יצאתי אל הטבע. פרספקטיבות

אני לא זוכרת איך זה התחיל. רציתי לצאת לטבע. אולי קראתי איפשהו על החשיבות של לצאת לטבע. אולי ראיתי תמונה שהזכירה לי משהו שהביא מחשבה כלשהי. אולי מישהו סיפר לי משהו. לא זוכרת. פתאום זה היה שם, נוכח. אני רוצה לצאת לטבע. לטייל בטבע. לשהות בטבע לטבול בטבע. לעשות מה שעושים בטבע ומרומם את הרוח. פתאום זה היה חי, צורך ממשי, מוחשי. מה עושים מה עושים?

זה מה שרציתי, מה שהיה לי בראש? משהו כזה, כן, להיות בתוך ירוק, להריח ירוק, להיות מוקפת טבע. כן, משהו כזה היה לי בראש, ולא ידעתי איך להגיע לשם. אז הלכתי לאינטרנט. וגיליתי דברים, כמו למשל, שני ספרים שונים שמוקדשים לנושא של טראקים – הליכה, רק , במילה שמעוררת בי אי נוחות – בבנדנבורג, ברלין. שני ספרים.

האינטרנט סיפר לי שיש אפשרויות. שאנשים עשו את זה לפני. יש לאן ללכת. יש מה לראות. והכל במרחק נסיעה מביתי. נסיעה בתחבורה ציבורית. התגבשה לה תוכנית. נוצרה, נוצקה, תוכנית: נקודת התחלה, איך להגיע אליה, איך להמשיך ממנה, נקודת סיום, איך לחזור הביתה. תוכנית.

סיפרתי לכריסטי שאני הולכת לעשות הייק בטבע. בחרתי במילה הייק כי חשבתי שהיא פחות אמביציוזית מטראק, למשל, ויותר אמביציוזית מטיול. רציתי לתקשר לו שזה יותר מסתם טיול עבורי. שזה משהו. כריסטי, עיניו זהרו לרגע ואז כבו. אני תמיד מתאכזב מהטבע בבנדנבורג, הוא אמר לי, מהטבע בגרמניה בכלל, הוא אמר, שנים שמעתי על הטבע בגרמניה, אמר, ואז כל פעם שנסעתי לטבע בגרמניה התאכזבתי. אמר. זה היה קשה. הוא אמר. תביני, הוא אמר, אני מרומניה, אצלנו יש טבע אמיתי, פראי, לא מתורבת, לא מטופל, לא מטופח, טבע, בתוך הטבע, כמו שהוא.

את זה אין בגרמניה, הסכמתי איתו, והשיחה גלשה לה במה שהרגיש כמו טבעיות גמורה לעד כמה הטבע בגרמניה מתורבת. עד כמה אי אפשר ללכת לאיבוד. בכל מקום יש ספספלים לשבת וגשרים לחצות ומעקה לשמור על הבטיחות. בכל מקום. כולם כבר היו שם  לפנינו. אירופה מוצתה. אני מצאתי את עצמי מצטטת את תומאס ברנרד, סופר שכתב הרבה מילים על תירבות היתר, על מהו תירבות וכל זה. קינה שלמה שפכנו שם, כריסטי ואנוכי, על האין טבע פראי בבנדנבורג, עד שהצלחתי להתפקח, להתנער, להתעורר.

אבל כריסטי, אמרתי לו, ובתוכי ניערתי את כל הגוף, כל הגוף, מלמעלה למטה, אבל כריסטי, אמרתי, אני בכלל באתי מהמדבר. עכשיו, גם זה לא נכון, אני לא באמת הגעתי מהמדבר, רק מארץ קטנה שאין בה נהרות ואין בה הרים והיא בנויה עד בלי די. אבל זה מה שיצא ממני בניסיון להחליף פרספקטיבה אחת שהיא לא שלי באחרת, שגם היא לא לגמרי שלי. אני מהעיר, הצלחתי בסוף להגיד, וזה לפחות מדוייק, אני מהעיר ואני כמהה לירוק. אני לא טיילת גדולה, ועדיין, אני כמהה לירוק. אמרתי לכריסטי לאן אני מתכננת לטייל, כלומר לעשות הייק, והוא אמר שהוא כבר היה שם וזה באמת מאוד יפה.

ככה זה מתחיל ככה זה נגמר: הטבע. יום בטבע.

 המסלול הראשון שלי היה מסלול מעגלי סביב Briese.  היה נהדר.

הלכתי לטיול. לא הלכתי לאיבוד. המסלול אכן היה, סלול. הדרכים מתועדות. הירוק ירוק. הריח רענן.

המים שקופים. השמים כחולים. האגמים רבים. רוב הזמן הייתי לבדי

הספסלים במקומות הנכונים. שווה להסתכל מהכיוון של הספסל. אל מה הוא צופה? הספסלים שאני פגשתי הסתכלו על הטבע, אל המיטב. המיקום שלהם היה חכם. ואז, רצף מחשבות: מי מיקם את הספסל בדיוק שם? איך מצאו את הנקודה? איך החליטו?

.המסלול השתנה. התגוון. הנוף נפתח.

ובסוף היה אגם. כל הקסם. כל הקסם.

הלכתי במסלול שמישהו אחר תכנן לפני לא יודעת כמה זמן. ראיתי מים ירוקים, עצים שצומחים מתוך המים, גשרים מעץ להולך יחיד, אגם עם חוף מחול ים, ספסלים שצופים אל הנוף. בזמן שישבתי על אחד כזה עברה במסלול אשה עם הכלב שלה. מה שהוא טבע פראי לאחד הוא טיול בוקר עם הכלב לאחר.

על כנפי ההצלחה המטורפת שהיה ההייק הראשון יצאתי להייק שני. הפעם המסלול שלי היה לאורך הארפה, שהוא, ככה התברר לי, חלקיק נהר שמתפצל מהספריי ואפשר ללכת לאורכו. וזאת עשיתי.

זה די מדהים, עשר דקות אחרי שירדתי מהאובן מצאתי את עצמי לבד בטבע מסתכלת על פרות.

ועל ברווזים

ועל הומור גרמני. בטבע, לאורך הנהר, איפה שאנשים גרים. כן, זה פסל עם מסכה

ועל הארפה, נהר. זה כיף ללכת לאורך נהר. אפילו אני, בעלת חוש כיוון של נמלה, לא הצלחתי ללכת לאיבוד, אפילו לא הצלחתי לדאוג. פשוט, ללכת לאורך הנהר

בדרך חזרה גיליתי את נקודת המקור, ההתחלה של קו האובן U5. הידעתם: האובהן יודע לנסוע גם למעלה אני לא ידעתי

לא סיפרתי לכריסטי על ההייקים שלי. והוא לא שאל. אני חושבת שזאת היתה חמלה. חסכנו את זה אחד לשני. טבע פראי או טבע מתורבת. לא יודעת. היה ירוק, זה הריח לי כמו הטבע. נשרטתי פה ושם. לא הזעתי. לא הלכתי לאיבוד. הבנתי שאי אפשר ללכת לאיבוד. אולי אין מקום כזה יותר באירופה, איבוד. הלכתי שמחה. יום מקום כזה, שמחה?

זה גם טוב לצניעות, לטייל בטבע. כשצילמתי את התמונה הזאת חשבתי שזה בטח מקורי ואני יחידה, כלומר, מי עוד יעצור באמצע המסלול כדי לצלם עץ עקור. גוגל תמונות גילה לי שעוד רבים עשו את זה בדיוק מול אותו השורש. והרי זה, תמונה מקורית שהיא לא מקורית בעליל.

 

 

רשמים מריטריט בדרום גרמניה

אחרי הפוסט הקודם שפרסמתי על ריטריט ויפאסנה בגרמניה אמר לי חבר שהוא שם לב שאני כותבת על הריטריט אבל לא כותבת כלום על עצמי והריטריט. שום דבר אישי. לא עלי.

נכון, אמרתי לו, נכון, נכון, נכון. לא אישי. לא עלי.

אז הנה, שוב. רשמים לא חשובים בכלל ולא אישים אפילו קצת מריטריט ויפאסנה בבאווריה עילית.

תמונה מהרכבת. אני אוהבת רכבות. ונופים זזים. והנופים הזזים מהרכבת בדרך אל באווריה עילית יפים להפליא

הארגון

הריטריט אורגן על ידי עמותה ממינכן. הם הזמינו את המורה, שאיילה קת'רין, והם שכרו את המקום, studienhaus, בבוואריה עילית. בפלייר של הריטריט היה כתובת אמייל. שלחתי מייל ובו שאלתי אם יש עוד מקום, אם אני יכלה להירשם. קיבלתי מייל אוטומאטי בו נאמר שאליזבת' כרגע בריטריט, היא תענה אחרי שתחזור. כמה שעות אחרי כן הגיע מייל מאליזבת'. בטח שאפשר להירשם. וגם להביא חברים. יש מקום. היא מתנצלת אבל היא לא יכלה לכתוב יותר כרגע כי היא בריטריט, נתכתב אחרי.

גם באחרי אליזבת' היתה בריטריט. כל מייל ששלחתי אליה קיבל בתגובה מייל אוטמאטי עם נוסח דומה. אני בריטריט, אענה בפירוט אחרי. אחרי שהעברתי את המיקדמה לחשבון הבנק הדרוש שלחתי מייל וביקשתי שתבדוק ותאשר שהמקדמה הגיעה. היא כתבה לי שהיא לא יכלה, המקדמה שולמה לחשבון של שתופתה לניהול העמותה, ג'וליאנה, וג'וליאנה בריטריט. כמה שעות אחרי המייל האוטומאטי הגיעה מייל עם תשובה והתנצלות, סליחה שאין לנו זמן עבורך, אנחנו בריטריט.

מבנה בלי דלת, כסא. המראה מחוץ למתחם בו התקיים הריטריט

הבית

הבית בו התקיים הריטריט נמצא 10 דקות נסיעה מ – (Weilheim (Oberbay וחצי שעה ממינכן. בית חווה לשעבר ששופץ והוסב להיות בית סמינרים. נפתח לציבור בשנת 2009. מריח חדש. בית גדול, שלוש קומות, קורות עץ חשופים, רצפת עץ נעימה, תאורה רכה שמופעלת באמצעות שלט רחוק, חלונות, חלונות ועוד חלונות.

הקומה התחתונה של הבית נשפכת לתוך חצר ענקית, מטופחת, מגוננת – גינת פרחים, דשא, עצי פרי, רשת של כדורעף חופים, בריכת דגים, מזרקה, פינות ישיבה מוצלות, עוד גינת פרחים, עוד עצי פרי – חצר שמקיפה שני שלישים מהבית. בקומה העליונה חדר אוכל עם חלונות ענקים שמשקיפים אל הגינה וחדר ישיבות גדול מוקף בחלונות משלושה צדדים. בחדר הזה ישבנו.

מהצד הקדמי שלו, מהכניסה, הבית צמוד אל הכביש. ממש צמוד. פותחים את הדלת של הבית, עושים צעד אחד ומגיעים אל שפת הכביש. לא כביש ראשי. לא אוטוסטרדה. כביש דו מסלולי צר ומתפתל שלא רואים בו אופק, רק סיבובים. על הכביש הזה נסעו טרקטורים, משאיות וקבוצות של רוכבי אופנועים. הכי הרשימו אותי הטרקטורים. גדולים מאוד, מאסיבים, רועשים. טרקטורים שלא הצלחתי לזהות מה הם עושים, למה הם מיועדים.

הפתיחה

בפתיחה של הריטריט דיברו אליזבת' ושותפתה לניהול העמותה המארגנת, ג'וליאנה. הן סיפרו שהעמותה שלהן קיימת כבר 14 שנה. ששתיהן פנסיונריות ושהן הקימו את העמותה אחרי שיצאו לפנסיה בשביל לייצר לעצמן מסגרת לתירגול בודהיסטי. הן סיפרו שיש להן במינכן קבוצת ישיבה שנפגשת ליום מדיטציה פעם בחודש. הן סיפרו שהעמותה שלהן מארגנת ריטריט פעם בשנה, זה הריטריט ה 14 שהן מארגנות, ועד כה אירגנו גם 23 ימי לימוד מרוכזים.

