לונדון, יום בלונדון

בתחילת השבוע נסעתי ללונדון. נסיעת עבודה. נסעתי כדי להשתתף בישיבה. נסיעה לצורך ישיבה. בכל מקרה. נסעתי באחר הצהריים של היום לפני הישיבה וחזרתי למחרת בטיסה היומית האחרונה שיוצאת מלונדון אל ברלין. פעם קודמת שעשיתי את הנסיעה הזאת, לאותה מטרה, ישיבת עבודה, עשיתי אותה ביום אחד. זה היה מאוד חסכוני בזמן ובהתרגשות, ומאוד מאוד מתיש.

בבוקר של הנסיעה התעוררתי עם ידיעה וודאית שכבל ההטענה של המחשב שלי הולך להיקרע. זה לא קרה בהפתעה. אני עוקבת אחרי התפרקות הכבל כבר כמה שבועות. עוד כשהייתי בישראל הבחנתי בסימני הקריעה הראשונים. ועשיתי כלום. מניסיון העבר אני יודעת שתהליך ההיקרעות של הכבל לוקח זמן. את הזמן ניצלתי לדילמה: לקנות כבל אורגינגלי חדש, ובמקרה הזה כבל של מק שעולה הרבה יותר ממה שמתחשק לי לשלם על כבל מחשב ארור, או לקנות כבל לא אוריגינגל ולהסתכן בהכעסת המק שלי. טרם התקבלה החלטה.

IMG_20180313_170413_009.jpg

לונדון, השבוע. בדרך מהשיבה אל תחנת הרכבת שתיקח אותי אל שדה התעופה

ביום שלפני הנסיעה העלתי את נושא הכבל עם חברות חובבות מק, והן הציעו לי דרכים לחזק את הכבל במקום להחליף אותו. למשל להשתמש בחומר שהוא כמו פלסטלינה רק מיועד באמת לכבלים של מחשב, או בסוג של נייר דבק מיוחד. את שני הדברים היה להן בבית והייתי יכלה לעבור אצלן ולקחת, רק שבאותו הבוקר, ביום שלפני הנסיעה שלי, זה בכלל לא נראה לי דחוף, אז לא עשיתי עם זה כלום.

אבל בבוקר של הנסיעה זה הפך לדחוף ביותר. הרגשתי שאני יודעת שהכבל יתפרק עוד היום. שאני אגיע ללונדון ואגלה שהכבל לא עמד בכיפופים ובקיפולים של הנסיעה. ואיזה פאדיחה זאת תהייה, להגיע כל הדרך מברלין אל לונדון עם מלא מצגות על המקבוק שלא עובד כי אין לו חשמל כי הכבל נקרע.

במשך כמה דקות ניסיתי להרגיע את עצמי. אמרתי לעצמי שזה לא הכבל, זאת החרדה. ישבתי למדיטציה. קמתי מהמדיטציה ועדיין לא היה לי אוויר. משכתי עוד קצת וכמה דקות לפני 0900 בבוקר יצאתי מהבית נחושה למצוא פתרון. דבר ראשון הלכתי אל הסופר הגדול של רווה באינוואלידין שטרסה. יש לי אמונה בסיסית שכל צרכי החיים נמצאים ברווה של אינוואלידין שטרסה. אם יש בו את הכבל המתאים אני לא מצאתי אותו. הלכתי משם אל חנות ניירות. היה להם משהו, אני לא בטוחה שהמשהו הנכון, אבל קניתי אותו ועם המשהו החדש בתיק שלי הלכתי לכיוון הבית ועל הדרך נכנסתי לחנות של חומרי אמנות שפתאום, משום מה, נראתה לי רלוונטית לחיפושים שלי. בחנות היתה אשה מקסימה ששמחה לדבר איתי אנגלית ואחרי שסיפרתי לה על הבעיה אמרה לא לדאוג, לקחה סולם, הורידה משהו ממדף קרוב לתקרה, משהו שנראה כמו מסקינטייפ אבל לא היה, והיא אמרה לי שאני צריכה רק חתיכה ממש קטנה, וחתכה בעצמה חתיכה באורך של 10 ס"מ ונתנה לי וביקשה בתמורה 20 אגורות. יצאתי משם שמחה ונינוחה, איזה יום נחמד, איזה עיר מקסימה, איזה אנשים נפלאים, פגשתי מוכרת והיא עזרה לי, ואז, פוף, הרגל שלי התקפלה מתחתי.

IMG_20180312_175323_021.jpg

לונדון, השבוע. בדרך מרציף תחנת הרכבת אל בית המלון

פאק, פאק, פאק, פאק – עבר לי במוח בזמן שניסיתי לאזן את עצמי, רק לא לקרוס באמצע הרחוב, רק לא קריסה מלאה – פאק, זאת רגל ימין, זאת שוב רגל ימין, זאת אותה הרגל מאז, מכמה ימים לפני שנסעתי לקופנהגן והרגל התקפלה לי בבית ואחר כך שכבתי שבוע עם הרגל על הר כריות ומאז יש לי תחושה שהרגל חזרה לעצמה אבל לא, לא כמו שהיתה לפני, לא אותה עוצמה בטוחה שהיתה בה לפני הקיפול הראשון והנה שוב אבל לא, אולי לא, כי אז אחרי הצעד המכריע עשיתי עוד כמה צעדים והתקפלתי על הספה בבית ביאוש נורא והנה עכשיו אני עומדת, אפילו הולכת, ברחוב, אז אולי זה לא כזה נורא, זאת אותה הרגל אבל לא אותה עוצמה, לא נורא, לא נורא, לא קרה כלום, אני אסתדר. עד שחזרתי הביתה שכחתי מהרגל.

בבית עשיתי דברים, או ניסיתי לעשות דברים, ונכשלתי, ואז הודתי בפני עצמי שגם הפעם אני לא אצליח לנסוע בקוליות, ושקצת חבל על המאמץ, וחצי שעה לפני הזמן המתוכנן יצאתי מהבית  ולקחתי U8 לאלכסנדרפלאץ ושם נתקעתי על הרציף לכמעט שעה כי הרכבת האזורית לה חיכיתי כדי שתיקח אותי אל שונפלד התעכבה מאחורי שתי רכבות שהגיעו מפרנקפורט, או היו אמורות לנסוע לפרנקפורט, ובכל מקרה היו באיחור נוראי. תודות ל – BVG הגעתי אל שנופלד קצת פחות משעתיים לפני הטיסה, עברתי מהר את כל שלבי הבידוק, והלכתי את אזור הדיוטיפרי הלוך וחזור בחיפוש אחרי exchange. פאק השונפלד הזה, בדיחה של שדה תעופה, אין בו שום אקסצ'יינג ולי אין כסף אנגלי. לא נורא, לא נורא, נשאר עלי שטר של 10 פאונד מהנסיעה הקודמת, נחליף כבר שם, יהיה בסדר.

היתה לי טיסה טובה, עד כמה שטיסות של ryanair יכולות להיות טובות. תכלס, הטיסות האלה של ryanair זה סוג של עינוי מודרני. אכן, הכרטיסים זולים, ואכן, יש 4 טיסות כאלה ביום, אבל התמורה היא שעה וחמישים דקות, הזמן שלוקח למטוס להגיע מברלין אל לונדון, של אור ישר בפנים, אוויר עומד, צפיפות, רעש ואין סוף דיבורים, דיבורים, דיבורים. נדמה לי שבטיסות ryanair הטייס ומנהל הטיסה כל הזמן מדברים אל הנוסעים, כל הזמן מישהו עם מבטא מזעזע מדבר ברמקול, משדל, מפציר, מאיים, רק תקנו משהו, בשם כל השדים, בשמים, סנדוויצים יבשים, קפה במחיר מופקע, הכל הכל הם מוכרים שם, רק תקנו משהו קמצנים ארורים שכמותכם, מתקמצנים על כרטיס טיסה, רק תקנו משהו. ישבתי ליד החלון והכסא שלידי היה ריק. ריק. כסא ריק בטיסת ryanair. היתה לי ממש טיסה טובה. סיימתי את "עשרה ימים ברה" של סרחיו ביסיו וחשבתי לעצמי איזה יופי ביסיו מתאר מערכות יחסים של מבוגרים.

IMG_20180312_163726.jpg

לונדון, השבוע. ליברפול סטריט סטיישן, ברציף ליד הרכבת שתיקח אותי מהתחנה אל בית המלון

נחתתי בלונדון ב – stansted airport, ירדתי מהמטוס, מילאתי את הטופס המטופש שהבריטים מחייבים כל מי שאינו נושא דרכון אירופאי למלא, עברתי את כל השלבים והבידוקים, יצאתי אל החלל הפנימי של שדה התעופה והלכתי להחליף כסף. כל המחשבים של הכספרים קרסו. לא נורא, יש לי כרטיס אשראי, הלכתי לקנות כרטיסים לרכבת שתביא אותי אל מרכז העיר וכמעט קניתי כרטיסים לאוטובוס שיעשה את אותו הדבר רק יותר לאט. תפסתי את הטעות בזמן, הצלחתי להזדכות על כרטיסי האוטובוס והלכתי לחפש את הדוכן הנכון. בדרך ראיתי שהאקסציינג' חזר לפעול אז החלפתי 50 יורו – כי תכלס הכל ממומן לי, לא חשבתי שאצטרך יותר מזה – וקיבלתי 30 פאונד בתמורה ואז הלכתי לדוכן הרכבות, הפעם הנכון, וקניתי באותם 30 פאונד כרטיסים הלוך וחזור אל ליברפול סטריט סטיישן.

ירדתי אל קומת הקרקע, מצאתי את הרכבת ועליתי עליה. בשלב הזה לא מיהרתי. בשלב הזה הייתי נינוחה. מה כבר יש לי לעשות. הגעתי ואני בלונדון והישיבה רק מחר. ישבתי ברכבת רגועה, הסתכלתי על הנופים, בהחלט לא משהו, לא משהו בכלל, למה כולם כל כך אוהבים את לונדון הזאת? וגם אפור וגשום, הלוואי ויפסיק הגשם כי התוכנית שלי מליברפול סטריט סטיישן היא ללכת אל המלון ברגל, לפי גוגל מפס זה עניין של חצי שעה הליכה ב – Shoreditch, וזאת בערך ההזדמנות היחידה שלי לראות פיסה של לונדון בנסיעה הזאת.

הגענו אל ליברפול סטיישן. התרוממתי מהכסא והעמסתי את התיק על הגב ופאק, פאק, פאק, הרגל שלי, אני לא יכלה לעמוד על הרגל, אני קורסת, אני קמה, אני צולעת, גוררת רגל, לא יכלה להתיישר, הרגל שלי, אין ספק שזאת הרגל שלי, אני מרגישה אותה נפוחה ומתנפחת, ממלאת את הנעל באופן לא טבעי, אני מרגישה אותה חמה וקודחת, פאק, הרגל.

IMG_20180313_083500.jpg

לונדון, השבוע. בדרך מבית המלון אל ה – co working space בו התקיימה הישיבה

מה אני עושה, מה אני עושה? צלעתי לאורך ליברפול סטריט סטיישן והבנתי שאין מצב שאני הולכת על הרגל הזאת חצי שעה, אפילו שאין גשם, אין מצב, אז מה כן? מה עושים, מה עושים? הנה מכונת כרטיסים, וגוגל מפס תמיד עלי וגוגל מפס טוען שאם אקח רכבת תחתית זאת וזאת אגיע לרחוב כך וכך וממנו זה רק שלוש דקות הליכה אל המלון. בחרתי בכרטיס הנכון ודחפתי אל תוך המכונה את השטר של ה – 10 פאונד שהיה איתי  מאז הביקור הקודם, ואיזה מזל שהיה, אבל המכונה לא הסכימה לקבל אותו אז פניתי לבקש עזרה מגברת שעמדה ליד המכונה לבושה במדים של חברת הרכבות והיא הסבירה לי שהשטר הזה הספציפי בדיוק יצא משימוש ואני יכלה להחליף אותו בבנק. אמרתי לה שהוא נשאר לי מביקור לפני חודש והיא אמרה כן, הוא יצא משימוש בתחילת מרץ. נפלא. מזל שהמכונות מקבלות כרטיסי אשראי. כמה חבל שאני לא זוכרת את הקוד הסודי של כרטיס האשראי שלי. אה, אבל לא נורא! המכונות לא מבקשות קוד סודי. נפלא ביותר. קניתי כרטיס ומהירתי עד כמה שיכולתי אל הרכבת כי הגברת הסבירה לי שהרכבת הדרושה יוצאת ממש תכף. איחרתי לרכבת. ראיתי את התחת שלה עוזב את התחנה. עמד שם מישהו לבוש בבגדי חברת הרכבות, הוא אמר לי לא נורא, תכף תבוא אחרת, לאן את צריכה, אמרתי לו והוא אמר איזה מזל שלא הגעת בזמן! הרכבת הזאת נוסעת למקום אחר.

הגעתי אל המלון. נרשמתי. שאלתי על אקסציינג'. אין במלון. יש בדואר. הדואר נסגר בחמש וחצי. שוין, אין עלי כסף. מי בכלל צריך כסף עליו בעיר זרה. מזל שיש כרטיס. נאכל במלון, נשלם בכרטיס. רק שלא יבקשו קוד. עליתי אל החדר שלי. צלעתי. הורדתי את הנעליים והסתכלתי על הנזק. הרגל שלי התנפחה יפה יפה. שום דבר טוב לא יצא מזה. הלכתי להתקלח. במקלחת היו מלא כרמים שונים ולא היתה משחת שינים. שיט. דווקא על משחת שינים בניתי. חסכתי מקום באריזה. משחת שינים זאת שפורפרת גדולה. כנראה שכבר מלא לא הייתי בבית מלון. יכול להיות שכבר מלא זמן לא הייתי בבית מלון? איך זה שאני לא זוכרת?

הבית מלון הקודם שאני זוכרת היה במונגוליה, בלילה בו נשברתי ואמרתי למדריך שלנו שאני לא יכלה, פשוט לא יכלה, לישון באוהל הזה שמשפחה של nomad's פינתה בשבילנו, אז הוא הביא אותנו אל המלון הכי קרוב שמצא, וזה היה בית מלון חדש, שרק נפתח, ככה הוא סיפר לנו, אבל בעינים שלי הוא היה מפורר וריק ומוזנח ובלובי הענקי שלו, שהיו בו רק שולחנות וכסאות מעץ לארוחת הבוקר, כל הקירות היו מכוסים בתמונות של וונציה. וונציה!

