חזרה לשיגרה? סוג של – חזרה לתירגול. הזמנה ליום תירגול מיינדפולנס

הקורונה כאן, או שלא. ההגבלות הוסרו, ברובן. המציאות התבהרה, או שלא. החיים נמשכים, כי ככה זה, והסטודיו נפתח שוב, כי ככה החליטו הרשויות ובעלת הסטודיו.

אני שמחה ביותר להזמין אותכם ואותכן ליום תירגול מיינדפולנס בסטודיו בפרנצלאוורברג. נשמור על מרחק. נשמור על שתיקה. ונתרגל. להיות ברגע. להיות כאן. להיות בעכשיו. להעביר את התודעה שלנו – את תשומת הלב, את המודעות – לכאן ועכשיו. להשאיר את התודעה שלנו – את תשומת הלב, את המודעות – בכאן ועכשיו. כי כאן ועכשיו זה מה שיש. כל השאר – עננים חולפים. עננים חולפים.

היום תירגול יתחיל באחת עשרה ויסתיים בחמש ובין לבין נתרגל ונאכל ביחד (בשתיקה) ונתרגל עוד קצת. לא יהיו דיבורים, רק שלי ורק הנחיות תירגול, ולא יהיו שיתופים. לא נעשה חברים ולא נכיר אנשים חדשים. רק נתרגל. שזה קצת כמו רק נהייה. או רק נתרגל להיות.

נתרגל בשכיבה, בתנועה, בהליכה, בישיבה.

אין צורך בניסיון קודם. מתאים לכל מי שרוצה לנסות ולהיתנסות. ואין שום דרך להיכשל!

בואו כמו שאתם.

תאריך: יום שבת, 11.7, מתחילים בשעה 1100 מסיימים בשעה 1700.

מיקום: סטודיו בפרנצלאוורברג, קרוב לקאסטנייהאללי. כתובת מדוייקת בפרטי.

.לפרטים, שאלות והרשמה אנא פנו אלי.

עלויות: היום הוא חינמי. תרומה (דנה) תתקבל בברכה

כנסיית ציון, וברקע השמיים כפי שהיו באותו הרגע, ברגע בו נלקחה התמונה

חורף וקר ואפור וחשוך. הזמנה להתחמם

לפעמים, יש ימים כאלה, ימים בהם על הבוקר מתעוררת בי צעקה פנימית, בתוך ראש, המוח מנפיק מחשבה קולנית, תובענית, נרגנת: למה חושך? למה, למה, למה חושך? למה בוקר ואין אור? איך זה שהתעוררתי משינת לילה ויום חדש וחושך? איך זה יכול להיות?

תרגעי, המוח שלי אומר בחזרה, מתישהו, כשהוא מתאושש מעוצמת המחשבה הקודמת. זה רק החורף. תרגיעי. לכי לכרית. שבי קצת. 

אז אני הולכת לכרית. ויושבת. ועוצמת עיניים. והזמן עובר, ככה או ככה. נשימה, אוויר נכנס אל הגוף. נשיפה, אוויר יוצא מהגוף. מחשבה. נשיפה. אי נוחות ברגל. שאיפה. מחשבה אחרת. נשימה. הזמן עובר. ככה או ככה. הטיימר מצלצל. אני פותחת עיניים לאט: חושך! עדיין חושך בחוץ! 

אם לא עולה האור איך יודעים שעולה היום? שיום חדש התחיל? אולי זה המשך של אתמול, אולי ישנתי בכלל רק כמה דקות ועכשיו אמצע הלילה? 

אולי. 

אולי. 

אבל לא. עכשיו בוקר. השעון מראה. השעון לא טועה. הייתי רוצה שיטעה. הייתי רוצה למצוא או לקבל הסבר טוב לתופעה הזאת, לחושך הזה, משהו שירגיע את המוח והגוף. אבל אין. השעון מראה. עכשיו בוקר. לעבודה. אני תכף מאחרת. 

שמונה בבוקר, ליד הבית

רוטינת בוקר. אני נשענת על רוטינת הבוקר: קפה, מקלחת, בגדים, איפור, להכין את התיק: סלולרי ומטען, צ'ק, ארנק עם קצת כסף, צ'ק, אוכל, לפעמים כן לפעמים לא, צ'ק, כרטיס BVG, צ'ק, אל הדרך, אל הדרך לירז! 