ג'וליאנה דיברה בעמידה ותוך כדי דיבור הסתובבה בחלל והרגל שלה פגעה בכוס מים שעמדה על הרצפה. המים נשפכו. היא הסתכלה סביבה עם מבט של מה לעשות. שאיילה, המורה, שישבה על כסא, הרגליים שלה מונחות על ערמה של מגבות מקופלות על הרצפה, הציעה את אחת המגבות. ג'וליאנה לקחה מגבת, ניגבה את הרצפה, ואז קיפלה את המגבת בחזרה והניחה אותה מתחת לרגליים של שאיילה.

סוסים באחו, ולא כמטאפורה. באמת היו שם סוסים, מול המתחם בו התקיים הריטריט, והם באמת היו באחו

התירגום

ג'וליאנה דיברה בגרמנית. אליזבת' תירגמה אותה לאנגלית. שאיילה, המורה, דיברה אנגלית. אליזבת' תירגמה אותה לגרמנית. שאיילה דיברה בתימצות. משפטים קצרים. נקודה חזקה ומודגשת בסוף כל משפט. בתירגום לגרמנית כל משפט קיבל נפח של פיסקה, לכל הפחות.

ביום הראשון אליזבת' תירגמה הכל. היא תירגמה את הנחיות המדיטציה. היא תיגרמה את השאלות ותשובות בסשן היומי של שאלות ותשובות. זה איפשר זמן לשתי שאלות ושתי תשובות. את סשן הערב, הדהרמה talk, היא לא תירגמה בלייב. שאיילה נתנה לה תדפיס של ההרצאה והיא ישבה אחרי ההרצאה ותירגמה למי שרצה. בבוקר היום השני שאיילה העירה לה שאולי אפשר לא לתרגם את הבדיחות הקטנות שלה. בצהריים היא הציעה לקבל את זקוקי התירגום בפינה אחת, שלא לתרגם מעל הראש של כולנו. מהיום השלישי והלאה כולם איכשהו הסתדרו בלי התירגום.

האנשים

בתחילת הריטריט היינו 16 אנשים. 12 נשים ו – 4 גברים. 5 מתוך הנשים היו חברות בעמותה המארגנת. בפתיחה, במסגרת הדברים שאמרה ג'וליאנה, היא ביקשה מבנות מינכן, ככה קראה להן, להרים יד, בגלל זה אני יודעת שחמש מהן היו מהעמותה.

מבחינת קבוצת גיל אני השתייכתי לקבוצת הצעירים. בערב הראשון, לפני שהשתיקה נכנסה, אכלנו ארוחת ערב. באופן טבעי הסתדרנו בשולחנות לפי הגיל. בשולחן שלי ישבו עוד שתי "צעירות". אחת מהן הרגע חזרה מהודו, השנייה טסה מלונדון בשביל הריטריט. היא יצאה מהבית שלה בלונדון יותר מאוחר ממני והגיעה הרבה שעות לפני.

אחרי יומיים הצטמצנו ל – 12 אנשים. הארבע שעזבו לא פרשו באמצע, הם מראש תיכננו להיות רק בחצי ריטריט. לחצים של החיים וכו'. בחלק השני של הריטריט היינו רק 12 אנשים, 3 גברים, 9 נשים.

בוקר בחצר, רעננות נראית

החלונות

היה מזג אוויר נאה. ישבנו בחלל המדיטציה עם חלונות פתוחים. שאיילה  פתחה אותם. שני חלונות גדולים מאחורי הגב שלה. משני הצדדים גם היו חלונות. שאיילה הציעה לפתוח אותו בתיאום, אחד מול אחד, בשביל לייצר בריזה. מעבר של אוויר. ככה עשינו. חצי שעה אל תוך המדיטציה, אולי פחות, ושמעתי צעדים, חריקות, חלונות נסגרים. ככה בכל סשן. עצמתי עינים בתוך אוויר טרי, פתחתי אותם אל תוך אוויר עומד.

הגרמנים הטובים ומאבקם העיקש באוויר הצח. אני לא מבינה את זה. מה רע באוויר צח? למה זה מפחיד כל כך? מצד אחד בונים בתים עם קירות שהן חלונות. מצד שני רואים חלון וישר סוגרים אותו. איזה דפוס מבלבל.

באחד הימים, אולי היום השלישי של הריטריט, היה חם, שלושים מעלות בחוץ, שמים כחולים, שמש. באותו היום קצרו את הדשא בחצר. מכסחת הדשא היתה טרקטורון קטן. מהחצר עלו רעשים של טרקטור וריחות של קציר. אותי זה שימח. אחרים פחות. וזאת חצר גדולה. הרבה דשא לכסח. זה נמשך שעות. שעות. מהבוקר עד אחרי הצהריים, עד ארוחת הערב. טררר מטרטר של טרקטור בחצר ואנחנו על הכריות בחלל המדיטציה המאולתר, קומה שנייה, ממש מעל הטרקטורון. היה רעש. היה הרבה רעש. אבל גם היה 30 מעלות בחוץ.

זה היה כמו בחירתה של סופי – רעש מול אוויר זורם – אבל אולי בעצם לא. אולי זאת היתה בחירה קלה למדי. אני הייתי בוחרת בחלונות פתוחים ורעשי רקע. הרוב בחר ברעשים מוחלשים ואוויר עומד. כל החלונות וכל הדלתות נסגרו ונאטמו. בפנים נכלאו אלפי זבובים ומעופפים אחרים. הם ביצעו התאבדות המונית על חלונות הזכוכית הגדולים. יש לזה רעש מאוד מובהק. פאק, פאף, בום, היה הפסקול של היום.

התנסות מעיינת למדי, לעשות מדיטציה בחלל גדול, סגור ואטום, בתוך אוויר עומד, בטמפרטורה של שלושים מעלות בצל, שמש ושמים כחולים. כשפתחתי את העינים ראיתי שרצפת העץ היפה מכוסה גוויות שחורות של זבובים.

עץ תפוחים בחצר

הסערה

ביום הרביעי של הריטריט, שהיה גם ערב יום שישי, נושא ההרצאה של שיילה היה equanimity. יש לי הרבה עניין ב – equanimity. אחד הדברים הראשונים שמשכו אותי לכיוון של תירגול רוחני היה ההבטחה ל – equanimity. מילה או מושג שאין לו תירגום מילולי לעברית. מילה או מושג שאני לא מוצאת בעצמי בכלל.

בין השאר שיילה אמרה שהרבה פעמים בריטריט יש הזדמנות מצויינת לתרגל equanimity ביחס לתנאים, לאנשים, לאוכל, לאירגון. אבל כאן, היא אמרה, אני חושבת שאין לכם הזדמנות כזאת, האירגון כל כך מוצלח, המקום כה יפה, האוכל משובח.

אחרי ההרצאה יצאנו לשעה של מדיטציה בהליכה. הלכתי בחצר, הלוך וחזור, הלוך וחזור. מעלי השמים התקדרו. האוויר הצטנן. ריח של סופה גדולה מילא את האוויר. נכנסתי אל תוך הבית כשהתחילו לרדת טיפות גשם ראשונות ויצאתי ממנו שוב, כשהבנתי שזה מתפתח לסופה גדולה. רציתי לראות. אני מאוד אוהבת סופות קיץ. העצים עשו רעש של אלפי טרקטורים רועמים ביחד. הרוח רעמה. השמים נקרעו, הבזקים של לבן וכסף, ברקים חרצו באפור, היה מרנין. רטובה לגמרי חזרתי אל הבית. הדלת היתה נעולה. שלפתי את הכרטיס האלקטרוני שלי והצמדתי אל המכשיר. יוק. הדלת לא הגיבה אלי. ניסיתי שוב, שוב יוק.

דפקתי על דלת הזכוכית ביד. בפנים היו חשוך. לא צלחתי לראות כלום. הפעמון לא עבד. דפקתי יותר ויותר חזק. שאיילה הגיעה ופתחה לי את הדלת. טוב באמת שמישהו שם שם לב. בפנים היו חשוך. הפסקת חשמל. דלתות הכניסה והיציאה הפסיקו לפעול. הלכתי לחדר שלי להחליף בגדים וגיליתי שגם הברזים הפסיקו לפעול. אין מים. עליתי קומה אל חדר האוכל, הכנתי לעצמי כוס תה והתיישבתי מול החלונות הגדולים להסתכל החוצה. יש רגעים כאלה, בהם אין צורך בתשומת לב מיוחדת אל הנשימה, אל הצעדים, אל הבפנוכו, כדי להיות נוכח. רגעים שפשוט קוראים לנוכחות, להצייבות כאן ועכשיו. זה היה רגע כזה. אחד אחד התקבצנו בחדר האוכל, בשתיקה, בלי לדבר, כל אחד עם כוס התה שלו, מסתכלים על המופע הגדול. והוא היה גדול. הוא היה מרהיב.

מחוץ למתחם, משטחים שלמים של כזה

אחר כך התפזרנו. הסופה שככה. כבר היה לילה. איש ואשה לחדרו וחדרה. המים לא זרמו בחדר שלי. לא נורא, אמרתי לעצמי, אפשר לילה אחד בלי לצחצח שינים. התעוררתי באמצע הלילה והלכתי, סקרנית למדי, לבדוק. אין חשמל. אין מים. גם בבוקר לא היה. לא מים בשירותים. לא מים במקלחת. הרגשתי את הרוח שלי נופלת. אני יכלה להתחיל את היום בלי מקלחת, אבל השיער שלי, מה יהיה איתו? יש לי תסרוקת קצרה וזה נפלא למדי חוץ מבעניין של הבוקר. כשאני מתעוררת השיער שלי נראה כמו משהו על התפר שבין כלב רטוב לילד זועף. אבל לא שקעתי בזה. הסקרנות הצילה אותי. תהייתי, ועכשו מה? מה עכשו?

בחדר האוכל היתה מבוכה ובלבול. במקום 4 קנקני תה שונים ועוד שניים של קפה טרי, כמו בכל בוקר, היה בלגן. אין מים. אין חשמל. עכשו מה? בשש ורבע בבוקר התחיל שיעור היוגה היומי. כל הנשים מהעמותה, הנשים הפנסיונריות – הגיבורות החדשות שלי – נכנסו לשיעור. הלוואי עלי בגיל שלהן עזוז כזה. אחר כך ישבנו לסשן ראשון ואחריו הלכנו לחדר אוכל לארוחת הבוקר. עדיין אין חשמל. אין מים. הדלתות נעולות. ועכשו מה?

אחרי ארוחת הבוקר אספו אותנו להסברים. אכן, הפסקת חשמל נוראה. לא רק אצלנו, בכל הרחוב. הספקת חשמל כזאת טרם היתה באזור. לא כזאת ארוכה. חברת החשמל עובדת על זה. זה ייקח שעות. הם צרכים לעבור בית בית. בנתיים הזמינו גנטרטור. באמצעותו ינסו להפעיל את משאבת המים. כולנו מוזמנים אל ארון המשקאות. מים חינם לכולם. רק קחו ושתו.

ומה על השירותים, שאלתי את הבחורה מלונדון (בשלב הזה השתיקה עפה מהחלון כמו החשמל), מה על השירותים? היא הציעה לקחת בקבוק מים מינרלים לחדר. אמרתי לה שמים לא יורידו את מה שאני רוצה להוריד. היא הציעה לפתוח את החלק העליון של השירותים ולמלא שם מים. אמרתי שיש לי יותר סיכוי עם bucket, כמה חבל שאין לי bucket. היא אמרה, באמת, יצאת לריטריט בלי להביא את ה bucket שלך?

ואז מאיפהשהו הופיעו הרבה buckets כאלה. אמבטיות פלסטיק אפורות. דליים כחולים. אבל מאיפה נביא מים? עלתה הצעקה, מהמזרקה? הציעה מישהי. אבל מהזרקה גם היא לא עובדת, אין חשמל וזה, משאבות המים שבקו. מהאגם! הציע מישהו, וככה למדתי שיש אגם בסביבה, אבל מנהלת הבית אמרה שהאגם רחוק מדי, לא נצליח לסחוב. מבריכת הדגים! הציע מישהו אחר, וכבר היינו בדרך, אבל מנהלת הבית עצרה אותנו. עובדים על הגנטרטור, היא אמרה, עובדים על זה, חכו קצת. ואז נכנס הגנרטור לפעולה. לגמרי כמו בהודו. רעש עצום שבוקע משום מקום.