IMG_20180313_083808.jpg

לונדון, השבוע. מה – co working space אל ליברפול סטריט סטיישן

ירדתי בחזרה אל קומת הקרקע, הלכתי אל המסעדה של המלון, הזמנתי משהו לאכול, סיימתי, שילמתי ויצאתי החוצה כדי לעשן. הכאב ברגל וחוסר הרצון להשתמש בה עשו אותי מאוד יעילה. היה עלי ג'וינט. נעמדתי בפתח של המלון ועישנתי. ניגשה אלי קבצנית. היא הסבירה לי שהיא קבצנית, הומלסית. שאלתי אותה איך ולמה. היא אמרה שזה בגלל אמא שלה, שהיא מכורה ולכן אין להן כסף, ושהיא עצמה בת 24 ולא רואה תקווה. שאלתי אותה על shelters במזג אוויר כזה והיא אמרה שכן, אבל הם עולים כסף. אני צריכה לקבץ נדבות כדי שיהיה לי מספיק ללכת אל shelter, אמרה, ושאלה אם אני יכלה לתת לה משהו. התנצלתי ואמרתי שאין עלי כלום כרגע, אבל אם אראה אותה בבוקר אתן לה. אז היא ביקשה סיגריה. גם זה לא היה עלי, אז נתתי לה את הג'וינט שלי והיא אמרה תודה תודה והלכה משם ואני עליתי בחזרה אל החדר שלי ועשיתי הר של כריות על המיטה והנחתי עליו את הרגל ונרדמתי. וזהו.

למחרת היתה הפגישה, שהתקיימה ב co working space בשם סוהו ב – Shoreditch ונראה כמו co working space בכל מקום אחר. הפגישה עצמה היתה מוצלחת למדי ואחריה הלכתי 10 דקות עד לליברפול סטריט סטיישן, נסעתי ברכבת שהביאה אותי אל שדה התעופה, עמדתי בתורים, קניתי ואכלתי אוכל מחורבן, טסתי והפעם לא היה לידי מקום פנוי, קראתי סיפורים מתוך "הבאולינג ההוא על הטיבר" והתפעלתי מאיזה יופי יצאו לו הטקסטים האלה שלא היו מיועדים ולא נכתבו בשביל קריאה, ועוד לפני שסיימתי נחתנו בשונפלד ושוב כל הטררם מחדש. יש מצב שאני לא אוהבת נסיעות עבודה.

IMG_20180313_162102_704.jpg

לונדון, השבוע. אני משתקפת בחלון של קיר מכוסה גרפיטי עומדת לפני קיר אחר מכוסה גרפיטי כמה דקות לפני שהישיבה התחילה

ברלין > תל אביב. השקיעה הזאת עושה אותי חרמן

בוקר אחד

בוקר אחד הייתי צריכה להגיע לפגישת עבודה בשכונת המשתלה. אף פעם לא הייתי קודם בשכונת המשתלה. יש לי ידיד שגר שם והייתי מודעת לקיומה, כמו שאני מודעת לקיומה של ג', למשל, או כל שכנה כאילו תל אביבית אחרת שמעבר לירקון, אבל אף פעם לא הייתי שם. רצתי לגוגל, לברר איך מגיעים, וגוגל הפנה אותי אל קוי האוטובוס 47 ו 48. שמחתי. אני מכירה את הקווים 47 ו- 48. קווים טובים שהביאו אותי והחזירו אותי מאוניברסיטת תל אביב. הרגעתי את עצמי. עבר הירקון זה רחוק וזאת עיר אחרת, אבל זה לא מעבר לקווי האויב. זה לא אדמה עויינת.

בבוקר הפגישה צעדתי אל אבן גבירול, אל תחנת האוטובוס שנמצאת מול בניין עיריית תל אביב. שמונה וקצת בבוקר, חם אבל עוד לא נורא. צפוף אבל עוד לא נורא. ליד תחנת האוטובוס ראיתי ארומה פתוחה. נכנסתי והזמנתי אמריקנו קטן לקחת ועם הכוס ביד יצאתי לחכות לאוטובוס. התחנה עצמה, כלומר הבוטקה השקוף שהוא התחנה, היה מלא באנשים מחכים. נעמדתי מאחורי התחנה אבל אז עבר שם רוכב אופניים שזעף עלי וגיליתי שמאחורי התחנה זה שביל האופניים. זזתי עוד קצת אחורה ונתקלתי בכסאות של קפה ארומה אז זזתי עוד קצת אחורה וכמעט עליתי על אמא דוחפת עגלה ומרוב בהלה קפצתי והקפה קפץ איתי ונשפך לי על היד ונשרפה לי היד וקפצתי שוב והאמא של התינוק נבהלה ממני וניסתה לזוז הצידה ונתקלה גם היא בכסאות ושולחנות של ארומה.

שובר הגלים בתל אביב

סוף הדרך

שכונת המשתלה, רחוב דוד אבידן

קו 48 היה נעים כמו שזכרתי. היו מקומות ישיבה והמזגן עבד ורק הלוח האלקטרוני לא פעל, אבל הנהג הקפיד להקריא את שם התחנה. הגעתי אל שכונת המשתלה בזמן ונדהמתי לגלות שהיא, שכונת המשתלה, כולה גוש שיש עצום. איך זה שגוש השיש הזה נקרא "המשתלה"? אפילו העצים כאן נראים עצובים ולא במקומם. האנשים שהיו איתי בפגישה הסבירו לי שזה לא באמת שכונת המשתלה, איפה שהיינו, זה המרכז של השכונה, השכונה עצמה נהדרת ויפה ומלאת בתים פרטים וגינות נאות, ככה הם אמרו, זה רק המרכז שהוא גוש שיש עצום. עשיתי סיבוב במרכז של השכונה, יש שם כיכר וסביבה כמה מקומות ישיבה וממנה יוצא רחוב מרוצף שקוראים לו רחוב דוד אבידן.

שכונת המשתלה, תל אביב

מכל הרחובות בעיר. רחוב דוד אבידן

בסוף היום חזרתי באוטובוס, קו 47 הפעם. נסעתי איתו עד אבן גבירול וירדתי בתחנה שמול בניין העירייה. ירדתי מהאוטובוס ודרכתי על המדרכה ורוכב אופניים כמעט עף עלי ופלט איזה קללה. והוא צדק. הייתי על השביל אופניים שלו. לא בכוונה. לא עשיתי את זה בכוונה או בחוסר תשומת לב. רק הורדתי את רגל שלי מהאוטובוס והייתי באמצע שביל רוכבי האופניים.

כי זאת הבעיה. זאת אם כל הבעיות. אין מספיק שטח. אין מספיק מרחב. צפוף מדי. זה נורא נחמד, מזג אוויר קייצי ושמיים כחולים ובתי קפה פתוחים ולשבת על הרחוב ושביל לרוכבי אופניים וכל זה, אבל זה מצריך שטח, ושטח בתל אביב איין. רחוב אבן גבירול הוא יחסית רחוב רחב והמדרכה היא, יחסית, רחבה, והיא מנסה לשרת את כל השבטים ותתי השבטים של העיר. הולכי רגל. דוחפי עגלות. נוסעי אוטובוסים. יושבי בתי קפה. רוכבי אופניים.זה לא עובד יפה. אין מספיק שטח לכולם.

מרוב שאין שטחים כל פיסת רחוב הופכת לשדה קרב וכל האנשים הופכים למתחרים. על אוויר. על מדרכה. על שטח מחייה. פעמיים נסעתי לשכונת המשתלה בביקור שלי בישראל. פעמיים עמדתי בתחנה מול בית העירייה וחיכיתי לאוטובוס. זה היה מהדברים הכי מלחיצים שקראו לי בביקור. לעמוד עם כוס קפה ביד ולחכות לאוטובוס.

מגדלים מעל שוק שרונה

המגדלים

מגדלים

כל הזמן בונים בתל אביב. בונים מגדלים. מגדלים לשמים. השמים נסתמים. לפני שנסעתי גרתי במשך שנים בשדרות יהודית. האזור שמול השדרות השתנה לגמרי. ביציאה מהשדרות חופרים תחנה לרכבת התחתית. בהתחלה של רחוב החשמונאים בונים מגדלים. בנייני מגורים. כל החלק הזה של הרחוב השתנה, התמלא, נסתם. מול המגדלים החדשים הצד השני של רחוב החשמונאים, הצד של לחמים, קמל. שם לא בנו כלום. במקום זה הרבה מקומות נסגרו והכל נראה ישן יותר. מתפורר.

תל אביב מתפוררת. תל אביב בונה את עצמה מחדש ולגובה. במקביל. בו זמנית. בכל מקום בונים בניינים חדשים. לא משפצים. בונים חדש. והישן קמל. והישן בכלל לא ישן, ועדיין הוא קמל. הבתים הישנים של תל אביב, הבתים שנבנו תחת חזון העיר הלבנה, מתפוררים ומצהיבים. הם נראו לי עזובים. נטושים. אני יודעת שמבפנים זה אחרת, מבפנים הם אולי משופצים עם קירות בלבן רך ורצפת פרקט, אבל בחוץ, עם הדודי שמש ואנטנות על הגג ומזגנים על המרפסות הפתוחות והמון כבלים וחוטים וציונרות חשופים, הם נראו לי מתפוררים.

שכונת פלורנטין

אסתיטקה של עוני. כמו התמונות היפות שמצלמים בהודו. תל אביב על גבול שכונת פלורנטין

עיר של עולם ראשון, עיר של עולם שלישי. עזובה ובנייה חדשה. בתי דירות של ארבע קומות וגינה מרובעת סביבם. מגדלים מכוסים בחומרים שנוצצים בשמש, מוגנים על ידי שומר בכניסה. אחד העם שלפני אלבני. אחד העם שמתחת אלנבי. שוק לוינסקי ושוק שרונה (מרקט, שרונה הוא מרקט, לא שוק). איזה עיר! כמה אני אוהבת את תל אביב. זה מה שהרגשתי רוב הזמן. כמה שאני אוהבת את תל אביב. כמה שהעיר הזאת מדהימה. חיה. בוערת. שורפת את השמיים.

והשדרות. השדרות של תל אביב. התאהבתי בשדרות של תל אביב. שדרות בן גוריון ושדרות חן ושדרות בן ציון ואפילו שדרות רוטשילד. השדרות עם העצים המשוגעים. העצים של השדרות עם הגזעים המסואבים, כמו חבלים שנקשרו פעם ועוד פעם ועוד פעם, כמו נטיפים במערת המכפלה, גזעים גרוטקסקים, מעוותים, מציירים מפלצות בלילה, נותנים צל ביום. כל הקסם.

השדרות בתל אביב

העצים המשוגעים

עיר שיש בה מהכל. מכילה את הכל. כל האפשרויות והגוונים של הקיום האורבני. עיר שהגיוון בה הוא מרתק. ומבעית. כי כל הקסם הזה של מישמש, הכל בהכל, בלגן, כל הקסם הוא גם סימבול או שיקוף של הפערים. של התרחבות הפערים. עומק הפערים. הפערים עצמם. זאת הויזואליה של הפערים. ככה נראית עיר לא המוגנית. עיר שהיא ההפך מהמוגנית. עיר של למעלה ועיר של למטה. עזובה ובנייה חדשה. עיר של עולם ראשון. עיר של עולם שלישי. האנשים בעיר הזאת, הם חיים בעולם ראשון או בעולם שלישי?

תל אביב

יש את תל אביב הזאת

וחמש דקות הליכה משם:

תל אביב

ויש את תל אביב הזאת

ערב אחד

ערב אחד, לקראת סוף הביקור, עשיתי הליכת שקיעה לאורך הטיילת. הייתי נרגשת. מודעת להתקצרות הזמן, הלכתי מתוך תחושה שזאת הפעם האחרונה שלי בביקור זה להריח ים, לראות שקיעה. עצרתי לסיגריה על ספסל בגן העצמאות. מאחורי היתה מסיבת יום הולדת של ילדים. אמא אחת הגיעה אל הספסל שלי, מבוהלת, ושאלה אם ראיתי שלושה ילדים. ילדה גדולה עם שני בנים קטנים. לא ראיתי, אמרתי לה, והצעתי לעזור בחיפושים. תודה, היא אמרה, לא צריך, והלכה לה.

אבא ובתו הגיעו והתיישבו בספסל לידי. הילדה החזיקה ביד עוגה. ילדה אחרת עברה לידם ואמרה לה שהיא רוצה את העוגה. הילדה הושיטה את היד שלה לתת את העוגה אבל האבא עצר אותה ואמר לילדה השנייה שתלך לקחת חתיכה עוגה משל עצמה, שמחלקים עוגה  ביום הולדת, ושזאת החתיכה של הבת שלו. הילדה השנייה נעלמה והאבא אמר לילדה שלו שהוא רוצה שהם ידברו ברצינות.

שקיעה, תל אביב

שקיעה. (ניסיון לצלם שקיעה מושלמת)

היתה תקרית באותו היום בבית הספר. הילדה איבדה שליטה והרביצה למישהו. זאת לא היתה הפעם הראשונה. התקשרו אליו מבית הספר לעדכן אותו. הוא רצה לדבר עם הילדה על המקרים האלה. על ההתנהגות שלה כשהיא מאבדת שליטה. הוא אמר שהוא מבין שזה קורה לה ממוצקה ותיסכול. הוא הזכיר לה שזה מקרי שני באותו שבוע, ושהיא כבר תחת עונש. הוא אמר שהוא חשב על זה והוא רוצה לבטל את העונש, שהמטרה היא לא להעניש אותה, אלה למצוא דרך לעזור לה. הוא אמר שהוא מבטל את העונש והיא יכלה לחזור להשתמש באייפאד שלה.

