חורף וקר ואפור וחשוך. הזמנה להתחמם

לפעמים, יש ימים כאלה, ימים בהם על הבוקר מתעוררת בי צעקה פנימית, בתוך ראש, המוח מנפיק מחשבה קולנית, תובענית, נרגנת: למה חושך? למה, למה, למה חושך? למה בוקר ואין אור? איך זה שהתעוררתי משינת לילה ויום חדש וחושך? איך זה יכול להיות?

תרגעי, המוח שלי אומר בחזרה, מתישהו, כשהוא מתאושש מעוצמת המחשבה הקודמת. זה רק החורף. תרגיעי. לכי לכרית. שבי קצת. 

אז אני הולכת לכרית. ויושבת. ועוצמת עיניים. והזמן עובר, ככה או ככה. נשימה, אוויר נכנס אל הגוף. נשיפה, אוויר יוצא מהגוף. מחשבה. נשיפה. אי נוחות ברגל. שאיפה. מחשבה אחרת. נשימה. הזמן עובר. ככה או ככה. הטיימר מצלצל. אני פותחת עיניים לאט: חושך! עדיין חושך בחוץ! 

אם לא עולה האור איך יודעים שעולה היום? שיום חדש התחיל? אולי זה המשך של אתמול, אולי ישנתי בכלל רק כמה דקות ועכשיו אמצע הלילה? 

אולי. 

אולי. 

אבל לא. עכשיו בוקר. השעון מראה. השעון לא טועה. הייתי רוצה שיטעה. הייתי רוצה למצוא או לקבל הסבר טוב לתופעה הזאת, לחושך הזה, משהו שירגיע את המוח והגוף. אבל אין. השעון מראה. עכשיו בוקר. לעבודה. אני תכף מאחרת. 

שמונה בבוקר, ליד הבית

רוטינת בוקר. אני נשענת על רוטינת הבוקר: קפה, מקלחת, בגדים, איפור, להכין את התיק: סלולרי ומטען, צ'ק, ארנק עם קצת כסף, צ'ק, אוכל, לפעמים כן לפעמים לא, צ'ק, כרטיס BVG, צ'ק, אל הדרך, אל הדרך לירז! 

אה, עוד רגע, גרביים, נעליים, מעיל, צעיף, כובע, תיק על הכתף, צ'ק. 

אני יוצאת! אני בדרך! אני בחוץ! 

ובחוץ חושך. אני הולכת אל האובאן ובדרך אל האובן רואה את השמש זורחת. תעתועים. 

זה יפה. זה קר. זה מצמית. זה לא טבעי. כל שנה בחורף. זה לא טבעי. 

***

מבעד לחלונות של האובאן שמסיע אותי אל העובדה אני רואה את האפקטים שזריחת השמש עושה בשמיים. הצבעים. צבעוניות. בין ורוד לבורדו לסגול. השמש זורחת בזמן שאני בדרך אל העבודה! 

זה מרגיש לי כל כך לא טבעי. כאילו משהו מקולקל. משהו שבור, או חולה. ואני לא יודעת להגיד מה זה, למה זה. זה רק חושך, לירז. זה רק החורף. זה לא חולה. זה לא שבור. 

מה זאת אומרת שמשהו מרגיש לי לא טבעי? 

זה אולי לא טבעי לי, במובן של חדש עבורי. 

אבל החורף בברלין לא חדש עבורי. ועדיין. 

השמש זורחת. הקור נשאר. 

כן, כן, זה יפה. זה שמונה בבוקר, וזה יפה

בנובמבר ביליתי שבוע בכפר קטן בפוטסדאם לצורך לימודי הכשרת מורים (MBSR). סדר היום שלנו התחיל בשבע וחצי. סדר היום הפנימי שלי התחיל הרבה לפני כן. אז בזמן שבין לבין לקחתי את עצמי להליכה בכפר. הליכת בוקר. הליכה בחושך. 

בכפר הזה יש כביש אחד. הגסט האוס בו השתכנו באמצע הכביש. אם אני יוצאת בבוקר ופונה לצד שמאל יש לי משהו כמו 10 דקות הליכה. אם אני פונה לצד ימין, 15 דקות הליכה. אז פניתי ימינה והלכתי בחושך ורק הסיגריה שלי האירה את הדרך ועל פני חלפה ילדה על אופניים ואמרה לי morgen ואני אמרתי לה morgen ותהייתי למה ילדה קטנה על אופניים באמצע הלילה, כלומר בחושך הזה. אז עצרתי והסתובבתי להסתכל עליה, לאן היא נוסעת, מה היא עושה בחוץ בשעה הזאת, ילדה קטנה. 

וראיתי את הילדה עוצרת את הנסיעה שלה, וקושרת את האופניים, וחוצה את הכביש ונעמדת ולידה ראיתי כמה צללים קטנים ואז ראיתי אוטובוס נוסע, האורות שלו האירו את הכביש היחיד והסתכלתי עליו עובר על פני והסתכלתי על התחת שלו וראיתי שכתוב עליו שהוא אוטובוס בית ספר. 

החורף, בכל חורף, אני מרגישה את הזרות שלי כאילו היא מעיל שעוטף אותי ולא מחמם בכלל. 

אוטובוס בית ספר. כי לא לילה

אבל להתחמם צריך. בלי חום אי אפשר. אז כרית. ותירגול. ותשומת לב. זה מה שאני מציעה לעצמי. וזה מה שאני מציעה לעולם. למי שרוצה. 

להתחמם קצת. 

בחודש פברואר אני פותחת קורס MBSR – mindfulness based stress reduction חדש. הקורס נמשך על פני 9 שבועות: 8 מפגשים של שעתיים וחצי בימי שבת ב – 1100 בבוקר, פלוס יום תירגול מלא בין השיעור השישי לשביעי. 

המפגשים יתקיימו בסטודיו מחומם היטב בפרנצלאוורברג. 

ביחד נתרגל לשים לב. להסתכל. להבחין. להישאר. לא לברוח (במחשבות). להישאר. לנשום. לשים לב. 

הרבה נתרגל. קצת נדבר. כל הזמן נשתדל לשים לב. לשים לב. 

אולי אפשר אחרת? 

אולי באמת. 

ובכל מקרה, להתחמם ביחד אפשר. 

מוזמנים ומוזמנות ביותר! 

לגבי הפרטים וכל השאלות שעולות אנא פנו אלי בפרטי. 

כרית מדיטציה. כי להתחמם אפשר

מזג האוויר. מצב הרוח

נזיר אמר ל – Dongshan (בתרגום חופשי, זורם וספונטאני שלי), "חום וקור יורדים עלינו ומקיפים אותנו. איך אנחנו יכלים להימנע מהם"?

ענה לו Dongshan, "למה שלא תלך אל מקום בו אין חום ואין קור"?

***

תמונה מלפני שבוע. קור אימים ושמיים כחולים. יש לי מעט תמונות מהשבועיים האחרונים של פברואר, יען כי היה לי קר מדי בשביל להוריד את הכפפות ולצלם.

***

בוקר מוקדם, שמים קודרים, אור קלוש.

בוקר מוקדם, שמים אפורים, אור קודר.

ימים רבים.

ימים רבים, בוקר מוקדם, שמים קודרים. ימים רבים. חורף ארוך.

חורף ארוך.

***

כך שמעתי: מתרגלים אל החורף.

הרי אנחנו בני אדם, מתרגלים אל הכל.

אני בת אדם. יכול להיות שאני לא מתרגלת? שזה הבאג שלי, מה שעושה אותי לשונה ומיוחדת מכל השאר, אני הלא מתרגלת?

***

קור שמצטלם נהדר. וילדה והכלב שלה. אנשים הולכים על קרח.

***

פברואר, בישראל: אני בדירה. עולה בי החשק, עולה המחשבה, אצא החוצה לרגע, לעשות כך וכך, לראות את זה וזה, או אולי בשביל משהו אחר לגמרי. אני הולכת בעקבות המחשבה. הגוף הולך בעקבות המחשבה. זה פשוט. הנה אני בבית, הנה אני לא בבית, אני בחוץ. שום טכס לא היה כרוך בזה. שום ריטואל. קמתי, יצאתי המבית, סגרתי את הדלת מאחורי. נעים לי.

שבועיים אחרי כן, עדיין פברואר, ברלין: אני בדירה. עולה בי החשק, עולה המחשבה, אצא החוצה לרגע, לעשות קניות, לפגוש מישהו, אולי הליכה קצרה. ואז עולה עוד מחשבה, לא!, אומרת המחשבה השנייה, לא!. כי קר בחוץ. אי אפשר לתת למזג האוויר להכתיב לי את החיים, אני עונה למחשבה הקודמת במחשבה חדשה. ויש גם זיכרון:

פעם, לפני שנים, בתקופה שגרתי בטירוונאמאלי בדרום הודו, מתישהו במהלך תקופת המונסון, הלכתי אל המכולת המקומית לקנות עוגיות. בזמן שהייתי בתוך המכולת התחיל גשם. ולא סתם גשם, שכבה עבה של מים ירדה מהשמים וניתכה על שבילי העפר ובזמן שאני התלבטתי בין שני סוגי העוגיות שהמכולת הציגה, דרכי העפר שהובילו אותי אל המכולת הפכו לביצות ואחרי עוד כמה דקות לנחלים של בוץ. יצאתי מהמכולת ונעמדתי מתחת לפרגולה של הכניסה והסתכלתי על המהומה שבחוץ ואמרתי בקול רם, אויה, איך אחזור הביתה?

לא רחוק ממני עמד גבר לבוש בלבן. הכרתי אותו ממראה בלבד. בקיטלוגים הפניימים שאני עושה לאנושות הוא נפל תחת התווית רוחניק. אין לי כוח. אבל הוא עמד שם והוא שמע אותי מתלוננת שגשם ואין לי איך להגיע הביתה והוא אמר לי שחבל לתת למזג האוויר המשתנה תדיר להשפיע עלי ושהדרך היחידה בה הגשם מפריע לי להגיע לאנשהו זה בגלל שאני החלטתי שהוא לא צריך להיות שם, הגשם, ושזה שטותי מצידי, אמר ויצא מתחת לפרגולה והלך בתוך בתוך הזרם והמכנסיים הלבנות שלו התכסו בוץ.

***

מהומה גדולה בתעלה, בחלק שלא קפא

***

ככה הרגשתי כשחזרתי אל ברלין באמצע פברואר (אפס מעלות ויותר מתחת לקור של האפס) מביקור של שבועיים בישראל (18 מעלות, שמים כחולים, שלמות מזג אווירית).

התקוממתי על הקור. התקוממות פנימית, נוטרת, מתמשכת. התקוממות שלא עברה. לא הצלחתי להפסיק להתקומם על הקור. רבתי איתו. הגוף שלי רב איתו. כל פעם שיצאתי מהבית הגוף שלי התכווץ. הרגשתי בזה ואמרתי לעצמי לשחרר, להתרווח, זה לא עוזר, הכיווץ הזה, זה לא משפיע על מזג האוויר בחוץ, זה לא עושה שיהיה לי פחות קר. את יודעת יותר טוב מזה, אמרתי לעצמי, אין מה לריב עם החיים, נימקתי, אז קר בחוץ, אז קר, זה רק מזג האוויר, שחררי כבר, אמרתי לעצמי, שחררי, תפסיקי להגיד לעולם איך הוא צריך להיות. וכלום לא קרה.

***

החלטתי לפרק את זה. מה זה החורף בשבילי? מה זה הקור? על מה אני מתקוממת?

***

חלון הראווה החביב עלי. צולם בפברואר. אין לי משהו יותר רלוונטי לפוסט הזה

***

חורף. פרגמנטים

אחד.

לצאת מהבית. להתלבש לפני יציאה מהבית. כי אם יוצאים מהבית צריך להתלבש. בהתאם. גרביונים מצמר. מכנסיים (צמודות מדי, כי גרביונים מצמר). חולצה קצרה. חולצה ארוכה או סוודר. מעיל. צעיף. כובע. כפפות. שתי זוגות גרביים. נעלים שאני לא סובלת. הנה אני: עטופה, שמנה, כבדה, מוגנת. הפרסומת של חד"ש: קליל קליל קליל. הנה אני, מתנחלת של חורף. מוכנה ליציאה.

שתיים.