בשעה 0900 נכנסנו בחזרה אל חלל המדיטציה. ג'וליאנה סיפרה מה קרה ומה אמור לקרות, שאיילה אמרה שבנתיים נמשיך כרגיל ולקראת ארוחת צהריים יעשו שוב חושבים, אולי צריך לפזר את הריטריט, אי אפשר באמת בלי מים. ג'וליאנה ואליזבת' עשו תנועות של לא, לא, עם הראש. לא לפזר. לא את הריטריט. החלונות נסגרו. הגנרטור טירטר. שאיילה נתנה הנחיות  מדיטציה. ישבנו בשתיקה ומתישהו, בין הסשן של מדיטציה בישיבה לסשן של מדיטציה בהליכה, הגנרטור השתתק והחשמל חזר.

תמונה מהרכבת, הדרך חזרה

הפיזור

אני התפזרתי ראשונה. רכבות, הסברתי. אני אוהבת רכבות, באמת, מעדיפה אותן על טיסות, אבל האמון שלי בדוייטשה באן שוכב על הקרשים. בדרך אל הריטריט פספסתי את הקונקשן שלי. בדרך חזרה החלטתי לקחת כזאת מקדמת ביטחון שאין מצב שאפספס. הגעתי אל מינכן שעה וחצי לפני שהרכבת שלי, ICE אל ברלין, היתה אמורה לצאת. ICE זה פינוק אמיתי. יש מקום לרגלים. יש אינטרנט. יש שקט.

הרכבת יצאה בזמן. הנופים מהממים. חשבתי שניצחתי את השיטה. לא לבנות על קונקשיין, לקחת באפריים גדולים של זמן. אבל ככל שהתקדמנו הרכבת צברה פיגורים. לפני כל עצירה, והיו כמה כאלה בדרך, הנהג הסביר על תקלה כזו או אחרת שתעלה 5 או 10 דקות. בהתחלה הוא עוד אמר שאין מה לדאוג, כולם יספיקו לקונקשן שלהם. בערך מחצי הדרך היה ברור שמי שיש לו קונקשן לא יגיע אליו. אל ברלין südkreuz, תחנה אחת לפני התחנה שלי, הגענו באיחור של חצי שעה ואז נעצרנו. הנהג הסביר שהצוות אמור להתחלף כאן, אבל הצוות החדש איננו, ואין מה לעשות, הוא לא יודע, הם מבררים, בנתיים לחכות.

ירדתי מהרכבת והלכתי אל האס באן. נסעתי איתו עד nordbahnhof, יצאתי מהיציאה הלא נכונה, פספסתי את הטראם שלי וחיכיתי 12 דקות עד לבא, נסעתי איתו 3 תחנות והגעתי הביתה לקראת חצות, שעתיים אחרי הזמן המיועד. הו, דוייטשה באן.

לגמרי הגיע הזמן להסתכל למציאות בעינים.

נ.ב: קבוצת ישיבה בברלין

מישהו בעניין? בלי מורה או מדריך. רק ישיבה. ישיבה. אולי צפייה. עוד ישיבה. פעם בשבוע. אצלי או במקום אחר. במידה ומעניין אתכם אנא צרו קשר, כאן או בפייס או בכל מקום. ושאו ברכה.

May your happiness continue and grow

ברלין – פראג

בחדר שינה של הדירה בה אני מתאכסנת יש חלון תיקרה ומרפסת קטנה. במרפסת יש שתי כורסאות נצרים, שולחן, ונוף מהמם. בעלי הדירה השאירו לי מסמך של שלושה עמודים עם הנחיות והסברים על הדירה ואיך להסתדר בתוכה. במסמך יש סעיף לכל חדר או אזור בדירה: מטבח, חדר שירותים תחתון, סלון, גלריה, חדר שינה, מרפסת בחדר השינה. בסעיף המרפסת הם מפרטים את הנוף, משמאל לימין: גבעת פטרין, האצטדיון, מגדל פטרין, במרכז המבצר, מימינו כנסיית St. Vitus, בניין העירייה, כנסיית הבתולה ומגדל הטלוויזיה.

הנוף מהמרפסת של חדר השינה. המאורים זה אטרקציות תיירותיות. המואר הרחוק זאת המצודה.

הדירה היא בפראג 2. העיר החדשה. בעלי הדירה הסבירו לי שהעיר הישנה, העתיקה, היא בת 1000 שנים, ופראג 2, העיר החדשה, רק בת 100. אני תוהה אם לפני 100 שנה בנו דירות דו-פלקס עם חלונות בתיקרה. אין לי מושג. כשהגעתי היה מזג אוויר חמים ושמים כחולים. בעלי הדירה חיכו לי בדירה. בחדר שינה ישנה הילדה שלהם. ישבנו, דיברנו, החלפנו שמות של בתי קפה ומסעדות אהובות ואחר כך הם העירו את הילדה, ארזו אותה ואת עצמם אל המכונית שלהם ונסעו.

אל החלון תיקרה בחדר שינה השאירו פתוח. גם אני. יצאתי לשוטט בעיר ולא חשבתי על חלונות בכלל. התחיל גשם. כשחזרתי הביתה היתה שלולית קטנה על המיטה. מאז אני מחזיקה את החלון סגור וכל פעם שמתחיל גשם – כמה פעמים ביום, כל יום, כל הימים שאני כאן – אני רצה למעלה בדאגה, מוודאת שחלון סגור.

***

אני בפראג. עשיתי חילופי דירות עם זוג מפראג. נפגשנו דרך האתר Home Exchange. זאת פעם שלישית שאני עושה חילופי דירות דרך האתר הזה. קדמו להם חילופים עם דירות עם קופנהגן ו – מרסיי. אחלה שיטה. וזה לא חופשה, זה חילופי דירות. את העבודה הבאתי איתי ברכבת, בתיק הגב. בבוקר, יום אחרי שהגעתי, אחרי לילה ראשון מתחת לחלון תיקרה סגור הרמטית, היתה לי הרבה עבודה. התיישבתי מול המחשב בסלון של הדירה ועבדתי ועבדתי ולא שמתי לב לזמן שעובר ולמקום בו אני נמצאת. עבדתי עד שהרגשתי רעבה מדי בשביל להמשיך. או אז יצאתי מהדירה וירדתי לרחוב וגיליתי, כמעט בהפתעה, כמעט להפתעתי, שאין לי מושג איפה אני, שאני לא מכירה כאן כלום, שאני במקום אחר, חדש, זר.

יפה פראג. ורציפה. לא מופצצת. רצפים של בתים ישנים, לא משופצים, לא צבועים בפסטל עדין. בתים ישנים מלאים בפיתוחים, שפיצים, מלאכים ועמודי מרפסת מעוטרים.

***

הגעתי אל פראג ביום רביעי ברכבת מברלין. ארבע וחצי שעות נסיעה. העדפתי רכבת על טיסה. בחישוב כולל של הזמן שייקח לי מהבית לשדה תעופה, שעות הבטלה והחיכייה בשדה, טיסה, נחיתה, איסוף כבודה וכל זה, הרכבת יוצאת קצרה יותר. ואני מחבבת רכבות. מאז הטיול הגדול לא הייתי על רכבת. הרכבת שנסעתי בה היתה מלאה בתיירים. לא שמעתי גרמנית על הרכבת. שמעתי הרבה שפות אחרות. מולי ישב בחור שנראה לי ישראלי – כמעט קרח, משקפיים עגולים, זיפים, מכנסיים קצרים, חולצת טריקו דהויה. רק החגורת מכנסיים שלבש הסגירה אותו כלא ישראלי. אלו רק השערות. לא דיברנו ואין לי מושג מי הוא ומאיפה הוא.

איתנו בתא ישב זוג אמריקאי, חלק מקבוצה של ארבעה, שני זוגות. שני מכשירי קינדל, אחד סמרט ואחד גיים בוי. בחוץ התחלף הנוף, השמים התבהרו, מתישהו עברנו ארץ, חצינו גבול. הבחנתי בזה כי השפה בשלטי החוצות התחלפה. לא עוד אומלאווטים, במקומם הרבה פסיקים קטנים מעל האותיות.

מסכים והשתקפיות. תיירים ברכבת

***

ויש את ההתלבטויות הרגילות שלי: אני צריכה ללכת לרובע היהודי? אני חייבת לבקר בבית הקברות היהודי? בית הגולם מעניין אותי? במדריך שבעלי הדירה השאירו עבורי הרובע היהודי מופיע שני בסידור החשיבות של האטרקציות המקומיות, פרק שני בספר, אחרי הפרק הפותח על העיר הישנה.

זה אומר משהו? זה מחייב אותי? הלכתי אל St cyril and St Methodius Cathedral, ראיתי את החריץ בקיר דרכו הזרימו הגרמנים מים אל תוך הכנסייה בניסיון להטביע את הצנחנים הצ'כים שהתחבאו בפנים. נכנסתי אל המוזיאון, דמעתי. איזה גבורה מטורללת. איזה אנשים. מאז שקראתי את "HHhH – למוח של הימלר קוראים היידריך" של לורן בינה היה לי בראש מקום אחד שרציתי לבקר בו בפראג, דבר אחד שרציתי לעשות ולראות, משהו שחיבר אותי. רציתי לתת כבוד לגיבורי מבצע אנתרופואיד. כמעריצה. בתור מעריצה. רק שאני חילונית. בחיי שאין לי מושג איך לתת כבוד. להביא פרחים? להדליק נר?

יצא שהקתדרלה נמצאת במרחק כמה דקות הליכה מהדירה בה אני משתכנת. הגעתי לשם כמה שעות אחרי שהגעתי אל פראג.

מרכינה את הראש, מורידה את הכובע. זה החריץ, וזאת אני מצלמת, מרכינה את הראש, מורידה את הכובע

***

הלכתי לראות תערוכה של גרהרד ריכטר בגלריה הלאומית, במרכז העיר הישנה. התערוכה בקומה השנייה. מעל המדרגות שמובילות אל הקומה השנייה היה אוסף של תמונות שחור לבן. פרופילים. הבחנתי בהם כשעליתי במדרגות. זיהיתי את פרנץ קפקא. אמרתי לו שלום, ולעצמי אמרתי שקודם אכנס פנימה, אל עומק התערוכה, ובדרך החוצה אתעכב על העבודה הזאת, אקרא, אזהה פרצופים.

חזרתי אל המדרגות אחרי כמה דקות והסתכלתי שוב, תמונות בשחור לבן, כמו תמונות פספורט אל לא, תמונות דיוקן. דיוקנאות. זיהיתי עוד פרצופים. תומאס מאן. אינשטיין. חזרתי פנימה. ושוב חזרתי אל המדרגות. רק בפעם השלישית שחזרתי אל חדר המדרגות ובהייתי בתמונות שתלויות על הקיר הבנתי מה אני מחפשת: פרצוץ של אשה. תמונה של אשה. תמונת דיוקן של אשה. ואין. זה רק גברים בתמונות.

חלק מהעבודה. חלק מהפורטרטים. חלק מהגברים שעיצבו את תרבות המערב.

48 פורטרטים, ככה קוראים לעבודה של ריכטר, והיא הוצגה לראשונה בביאנלה בונציה בשנת 1972. ריכטר היה הנציג הגרמני היחיד שהציג באותה ביאנלה. הוא ניסה, כך קראתי במקורות כאלה ואחרים, להציג עבודה שמתייחסת אל ומבארת את הרוח והתרבות של מערב אירופה. הוא הביא עבודה עם ערך לאומי. אוסף דיקנאות של גיבורי תרבות – הוגים, יוצרים, אמנים, פילוסופים. אנשים חשובים, אנשים מרכזיים בתרבות המערבית, מעצבי דרך, מעצבי מחשבה  – גברים, 48 תמונות של גברים. רק תמונות של גברים.

פאק פאק פאק פאק באמת? רק גברים? גברים גברים וגברים? בשנת 1972 זה היה בסדר לאפיין ולדבר ולסכם את תרבות המערב רק באמצעות גברים? בשנת 1972 אי אפשר היה למצוא אשה אחת  ראויה להיות מוצגת בתערוכה של דיקנאות חשובים בתרבות המערבית? אפילו לא אחת? והיום מה? היום הוא, ריכטר (גדול ציירי וכו') היה מוצא מקום לתמונת אשה בתערוכה כזאת? אחת? יותר מאחת? והכי מפחיד, הכי מפחיד – כל כך מפחיד שאפילו המחשבות שלי על זה נעשות בשקט, בלחישה – זה באמת מה שהוא חשב? זה באמת מה שגברים חושבים? אם אני אעצור גבר מקרי ברחוב ואבקש ממנו לספר על דמויות מרכזיות בגיבוש תפיסת עולמו, רק גברים יהיו שם? פאק פאק פאק פאק, נשים זה חצי מאוכלוסיית העולם, מאז ולעד, פאק פאק פאק פאק, חצי מהאנושות. יוק ופאק.