הוא אמר שהיא חייבת למצוא דרך אחרת להתמודד עם תחושות של מצוקה ותיסכול. שהיא חייבת לדעת איך להתנהג במקרים כאלה, איך להתרחק, כדי שמה שקרה לא יקרה שוב. הוא אמר שהוא ואמא יעזרו לה בזה. שהם כאן בשבילה. שביחד הם ימצאו את הדרך. הוא אמר שהתפקיד שלה זה כל יום, כשהיא חוזרת מבית ספר, לספר להם על היום שלה. אם היה לה יום טוב או לא. הילדה שאלה אם לספר גם על הימים הרעים והוא אמר לה שאין ימים רעים, יש לא טובים, ושביחד הן ימצאו את הדרך להפוך אותם לטובים ושזה יקח זמן ולא יקרה ביום, אבל ביחד הם יעזרו לה. הם ישבו בספסל לצידי ואני שמעתי הכל והעמדתי פנים שזאת השמש הנוצצת על הים שגורמת לי לבכות.

אחרי שהם הלכו עזבתי את הספסל והלכתי על הטיילת לכיוון בריכת גורדון. עברתי דרך מצטלמי השקיעה וירדתי במדרגות מהגן אל הטיילת ועברתי את הבריכה ואז התקיפה אותי מוסיקה מהגהנום. זאת היתה הגרועה במוסיקות העולם. מוסיקה של מסיבות. הקפתי את בריכה גורדון מהצד שקרוב לים ואז ראיתי אותם, קבוצה של עושי ספינינג על הטיילת, כנגד כיוון השקיעה, ומולם, מנחה אותם, קצת מורם, לבוש בשחור ועם מיקרופון מדונה מחובר אליו, המאמן.

ספינינג על הטיילת של תל אביב

האימה

הוא צעק. הוא שר. הוא האיץ. הוא דירבן. ולצידו שעטה העזר כנגדו. עוזרת המאמן. היא החרה החזיקה אחריו. אף פעם לא ראיתי מישהי מחרה-מחזיקה בצורה כזאת. הוא צעק: קדימה!, היא צעקה: קדימה, הוא צעק: אני אש!, היא צעקה: הוא אש! הוא אש!. הוא צעק: אני נשרף בשקיעה!, היא צעקה: הוא נשרף בשקיעה! הוא נשרף בשקיעה!, הוא צעק: אני חרמן! השקיעה הזאת עושה אותי חרמן!, היא צעקה: הוא חרמן! השקיעה הזאת עושה אותו חרמן! זה היא לא יאמן. זה היה הטקסט הכי דלוח ששמעתי אי פעם. אני לא מבינה איך אף אחד לא ירה בו.

המשכתי ללכת לאורך הטיילת ואז על השובר גלים שלצד בריכת גורדון והמרינה. הלכתי אל תוך המים, לכיוון השקיעה. התרכזתי בשקיעה. חשבתי לנסות לעשות תמונה שקיעה מושלמת. וברקע כל הזמן המוסיקה והקול שלו מעל המוסיקה: קאם און! קאם און! תזיזו את התחת! קאם און!. והיא: קאם און! הוא מבקש שתזיזו את התחת! קאם און!, והוא: לת זה סאן שיין! לת זה סאן שיין!, והיא: לת דה סאן שיין! לת דה סאן שיין!, והוא: אני רוצה לספר לכם משהו אישי!, והיא: הוא רוצה לספר לנו משהו אישי!, והוא: רוצים?, וכלום: כן!, והוא: יש לי מאוד גדול!, והיא: יש לו מאוד גדול! מאוד גדול! והוא: יש לי איי קיו מאוד גדול! מאוד גדול!, והיא: אי קיו! אי קיו!, והוא: מה חשבת? מה חשבת?, והיא: גם זה גדול וגם זה גדול! הוא גדול!. לו היה לי עוזי ואלמלא השקיעה היפה, הייתי יורה בהם בעצמי.

הלכתי את הטיילת והלכתי את שובר הגלים וראיתי את השמש שוקעת ואת החוף מתרוקן ואת האנשים הולכים הביתה וכל הזמן שמעתי את האיש הצועק והמוסיקה האיומה בעולם ומעל להכל, בתוך השמים הכחולים, ריחפו להם הליקופטרים שחורים. בכל הערבים בהם הלכתי לאורך הטיילת היו בשמים הילקופטרים שחורים. שניים שניים. תמיד בזוגות.

השמיים מעל הטיילת בתל אביב

זוגות זוגות, הליקופטרים שחורים

ובנתיים, ביקום מקביל

בימים שאני הייתי בתל אביב ליברמן התמנה לשר הבטחון, המשטרה המליצה לפתוח בחקירה נגד אשת ראש הממשלה וראש הממשלה אמר שזאת רדיפה פולטית, ושגריר ישראל באו"ם הבטיח שהמדינה חזקה והיא תדע לעמוד נגד כל תוכניות השלום הארורות באשר הן. אה, ואיש צעיר בשם מייסם אבו אלקיעאן חטף מכות משמונה שוטרים כשיצא לרגע ממקום העבודה שלו, סופר יהודה, כדי לנשום אוויר.

לא הכרתי את סופר יהודה לפני התקרית הזאת. זאת רשת חדשה יחסית, לא מהזמנים שלי. אחרי כן ראיתי סופר יהודה בכל העיר. ברחוב בו גרתי היה סופר יהודה. יום אחד נכנסתי לשם. האיש בקופה ניסה לשכנע אותי ואת חברתי לקנות שוקולד מסויים. הוא נתן לנו לטעום. הוא הסביר לנו שזה שוקולד לאפייה שמגיע בצורת מטבעות אבל שהוא טעם אותו וזה שוקולד מעולה והרבה יותר זול משוקלדים אחרים. הוא מאוד המליץ לנו לקנות אותו. אמרנו לו, לא תודה, אנחנו לא צריכות שוקולד לאפייה עכשו, רק שוקולד לגרגור. הוא אמר, לא נורא, יום אחד כן נצטרך שוקולד לאפייה ואז נזכור אותו. והכי חשוב החיוך. על זה כולנו הסכמנו. הכי חשוב החיוך.

לסיום

  • בכיכר רבין היתה תערוכה של תמונות מילואים.
  • כל העיר דגלים. דגלי ישראל ודגלי גאווה. דגלי ישראל לצד דגלי גאווה. יותר דגלי ישראל מאשר דגלי גאוה. דגל גאוה ועליו מגן דוד. בשדרות. על מכוניות. ממרפסות הבתים. בטיילת. לאורך שובר הגלים. בכל מקום. דגלים דגלים.

חלל עבודה משותף, עיצוב להיפסטרים, שיחת עבודה

השבוע נסעתי לעבוד בחלל העבודה המשותף של hub:raum בשונברג. יושבת שם חברה ששכרה אותי לעשות לה פרוייקט. סטארט אפ מקומי, קטן, בתחילת הדרך. ארבע עובדים. חצי שולחן בשולחנות המשותפים בחלל העבודה המשותף. לפני שהתחלתי לעבוד איתם ניהלנו משא ומתן. הבחור שגייס אותי ואנוכי. התכתבנו במייל. דיברנו בטלפון. נפגשנו. שני דברים היו חשובים לו: שאני אתחיל כמה שיותר מהר, ושלפחות חלק מהזמן אני אבוא לעבוד איתם. הסכמתי. מאז שאני עובדת מהבית עולמי הצטמצם לטווחה ההליכה סביב הבית. שמחתי על ההזדמנות לבקר בשכונה זרה, להיזכר שאני חיה בעיר גדולה.

hub:raum זה לא סתם משרדים משותפים, ברור, זה בכלל חממת השקעות שמשקיעה במיני חברות ובין השאר מספקת להם חללי עבודה וחללי התרגעות והזדמנויות להיפגש אחד עם השני ועוד כל מיני דברים שלדעתם יזמים ומייסדי סטראט אפיים צריכים. באתר שלהם כתוב שיש להם 3 שלוחות: ברלין, קראקוב, תל אביב.

וטרינת הכניסה ל hubraum

הוטרינה בכניסה אל המשרדים של hubraum. אני קוראת לזה עיצוב להיפסטרים

המשרדים נראו בדיוק כמו שדיימנתי. בכניסה ויטרינה מעוצבת עם תמונות שחור לבן ומיני חפצים ממתכת שיצאו משימוש. בית קפה בקומת קרקע. חלל הרצאות וישיבות גדול עם מגוון ספות וכיסאות ושולחנות יד שנייה, כל פריט אוריגינל ולא מתאים לפריט שלידו. חצר פנימית למעשנים. סטיקרים צבעונים עם סיסמאות וסלוגנים על הקירות. שירותי בנים ושירותי בנות. המשרדים המשותפים בקומה שנייה. חלל גדול, שולחנות ארוכים ועליהם שלטים עם שמות על חברות, חדרי ישיבות שקופים, תא טלפון ישן, סלסלת פירות, כבלים ומטענים וחוטי חשמל וחיבורים ותקעים ושקעים בכל מקום. בלגן מעוצב.

קבענו להתחיל ביום שני, תשע בבוקר. הגעתי ראשונה והייתי לבדי. רבע שעה אחר כך הגיע בחור שלא הכרתי. הציג את עצמו בתור אחד משני היזמים. התנצל מאוד על האיחור ואמר לי שהבחור המגייס בכלל לא יגיע היום, אולי הוא יגיע רק לכמה דקות, להגיד לי שלום, אחרי הצהריים, אבל לא יותר מזה. אחר כך הוא שאל אם שריינתי את חדר הישיבות. אמרתי לו שלא, לא שריינתי כלום, והוא אמר שנלך לשבת שם כי יש שם מקרן ואני חייבים כזה.

חלל עבודה משותף

חלל עבודה משותף. הלוק הנכון.

המקרן לא עבד, ואחרי רבע שעה של ניסיונות הצעתי שנסתכל על מסך המחשב שלי והוא הסכים. רבע שעה אחרי שהתחלנו לעבוד הוא סיפר לי שסבא שלו היה מתנגד המשטר הנאצי. הוא סיפר שהסב היה עיתונאי שפרסם ביקורות על המשטר. אז המשטר גייס אותו בכפייה לצבא ושלח אותו להילחם בצרפת. הוא הסביר שזה היה יחס ששמור למתנגדי המשטר, כי הסבא היה אז אבא לשני ילדים קטנים ולפי החוקים היבשים הורים לילדים לא נשלחו לשרת בארצות אחרות. הסבא נהרג בצרפת והשאיר אחריו אשה ושני ילדים קטנים, אחד מהם הוא האבא שלו.

אחר כך הוא סיפר לי שאבא שלו ואמא שלו היו בישראל בשנות השישים. הוא אמר עליהם שהם היו היפים. הם טיילו בישראל ובאיראן ובעוד כל מיני מקומות. הוא שאל אותי מאיפה אני בישראל וכשאמרתי שאני מקיבוץ – יש לי נוסח קבוע לזה, אני מצמצת עינים ואומרת בכאילו מבוכה, אני מקיבוץ, אתה יודעת מה זה קיבוץ? אם הפנים מולי מהנהנות בזיהוי אני עוזבת את זה, אם המבט מולי לא מתבהר אני מוסיפה משהו מעורפל צורת חיים אחרת, חווה חקלאית סוציאליסטית גדולה – אבל במקרה הזה הפנים שמולי פשוט נאורו. הוא הכיר טוב את הקיבוצים כי ההורים שלו היו מתנדבים בכמה קיבוצים שונים בשנות השישים, לפני שהוא נולד.

תא טלפון בתוך משרד

תא טלפון. כי כל חלל עבודה צריך אחד

אחר כך הוא אמר שבשנים האחרונות ההורים שלו לא נוסעים יותר לישראל. כי מסוכן. וכי הם קצת קשה להם עם המצב. והם חוששים. הנהנתי בהבנה. ואז הוא שאל אותי מה יהיה. מה יהיה עם כל זה. מה יקרה עם ישראל. עכשו אני, משלמים לי לפי שעה, ובאמת לא אכפת לי לדבר על מה יהיה עם ישראל, רק שאין לי מושג, ועוד יותר אין לי שום דבר חיובי או אופטימי להגיד. אמרתי לו שיהיה רע יותר. שאני מניחה שיהיה קשה יותר ורע יותר. הפנים שלו נכמרו בצער.

אחר כך הוא אמר לי שהוא יודע שבישראל יש סצינת סטראט-אפים טובה. ושהוא יודע שהרבה ישראלים עברו לחיות בברלין בשנים האחרונות. הוא שאל אם בישראל מוטרדים מזה, מהעזיבה של אנשים צעירים. הוא קרא לזה בריחת המוחות ואמר שהוא בטוח שבישראל נורא מודאגים מזה. הוא אמר שמה שלדעתו קורא זה שכל האנשים הטובים עוזבים ובגלל זה ביבי יכול להמשיך לשלוט. הוא אמר שלדעתו אם כל הישראלים שעזבו את ישראל יגידו שהם עזבו בגלל הכיבוש והמשטר הנוכחי, אז הממשלה תיפול, או לכל הפחות תשנה דרכיה.

חלל עבודה משותף

זה בית קפה? זה חנות יד שנייה? זה co working space?!? זאת ברלין ילדה וכו', זאת ברלין

כשהגיע הזמן לארוחת צהריים הוא הציע ללכת לאכול במסעדה מזרח תיכונית קרובה. הוא אמר שיש להם סדנוויץ חלומי מעולה. הלכנו אל המסעדה והוא הזמין לעצמו סנדוויץ חלומי ואני הזמנתי פלאפל. קיבלתי פיתה דקיקה עם כמה כדורים בתוכה ואת התוספת הכנסתי אל הפיתה בעצמי. בדרך חזרה אל המשרד הוא תהה למה כל הישראלים המעולים שעזבו את ישראל לא מתארגנים ומתאחדים יחדיו כדי להקים ממשלת צללים ולתבוע ממשלת ישראל לשנות דרכיה ולהראות לעולם איך מתנהגים כמו שצריך. הוא אמר שהוא בטוח שהיהודים יכולים לעשות את זה, להראות לכל העולם איך להתנהג כמו שצריך. הוא אמר שברור לו שאם כל האנשים הטובים האלה, שעזבו את ישראל, יתארגנו, הם יראו לעולם מה זה היהדות האמיתית ומה התפקיד של היהודים בעולם. הוא דיבר על זה ודיבר על זה ודיבר על זה והיה נראה לי שהוא באמת לא מבין. אז בסוף אמרתי לו שאני חושבת שאחד הדברים שמשותפים לישראלים שעזבו את ישראל זה שהם לא רוצים להתעסק בישראל, והוא הסתכל עלי כאילו הרגע גיליתי לו שהכדור הוא עגול. הוא אמר שהוא מבין את זה.