להיכנס אל בית של חברים. הגעתי. אין לי אוויר. קר לי. אני חייבת להוריד את הכפפות כדי ללחוץ על האינטרקום. פתחו לי. נכנסתי. בפנים קר כמו בחוץ. איפה לכל השדים הדירה שלהם? אין מספרים על הדירות. צריך לזכור, או לנחש, או להוריד את הכפפות ולשלוח וואטסאפ. מצאתי! אני נכנסת. החברים בפנים. חם ונעים להם. אנחנו מתחבקים בכניסה ואז הם חוזרים אל הסלון שלהם ואני נשארת בכניסה. מורידה נעלים. צעיף. כובע. כפפות. דוחפת את הכפפות בתוך הכיס של המעיל, הכובע בכיס השני, והצעיף מחור של היד. תולה את המעיל או מניחה אותו איפה שיש מקום בכניסה. בודקת את הגרביים. הם יצוגיים מספיק? יש לי ברירות?

אין, אין כניסות קלות בחורף הברלינאי. כל כניסה היא דרמה.

שלוש.

הצללית שלי. אני הולכת על המדרכה ואיפשהו לצידי הולכת הצללית שלי. אני לא מזהה אותה כשלי. זאת צללית של אשה עם מידות גוף אחרות ממני. אבל זאת אני, בחורף. זאת הצללית שלי.

ארבע.

יציאה מהבית. בכל יציאה מהבית יש את רגע המפגש הראשון. אני והחוץ נפגשים. החוץ אדיש. אני בוכה. דמעות יוצאות לי מהעיינים וקופאות על עצמות הלחיים. נוזלים יוצאים לי מהאף. אני נוזלת. ביציאה ראשונה, כל יציאה, אפילו רק כדי לקנות סיגריות או ללכת אל הסופר, אני דומעת ואני נוזלת. הפנים שלי רטובות. הרטיבות מוסיפה לתחושת הקור. לפעמים, דווקא בימים הכי קרים, השמים כחולים והשמה חזקה ומסנוורת אותי. אז אני בוכה מהשמש.  בחורף הגרמני למדתי את החשיבות של טישויים.

חמש.

מחשבות על גרביים. פה ושם אני תופסת את עצמי חושבת על גרביים. ועל גרביונים. ועל החומרים מהם הם עשויים. בחיי.

שש.

שיא החום באמצע היום. בבוקר הכי קר. אחר כך היום מתחמם. לאט לאט. שיא החום יגיע בשעות הצהריים המאוחרות. שלוש עד חמש. אחר כך מתקרר שוב. זה לא סדר יום שמסונכרן עם הלו"ז הפנימי שלי.

שבע.

שיטוט. אני אוהבת לשוטט. אני משקיעה בשיטוטים. בשנים האחרונות – מאז שאני עובדת מהבית ושולטת בזמן שלי, ובמקביל הבנתי שאני פשוט מתעבת מכוני כושר וסוגים אחרים של פעילות ספורטיבית שעושים בקבוצה – אני עוד יותר משקיעה בשיטוטים שלי. יש לי אפלקיציה שסופרת צעדים ואני מנסה לעמוד במינימום יומי של 10000 צעדים. מינימום. זה יוצא 70000 צעדים לשבוע. מינימום. זה יוצא שעה וחצי של הליכה בקצב מדוד – לא מהיר ולא איטי, בין 4.7  – 4.9 ק"מ לשעה.

האפליקציה, בסימביוזיה המאוד מיוחדת שיפתחתי אתה, מהווה שיקוף ותיעוד של מזג האוויר הפנימי שלי. מד מצב-הרוח. בחודש פברואר לא עמדתי במכסת הצעדים. נראה לי שהייתי מדוכאת. התרשלתי. זה מה שהאפליקציה מראה.

***

"איפה יש מקום בו לא קר ולא חם"? שאל הנזיר את Dongshan בתגובה

"כשקר" ענה Dongshan "תן לקור להרוג אותך. וכשחם, תן לחום להרוג אותך"

מראה מקום לציטוט הנ"ל:

http://www.bowzwestchester.org/2017/11/blue-cliff-record-43.html

http://www.abuddhistlibrary.com/Buddhism/C%20-%20Zen/Modern%20Teachers/John%20Daido%20Loori%20-%20Dharma%20Talks/DISCOURSE%20Dongshan%92s%20Heat%20and%20Cold.htm

ובעוד הרבה מקומות.

 

 

 

 

אפור בחוץ, עציצים וחנויות פרחים, איש בחליפה אפורה בהירה, חרדה

אפור

שמונה בבוקר, יום חדש, אפור בחוץ. השמש לא עלתה ולא תעלה. לשמים אין צבע. העצים חשופים ורזים ושחורים. הדשא בוצי. המדרכות רטובות. חורף. עוד יום של חורף. אני קמה בבוקר, כל בוקר, ודבר ראשון מסתכלת החוצה, מחפשת את האור. אני מתגעגעת אל השמש, אל ההרגשה של שמש על על עור הפנים. זה החורף הרביעי שלי בברלין והבנת החורפים של השתכללה. אני מבינה שיש רמות שונות של קור. של חושך. של חורף. והחורף הזה, החורף הרביעי שלי, הוא חרא חורף. ממש. חורף פיפי.

לא באמת קר, או לא  קר מספיק, או לא קר כמו שאמור להיות קר בחורף, בינואר, בברלין. בשבוע האחרון היו ימים יותר קרים בישראל מאשר כאן. לפחות לפי מד הטמפרטורות. זה לא הקור שמוציא ממני ציחקוקים, זה לא הקור שמרגיש כמו הרפתקאה. לא שלג וקור מקפיא שמזכירים לי שאני זרה כאן. זה סתם קור. קור סתמי. ודלוח. ורטוב. וסטטי. זה אולי החטא הכי כבד של החורף הנוכחי. הוא סטטי. תקוע. לא מתקדם לשום מקום. כבר ימים על ימים של קור אפרפר ודלוח ומטפטף. מזג אוויר פיפי.

אפור. אני במשרד בהאקשה מרקט, קומה חמישית. אפור בחוץ

ורוד

באחד הימים האלה, האפורים, המטפטפים, הדלוחים, קניתי לעצמי עציץ ורד קטן עם שני פרחים ורודים פתוחים. קניתי אותו בסופרמרקט. בסופנטנטיות. לא תכננתי לקנות אותו עד הרגע שראיתי אותו. אין לי באמת מקום לעציץ חדש, וגם, ורד, מה הסיכוי שהוא ישרוד בכלל? אבל קניתי. הייתי צריכה את הצבע שלו. רציתי לגעת בו, בצבע שלו, ולהביא אותו אלי הביתה ולהכניס אותו אל חיי. ורד וורודה.

אני חושבת שהבנתי את תאוות העציצים והגינון של הברלינאים. זה הכל בגלל האין שמש, האין אור. זה הכל כי צריך קצת צבע בחיים, כי אי אפשר בלי צבע. אז קונים אותו ומביאים אותו הביתה. מטפחים גינות קטנות מתחת לבתים. צמחייה במרפסת. עציצים בתוך הבית. לכולם יש כאלה. רואים את זה בכל מקום. ברלין עיר של חובבי גינון.

הגינה הביתית. אני חושבת שאובססיית הגינון המקומית נולדה כדרך למחות על החורף. לשרוד את החורף. להוסיף צבע לחורף. חורף פיפי!

צבעים

בברלין ימי ראשון נשמרים בקפידה. הכל סגור. שבת, אבל שבת כמו שבנט חולם שתהייה בתל אביב, שבת סגורה הרמטית. אי אפשר לקנות עגבניה. לקח לי זמן להפנים את זה. בכמה ימי ראשון הראשונים שלי בעיר לא האמנתי שזה אמיתי, שזה קורה. חשבתי: זה מקרי, רק בשכונה שלי הסופר סגור. הייתי יוצאת לקניות וחוזרת מלאת התפעלות מזה שהחנויות סגורות. פעם הלכתי חצי עיר עד שהסכמתי להודות שאין, בתי המרקחת סגורים.

אז חשבתי שאו קי, ככה זה, ככה זה באירופה. בכל אירופה. ימי ראשון סגורים. אבל גם זה התגלה כלא נכון. בקיץ ביליתי עם המשפחה סוף שבוע ארוך באמסטרדם. מראש אמרתי שאם רוצים קניות צריך להספיק בשבת. יצאתי מפגרת. אמסטרדם פתוחה בימי ראשון. גם קופנהגן פתוחה בימי ראשון. זה רק ברלין שלא.

חנויות פרחים, הן בכל מקום. ובכל ימות השבוע. החנויות היחידות שפתוחות בברלין בימי ראשון הן חנויות הפרחים

בימי ראשון בברלין החנויות היחידות שפתוחות הן חנויות של צמחים. עציצים. פרחים. ירק. היחידות. יש איזה בית מרקחת תורן. סופרמרקט אחד או שניים בתחנות רכבת הגדולות, וחנויות פרחים. נקודות הצבע של הרחוב. עציצי פרחים בקור, בשלג. בימי ראשון, כשהכל סגור, מאוד בולט כמה מלא חנויות פרחים יש בעיר. השבוע כשהלכתי מהסופר חזרה לבית עם עציץ קטן של של ורדים ורוודים, חשבתי שהבנתי את אובססית הגינון המקומית. זה הכל בגלל החורף, האין שמש, אין אור ובגלל שאנשים, בני אדם, צרכים שמש, צרכים אור.

אפור בהיר

באחד הבקרים השבוע קמתי מוקדם והשמיים היו כחולים. לא ממש כחולים, תכלת בהיר מעורבב באפור בהיר. הדגש של בהיר. היה יותר בהיר מבדרך כלל. שמים כחולים בברלין מבטלים את זכות הבחירה. חייבים לצאת. חייבים לנצל את הרגע. ורצוי לעשות את זה מהר. כי כבר יצא לי שדיברתי בטלפון – שיחות תיאום, מה נעשה היום, איך ננצל את הרגע הכחול – ולראות את הרגע עובר, הכחול שט החוצה והאפור חוזר.

גינות קטנות, הן בכל מקום. אובססית הגינון. התאווה לצבע

אני החלטתי לנצל את הרגע וללכת לסופר reve היפה באינוואלידין שטרסה. נכנסתי לסופר, צילמתי את דוכן הפרחים שבכניסה, אספתי סלסלת סופר והייתי בדרך להתחיל בקניות כשראיתי אותו, את האיש באפור. איש מבוגר לבוש בחליפה אפורה בהירה וחולצה לבנה. הוא עמד בכניסה אל הערוץ של הירקות והציע לי ולכל מי שעבר שם להירשם להצטרפות למועדון של reve. או משהו כזה, לא באמת הקשבתי, עשיתי לו תנועה של לא, תודה, והמשכתי.

או ניסיתי להמשיך, אבל זה הציק לי, האיש. הסתכלתי עליו שוב. הוא היה נראה כל כך לא במקום שלו. כמו עצי הכריסמס שזורקים, קטועים, על המדרכות, מחכים שיאספו אותם. לגמרי מחוץ למקום שלו. פעם אני הייתי האיש הזה. בסופר הגדול על בן יהודה. הייתי שלט אנושי לתמר עם כל דבר. היו לי מדים, סינור בצבע בורדו, והיה תלוי עלי מגש והצעתי לכל מי שעבר לידי והיה לי אומץ לדבר איתו שינסה "תמר עם כל דבר". זאת היתה עבודה משפילה בשביל מעט מאוד כסף. עשיתי 3 משמרות כאלה. הייתי סטודנטית, עניה, חדשה בעיר, וזאת היתה הפעם היחידה שעשיתי משהו כזה ולא חשבתי שזה מכובד. למרות שכל עבודה מכבדת את בעליה וזה, לא חשבתי לרגע שזה מכובד. התביישתי שזאת העבודה שלי. התביישתי לעשות את זה, לעמוד שם, למכור ככה.

דוכן פרחים בסופר. האיש היה לידו. יש לי תמונה של האיש בחליפה האפורה אבל לא נעים לי להעלות אותה. רואים בה את הפנים שלו.