Grey. It makes no statement whatever; it evokes neither feelings nor associations: it is really neither visible nor invisible. Its inconspicuousness gives it the capacity to mediate, to make visible, in a positively illusionistic way, like a photograph. It has the capacity that no other colour has, to make 'nothing' visible. From a letter to Edy de Wilde, 23 February 1975 SOURCE

בית על יד הים, גן על יד הים

נסענו אל בית ליד הים. אחד משני בתי עץ אקולוגים שמיועדים להשכרה ונמצאים במרחק של 200 מטר מהחוף. למקום של שני הבתים קראו "הבית החדש", בגרמנית. נסענו על האוטובאן ובדרך ראינו ולא עצרנו בתחנות עצירה קטנות שמשתלשלות מהכביש ואין בהם כלום, רק פיתול קל שיוצא וחוזר אל הדרך הראשית. אילו היה לנו גזייה במכונית, היה טעם לעצור בהן, אולי, אבל לא היתה לנו גזייה, לפיכך עצרנו בתחנת עצירה גדולה יותר, כזאת שיש בה תחנת דלק ומסעדה-מזנון ושירותים. אכלנו סנדוויצים ושתינו קפה. בחוץ היה אפור ומלא ברוח. במגרש החנייה של המסעדה-מזנון אחת מאיתנו נתקלה, במקרה, במכרה שלה מברלין.

הבית ששכרנו היה בית עץ שחור מבחוץ. שתי קומות. הרבה חלונות. בקומה העליונה חדרי שינה. בקומה התחתונה מטבח פתוח וסלון ויציאות לשתי מרפסות. מרפסת קדמית בה לא ישבנו אפילו פעם אחת, מין דק עץ על דשא שמשקיף אל חניית המכוניות, ומרפסת אחורית שמאחוריה גבעת חול קטנה ואז הים. לא ראו את הים מהמרפסת האחורית אבל הרגישו אותו, בריח, ברוח, ברחש. הכי שימח אותי הרחש. צליל של גלים בים ורוח בין עצים. לא רעש, צליל. המייה. כאילו לאוויר יש – בנוסף לאוויר, תנועה, זרימה, – ש לו גם אקפט צלילי.

הדרך אל הים. בספר "הגן על יד הים" מסופר על קבוצה של צעירים שמבלים כל קיץ בבית על יד הים. אחד מהם הוא צייר. הוא מצייר רק את הים: "הוא צייר אותו בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת: רגוע, מטורף, גבה גלים, נמוך גלים. ירוק, בצבע הפחד. ואפור, בצבע הענן. חופי ים."

המרפסת האחורית ישבה על חול של ים. מאחוריה היתה גדר נמוכה בלי שער ומאחורי הגדר גבעות חול עם קצת עצים. ומאחוריהם הים. אני בטוחה שיש שביל רשמי להגיע אל הים, אבל אנחנו פשוט הלכנו מאחורה, דרך המרפסת האחורית ומעל הגדר ועל הגבעה ואז הגענו אל שביל אפר מסודר שעלה ואז ירד אל הים, והרגע הזה, הרגע הזה בו הים פתאום נפתח, הים מתגלה, הים נחשף – קודם לא היה, היתה רק דרך ושביל וחול ים ופתאום, בבת אחת, כל האופק רוקד, כל האופק רוטט, והנה הוא הים. אין על הרגע הזה. הוא נשאר אצלי טהור כמעט כמו בילדות, לא נגוע, לא מתעייף, הנה הים! הנה הים! הנה הים! שמחה פראית, שמש מסנוורות, ילדים משתוללים, ריצודים מנצנמצים בעיניים, הנה הים, הנה הים! איזה פלא. איזה חג.

שני הבתים הם חלק ממה שנראה לי כמו כפר תיירות. אני לא יודעת בדיוק שזה מה שזה היה, אני לא מקומית והפרשנות שאני נותנת למה שאני רואה נשענת על חוקים של עולם אחר. אולי זה לא היה כפר תיירות. אולי גרו שם אנשים כל השנה. אבל כשטיילנו בין הבתים חשבנו שלא, שרוב הבתים היפים להפליא שברחוב היפה להפליא שבשכונה היפה להפליא היו בתים להשכרה. במרחק של כמה דקות נסיעה היה מרכז קניות עם סופר ודוכן למככר תותים ובית קפה ועוד כמה חנויות, ובהליכה קצרה משם היה נמל ישן ויפה להפליא בו עגנו כמה סירות עץ יפות להפליא. ואת הכל הקיף יער עם עצים גבוהים ושבילים דרוסי עלים ומסלולי נסיעה לאופניים ומסלולי רכיבה לסוסים. יום אחד טיילנו ביער כולנו, חמש נשים ושני כלבים. עצרה לידינו מכונית. פקחית. אחד הכלבים היה לא קשור. קיבלנו הערה, או אולי זאת היתה נזיפה. כלב לא קשור זה אסור. המשכנו את ההליכה בשביל של הסוסים. לא עברו שם סוסים באותו הזמן.

הבית, תמונה מקדימה. בספר, הצייר אומר למספר, הגנן של הבית: "לצייר את חיית הפרא הכחולה הזאת יותר קשה מלטפל בפרחים." ואני (הגנן) הייתי עונה לו: "ברור שאתה צודק, ברור. הפרחים נוצרים מעצמם. אולי בגלל זה גם אין שום יוקרה בלהיות גנן…"

כשראיתי את הים בפעם הראשונה, כשהים והחוף נפתחו בפני מאחורי הגבעה והשתערו מולי שטוחים וגלויים והחוף נמשך מאופק אל אופק, לכל כיוון שהסתכלתי היה חוף וים, מימין ומשמאל, הרגשתי כאילו אני רואה משהו מאוד מוכר. מראה שצרוב אצלי בזיכרון. נשמתי כאילו חזרתי הביתה. אל מקום מוכר ואהוב, מקום שלא הייתי בו הרבה שנים וכבר הספקתי לשכוח כמה אני אוהבת אותו, הפסקתי לשים לב כמה אני מתגעגת. חוף ים. המראה של חוף ים. החיים על החוף. תמונות של חיי חוף. אני כל כך אוהבת.

כסאות חוף כמו כורסאות במושב האחורי בכרכרת סוסים, כסאות לבנים, שתי וערב לבן, מרופד, ממסוגר, מפוזרים כל כמה מאות מטרים על החוף. לידם מבנה מעץ לבן, קיוסק או בית קפה שיפתח בימים של מזג אוויר נאה יותר. מתנפח צבעוני. אנשים הולכים על החוף. לבד. עם כלב. בבגדי ספורט או עטופים בתוך מעילי רוח. זוג מבוגר לבוש בצבעי בז'. ספסל עץ, בעמדת תפצית אסטרטגית מעל החוף, קשור בשרשראות עבות אל עץ. המשפחה מהבית לידינו, הבית השני במתחם של הבית החדש, בנתה מתחם שלם של ארמוני חול. הירידה אל החוף המרכזי מרוצפת דוכנים לממכר אוכל. ומעל הכל שמים אפורים. תעתועים של אור חיוור, שמש שקרנית ועננים כבדים מגשם.

הכיסאות בים. הגנן מספר על ימי הקיץ, על בעלי הבית הצעירים וחבריהם, אורחים של קיץ: "וכל כך הרבה שמחה, וכל כך הרבה כסף…וכל כך הרבה מהכול…שאני אסונות ביחד. פעם ראיתי ציפור שהתעקשה למות. זו כנראה היתה ציפור מיואשת, כמו אאוז'ני"

לרגע, חזרה אלי, ברורה וצלולה, התהייה שלי מאז, מהילדות, כשראיתי תמונות וסרטים של חוף ים אירופאי: למה אנשים הולכים לים עם השמים אפורים וקודרים, מה הם עושים שם? ואז היא התחלפה בידיעה צלולה וברורה של למה אני הולכת לים: כי הוא נמצא, והוא שם, והוא נפלא, והוא ים. ואני אוהבת ים. מאוד אוהבת ים.

לא הייתי קודם בחוף ים אירופאי ביום חורפי. נשימת ההקלה שהרגשתי, כאילו אני חוזרת הביתה, לא התבססה על שום זיכרון שלי, לא על זיכרון אמיתי, אותנטי. חוף ים אירופאי ביום אפרפר ומלא ברוחות זה משהו שראיתי בסרטים וקראתי בספרים. כמה מהיצירות הספרותיות שאני הכי אוהבת בעולם התרחשו שם, מול הים: "אביב בפיאלטה" מאת נבוקוב ("הגלים עצלים מכדי להתנפץ לקצף", מתוך הספר "תריסר רוסי"). "נוכח הים" של פוגל. ו"גן על יד הים" של מרסה רודורדה, ספר שקראתי באותו הבית ליד הים, והוא מקסים ונפלא, כולו כתוב בצבעים כל כך שקטים שהוא כמעט, אבל לא, נטמע בצבע הים, אבל הוא לא, הוא מרחף מעליו, שקוף כמו בלון סבון שילדה מעיפה ביום נאה בפארק.

זוג בבז'. "האביב הגיע, ובבואו שם כל דבר ודבר במקומו: החזיר את הוורד למשוכה והשיב את הציפור לענף". מתוך הספר "גן על יד הים".

וגם זה היה:

עשינו הליכה ביער. עשינו קניות בסופר המקומי. שלוש פעמים העירו לנו. פעם אחת הפרופסור (כך הוא הציג את עצמו), אב המשפחה מהבית השני. הוא לא אהב כלבים. פעם שנייה הפקחית במכונית שעצרה לידינו. פעם שלישית, אנחנו חושבות, השכן בא להתלונן על האש שהבערנו. כי גם זה עשינו, הבערנו אש במקום המיועד לכך במרפסת האחורית. כיבינו את האש. עשינו הרבה עשן. ראינו את מזג האוור מתחלף, את הרוחות מפסיקות, האוויר נעמד, חזינו בבוא היתושים. נעקצנו. בעלות הכלבים נאבקו בפרעושים. ראינו את הים מתחת לשמים אפורים וראינו את הים מתחת לשמים כחולים וביום האחרון, ביום בו נסענו בחזרה, היה ממש חמים ובמכונית חזרה אל העיר לבשנו כולנו חולצות קצרות.

תמונת שקיעה. "כשהייתי קטן הייתי מתיישב לפני פרח ומחכה שהוא ייפתח" מספר הגנן על עצמו.

שיטוטים

לפני שבועיים נפגשתי עם חברה ישראלית שחיה בפריז. קבענו לשיטוט. נפגשנו בבית קפה בין הבית שלי והדירה בה היא התגוררה, בלב פרנצלאוורברג, והמשכנו משם. טיילנו באזור Helmholtzplatz, הלכנו לאורך דנציגר שטרסה, ירדנו בשונהאוזראלי והגענו אל רוזה לוקסנבורג פלאץ, משם המשכנו אל תוך אזור התיירות המפונפן של מיטטא, לינדן שטרסה, אוגוסט שטרסה, הבית של סבתא, פסל השולחן ההפוך, גרטן שטרסה והבריכה היפה בתבל, אינוואלידן שטרסה ובית הקברות המהמם בתבל

הראתי לה את ברלין שלי. אני חושבת שזה עבד. שהיא התרשמה. שבתחרות הקטנה שלא דיברנו עליה בכלל, בין פריז וברלין, הצלחתי להראות את העליונות החד משמעית של ברלין. או משהו כזה. ובסוף, לקראת פרידה, או אולי זה היה כבר אחרי פרידה, במייל או מסרון, היא העירה שהעיר באמת נפלאה אבל מזג האוויר שלה נוראי. הרבה יותר גרוע מפריז. האין קיץ הזה. הגשם. הרבה יותר גרוע מפריז.