אחר כך הגיע הבחור השני, המגייס, זה שפגשתי בעבר. היה לו בדיוק 10 דקות והוא ביקש לראות כל מה שעשיתי. הבחור עם הרקע המשפחתי האנטי נאצי אמר לו שכבר סיכמנו שלקראת סוף השבוע ניפגש כולנו, כלומר ארבעת היזמים ואני, ואני אציג את הכל. המגייס אמר שזה רעיון מצויין ושהוא עכשיו כאן לכמה דקות והוא רוצה לראות מה כבר עשיתי, ואז היה מתח בגרמנית לכמה דקות והמגייס ניצח. דיברנו כמה דקות רק שניינו והראתי לו כל מיני מסכים ותרשימי זרימה ואז הוא אמר שהוא מאושר והוא חייב ללכת ושאל מתי ניפגש לקראת סוף השבוע. הצעתי את יום שישי אבל שניהם הגיבו בתדהמה. הם אמרו לי שיום שישי זה חופשת איסטר ולא עובדים. אז הצעתי את חמישי אחר הצהריים. אז הם אמרו שחמישי זה יום לפני חופשת האיסטר והם נוסעים, האחד לצרפת, השני לארמניה. חופשת איסטר. אז קבענו ליום חמישי בבוקר, כמה שעות לפני הטיסה שלהם. ואז שניהם הלכו. קודם הבחור שגייס אותי, ואחר כך היזם שאיתו הייתי כל היום.

ג'ניפיקציה

כתובת קיר. הופיעה השבוע בכניסה אל החצר הפנימית בבית שלי, מיטטא פינת פרנצלאוורברג. נראה לי איחור של עשור, פחות או יותר

בשעה ארבע אחר הצהריים מצאתי את עצמי לבדי בחלל העבודה המשותף. רק אני. בכניסה אל האולם המשותף תלויה מפה ענקית ועליה מסומנים השולחנות והלוגאוים של החברות השונות ששוכרות אותם. לפי המפה כרגע כל השולחנות בחלל העבודה המשותף מאויישים ותפוסים. ביום שני השבוע בשעה ארבע המקום היה ריק. בחיי שאני לא מבינה למה דווקא סטארט אפיים בברלין. מאיפה הגיע הקונספט הזה ואיך הוא התגבש וכמה זמן הוא עוד יחזיק. זה כל כך לא מתאים לעיר.

איסטר

איסטר שמח! הבן של השכנה מלמעלה הגיע לגיל המתאים. עץ מקושט בחצר הפנימית, בחלק המגודר

וגם: אני מגיעה לביקור בישראל ב – 20 במאי עד ה -4 ביוני. מחפשת להחליף את דירתי המקסימה במיטטא גבול פרנצלאוורברג עם דירה תל אביבית. פרטים ותמונות וכל השאר בפרטי. שאו ברכה.

להיות בחוץ

ליד דלת הכניסה אל המשרד בעבודה החדשה, על הקיר החיצוני, תלוי שלט. כשהגעתי לשם בפעם הראשונה, עוד בשלב הראיונות, העפתי מבט. ד״ר חוסה ריזאל, 1861 – 1896. שם לא מוכר, שנים לא רלוונטיות. ברלין מלאה בשלטים והנצחות. לא התעכבתי על זה.

***

חזרתי לעבוד בחוץ, בעבודה מסודרת, אחרי תקופה של עבודה בבית. זה מרגיש לי כמו להחליף חיים. כמו להגר לארץ אחרת. כמו לעבור, בבת אחת, מכביש חד סיטרי לאוטובאן רב מסלולי. הרחבה מטורפת של העולם. כשעבדתי מהבית נקודות המגע שלי עם העולם היו מצומצמות, מבוקרות, נשלטות על ידי ומבחירה. לעבוד מחוץ לבית זה לעבוד בעולם. להיות בעולם. אין לי בחירה ואין לי יכולת סינון. אני נפגשת עם מה שמגיע, מתחככת במה שנמצא.

כשעבדתי מהבית הרגשתי שזה מצמצם לי את ברלין. שאני פוגשת את ברלין, את הסביבה שלי, הגיאוגרפאית והאנושית, רק דרך פריזמה אחת, מצומצמת, ישראלית. חיי החברה שלי כאן הם ישראלים, וגם הרבה מחיי התרבות. חוויתי את ברלין דרך נקודות המגע האלה, דרך הפריזמה הזאת. במובן הזה לחזור לעבוד זה כמו לחזור אל העולם, אל ברלין. אל הבינלאומיות של ברלין.

ברלין

אחד הבתים לידם אני משוטטת בהפסקות העישון

***

בחדר שלי בעבודה אנחנו שני גרמנים, שני ספרדים, טורקיה וישראלית שהיא אני. השיחות בחדר נעות בין גרמנית אנגלית וספרדית. לרובנו יש חוויות הגירה לספר. ביקורים במשרד הזרים. הקושי בלמצוא דירה. מתי הגעת? כמה זמן אתה פה? הבחורה מטוריקה רוצה להגיע לסיליקון וואלי. הבחורה מספרד מתכוונת לחזור הביתה, יום אחד. הבחור הספרדי מתכוון להישאר בברלין. זאת התוכנית שלו. לחזור לעבוד בחוץ היה עבורי, גם, לחזור להתקיים בתוך קהילה בינלאומית.

***

פינת העישון שלנו בחוץ היא לרגלי השלט שעל הקיר. השלט שמנציח את ד״ר ריזאל. בשביל לצאת ולהיכנס בדלת צריך מפתח. זה נורא טרחני בעיני, לקחת מפתח כדי לעשן, והרבה אני לא עושה את זה וצריכה ללחוץ על האינטרקום ולגמגם ששכחתי מפתח, בבקשה תנו לי להיכנס.

פעם אחת יצאה איתי החברה הגרמניה לעשן. היא לא מעשנת אבל היא החליטה להתלוות אלי. התלוננתי לה על עניין המפתח והיא הסבירה לי שכבר היו פריצות ודברים נעלמו, בגלל זה חשוב לשמור על הדלת סגורה. היא סיפרה שפעם אחת, בערב, היא והבוס שלנו יצאו אחרונים מהמשרד, היא אמרה שעה מדוייקת אבל אני הדחקתי אותה, גם המידע שהם יצאו אחרונים לא עשה לי טוב. בכל מקרה, היא סיפרה שכשהם יצאו היתה בחוץ קבוצה של תיירים מהפיליפינים שהצטלמו על רקע התמונה והדלת לא היתה סגורה כראוי. הם יכלו להיכנס ולרוקן את כל המשרד! היא אמרה, בגלל זה חשוב לסגור את הדלת.

המשרד

כל המשרדים דומים זה לזה. אבל העובדים האומללים, כל עובד אומלל בדרכו שלו. טבע דומם במשרד

***

כל יום אנחנו מתלבטים מה לעשות עם ארוחת צהריים. סנדוויץ מהיר ליד המחשב. ארוחה מסודרת מסעדה. טייקאווי. כל המשרד מלא בבקבוקים. בפינות מונחות קופסאות מלאות בבקבוקים ריקים. בחצר הפנימית יש ערמות של קופסות עם בקבוקים מלאים. בישראל השתמשו במיני בר. כאן סוחבים קופסאות של בקבוקים פנימה והחוצה, ומי הברז בברלין בכלל טובים לשתייה.

כל בוקר יש לחץ במטבח, תור למכונות קפה, טרוניות בכל מיני שפות על הכוסות שלא שטופות יפה או החלב שחסר. פעמיים בשבוע ממלאים את המשרד בפירות טריים. לחדרי הישיבות יש שמות (עלאק) מגניבים, כמו חוף הים, או הירגעות, או חדר הנוף, וכולם מביאים את הלפטופים שלהם לישיבות. בחצר הפנימית יש שולחן פינגפונג ובצהריים הקהילה הספרדית עושה שם בשר על האש. הריח ממלא את שירותי הנשים שבקומת הקרקע.

***

הקושי המרכזי שלי עם העבודה זה שהיא ממלאת את כל היום. את מיטב השעות. את הנתח המרכזי של החיים. זאת בעיה. אני חושבת שזה טעות בקונספט. כל המערכת הזאת, משולש האימה הזה של פרנסה, עבודה, ופנאי, הכל בו שגוי. כל מערכת היחסים בין המרכיבים. כל האיזונים. שגוי ולא נכון ולא מפרגן לרוח האדם. זה מה שאני חושבת.

האיש הירוק, ציור קיר, ברלין

האיש הירוק. רחוב אחר, תמונה לא קשורה. תמונה שצולמה ביום ראשון.

***

למה הם מצטלמים על רקע השלט, שאלתי אותה באותה הפסקת עישון, ולמה הם מצלמים את השלט, ומי בכלל היה האיש הזה, ד״ר ריזאל. היא לא ידעה. היא עובדת שם כבר חצי שנה, שזה בערך הכי הרבה זמן שמישהו עובד בחברה הזאת, והיא לא ידעה מה כתוב בשלט. היא אמרה שהיא אף פעם לא קראה אותו והציעה לי לקרוא.

היינו בחוץ לא רק שתינו, היו שם עוד כמה, וכולם אמרו, בתשובה לשאלה שלי, שהם לא יודעים מי זה האיש הזה, ובסוף השותפה הגרמניה שלי לחדר אמרה אז מה הבעיה, תקראו. רק שרובנו, במעגל המעשנים, גם לא יודעים לקרוא גרמנית וגם לא ששים להודות בזה. אז כלום לא קרה עד שאני לא עמדתי בזה יותר ושאלתי אותה עם היא מוכנה לקרוא ולהגיד לנו.

***

לפני שבועיים בירכתי את חברי לחדר הספרדיים על תוצאות הבחירות בארץ שלהם. השבוע בירכתי את החברה שהגיעה מאיסטנבול. היא היתה מאושרת. היו לה דמעות בעינים. גם הספרים. go left! קראנו ביחד, go left!

***

בית קברות בברלין

תמונת קיץ. משיטוטי סוף השבוע. החיים מתנקזים לסופי השבוע. התמונה, אגב, צולמה בבית קברות. החיים מתנקזים לבית קברות

לעבוד בחוץ זה לאכול, כל יום, ארוחת צהריים מחוץ לבית. זה לנסוע בבוקר בתחבורה ציבורית. זה אורח חיים ממושטר. מסודר. לכל יום יש התחלה, אמצע וסוף. זה עייפות של בריאות נפשית בסוף היום. זה תחושת קומפיטטניות. זה להיות עסוקה. זה להיות בעולם. זה לעבור ימים שלמים עם מעט מאוד מגע עם עצמי. בלי להרגיש את עצמי כמעט בכלל.

לעבוד מהבית היה עבורי, גם, ימים שלמים של קשב רק לעצמי. לצרכים שלי ולרצונות שלי. זה להיות המלכה של הדומיין שלי. הקובעת היחידה. זה לבשל לעצמי בצהריים את מה שבא לי לאכול וזה לאכול לבד. זה לשתות קפה בבית קפה באמצע היום. זה להזניח את המלתחה (כי מי בדיוק רואה). זה לצאת לשיטוטים באמצע היום. זה להיות מוזרה בלי לנסות להסתיר את זה.

יתרונות וחסרונות. איזונים. זה הכל עניין של איזונים. איך אני שונאת את משפטי החכמה התפלה הזאת. חכמת הברור מאליו. נולדתי במזל מאזניים. אני לא באמת טובה באיזונים.

***

ד״ר חוסה ריזאל מהפיליפינים, לאומן, משורר, סופר, עיתונאי, רופא עינים, מהפכן. כך בוויקיפדיה. גיבור לאומי בפיליפינים. הוצא להורג בשנת 1896 על ידי קבוצה של חיילים מהפיליפינים שהשתייכו לצבא הספרדי. הוא עזב את הפיליפינים בגיל צעיר ויצא להסתובב בעולם ולרכוש השכלה. מדריד, פריז, ברלין. הוא נדד בין אוניברסיטאות. ארצות הברית. יפן. חזרה הביתה. בברלין הוא התמחה באנתרופולגיה. בפרק על הנצחתו בוויקיפידה גיליתי שיש גם פסל שלו בעיר, ושיש אוניברסיטה על שמו בפיליפינים ושהוא מונצח במטבעות כסף ובעוד הרבה צורות ודרכים. בבית הזה בברלין, הבית שהוא היום משרדים, הוא כתב את הביוגרפיה שלו. כל כך הרבה היסטוריות יש לברלין.

ד״ר יוסה ריזאל

השלט

טרפת הטראם, משקפי קריאה, שכנה חדשה, וכו'

חזרתי אל ברלין לפני שבועיים. לכאורה, חזרה אל שיגרת החיים שלי. רק שלא. רק שהפעם חזרתי וישר התחלתי משהו חדש. לא המשך השיגרה של לפני הנסיעה, אלה משהו שאמור לההפך לשיגרה שלי מעכשו. אבל הוא עדיין לא שיגרה. הוא עדיין חדש. עבודה חדשה. אנשים חדשים. מנהגים חדשים. מק חדש. אוטוטו שיגרה. אבל כרגע עוד לא. עוד לא שיגרה. עדיין חדש.

בייחוד זה אומר מקום חדש ללכת אליו בבוקר. מסלול חדש. נסיעה חדשה. הפעם הנסיעה שלי מערבת טראם והליכה, או טראם ונסיעה של 2 תחנות באובאן. באמת, לא נורא. בין המעלות שרשמתי לזכות המקום החדש היה המיקום שלו ומשך הנסיעה אליו. ממש לא נורא. בימים יפים אני יכלה לעשות את הדרך ברגל. ואת הטראם אני בכל מקרה אוהבת.

רק שלרגל ההתחלה שלי, או יותר מדוייק, בלי שום קשר להתחלה החדשה שלי, הטראמיים מבצעים בשבועיים האחרונים את אחד השיגועים החביבים עליהם ויצאו לגמרי מהשיגרה שלהם. העילה לזה היא שיפוץ קל, מקומי, על פרידריך שטרסה. זה הוציא את הטראמיים מדעתם. M1 ו M12 השתגעו. בשבועיים האחרונים עם עושים פעלולים משונים כל הזמן, ואני, למרות שאני עוקבת מקרוב וכל יום, לא מצליחה לאתר את ההגיון בטרפת הנוכחית שלהם.

