידלברג, גרמניה, והם רצו לחיות ביחד, אבל לא באף אחד מהמקומות האלה, אז הם בחרו בברלין, והיה עוד אחד עם אותו סיפור בדיוק רק נקודות ציון שונות בעולם.

וחשבתי לעצמי כמה זה מקסים, תחושת העולם הפתוח הזאת, והזרימה, והנבחר לעצמנו מקום. וכמה מעט מזה אני מכירה מחיי שלי. כאילו העם הנבחר, עלאק, או לפחות החלקים ממנו שהתגלגלו לארץ הקודש, המקום בחר בנו, וזהו. בני הזוג שלנו מישראל. אנחנו נעים בין גבעת ברנר לתל אביב-צורן-חיפה-בנימינה כאלה. העולם לא פתוח. הזוגות לא מעורבים. זה באמת ככה? אנחנו כל כך סגורים? וכל זה בגלל מה? המציאות הפוליטית? היהדות? לא יודעת.

תדמיות שהתנפצו, מיתוסים שבורים

  • הגרמנים לא חוצים כביש ברמזור אדום, גם כאשר הכביש ריק: קשקוש, חוצים גם חוצים
  • הגרמנים מבינים באפייה ויש שם אחלה לחם: ורק אני בוערת בגעגועים ל"לחמים". יש מלא מאפיות וקונדיטריות מכל עבר, ואני מנסה שיטתית, כי אין כמו פחממות לשמור על שפיותי וכו', אבל טרם מצאתי משהו ראוי. בכולן אותן אוסף של פרצלים, קורסונים בכל מיני טעמים, דיינשים ועוד כמה מאפיים סתמיים ועשויים בחוסר השראה. יתכן ואני לא מסתובבת במקומות הנכונים, אבל בעצם לא יתכן כי אני מסתובבת ב – prenzlauer berg ו mitte הנחשבים, ויוק. סתם לחמים, סתם מאפיים. היום ניסיתי מקום חדש, ועוגיות

לא משהו בכלל, הקונדיטוריה כאן

צעד קטן לעולם, צעד גדול לאמא שלי

השבוע ניהלתי עם אמא שלי שיחת סקייפ וידאו ראשונה. היתה הרבה התרגשות. איזה דבר מופלא זה, הסקייפ הזה! היא אמרה. ואני אומרת: הפרחים לאמא!

ולסיום

קניתי מכנסים בברלין. עוד משהו בפעם הראשונה. בחנות בוטיק שיש בה הרבה amrican vintege מותג אהוב עלי שאפשר למצוא בבנקר, צפון דיזינגוף.

same same

ועוד נקודה, כי הכנתי תמונה מראש 

גברים עם כובעים. באמת. במשרד וברחוב. כובעי צמר, כובעי מצחייה, כובעים בלי שם ובצבעים. חנויות של כובעים לגברים. מי ידע?

חנות כובעים לגברים. יש גם לנשים. רק כובעים, כל החנות