ביער. בבית. בקור. בשתיקה. בגרמניה. ריטריט ויפסאנה (סיום)

ההתחלה

הדומה, השונה

הסדרי גודל שונים, בישראל הכל גדול יותר. יותר משתתפים, יותר מורים. בריטריט שאני השתתפתי היינו 100 אנשים, אולי קצת יותר, והיו כמה מורים ביחד, ולצידם צוות מארגן, עוזר, מסדר. והיה רוב נשי מובהק, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו, כזה שחייבים, קצת, לתהות עליו ועל הסיבות לו, המון המון נשים, וגם הרבה צעירים, רוב לצעירים, קבוצה הגיל הגדולה ביותר היתה של צעירים, וזה הלך והתמעט ככל שהגיל עלה למעלה.

בגרמניה הקבוצה היתה בערך 40 אנשים ומורה אחד. מספר שווה של נשים וגברים, ופריסת גיל מרתקת: כל קבוצות הגיל. המבוגר ביותר היה כומר בן 86. הוא ישב בכל המדיטציות, לפעמים על כסא, הרבה על הכרית. היו צעירים, שנות העשרים וזה, והיו בכל העשורים, כל קבוצות הגיל. היתה קבוצה מקסימה של נשים בנות 60 פלוס, פנסיונריות. ובעוד שהנשים באירועים כאלה בארץ תמיד נראו לי נזקקות, חלשות, מחפשות (כן, מחפשות בן זוג בייחוד), כאן הן נראו לי עצמאיות, לא מחפשות כלום, כאלה שבאו בשביל עצמן. זאת אני שהשתנתי? זאת נקודת המבט שלי שרואה דברים אחרת?

בישראל את האוכל הכין צוות של מתנדבים שזה היה הריטריט שלו, קוראים לזה "ריטריט התנדבות" או "ריטריט עבודה", אני לא זוכרת בדיוק, וכדי לדרבן אנשים להתנדב מדגישים גם את החשיבות של זה וגם נותנים להם גישה חופשית יותר למורים. בגרמניה היה טבח עם כובע טבח וחולצת טבח לבנה ומדי פעם, בעודי פוסעת מדוד מדוד בחוץ במסגרת מדיטציה בהליכה, קלטתי אותו מעשן מתחת לעץ.

וזה העניין: בישראל, לאורך כל הריטריט ובכל אספקט שלו, היתה אווירה דביקה של חיבוקי-חיבוקי. לדוגמא הפתקים הקטנים עם הסמיילים והלבבות שהציפו את לוח המודעות אחרי כל ארוחה עם מסרים לצוות המטבח: אתם נפלאים! אוכל שהוא אהבה! מרגישים את האהבה באוכל שלכם! וכאלה שטויות (באמת, ויסלחו לי כולם, אבל אולי די? האם אנחנו לא בשלים מספיק להודות שמצרכים טובים חשובים לא פחות, אולי אפילו יותר, מהמנעד הרגשי של המבשלים? אפילו לחומוס יותר חשוב איכות הגרגירים מכמויות האהבה. מתי מתי תעבור השטות הזו מהעולם?). בגרמניה היתה אווירת נו בולשיט. באנו לעבוד.

חדר השינה

שימו לב לחלונות. הם בכל מקום. כמו הקור, שגם הוא בכל מקום

הדיבורים, השיחה

ביום הרביעי היתה לי פגישה אישית עם כריסטופר. One on One, כפי שהוא מכנה אותם. כל יום הוא תלה על לוח המודעות בכניסה ל HALL רשימה של פגישות אישיות, שם ושעה. ככה, פשוט. לא צריך לבקש, לא צריך להירשם. מיוזמתו, כאילו הוא הרוצה בפגישות, כאילו הוא רוצה לפגוש אותנו. בארץ, בין כמויות המתרגלים וריבוי המורים, צריך להירשם כדי להגיע לפגישה אישית. כל מורה תולה פתק עם שעות פנויות, ואנחנו אמורים להירשם. הפגישות עצמן התקיימו על הדשא. נאמר לנו שאם אנחנו רואים מורה, על הדשא, לבדו, זה סימן שיש לו זמן לפגישה אישית אז שנרגיש נוח להצטרף. אני לא הרגשתי נוח להצטרף ולא הרגשתי נוח לבקש פגישה. חשבתי שאין לי נושאים דחופים באמת, שאין לי מה לשאול או להגיד, שעדיף שאפנה את הזמן לאנשים אחרים, אנשים שמתפוצצים מבפנים.