ברלין

התמונה היחידה שצילמתי בברלין מאז שחזרתי. עדות חותכת וקורעת לב כמה אין לי זמן לכלום

קודם כל הם לכאורה ממשיכים לעבוד כרגיל, ממשיכים לנסוע. אבל המסלול שלהם אחר. במקום לפנות שמאלה באורניינבורגר שטרסה הם פונים ימינה ומגיעים לתחנה של מוזיאון הטבע. מה מוזיאון הטבע עכשו? בבוקר הראשון מצאתי את עצמי בתחנה לא מוכרת ליד מוזיאון הטבע תוהה למה, למה, למה זה מגיע לי, ביומי הראשון וכו'. בתבונה וביעילות אין קץ, בבטחון של מי שכבר אינה חדשה באמת, שכבר נעה ברווחה מסויימת במרחב, חציתי את הכביש, נכנסתי לאובאן, נסעתי 3 תחנות, תיקנתי את הטעות של הטראם והגעתי בזמן.

אבל שינוי מסלול זה לא השגעת היחידה של הטראמים. חוץ משינוי המסלול הם גם הוסיפו נסיעות. לא בטראמים, באוטובוסים צהובים ארוכים שנראים כמו טראמים אבל נוסעים רגיל, על הכביש. ולמה הוסיפו אותם אין לי מושג. חלק מהם נוסעים כמו הטראם הרגיל, כלומר, כולל השיבוש התורן בפנייה מרחוב אורניינבורגר. אבל אחרים, והם רבים, עושים רק חלק זערורי מהמסלול הרגיל ועוצרים בתחנה של האקשה מרקט. תחנה סופית. באמצע הכביש, לפני צומת גדולה, ליד הכניסה להאקשה מרקט. ולמה הם עוצרים שם אין לי מושג. הדבר היחידי שאני יכלה לעשות שם זה לחכות לטראם הבא, האמיתי, לעלות עליו, לנסוע עוד שלוש תחנות ואז לרדת, לפני שהוא פונה ימינה אל מוזיאון הטבע. חוסר יעילות מטורף. בייחוד זה שאין מבחוץ שום סימן מזהה לטראמים שהולכים להפסיק לזוז בהאקשה מרקט. מבחוץ הם נראים כמו הטראמים השפויים. רק במסכים הדיגיטלים שבפנים הטראם כתוב שטראם זה יעצור בהאקשה מרקט.

הבעיה המרכזית עם השיטה החדשה הזאת זה שהיא לא מאפשרת לי לקרוא בדרך. מרוב עצירות, ירידות ועליות והחלפות, זה פשוט לא הגיוני לנסות ולקרוא. כדי לקרוא אני זקוקה לרצף זמן מסויים. בייחוד מאז שיש לי משקפי הקריאה. לפני המשקפיים יכלתי להוציא ספר בכל מקום ופשוט לקרוא. אם היה צורך בהחלפה השארתי את הספר ביד וקראתי גם בזמן ההמתנה על הצריף. אבל מאז המשקפיים זה פחות עובד.

משקפי קריאה זה קסם. אני מאוד אוהבת את המשקפיים שלי. קודם כל כי הם מאפשרים לי לקרוא בחדווה. לפני המשקפיים הרגשתי את המאמץ בקריאה. מאז המשקפיים האותיות צמחו בחזרה לגודל הראוי. שום מאמץ. חוץ מזה אני אוהבת את הלוק שלי עם המשקפיים. רצינית כזאת וחכמה. הייתי הולכת אתם כל היום, בחיי, רק שאני לא צריכה. אני צריכה משקפיים רק לקריאה.

משקפי קריאה

משקפי הקריאה המהממים שלי. כמה אין לי זמן? ככה שלא הספקתי לצלם כלום מאז שחזרתי, חוץ מהתמונה למעלה, וזה מה שיש לי להציג. ככה אין לי זמן

וכאן מסתתרת החולשה של קונספט משקפי הקריאה. הם טובים רק לקריאה. אני מסתכלת על אותיות והן גדולות ומובחנות וברורות. אני מסתכלת על העולם והוא מטושטש ומעורפל. יש בזה יתרונות, כמובן, והגיון פנימי שאני לגמרי מבינה: קודם כל קריאה וכתיבה, כל השאר זניח. ("שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." אורהאן פאמוק, 'הספר השחור').

אבל זה גם עושה סחרחורת. אני, עם המשקפיים עלי, מסתכלת על ספר, והעולם מתחדד. אני, עם המשקפיים עלי, מרימה את הראש מהספר, והעולם מתערפל. לגמרי שיר הייקו. אבל לא מוצלח לקריאה ספונטאנית, מהירה, חטופה. קריאה בין רגעים אחרים. מצריך יותר התארגנות. אולי זה חלק מהתבלות הגוף וכל זה, כל דבר בחיים מחייב יותר התארגנות. בכל מקרה זה מקשה עלי להיכנס לספר בנסיעה של 3 תחנות. אני באמת מקווה שמשבר הטראמים הנוכחי יסתיים בקרוב.

***

בוקר אחד יצאתי מהדירה שלי בדרך אל היום. בחדר המדרגות עמדו דיירת חדשה, צעירה, והשכנה המבוגרת מלמעלה. הן דיברו. אמרתי מורגן, גוטן מורגן, והשכנה המבוגרת ענתה לי ועוד הוסיפה כמה דברים, בטון כועס ומזועזע, ואני מכל מה שהיא אמרה הבנתי שזה קשור לנסיעות ונהיגה, היא אמרה משהו עם Fahr, והגבתי בהבעת זעם על שביתת רכבות ה – S הנוכחית, שגם היא לא תורמת למצב הטראמים. השכנה המבוגרת נפרדה מאיתנו ואני והשכנה הצעירה המשכנו ביחד אל מחוץ לחצר הפנימית.

בדרך השכנה החדשה הסבירה לי שנגנבו לה האופניים אתמול, מהחצר הפנימית. אחרי הבעת הזעזוע המתבקשת שאלתי אותה מאיפה היא, האנגלית שלה לא היתה אנגלית גרמנית, והיא אמרה שברזיל ואני השמעתי קריאות שמחה והיא שאלה מאיפה אני ואמרתי תל אביב והיא השמיעה קריאות שמחה ושתינו אמרנו אחת לשניה כמה אנחנו רוצים לנסוע אל ברזיל ותל אביב, בהתאמה.

ללכת בשדות הכחולים, קלייר קיגן

כמה אין לי זמן? זה הספר היחיד שהספקתי לקרוא מהערמה שהבאתי איתי. וזה ספר קטן מאוד. 4 סיפורים. ספר נפלא לגמרי לגמרי. סיפורים מקסימים. אבל עדיין, קטן. ככה אין לי זמן

אחר כך שאלתי אותה על הגרמנית שלה, איך זה שהיא יודעת גרמנית כל כך טוב, והיא אמרה שזאת עבודה קשה באמת. גם בעבודה החדשה פגשתי שני אנשים, אחד מספרד ואחת מטורקיה, שניהם מתקשרים בגרמנית. שניהם פחות זמן ממני כאן. זה לא עושה טוב לתחושת הערך העצמי שלי.

***

מארק אנדירסן, יזם, משקיע ואחד מהשמות הידועים בתרבות עמק הסילקון והסטארט אפים וכל זה, אמר פעם ש Software is eating the world. בתור פועלת זוטרה בעולם הזה, אני רוצה לחדד, או להבהיר, או לדבר על המחיר: העבודה על software שיאכל את העולם אוכלת לי את החיים. וגם שותה אותם.

כמה אין לי זמן: כל כך אין לי זמן שמאז שחזרתי אני רק מסתכלת על ערמת הספרים שהבאתי איתי. לא קוראת. מסתכלת. או, כל כך אין לי זמן שמאז שחזרתי לא העלתי אף תמונה לאינסטהגראם. או, כל כך אין לי זמן שמאז שחזרתי עוד לא הספקתי לדבר עם כל מי שאני רוצה לדבר איתו.

***

במובן הזה עוד לא חזרתי באמת. ואני גם לא אחזור. אי אפשר לחזור באמת לאותו המקום, לאותה הנקודה. המקום עצמו השתנה. הנקודה זזה. אני מרגישה כאילו חזרתי, אבל חזרתי למקום אחר. שזה נכון. אז בעצם יוצא שזה מרגיש לי כמו שזה. שיגרה חדשה.

הקווים הישרים של ברלין, The Jewish Nation

באחד הערבים השבוע נסעתי באובן, U8, לכיוון מערב. קצת אחרי נכנסו שלושה אמריקאים. שני גברים ואשה. אי אפשר היה לטעות בהם, אי אפשר היה לא לזהות שהם אמריקאים. אחד הגברים התיישב לידי, הגבר השני והאשה התיישבו מולי. ישבנו בספסלים שמסתכלים אחד על השני, לא בקוביות, בחלק היותר מרווח. הם דיברו ביניהם. הם היו אמריקאים כמו הישראלים מהסרטון שוקולד השבוע. הם דיברו ביניהם כמו שאנשים שחושבים שהם לבד ואף אחד לא שומע אותם מדברים אחד עם השני.

היה בהם משהו מביך. השיחה שלהם היתה קולנית. הגבר שישב ליד הבחורה כל הזמן ירד עליה. ונאם לה. הוא דיבר על הגודל של מוסקבה בהשוואה לגודל של ברלין. במוסקבה יש יותר אנשים, אמר, מה, את לא יודעת? ניסיתי לא להקשיב. כל הקרון ניסה לא להקשיב. הסתכלנו אחד על השני במבטים של אנחנו לא מקשיבים. רק שאז שמעתי את הבחור שהתיישב לידי אומר משהו על המוזיאון היהודי, והגנים השתלטו עלי.

ברלין

אני אוהבת את הקווים הישרים של ברלין. האופן שבו קו הבניין חותך את השמים. האופן שבו השמים נחתכים על ידי הקווים של הבניינים

הוא סיפר לזוג שמולו שאתמול היה אמור להיות בסיור במוזיאון היהודי. הוא מבקר בברלין במסגרת חילופי סטודנטים. ארכיטקטורה, אני חושבת. היתה להם משימה ללכת למוזיאון היהודי. אבל לא להיכנס, ככה הוא אמר, רק להסתכל עליו מבחוץ ולכתוב התרשמות.

יש סרטון ביוטיוב של המוזיאון, אמרה לו הבחורה, הסתכלתי על הסרטון ודווקא נראה לי מעניין, שווה לך גם להיכנס. סרטון זה לא כמו להיות במקום באמת! הוא גער בה. וחוץ מזה, אמר, אני לא צריך להיכנס! רק להסתכל במחוץ. ואתמול כל הקבוצה שלי הלכה לשם ועשתה את זה, אבל אני לא.

I couldn't bother, הוא אמר לה, and now i feel guilty.

who do you feel guilty from, היא שאלה אותו, The Jewish nation?

***

בתים, ברלין

הקווים של ברלין. האופן שבו הקו של הבניין חותך את השמיים. יום אחד אני אכתוב פוסט שלם על האופן שבו הקו של הבניינים חותך את השמים

לפני שבועיים השתתפתי בכמה ימים של workshop בנושא של Lean startups. הגעתי לזה דרך פרוייקט שאני מעורבת בו והתקבל לתוכנית אסקלציה בברלין. היזם של הפרוייקט הגיע מישראל, אני בברלין, הלכנו. האירוע התקיים ב Rainmaking loft, מקום שהוא גם startups hub, מה שזה לא אומר, וגם co working space, וגם בית ל – Startupbootcamp Berlin accelerator program, ויש שם גם בר אופנתי.

מאוד ברלינאי, הסברתי ליזם הישראלי שאיתי, הריכוז הזה של דברים ביחד. יש לנו גם כאלה בארץ, הוא אמר לי. נכנסו פנימה. האנגר גדול. רצפת עץ. מטבח משותף. קירות מכוסים לוחות עם מדבקות צבעוניות, גרפים ותרשימי זרימה. אופן ספייס מרווח, שולחנות עבודה עם מדבקות ולוגואים של החברות שעובדות שם כרגע, חדר הרצאות עם פופים ומזרונים, בקבוקי מים מינרליים בכל פינה. מאוד ברלינאי, הסברתי לידידי את האווירה הנונשלנטית. נראה בדיוק כמו בתל אביב, הוא אמר, וסיפר שיממה אחרי פתיחת ההרשמה ל  wework בתל אביב לא נשארו מקומות פנויים.

ברלין, בתים

חשבתי לכתוב על זה השבוע, על הקווים הישרים של ברלין ואיך השמים נחתכים בקו ישר על ידי הבניינים, אבל לא יצא. התמונות הן מתוך הפוסט ההוא, שיכתב יום אחד

ה  – workshop התחיל. ביום הראשון שמענו על Design thinking, בימים הבאים מתודולוגיות שונות של Lean Startups. המרצים היו צעירים. רוב המשתתפים היו צעירים. כולם צעירים בעולם הסטארטאפיים בברלין, אמרתי לו, והכנתי את השטח לקיטור עז על מצב הגיל בעולם הזה. הוא ביטל אותי ישר. אני כבר לא שם לב לגיל, הוא אמר לי, והוא, אגב, מבוגר ממני. זה מובן מאליו שאני הכי מבוגר בכל מקום. בישראל סטארטאפיים זה לגמרי עולם של ילדים, אנשים בגילנו כבר לא יכלים למצוא עבודה, אמר. גם בברלין, הסכמתי בעצב.

היה סבבה, ה – Workshop. לא דברים שלא ידעתי, אבל כן דברים שנחמד וחשוב ויש ערך לשמוע שוב, להיזכר. ובין לבין נתנו לנו תרגילים. הפעלות. הרבה תרגילים והפעלות, האמת. המנחה היה נותן משימה, מפעיל שעון, ויוצא מהחדר. או משאיר אותנו לצפות בסרטון יוטיוב או מצגת. אני לא אוהבת את ההפעלות, רטנתי לו, בטח בארץ לא עושים את ההפעלות, ניחשתי. גם את ההפעלות עושים ב Workshops מקבילים בישראל, הוא אמר, זה אותו הדבר, ושנינו הסתכלנו מסביב וראינו איך כל החדר התפצל לזוגות, כמו שנאמר לנו במשימה, וכולם עבדו. רק אנחנו ישבנו וקישקשנו.