תמונות משיטוט בבית הקברות

ישר נזעקתי ויצאתי להגנת העיר ואמרתי שקיץ גרוע זה חלק מהקסם של אירופה ושככה זה כאן, זה לא באמת קיץ גרוע, כל הקיצים כאלה, אפרורים ורטובים. אמרתי והאמנתי בזה. ומאז עברו עוד ימים של קיץ, ימים של אוגוסט, וגם הם היו קרירים ואפורים ורטובים, ואני מוכנה להודות: אפילו בשביל אירופה ואפילו בשביל ברלין הקיץ הזה הוא חרא של קיץ. אפור ורטוב וגשום. חשבתי לכתוב פוסט שלם על מזג האוויר. לא מקורי במיוחד, אבל כן רלוונטי. הקיץ הזה באמת שחון. ואין לי שום נושא אחר שבוער בי לכתוב עליו. ההפך. בוער בי לא להתייחס לסערה הנוכחית סביב ישראלים בברלין, והדרך הכי טובה לא להתחייס למשהו זה לדבר על מזג האוויר.

ואז קמתי הבוקר והשמים כחולים והשמש מאירה ואמור להיות 26 מעלות היום, שזה קרוב למושלם, ולי הלך הנושא לכתוב עליו.

***

חברה שלי נוסעת בשבוע הבא לפולין. חברה מישראל, נוסעת להשתתף באירוע תרבותי בפולין. כמה ימים לפני הנסיעה, כך סיפרה, היא קיבלה טלפון מאחד המארגנים.

יש לי בשורות רעות, הוא אמר לה, מזג האוויר קשה.

באמת, היא שאלה, חם מאוד?

לא, הוא אמר, בדיוק ההפך. קר וגשום. אין קיץ.

גם זה בבית הקברות

***

החברה מפריז חוזרת אל ישראל עוד כמה חודשים. אחרי ארבע וחצי שנים. היא שמחה לחזור. כל פעם שאני שומעת על מישהו שחוזר אל ישראל אני חושבת על זה. אני רוצה לחזור? אני לא רוצה? כל פעם שמגיע התור שלי לביקור במשרד הזרים, מגיע המועד, אני חושבת על זה. להאריך את השהות שלי כאן? היה לי מספיק?

שאלת הלחזור / לא לחזור היא חלק מהאוויר שאני נושמת מאז שאני לא בישראל. לפעמים יותר, לפעמים פחות, תמיד שם. מרחפת מעל הראש. כמו השפיץ של אלכסנדרפלאץ. כמו צלילי הפעמונים שעולים מציוןקירץ כמה פעמים ביום. אחרי כמה זמן מתרגלים לזה כל כך שלא שמים לב שזה שם. שזה קורה.

הביקור האחרון שלי בישראל, סוף מאי – תחילת יוני, היה נפלא. כלומר, הוא היה כמו כל ביקור אחר, עליות ומורדות ותלוליות ופיתולים, אבל הרגשתי נהדר. רוב הזמן היה לי מצב רוח טוב. הייתי שמחה. סיפרתי על זה לחברה בברלין. סיפרתי לה שהיה לי טוב בתל אביב. אז היא שאלה אותי אם היה כזה טוב שזה עשה לי מחשבות על לחזור.

וגם זה בבית הקברות

שאלת ה"איפה" נמצאת בקצה המוח הרבה מהזמן. כשטוב כאן. כשנעים שם. אחרי שעזבתי פעם אחת האפשרות לעזוב היא ראלית. זמינה. תמיד ולעד ברשימת האפשרויות. אחרי שעזבתי פעם אחת גיליתי שיש לי רשימת עם אפשרויות. אומרים לי, וותיקים להגירה, חברים שחיים כאן מעל עשור, שזה משתנה, עם הזמן, זה עובר. שאלת האיפה נעלמת. מפסיקה להעסיק. אומרים לי שזה קורה אחרי עשר שנים בגולה. אני עוד לא שם.

לחברה ששאלה אותי עם הביקור המוצלח בישראל עורר אצלי שאלות בנוגע לחזרה, אמרתי שלא. זה לא העסיק אותי. השאלה הזאת, הספציפיצית, של לחזור או לא, לא העסיקה אותי. שאולי בגלל זה כל כך נהנתי. כי לא הוטרדתי משאלות לגבי העתיד. החיים. המעברים. מי אני ומה אני. כבר כמה זמן שהשאלה לא מעסיקה אותי. אני לא יודעת למה. אני פשוט לא חושבת על זה. אבל יש תאריך תפוגה להפוגה הזאת. בפברואר אני צריכה להגיע שוב למשרד הזרים. עד אז, שקט. אני חושבת שחלק מהיכולת שלי לשמוח, להנות ביומיום, להנות ממה שיש, זה לא להתעסק בשאלת האיפה ולאן. אני חושבת שאני שמחה יותר כשזה לא מעסיק אותי. שחלק מהמשמעות של שמחה, של להיות שמחה, זה לא להתעסק בסוגיה הזאת.

***

עברו שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה, ואני, שוב, צריכה להסתפר. ואין אין אין לי מושג לאן ללכת. עיר כל כך גדולה, ואני לא יודעת איך להסתפר בה. להסתפר ולצאת מרוצה. מה עושים? אני עוברת ליד מספרות ומציצה פנימה ומסתכלת על התספרות של הספרים. אני שואלת ומנדנדת לכל מכרי. מבקשת המלצות. כיווני דרך. לא על מספרות, מזה כבר התייאשתי, תראו לי אנשים שמסופרים כראוי, אני אומרת. אני עושה חיפושים על הקבוצות השונות של ישראלים בברלין, מחפשת המלצות. העברתי שעות ב toytown. יש שם שרשורים ארוכים ומלאי יאוש בנושא של מספרות וספרים וספריות בברלין. שם מצאתי, סוף סוף, את הגדרת הבעיה. They dont do layers. שנים שאני מחפשת את המילים, ושם, בפורומים של toytown, מצאתי אותם. שכבות. זה כל העניין. שכבות ודירוגים. המקומיים לא עושים את זה. הם חותכים ישר. לא מדרגים. חותכים. אבל למה למה למה הם לא עושים את זה?

אין לתאר את היאוש.

וגם זה בבית הקברות

***

אז מזג האוויר מהמם, רוב הזמן. אפור וקריר וגשום. כשלא גשום מהמם. כשגשום אני בבית. גם לא נורא. מעדיפה קיץ ברלינאי עלוב על קיץ תל אביבי סטנדרטי. כשלא יורד גשם נעים לשוטט בחוץ. ואני משוטטת. השבוע גיליתי בית קברות חדש. כמה בתי קברות יש בעיר הזאת, וכמה עומק יש לה, כמה עושר. בית קברות חדש (עבורי) במרחק הליכה מהבית שלי. הליכה ארוכה ונמרצת, אבל עדיין, מרחק סביר להלכנים עירוניים.

הבית הקברות שגיליתי, Dorotheenstadt Friedhof II, הוא מהצד השני של הגשר הסגור. ראיתי אותו בשיטוטים של מסביב אל הגשר. השבוע, לראשונה, נכנסתי. כל כל יפה. מקומות כל כך יפים, בתי הקברות בברלין. פארקים קטנים, איים של ירוק, בתוך העיר, בין הבתים ובתי הקפה. בלי טכס בישבן. בתוך החיים. אחרי שטיילתי בו וצילמתי בו חזרתי הביתה ופתחתי את המחשב וגיגלתי אותו וקראתי עליו. מסתבר שכבר הייתי בו, כשהלכתי לבקר את הקבר של ברכט, רק שנכנסתי אליו ממקום אחר, מכניסה אחרת, ולא זיהיתי ולא קישרתי בין בית הקברות שליד הגשר המת ובית הקברות של ברכט. ואני חיה כאן ארבע וחצי שנים. וזה הכל בשכונה שלי.

קברים בלי חלקות. גם זה בבית הקברות

Reservierung. גם זה בבית הקברות

 

בדרך כל בשר

לפני כמה שבועות הלכתי באחד מאלפי מסלולי ההליכה הקבועים שלי, היומיומיים, ובאותו היום המסלול לקח אותי דרך מאוורפארק. רק שבאותו היום מאוורפארק לא היהמאוורפארק. באותו היום מאוורפארק נראה כאילו התחפש לפארק הירקון בבוקר ההופעה של מדונה. במרכז הדשא הדל של מאוורפארק ניצבה במה מוקפת עמודי תאורה, מוקפת במשאיות ממותגות הרץ, שם גם הן עומדות על הדשא, ממש ממול המדרגות, איפה שעושים את הקריוקי כל יום ראשון.

רק שבמאוורפארק לא עושים הופעות. הוא לא פארק הירקון. מאוורפארק הוא קטן. במונחים של ברלין בכלל לא מגיע לו התואר פארק. חתיכת דשא, מדרגות-מושבים בסגנון אמפי קיסריה רק הרבה פחות, שביל להולכי רגל ורוכבי אופניים. פארקון. פצפון. לא פארק של הופעות. הקריוקי בימי ראשון, זה הקטע שלו, ועל הקטע הזה הוא נכנס לכל מדריכי התיירים שבעולם. שוק יד שנייה ביום ראשון פלוס קריוקי. זה מאוורפארק. זה היה מאוורפארק עד אותו היום בו החליט מי שהחליט לקיים בו פסטיבל מוסיקה אלקטרונית.

מאוורפארק. מיקסום. מיקסום שיא

מאוורפארק

מיקסום, היה כתוב על העננים מעל מאוורפארק באותו היום, וגם על מעט הדשא שנותר חשוף מתחת לבמה ולמתקנים השונים, מעל המכוניות הממותגות שחנו על הדשא, על הבמה, על מתקני התאורה. מיקסום. ככה ממקסממים משהו. ככה נראה מיקסום.

מִיקְסוּם – זכר. הבאה לתוצאה המרבית האפשרית.

וזה לא הקיץ. זה לא רק הקיץ. זה גם הקיץ אבל לא רק. אני מכירה את הקיץ בברלין. זה הקיץ החמישי שלי כאן ואני כבר מכירה את הפרוטוקול. בקיץ ברלין מתנפחת. מתרחבת. כמו ספוג, מתרחבת וסופגת, אנשים, אירועים, התרחשויות. רוח של צהלה מתמשכת. בקיץ ברלין נהיית יותר עצמה. יותר ברלין. המקסימום של עצמה. הקיץ בברלין הוא מיקסום של ברלין. מיקסום של החוויה הברלינאית.

פעם, כלומר לפני חמש שנים, וגם לפני ארבע, ושלוש, ואולי אפילו שנתיים, לא היו שלטי חוצות בברלין. ולא פרסומות. המרחב הציבורי היה לא ממותג. לא עוד

השבוע נתקלתי בפקק תנועה אנושי על Invalidenstraße. נכנסתי אל הרחוב מכיוון Veteranenstraße ולא הצלחתי להתקדם. לא יכלותי להיכנס אל קצת ההליכה המהיר שלי. הייתי בדרכי לשום מקום, רק ללכת, רציתי לצעוד על המרחבים הפנויים של Invalidenstraße, אבל לא מרחבים ולא פנויים. הרחוב היה צפוף מרוב אנשים ואני נעצרתי ופילבלתי בעינים שלי, כמטאפורה – ככה הרגשתי שאני אמורה לעשות – וחשבתי שזאת הפעם הראשונה שצפוף לי על הרחובות של ברלין וכמה שהעיר השתנתה. כמה שהעיר משתנה.

קבוצות של רוכבי אופניים מזגזגים בנסיעה הססנית אחרי המדריך שלהם ברחובות הקטנים לאורך קו החומה לשעבר. תיירים רוכנים מעל המרצפות המוזהבות לאורך RosenthalerStraße, זוג ישראלים שיצא, מלא בחבילות, מהחנות של מוג'י ליד האקשה מרקט, ואני שומעת אותם מתכננים את המשך היום שלהם: ביקור בבית חרושת לסבונים שהציל הרבה יהודים בזמנו, הרי זה ממש פה ליד, רק לחצות את הרחוב.

אין כמו ברלין באטרקציות תיירותיות. אין כמו ברלין באסונות. ואין כמו ברלין לחשוף את הקשר ההדוק בין השניים. אתמול הלכתי על BernauerStraße, מולי נסעה, על המדרכה, ריקשה של אופניים. והיה חם. הנהג הזיע, ופידל, ותוך כדי שהוא מזיע ומפדל שמעתי אותו מסביר שכאן, כאן בדיוק, והוא הצביע עלי כשהוא אמר את זה, עברה החומה, ואנשים מצד אחד לא יכלו לחצות לצד השני. כאן בדיוק.