יש מלא עבודות כאלה ומלא אנשים שעובדים בעבודות כאלה. עבודות שקופות. נותני שירותים שקל לא לשים לב אליהם. מלצרים, שומרים בכניסה לחניונים, שלטים אנושים, מחתימים, מציעי טעימות חינם. יש מלא כאלה, בכל מקום, הם חלק מהנוף האנושי-אורבני. חלק טריוויאלי. חלק שאני מעדיפה לא להתעכב עליו, לא לחשוב עליו. כי אם אני כן חושבת עליו מתכווץ לי כל הגוף בפחד. כי כשאני כבר כן מתעכבת ומסתכלת, יוצאות ממני חרדה וביקורתיות. אני מניחה הנחות. אני מניחה שהאיש נמצא שם כי הוא חייב להתפרנס. אני מניחה שהוא לא הצליח למצוא עבודה שמתאימה יותר לכישוריו. אולי בגלל הגיל. אולי מסיבה אחרת. אני לא יודעת, אבל כשראיתי אותו הרגשתי צער ופחד. זאת לא נראית לי עבודה שעושים כי רוצים להמשיך לעבוד, לצאת מהבית, בשביל העניין.

בארץ היינו אומרים על עבודות כאלו שהן עבודות לסטודנטים. או לאנשים צעירים מאוד. עבודות לאנשים בלי כסף וידע וברירות, אבל לא עבודות שעושים לכל החיים. גם כשעבדתי במלצרות או בניקיון, גם כשהייתי שלט אנושי, הנחתי שזה זמני, שאני לא אעשה את זה תמיד, שיום אחד תהייה לי עבודה של גדולים. היום אני יודעת טוב יותר. היום האיש הזה נראה לי כמו עתיד אפשרי שלי. ועל כן הפחד והאימה והרחמים ושלל הרגשות.

הסתכלתי על האיש הזה, איש מבוגר בחליפה אפורה בהירה, איש עם סיפור חיים והכל, ואני הסתכלתי עליו והרגשתי את החרדה שלי. כאילו האיש היה בשבילי תזכורת שיש לאן לרדת, יש איך ליפול. עבודות נוראיות אורבות שם, בדרך למטה. הייתי מעדיפה להשלות את עצמי שהאיש סטודנט וזאת עבודה זמנית שלו. מצד שביעי, היום אני יודעת, או חושבת, שכל עבודה היא זמנית. ובכלל, שום דבר לא נמשך לנצח.

אשה בברלין: על הספר ועלי. ועל השלג שירד והלך ועל תודעה שמשתנה

ביום שני קמתי לעולם שכולו זוהר. ירד שלג בלילה. כל החוץ היה מכוסה שלג. החצר הפנימית שלי היתה מכוסה שלג, בחלק המגודר וגם בחלק הלא מגודר, העצים היו מכוסי שלג. עצים לבושים, זוהרים, מנצנצים. החושך היה פחות חשוך. השלג, ברגעים הראשונים שלו, הוא עולם כמעט מושלם עבורי: עולם של שקט, דממה, כובד ראש, זוהר, קלילות. אחרי זה הכל מתחרבש, מתקשקש, מתמלא אפר ואדמה ומתערבב בצבעים הגסים של החיים. אבל בראשוניות שלו, בהתחלה שלו, השלג הוא השקט והוא היופי.

וככה זה נראה ביום שלישי, יום אחרי השלג. עדיין ירד קצת. בהרבה מקומות השלג התחיל להינמס. אבל אצלנו בשמורת הטבע לא. אולי זאת המהות של הגדר שלא מגדרת כלום בחצר שלי. אולי היא שמורת טבע. מקום שרגל אדם לא דורכת בו (טוב, זה לא נכון, יש שני שכנים שאפילו בימי שלג חוצים את החצר דרך הגדר, כלומר, הולכים את החמישים מטר ושני שערים האלה הלוך וחזור. אבל הם היחדים. אני עושה הקפה).

אז שלג בחוץ והעיר ריקה ועבודה איין. ימים של חגים, בין שבתונים לסופי שבוע, ואני פניתי לספרים. והספר הפעם היה "אשה בברלין". קניתי אותו בחנות יד שניה בביקורי האחרון בארץ. הוא יצא בישראל עוד ב 2005 אבל אז פסחתי עליו. אז לא היה לי כוח לשמוע ולהקשיב לספרים שדיבבו את הסבל של הגרמנים בסוף המלחמה. לא היה לי כוח. גם את "לבד בברלין" לא קראתי. זה השתנה אצלי מאז שעברתי לכאן. אני פתוחה יותר וסקרנית יותר וסבלנית יותר לספרים שמציגים את נקודת המבט הגרמנית, כולל את הסבל הגרמני.

מה זה אומר בעצם? האם היום, כשאני חיה בקרבם, אני כן מוכנה להרגיש אמפטיה כלפי הגרמנים? זה ריכך אותי? אני מחפשת נקודת בעדם? אני לא יודעת מה זה אומר.

בדרך כלל אני מעדיפה לקרוא ספרות זרה, מתורגמת. באוניברסיטה הלכתי ללמוד בחוג לתורת הספרות הכללית, לא בחוג לספרות עברית. אני אוהבת את הגיבורים שלי עם שמות זרים. אני מעדיפה אותם מתקיימים בעולם שאני לא מכירה, עולם שהוא חדש לי. אני אוהבת את אפקט הזרות של קריאה בספרות זרה. אני אוהבת לקרוא ספרים כאילו היו, גם, מסעות. כאילו הם לוקחים אותי למסע. והכי אני אוהבת לגלות שאני וגיבורה עם שם איטלקי שאני לא יכלה לבטא חולקות מחשבות דומות, חלומות דומים. זאת הגדולה של ספרות, לטעמי. וחוץ מזה אני לגמרי בעד אסקפזים.

וככה זה נראה ביום שלישי, יום אחרי השלג. בהרבה מקומות השלג התחיל להינמס. אבל אצלנו בשמורת הטבע לא. אולי זאת המהות של הגדר שלא מגדרת כלום בחצר שלי. אולי היא שמורת טבע. מקום שרגל אדם לא דורכת בו. אולי בגלל זה בנו את הגדר הזאת שתוחמת חלק מתוך החצר ויש בה שני שערים נעולים על מפתח

"אשה בברלין" הוא יומן שכתבה אשה (אלמונית, כלומר, לא אלמונית, יודעים מי היא, אבל שמה לא פורסם ברבים) בברלין בחודשים אפריל – יוני 1945. היא כתבה על נפילת ברלין, כניסת הרוסים, כאוס, התחלת החלוקת של העיר. זאת התקופה וזאת העלילה. ואני קוראת את זה בביתי במיטטא, והיא כותבת את זה מביתה הזמני במערב העיר, והיא מתארת את התקדמות הרוסים, יום אחרי יום, רחוב אחרי רחוב וכיכר אחרי כיכר. כמו בספר מתח. ואני על הספה בבית מנסה לשרטט בראש את המסלול, לחבר את הידע שלי על העולם לידע שמגיע מהספר. (זה לא עלה יפה לצערי. או שמבנה העיר מאוד השתנה מאז, או שאני לגמרי בורה בנוגע למבנה העיר. כפי הנראה שניהם. לא הצלחתי לשרטט את המסלול על המפה. רבעים סמוכים אצלה לא נפגשו מעולם אצלי).

הייתי במתח כשקראתי את זה. כאילו הם תכף מגיעים לכאן, מגיעים אלי. כשהם הגיעו לברנאור שטרסה הייתי מכווצת על הספה, בלי אוויר. "באופק עשן ואדמומית. המזרח בוער. כלומר הרוסים כבר בברנאור שטרסה". ודקה אחרי זה, הרוסים כבר בוודינג. קראתי את זה כאילו אני קוראת ספרות זרה שהיא גם ספרות לא זרה. קראתי את זה כאילו אני יודעת. אבל אני לא. אני זרה לזה. זה היה מוזר. התגובה הרגשית שלי למקרא הרחובות המוכרים היתה הפוכה מבקריאת ספרות עברית. זה לא ביאס אותי, זה ריגש אותי. כאילו פתאום הייתי לחלק מהסיפור, מהעלילה. ואני לא.

זה היה מרחק הנכון עבורי. גם מוכר וגם זר. נהנתי לזהות את המסלול ולדמיין אותו והייתי מוגנת, כי זה לא עלי, הספר הזה, זה לא אני. אני במרחק המושלם. "הרוסים הגיעו עד ברנאור שטרסה" הזכיר לי את "הפאדיונים הגיעו עד רחובות" של אמא שלי. כל אחד סוחב את האימה שלו.

וככה זה נראה ביום רביעי בבוקר. 48 שעות של שלג, ודי. בכל העיר השלג כבר נמס לגמרי. אצלנו בשמורה הוא נמס לאט יותר, כי זאת שמורת טבע ואף אחד לא דורך שם

כשהרוסים הגיעו והשתלטו וכבשו ושלטו וניהלו הכל נהייה יותר גרוע עבור המחברת, אישה בברלין. עבור כל הנשים שהיו בברלין. אחרי כניסת הרוסים מגיעים תיאורים בלתי נתפסים על אונס סיטונאי של נשים. סיטונאי. וזה המם אותי, גם כי לא חשבתי על זה אף פעם קודם, וגם כי הראש שלי, בחודש האחרון, מלא בסיפורים על אונס ודיונים על מהו אונס ומתי זה אונס וכל זה, אקטואליה טרייה, וגם כי זה פשוט מהמם. המובנות מאליו של מעשה האונס. הקבלה האדישה שלו. כאילו היה פעולה של הטבע. אסון טבע שאין מה לעשות כנגדו. גזרת גורל.

למחברת ברור שזה מה שיקרה, לכל הנשים סביבה ברור שזה מה שיקרה, למעט הגברים שהיו בסביבה היה ברור שזה יקרה. וזה קרה. הקורבנות היו הנשים הגרמניות ואף אחד, אף אחד, לא ניסה להגן עליהן. גם לא מעט הגברים שהיו בעיר. גם לא הגברים שלהם (חברה של המחברת מספרת לה איך באונס הראשון שלה בעלה ישב מעבר לקיר ושמע הכל. במקום אחר היא כותבת: "בתור למשאבה סיפרה אישה אחת שאיזה שכן צעק אליה במרתף שלה, כשהיאיוואנים גררו אותה החוצה: "תלכי אתם כבר, את הרי מסכנת את כולנו!" הערות שוליים קטנות לשקיעתו של המערב" היא כותבת). פאסיביות מוחלטת. קבלת הגורל. אדישות. אטימות. אונס כאסון טבע. אונס כמשהו בלתי נמנע. אונס נשים כברירת מחדל של מנצחים.

וככה זה נראה בערב של חמישי, ערב אחרי, ערב הכריסמס. 2 גברים ושני ילדים, אורחים, כלומר, לא דיירים קבועים, כאלה שבאו ושכרו דירה ליומיים, נכנסו לחצר הפנימית ועשו שם זיקוקים. מעניין ביותר

כשקראתי את הספר הרגשתי איך התודעה שלי משתנה. כבר לא היה אכפת לי לרחם על הגרמנים. הם היו אז ראויים לרחמים. הרגשתי אמפטיה לחורבנם, לאימתם. אבל במקביל הופיע אצלי משהו חדש ולא נעים. הרגשתי כאילו אני מכירה אותם, כאילו אני מזהה אותם, את האנשים שהיא מתארת, את דפוסי ההתנהגות שהיא כותבת. אני מכירה אותם ולא מהספרות אלה מכאן, מהיום, מהעולם שלי, מהאנשים סביבי.

"בדרך הלכתי לצד החשמלית" היא כותבת ב 21.4.1945 "לעלות היה אסור לי כי אין לי אישור מדרגה שלוש. והחשמלית דווקא נסעה כמעט ריקה, ספרתי שמונה אנשים בקרון. ומאות הלכו לצידה בגשם השוטף, אף על פי שהחשמלית, שבמילא חייבת לנסוע, היתה יכולה לקחת אותם בלי שום קושי. אבל לא – עיין ערך עקרון הסדר. הוא טבוע בנו עמוק עמוק. אנחנו מצייתים". 

במקום אחר היא מתארת תור לחלוקת בשר: "פצצה פגעה בתור לבשר אצל הפטר. שלושה הרוגים, עשרה פצועים – אבל האנשים כבר שוב עומדים בתור" וזה לא הפצצה או ההרוגים או החזרה לשיגרה שתפס אותי, זה התור. העמידה בתור. "כבר אין מי שישלוט עלינו" היא כותבת "ואף על פי כן, שוב ושוב משתרר מעצמו מעין סדר, בכל מקום, בכל מרתף. כשהופצץ הבית שלי ראיתי איך אפילו אלה שנקברו תחת ההריסות, הפצועים, מוכי ההלם, נעלמו בסדר מופתי מהזירה".