איכשהו בכל הריטריטים שהייתי בישראל, ויפאסנה ואחרים, קצרים יותר, של סופי שבוע, תמיד מלא דיבורים. בריטריט אז חילקו אותנו לקבוצות וכל קבוצה נפגשה כל יום לשעת שיחה עם אחד המורים (שעת כיתה, שעת חברה, שעת שפיכת קרביים). בכל מסגרות הלימוד בהן השתתפתי בארץ היה את הקטע הזה של לתת לכולם לדבר, ולהגיד לנו, לטעון בתוקף אפילו, שזה לימודי, וכולם מרוויחים מזה, מלשמוע את השאלות של אחרים ואת התשובות של המורים, וכמה זה חשוב, השיתוף הזה, שכולם ירגישו נוח לשתף את כולם, לשאול מה שהם רוצים.

ויש שואלים. והשאלות הן תמיד אותן שאלות, חוזרות לעצמן, שאלות שהן קלישאות, שאלות כתה א': מה לעשות כשכואב? מה עושים עם המחשבות? איך שומרים על השקט של הריטריט בבית? ועוד כאלה עמקויות. אני לא מבינה את זה. זה באמת עוזר, לשמוע, שוב ושוב, את השאלות האלה והתשובות האלה? למי זה עוזר? ויותר מכך, לשואלים, הרי כבר טרחתם והגעתם עד הנה, בטח קראתם קצת, פתחתם ספר, משהו. זה באמת השאלה שלכם, מה לעשות עם המחשבות? לא עדיף פשוט לשתוק?

בית ביער

הבית. יש מצב שהנזל וגרטל גם יצאו מהבית. בערך באמצע הריטריט התחלתי למצוא בו גם יופי

בגרמניה כל  זה לא מתקיים. כאן לא בית ספר ואין שעת חברה ואף אחד לא משתף בכלום. והמורה מצידו מקפיד לפגוש את כולם, פגישות קצרות, אישיות, הרחק מהעינים של הקבוצה. לפני הפגישה שלי התרגשתי מאוד. ניסיתי להתכונן, רשמתי לי במחברת נושאים אפשרים לדבר עליהם (אין לי סנגה בברלין, אני לא מצליחה להפסיק את הדיאלוג הכועס בראשי) ואז החלטתי שאין טעם, במילא אני יודעת את התשובות, וסתם חיכיתי לפגישה.

היה מקסים. איכשהו יצא שסיפרתי את כל מה שרלוונטי בחיי (המעבר לברלין, למה ואיך, מה אני עושה בברלין, אולי שווה שכריסטופר יעביר את קבצי האודיו שלו לסאונדקלאוד? בהחלט שווה ואשמח לעזור בכך, הפסקת התרגול ומה עושים, המחשבות הכועסות שלי ומה עושים, הבית הזה, הנזל וגרטל ואיך הכל מתחבר). הכל מתחבר. והכל בראש שלי. והוא הציע, בעדינות, דרכים לפזר את הפקעת, להפריד את החוטים. וחוץ מזה, הוא סיפר, יש לו חבר פסיכואנליטיקן יונגי, שטוען שכל ההנזל וגרטל הזה זה לא שהם נעלמים ביער לעד, בסוף הם פוגשים מישהו, מורה דרך, שמאיר להם את הדרך החוצה, והם רואים את הדרך ורואים את האור וזה בכלל מטאפורה נפלאה לחיפוש רוחני.

באמצע היום החמישי קלטתי ששכחתי את המחברת שלי למעלה בחדר וכל היום לא כתבתי כלום. ואני לא צועקת על עצמי להפסיק לחשוב. אני רק מסיטה מבט. כמו סרט נע: מחשבה, נשימה, מחשבה, נשימה. העינים זזות. הסטה קלה של המבט.

מה שמחזיר אותי לנושא החלונות

חלל המדיטציה בבית ביער

The meditation hall. רואים את החלונות? חלונות גדולים, טובים, חלונות ליער ולאוויר ולחוץ.