ועכשו הן בכל מקום. הפרסומות. המרחב הציבורי מלא בהן

האסונות של העבר, הטרגדיות, הדברים הנוראיים, הם האטרקציות התיירותיות של היום. לפני שנתיים הייתי לכמה ימים תיירת באמסטרדם. שני תורים אני זוכרת, את התור לבית אנה פרנק ואת התור לצפייה בחלון ראווה בו ישבו שתי נשים ערומות.

הנה העתיד של ישראל. ככה זה יראה. אני לא יודעת איך יסתיים הסכסוך, לאן זה יגיע, כמה נמוך וכמה נורא עוד יהיה. אבל יום אחד, אי שם בעתיד הרחוק, יום אחד כל הזוועות האלה – החומה, האוטובוסים המתפוצצים, הילדים הנשרפים, מעברי הגבול והמכלאות והשערים, ובעזרת השם גם ההתנחלויות, כל התפוח והרקב הזה – יום אחד כל זה יהיה אטרקציות לתיירים, נקודות על המפה, תורים מהבוקר המוקדם וכרטיסי כניסה עם הנחות לסטודנטים וגימלאים. כי בסופו של דבר זה הכל כסף. הכל הכל הכל כסף. הכוח המופלא של הקפטיליזים. שום התנהגות אנושית אינה זרה לו. אין התנהגות אנושית שלא מתורגמת, בסופו של דבר, לכסף. רווחים. הוצאות והכנסות. שורה תחתונה.

התיירות מפרנסת את ברלין והתיירות משנה את ברלין והתיירות מרדדת את ברלין לרמה של צ'ק פתוח. כמו שקרה וקורה בכל מקום בעולם השלישי אליו מגיעים מערביים. הם מגיעים בשביל העולם השלישי ובעצם ההגעה שלהם משנים אותו.

תחנות האובאן היפות של ברלין. מכוסות בפרסומות

ואני יודעת שזה לא הקיץ. זה לא רק הקיץ. ברלין משתנה ומהר ובכיוון אחד. כיוון ברור. היא מכפיפה את עצמה למולך אחד. היא מתכופפת בפני המולך היחיד. הקפיטליזים. זה שאין שני לא. אין בלתו. ההצלחה של ברלין משנה אותה. הפופולאריות של ברלין משנה אותה. הבאז החיובי של ברלין מביא להשתנות שלה. אם ברלין לא היתה מקום כה פופולארי, היא לא היתה משנתה כל כך מהר. אם לברלין לא היה באז כה חיובי אני לא הייתי מגיעה אליה. אני והמעבר שלי אל ברלין משנה את ברלין. גלי ההגירה אל ברלין, הגירה של עולם ראשון, הגירה מפונקת, אינדווידואלית, הגירה שמטרתה רק לשפר ולהיטיב את חיי הפרט המהגר, היא שמביאה ומאיצה את השינוי. אנחנו המהגרים מביאים ומאיצים את השינוי.

זה בכל מקום: איפה שפעם היתה חלקה ריקה היום עומדים בתים חדשים. איפה שפעם היה קיר חשוף היום יש שלט חוצות. תחנות האובאן היפות של העיר התכסו בפרסומות. בתוך האובאנים יש פרסומות. בתחנות של הטראם יש פרסומות. המחירים כל הזמן עולים. המחירים של הכל. ידיד, שבשש שנים האחרונות מפעיל חנות תקליטים יד שניה שמקיימת אירועים ויש לה שיש לה קהילה קטנה ועמותה מנהלת, עומד לסגור, כי הוא צריך לעזוב את המקום הנוכחי שלו, בעל הבית העלה את שכר הדירה, והוא מחפש ומחפש ולא מוצא שכירות בעלויות שתאפשר את המשך הפעילות. השבוע הוא שלח אלי לינק של מודעה של חנות ספרים קהילתית שגם היא סוגרת את שעריה. אותו הסיפור. שכר דירה. לא מוצאים מקום שיאפשר את המשך הקיום. ומחיר השנקה האהוב עלי הגיע ל 2.80 יורו. כשאכלתי אותו לראשונה הוא היה 2.40.

ברלין הפכה אטרקטיבית בזכות ההבטחה של חיים אורבניים תוססים בעלוית שפויות. בלי לפשוט את הרגל. בלי להקריב את החיים לטובת הפרנסה. על הרוח הזאת נדדתי אליה אני, ואני לא לבד, אני חלק מתופעה רחבה יותר. ואנחנו, בעצם המעבר שלנו אל העיר, בעצם הבחירה לחיות בה, אנחנו משנים את הד.נ.א שלה, את שורות הקוד שבגללם רצינו להגיע הנה מלכתחילה. בעצם ההגעה וההישתקעות שלנו, הזרים, בברלין, אנחנו משנים את מה שקסם לנו בה. אם כל כך הרבה מהגרי עולם ראשון לא היו בוחרים בברלין כבית, היא לא היתה משתנה. לא ככה. לא כל כך מהר.

זה מפלצתי וזה לא פתיר וזה הקפטיליזים. הכל הכל הכל עובד לטובתו. הכל ותמיד עובד לטובתו.

עוד ועוד פרסומות מכסות את הקירות. והקירות, הם היו יפים יותר קודם

מציאויות חלופיות, יקומים מקבילים

מנותקת

כל ברלין מכוסה דגלים. בוודניג, לאורך אחד ממסלול ההליכה שלי – וזה מסלול שנמנע בכוונה מרחובות מרכזיים, דבק בשוליים, בתוך שכונות, בין בתי מגורים – כל הזמן דגלים דגלים. ממרפסות הבתים ומהחלונות. דגלים של גרמניה אבל גם של עוד ארצות. לפעמים שני דגלים במרפסת. לפעמים דגלים בכל קומה. הכי הרבה דגלי גרמניה.

כשרק חזרתי אל ברלין, אחרי הביקור בתל אביב, כל הדגלים האלה נראו לי כמו המשך טבעי של משהו שלא מדבר אלי. תל אביב מלאה בגדלים של ישראל. על המכוניות, ממרפסות הבתים. ברלין מלאה בדגלים של גרמניה. על המכוניות, ממרפסות הבתים. לא הבנתי למה הדגלים בתל אביב. הרי יום העצמאות עבר כבר, ואיזה עוד סיבה יכלה להיות להציג דגלים חוץ מיום העצמאות. לא הבנתי למה הדגלים בברלין.

אז לא הבנתי. לא התרגשתי מזה. לא הכל אני מבינה. לא הכל אני צריכה להבין. פתאום דגלים. אז בחודשיים האחרונים מסיבות שאני לא מודעת אליהן, אנשים תולים דלגים של הלאום שלהם בחזית הבתים שלהם. או קי. כולם רוצים לאום. כולם לאמוניים. זהו עידן הלאום. הלאומיות מרימה את ראשה. הלאומיות מכה שנית. פנטסטי. ברור שאני לא מבינה. מבחינתי, מכל הדגלים שאחד עשוי להרים מעל לראשו, הלאום הוא הנחות שבהם. אז הנה עוד התנהגות אנושית שאני לא מבינה.

האופק. זה המקום, הגשר, אליו אני הולכת כשאני מתגעגעת לים. לאופק הפתוח

אבל אז נפגשתי עם חברה לכוס קפה והרצתי בפניה את תיאורית עליית-הלאום-לנוכח-ריבוי-דגלי-הלאום-במרחב -העירוני שלי. היא הקשיבה בחן ואז אמרה שכן, אולי, אבל אולי זה פשוט קשור ליורו שמתנהל ממש עכשו. ממש בימים אלו.

המממ. היורו. ממש עכשו. באמת? איפה? באיזה יקום חלופי זה מתרחש?

אני מחבבת את הסבר היורו. זה אומר שעוד שבוע שבועיים, כשהאירוע יגמר, גם הדגלים יעלמו. זה לא מסביר את הדגלים בתל אביב. ישראל לא ביורו. אבל זה כן מסביר את הדגלים בוודינג. יותר מהכל שיעשעה אותי ההבנה של עומק הניתוק שלי עצמי. היכולת שלי להסתובב בעיר הזאת, ברחובות האלה, ולהרגיש נוח, להרגיש טוב, ולא לדעת בכלל על האירוע המרכזי שמסעיר את תושבי העיר הזאת, הרחובות האלה. הגירה היא, גם, מילה אחרת לניתוק.

יקומים מקבילים

כשהייתי בישראל נפגשתי עם דוד שלי. איש בן 70 פלוס, חבר קיבוץ כל חייו, פעיל פוליטית, חבר מפלגת העבודה לדורותיה. שאלתי אותו, דוד, מה שלומך? הוא התיישב על הכסא שהנחנו לפניו, נאנח עמוקות, ואמר לי: אני מאוד מוטרד מהמצב באירופה. מאוד מוטרד.

השבוע בשיחת טלפון עם אמא שלי היא שאלה אותי עם יש איזה הופעה שאני הולכת אליה בקרוב. אמרתי לה שכן, ועוד איך, אני הולכת להופעה של בק. אני לא מכירה בק, היא אמרה, ואז הוסיפה שהרבה אמנים מגיעים השנה להופעות בארץ, ושיש הרבה שמחה סביב זה. ביונסה למשל מגיעה, היא אמרה לי. ביונסה מופיעה בברלין? היא שאלה. אמרתי לה שכן, ביונסה מופיעה גם בברלין, מן הסתם, אבל אני אין לי שום עניין בביונסה, יש לי עניין בבק, והוא גדול כמו ביונסה, בחיי, אפילו יותר. אבל אמא אמרה שהיא לא שמעה על בק. אז אמרתי לה שאולי היא לא שמעה עליו כי הוא לא מגיע לישראל, ובישראל שומעים רק על מי שמגיע לישראל.

יש חיים בוודניג! לא רק דגלים

כמה שעות אחר כך קראתי מייל מחברה שכתבה בו, בין השאר, שהיא הולכת לעשות מעשה נורא לא קולי, ושהיא יודעת שזה לא קול מצידה, אבל היא לא הולכת לראות את ההופעה של ביונסה. מזל שזה הגיע במייל. לא ידעתי מה לענות. איך להגיב לזה. באיזה יקום מקביל ללכת להופעה של ביונסה זה קול?

מציאויות חלופיות 

רוב מה שאני יודעת על העולם החיצון בימים אלו מגיע אלי דרך פייסבוק. הפסקתי לגלוש ישירות באתרים של עיתונים. אני יודעת על מה שצף בפיד שלי. זה יוצר תמונה מעוותת לחלוטין על העולם. גם כי ההגיון הבסיסי של האלגוריתם הוא להביא אל הפיד שלי את הסיפורים שאני רוצה לקרוא. התפקיד שלו זה לגרום לי להישאר כמה שיותר זמן באתר. אז הוא ממלא אותי בסיפורים של שמאלנים. סיפורים שאנשי שמאל מצאו לנכון להציף. וגם כי את כל הסיפורים האלה אני צורכת דרך תיווך כפול. של כותב הידיעה ושל מפיץ הידיעה.

למשל, על אירוע הירי שהיה בעיר קטנה ליד פרנקפורט שמעתי בפעם הראשונה דרך פוסט בפיד שפרסמה ישראלית החיה בברלין ובו כתבה שמפיקות חדשות מישראל יצרו אתה קשה בחיפוש אחרי ישראלים שחיים בעיר הקטנה שליד פרנקפורט שבה היה אירוע הירי ורוצים להתראיין על הנושא. אחר כך התברר שאירוע הירי הזה לא מעניין בעליל, היורה לא מוסלמי ואין הרוגים. לא סיפור. מעניין עם המפיקות הצליחו לאתר ישראלי בעיר הזאת. מן הסתם כן. הרי יש ישראלים בכל מקום.

מצאתי ברחוב.

אמא שלי חזרה במטיול בגיאוגריה. היא סיפרה לי שבטביליסי, הבירה, יש חנויות עם כיתוב בעברית בחלון הראווה ומסעדות עם תפריט מתורגם לעברית ויש מוכרים ונותני שירותים שיודעים קצת עברית ושומעים עברית ברחוב. חברה אחרת חזרה מחופשה בסלובניה. החלפנו רשמים במסנג'ר. היא כתבה (על סלובניה): הם מטורפים על ישראל, דגלי ישראל לצד דגלי גרמניה וצרפת ואנגליה…ברושורים בעברית. מדינה יפהפה…".