וככה זה נראה יום אחרי הסילבסטר. סימנתי את מיקומו של בקבוק הבירה. זה לא שהיו חגיגות בחצר, היו שם, למשך פחות מחצי שעה, שני גברים ושני ילדים וציוד הפצצה ובקבוקי בירה. הבקבוק נשאר.

את הסדר הזה הרגשתי שאני מכירה, את הצייתנות. את העמידה בתור. כשסיימתי את הספר חשבתי שאכן, התודעה שלי משתנה, אין לי שום קושי היום, ההפך, אפילו יש לי עניין בלקרוא את הזווית הגרמנית על הימים ההם. הבעיה היא, מה שמטריד אותי הוא, שגם אז, גם כשאני קוראת על הגרמנים כקורבנות, הם יוצאים לא משהו.

סוף השבוע האחרון של השנה, ואין לי על מה לכתוב. רשימה לא מסכמת

סוף השבוע האחרון של השנה, ואני אין לי על מה לכתוב. הגעתי אל הסוף שבוע האחרון בלי משהו בהיר, ברור, בוער. הגעתי מעורפלת. אני לא יודעת מה זה אומר. אני לא יודעת אם זה אומר משהו בכלל. אני מתבוננת בזה ועולות בי השערות שונות.

בכל מקום רשימות סיכום. זוהי שעתם הגדולה של המסכמים, ושל הרשימות. ואני אין לי מה לסכם, אני בתנועה, לא רוצה לסכם כלום, אבל רשימות אני אוהבת. כלומר, אני לא אוהבת, הן פשטניות ועושות רדוקציה של המציאות ויש בהן קורטוב דידקטיות. אבל יש להן פורמט. טמפלט. מבנה קבוע. ובזה לכשעצמו יש מימד של בטחון. אז אני הולכת ליפול על הפורמט, שהרי לזה פורמטים נועדו. לייצר סדר בכאוס. אולי הפורמט יעזור לי לטשטש את העירפול, או להבהיר את העירפול, או אפילו רק לכתוב את העירפול.

ערב כריסמס, או בעברית, ערב הכריסמס, כמה שעות לפני, שעות הדימדומים, בין קודש לחול

1. מה זה אומר, אין לי על מה לכתוב? זה כמו להגיד שהכל משעמם אותי? זה נורא בעיני, אני מתחלחלת כשאני מרגישה את זה, את הריק, את האין, את ה"על מה אכתוב השבוע, מה כבר קרה לי" המשתמע מזה. אני אוהבת להגיע לסוף השבוע, לזמן שאני מפנה ומקדישה רק לכתיבת הבלוג, כשיש לי משהו, חוט, מחשבה, בערה. משהו רודף אחרי. משהו אני רוצה לברר. יש לי התחלה. יש לי משהו להתעסק איתו. בשר לנעוץ בו שינים (אלוהים, מאיפה המטאפורה הזאת הגיעה? אני צמחונית בכלל. בטח מהקיבוץ, בית חם למטאפורות לא רלוונטיות).
2.   אין מה לכתוב זה כמו לא הרגשתי כלום, לא חשבתי כלום? לא התנסחו בתוכי מחשבות? זה הפחד שלי. מזה אני נבעתת. בגלל המחשבה הזאת אני מתעקשת כן לנסות לכתוב. כי לא יכול להיות שלא קרה כלום, לא הרגשתי כלום, לא חשבתי כלום. אין דבר כזה. זה מוות. ואני בחיים. ואני מתרגלת. והתירגול (בודהיזים, מדיטציה) מלמד, בין השאר, שאם אסתכל טוב, אסתכל מקרוב, אסתכל שוב, אראה. אמצא. אין משהו אחר. התחושה שאין כלום, שלא קרה כלום, היא כישלון ההתבוננות. היא קוצר ראות. אם אין לי על מה לכתוב זה אומר שלא התבוננתי מספיק. בגלל זה זה מבעית אותי.
3. אני יודעת: אם אסתכל מקרוב, לעומק, אם אסתכל שוב, אמצא, אראה, השמש שינתה זווית, הדשא גדל, עלה נשר, הבית הזה נראה נפלא על רקע האפור, התחילו לבנות כאן, איך לא שמתי לב, מתי זה קרה?
4. זה האתגר הגדול: למצוא את השינוי בשיגרה. לשים לב לפרטים. לראות את ההבדלים בין ענן לענן. לא להאמין שכל הימים האפורים הם אותו הדבר. ללמוד את השפה של האפור, אם צריך, לזהות את הפרטים הקטנים, אור וצל, אלף מאתיים ושתיים עשרה גוונים של אפור.

5. 

   אלכס ברקע, אפור מסביב. עוד יום אפור

6. בגלל שנובמבר הוא החודש האפור ודצמבר החודש הזוהר – לבן, אורות – אני מרגישה כאילו נתקעתי בנובמבר. כאילו עונות השנה נתקעו בניוטרל, והתקדמות איין. כבר אמור להיות לבן עכשו, אני רוצה לצעוק על החצר הפנימית שלי. תנו לי שינוי, תנו לי התרגשות, תנו לי משהו שאוכל לכתוב עליו!
7. הנה, עכשו, ברגע זה, יש קרח על הדשא (הדשא הלבין. הזדקן. במשך הלילה!). ברגע הזה. שעבר. ורגע אחר. ועוד רגע.
8. ועוד רגע, כלומר, עוד 3 ימים, יגמרו גם החגים. וגם השנה, אבל גם החגים. גם רצף החגים יגמר. השנה הייתי בחגי ישראל, ראש השנה, יום כיפור, ובחגי הגויים, בכריסמס. והמסקנה שלי: חגי ישראל אמנם נמשכים חודש שלם אבל מחליפים שם, יש שם אוסף חגים. הכריסמס גם הוא נמשך חודש, אבל הוא רק חג אחד. איזה חג שמן, בחיי, כמה הוא חושב את עצמו. הכריסמס בברלין נמשך חודש. אני חושבת שהיום הוא היום הראשון של לא כריסמס, או לפחות פחות כריסמס.
9. הכריסמס הוא כמו עונה בשנה. עונת הכריסמס. בנובמבר מתחיל החורף והעולם לובש אפור. דצמבר הוא המשכו של נובמבר וגם סטייה ממנו. בדצמבר נדלקים האורות, שוקי הכריסמס, מוסיקה, יין, והשיא מגיע בסילבסטר, יום שכולו אש ואור. ואז האפלה הגדולה. ינואר פברואר. זה כאילו בני האדם מצאו דרך להקל על עצמם את החורף, לטשטש אותו, לעמעמם אותו באורות אנושיים. אולי אפילו, להראות לו. בבחינת, אתה אומר חורף ואפור, אנחנו אומרים חורף ואור.

10. 

    המפגש של צמרות העצים, מכוסות שלג, והשמים. אחרי חודשיים של אפור, השלג הביא לי הקלה גדולה ללב, וגם שמחה. שמחה מהסוג של רינה

11. בארץ הייתי אורחת בחגים. כאן אני אורחת בחגים. אני יכלה לבחור להיות אדישה כלפי כל החגים האלה, כל הרצף. אני יכלה לבחור חג אחד מהם ולעשות אותו ליקר לי. אני יכלה להתרגש מכל החגים. אני יכלה להתבאס מכל החגים. אני יכלה לבחור לאיזה מהם להתייחס, מאיזה להתעלם.
12. לפעמים זה מתנה, זכות הבחירה, ולפעמים זה עול, חובת הבחירה. מול החגים אני מרגישה עד כמה החיים שלו לא נכנסו לשיגרה. אין לי אוטומאט לחגים. אולי זה בגלל שאין לי משפחה, ילדים הם מוטיבציה גדולה לייצר הרגלים, כך שמעתי, ואולי זה בגלל ששיניתי מקום. מעבר לארץ אחרת, הגירה, זה שבירה טוטאלית של הרגלים. זאת הזדמנות גדולה לבדוק את ההרגלים, להסתכל עליהם, לייצר חדשים. לפעמים זה מתיש אותי, הצורך כל הזמן להמציא את עצמי. אבל לרוב אני אסירת תודה על זה. עדיף, בעיני, על חיים באוטומאט. מה אני אעשה הפעם ביום האחרון של השנה? באיזה אפשרות אבחר?
13. הלכתי לשוק כריסמס עם בת דודה שלי. הזמנו גלו-ווין והצטרפנו לשולחן, לעמוד ולשתות. מאיפה אתן, שאלו אותנו בני הזוג שהיו בשולחן, מה זאת השפה הזאת? עברית, אמרנו, אנחנו מישראל. איזה יופי, הם אמרו, ברוכים הבאים. תודה, אמרנו, והפי כריסמס. הפי הפי כריסמס. מרי כריסמס, תיקנה אותנו האשה והרימה את הכוס שלה בתנועה של לחיים, מרי כריסמס. השקנו כוסות.

14. 

    העץ העצוב, ביום של שלג. אני אוהבת אותו בכל יום, את העץ העצוב

15. השנה, לראשונה, קיבלתי יותר ברכות Email סטנדרטיות לרגל הכריסמס והשנה החדשה מאשר לרגל ראש השנה. זה בטח אומר משהו.
16. שעה של שלג אחרי חודשיים של אפור זה אושר גדול. זה הקלה. זה רינה.
17. החורף בברלין לימד אותי על הקירבה בין תכלת ואפור.
18. לא מפסיק להדהים אותי: הציפורים מצייצות בשלג. יש ציוצי ציפורים כאן, אמא, הציפורים מצייצות!
19. יש אור בין שמונה בבוקר לארבע אחר הצהריים. בשעה שלפני החושך יש את האור היפה בעולם.
20. אני לא מאמינה לעניין הזה של היום הקצר בשנה, ה-21 לדצמבר. זה כמו הסיפורים על הכנרת. זה כמו האמונה שהקיץ התל אביבי מסתיים בסוף אוגוסט, שבספטבמר יהיה נעים יותר. זה עורבא פרח. לא קונה. הימים קצרים והאור מועט וזה יהיה ככה עד סוף מרץ, לכל הפחות.

21. 

    התלבטתי אם להעלות תצלום מסך שמראה את הירח בשמונה בבוקר, או בארבע אחר הצהריים. הלכתי על סוף היום. בסוף. ארבע אחר הצהריים.

22. אני מתקרבת ל – 1000 מילה, שזה האורך האופטימאלי לפוסט. עלי לסיים.
23. תמונות לא משתלבות טוב בתוך רשימות. הן מתעקשות לקבל מספר. אני מתעקשת עליהן.
24. אם אתחיל לכתוב, תמיד אמצא על מה לכתוב. אם רק אושיב את עצמי ואכתוב, אמצא על מה. זאת ידיעה מנחמת. זאת גם ידיעה מטרידה.

שנה טובה טובה טובה לכל ולכולם!

שנה טובה.

תצלום מסך, מהצד השני. אור מאחרי שמונה בבוקר

ארבע עונות לשנה; אשה עם תינוק ורכב; שימי עין על המחשב שלי, בבקשה

ארבע עונות לשנה

אני אוהבת את החורף, אמרה לי חברה מקומית בערב קפוא במיוחד, ואני עומדת מולה כולי דומעת מקור. אני אוהבת שיש ארבע עונות לשנה, אמרה, ושכל עונה שונה מקודמתה. לא הייתי יכלה לחיות בלי חורף, הוסיפה, והעיניים שלה נצצו. ואני חשבתי שהבנתי משהו שם, בחוץ, בכפור. היה לי רגע בו חשבתי שאני מבינה את הערך של זה, של ארבע עונות בשנה, של מזג אוויר שהוא הדרמה, של מזג אוויר שכל הזמן מושך תשומת לב אל עצמו.

כלומר, מה עדיף, שהמדינה מושכת אליה את תשומת הלב? שמלחמות ובחירות יהיו התוכן? כמה לעגנו בילדותי לאירופאים האלה, שמרוב שאין להם תוכן הם מדברים על מזג האוויר. ככה אני מקנא בהם היום. עדיף לדבר על מזג האוויר. מזג האוויר הוא תוכן משובח, סוגה עילית. מזג האוויר והשיחות עליו הן הנרטיב המאחד, המשהו לדבר עליו במשרד, הדבר הגדול, החיצוני, שקורה לכולם בו זמנית, שכולם חווים אותו וכולם שותפים שווים בו. כמו המלחמות בישראל. או הבחירות. באירופה יש לשנה ארבע עונות: קיץ, סתיו, חורף, אביב. בישראל יש לשנה ארבע עונות: קיץ, מלחמה, חורף, בחירות.