היה קר בשבוע של הריטריט, טמפרטורות חד סיפרתיות. בדרך כלל, חלל המדיטציה הוא מקום להתכרבלות. ביום הראשון כל אחד בוחר את המשטח שלו ומתבצר עליו: הכרית הפרטית מהבית, צעיף ובדים אחרים, תומכים לרגלים, מחזק גב, כל אחד והאקססוריז שלו. והחלל נהייה ציבורי ואישי בו זמנית, מכיל את כולנו על ההתעקשויות הקטנות שלנו להציג אחרות ואינדווידאוליות. בזמן הפנוי, כשכולם במקום אחר, חלל המדיטציה נשאר נעים וחמים ומרגיש בטוח, רחמי, ותמיד יהיו כמה, לפעמים גם אני, שישבו שם ברגעים שבין לבין, להמשיך למדוט או סתם לנוח, במילא הכריות והכל שם.

לא כך היה בבית ביער. כל כניסה לחלל המדיטציה הכתה אותי בהלם קור. הבנתי שצריך להתלבש חם כדי לשרוד (בכלל, עוד רגש נחיתות שתקף אותי בעוז היה עניין הלבוש. הם, המקומיים, כל כך הרבה יותר מדוייקים ממני. הם כולם הגיעו מוכנים לכל מצב, לכל מזג אוויר. בכל רגע נתון לבושים בשלוש שכבות של פול אוורים עם רי'צרצים, כאלה שקל להוריד ולהלביש ומאפשרים מלא קומבינציות שונות. אה, והעניין הזה של מכנסי דייגים או שארוולים צבעוניים ובדי כותנה דקים? לא לא, כאן זה אדידס ונורתרן פייס) ולבשתי את הכי טוב שיש לי. ובתור שכבת על לקחתי שמיכת צמר חומה (יש מאגר גדול שרומז שאני לא היחידה עם בעיות קור ולבוש בבית ביער).

ובהישמע הגונג להתחלת ישיבה יש מישהו הדואג לסגור את החלונות ולהרים את החימום, האוויר בחלל נוצץ וקר ואני מתמקמת על הכרית ומתעטפת בטלית. וכמוני כולם (לא כולל דימוי הטלית). זקיפי אדם עטופים בשמיכות צמר חומות. והזמן עובר. אפילו כשיושבים למדיטציה, הזמן עובר. החלל מתחמם. השמיכות נושרות. (כאילו, בלי שנשים לב כי אנחנו במדיטציה ולא זזים עכשו, ועדיין, השמיכות נושרות). השכבה השנייה נושרת. מתפשטים. ב – 45 דקות של מדיטציה עברנו ממזג אוויר של קוטב צפוני לחום של סאונה. אני מזיעה מתחת לחולצה הקצרה שעלי. ואז הגונג. והופ, מישהו על הרגלים, סוגר את החימום ופותח את החלונות. כמו באוטומאט. כל פעם, כל יום, כמה פעמים ביום, עם הישמע הגונג, סוגרים חימום פותחים חלונות ואני נפלטת החוצה כמו באפקט צנטריפוגה. הקור מתפשט כל כל מהר!

השירותים

השירותים. שימו לב לחלונות, אני מבקשת, שימו לב לחלונות. ולחימום שמתחת לחלון גם.

על חלל המדיטציה וויתרתי, לא שהיתה לי ברירה, ישבתי בו באמת רק ברגעים של ישיבה. אבל זה לא נגמר שם, העניין עם החלונות. בחדר שלי, השותפה, כל יום לפני השינה וכיבוי האורות, ואנחנו כבר במיטות (היא בפיגמה!) מתחת לשמיכות, והופ, היא פותחת חלון. למה, בשם אלוהים? ולמה עכשו? לעולם לא אדע. אחרי כמה זמן, דקות, שעות, לא יודעת, נמנמתי, היא סוגרת את החלון. כמו במקצב פנימי שלה. בבוקר, אנחנו קמות, מתארגנות, היא פותחת חלונות, אנחנו בחדר ובחוץ חושך וקר והיא פותחת חלון. נתתי לה, לא התערבתי.

אבל על השירותים התעקשתי. בכל זאת, גם לי צריכה להיות פינה חמה משלי בעולם הזה. גם לי יש קול. בחדר השירותים הקטן, המשותף למספר חדרים, יש חלון ויש גם חימום. וכל פעם שאני נכנסת החימום על אפס והחלון פתוח. מה נהייה אנשים? איך אפשר להשתין בכאלה תנאים? אז כל פעם, כל כניסה לשירותים, ורבותי, נכנסתי הרבה לשירותים (זה קשור לנושא אחר: לתה. כמויות כאלה של תה לא שתיתי מימי. בכל רגע נתון היו במטבח 7 קנקני תה לבחירה: שחור, ירוק, מטנה, לימון, לילה, בוקר, בריאות, אללי) וכל פעם שנכנסתי לשירותים, כולל בשתיים בלילה או ארבע בבוקר, סגרתי חלון ופתחתי חימום, על פול. מגיע לי. מותר לי להרגיש חום איפשהו מתישהו במהלך היום. זאת זכותי.