הלאום מנצח

אתמול הפיד שלי התמלא ב – Brexit. לראשונה. כלומר היה קצת brexit לפני ההצבעה, אבל ממש קצת. עקבתי אחרי הנושא מרחוק. לא הבנתי באמת, לעומק, למה הבריטים רוצים או שוקלים לעזוב את האיחוד ולא נכנסתי לזה. זה עניין אותי במידה. סיקרן אותי קצת. לא יותר. לא חוויתי את זה כמשהו שמעסיק את הסביבה שלי. לא חוויתי את זה בתור משהו שיש לו השפעה ישירה עלי.

עד אתמול בבוקר. אז התמלא הפיד שלי בפוסטים של הלם, אבל, כעס, עלבון. בבת אחת זה נהייה אירוע אישי. בבת אחת זה נהייה אירוע רלוונטי. אירוע מקומי. הפתיעה אותי התגובה הרגשית של חברי פייסבוק הגרמניים שלי. הם כותבים כאילו זה ממש משהו שקורה להם, בחיים שלהם! מעבר להלם ולהפתעה, הפוסטים שקראתי מלאים בעצב, בכעס, בתחושת עלבון.

פריחה של קיץ. טבע עירוני

ואני מבינה, אני מבינה שאני לא  חלק. אני לא שותפה. אני מסתכלת על הדברים מהצד. אין לי אין המטען הרגשי שלהם יש. אני מופתעת מההחלטה הבריטית, אבל לא נעלבת ממנה. אני עוקבת ורואה שהפאונד צונח והשווקים קורסים ומבינה שזה לא היה אירוע רק בפייסבוק, שזה אירוע בעולם, אבל זה לא מוציא ממני תגובה רגשית. הלב שלי לא זז. זה הכל תיאוריה עבורי. ואני מבינה שעבור השכנים שלי, לדוגמא, או חברים לעבודה, זה לא תיאוריה, זה משהו נוראי שקרה להם פתאום באמצע השוטף. ואני מרגישה עד כמה אני מנותקת. עד כמה אני חיה בבועה.

וגם זה

הייתי בהופעה של בק. ההופעה היתה אמורה להתקיים בציטדלה ואני נשבעתי לעצמי, אחרי ההופעה של ביורק לפני שנה שהיתה שם, שאני שוב לא הולכת להופעות בציטדלה. נמאס לי מהמרחק, מהנסיעה חזרה הביתה ב U7 מפוצץ ומזיע, מריח הנקנקיות ואווירת הפסטיבל, מדוכני המזון והשירותים הכימיים. נמאס לי מציטדלה. אבל אז פורסם שבק מגיע, ובק הוא בק.

בק הוא האמן הגדול האחרון שמאוד מאוד רציתי לראות וטרם ראיתי. האחרון ברשימה שלי. אמן שבאמת השפיע עלי, שהמוסיקה שלו שימשה לי לפס קול לאורך החיים. רק בק נשאר ברשימה שלי, רשימת האמנים שאני חייבת לראות טרם מותי וכ'ו. והנה הוא מגיע. קניתי כרטיס.

ואז התגלה בפני האלוהים ובק לא מכר מספיק כרטיסים וההופעה עברה לקולומיבאןהלה. אולם שיכול לאכלס עד 3500 אנשים. היה נפלא. בק נראה לגמרי כמו בק. נבעך בלי גיל בחליפת אברך וחולצה פרחונית. הוא לא הוריד את הכובע כל ההופעה.

בק. הוא לא הוריד את הכובע כל ההופעה. היה מאוד חם

מרסיי-בריסל-ברלין. לבקר באירופה מתוך אירופה

חזרתי ממרסיי אל ברלין דרך בריסל. זאת היתה הפעם הראשונה שלי בבריסל. ביליתי שעה וחצי בהליכה בדיוטיפרי הענק שלהם. את מרסיי יצאנו בשש בבוקר. הגענו אל הדיוטיפרי של מרסיי בסוף הלילה והכל היה סגור וראינו את המקום מתעורר ונפתח. הדיוטיפרי של מרסיי לא משהו מבחינת היצע והוא גם הולך לישון בלילה. ציינו לעצמנו שרק בישראל יש דיוטיפרי שלא הולך לישון אף פעם.

אל הדיוטיפרי של בריסל הגעתי באמצע היום והוא היה מלא. זה דיוטיפרי ענק, מרווח ומלא באפשרויות קנייה של מותגים ידועים. יש בו מעט חדרי שירותים והם קטנים וצפופים ומרוחקים זה מזה. בחדרי השירותים של הנשים היה תור וריח לא נעים. כל מקומות הואכל היו מלאים ועמדתי בתור כדי לקנות קפה וקוראסון. הדיוטיפרי הוא גם שיקוף של המקום, הארץ, בו הוא ממוקם. הדיוטיפרי של בריסל מתוכנן לקניות מאסיביות, לא להירגעות. בריסל היא צומת מרכזית בעניין של החלפת טיסות ומעברים. הרבה נוחתים שם כמוני, כדי לעשות כלום, והדיוטיפרי הוא התוכן היחיד.

ה – view מחלון העישון בבית הזמני במרסיי

בבריסל עליתי על טיסה של אייר בריסל לברלין. המטוס היה יותר מחצי ריק וישבתי לבד בשורה של 3 כסאות. לטיסה היתה קפטנית ואת הנחיות הבטחון אמרו בשפה שאני לא מבינה אבל זה לא משנה, זה לגמרי אוניברסאלי. בכל הטיסות ובכל השפות אומרים את אותו הדבר. לכבות מכשירים אלקטרונים. להישאר חגורים. הטיסה הזו היא טיסה ללא עישון. למה הם ממשיכים להגיד את זה? מתי בפעם האחרונה היה כן מותר לעשן בטיסות? למה מייצרים מטוסים חדשים עם הסימן אסור לעשן מוטבע בהם? זה כאילו הזמן קפא שם אצלם, אצלי ייצרני המטוסים וכותבי הטקסטים של הקפטנים. ולמה, בעצם, צריך לעבור בבריסל כדי להגיד ממרסיי לברלין? אין שום דבר הגיוני באופן בו מתנהל עולם הטיסות.

כשאני מגיעה למקום חדש המוח שלי נכנס למוד של השוואה. אני יודעת שאסור להשוות וכל זה, אבל הנטייה הראשונה של המוח שלי כשהוא נפגש עם משהו חדש זה לחפש נקודות אחיזה. להשוות. לפני שעברתי לחיות בברלין הייתי משווה כל מקום חדש אל מול ישראל. עכשו נוספו לי נקודות על המפה. אני משווה אל מול ברלין, אל מול ישראל.

זה כל כך נעים לטוס בטיסה ריקה

הטראם במרסיי חדש מזה של ברלין. לקרונות יש צורה של חללית ובפנים חלונות כחולים, נגד השמש.

האור של מרסיי מזכיר את תל אביב. לברלין אור טוב יותר. הכל מצטלם יפה באור של ברלין. אין דודי שמש על הגגות במרסיי וכן יש ארובות ובחוץ 34 מעלות. מרסיי חושבת שהיא באירופה ומרגישה כמו תל אביב. בקופנהגן יש יותר אופניים מאשר בברלין ויותר שבילי אופניים ורוכבים על אופניים. במרסיי יש יותר גרפיטי מאשר בברלין והוא נגיש, נמוך, בקיר מולי, בעוד שבברלין הוא לרוב גובה ומרוחק. בלונדון התחתית הכי צפופה ואין טראמים. בלונדון וקומפנהגן יש שיטת כירטוס דומה לתחבורה הציבורית. במרסיי כרטיס מחזיק רק לשעה. בברלין שעתיים. אני יכלה להמשיך ככה כל היום, אבל מה זה נותן?

תמונת פרידה ממרסיי. הרחוב בו גרנו

לבקר באירופה מתוך אירופה שינה את האופן בו אני חווה את אירופה. לפני כן אירופה היתה גוש אחד, אמורפי. עכשו היא מפורקת בתודעה של לחתיכות וליחידות ואני יודעת שיש בתוך הגוש שלה טווח גדול של אפשרויות והבדלים.  קופנהגן היא כמו ברלין אבל יותר. אמסטרדם היא כמו ברלין אבל פחות. לונדון היא לונדון, אחות בכורה לכולם. ברצלונה איפהשהו באמצע. מלגה ואסטפונה בדרום ספרד מזכירות לי את תל אביב יותר מאשר את ברלין.

היופי של מרסיי

המעבר לברלין הרחיב את נקודת המבט שלי. את הטווח שאני מסוגלת לקלוט. זה נתן לי יותר נקודות התייחסות, יותר נקודות השוואה. כאילו יש לי יותר צבעים על המפה, יותר גוונים במפת הצבעים. כאילו התעדנתי ביכולת ההתבוננות שלי. כאילו נוספה לי פרספקטיבה, או הפרספקטיבה שלי התרחבה. האופקים שלי התרחבו. שזה כל העניין בעצם, הרחבת אופקים.

הפגנה בוודינג, ברלין, תמיכה במהגרים או נגד מדיניות ההגירה של אירופה. משהו כזה. גם במרסיי ראיתי הפגנה סביב אותם תכנים. בשני המקרים צילמתי ורצתי הביתה כדי לתרגם לעצמי מה אני רואה. בברלין היו פי מאה יותר שוטרים

בקיבוץ של ילדותי השתמשו בביטוי ״הרחבת אופקים״ כדי לנמק ולהצדיק לימודים אקדמאיים, למשל. מימוש עצמי והרחבת אופקים. ביובל החמישים של הקיבוץ העלו הצגה וכל הילדים של הקיבוץ השתתפו בה. המשפט שלי בהצגה היה: ״גבעת ברנר זה העולם. כל השאר זה חוץ לארץ״. כשבגרתי הקלו קצת על החוקים שהגדירו את תהליך ההצטרפות של הבנים אל הקיבוץ. לפי החוקים שהיו בתוקף בשנים הרלוונטיות אלי כל בן קיבוץ היה רשאי לחיות כמה שנים מחוץ לקיבוץ לפני שנדרש להצטרף לחברות. אמרו על השנים האלה שהן שנות התנסות, שהבנים יחיו קצת במקום אחר ויקבלו פרספקטיבה רחבה יותר ואז יחזרו הביתה, משופרים ובוחרים. בכיתה שלי הרוב בחר לא לחזור.

מתכון מפלסטין. מצאתי במכולת בוודינג. ברור שקניתי

 לפעמים, כשאני נעה בתוך אירופה, מאירופה לאירופה, אני מרגישה כאילו ניצלתי מכת סגורה. לחיות במקום אחר באמת משנה את השקפת העולם. באמת פותח ערוצי חשיבה חדשים. באמת מאפשר לתודעה להתרחב, ולו בקצת. לא פלא שישראל הרשמית שמה על הכוונת את העוזבים אותה. פעם שמעתי שבאוסטרליה מעודדים את הבנים לקחת שנה לטייל בעולם. לפני הלימודים. לפני ההתבגרות. לפני ההתישבות. ככה סתם, כדי שיראו דברים אחרים. מאז שאני חייה בברלין כל המקומות החדשים מתמקמים אצלי על הציר שבין ישראל לברלין. מרסיי יותר קרובה לתל אביב מאשר אל ברלין.

 

שני סיפורים על ברלין ואחד על מרסיי

אני הולכת על קאסטאנייהאללי לכיוון רוזנטאלהרפלאץ. לפני הולכת אשה ודוחפת עגלת תינוק. עוד קצת מלפנינו שיפוצים. בניין מכוסה, מדרכה חסומה, מחסומים וסימנים מאולתרים מכוונים אותנו למעבר צר ובטוח מתחת לבניין. האשה עם העגלה מגיעה לפני. באותה שניה ממש צצה משום מקום אשה שלישית. גם היא עם עגלת תינוק. הן הגיעו אל המעבר הצר והמאולתר באותה שנייה ממש. אני הגעתי אחריהן. ועכשו מה, מה עכשו?