פנס רחוב, חצר פנימית. דצמבר הקר

אשה עם תינוק ורכב

השבוע, ביום של השלג הראשון, שאולי בכלל לא היה שלג, היה רק מין pre-שלג, הקדמה, תערובת של מים וברד, דברים רכים שצונחים מהשמים ונעלמים, רמז לבאות. ביום הזה, של הpre-שלג, אחר הצהריים, הייתי צריכה לצאת מהבית. סידורים ועיניינים. חדר המדרגות של הבניין היה מואר ודלת הכניסה פתוחה לגמרי, פתוחה לרווחה ותקועה על ידי המחזיק דלתות, ככה שהיא לא תוכל להיסגר. ואשה שאני לא מכירה, אשה יפה בבגדים יפים עם סל תינוק על הזרוע יצאה מחדר המדרגות. הלכתי אחריה וסגרתי את דלת הכניסה של הבניין אחרי והיא, שהיתה כמה צעדים לפני, הסתובבה אלי וביקשה שאשאיר את הדלת פתוחה לרווחה, שלא אסגור את הדלת.

עכשו, זה כמעט אף פעם לא קורה, שדלת הכניסה פתוחה ככה. זה קורה רק עם מישהו צריך להכניס משהו לדירה, לרוב אופניים. יש לבניין חניית אופניים בכניסה, ליד הגדר שלא מגדרת כלום, אבל לפעמים, בימי גשם, השכנה מלמעלה מעדיפה להכניס את האופניים לקלר. אז מה שהיא עושה זה מחנה את האופניים ליד המדרגות שמובילות אל הבניין, עולה במדרגות, פותחת את הדלת, תוקעת אותה מאחורי המחזיק דלתות, מדליקה את האור בחדר מדרגות, יורדות במדרגות אל הקלר, פותחת את הדלת של הקלר, וככה, כששתי הדלתות פתוחות וחדר המדרגות מואר, היא עולה בחזרה במדרגות מהקלר, יוצאת מהבניין, יורדת במדרגות הכניסה, אוספת את האופניים שלה ומכניסה אותן פנימה. רק אז, רק במקרים האלה, הדלת של הבניין פתוחה.

כניסות ויציאות. הכניסה לבניין היא דרך החצר הפנימית. הכניסה לחצר הפנימית דרך הפתח בתמונה. בצד השני הרחוב. וברחוב חונה הרכב

אז באותו יום לא הבנתי מה עושה האשה היפה עם התינוק. למה היא ביקשה להשאיר את הדלת פתוחה? וגם היה לי קצת לא נוח עם זה, בכל זאת, זה הבית שלי, ודלת פתוחה קוראת לגנב, ומה קורה, מה היא מנסה לעשות? אבל לא אמרתי כלום, השארתי את הדלת פתוחה והלכתי בעקבותיה, סקרנית לראות מה היא תעשה, מה היא עושה.

הכניסה אל הבניין שלנו היא רק דרך החצר הפנימית והאשה עם הסל והתינוק בתוכו ירדה במדרגות של הבניין והלכה דרך החצר הפנימית אל שער היציאה ויצאה אל הרחוב וניגשה אל רכב גדול שחנה ברחוב ופתחה את הדלת בצד של הנוסע והכניסה את הסל והתינוק בתוכו לרכב והניחה אותו על המושב וחיברה אותו לכסא שליד הנהג. ואני הלכתי אחריה, כלומר לא הלכתי אחריה בכוונה, זה היה המסלול שלי בכל מקרה, אבל יצא שהלכתי אחריה וראיתי מה היא עושה ולא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה.

אשה עם תינוק, אפס מעלות, חושך בחוץ, רכב ריק, אור בחדר המדרגות, דלת פתוחה. מה היא עושה, למה היא מכניסה את התינוק לרכב? ועכשו מה? מה התוכנית שלה? לא תכננתי להתעכב שם, היתה לי תוכנית וכבר הייתי בדרך אליה, אבל זה הציק לי. מה היא מתכננת לעשות עכשו?

אסטתיקה של חורף. עצים חשופים. חלונות מחליפי צבעים

שימי עין על המחשב שלי, בבקשה

השבוע יצא לי לעבוד כמה שעות מאוברהולץ. בשולחן שלפני ישב בחור. הוא ישב עם הגב אלי ולא ממש שמתי לב אליו עד שהוא קם, הסתובב, ניגש אלי וביקש, באנגלית, שאשים עין על המחשב שלו בזמן שהוא הולך לשירותים. גם אני עושה את זה כשאני עבודת שם, מבקשת ממישהו שישים עין על הדברים שלי בזמן שאני הולכת לשירותים או קונה משהו בקומה למטה. זה גם עובד וגם ידידותי וכבר יצא לי להכיר ככה אנשים. וזה גם, נראה לי, הדבר האחראי לעשות.

בסוף אוקטובר הגיעו זוג חברים יקרים לביקור. כמה ימים, רק שניהם, בלי הילדים. אושר גדול עבורי. באחד הימים ישבנו בבית קפה בקרויצברג. למרות שהיה קריר ישבנו בחוץ, רצינו לראות את הרחוב, התנועה, החיים. ובזמן שישבנו סיפרה לי חברתי האהובה שהיא מסתכלת הרבה על אנשים עם ילדים ברחובות כאן וכמה הם שונים, כמה הם מתנהגים אחרת, מאנשים עם ילדים בתל אביב. למשל עכשיו, היא אמרה, תראי את העגלת תינוק.

ובאמת, ממש לידינו, בין השולחנות בכניסה אל הבית קפה, עמדה עגלת תינוק ובתוכה תינוק ולצדה לא אמא ולא אבא ולא איש. עגלת תינוק לבדה. חברתי סיפרה לי שהיא עקבה אחרי הכל, אשה הגיעה עם העגלה, החנתה את העגלה בחוץ ונכנסה פנימה, הנה היא בפנים, בתור, והנה העגלה כאן בחוץ והתינוק בתוכה. הם אמרו שבארץ היו מזעיקים משטרה במקרה כזה. אחרי כמה דקות הגיעה עוד אשה עם עגלת תינוק. גם היא החתנה את העגלה בחוץ ושאלה גבר שישב בשולחן לידינו אם הוא יכול בבקשה לשמור על העגלה בזמן שהיא נכנסת פנימה וקונה לחמים. בארץ היינו מזעיקים משטרה, החברים שלי מילמלו אחד לשני.

אלכסנדרפלאץ, מאוחר בלילה. מחכה לאובאן המחורבן שיבוא כבר. 15 דקות, כתוב בשלט. יש זמן

אשה עם תינוק ורכב

ועכשו מה? אשה עם תינוק, אפס מעלות, חושך בחוץ, אור בחדר המדרגות ודלת פתוחה. מה היא עושה? מה היא רוצה לעשות? לא תכננתי להתעכב שם, ולא הצלחתי להתקדם. הסתובבתי אליה ושאלתי אותה אם היא צריכה עזרה. היא נראתה לי מופתעת. היא לא ענתה. היא עמדה ליד הדלת של הקדמית בצד של הנוסע, מעל לתינוק, והסתכלה עלי כאילו היא לא מבינה מה אני אומרת. אז עשיתי עוד צעד לקראתה ואמרתי לה שאני יכלה לשמור על התינוק והיא הסתכלה עלי וההפתעה על הפנים שלה גדלה והיא שאלה אותי אם לא אכפת לי ואני כבר הייתי לצידה, ליד הדלת של הרכב ומעל התינוק שבסל, ואמרתי לה שאין בעיה, לא אכפת לי, אני אעמוד כאן רגע ואסתכל על התינוק והיא מאוד הודתה לי.

ואז היא הלכה לצד השני של הרכב ופתחה את הדלת האחורית בצד שמולי והוציאה משם זוג אופניים והעמיסה אותם על הכתף ונכנסה דרך השער אל החצר הפנימית ועלתה במדרגות של הבניין וירדה לתוך המרתף וקשרה את האופניים שלה, מן הסתם, לא ראיתי את החלקים האלה, ואחרי כמה דקות היא חזרה לרכב ואמרה לי שוב המון תודה ושלום, שלום ותודה.

שימי עין על המחשב שלי, בבקשה

הבחור באוברהולץ חזר מהשירותים ואמר לי יפה תודה והחלפנו חיוכים חמים, סקרנים, והיה נדמה לי שעוד רגע אנחנו בשיחה, עוד רגע מתחילים משהו, ואז הטלפון שלו צילצל והוא התיישב חזרה בשולחן שלו, עם הגב אלי, וענה, ודיבר עם מי שדיבר בעברית שוטפת וכל העניין וכל החדווה וכל הסקרנות שלי נפסקו באחת. ואז שמתי לב שזה מה שקרה, שברגע שהוא דיבר עברית איבדתי בו כל עניין. אז ציינתי לעצמי את זה. אין לי שורה תחתונה.

סתם יום של חול. בבית הקפה. עושים חיים בברלין

נובמבר הקר

היה לי משהו חשוב להגיד, לפחות חשבתי שהוא חשוב, וכל אתמול עבדתי על לנסח אותו, להעביר אותו מהראש שלי אל הטמפלט של וורדפרס ומשם החוצה. אבל זה לא עלה יפה וכל היום המשכתי לשייף את הטקסט עד שבערב היה לי משהו והייתי צריכה לצאת. אז יצאתי. יצאתי אל ליל נובמבר קר ובבת אחת כל הטקסטים החשובים נשרו ממני. כל הסיפורים לא החזיקו מעמד. איזה דבר חשוב כבר יכול להיות לי להגיד אל מול החוץ הזה של לילה, ברלין, סוף נובמבר? מה כבר יכול להיות חשוב? רק הקור נשאר ממני. כל מה שנשאר לי זה הקור.

אני אוהבת את החורף בברלין. אני לא לגמרי יודעת למה, הוא ארוך וקודר וקר ומדכא ואני לא אוהבת את הפרקטיקה שלו, אבל אני קצת מאוהבת ברעיון של החורף בברלין. בדימוי שלו, בדימוי של חורף אירופאי ושלי בתוכו. זה ציורי ופואטי בעיני. והוא מזכיר לי דברים. הוא מזכיר לי שאני זרה כאן. שגם אם הכל נראה לי מוכר, הבית, הגדר, הרחוב, הפנס, אני זרה כאן. החורף מזכיר לי את זה כי הוא כל כך זר לי, ואני לו. החורף מרגיש לי כמו אגדה. כאילו אני חיה בתוך אגדה שהתפאורה שלה היא חורף קשה וקודר. כאילו אני חיה בתוך טקסטים של מישהו אחר. החורף הוא לא טבעי לי ואני מאוד מודעת לחוסר הטבעיות הזה. אני לא יודעת לכרוך צעיף על צווארי בונשלנטיות אלגנטית. אני מאבדת את תחושת הגוף שלי בתוך המעיל. הכובע הורס לי את הפריזורה. אני מרגישה מחוץ לאלמנטים שלי. החורף מזכיר לי שאני רחוקה מהבית, מאיפה שנולדתי. ובגלל זה יש בו ריח של הרפתקאה עבורי. אני חושבת שהכי בגלל זה אני אוהבת את החורף. הוא מאשש את הזרות שלי.