קשה לדעת מי ניצח במאבק הזה. קביעת המנצח היא בעייתית במיוחד כשמדובר בקרבות המתרחשים במעמד צד אחד ועוד בתוך הראש שלי, אבל אני לא וויתרתי. עד הסוף לא וויתרתי. אני רוצה שתדעו שלא וויתרתי.

בית ביער

כן כן, זה נכון, יש יופי בבית הזה. לא ערמה של חברה על הדשא, על רגלים יחפות על דשא רך, ועדיין, יש יופי, יש אור

והערה אחרונה בנוגע לגונג 

ויש את העניין של הגונג ועשר הדקות האחרונות. הגונג תמיד מאחר, תמיד לא בזמן, כאילו תמיד המורה, ולא משנה מיהו המורה, כבר חוויתי את התופעה הזו עם מגוון גדול של מורים, והם תמיד, איכשהו, בסוף, שוכחים להכות בגונג. שוכחים לסיים את המדיטציה. זה מטריף אותי, זה נורא, זה קשה מנשוא וזה תמיד קורה.

העשר דקות האחרונות האלה, האיומות האלה, הארוכות האלה. תאונת רכבת של מחשבות טרופות. למה הוא לא מכה בגונג? למה? מה קרה? איך הכל השתבש? איפה הוא? איפה הוא? המורה יצא רגע, בטח שכח, בטח היה לו one on one והוא פשוט שכח ועכשו נשב פה לעד, לתמיד! השעון של המורה הפסיק לעבוד, זה קורה, אבל מה נעשה עכשו? קלטתי שהוא בודק את השעון, ראיתי, ועדיין הוא לא מכה בגונג. זה ההסבר היחיד. אנחנו נשב פה עד שנאפיר! הוא הלך לטיול קצר לאורך הירקון, ברור, ושכח לחזור. נעים לו על הגדה והוא לא ממהר לחזור ואנחנו יושבים כאן ולא יודעים שזמננו עבר, שהכל נגמר. אנחנו בחיים לא נזוז מכאן יותר. מילא בישראל, מישהו היה קם ומחזיר את המורה להכרתו, לחדר, לזמנים, אבל כאן, בגרמניה, הרי נשב לעד ואף אחד לא יזוז ולא יעשה כלום והוא, המורה בכלל בחוץ בעניינים אחרים. זה נורא, אויש, כמה שזה נורא, בא לי לתלוש שערות מראשי, וכולם יושבים, למרות שגם הם בטח שמו לב שכבר מזמן הזמן עבר, כולם יושבים, ורק המורה איננו. בשם אלוהים, בשם אלוהים, תכה כבר בגונג! מה עם הגונג?!?

בדרך חזרה

אני ממתינה לרכבת שתיקח אותי משם. אני אחרת? השתנתי?

לסיום: לפעמים אומרים על הבודהיסטים שהם חסרי הומור, ואני מסכימה, יש נטייה לכבדות מסויימת. אז לשם הבהרה, אין בנאמר בכתבה זו כדי לצחוק, להגחיך או להמעיט בערך שאני מייחסת ללימודי התורה הבודהיסטית. אני אסירת תודה לעמותת תובנה ולכל שאר המוסדות והמורים על עצם קיומם וחשה זכות גדולה לחיות בעידן בו התורה הבודהיסטית נגישה עבורי.

ביער. בבית. בקור. בשתיקה. בגרמניה. ריטריט ויפסאנה

כבר לא אכפת לי מכלום, באמת, לא אכפת לי. שהאומה הגרמנית תנהל את העולם. שהאומה הגרמנית תגיד לכל השאר מה לעשות. שהם ינהלו. בבירור, הם יודעים משהו שאנחנו לא. שהם ינהלו הכל וזהו, אנחנו ננסה להתאים ולא להפריע. רק בשם אלוהים, בבקשה, במחילה, בתחינה על ברכי המשופשפות, תעזבו כבר את החלונות! תשאירו לנו את החלונות! אי אפשר ככה יותר, אני לא יכלה יותר, רק את החלונות, בבקשה, רק את החלונות אני מבקשת לעצמי!