אה, עוד רגע, גרביים, נעליים, מעיל, צעיף, כובע, תיק על הכתף, צ'ק. 

אני יוצאת! אני בדרך! אני בחוץ! 

ובחוץ חושך. אני הולכת אל האובאן ובדרך אל האובן רואה את השמש זורחת. תעתועים. 

זה יפה. זה קר. זה מצמית. זה לא טבעי. כל שנה בחורף. זה לא טבעי. 

***

מבעד לחלונות של האובאן שמסיע אותי אל העובדה אני רואה את האפקטים שזריחת השמש עושה בשמיים. הצבעים. צבעוניות. בין ורוד לבורדו לסגול. השמש זורחת בזמן שאני בדרך אל העבודה! 

זה מרגיש לי כל כך לא טבעי. כאילו משהו מקולקל. משהו שבור, או חולה. ואני לא יודעת להגיד מה זה, למה זה. זה רק חושך, לירז. זה רק החורף. זה לא חולה. זה לא שבור. 

מה זאת אומרת שמשהו מרגיש לי לא טבעי? 

זה אולי לא טבעי לי, במובן של חדש עבורי. 

אבל החורף בברלין לא חדש עבורי. ועדיין. 

השמש זורחת. הקור נשאר. 

כן, כן, זה יפה. זה שמונה בבוקר, וזה יפה

בנובמבר ביליתי שבוע בכפר קטן בפוטסדאם לצורך לימודי הכשרת מורים (MBSR). סדר היום שלנו התחיל בשבע וחצי. סדר היום הפנימי שלי התחיל הרבה לפני כן. אז בזמן שבין לבין לקחתי את עצמי להליכה בכפר. הליכת בוקר. הליכה בחושך. 

בכפר הזה יש כביש אחד. הגסט האוס בו השתכנו באמצע הכביש. אם אני יוצאת בבוקר ופונה לצד שמאל יש לי משהו כמו 10 דקות הליכה. אם אני פונה לצד ימין, 15 דקות הליכה. אז פניתי ימינה והלכתי בחושך ורק הסיגריה שלי האירה את הדרך ועל פני חלפה ילדה על אופניים ואמרה לי morgen ואני אמרתי לה morgen ותהייתי למה ילדה קטנה על אופניים באמצע הלילה, כלומר בחושך הזה. אז עצרתי והסתובבתי להסתכל עליה, לאן היא נוסעת, מה היא עושה בחוץ בשעה הזאת, ילדה קטנה. 

וראיתי את הילדה עוצרת את הנסיעה שלה, וקושרת את האופניים, וחוצה את הכביש ונעמדת ולידה ראיתי כמה צללים קטנים ואז ראיתי אוטובוס נוסע, האורות שלו האירו את הכביש היחיד והסתכלתי עליו עובר על פני והסתכלתי על התחת שלו וראיתי שכתוב עליו שהוא אוטובוס בית ספר. 

החורף, בכל חורף, אני מרגישה את הזרות שלי כאילו היא מעיל שעוטף אותי ולא מחמם בכלל. 

אוטובוס בית ספר. כי לא לילה

אבל להתחמם צריך. בלי חום אי אפשר. אז כרית. ותירגול. ותשומת לב. זה מה שאני מציעה לעצמי. וזה מה שאני מציעה לעולם. למי שרוצה. 

להתחמם קצת. 

בחודש פברואר אני פותחת קורס MBSR – mindfulness based stress reduction חדש. הקורס נמשך על פני 9 שבועות: 8 מפגשים של שעתיים וחצי בימי שבת ב – 1100 בבוקר, פלוס יום תירגול מלא בין השיעור השישי לשביעי. 

המפגשים יתקיימו בסטודיו מחומם היטב בפרנצלאוורברג. 

ביחד נתרגל לשים לב. להסתכל. להבחין. להישאר. לא לברוח (במחשבות). להישאר. לנשום. לשים לב. 

הרבה נתרגל. קצת נדבר. כל הזמן נשתדל לשים לב. לשים לב. 

אולי אפשר אחרת? 

אולי באמת. 

ובכל מקרה, להתחמם ביחד אפשר. 

מוזמנים ומוזמנות ביותר! 

לגבי הפרטים וכל השאלות שעולות אנא פנו אלי בפרטי. 