ברלין, בתים

מסתבר שאני מצלמת את זה הרבה. כשהכנתי תמונות לפוסט הזה, עדיין מתוך מחשבה לכתוב על זה, על הבתים של ברלין והאופן שבו הם חותכים את השמים, בדקתי בתמונות שלי וגיליתי שאני מצלמת את אותה תמונה כל הזמן.

זה רק השיתוף פעולה, הוא אמר לי אחרי כמה דקות, שאני לא מבין. בישראל אף אחד לא עושה את המשימות.

נזכרתי באירוע שהשתתפתי בו לפני שנה וחצי בערך. Workshop ערב, חינאמי, בנושא של קבלת החלטות. או משהו כזה, לצערי אני לא ממש זוכרת את הנושא. אני גם לא זוכרת את התוכן. את מה שנאמר. הדבר היחיד שאני זוכרת מהאירוע, הדבר שהכי הרשים אותי, היה שבשלב מסויים ראיתי קבוצה של גברים שנראו בסביבות ה – 40 עומדים על רגל אחת. לא משהו שאני רואה כל יום.

***

ברלין

חשבתי שזה בייחוד עובד עם שמים כחולים, או על רקע שמים כחולים. וזה נכון, בגלל זה נזכרתי בזה השבוע, כי פתאום היו שמים כחולים ואני יצאתי מהבית. אבל זה עובד, היופי של הקו המתוח, גם בשמים אפורים

הג'ינס האהוב שלי נקרע. לא משהו דרמטי, ליד הברך, שפשפוך שהפך לקרע. אני לא יכולה ללכת עם ג'ינס עם קרע, אפילו לא ליד הברך. קרעים בג'ינס זה לא אני. אז הלכתי לחברה עם מכונת תפירה ושאלתי בעצתה. היא אמרה שעדיף שלא היא תתקן, שזה ג'ינס שאני אוהבת ושווה לפיכך לקחת אותו לאשת מקצוע לתיקון.

יש שלושה מקומות שונים – מתפרות, תופרים ותופרות, לא בטוחה איך לקרוא למקומות האלה – במרחק הליכה מהבית שלי. שניים כבר ניסיתי ויצאתי לא מרוצה. השלישי, שהוא גם הכי קרוב אל הבית שלי, מאוד קפריזי. הוא פתוח רק חמישה ימים בשבוע, ארבעה ימים בין השעות 1600 – 1900 וביום שישי בין השעות 1300 – 1600. קשה לתפוס את המקום עובד כמעט כמו שהיה קשה להגיע לחנות הצעצועים בגבעת ברנר, מוסד חשוב שהיה פתוח לשעתיים מתחלפות כל שבוע.

ברלין

הפינה, הפינה, איך הם ציירו את הפינה הזאת? כל כך חלקה, יפה, חדה, מדוייקת. אני אוהבת את הקווים הישרים של ברלין

אבל הפעם הצליח לי, איכשהו. הגעתי למקום ברווח הצר של שעות העבודה שלו ביום שישי. אשה מקסימה ומאירת פנים קיבלה אותי. היא דיברה גרמנית עולצת, אני עניתי באנגלית. התקשורת עבדה. היא בדקה את הג'ינס, צחקה, אמרה שאין בעיה והיא תתקן בשמחה ולקחה אותו ביד שלה והתיישבה ליד השולחן עם מכונת התפירה. לרגע חשבתי שאני רואה נס. תיקון במקום. חמש דקות והג'ינס האהוב שלי כמו חדש.

במקום להפעיל את המכונה כמו שקיוותי שתעשה האשה לקחה פתק קטן ורשמה עליו דברים. 9 יורו ועוד שבועיים בבקשה, היא אמרה לי, ואני לא הייתי בטוחה שהבנתי. עוד שבועיים מה, שאלתי אותה. עוד שבועיים הג'ינס יהיו מוכנים, אמרה ונתנה לי את הפתק עם הפרטים. תבואי ביום שישי עוד שבועיים בבקשה. תודה, אמרתי לה ויצאתי. בדרך חזרה הביתה הצטערתי קצת שלא עשיתי מסיבה פרידה או משהו, איזה טכס קטן, משהו יותר רשמי לרגל הפרידה מהג'ינס שלי.

בתים, תל אביב

ואחרון ודי. כחול על כחול. אבל זה בתל אביב! הו, תל אביב

אה, ואני מחפשת חילופי דירות, ברלין תל אביב. מגיעה לתל אביב ב – 28 לאפריל עד ה – 9 במאי. אם אתם בעניין, או חברים שלכם, או  מכרים, או סתם אנשים, יש לי דירה מקסימה בברלין ואני מחפשת להתחלף. תודה וחן חן

ברלין – לונדון – ברלין. רשומון

השבוע היתה לי נסיעת עבודה ללונדון. אפילו המשפט הזה מרגיש לי קצת מזוייף, העובדות נכונות אבל משהו בטון חורק לי באוזניים. זאת לא באמת אני, המישהי הזאת שיש לה נסיעת עבודה של יום אחד ללונדון. מברלין. קמתי בחמש בבוקר, בחושך מלא, כדי להספיק לטיסה של שבע, ובמקום להרגיש יאוש מהקור והשעה והיום הארוך בהיסטוריה, הרגשתי כמו כוכבת קולנוע. אני ושערי המתנפנף והמקבוק הלא נקי שלי נוסעים ליום לונדון. נקראתי ללונדון. נתבקשתי להגיע ללונדון. לונדון זקוקה לי, לארבע שעות מהזמן שלי, ויש מי שיממן את העסק. רוצים אותי. רוצים. לגמרי חיים של אחרים.

מישראל אין נסיעות של יום לשום מקום. אולי לאילת, אבל מבחינתי זה לא נחשב, גם כי זה בתוך ישראל וגם כי מי נוסע לאיילת ולשם מה? ישראל מחייבת יותר מאשר יום אחד. אבל ברלין, בברלין זה אחרת. ברלין קלילה, קוסמופוליטית. ברלין זה העולם. מברלין אפשר להגיע למקומות אחרים, בירות אירופאית, בשעה אחת של טיסה. אז קמתי בבוקר מוקדם ותיקתקתי את היום כמו שדיימינתי לעצמי שאנשים יותר משופשפים ופחות נרגשים ממני היו עושים.

לקחתי מונית לטגל והגעתי לא מוקדם מדי, הישג ראשון ליום הזה, הגעתי ממש לקראת פתיחת שער הטיסה. הייתי על הסרט הנע. בידוק. ביקורת גבולות. עליה למטוס. German wings, פעם ראשונה. עד כמה שעות לפני כן בכלל לא ידעתי שהם קיימים. הם היו מצויינים. הם היו כמו טיסה במנהרת הזמן. הם חילקו ארוחת בוקר בשקית קטנה לכולם, הודו או גבינה, וקפה או תה, בלי תשלום נוסף, ממש כמו פעם, לכולם.

טיסה

אלכס מלמעלה, אלכס מהשמים. או אלכס בשמים

נחתנו בלונדון לתוך שמים כחולים ומרחבים אין סופיים של היתרו ואחרי הליכה והליכה והליכה הגענו לביקורת גבולות ושם התנופה שלי נבלמה. היינו מעטים בתור של "כל הדרכונים" ומולנו פקידה אחת ומסדרת תור אחת. הסתבר, כי מסדרת התור אמרה לנו, שאנחנו צרכים למלא גלויה ולהראות לה. שאלתי למה, והיא אמרה כי אני רוצה להיכנס לבריטניה. היא שאלה למה לא עשיתי את זה עוד ועניתי לה שלא היה לי מושג מזה. היא שאלה מאיפה באתי. מברלין, אמרתי. הגרמנים הארורים, היא צעקה לכיוון של פקידה היחידה, שכחו לחלק את הגלויה. כולנו, כל האנשים בתור והפקידה הנהנו בראש להסכמה, אכן, גרמנים ארורים, והתפזרנו למלא את הגלויה שלנו ועד שחזרתי למקומי בראש התור עם הגלויה ביד התברר שהפקידה לקחה את ההפסקה שלה, ואחרת אין. עמדנו שם וחיכינו. התיידדנו. קיטרנו על האנגלים. על השלומיאליות שלהם. על מה זה הדבר הזה, רק פקידה אחת, ומה יהיה איתנו עומדים פה תקועים, ולי בכלל יש פגישות חשובות, לא הפסקתי למלמל, פגישות שאני חייבת להיות בהם.

יצאתי בסערה מהיתרו וחיפשתי לי מונית שחורה. כמו בסרטים. מונית שחורה גדולה. עמדתי בתור, הגעתי לראש, שודכתי עם מונית. יש לך פאונדס, שאל אותי הנהג, לא, אמרתי, יורו. הסתובבתי וחזרתי לתוך הנמל תעופה ומצאתי אקסציינג' והחלפתי כסף וחזרתי לתור של המוניות והגעתי לראש התור וקיבלתי מונית, שחורה, גדולה, ובתוכה נהג חביב. הראתי לו את ההזמנה שלי עם הכתובת של המשרד עליה. הוא לא הכיר. הוא אמר שאין מה לדאוג, הוא יזין את הכתובת למכשיר שלו. אבל הוא לא הצליח להחליט עם האות האחרונה במילה החמישית היא L או I, והסדרן של התחנת מוניות קרא לו להתקדם כי הוא יצר תור אז הנהג נסע כמה מטרים ואמר לי שתכף הוא יעצור ויברר הכל ובאמת, די קרוב, הוא נעמד על אי תנועה וחזר להתעסק במכשיר שלו.

שוטרת דפקה על החלון של הנהג. היא אמרה לו שאסור לעמוד כאן והוא אמר שהוא יודע, זה רק לשנייה, עד שהוא ימצא את הכתובת, כי עדיף בעיניו, ככה אמר, שידע לאן הוא נוסע ולא יתקתק במכשיר בכביש המהיר. I reckon you are right, היא אמרה לו, we wouldn't want that, והם נפרדו כידידים והנהג מצא את הכתובת, זאת בכלל היתה J האות הסוררת,  ונסענו משם והגענו.

בתוך המונית בלונדון

שמחה במונית השחורה. אני לא רואה איך מישהו יכול להרגיש משהו אחר, חוץ מהתרוממות רוח, בתוך המונית השחורה

היו מתוכננות לי 4 שעות עבודה בלונדון, ובשעה 1500 בדיוק הם הסתיימו ואני יצאתי לחופשי. היה לי קצת זמן עד לטיסה חזרה והחלטתי לשוטט ברגל. המשרדים היו בתוך חצר פנימית עם ארבע כניסות. יצאתי מהחצר דרך הכניסה שהיתה מול המשרד וכמעט נפלתי לתוך התמזה. מעבר לכביש היתה ירידה תלולה וגינה קטנה ובית קפה גדול עם שולחנות בחוץ בקו המים. התיישבתי על ספסל בגינה ועישנתי סיגריה והיה לי רגע.

ואחרי שהרגע עבר אמרתי שלום לנהר, לגינה, למשרדים, והתחלתי ללכת. היה יום כחול ומצב הרוח שלי היה מרומם וכולם נראו לי כל כך נחמדים, נגישים, ששים לעזור. ויודעי אנגלית. הו, כמה זה קל כשכולם יודעים אנגלית. אני חושבת שכבר שכחתי את ההרגשה הזאת, של להבין הכל, להבין כל מילה, לדעת מה אומרים. זה היה כל כך מרענן. הלכתי, נכנסתי לחנויות, צילמתי פינות רחוב, אכלתי וכשנגמר לי הזמן לקחתי מונית חזרה להיתרו ובבת אחת, בתוך המונית הגדולה, יצא ממני האוויר והרגשתי כמה אני עייפה.

היתה שעת שקיעה והמונית נסעה בין נופים אורבאניים זרים ואני הסתכלתי על החוץ וחשבתי לעצמי שבחצי שנה האחרונה ביקרתי בארבע ערים אירופאית מרכזיות, ברלין, אמסטרדם, קופנהגן, לונדון, וכרגע הכל היה נראה לי קצת דומה. לא הבנתי פתאום את כל המהומה שלי, בתים חומים כאן, בתים חומים שם, מה זה משנה בכלל. למה כל המעברים האלה. מה אני מחפשת. מה אני חושבת שיש שם, בכל המקומות הזרים האלה.

היתרו, לונדון

מבט אחרון ופרידה. זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך גדר שקופה, וכל זה. גרסת לונדון

בטיסה חזרה לברלין היתה לנו טייסת ושוב חילקו אוכל, כולל, אחרי הארוחה, בקבוקים קטנים של בירה או יין או קולה, ממש כמו פעם, ובביקורת הגבולות בטגל שמתי לב שאולי בפעם הראשונה בחיים אני בתור הקצר, כי התור של "all passports" היה זניח בהשוואה לתור של ה EU. אחד אפס לטובת הזרים ובטגל נגמר יום הקסם שלי, יום סינדרלה, אז הלכתי ליציאה של האוטובוסים ולקחתי אוטובוס לאלכסנדרפלאץ .

באלכסאנדרפלאץ החלפתי ל U8. הרציף של ה U8 היה די מלא והיו עוד כמה דקות לחכות. עבר שם בחור צעיר עם הופעה רגילה לגמרי, גבוה עם שער בהיר וקפוצון אפור, ובכל זאת, בחור צעיר שראו עליו שאינו בסדר. הוא הלך, מעוקם משהו, לאורך הצריף אבל ממש מעל הפתח של הרכבת, ממש בקצה, וההליכה שלו היתה עקומה והוא כל כמה שניות הסתכל אל הפתח ופסי הרכבת ולי היתה הרגשה וודאית שהוא תכף קופץ פנימה. עוזב הכל וקופץ.

הסתכלתי מסביב. מה עושים? החלפתי מבטים עם כמה אנשים, אמרנו אחד לשני בעינים שכן, ראינו, ואנחנו לא יודעים מה לעשות, ובזמן הזה בחורה צעירה ניגשה אליו ונכנסה איתו לשיחה. היא משכה אותו בעדינות מעל הפתח והוציאה את הארנק שלה והם עמדו דיברו. הוא נראה שמח. ה U8 הגיע ועליתי עליו. אחרי שהתיישבתי ראיתי שגם הבחורה עלתה, וגם הבחור, ושהם עומדים, ושהוא טוחן לה את המוח בתוך הרכבת. היא ירדה ברוזנטהלרפלאץ. הוא עמד ליד הדלת של האובאן והסתכל אחריה. הייתי בטוחה שהוא יצא אחריה אבל הוא לא. הרכבת התחילה לנסוע. הוא הסתובב לתוך הקרון והתחיל לדבר בקול רם. הוא דיבר ודיבר וכולם התעלמו ממנו והשתדלו לא להסתכל עליו. כשירדתי בברנואר הוא עוד עמד ודיבר.