אבל לא. הם לא יעזבו את החלונות. הם לא יניחו לי. לא מתוך רעשות חלילה, הם פשוט לא מעלים בדעתם שיש בעיה ואני מצידי לא שיתפתי. לא מצאתי את המילים. וכי איך אפשר? איך אני יכלה להעביר רעיון כזה, יאוש כזה, תחינה כזו, למישהו מחוץ לעולמי הפנימי? וחוץ מזה, הרגע בו המחשבה הזאת חלפה במוחי היה בצהרי יום שלישי שעבר, ואני באמצע של ריטריט ויפאסנה. הדיבור אסור.

ויפסנה, חדר המדיטציה

ה Hall. חלל המדיטציה? היכל המדיטציה?. בכל מקרה, כאן זה קורה. ריטריט ויפסנה

ההחלטה

אחרי הרבה התבלטויות יצאתי לריטריט ויפאסנה בגרמניה. את הריטריט העביר כריסטופר טיטמוס, מורה שאני מכירה ומכבדת. כבר עשיתי ריטריט מסוג זה בארץ, אצל עמותת "תובנה". את הריטריט בארץ העבירו כמה מורי מדיטציה במשותף, ביניהם סטיבן פולדר וכריסטופר טיטמוס. הם, המורים, היו הסיבה שבחרתי דווקא בריטריט הספציפי ההוא. אצלם רציתי לתרגל ואותם רציתי לשמוע. כשגיליתי שכריסטופר מגיע לתת ריטריט דומה בגרמניה, חשבתי, אה, קוסמי! איך שהכל מסתדר לו.

זה לא נכון. האמת היא שחיפשתי דרך לחזור לתרגל. בין הדברים שאיבדתי במעבר מתל אביב לברלין היה, גם, העיסוק והתרגול שלי בבודהיזים. הפסקתי לשבת, הפסקתי לקרוא, איבדתי את הסנגה, לא היו לי חברים לדבר אתם, שכחתי. או לא שכחתי, אבל עזבתי, ולא בטוב. אני חושבת שהלם התרבות וקשיי המעבר שאבו אותי. בשנה האחרונה חיפשתי דרך חזרה. הריטריט הזה עם כריסטופר הוא, כך אני מקווה, היה הדרך שלי להתניע שוב, לחזור לזה.

את הריטריט הקודם, לפני שלוש שנים בערך, עשיתי, או ככה סיפרתי לעצמי, כדי לציין את אי-עזיבתי את ישראל. כדי לעגן את עצמי. בשנה שלפני כן התעסקתי בניסיון להעביר את חיי למיקום אחר. לונדון או ברלין היו האופציות שבדקתי. האופציות נפלו, ואחרי כמה זמן החלטתי שדי, ככה אין טעם לחיות, כל הזמן עם כל הקלפים פתוחים, כל החוטים ביד, אני כאן וחולמת על משהו אחר. רציתי להתחייב על חיי. התחלתי לימודי תסריטאות, ונסעתי, פעם ראשונה, לריטריט ויפאסנה. חודש אחרי הגיעה הפנייה שהסתיימה במעבר שלי לברלין.

הנסיעה

נסיעה ברכבת

נסעתי ברכבת. הנופים יפים. הדרך ארוכה. היה פחות מלהיב משציפיתי. הרוב הגיעו ברכבים פרטים.

2 רכבות ו – 6 שעות לשם, 3 רכבות ו -7 שעות בחזרה. לריטריט בארץ הגעתי עם הרכב שלי. זה נתן לי תחושת בטחון שאני יכלה לברוח בכל רגע. לפני הריטריט הופעל לחץ גדול על מערך הטרמפים. כל הזמן הגיעו אימיילים שביקשו מבעלי רכב להירשם ולהציע טרמפים לחסרי הרכב. אני לא עשיתי את זה. הרגשתי רע אם עצמי, אבל לא עשיתי את זה. אני אוהבת לנהוג ושונאת לנהוג. אני נהגת אחראית ופחדנית ומבולבלת, לא מכירה את הכבישים בכלל ונוסעת הרבה לאיבוד. בייחוד כשיש אנשים לצידי ושיחה בחלל. הרגשתי שאני לא מסוגלת לחשוף אחרים, זרים, להרגלי הנהיגה שלי, לנירוזות הנהיגה שלי. מלאת בושה הגעתי באוטו לבדי וחמקתי החוצה, בסוף, לבדי.