כרית מדיטציה. כי להתחמם אפשר

קורס MBSR בברלין

חברים יקרים,

באמצע חודש אוקטובר 2019 יפתח קורס MBSR בהנחייתי בפרנצלאוורברג, ברלין. הקורס יתקיים בשפה האנגלית. אני שמחה וגאה להציע את הקורס לכל מי שרוצה, לכל מי שאי פעם שאל את עצמו “מה זה מיינדפולנס”, לכל מי שניסה וזה לא תפס, לכל מי שחשבה שאולי פעם – כשהיא תהייה גדולה ויהיה לה מלא זמן פנוי – היא תנסה. לכל מי שטיפה סקרן, או חקרן, או סתם רוצה לדעת ולהכיר יותר טוב את עצמו – בגוף, בראש, באיך הקומפלקס הזה שמורכב מבשר ודם ומחשבות ורגשות, איך הוא פועל, איך הוא עובד, איך הוא משפיע עלי ואיך אני יכול ויכלה, אולי, להשפיע עליו – לכל מי שמתמודד עם מתחים ולחצים ודאגות וחרדות וחושב לעצמו שבטח אפשר לעבור את זה, את החיים האלה, קצת אחרת. לכל מי שעדיין מחפש, לכל מי שלא בטוח. לכל מי.

הקורס MBSR – Mindfulness based stress reduction, או בשמו העברי: “מיינדפולנס – שינוי נפשי באמצעות אימון מוחי, תרגול יומיומי להפחתת לחצים ושיפור איכות החיים”, מציע 8 שבועות של חקירה, לימוד ותירגול מגוון טכניקות של מדיטציית מיינדפולנס מתוך הקשר רחב יותר של להכיר, להתבונן ולעבוד עם לחצים נפשיים, מתחים, דאגות וחרדות בחיי היומיום שלנו. לא בדרמה, או לא רק בדרמה. בשיגרה. בקטנה. בפקק תנועה, בתור בסופרמרקט, באסיפת הורים, בדד ליין, בשוטף של החיים.

הקורס, שפותח בארה"ב בסוף שנות ה 70 על ידי פרופ' ג'ון קבט-זין, מציג מודל חילוני (ולא רוחניקי בכלל) להתבוננות והבנה של מתחים נפשיים משפיעים עלינו ועל הבריאות הכללית שלנו ומציע כלים ודרכים להתמודדות מיטיבה יותר עם לחצים נפשיים. זהו מודל שנחקר מדעית בארה"ב ובאנגליה ונמצא כעוזר להתמודדות עם מתח, חרדה, כאב כרוני ודכאון.

מיינדפולנס – "מודעות קשובה", או "קשיבות" – היא סוג של תשומת לב שאפשר לפתח על ידי אימון ותירגול. זו מודעות לא שיפוטית, שמופנית באופן עקבי למה שקורה כאן ועכשיו.

בקורס נלמד, נכיר ונתרגל טכניקות מיקוד והתבוננות המסייעים בהרגעת הגוף, השקטת התודעה, חיזוק היציבות הנפשית ושיפור ההתמודדות עם מה שהחיים מביאים.

בקורס בין השאר נלמד ונתרגל:

• מהו מיינדפולנס ואיך תגובה מבוססת הקשבה יכולה להיות יעילה ומיטיבה יותר.
• דרכים להתמודד עם כאב, רגשות לא נעימים, מחשבות טורדניות, תסכול, שחיקה, ועוד.
• כיצד משלבים מיינדפולנס בפעילויות שבשגרה, בזמן משבר, בשחיקה.
• כיצד להתאמן במדיטציית מיינדפולנס ביומיום.

תאריכים ושעות: שבת אחרי הצהריים, 1715 – 1945.
שיעור ראשון: 12.10.
יום תירגול מלא: 1.12 (שימו לב, זה יוצא יום ראשון)
שיעור אחרון: 14.12
פירוט מלא של הימים והשיעורים.
שפה: אנגלית
מחיר: 250 יורו

אם במקרה זה איכשהו טיפה מעניין אותכם, צרו קשר, ונדברה.