בניין טיפוסי, מרסיי. לכל הדירות בקומה הראשונה יש סורגים. התריסים סגורים. מעקה המרפסות מפורזל ויפה. תכף התמונה תהייה רלוונטית גם לפוסט הזה

מסמרים ונוצות, ציפור שלא עפה. עכשו עומדים ומתנהגים כמו גרמנים. לפעמים זה ממלא אותי יסוריים, לראות את האנשים הטובים האלה מנסים להתנהג כמו שצריך. כמו שלימדו אותם. כמקובל. להיות בסדר. לא לקבל החלטה. העיקר, לא לקבל החלטה. אינשולדיגונג ואינשולדיגונג. תות מיר לייד ותות מיר לייד. ביטטא ביטטא ואינשולדיגונג. אף אחת לא עשתה את הצעד הראשון. אף אחת לא תעשה את הצעד הראשון. הרגשתי איך החיוך שלי מתמצק למסכה קריפית. זוזו כבר בנות נימוסיות! שמישהי תקבל החלטה. הן לא. אני נשברתי. חתכתי ביניהן. פשוט עשיתי את זה. נדחקתי בין שתי הנשים ושתי העגלות. הן לא עשו מקום. פיתלתי את הגוף, זזתי מהר, לחשתי התנצלויות לכל עבר ועברתי ביניהן כמו רוח.

מרסיי. רחובות צרים, גרפיטי מהמם. תכף זה יהיה רלוונטי, בחיי

***

ישיבת מנהלי מוצר. לא כולם הגיעו לחדר. ישיבות אף פעם לא מתחילות בזמן במקום הזה. היינו 3. גרמניה, טורקיה, ישראלית. חיכינו שהישיבה תתחיל. היינו צריכות להעביר את הזמן. הגרמניה פתחה בשיחה. היא סיפרה לנו שהיא ובן זוגה ביטלו את החופשה המתוכננת שלהם ביוון. זה לא הזמן לנסוע ליוון, היא אמרה. זה בדיוק הזמן, אמרתי לה אני, זה בדיוק הזמן לנסוע ליוון. הם צרכים את הכסף של התיירים. זה בדיוק הזמן. לא לגרמנים, היא התעקשה, זה לא זמן לגרמנים לנסוע ליוון, שונאים אותנו שם, אני לא רוצה להיקלע לתוך המון זועם, היא אמרה, עוד יעשו בנו לינץ. היתה שתיקה קצרה ואז היא הוסיפה, שונאים את הגרמנים בכל העולם.

מרסיי. צפוף וצר ודחוק וכל שטח מנוצל עד למיקסום

אבל למה, שאלה אותה הטורקיה, למה את חושבת ששונאים את הגרמנים בכל העולם?. כי התחלנו שתי מלחמות עולם, ענתה הגרמניה. אה, זה נכון, אמרה הטורקיה והיה רגע של שקט. ואז היא אמרה, ופניה אורו, גם אותנו שונאים בכל העולם, את הטורקים, היא אמרה. ואז אני אמרתי, נו שוין, אני מישראל, גם אותנו שונאים בכל העולם. הגרמניה לא צחקה. פניה לא זזו. עוד אנשים נכנסו אל החדר. הישבה התחילה.

מרסיי. הרחובות צרים ונגמרים ברחובות אחרים. גרפיטי בכל מקום. אוכלים על הרחוב.

***

ועכשו מה, מה עכשו? מסמרים ונוצות. אני כותבת את הפוסט הזה במטבח של אנשים זרים בדירה במרכז מרסיי. 34 מעלות בצל ואני כותבת ומזיעה. בברלין פחות מעשרים מעלות. אני מקווה שהם, הזוג ממרסי שמתארח אצלי, מסתדרים עם המקינטה. אני לא מסתדרת עם מכונת הקפה שלהם. קפסולות. לא יודעת לתפעל. הלכתי לסופר הקרוב כדי לקנות לי קפה פשוט וגיליתי שקפסולות זה העניין כאן. מדפים שלמים של קפה בקפסולות. קניתי נס קפה והוא דוחה. לא מבינה איך אנשים שותים את זה כל החיים שלהם. תכף אצא החוצה לחפש קפה ברחוב.

מרסיי, צבעוניות אנושית מרהיבה. (mitte זה לא בכלל).

במרסי הרחובות צרים והמכוניות חונות משני הצדדים של הרחוב חצי על המדרכה וחצי על הכביש והמדרכות שבורות ומשובשות ומלאות חורים מסתוריים וקקה של כלבים. לבתים יש חלונות גבוהים וצרים עם תריסים מעץ ובצהריים כל התריסים סגורים. בכל הקומות התחתונות מותקנים סורגים מחודדים שנראים כמו חניתות ולבתים יש צבע של זמן עבר. הרבה רחובות נחסמים בקצה שלהם על ידי רחובות אחרים. מהרחובות שכן פתוחים אפשר לראות את הים, או את ההרים. לכל הבתים ברחוב יש גובה אחר. הירידות תלולות והעליות קשות וברחבי העיר מפוזרים מתקנים להשכרת אופניים אבל לא ראיתי אף אחד נוסע על אופניים. יש תחתית ויש אוטובוסים ויש טראם ולטראם יש צורה חללית מבחוץ ובפנים יש מזגן וחלונות כחולים.

מרסיי. פעם, לפני שנים, חשבתי שאם אהגר יום אחד זה יהיה רק לארץ ים תיכונית. זה לא מה שקרה

במרסי אני מרגישה את הרוח הים תיכונית כאילו היא דבר אמיתי, ממשי, עם ריח וצורה ותוכן. משהו שאפשר להצביע עליו. פריחה של הרדופים ועצי פיקוס והאוויר ספוג לחות מלוחה ומדרכות שפולטות ריח שתן. האור חיוור ובהיר וקשה בעינים. כלום לא מצטלם יפה באור הזה. יש ים אבל אין חופים. המרינה מפוצצת. בבתים אין מזגנים ועל הגגות אין דודי שמש אבל יש מכסים של ארובות. מרסיי מתנדנדת. על התפר בין אירופה למזרח התיכון.

מרסיי. כל העיר גרפיטי. צבעוני, עז, שמח, בוטה.

מרסיי מזכירה לי מקומות בהם לא הייתי. קפריסין, יוון, טורקיה, הדרום של ספרד, הדרום של איטליה. מקומות שנשחקים תחת רוחות הים. רחובות צרים. מדרכות שבורות. כביסה תלויה ליבוש מחוץ לבתים, מתנפנפת ברוח. כמו חלום שהיה לי פעם ושכחתי ממנו. אגם הים התיכון. ההיתכנות של ישראל להתקיים במרחב הגיאוגראפי שלה. עוד אפשרות לחיים שדחינו. דרך בה לא הלכנו. על הקרמיקה במטבח איורים של תפוזים.

מרסיי

קיץ, דם נשפך

קיץ בברלין. כל יום מזג אוויר אחר. במהלך היום מזג האוויר משתנה בקיצוניות. לפעמים ביותר מעשר מעלות ביום. בבקרים קר. טמפרטורות חד ספרתיות. שיא החום מגיע בשש בערב. היום צפויות להיות 23 מעלות. כרגע 8. השמים כחולים. גם זה יכול להשתנות בכל רגע. זה יום טיפוסי.

קיץ בברלין. הגינה. תרבות של פארקים וגינות. לפני שהגעתי הנה לא ידעתי שיש דבר כזה, תרבות של פארקים. זה נהדר. זה כל הקסם

האור נמשך עד 10 בלילה. הוא הכי יפה בשעה האחרונה שלו, אחרי שהשמש שוקעת. אין חושך מלא. בארבע בבוקר מתחילה הזריחה, ארבע וחצי אור יום. כל היום אני בודקת את אפליקציית מזג האוויר. נדמה לי שיותר מאשר בחורף. נדמה לי שאצלם רבים זה ככה.

עברנו כבר גל חום אחד. גל חום זה לא נעים. במשרד הכי קשה. חם ואין מצוא ואין הקלה. כשהתחילו הטמפרטורות לעלות הביאו לנו מאווררים חדשים. זה הקיץ הרביעי שלי כאן. כל קיץ במשרדים אחרים. כל קיץ מאווררים חדשים. לאן הולכים המאווררים אחרי שהקיץ נגמר?

מאווררים מגל החום האחרון. כל גל חום מביא לגל של רכישת מאווררים. לאן הם הולכים אחרי שגל החום עובר?

מאוורר במשרד מהעבר, גל חום מהעבר. מאוורר עם סטייל. עושה רוח, לא קרירות, אני רוצה להגיד להם. אבל מה זה יעזור

אם הטמפרטורות בעשר בבוקר עוברות את ה – 30 מעלות אין בית ספר, כך שמעתי. עבודה יש. שיא גל החום היה בסוף השבוע הקודם. הרחובות היו ריקים. כולם ברחו לאגמים או התחבאו בצל של הבתים. שוק יד השנייה בכיכר ליד הבית כן פעל. זה הפתיע אותי. אחר כך הפתיע אותי שאני עוד מופתעת: הגרמנים לא נותנים למזג האוויר לשנות את סדר יומם.

כשלא יכלתי לשבת בבית יותר יצאתי מהבית. חיפשתי צל ושקט. הגינות היו מלאות. הלכתי לבית הקברות החביב עלי. שם תמיד שקט ותמיד מוצל. אנשים הולכים לכל מיני מקומות כדי לברוח קצת. אני הולכת לבית הקברות שבאינוואלידין שטרסה. עבורי זהו מקום שקט ונעים ומטופח ואין בו שום דבר שקשור למוות, לסוף. ישבתי שם על ספסל וחשבתי שכל הגינון הזה נועד בדיוק לזה, לטשטש את הייעוד של המקום, לטשטש את הסוף.

תמונות מגל החום. לא רואים את הגל חום, אבל הוא שם. רובץ. למרות שהוא גל הוא רובץ.

בעבודה שלי אנחנו גרמנים וספרדים ואנגלי וטורקיה וישראלית ומקסיקני ובחור מארגנטיה. הכי הרבה אנחנו מדברים על מזג האוויר. הוא אף פעם לא נכון ואנחנו תמיד מייחלים שהוא יהיה קצת אחר. כולנו בחרנו לחיות כאן. אנחנו מתלוננים קצת ואז קולטים שזה מגוחך ומפסיקים בקצת מבוכה עד ששוב שוכחים ומתלוננים.

***

חזרתי מארוחת צהריים עם מכרה מהעבודה, הגרמניה היחידה בצוות שלנו. בדרך דיברנו על הבדלים תרבותיים ואיך הם באים לידי ביטוי בעבודה. היא האשימה, בעקיפין ובעדינות, את אחד הבחורים שעובדים איתנו באי דיבור אמת. לא בשקר חלילה, אבל בחוסר כנות והסתרה. הוא ספרדי. היא אמרה שזה אולי קשור, שאולי זה ככה אצלם, הם מתנחמדים.

תמונת קיץ. משיטוטי סוף השבוע אחר, לא זה של הגל חום. החיים מתנקזים לסופי השבוע. התמונה היא מבית הקברות. החיים מתנקזים לבית קברות

היא אמרה שגרמנים אף פעם לא מתנחמדים. שהם לא יכלים ככה. הם חייבים לדבר בישירות. Direct היה הביטוי בו השתמשה. היא אמרה שגרמנים הם מאוד direct. היא אמרה שבגלל זה הרבה אירופאים לא אוהבים אותם, כי הם תמיד כאלה ישירים. היא הסבירה שהיא יודעת שאחרים תופסים את זה כחוסר נימוס ואף גסות, אבל שככה זה, אצלם הגרמנים, הם לא יכלים שלא להיות ישירים.

היא אמרה שאין להם ברירה אלה לענות בישירות. שזה מעל לכוחותיהם. שגם אם זה יעלה להם במשהו, בחיים שלהם נניח, שגם אם הם רואים ויודעים שזה מסוכן, הם חייבים לדבר בישירות. blood spill היה הביטוי בו השתמשה, גם אם הם רואים דם שנשפך, הם חייבים להגיד את שלהם בכנות וישירות גמורה. ככה הם.

בשארית הדרך למשרד הרגשתי איך המוח שלי מתנהג בתוך הקרקפת כמו כדור פינג פונג שנזרק על הקיר בחדר אטום וריק. בוינג, בוינג, בוינג. דם נשפך. כנות גמורה. לא יכלים אחרת. יש מצב שאני עוד לא בשלה לשיחות כאלה.

עציץ רחוב מקרי. היופי שלו עצר והצבעוניות העזה שלו גרמו לי להיעצר, להתקרב, להסתכל, להוציא את המצלחמה, לצלם, לעלות לאינסטאגם ולמחזר שוב בפוסט