כאן איך שהגעתי ראיתי את הרכבים ממלאים את החניה וישר הרגשתי רע שכולם באו ברכבים שלהם ואני המסכנה, לבדי, ברכבת. ובחנייה עמד רכב BMW ספורט עם גג פתוח. כל השבוע עקבתי לראות מי הבעלים. זוג, גבר ואשה, שנות ה 50 אני חושבת, אולי 40. הם הזיזו את הרכב כל יום, מכאן לשם, עשו נסיעות קצרות. ופעם ביום, כשאנחנו יצאנו למדיטציה בהליכה, הם עלו על בגדי ספורט ויצאו לריצות שטח.

המקום

Waldhaus, בית ביער, מרכז ללימוד ותרגול בודהיסטי, ניצב בשולי היער על גבעה ליד אגם. כשראיתי את התמונות חשבתי: מקסים. בית ביער. שמים כחולים. מרחבים ירוקים. נפלא. (התמונה הזכירה לי את משימת הבר מצווה הידועה, "חלוץ בודד בשדה": חילקו אותנו לשלשות. כל שלשה נשלחה ליעד אחר, להעביר בו 24 שעות לבד. להסתדר בשטח. ערב לפני המשימה קיבלתי מחזור ראשון. סיפרתי לאמא. היא נתנה לי חפיסת שוקולד פרה וסיפרה למטפלת של הכיתה שדאגה ליידע את כל השאר. כל שעתיים בערך עצר רכב ליד הקבוצה הקטנה שלנו והמטפלת, הבעה מודאגת על פניה, הסתכלה לי בעינים במבט מלא משמעות נסתרת. עניתי לה בעינים הכי טוב שיכולתי. כן, אני בסדר. כשהכנו ארוחת צהריים נשפך לנו כל השמן ולא יכלנו להכין צ'יפס או לטגן כלום. היינו רעבים כל היום). התמונה עשתה לי מחשבות חיוביות, ריח של חופש ופרי הדר, מרחבי דשא, בריכת שחיה, שמש, רגלים יחפות.

waldhaus, גרמניה

ככה זה נראה לי ביום הראשון. הגעתי בשלוש אחר הצהריים, בין הראשונים, ושנאתי כל רגע. כל שניה. כל פינה. כל אדם.

בזזזז. טעות. לא לא, לא כך הוא בית ביער בגרמניה. במקום רגלים יחפות על דשא רך הנזל וגרטל נבלעים במעבה היער. הבית לבן, מרובע, צנוע, מוקף יער. והיער עמוק ואפל וטחוב. מעלינו שמים אפורים. האור קלוש, וקר. המבנה של הבית דומה ל"הבית הכולל" בקיבוץ. מרובע, פונקצינאלי, מכיל הכל: אולם לימוד, חדר אוכל, חדרי שינה, מקלחות. ריח של טחב, רצפות עץ מאסיביות, חדרים קטנים, אנשים זרים מדברים בשפה שאני לא מבינה. למה למה למה אני משחזרת חוויות ילדות נוראיות? ואיפה חלל המדיטציה עצמו? מרוב שהייתי קפואה, במשך כמה שעות ביום הראשון פשוט לא העזתי לבדוק. לא העזתי לפתוח דלת.

התחלה. התכנסות

הריטריטים של עמותת תובנה מתקיימים בקיבוץ עין דור, באזור שפעם היה שכונת הנעורים, איפה שגרו בני הנוער בימי החינוך המשותף. האם המקום מכתיב את האופי של האירוע? או בהיפוך, כמה מהאופי של האירוע נגזר מן המקום? עבורי שכונת נעורים היא לנצח טיינר, שכונת הנעורים של קיבוצי. כלומר בית. לא בהכרח אהוב, לא בהכרח מעורר געגוע, בהכרח מוכר ומאוד ישראלי. ערמה של חברה על הדשא. יש ערמה של חברה על הדשא. זאת השפה.

נרשמים. תור, פטפוט עליז, אנשים נפגשים, שלום שלום, מה עשית מאז? מאיפה אני מכיר אותך? מתנדבים רושמים אותנו. צריך להתנדב לשתי תורניות במהלך הריטריט. שיחה ראשונה תתקיים בשעה זו וזו. את צריכה כלי מיטה? את בחדר זה וזה, זאת הדרך לשם, והנה, בשקית חומה זו אנא הפקידי את הסלולר, המפתחות לרכב, הסיגריות.