ברלין, השבוע, ביום של אפור בהיר, שבניגוד לימים של אפור ככה, בהם לא רואים שום שקיעה. תמונה בלי פילטר

חורף. זרם התודעה. חלקי

• אני אוהבת את המראה של החורף. את האופן בו ענפים שחורים מצטיירים על רקע שמים קודרים. את העירום. את הקדרות. אני אוהבת את האופן בו ברלין מתרחבת בחורף. בלי העצים והצמחייה והאנשים על המדרכות העיר נראית עצומה וריקה. המבנים זזים קדימה. הטבע נסוג. הרחובות מתמתחים. אני אוהבת את האסתטיקה של החורף.
• אני מרגישה את התקדמות החורף בהצטמצמות שלי. בחורף לצאת מהשכונה זה לחצות את ים סוף. אללי, בחורף יש ימים שלהגיע לסופר זה לחצות את ים סוף. כל יציאה מהבית מחייבת תכנון והיערכות. כל יציאה מהבית צריכה להצדיק את עצמה. להיתנמק. ההכנות ליציאה, שלבי ההתלבשות, זה כמו לצאת לנשף. זמן ההכנה ליציאה הוא בילט אפ לקראת היציאה עצמה. בחורף לכל יציאה של בילט אפ. כל יציאה היא הרפתקאה. כל הליכה ברחוב היא הרפתקאה. אני הלוחמת ברוח. אני שיכלה לקור. בחורף אני גיבורה טראגית באמצע הנובלה, בשלבים המתמרחים של הנובלה, כשהקורא קצת מיואש אבל לא יכול לעזוב כי הוא יודע שתכף יקרה משהו טוב, תכף יגיע האור.
• אנשים אומרים לי להתלבש חם. שהכל עניין של לבוש. שאם מתלבשים נכון לא קר. אמא אומרת לי, אבל לירזי, יש לך כבר בגדים חמים לא? כן, יש לי כבר בגדים חמים. האמונה בבגדים חמים היא כמו שאר האמונות, רק אמונה. בגדים חמים לא מבטלים את החורף ולא מטשטשים את הקור. צריך בגדים חמים, ברור, אבל הקור הוא משהו אמורפי הרבה יותר מזה. הוא בכל מקום. הוא טוטאלי. אני לבושה לעילא והעינים של דומעות. אני הולכת ברחוב ובוכה. אני מרגישה את הקור על הפנים שלי, על העור. אני מרגישה את הקור בהליכה שלי, בכיווץ של הכתפיים, בקצב בו אני הולכת. אני רואה את הקור על פני העוברים ושבים. אני רואה אותו בקצב ההליכה שלהם, בתנוחה של הגוף ההולך, בכיווץ של הגוף.

ברלין, השבוע, ביום חום. יש ימים שהעיר נראית לי חומה. זה צבע מוזר, חום. אפילו כשכותבים אותו, חום ועיר חומה, זה אומר גם מלא דברים אחרים, לא רק הצבע. צבע לא נטריילי, אולי. למרות שהוא כן נטריילי, הצבע.

• אני מרגישה את הקור בהליכות שלי. אני מרגישה אותו בקצב ההליכה שלי. בקור אני הולכת לאט יותר, כאילו מנסה להקטין את החיכוך עם האוויר. אני מצמצמת את עצמי, בלי להרגיש, לא בכוונה, אני מצמצמת את עצמי להיות גבעול שנע בין הרוחות, שיודע להתכופף וגמיש מספיק כדי לא להישבר. בקור אני נהיית להלכנית איטית ולהלכנית פרקטית, שזה קצת סותר את עצם היותי הלכנית עירונית. בחורף אני לא מסוגלת לצאת סתם כך לשיטוט. החורף  מחייב פרקטיות. ההפך הגמור של שוטטות. בחורף אני לא משוטטת. החורף עושה אותי פרקטית. קר לי.
• הקור מעיר אותי. בחורף אני ערה. כל יציאה מהבית היא התעוררות. אי אפשר ללכת מעורפל בקור הזה. יש בו משהו חי, מעורר, בקור. יש בו משהו לא נתפס. מצחיק. אתמול בלילה, בדרך חזרה הביתה, נסעתי בטראם. תחנה אחרי עלו 4 אנשים, שני זוגות. הם התפוצצו מצחוק. הבנתי את הצחוק שלהם. יש משהו לא נתפס בקור, בעוצמה שלו, הוא מעורר תדהמה. העינים שלנו נפגשנו וצחקנו אחד אל השני בחזרה. זה קורה לי הרבה בחורף, צחוקים עם זרים ברחוב. כל כך קר שזה מצחיק, אז צוחקים.
• בקור הזה אין מקום לרגליים. זאת הבעיה האמיתית, אין איפה להניח את כפות הרגלים. הקור עולה מהרצפה והבעיה היא שכפות הרגלים, במבנה הפיזיולוגי הנוכחי שלי, חייבות להיות על הרצפה. אני לא חושבת שיש לזה פתרון. זה נורא. מכפות הרגלים נפתח הקור ואין פתרון. אני יושבת באובאן ומנסה להחזיק את הרגלים באוויר. באולם הקולנוע אני מניחה את הרגלים על התחת של הכסא מולי. בכל מקום שאני נמצאת אני מחפשת פתרון לכפות הרגלים. איפה להניח את כפות הרגלים?

טמפלהוף, השבוע, ביום של שקיעה טובה.

• ויש את הרגע הזה של היציאה מהאובאן. הו, הרגע הזה. כבר מצאתי אירוע שמצדיק יציאה מהבית ומהשכונה, כבר התלבשתי, יצאתי, הגעתי לאובאן. מרחוב, מהחוץ, תחנות האובאן נראות מחממות, כי הן תחנות, והן מתחת לאדמה, והן בתוך מבנה. והקור הוא כולו גוונים ורבדים. בשניה שנכנסתי לתחנה יש הקלה, ואז היא עוברת, ואז הרכבת מגיעה, ואז אני נכנסת לרכבת ויש רגע של הקלה, ואז הוא עובר, ואז אין לי איפה להניח את כפות הרגלים והקור מחלל ואני רק רוצה לעמוד, לזוז, ואז האובאן מגיע ליעדו ואני יוצאת ממנו וגל קור מכה בי כי בתחנה קר יותר מאשר בתוך האובאן, ואז יש את הרגע של היציאה מהאובאן. לא ממש היציאה, לפני היציאה, כמה שניות לפני היציאה, מתחת למדרגות שמובילות החוצה, שם, שם, זה הרגע, החוץ והפנים מתערבבים, האור מבחוץ מושך החוצה והקור מבחוץ מצליף בפנים. הכי קר זה כמה שניות לפני היציאה מהאובאן!
• זה החורף הרביעי שלי כאן. צברתי קצת ניסיון. פיתחתי אסטרטגיות. כשמתחיל להתקרר אני עולה על בגדים חמים, לא מתווכחת, אני מנסה להקדים את הקור בלבוש שלי, במטרה שלא יהיה לי קר. אני חושבת שאם פעם אחת קר באמת אז הגוף אוגר את הקור והכל אבוד ואני מנסה לא להגיע לזה ולהקדים את הקור. אבל בו בזמן אני שומרת את התותחים הכבדים לימים שאין ברירה. אני דוחה את מעיל הפוך כמה שאפשר, ואת הטיץ, ואת ה- UGG. כי כן, לפני שנה קניתי UGG ועכשו הם כאן ואין לי איך לברוח מהם. עוד לא עליתי עליהם השנה. הבושה, הבושה גומרת אותי. לאן אפשר ללכת עם הנעלים האלה? אין להם שום צידוק אסטטי. ואני מבינה שזה ילדותי, אבל קשה לי. וזה גם החורף. הוא לא משאיר ברירות. היום, סוף נובמבר, מינוס 2 מעלות, אני אעלה על ה UGG. וויתרתי.
• חורף בברלין זה, גם, ללכת להופעה בכנסייה ולשבת כל ההופעה עם מעיל וכובע וצעיף ובלי מקום להניח את כפות הרגלים. ועוד מאוד להנות. גם כי ההופעה היתה מקסימה וגם כי זה כל כך הזוי, לשבת להופעה של מקהלה, או קונצרט, בתוך מבנה, ולקפוא מקור. בקור, בחורף, לכל פעילות הכי פשוטה יש ארומה של הפתעה, של הרפתקאה. גם בגלל זה אני אוהבת את החורף.

וחוץ מזה, סוף נובמבר, והנחמה של סוף נובמבר זה שוקי הכריסמס והצייפיה לשלג. אני מתה על השוקים. הם חלק מעולם האגדות שהוא החורף. מוארים, צבעוניים, מנגנים ומריחים מיין חם. וחוץ מזה תכף יבוא שלג. אני אוהבת את הציפייה לשלג.

אותו רחוב, אותה שקיעה (כמו בתמונה הראשונה בפוסט). יותר מרחוק, עם פילטר

שיר הלל ל – UGG

UGG יקר, UGG חביב,

אתה הבאת לי את האביב,

UGG מחמם, UGG מנחם,

בגללך אני עצובה שהחורף ממאן,

UGG מגושם, UGG נטול חן,

אתה לימדת אותי על יופי לא להתקטנן!

ה – UGG. פלא הבריאה. שום פילטר של אינסטאגראם לא יעזור כאן

הכל התחיל כשהגעתי לברלין באוקטובר לפני שלושה חורפים. לפני כן לא שמעתי ולא ידעתי על UGG. המעבר לברלין הביא אותי, לראשונה, לחשוב על החורף. מה עושים עם החורף? ידעתי שכפות הרגלים הם עקב אכילס שלי. תמיד תמיד קר לי בכפות הרגלים. זאת בעיה עוד מהילדות, עוד מהקיבוץ. ראיתי הרבה רופאים, שמעתי הרבה תיאוריות. אחת החביבות עלי גרסה שרמות הקור בכפות הרגלים הם תוצאה של זרימת דם איטית מדי ושעלי לבלוס אקמולים בשעות מצוקה, כלומר, כשממש ממש קר לי.

בערך בדצמבר של החורף הראשון שלי בברלין, קרו שני דברים. חברה הגיעה לבקר וסיפרה שהיא בכלל לא מוטרדת מהקור כי יש לה פתרון לכל החורפים האירופאים באשר הם. ואז היא הדגימה לי את ה – UGG שלה. עכשו זה לא שלא הבחנתי קודם בדבר החום בהיר שעיר ודוחה שהיה לה על הרגלים. הבחנתי והתעלמתי. אני לא כזאת חסרת נימוס. אני מבינה שיש אנשים שלא יודעים להתלבש. זה עצוב אבל ככה זה, אין מה לעשות. לשמוע ממנה שזה מכוון ומבחירה היה מכה קשה, אני מודה, אבל שוב, הפגנתי פתיחות אופקים וסובלנות. מה עוד אפשר לעשות? היא טענה בעוז שלשוטט בברלין בדצמבר זה קטן עליה. חם לה, היא אמרה, חם לה. הכל בזכות נעלי הפלא.

במקביל הכרתי עוד בחורה טובת לב שגם עזרה לי בצורה של טיפולים מנחמים. וגם היא סיפרה לי על ה – UGG שלה וכמה הם טובים אליה. אני שאלתי אותה על הצורה שלהם והיא אמרה שאין מה לעשות, ושמאז שהיא רכשה אותם נכון שהיא נראית נמוכה וקצרה, אבל חם לה בכפות הרגלים. היא לא סובלת. היא יוצאת מהבית, בחורף, אפילו בפברואר, בלי היסוסים. שמה נעלים ויוצאת.

ה Ugg באובאן. מכוערים בכל מצב.

אני מצידי גיחכתי, מלמלתי לעצמי, אין סיכוי, אין מצב, לעולם לא, ונכנסתי לחנות נעליים אופנתית ב Mitte שהחזיקה ברנדים שבדים. הרי ידוע שהשבדים מבינים בקור, וגם בעיצוב. בשלב הזה ידעתי מה נדרש מנעל בחורף ברלינאי: סוליה מבודדת מחומר דוחה, חריצים בסוליה כדי להבקיע את הקרח וריפוד פנימי. אני לזה הוספתי שיראה כמו משהו, נעל עם מראה צבאי למשל, או לוק של הרגע ירדתי מההר אחרי טרק של שבוע, משהו. בעזרתה של המוכרת האדיבה קניתי את מה שהיא תיארה בתור הנעלים הכי חמות ונכונות לחורף הברלינאי.

הבעיה היא שלא ידעתי את עניין הגרבים. אף פעם לא מספרים לך את מה שבאמת חשוב. העניין עם הגרבים הוא שזוג גרבים רציני שמתאים לחורף הברלינאי תופס מקום, ולפיכך יש לרכוש נעלי חורף גדולות ממידת הרגל, כדי שיכילו גם את הגרב. ואני לא ידעתי. אז קניתי נעליים שענו על כל ההגדרות שלעיל, רק שהן קטנות מדי ולוחצות ולא נוחות.

בחורף השני הרגשתי מיומנת יותר. אמרתי לעצמי ולעולם שהסכים לשמוע, שאני לא אתחיל את החורף עם UGG, לא אתחיל בפשיטת רגל כי, בכל זאת, יש לי כבוד עצמי. אני אתחייס אל ה UGG כאל תוכנית מגירה ליפול עליה, אם שוב החורף יהיה כל כך קר וכפות רגלים שלי כה מסכנות. קצת כמו עם אוגוסט בתל אביב. הרי אף אחת לא ניגשת לקיץ עם תוכנית להיראות כמו אשה משוגעת במכנסי בד מתרחבים וכפכפי איילת, ובכל זאת (ואני רוצה להדגיש כאן שמעולם לא הידרדרתי לשארוואלים ומכנסי דייגים. זה לא). החלטתי להתייחס אל ה UGG כאל תוכנית ליום הדין ולהכין את השטח.