הרמוניה (בית קברות, ברלין)

 

תספורת חדשה; שכנים, שליחים וחבילות; יום הניצחון

הסתפרתי. בברלין. זה קרה לפני כמעט שבועים ומאז אני מתאוששת. אחרי הפעם האחרונה שהסתפרתי בברלין החלטתי שזהו, לעולם לא עוד. והנה לא חלפה שנה ונשברתי. זה בלתי אפשרי, לתחזק תספורת קצרה כשגרים בברלין ומסתפרים רק בתל אביב. בלתי אפשרי. תספורת קצרה ומתוקתקת, כמו שאני רוצה להתהדר בה, צריך לתקן כל חודשיים או שלושה חודשים. הכי הרבה שלושה חודשים. אחרי שלושה חודשים, כבר בשלושה חודשים ויום, התספורת עוברת ממצב של מתוקתקת למצב של אין תספורת. למצב של שיער בגדילה. זה נורא. אין מצב שערי ארור יותר מאשר שיער בגדילה. זה נראה כאילו שכחתי שיש לי שיער על הראש. שכחתי לעשות איתו משהו.

התוצאה של ההחלטה שלי להפסיק לחפש מספרה הגיונית כאן ולהסתפר רק בתל אביב היתה שחצי שנה מתוך שנה הסתובבתי בעולם עם הרגשה שיש לי פאה על הראש. עם שיער במצב של גדילה. בלי תספורת. לפני שבועיים נשברתי. ידעתי שזה מפגר, שבוע הבא אני בישראל, תנסי להתאפק עוד קצת, אמרתי לעצמי. כשלתי. אביב הגיע אביב בא, ואני עם פאה על הראש. לא עמדתי בזה. ועוד משהו קרה, בלי שארגיש בכלל החלטתי שאני חייבת להמשיך לנסות. שזה לא יכול להיות. שאסור לי לוותר.

אור וצל. מתחת לגשר הסגור מפוסט קודם

אז הלכתי להסתפר. בסופנטאני. ואני מה זה לא בן אדם של סופנטאני. כבר לא נשארו לי טיפים והמלצות על ספרים ומספרות להישען עליהם. את כל ההמלצות שיקבלתי מיציתי. ככה חשבתי. ואז נזכרתי שאחרי אחד מהפוסטים בהם התלוננתי על מצב המספרות בעיר הגיע אלי מייל נחמד מאשה שאני מכירה רק דרך פייסבוק ובו המלצה מיד שניה על מספרה בפרנצלאוורברג. בדקתי שוב ואהבתי את הכתובת. Winsstraße, מעוז הבורגנית הפרנצלאוורברגית. לא ספרית עם קעקועים. לא גנובי מגנובי של קרוייצברג. מעוז הברגנות. כמה גרוע זה יכול להיות? היא הרי חייבת לדעת לחתוך ישר, לכל הפחות, לא?

החלטתי לבדוק. הלכתי אל המקום לראות במו עיני. עמדתי מול המספרה והסתכלתי פנימה. אכן רחוב מקסים. מספרה קטנה. חדר אחד. שני כסאות. ספרית אחת. נראה ביתי. נראה נעים. נראה נטול מאמץ. אהבתי את הלוק של הספרית. קארה באורך נכון. שיער טבעי, כלומר לא צבוע, כלומר אפור. חולצת כפתורים בגווני כחול עדין עם פסים. ג'ינס. אורבניות נעימה, אלגנטי במידה. כמה גרוע זה כבר יכול להיות? מה היא כבר תעשה לי? שיער קצר גדל מהר.

נכנסתי. בלי לחשוב נכנסתי אל המספרה וביקשתי תור. היא הסתכלה עלי במבט של לא מאמינה שזה קורה לה, ואז עברה לסשן ארוך של צחקוקים וחיוכים וחיפושים אחרי היומן, המחברת, הטלפון, רגע היא כבר בודקת וכ'ו וכו'. קבענו למחרת בשעה ארבע.

כנסיית ציון מבצבצת מאחורי האביב. כנסיית ציון פורחת

למחרת הגעתי 10 דקות לפני הזמן. המספרה היתה סגורה וישבתי על ספסל בכניסה וראיתי את הספרית החדשה שלי מגיעה. כמו שחשבתי, היא תושבת השכונה, גרה במרחק הליכה מהעבודה. היינו רק אני והיא. דיברנו על פרנצלאוורברג וקסמיה האין סופיים. הראתי לה תמונות של תספורת עבר שאהבתי. היא התלהבה והראתה לי תמונות מג'ורנליים. אני התלהבתי. היתה תחושה של הסכמה. של הבנה. של שותפות גורל. ואז היא התחילה לספר. וסיפרה וסיפרה וסיפרה. שעה וחצי היא סיפרה אותי, והיא מאוד אהבה את התוצאה. היא אמרה שזאת אחת התספורת הכי יפות שהיא עשתה אי פעם.