אחר כך שיחת פתיחה. מרכזות הקורס חזרו על הכללים: מעכשו נכנסים לשתיקה. בבקשה לכבד את השתיקה, זה יעזור לכם ויעזור לחברים שלכם. בבקשה להשתתף בכל הפעילויות. אם אתם כבר פה כדי לכם להשתתף בכל הפעילויות. ולא לקרוא לכתוב, כי זה מסיט את תשומת הלב. שווה להישאר ממוקדים. אם אתם כבר פה אז כדי לכם להישאר ממוקדים. כל החוקים האלה, לזה נועדו, לעזור לכם להישאר ממוקדים.

בית ביער, ריטריט ויפאסנה

הבית, מבט מקדימה. בכניסה שרשרת הדגלים הצבעוניים, קטנים ורטובים. המבנה מזכיר בצורתו ואופיו את הבית הכולל, הבית בו חיינו מכתה א עד ה' בקיבוץ

לריטריט ויפאסנה חוקים ברורים, גלויים, שקופים. כל כך שקופים שהם כמו זכוכית מגדלת, מאירים את השוני. בגרמניה כל זה לא התקיים. אין מרכזי קורס, אף אחד לא אוסף את הסלולר ומפתחות הרכב, אין שיחות הכנה ואין שיחות עידוד. וכולם יודעים איך להתנהג. בערב הראשון היתה שיחה עם כריסטופר על המדיטציה שנתרגל (נשימה), המטרות ומה ניתן לצפות מריטריט של שבוע, ואחר כך התפזרנו לחדרים. השותפה שלי לחדר דיברה איתי וגילתי שהוויפי עובד. נרעשת, כתבתי לארץ: הם לא יודעים כלום, הגרמנים האלה. למחרת ירדה השתיקה. 

אירוע לאנשים מבוגרים, הריטריט ויפאסנה בגרמניה, אירוע לאנשים מבוגרים שבאו לעשות עבודה. בעוד שבארץ זה מרגיש כמו מיני קרנבל קיץ ומישהו כל הזמן מחזיק לך את היד, כאן זה הרגיש כמעט כמו עבודה. (בסוף, ביום האחרון, אחרי שהדיבור חזר, שאלו אותי על ישראל ועל הריטריטים של כריסטופר בישראל ואם זה דומה או שונה. "שונה מאוד", אמרתי. "שם זה שמח ועליז, כאן זה רציני וכבד ראש". איש שיחי, בעל ה BMW, היה נורא מאוכזב. "זה כמו התדמית שלנו"  אמר, "רצינים ובלי הומור").

בימים הראשון והשני נצמדתי למחברת שלי (ספרים ומחברות מותר כאן. כולם, ברגעים של בין לבין, נמצדו לספר או מחברת). כתבתי בכל רגע פנוי, כתבתי את מר נפשי. כתבתי את יאושי. כתבתי כמה קר לי וכמה רע לי וכמה בודד לי. וכמה כל האנשים סביבי מגעילים ודוחים, והבית קודר וטחוב, ואני לא מצליחה לעשות מדיטציה. המחשבות בורחות לי, אני צועקת עליהם להפסיק והן ממשיכות.

And now, for the conclusion, חלק ב'

סדר היום

סדר היום. קימה ב 0600, ישיבה ראשונה ב 0645, ישיבה אחרונה מסתיימת ב 2130, שוקו ולישון. צילמתי בסתר, למרות שאף אחד לא עקב, שאל או התריע, הרגשתי לא נוח לצלם בגלוי

המשך, או, And now, to the conclusion

בלי כותרת

קר לי. ממש קר לי. קור ארור.

השבוע ביום חמישי, שהיה יום איחוד גרמניה ולכן יום חופש בברלין, קמתי בשלווה נעימה והתארגנתי לבוקר רגוע. החוץ שנשקף אלי דרך החלון היה יפה ובהיר וצלול. העצים בחצר הפנימית ירוקים וגאים, עם התחלות של צהבות ורמזים של אדום, רק התחלות ורמזים. שום דבר דרמטי. השמים כחולים, האוויר נוצץ, יש זוהר באור, יש שמש בשמים. אני מחייכת. יום יפה.

ואז האייפון – מעשה הרגל, מעשה שטן – האייפון ביד שלי, ואני מקפיצה את אפליקציית מזג האוויר. בחוץ 5 מעלות. חמישי בבוקר, יום יפה. שמים כחולים, עצים ירוקים, שמש גדולה ו – 5 מעלות. שבוע ראשון של אוקטובר ו – 5 מעלות. העצים עוד ירוקים, הסתיו עוד לא לגמרי, ובחוץ 5 מעלות. קר לי!!! מאז שחזרתי מהביקור בארץ, שבוע אחרון של ספטמבר, מאז כל הזמן קר לי.