ה – UGG בשטח

ככה גיליתי את השערוריה השניה שקשורה ב UGG. לא רק שהם מכוערים שאין מילים, הם גם יקרים להפליא! בחיי שהנחתי שדבר כה כעור יהיה זול. הרי זה רק טבעי! ולא. לא כך הוא. שידרגתי את התוכנית שלי, החלטתי להתאפק, לראות איך החורף יהיה ולחכות עד לסיילים של ינואר. במקום קניתי חיקוי Ugg של חברה מקומית. מגפיים שגם נראים יותר טוב, גם עונים על המפרט (חימום פנימי, סוליה, וכו'), גם של ברנד ברלינאי (חשבתי לעצמי, הם גרמנים, הם בטח יודעים מה הם עושים). וגם לא משכנתא שלמה. והיה לי קר בכפות הרגליים כל הזמן.

בסיילים ניגשתי שוב לבדוק את המצב. והמצב מזוויע. לגודל האימה התברר לי שה UGG לא נכנסים לסיילים. אף פעם. הם פשוט שטים מעל זה. הם לא חלק. בין לבין הייתי בביקור בארץ וגיליתי שזוועת ה UGG התפשטה גם לארצות נטולות חורף ונטולות קור. בחנויות בשקנין (אין, אין גבול להידרדרות הרחוב הזה) ראיתי את הזוועה, וגם שם היא יקרה יקרה.

זה מטורף! כאילו העולם השתגע!

ה – UGG על המדרכה ליד הבית. עכשו, אחת הבעיות של ה – UGG זה שהן לא הולכות עם שום בגד, רק עם ג'ינס כחול. וזה לא חלילה שיש לי משהו נגד ג'ינס כחול, ועדיין, זאת גישה די נוקשה

זהו. השנה נשברתי. חסכתי כסף. אספתי אגורה לאגורה וכו', ולפני שבועיים הלכתי לחנות עם תוכנית אחת: לקנות UGG. בדקתי כמה מקומות, כמה גיזרות. חשבתי ללכת על המיני. בגלל שהם מיני הם פחות דוחים, פשוט כי יש פחות מהם, אבל אלאס המיני באים בצבעים, סגול ואדום ולבן עם נצנצים ושחור עם נצנצים. לא בא בחשבון. בסוף בחרתי בחומות שמדגמנות בפוסט. לפני הרכישה ביקשתי מהמוכרת למדוד אותן. ואוו! אנחה עמוקה בקעה ממני בחנות, ממש קריאת עונג. הן כל כך נוחות! הן כל כך חמות! הן כל כך קלות!

כבר שבועיים שאני הולכת רק איתן. החורף לא הגיע ואני אתן. בגללן אני קצת מצטערת שלא קר. בגללן אני קצת מצטערת על הביקור הקרוב לישראל, כי אאלץ להיפרד מהן. ה-UGG הן פלא טבע. פלא הבריאה. אי אפשר להאמין כמה שהן נוחות! הן פלאפיות (fluffy). הן כמו קצפת. כמו נעלי בית המגפר של הילדות. אתה לא רוצה לעולם ואף פעם לצאת מהן! ללכת אתן זה כמו ללכת על עננים ולשיר אופרה! הן קלות, חמות, מלטפות! הן שמחות ועדינות. אני הולכת אתן ומרגישה כמו סופר הירו, והן כוח העל שלי. אני הולכת אתן ומרגישה כמו אסטרונאוט על הירח: כוח הכבידה לא חל עלי.

זהו. זה סיפור די עגום בעצם על שבירה נוספת של סטנדרטים ראויים. על סוג של קריסה, הרמת ידיים, וויתור.  סיפור על נוחות שמנצחות אסתטטיות. באמת סיפור קשה. או שלא, אולי זה סיפור של התבגרות והשלמה. רק שבעצם גם זה סיפור קשה.

ה – UGG על רצפת מוזיאון. בכל מקום הן מכוערות

החורף, פצצה מתקתקת

השבוע חיכינו לסופה. הדיבורים עליה הגיעו לשיא בערך באמצע השבוע, כולל הגדרת הסופה כהוריקן, מתן שם פרטי להוריקן, פרסום תרשימי זרימה צבעוניים כשהאדום באמצע, הבטחה, או איום, לרוחות בעוצמה של 150 קמ"ש, מם אינטרנטי, כל המערך. היא תוזמנה ליום חמישי, הסופה, יום חמישי בערב.

היה מאכזב.

כמו החורף עצמו. כל הזמן מחכים לו, והוא כל הזמן קצת בא וקצת לא. קצת כן, קצת כבר כאן, אבל גם קצת לא, קצת חכו חכו לו. כמו המלחמה בישראל, כמו שמחכים למלחמה בישראל. למלחמה הגדולה, לא לעוד מבצע כיסוח בעזה. כל הזמן מחכים למלחמה הגדולה, כל הזמן מחכים לחורף, ומקבלים טיפות. טפטופים. משחקים בכאילו. משחק מקדים שאין לו סוף. החורף הוא הפצצה המתקתקת של ברלין.

זה מתחיל עוד בסתיו, בפרה-סתיו, בסימנים של סתיו, איך שהעלה הראשון צונח ברור לאן זה הולך. כשעלה ראשון מרים ידים וצונח, הרי זה כאילו החורף כבר כאן. אחר כך עובר עוד מלא זמן, אבל כולו הכנה מתמשכת, ארוכה, נוגה, לדבר האמיתי, לחורף. נסיגתו של הטבע, התכווצותו, כניסתו פנימה, תהליך שיגמר רק בכניעה כללית. עצים חשופים על רקע שמים אפורים.

אין על החורף בתמונות של יגון קודר

וגם אז ממשיכים לחכות. מחכים לשלג. מחכים לראות אם החורף הזה יהיה ארוך-קשה-קל-קצר כמו החורף שעבר. מחכים שהחורף יעבור. אביב. קיץ. מחכים שהעלה הראשון יצנח. מחכים לחורף. הסופה בחמישי היתה קישקוש. בשישי היא צברה קצת תאוצה, עשתה רוח, עשתה דאווין. אבל זה עוד לא זה. זה לא באמת. חכו חכו. לפני שנה! אה, לפני שנה! חכו חכו. אתם עוד תראו.

יופיו של החורף 

החורף מגיע בהזדחלות, בשקט, בהתגנבות על הימים, כאילו הוא חושב שאם לאט לאט, אם יבוא כל יום קצת, לא נבחין, לא נרתע, לא נקפא. המעבר בין הקיץ לחורף כמעט מורט עצבים. הוא ויזואלי, מוחשי, אפשר לראות אותו, את ההשתנות, את המעבריות, ולספור אותו. אפשר לגעת בו, או כך נדמה, עלים נושרים. עצים מתרוקנים. לא בבת אחת, לא ביום פקודה, לאט, עלה, יום מתקצר, זריחה מתאחרת, לאט, עלה, מתקצר, מתאחרת. אי אפשר לגעת בו. אי אפשר להפריע לו. אי אפשר לעצור אותו. החורף יגיע. החורף בא. החורף כבר כאן.

הוא מאוד יפה החורף. גם הקיץ כאן מאוד יפה, וגם הסתיו, אולי הכי הסתיו, אבל לא, גם החורף. זה אני שקצת מאוהבת בעיר והכל יפה לה, או שבאמת הכל יפה? החורף, נסיגתו המוחלטת של הטבע, מוציאה את העיר החוצה, חושפת את העיר, הבתים, המבנים, המרובעות של הבתים, החום של המבנים, הפסלי רחוב, החשיפות, הבטון, העיר נעה קדימה, אל קידמת הבמה, הטבע נעלם.

הכל נראה יפה. רווי במשמעות. קודר ומאיים

והעצים, תמונת זן: גזעים שחורים, ענפים דקים, ריקים, מתפצלים על רקע שמים אפורים. משחקים של שחור ואפור וקווי מכחול עדינים. כמו תמונה שראיתי פעם, שלא היתה תמונה, זה היה בחיים, על אגם גדול במאינמר, אגם עליו מתקיימים חיים, והדייגים, על רקע המים. כזה. ככה החורף. תמונת זן יפה, כואבת, עצובה, ריקה. תמונה של ריקנות. או שלא, תמונה של שקט, בלי חיווי ריגשי. תמונה יפה.

מיאנמר. דייג

החורף, שיעור בודהיסטי 

השלג הראשון ירד אתמול. ירד, לא שרד. עוד לא קר מספיק. אבל ירד, עף, השתבלל, עלה לשמים וירד לרצפה והיה רך וסוער ויפה עד בלי. נעמדתי למחוא כפים. כמה יפה! כמה מרגש! כמה מסעיר! ואיך זה שעוד חודשים, איך זה, ואני כבר יודעת, שעוד חודשים בערך אותו מראה, אותו שלג, אותו פתית שעף, משתבלל, נופל, אותו הדבר בדיוק, ימלא אותי דיכאון ויאוש ובדידות?

בתחילת החורף, הקודמים וגם זה בנתיים, הליכה בשלג, ברוח, נגד הרוח, מרגישה לי כמו הרפתקאה גדולה. אני מחייכת וצוחקת. כמה מלהיב! כל כך קר לי שזה מרגיש לא אמיתי, לא באמת קורה. יש תחושת אחווה בין האנשים ההולכים בעיר, אנחנו מחליפים חיוכים, כמה קר! כמה קר! בפברואר לא נשאר כלום מזה. השלג מלוכלך, הרוח מציקה, העליה קשה, האנשים קודרים.

אכן, החורף הזה הוא שיעור בודהיסטי.

תמונת זן

הדיכאון של החורף

את נובמבר עוברים כי אין ברירה. בנובמבר האור נכבה. הימים מתקצרים. הזריחה עוברת לשבע וחצי בבוקר, השקיעה לארבע אחר הצהרים, ובין לבין אפור ורטוב ומגעיל. את נובמבר עוברים על אוטומאט. מחכים שהוא יעבור. אחרי נובמבר יותר קל. נובמבר ופברואר, הם הכי קשים, הכי קודרים, הכי ארוכים. בנובמבר מחכים לדצמבר.

בדצמבר מגיע הכריסמס, שוקי חג המולד, השלג. את דצמבר עוברים על אורות הכריסמס, עליצות שוקי החג, האורות, הצבעוניות, המסיבה. כל האורות דולקים! באנו חושך לגרש, ולא בנר קטן, בחשמל גדול. בדצמבר יש את הריגוש של השלג, הלובן, החג, הו אירופה! את דצמבר עוברים די בקלות. אני אוהבת את דצמבר.

אבל ינואר, פברואר, מרץ בשנה ממש קשה, מה יש לכם להגיד לזכותכם? במה נותר להאחז אז? חודשים של קור, אפור, אין אור. נורא. אז קניתי כרטיס לארץ בה השמש לעולם זורחת והחום לעולם קודח, ובפברואר אני מגיעה לשבועיים. מחפשים דירה מקסימה בעיר הקרה? ספרו לי. מחפשת חילופי דירות תל אביב ברלין לשבועיים הראשונים של פברואר.

הפצצה המתקתקת של החורף זה ינואר פברואר ומה שמתפוצץ זה הדיכאון. העצב הנוגה והרומנטי של נובמבר דצמבר מתמצק ליציקת דיכאון בינואר פברואר. זה האימה, זה הפחד, איך לעבור את ינואר פברואר? במה להאיחז? זה מרגיש כאילו זה לא יעבור אף פעם, השמש לא תזרח, העור לא יתחמם, השמים לא יכחילו. זה נורא.

(אבל רק למי שחי פה! לא למבקרים! להם זה מרגש ומקסים. דירה בפברואר בברלין! עכשו במבצע!)

תמונות מהגלגל ענק. כשעוד העזתי לצלם

המטורפים, גלגל ענק

אם מחכים מספיק זמן יגיע מטורף שישכנע אותך לעלות על הגלגל הענק בשוק הכריסמס של אלכסנדרפלאץ. באמת. חיכיתי והנה זה קרה. אתמול, ביום הסופה, אחרי ששככה. חברה הגיעה לעיר, קבענו לשוק בשישי ערב. בשישי בוקר היא ביטלה, השקיפה על החוץ מדירתה שבקומה 9 ואמרה: לשם אני לא יוצאת. בסיבות 1600 חזרה בה. אמרה: בעצם, הסופה נרגעה. האורות מנצנצים. בואי נלך.