דמיאן רייס

ואתמול בערב הייתי הופעה (חינמית, סודית עלאק) של דמיאן רייס. אני ועוד 100 אנשים, אולי. #onlyinberlin

ברלין, עיר של לוזרים?

.I don't know if they are running to something or from something
?does it matter
(Deep space 9)

אחד שבורח

"את לא מבינה" אמר לי מישהו השבוע, "הגעתי לפה בתנאים לא אידיאלים. החיים שלי התפרקו". אמרתי לו שגירושים זה באמת נורא, אבל בכל זאת, הוא לא היחיד בעולם וזה, והוא הסביר לי שזה לא רק גירושים, זה הרבה יותר. עסקים שקרסו, חברים שאבדו, משפחה שהתנכרה. התפרקות כללית. אז הוא עזב את הארץ ונסע לאמסטרדם ושם היה יקר מדי, אז המשיך לברלין, ועכשו הוא כאן, מנסה להתמקם.

ברלין, אלכסנדרפלאץ

ברלין, אלכסנדרפלאץ. ברלין היא עיר של לוזרים?

אחד שלא בורח מכלום

"את לא מבינה" אמר לי מישהו אחר השבוע "אני לא בורח מכלום". הוא הגיע לברלין לפני 3 חודשים בעקבות הצעת עבודה שאי אפשר לסרב לה. אילולא הצעת העבודה לא היה מגיע. העיר לא קראה לו. טוב לו בתל אביב. יש לו כל מה שהוא צריך שם. "למה ברלין" הוא שאל אותי והסברתי לו שעבורי זה לא היה הכרח, דווקא ברלין, אני רציתי שינוי ורציתי לצאת קצת מישראל והוא שאל למה, למה כל כך רציתי לצאת מישראל ועניתי מה שעניתי ודיברנו על זה.

הרעיון או ההכרה שאני רוצה ויכלה לצאת קצת מישראל הגיעה אלי במהלך טיול במזרח, בבורמה, בצורה של הצעת עבודה בפרנקפורט. לא רציתי את העבודה ולא רציתי את פרנקפורט אבל הרעיון כבש טריטוריות בדימיון שלי, ביחד עם ההכרה המשחררת שאני, חסרת אזרחות אירופאית שכמותי, יכלה לצאת מישראל בזכות או בעזרת המקצוע שלי. חיפשתי עבודה והחיפוש התמקד בסופו של דבר בברלין ולונדון. בברלין מצאתי קודם.

ברלין, אלכסנדרפלאץ

ברלין, אלכסנדרפלאץ. גרסת שחור לבן. ברלין עיר של לוזרים? העוני יפה לה? כמו ששחור לבן יפה לה. כמו שוינטג' יפה לה.

"אבל אני שמחה על זה", אמרתי לו, "שמחה שזה יצא ברלין", ואז עברנו לדבר על העיר ועל הייפ שיש בישראל סביב העיר ועל הפערים בין ההייפ ובין החיים בעיר בפועל, בשוחות של היומיום. כמה מההאדרה של העיר קשורה ברצון שלנו, העוזבים, להצדיק את העזיבה, לתת נימוקים וצידוקים למעבר? בבחינת, זה לא שאני בורח, זה פשוט ששם טוב יותר? אני לא יודעת. הוא טען שהרבה. הוא טען שבברלין אנשים (ישראלים) מוכנים לחיות צנוע ובעוני כמו שבישראל לא היו מוכנים, כמו שבתל אביב היו מתביישים לחיות.

זאת ההגירה ששוברת ומיישרת את שדרות המעמד, או שזה ברלין? אני מכירה כאן אנשים שעובדים בעבודות שבארץ לא היו מעלים בדעתם. לא היו מסכימים. או אנשים שחיים מחוץ למרכז ובארץ הפגינו בתביעה לגור על שדרות רוטשילד. או שכאן חיים על תחבורה ציבורית ובארץ לא ראו אוטובוס דן או אגד מבפנים כבר עשור. אני למשל. בלי רכב אני לא זזה בתל אביב וזאת הרי עיר איומה לבעלי רכב. ובכל זאת, שם אני לא מעלה בדעתי לנסוע בתחבורה ציבורית, וכאן כן, ברור שכן, ה U8 הרי זה מה זה אחלה! "ענייה אך סקסית", הגדיר ראש העיר של ברלין את העיר. "בברלין זה קול להיות עני", אמר הידיד של בורח מכלום, "בתל אביב כל הדברים הקוליים עולים כסף". 

ברלין

אבל היא כל כך יפה, ברלין. ראו, אפילו פחי האשפה פוטגנים

אז ברלין היא בעצם בירת הלוזרים העולמית? בית חם לאנשים שזרקו מגבת לבנה למרכז הזירה? פעם חשבתי ככה על תל אביב. לעבור מהקיבוץ לתל אביב היה עבורי ניפנוף מגבת לבן. בחירה בנורמאליות על פני אורח חיים שהוא הצהרה פוליטית ואידיאולוגית. על פני חיים עם "משמעות". אבל מאז תל אביב התבצרה מאחורי מגדלים של כסף ואני הגעתי להודו. ואז חשבתי שלחיות בהודו זה לזרוק מגבת לבנה למרכז הזירה ולהכריז בקול גדול: פרשתי. ועכשו ברלין.

"לא האמנתי שיכול להיות לי טוב יותר מאשר בקיבוץ" אמרה לי אמא שלי כשעזבתי "לא חשבתי שיכול להיות יותר מזה". בסופוו של דבר עוזבים כי חושבים שבמקום אחר יכול להיות יותר טוב יותר. עוזבים כי רוצים שיהיה טוב יותר ומאמינים שאפשר, שיכול להיות, שצריך להיות. שמגיע לנו טוב יותר. הנה הוא, מסלול הבריחה שלי: קיבוץ > תל אביב > הודו > ברלין. מצאתי את המכנה המשותף של כל ההברזות מישראל. מסלול ההגירות שלי.

ברלין, פריחה באביב

הצבעים של ברלין לפעמים. חום וורוד ועוד חום

וגם זה

במרכז בודהיסטי בפרנצ-ברג התארח מרצה ממרכז מקביל בניו יורק. בהרצאה שלו סיפר שבאירועים חברתיים בניו יורק השאלות הראשונות שאנשים שואלים אחד את השני זה איפה אתה גר ובמה אתה עובד. ושלפי זה, לפי התשובות, הם יודעים למקם את בן שיחם בסולם הכלכלי חברתי ולמקם את עצמם אל מולו. ואז הוא שאל אותנו אם אנחנו מכירים את זה, אם זה ככה גם כאן. היתה מבוכה בקהל, שיחות שקטות, התייעצויות. מישהו אמר שזה ככה לדעתו במינכן, אחר אמר ששמע שזה ככה בהמבורג. בסוף מישהו אמר, we are all losers in berlin והקהל, גרמני ברובו, נקרע מצחוק.

וגם זה היה השבוע – משהו שאמר מישהו, איש קרן הון סיכון, בכנס של סטראטאפיסטים בעיר: "Biggest issue of Berlin is not fear of failure. It's fear of success". בתגובות היתה הסכמה.

מצגת מתוך הרצאה

"Biggest issue of Berlin is not fear of failure. It's fear of success"

לוזר זה סקסי. המלך בק

שתי וערב של ביקורים: בישראל, במשרד הזרים

הזמן שלי בברלין – זמן ההגירה שלי, הזמן מחוץ לישראל – נחתך ומסומן בגבולות של ביקורים. ביקורים בארץ וביקורים במשרד הזרים. בביקורים בארץ אני בסבב של פעמיים בשנה. במשרד הזרים אני מבקרת יותר. כל פעם שאני רוצה לשנות משהו בחיי, לשפר, להתאים את חיי לרצונותי, אני נאלצת להגיע למשרד הזרים. 4 סבים וסבתות יקרים ופולנים היו לי, שלושה מהם גדלו במדינות גרמניות, שניים מהם בברלין, ואזרחות יוק. ביקורים בארץ וביקורים במשרד הזרים זה השתלום שעלי לשם על חיים מחוץ לישראל. זה השתי וערב של הזמן הגלותי שלי.

ביקור בארץ זה ז'אנר בפני עצמו, משהו שמגלים אותו רק שחיים מחוץ לישראל. אין שום דבר שדומה לביקור בארץ. זה לא חופשה ולא חופש. לצאת לחופשה זה לצאת לחופש מהחיים שלי, מעצמי, ולבקר בארץ זה כמו לעשות קפיצות טרמפולינה לתוך החיים שהיו לי, העבר שלי. זה לא מנוחה וזה לא מפנק וזה לא מרגיע. לבקר בארץ זה קצת לרוץ מסערה לסערה. כל פגישה חשובה. כל שיחה היא חד פעמית. לכל דבר יש משמעות שנוסך בו חוסר הזמן והחד פעמיות של הדברים.

ברלין, גרפיטי

ברלין. על העמוד יש פתק ועל הפתק כתוב: Berlin hustles harder

בביקור בישראל הזמן מאוד טעון ומאוד מתעתע. הזמן נמתח ומתכווץ, נמתח ומתכווץ. אין זמן, אין זמן, אין זמן, ואז פתאום, אוף, כבר חודשים אני כאן, מבקרת. הגעתי לפני יומיים, זה מרגיש כמו שנתיים! לא הספקתי כלום ממש שתכננתי. לא הייתי כאן שנים. כבר חודשים שאני ישנה על ספות של אנשים. מתי אנוח? בביקור האחרון שלו הייתי 10 ימים, ישנתי ב -3 מקומות שונים, התקלחתי ב – 3 מקלחות שונות, חייתי ממזוודה אחת גדולה וחזרתי מותשת לגמרי פלוס שקית מלאה ספרים חדשים.

נכנסתי לדירה בברלין ונאנחתי אנחת שמחה גדולה של מי שחזרה הביתה, לריח ולקיר ולמקלחת המוכרת. פירקתי את המזוודה והנחנתי את הספרים החדשים במרכז וניסיתי את הקומקום החשמלי, הספה, הדרך אל הסופר. הכל נשאר אותו דבר. הכל חיכה לי. ובערב התיישבתי מול סקייפ לעשות שיחת עבודה עם בחור ישראלי שחי ב SF על מוצר שמפתחים בישראל. ולמחרת הגיע מייל ממשרד הזרים ובשורה הראשונה שלו הופיעה המילה consent. לפחות אליבא דה גוגל טרנסלייט.

ביקור במשרד הזרים

כל ביקור במשרד הזרים מתחיל בשלט הזה, קבלת הפנים ביציאה מהאובאן

קראתי כמה פעמים, ניסיתי תרגומים שונים, כולם הסכימו. כתוב שם: consent. נתתי לחברים קוראי גרמנית. גם הם הסכימו. consent. הסכמה. המכתב היה קצר וחינני, והכי חשוב, הגיע מוקדם מהצפוי. בביקור הקודם במשרד הזרים ביקשתי לקבל ויזת עבודה כפרילנסרית בתחום ה IT. נאמר לי, טוב ויפה, נחזור אליך. תוך 3 חודשים. אפילו נקבעה פגישה לתחילת אפריל.

והנה, הפתעה מקדימה. מייל ממשרד הזרים. consent. מכתב קצר, שורות בודדת בלבד, וכל כך הרבה בילבול. חמודים, הגרמנים האלה, בחיי. כתבו שיש הסכמה. ההסכמה הגיעה. כתבו שעלי לבוא למשרד הזרים בהקדם. התנצלו שאין להם אפשרות לקבוע איתי פגישה. ביקשו שאגיע בבוקר ואקח מספר. התנצלו שזה אומר, אולי, זמן המתנה ארוך. רק לכמה זמן, רק לכמה זמן הויזה, רק את זה לא כתבו.

הגעתי למשרד הזרים. הויזה לשנתיים. שנתיים! פתאום, שנתיים. מבט קדימה לשנתיים. הזמן פרוס לפני. שנתיים. אני עומדת וממצמצת אל מול העתיד הפתוח. שנתיים. מאז שהגעתי לברלין, לא, בעצם מאז שהחלטתי לעבור לברלין, לא ראיתי שנתיים קדימה. הלם העתיד זה כאן.

ברלין, מאורופארק

לברלין הגעתי על ויזת עבודה. זאת ויזה שצמודה לחוזה עבודה ספציפי עם מעביד ספציפי. אין עבודה, אין ויזה. ואני פועלת סטראט אפים. יש הרבה יתרונות לעבודה בסטראט אפ. רצף תעסוקתי ובטחון תעסוקתי זה לא אחד מהם. בטח לא אצלי. אני אוהבת שינויים ולא מאמינה גדולה בלסבול ואם אני לא מסתדרת במקום עבודה אני מחליפה אותו. ככה שהחיבור הזה בין מקום עבודה ספציפי לויזה – שהיא סוג של אישור לחיים – החיבור הזה לא מדהים בעיני.

מאז, בקצת פחות משנתיים וחצי, החלפתי 6 ויזות. 6 פעמים. 6 ביקורים שונים במשרד הזרים. בשביל לחיות בגרמניה בלי אזרחות צריך ויזה, צריך להישמר רצף של ויזות. ותודה לאל, יש להם ויזה לכל סיטואציה בחיים. ויזה שמגדירה כל גחמה. אני יודעת שבישראל כל זה, הפינוק הזה, הרצון לשנות ולשפר ולהתקדם, לא אפשרי. בישראל יש רק ויזה אחת וזה להיוולד יהודי. ככה שזה לא קיטור, חלילה, אני אסירת תודה לגרמניה שהם מאפשרים את כל הגמישות הזאת. זה רק שהייתי כבר על 6 ויזות שונות וכל שינוי כזה מחייב לפחות ביקור אחד במשרד הזרים, לפעמים יותר.