הרגשתי מוחמאת, אבל בשבילה. בשבילי חשבתי שזאת אכן תספורת טובה, רק לא מתאימה לי ולא מה שרציתי. נפרדנו כידידות ובליבי י דעתי שלכאן אני לא אשוב. לא נורא. זה קצר, זה מסופר, זה אביבי. סבבה. הלכתי הביתה בתחושה של טוב שניסיתי, אולי בפעם הבאה.

וזהו. בקרב חברותי הנוטות לנשים התספורת התקבלה בצהלות שמחה. חברותי הנוטות לגברים בירכו על האומץ לשוב אל השוק ושילבו את המילה "קשוחה" בתגובה שלהן. כולן אמרו שהיא מאוד ברלינאית, התספורת. אני שמחה שאין לי פאה על הראש ויש לי תספורת. ואני נחושה. אני נחושה למצוא מספרה בעיר הזאת. נחושה למצוא דרך להתחזק תספורת קצרה וששונית בעיר ברלין. אני מבינה שזה חוק המספרים הגדולים. כמו למצוא חתן. צריך לנסות ולנסות ולנסות עד ש. עד  ש אולי.

שבוע הבא אני בישראל. נראה איך התספורת שלי תהדהד במרחב התל אביבי.

קיר או חומה ועליו ציור קיר של צמח מטפס ועליו צמח מטפס. גרפיטי וטבע, ראש בראש. סלפי לא מוצלח עם התספורת החדשה בסוף הפוסט

***

אני לא לגמרי מבינה למה ואיך זה קרה, אבל נוצר מצב שאני מגיעה לישראל עם מזוודה מלאה בחפצים שהזמינו חברים מהארץ. מה שאומר שכל השבועים האחרונים שליחים באו ויצאו מביתי. ואני לא חזקה בעניין של הזמנות ושליחים. ממש לא. תקלות ופאדיחות בלי סוף, ככה זה עם חבילות ושליחים ואני. אבל עכשו אני עובדת מהבית. אז חשבתי שזה יעבור יותר בקלות. רוב הסיכויים שכאשר השליח יגיע אני אהייה בבית ואקח את החבילה והיא לא תלך לאיבוד בקרב השכנים בבניין.

לשמחתי הטכנולוגיה משרתת את הנירוזות שלי. כל ההזמנות בוצעו מאתרים שיודעים לעדכן מתי, באיזה יום, יגיע השליח. לצערי הם לא יודעים לעדכן שעות, אבל יום כן. אז בסדר, בימים שבהם ידעתי ששליח צריך להגיע תכננתי מראש להתבצר בבית. אני לא אצא עד שהחבילה תהייה בידיים שלי. ואני כן אגיב לצילצולים. אני לגמרי אגיב לצילולים.

חבילה ראשונה עברה בשלום. הגבתי אל הצילול של האינטרקום, השליח הגיע ומסר לי חבילה שהיתה מיועדת עבורי. חלק ופשוט. בימים שאחרי זה קצת כשלתי. מסיבות לא ברורות הגבתי לצילצולי אינטרקום למרות שלא חיכיתי לחבילה. פעם אחת הצלחתי להתחמק. פתחתי את דלת האינטרקום ופתחתי את הדלת של ביתי ולקחתי מהשליח את החבילה והסתכלתי על הכתובת ואמרתי לו, ככה, בפשטות, שזה לא עבורי. והוא הגיב בצורה נורמאלית, לקח את החבילה, אמר תודה ודפק על הדלת של השכנה.

פעם שנייה לא הצלחתי להתחמק. קיבלתי חבילה של שכנה אחרת. ובאותו היום, למרבה הפליאה, הופיעה גלויה צהובה בתיבת הדואר שלי. התפקיד של הגלויה הצהובה, זאת אני כבר יודעת, זה לספר לי שהגיע חבילה והיא מחכה אצל השכן הזה והזה. על הגלויה הצהובה הפעם היה כתוב שם המשפחה שלי בשלוש שגיאות כתיב. ואני לא חיכיתי לחבילה. הנחתי שמדובר בתקלה והדחקתי.