הלכנו. היא לא אהבה גלוויין והיתה מאוד בעניין של הגלגל ענק. בהתחלה אמרתי לא. אני אקפא שם למוות, וגם תראי, כל התאים ריקים. ואז חשבתי, למה בעצם להגיד לא, הנה מישהי שזה מלהיב אותה, שמוכנה לעשות את זה, אני רק צריכה לנוח על ההתלהבות שלה. ואז חשבתי, בשביל הבלוג, יהיה לי סיפור לספר. ואז חשבתי, לא להגיד לא, לא להגיד לא, לא להגיד לא.

עלינו. היה מטורף. הגלגל עשה 5 סיבובים. בסיבוב הראשון היה מפחיד וקר והגלגל עצר בדיוק כשהיינו הכי למעלה. לא העזתי לצלם ובקושי העזתי להסתכל. אחר כך התחשלתי וצילמתי יותר והסתכלתי יותר. במלמעלה הרוח טילטלה את התא שלנו. האוויר היה שקוף וקר. הראות נהדרת. והיה קר, אלוהים, כמה שהיה קר. הצלחתי לצלם כל פעם עד בערך רבע העלייה, ואז הקור, ההתרגשות, החיוך שנדבק לי לפנים החזירו את המצלמה לתיק ואותי להתסכל. רק להסתכל.

צד שני. תמונות מהגלגל ענק

אני חושבת שהתאהבתי בבריכה

אז אחרי שגיליתי את הבריכה, ואחרי שלמדתי שבברלין בריכות שחיה מקורות הן תחביב לחורף, ואחרי שהגיע חורף, התחלתי, סוף סוף, לפקוד את הבריכה על בסיס יומי קבוע. והתאהבתי. אני חושבת שהתאהבתי בבריכה. לא בפעילות עצמה, לא בשחיה, זאת אהבה ישנה שלי, התאהבתי בבריכה עצמה, בפיזיות שלה, בנוכחות שלה, בחום שלה. הבריכה שלי היא, בלי ספק, המקום החם בעיר.

איזה מקום מופלא זה הבריכה, פלא אנושי, מכונת פאר. מקום שכולו פונקציונאלית בריאה, חוקים ונהלים, כמו סרט נע, מסודרות אנושית, ריפטציה המונית, שיכפול שמשכפל את עצמו, מקום שמסדיר את ההתנהגות האנושית עד לקצה, התירבות האולטימאטיבי. כל יום שאני באה, ואני אחת כמו כולם, כל יום שאני באה, בכל שעה, אני חוזרת על אותו רצף פעולות. אין לי ברירה. הבריכה לא משאירה מקום לסטיות.

הכרטיס השמח. מי לא ירצה ומי לא תרצה להיכנס לבריכה עם כרטיס כזה! אני מאוד ממליצה, לכו לבריכה!

אני דוחפת את דרכי פנימה דרך שני זוגות של דלתות ענק. החום מכה בי, הבריכה היא מקום חם. חלל הכניסה גדול ריק. אין תורים בבוטקה של הכרטיסים. אחרי רגע בחלון מול מוכר הכרטיסים האנושי, רגע קצר, חילופי מילים בודדות, ואני ברשות עצמי. שוב לא אדרש לאינטראקציה אנושית.

על הכרטיס תמונה של נשים שמחות. את הכרטיס מחתימים בכניסה למלתחות. הדרך לבריכה עוברת במלחתות ואין דרך אחרת. בפנים, במלתחה אני מתקדמת עד לקו האדום, אחריו אסור להמשיך עם נעלים. וזה עוד לפני הלוקרים, עוד לפני הכל. אני עוצרת, פורקת את התיק, מוציאה נעלי בריכה, מחליפה, ממשיכה עם נעלי החוץ ביד קדימה, פנימה. (ברור שפישלתי בהתחלה. לא ידעתי, לא העלתי בדעתי, ונכון שיש קו אדום על הרצפה ונכון שמולו, לו הייתי מרימה את העינים, הייתי רואה את השלט, ואולי אפילו מצליחה לפענח אותו, אבל לא כך היה. אחת הנשים העירה לי, וכשקלטה שאני לא מבינה מילה הצביעה על השלט. ציור של נעלים וקו אדום עליהם. ככה יצא שלפחות פעמיים או שלוש זיהמו נעלי את חלל המלתחות. נורא).

הכניסה לנעלים אסורה. הגעתי לזון הסטרילי. מתחת לשלט הזה יש קו אדום. זמן לנעלי הבריכה!

השלב הבא הוא לבחור לוקר. את הלוקר צריך להאכיל באחד יורו והוא כמו הלוקרים במוזיאונים ומקומות כאלה. אני תמיד מסתבכת עם המפתח. פעם לא היה לי יורו וחשבתי להתחכם, נתתי לו שני יורו. זה לא עבד ולא הצלחתי לחלץ את הכסף בחזרה. הרבה פעמים אני שוכחת את היורו שלי שם. הרבה פעמים אני מגיעה ורואה שמישהי אחרת שכחה את היורו שלה.

מול הלוקרים מתחיל תהליך ההתפשטות. ואני אומרת תהליך כי כאן ברלין וזה חורף ובמילא, בכל מקום, להתפשט זה תהליך, על אחת כמה וכמה בבריכה. בתוך הלוקר יש קולב עליו הולך המעיל והצעיף. חוץ מזה אני מורידה: כפפות, כובע, פול-אוור כלשהו וגרבים. מהתיק אני מוציאה את השקית עם המגבת ובגד הים ולשלבים הסופיים אני הולכת לאחד מחדרי ההלבשה, אבל זאת אני, אפשר לעשות הכל מול הלוקר.

הלוקרים, הצלחתי לתפוס אותם ברגע ריק. בכלל, הלוואי והייתי יכלה לצלם כראוי שם. הייתי עושה פוסט תמונות בלבד, זה היה מספיק. אבל צילמתי רק בסתר, מלאת פחד ובושה. שלא יראו, אני בטוחה שזה אסור וגם כתוב איפשהו, שזה אסור

חדרי ההלבשה חמודים ויש בהם ספסלי עץ ודלת שאפשר לסגור ושם אני עוברת את המטאפמורפוזה הסופית, שלום למכנסים, גרביונים, אפודה, חולצה וגופיה. הלו בגד ים. הלו משקפי שחיה. משם אני יוצאת עטופה במגבת ומוכנה לשלב הבא. אך קודם יש לדשדש חזרה אל הלוקר, לדחוף את שארית הפלטה לתוכו ולנעול, ואז קדימה, לעומק החלל. למקלחות.

בשלב הזה אני מרמה. אני מבינה וסימפטית לרעיון של להיכנס נקיים לבריכה, ונשבעת, אני נקייה, אני נקייה עוד מהבית. לא מסוגלת להתרחץ לפני הבריכה. גם המקלחות הן חלל ענקי, בעצם 3 חללים, ויש שם גם תאי שירותים והכל מחומם ונעים כל כך! אני שוכחת שאני בבגד ים. אחרי שחוצים את המקלחות העולם נפתח, הנה היא, הנה היא, הבריכה!

קו ההפרדה, עד כאן נעלים מותרות, מכאן לא. אז איפה אני? מתי להחליף. וכן, כל הציוד שם מתחת לקסדה הוא שלי

בחלל הבריכה על אחד הקירות יש שלט שמציג את הטמפרטורות. 29 בחלל! 28 במים! בברלין! בלי ספק המקום החם בעיר.

השלט. המקום החם בעיר. זאת ההוכחה. חוששתני שלא רואים, אבל תאמינו לי, 29 מעלות בחוץ 28 במים

אחרי השחיה, שביננו זה החלק הכי קצר בפרוצדורה, עושים את אותה הדרך ואותו התהליך רק בכיוון ההפוך. אוי, זה כל כך קסום! כל כך מסודר, כל כך בלי ברירות ובלי אפשרויות. המוח יכול ללכת לישון, אני בתנועה על סרט נע. המקלחות, הדבר הראשון שנתקלים בו ביציאה מהבריכה, והפעם אני כן מתקלחת, הזרם חם, חזק, מנקה. ואז הלוקר. תא ההלבשה. והשיא, הפיסגה מבחינתי, מייבשי השער!

אותן קסדות ראש סובייטיות לבנות, מייבשי השער. ועל הדרך גם הבנתי למה יש את המטבעות של 5 אגורות. בשביל הקסדות ראש! הן אוכלות מטבעות של 5 אג'. כבר חשבתי שכמו העניין עם הנעליים בכניסה, בכל בית ברלינאי טיפוסי יש צלוחית או כלי עמוק אחר לאיסוף המטבעות של 1, 2 ו – 5 אגורות. אז זהו, שלא, לחמש אגורות יש שימוש ואף שימוש קריטי. תאספו את החמש אגורות הקטנים! יש מה לעשות אתן.

חמש אגורות! יש מה לעשות עם חמש אגורות! תאספו את החמש אגורות, תשמרו עליהן, יש בהן צורך, עושי להיווצר מחסור

הבריכה היא מקום שכולו פרצדורות אנושיות קטנות. כולו סדר. אני קצת מצטערת שאני לא יכלה לשבת במלתחות יום שלם, להתבונן. כל אחת מתנהגת קצת שונה וכולנו מתנהגות אותו הדבר. אבל היופי הוא בפרטים, בפרטים הקטנים, שם מצוי כל היופי, בהבדלים. ואני לומדת כל כך הרבה מלהתבונן בהן! מראש אני מניחה שהן, המקומיות, יודעות יותר טוב ממני. ומתוך התבוננות בהן אני לומדת ומשתפרת.

למשל הבחנתי שרבות רבות מתפשטות ומתלבשות מול הלוקרים, בכלל בלי להיכנס לחדרי ההלבשה. ואם זאת, יש חדרי הלבשה. כלומר, יש להן צרכניות, לא רק אני. או רבות מייבשות את השער לפני שהן מתלבשות מלא. והן מתאפרות אל מול המראה הקטנה שמתחת לקסדה הלבנה, כלומר, יעילות מקסימאלית, גם השער מתייבש מלמעלה, גם מתאפרות, גם מתלבשות, הכל בו זמנית. אני עושה כל חלק כזה בנפרד.

הבריכה, כפי שהעזתי לצלם. היא הרבה הרבה הרבה יותר יפה במציאות. היא מושלמת. בחיי

הבריכה היא מקום בטוח ומוגן לחלוטין. הדבר הכי מטורף שקרה לי שם היה יום אחד שהגעתי ומכונת הכרטיסים לא הצליחה להנפיק כרטיס. שתי נשים היו בבוטקה באותה שעה ושתיהן ניסו להחליף סרטים או משהו במכונה, להשמיש אותה. הן אמרו לי Ein moment  bitte, ja שלוש פעמים ואני עניתי ja, ja ואז הן נשברו והכניסו אותי ידנית. ביציאה, שגם אז צריך להעביר את הכרטיס השמח, נעמדתי מול השער ונופפתי בידים בתקווה שהן יסתכלו במוניטורים שלהן ויראו אותי. הן לא. ואז הגיע גברת מכובדת ופשוט טיפסה מעל השער. לא האמנתי! התנהגות כל כך ישראלית אצל  גברת שנראית כל כך מקומית. עשיתי כמוה. ככה אני לומדת כאן, אני מחקה.

למשל רק דרך התבוננות הבנתי שהקסדות ראש הסובייטיות ניתנות לכיוון בגובה. עד אז הייתי מסתובבת שם, אורבת לקסדה שמתאימה לי. וכאמור מדי פעם אני שוכחת את האחד יורו של הלוקר. אבל כל זה בקטנה, עוד כמה ביקורים כאלה אני בטוחה שאסגור את הפער. הבריכה היא מקום כל כך בטוח, חם, מטפח. הדבר הכי מסוכן שיכול לקרות שם זה להידרס על ידי עדר הילדות הקטנות שהרגע יצאו מן המים, ואני חושדת שגם הן, כמוני, הכי הכי רוצות להגיע מהר לקסדות הראש הלבנות.

הגברת עם המגבת בכניסה לבריכה. גם היא מושלמת

אני מאוד ממליצה על הבריכה! לכו לבריכה! זה משחרר. באמת. וביציאה מהבריכה מחכה לי ברלין. ברלין של נובמבר. אפורה וקרה וקודרת. ההפך המושלם מהבריכה.