אה, משרד הזרים! אף פעם לא קרה לי שם משהו רע. תמיד התייחסו אלי יפה. אין לי  תלונות לאיש, באמת. אבל זה סיוט לא נורמאלי עבורי, הביקורים האלה. זה כמו ללכת לחדר של המנהל כדי להתחנן על חייך. זה כמו האח הגדול. זה לרוץ במסדרונות ולהתיקל בדלתות. זאת חוויה מגעילה. תזכורת שאני גם, קצת, אזרח סוג ב'. שאני זקוקה לאישורים. שאני לא בזכות עצמי. שאני מהגרת. זה בעצם החלק הכי ממשי, הכי שאפשר לגעת בו, של חווית ההגירה. ביקור במשרד הזרים.

משרד הזרים

השלט למכונה. הוא בכל פינה, ועדיין, למצוא את המכונה זה סיפור מסובך. המבוך של משרד הזרים

ובסוף כל ביקור במשרד הזרים מחכה המכונה לתשלום. הפקיד או פקידה אומרת כמה ונותנת כרטיס למכונה ושלום שלום, ועכשו צריך למצוא את המכונה. כל פעם. ואולי זה בגלל שבשלב הזה אני כבר בהקלה, בשמחה, באחרי, כל פעם זה מרגיש כמו מסע כומתנה במסדרונות הביוקרטיה הגרמנית, למצוא את המכונה. בסוף של כל ביקור במשרד הזרים אני רצה, מזיעה, תועה, כמו בסיוטים שלי בעצם, בין המסדרונות ובעקבות השלטים, עוד קומה ועוד קומה ועוד מסדרון ועוד לאום ועוד פינה, ובסוף אחרי שאני מוצאת, משלמת ויוצאת החוצה, בסוף כל פעם אני לא מבינה איך זה שיצאתי במקום הזה אחרי שנכנסתי בצד ההפוך של הבניין. 

רצף הזמן שלי בברלין מבותר על ידי ביקורים במשרד הזרים וביקורים בישראל. אבל עכשו, כשאני מסתכלת אחורה, אני לא רואה את הקווים החותכים וזה הכל מיטשטש. כל הביקורים בישראל, כל הביקורים במשרד הזרים. רצף אחד שאני לא מבדילה יותר, באיזה ביקור זה היה, מתי ראיתי את הפקידה הזאת ומתי את הפקיד? הכל שם, ברצף, בעבר.

עד לפעם הבאה. (או שלא).

משרד הזרים

הסוף של כל ביקור במשרד הזרים. הדרך אל המכונה

סוף הקיץ, המשך החגיגות: החיים כספארי

בריכות, סוף הקיץ

אפשר להתחיל בחגיגות סוף הקיץ, ביום ראשון פותחים את הבריכות. כשהקיץ התחיל, אי שם בראשית יוני, סגרו את הבריכות. עכשו, כשהקיץ מגיע לסיומו, פותחים אותן. אני כותבת את זה בקיצור תמציתי, אבל במהלך הקיץ העברתי הרבה שעות בנסיון להבין את העניין הזה עם הבריכות ואיך הגענו לכזה עומק של אי הבנה.

עוד לפני שהגיע הקיץ, כמו שעון, הגיעו המחשבות על כך שאני צריכה להכין את עצמי לקיץ. כלומר ספורט, כלומר חיטוב, כלומר דיאטה, כלומר משהו. או אז בתהליך מחשבתי מהיר פסלתי מגוון אופציות והחלטתי על שחיה. בריכות. הקיץ הזה יהיה הקיץ בו אני חוזרת לשחות. הרבה זמן תיכננתי את זה ובתחילת יוני, עם רוח גבית מחברים שהגיעו לביקור, חדרתי למוסד, דגמתי את הבריכה וראיתי כי טוב.

שבוע אחרי כן הבריכה נסגרה. זה התחיל מוזר, לא צפוי. החברה מהפסקה הקודמת לקחת את בן זוגה להראות לו את הבריכה. הבריכה היתה סגורה. היה שלט עם כיתוב בדיו אדום בכניסה. החבר, שקצת מבין גרמנית, אמר שהבריכה סגורה. אני אמרתי שזה לא הגיוני ורצתי לאתר האינטרנט העירוני של הבריכות, לראות מה קורה. אכן, בעמוד של הבריכה שלי יש הודעה בדיו אדום. בתרגום של גוגל טרנסלייט ההודעה אומרת ככה: Dear visitors, the bathroom is from 15.06.2013 to 01.09.2013 not seasonally public bathing available.

בריכת שחיה, מיטטא

הבריכה, כפי שזכיתי לראות אותה לפני בוא הקיץ

או קי, אמרתי לחברים, לא לדאוג, זה רק המקלחות שלא עובדות. הם הסתכלו עלי ושתקו. אני הייתי נחושה, הרגשתי בשליטה, אפילו לא טרחתי להראות את הכיתוב החשוד לחברים גרמנים. במקום זה החלטתי להתקיל את הבריכה. עשיתי בה ביקורי פתע, ניסיתי לתפוס אותה לא מוכנה. זה לא עבד, אז עברתי לבדוק 2 בריכות אחרות במיטטא (mitte). גם בדפי האינטרנט שלהן הופיעה אותה הודעה מסתורית. זה כבר ממש לא הגיוני: 3 בריכות במיטטא שהמקלחות שלהן קורסת דווקא בקיץ? הו, מה רבה ההשתוממות.

שאלתי את חברי הגרמנים. הם היו נבוכים, כמובן, שאלות זה דבר נורא מביך, ובסוף הסבירו לי שכן, מה שכתוב שם לא קשור בכלל למקלחות, זאת הבריכה שסגורה בקיץ. תפתח בתחילת ספטמבר. ביקשתי הסברים אבל זה הביך אותם כל כך שעזבתי את זה ככה. החברים שלי, מצד שני, דיווחו יום אחד שהגיעו לרמת נינוחות כה רבה עם ידיד מקומי עד שהעזו לשאול אותו על העניין. לא הייתי שם אבל ככה אני מדמיינת את זה:

היא: למה הבריכות סגורות בקיץ?

החבר המקומי: אה…כי קיץ

מבטים. שתיקה. הם מסתכלים עליו. הוא עליהם. מישהו, אני מנחשת שהיא, נשברת ראשונה, עושה תנועות של אי שקט, אול בראש, אולי סימן שאלה בעינים, גבה מתרוממת, מילה שנפלטה בשקט: נו?

החבר המקומי: בקיץ הולכים לאגמים

!

ברלין, נהר

עוד מאגר מים ברלין. אטרקציה. לפחות לא שלחו אותנו לשחות בנהרות. אבל למה בעצם? למה לבזבז מי אגם אם יש נהר קרוב יותר?

סאפרי סטארט אפ, המשך החגיגות

ביום שישי הבא מתקיים אירוע בשם Startup Safari במסגרתו יוכלו המשתתפים לבקר במשרדים של חברות סטראט אפ מקומיות. באתר של האירוע יש ממשק אינטראקטיבי שמציג את השעות והמשרדים וכל אחד יכול להחליט באיזה שעה ולאיזה משרד הוא רוצה להגיע. שבוע לפני, הרבה מהמשרדים המארחים בתפוסה מלאה. אנשים נרשמים לסטארט אפ ספארי.

אל הקיבוץ היו מגיעים לפעמים אוטובוסים מלאים בתיירים מחו"ל. הם באו לראות את הקיבוץ. היו לוקחים אותם לסיבוב דרך העיגול (הכיכר המרכזית של גבעת ברנר), החדר אוכל, בתי הילדים, אזור התעשיה, השדות, הבריכה, חזרה לעיגול. לפעמים הם היו מצביעים עלינו מהחלונות של האוטובוסים שלהם. "תראו תראו, ילדה יחפה" דימיינתי שהם אומרים אחד לשני, או "תראו תראו, ילדה על אופנים", או "תראו תראו, פרות". הם באוטובוס הממוזג, אנחנו בכלוב השקוף.

למה בני אדם מסתכלים ככה על בני אדם? למה התיירים ההם הסתכלו עלינו, ילדים בבית שלהם, בשטח המחייה הטבעי שלהם, ומה הם ראו כשהסתכלו? מה מצפים המשתתפים בסטראט אפ ספארי לראות במשרדים ומה רוצים המשרדים, החברות, המארגנים, מה הם רוצים שיראו? הייתי רוצה להיות מסוגלת להסתכל על אנשים ככה, לבהות בהם, אנשים בתוך החיים שלהם, אבל אני לא יכלה. זה מביך אותי. זה פולשני וחודרני בעיני, להסתכל על אנשים כאילו היו תמונת נוף, אטרקצית מים, גן בוטני.

Maybachufer

לא מסוגלת לצלם פנים של אנשים. התמונה מגדות Maybachufer, שוב מים, נראים ירוקים משהו

היום הייתי במוזיאון בתערוכה די משעממת. הדבר שהכי עניין אותי במהלך השיטוט היה האיש באוורול הלבן שעמד ליד החלון וצבע במברשת קטנה את המשקופים. חשבתי שזאת היתה יכלה להיות תמונה נפלאה, לו אך העזתי לצלם אותה. אבל לא העזתי. אני לא מסוגלת לצלם אנשים בפנים. הייתי רוצה להיות מסוגלת, כי זה מה שמעניין באמת בתמונות, אנשים והפנים שלהם, אבל אני לא.

כל חודש, בליל ירח מלא, עושים בטירוונאמאלי שבטמיל נאדו, הודו, פראדקשינה. זה אומר הקפות, ופולחן ישן והאמונה שלהקיף את ארונצלה, הר מדהים לצד טירוונאמאלי, תביא ברכה על המקיף, תנקה את הקרמה שלו. בליל ירח מלא המקום מתמלא בעולים לרגל מכל דרום הודו, מאות אלפים שמגיעים כדי להקיף את ההר. מאות אלפי אנשים, זרימה, נהר אנושי, מסלול מעגלי של 18 קילומטר, הר אחד, אירוע מדהים. חודש אחד אני ובן זוגי יצאנו לתעד. אני צילמתי את הזרם, פעם מגיע מולי, פעם אני חלק ממנו, לפעמים בצד. הוא צילם את הפנים של היושבים לצידי הדרך. הצמיד את המצלמה אליהם. הקטעים שלו היו הרבה יותר מעניינים ואני לא מבינה איך הוא היה מסוגל לעשות את זה.

במזרח כולם עושים את זה, מצמידים מצלמות לפנים של "המקומיים" כי הרי כאן זה המזרח, הכל מותר, והם "מקומיים". בטיול בבורמה לקח אותנו מדריך רגלי לראות כפרים אותנטים ובהם אנשים אותנטים עושים עבודה אותנטית (קליעת סלים) ואמר לנו שזה בסדר, מותר לנו לתקוע להם מצלמות בפנים, הם רגילים לזה. וכך עשינו. כל אחד יכול להיות בכל רגע נתון חיה כלואה בכלוב זכוכית.

שמים כחולים

שמים וצמרות עצים, כחול וירוק

בברלין יש מוזיאונים שמשחזרים את החיים של פעם, או החיים במזרח גרמניה, חיים שאינם עוד. אבל רבעק, הוציאו את האנשים מתוך התצוגה! הם לא ניצבים שם, מדגמנים את חייהם, הם המשיכו הלאה. האוטובוסים של התיירים בקיבוץ או גדודי המערבים עם המצלמות במזרח, זה כמו גרסא ראשונית, מכינה, של האח הגדול ושאר תוכניות הריאלטי. זה הנכונות שלנו לראות באחר דוגמן, סרט, פלקט, מישהו שנמצא שם כדי לשעשע אותנו, לעניין אותנו, מישהו שימלא את הזיכרונות שלנו.

ועכשו זה, ספארי סטארט אפ. בדמיוני אוטובוסים מלאים בכובעים בצבע בז' משייטים בעיר, עוצרים פה ושם, מאפשרים לחובשי הכובעים ומצויידי המצלמות להסתובב, חופשי, בתוך משרדים, להתבונן, להתרשם, לצלם. אבל את מה בשם אלוהים? ואיך בכלל עלה הרעיון הזה, לסייר במשרדים, מה אמורים לגלות במשרדים? ומהצד השני, למה כל מיני חברות רוצות לעשות את זה? מה הן מקוות להשיג, מה הן חושבות שיראו?

ברלין מאוהבת בעצמה, מתפקעת מעצמה, ואנחנו, האנשים שחיים בה, מאוהבים בדימוי שלה, מאוהבים בעובדה שאנחנו חלק ממנה. כאילו רק להיות פה הופך אותנו זוהרים יותר. כמו בסרטון וידאו ההוא (שלצערי אני לא מוצאת) שכל מה שאומרים בו זה "ברלין!" בטון מתפעל שמסביר הכל, אבל הכל, ככה כל העיר. ככה סצינת הסטארט אפים. האנשים שעובדים בסצינה מוקסמים מזה שהם עובדים בסצינה והחברות שפועלות כאן מוקסמות מזה שהן פועלות כאן וכולם ביחד בטוחים שכל שאר האנשים, בכל העיר, ובכלל, האנושות כולה, מתפעלת מהם ללא די.

קרויצברג, בתים

זה מקרויצברג, הבית שמנסה להגיע לשמים

וכל השביעות רצון העצמית הזאת, על שום מה? רשימת החברות שפותחות את משרדיהן מלאה בשמות שאף אחד לא מכיר שעושות מוצרים שאף אחד לא משתמש בהם. וגרוב מדהים, ברור, גרוב מדהים. וזאת סתם דוגמא, סטארט אפ ספארי, דוגמא שאני נטפלת אליה כי אוזני קשובות לתחום. אבל כל העיר היא כזאת, כל העיר ככה: מתפעלת מעצמה, מוקסמת מיופיה, עושרה, מורכבותה.

ומה אחרי? יש משהו מאחורי וילון 3? דברים מעיינים יכלים לצמוח על קרקע של שביעות רצון? ואיפה החיפוש, והחיטוט, וחוסר השקט? איפה הבערה? אמנות גדולה, יצירתיות וחדשנות, יכלים לצאת מברלין של ימינו? ממקום שכל כך בהיי מריחות הדובדבן של עצמו? מרוב התפעלות, מגיעים פה לפעמים לדברים המעניינים? אני לא יודעת, אני ממש לא בטוחה.

סוף הקיץ, והרי ההוכחות:

סימנים של סתיו

המשכוכית שלי, העץ שמקדים את כל השאר