כנסיית ציון

היום יפה, הקור מכה. כנסיית ציון, הכנסייה הקרובה לביתי.

אז בחמישי השבוע, 3.10.2103, לא שזה משנה למישהו הטון הרשמי הזה, חוץ מלי, ובכל זאת אדבוק בו: בחמישי השבוע, ה – 3.10.2013, שחררתי אנחה עמוקה וניערתי את מעיל החורף מהמתלה קיר (לא לא, לא את "המעיל חורף", לא את הדובון שמחכת פוך, עדיין לא. אבל כן מעיל חורף, פרווה והכל). ואחרי שעולים על מעיל חורף אין דרך חזרה. זו תנועה חד כיוונית. תם מסדר הג'קטים והמעילים הקלים. אתגעגע אליכם, יפים שלי. נתראה שנה הבאה.

זה לא שגל קור פוקד את אירופה, לא לא, זה אני שבהלם קור. הגוף שלי. מאז שחזרתי מהארץ. אולי זה המעבר החד משלושים מעלות ביום לחמש עשרה בארבע שעות טיסה. (אבל זה לא קשור ישירות לטיסה, כי השנה המעבר בין טמפרטורות קיץ לטמפרטורות חורף נמשך אולי 4 שעות שלמות. כל כך מהיר זה היה). אני חושבת שזה המעבר החד פלוס חוסר סינכרון רציני.

סתיו בברלין

תמונת סתיו. אפילו עוד לא הגענו לשלב ההצפה בתמונות סתיו! כולם עוד מתאפקים כי יהיה יפה יותר. זה רק הקור

החוץ הוא של סתיו, ראשית הסתיו, עוד לא הסתיו במלוא עוזו, כמעט. העצים בחצר הפנימית שלי עדיין ירוקים, יותר ירוקים מכל צבע אחר. אני מתהלכת בעולם של סתיו ומרגישה חורף. זה החוסר סינכרון. פלוס סירוב עקשני ונחוש של המוח לקבל את האפשרות של קור וחורף. זה כאילו לא הגיוני, שכבר עכשו יהיה לי קר, כבר הייתי פה שני חורפים, אני יודעת שאשרוד, אני יודעת שיהיה עוד הרבה יותר קר, מה פתאום עכשו, בהתחלה, קר לי. קור זה לחלשים!

אז למרות שהיה לי קר דחיתי את הפעלת החימום. כל כך דחיתי שסירבתי אפילו לבדוק האם הפעילו כבר את המרכזי. הקפדתי לא לגעת בצינורות, לא לדעת. עד שחברה אמרה לי שאצלם כבר הפעילו ואז הרגשתי יותר נוח והפעלתי את שלי. על נמוך, אבל עובד. וזה לא העניין של הכסף, בחיי שלא. זה לא נעים לי מעצמי, לא נעים לי להודות שכבר, כל כך מוקדם וכבר קר לי. ואם עכשו קר לי מה יהיה עוד מעט?

החצר

תמונת השקר, יום האמת. יום חמישי שעבר, יום איחוד גרמניה, היום בו נכנעתי לקור.

אז הרבה זמן, כלומר כמה ימים, אולי שבוע, סירבתי להכיר ולהודות בזה שקר לי. בייחוד לעצמי. המשכתי עם ג'קטים עד שלא יכלתי עוד, השארתי פתח צר בחלון כל היום, בשביל האוויר, המשכתי לצאת עם שער רטוב מהבית. עד השבוע. עד שלא יכלתי עוד. כי ביום חמישי, הוא הוא יום איחוד גרמניה, יצאתי לרחוב לראשונה השנה עטופה במעיל חורף מרופד וראיתי שברלין עברה למוד חורף.

הרחובות התרוקנו. כבר חשבתי שזה לא יקרה יותר לעולם, שבאמת כולם עברו לברלין במהלך הקיץ הזה, כמו שלפעמים מצטייר ממעקב אחרי התקשורת הישראלית, כולם עברו והם כאן להישאר. אולי כולם עוד יחזרו, אני לא יודעת, אבל בחמישי השבוע העיר היתה עיר של חורף, קצת הזכירה עיר תיירות ריקה. היה ריק באובאניים וריק על המדרכות הרחבות של פרנצלאוורברג והתנחמתי בזה שלא קר לי יותר, כי הבוקר לבשתי לראשונה את מעיל החורף.