הריח של הסגולים האלה עשה לי גל זיכרונות מהודו. גינת הורדים ב-  Volkspark Humboldthain

מאז חלפו שבועיים. שבועיים שאני גרה עם חבילה של מישהו אחר. אחרי שבוע נשברתי והסתכלתי על החבילה. היא הגיעה מוודאפון. היא נראית כאילו יש בתוכה מכשיר נייד חדש. איזה בן אדם לא אוסף את הטפון החדש שלו? מה קורה כאן? והימים עברו, הזמן צעד קדימה. לא נורא, חבילה זרה בכניסה אל הבית. יש דברים גרועים יותר.

לפני יומיים היתה דפיקה בדלת. פתחתי. מולי עמדו השכנה המבוגרת והשכנה המדברת אנגלית. שתיהן דיברו במקביל. השכנה המבוגרת בגרמנית והשכנה המדברת אנגלית באנגלית. התרכזתי בה. היא הסבירה לי שהיא מחכה לחבילה שלא מגיעה ולא מגיעה ולכן היא התקשרה לוודאפון שהם מקור החבילה והם אמרו לה שהם מסרו את החבילה לשכנה בבניין אבל היא לא קיבלה את הפתק הצהוב ולכן לא ידעה והיא מצטערת ומתנצלת ומצטערת ומתנצלת. היא הצטערה והתנצלה בזמן שאני אמרתי לא נורא ולא קרה כלום והלכתי להביא את החבילה וחזרתי והיא עדיין התנצלה והסבירה והשכנה המבוגרת לצידה גם דיברה ודיברה אבל אין לי מושג מה היא אמרה.

אחרי זה התפזרנו. השכנה המדברת אנגלית לקחה את החבילה שלה והיא והשכנה המבוגרת הסתובבו ועלו בחזרה את המדרגות אל הקומה שלהן ואני נשארתי אצלי וניתחתי את המצב. ואלו המסקנות שלי:

1. אני לא עשיתי שום דבר לא בסדר. התקלה עם הפתק, זה לא באחריות שלי.
2. אני נורא מפחידה. אני פשוט מפחידה אותן. בגלל זה השכנה המדברת אנגלית הגיעה עם חיזוק של השכנה המבוגרת. בגלל שאני כזאת מפחידה.

עוד אביב, עוד יופי. כמה יפה היה השבוע האחרון. בלי חגי אביב, רק עם אביב.

***

יום שני בבוקר, עוד מעט שיחת עבודה. אני מתארגנת לקראתה. עוברת על אמיילים. בודקת את slack, מתעדכנת. נ', מנהלת הפרוייקטים, תופסת אותי ב – slack ומעדכנת ששני מתכנתנים, ד' וד' השני, לא יהיו איתנו היום.

למה?, אני שואלת.

Victory day, היא אומרת.

את לא חוגגת ויקטורי? יוצא ממני, בלי מחשבה.

We were not Victories, היא עונה לי. נ' מרומניה. בוקרשט.

Well, אני אומרת לה, they dont celebrate it here as well, ואנחנו מחליפות אמותיקונים צוחקים וקורצים, ואז היא שואלת: Here you mean Israel or Berlin?

אחרי כן היתה לי שיחה עם א' וט' הישראלים. עידכנתי אותם לגבי ד' ו-ד' ו Vicotry day.

אה, אמר א' הישראלי, אז מה לגבי א' ? (הוא התכוון ל-א' השני, זה שעובד מביתו באוקריינה).

הוא עובד, עידכנתי.

אני לא מבין, אמר א' את מה שאני חשבתי, ד' מאלבניה חוגג נצחון ואילו א' מאוקריינה לא?

הלכנו לויקיפדיה. רשימת המנצחים. אוקריינה לא מופיעה, אבל גם אלבניה לא. הן היו כולן תחת ברית המועצות. למה אלו חוגגים ואלו לא?

אין לי מושג. מה שכן, מצאתי עוד משהו שמשותף לישראל וגרמניה: שתיהן לא מציינות את יום הנצחון.

אם כבר אז כבר, קצר ברלינאי וחולצת משבצות אדומה. כן כן