סתיו. זה הסתיו השישי שלי

אני יושבת מול המחשב ומסתכלת מעל המסך שלו, מסתכלת החוצה אל החצר הפנימית. הנשירה עוד לא משמעותית. העץ המרכזי בחצר, עץ המשכוכית, צהוב לגמרי אבל עדיין די מלא. נשירה קלה. הגזע השחיר אבל רוב העלים עדיין מחזיקים. העץ הגדול שמול החלון של הסלון ירוק ברובו. יש הצהבה קלה בקצוות. מאחוריו ניצב העץ הרזה. העלים שלו בגוון אדום דהוי אבל עדיין מחזיקים, עדיין תלויים. תכף גם זה עוד שתנה. זה אוקטובר הטוב. זה הסתיו. הישתנות נראית. השינוי הוא וודאי.

עץ המשכוכית

עץ המשכוכית בחצר הפנימית שלי. אני חושדת בו שהוא התלבש ככה יפה ומוזהב כי הוא מתכוון לצאת הלילה לקרוע את העיר, או משהו כזה

כל  היום אני מסתכלת על העצים האלה. מסתכלת עליהם על רקע של אור בוקר קלוש וחיוור. מסתכלת עליהם על רקע שמיים אפורים קורדים, מאיימים. מסתכלת עליהם על רקע של עננים לבנים, תכלת בהיר, כחול עמוק של יום סתיו מושלם. אני מסתכלת עליהם כשהשמים מתאדמים ואני מסתכלת עליהם כשחשוך בחוץ והעלים הצהובים של המשכוכית זוהרים-זהביים והעץ נראה כאילו הוא תכף קם, מתרומם ממקומו ויוצא אל העיר, אל הלילה, עטוף בשמלת האוסקר שלו.

אני כל כך אוהבת את הסתיו. הוא כל כך יפה בעיני. יפה באופן שמרגש אותי. מסעיר. שגורם לי להתעכב עליו. שמעורר בי רצון לכתוב. או לשתף. או שזה אותו הדבר אצלי. אני מאוד רוצה לכתוב את הסתיו היפה הזה, ובמקביל אני ובו זמנית אני יודעת שאין לי איך לכתוב את היופי הזה, את מה שהוא גורם לי להרגיש, זה לא יצלח, מה שאני לא יכתוב לא יצליח באמת לתאר את השניה הזאת בה אני הולכת ברחוב ומשהו, משהו קטן, לא חשוב, שולי, מנצנץ או מהבהב או מתעופף ותשומת הלב שלי כמו פגז, בום, נופלת עליו ואני מרגישה משהו בפנים, כאילו איבדתי חצי נשימה, כיווץ בבטן, הזדקפות של הגוף, התרחבות של הלב, משהו קטן אבל מורגש, נוכח, חי, ואני יודעת שזה הסתיו, אלוף הקלישאות, ואני לא רוצה להיות קלישאה אבל הנני. הנני. שוב אני כותבת, עוד פעם אני כותבת פוסט על הסתיו.

עלים צהובים על רקע שמים כחולים

זה גם צבע העלים שמשתנה כל הזמן, וגם צבע השמים

איך זה שלכתוב על הסתיו מרגיש לי כמו אם-כל-הקלישאות, נדוש, כבד, רומנטי, דרמטי, בעוד שלחוות את הסתיו – עונה שמגיעה כל שנה, וגם שנים כבר צברתי די הרבה – מרגיש לי כאילו זאת הפעם הראשונה שאני חווה דבר כזה ואני רוצה למשוך בשרוולים של העוברים ושבים, לוודא שהם עוצרים רגע, מתעכבים, חווים את הפלא הזה ביחד איתי? לכתוב על הסתיו זה נורא. אני בספק אם יש לי משהו מקורי להגיד. אבל לחיות אותו, לחוות אותו, זה חגיגה של חד פעמיות.

כמה הערות על הסתיו

  • הסתיו הוא מקסים ונפלא, הוא חי וסוער ומקדש תנועה והישתנות, והוא גם הבקרוב של החורף. מבשר החורף. ואל החורף אני לא מצפה. בכלל לא. הסתיו הוא הביהובים של כזה וגם כזה וגם כזה, ואילו החורף הוא מישור רציף של אפרוריות קודרת עם הקלות קצרות בצורה של שלג. במובן הזה הסתיו הוא הכנה לחורף. בין הימים שבו מקופלים גם ימים קודרים ומגעילים.
כל עץ בצבע אחר

איך זה איך זה איך זה שהם יודעים, כל עץ ועץ, להישתנות לצבע אחר?

  • ההפכפכות של הסתיו חושפת את הקיבעונות שלי. הסתיו מזמין גמישות. מזג האוויר משתנה כל כך מהר שבשום שלב של היום אני לא יודעת מהו מזג האוויר, אם הלבוש שלי מתאים, צריך מטריה או לא, יש לי זמן לשיטוט בטל או לא? הסתיו קורא להיערכות אחרת, פרקטית, העירכות שמבוססות על מזג האוויר החיצוני ולא הפנימי. צריך ללכת לסופר כשמזג האוויר מאפשר, ולא כשמתאים לי. לא משנה איך אני מרגישה, אם יפה בחוץ, כמו למשל ברגע זה, אנשים נבונים ופרקטים יוצאים החוצה. כי עכשיו יפה ואחר כך מי יודע.
  • טרור היום היפה, אני קוראת לזה, וגם על זה כבר כתבתי. בסתיו הברלינאי מצאתי עוד סיבה לחוש רגשות אשמה. אם יפה בחוץ, ואני לא יוצאת, זה כאילו סגרתי את הדלת על השמש.
  • הפעולה של הטבע בסתיו – ההישתנות, העלים מזהיבים או מאדימים, גזעי העצים משחירים, ואז הנשירה, כמו פריחה אבל הפוך – זאת פעולה של התירוקנות. היופי והצבעוניות שהסתיו מביא היא חלק מתהליך של התמעטות, של גסיסה. העלים לא רק משנים צבע, הם מאבדים כוח, חיות, הם מתכווצים פנימה, אל תוך עצמם, מתייבשים ובסוף נושרים. קצת כמו שערות שיבה. זה הישתנות שהיא התרוקנות. משהו אובד. האם אני יכלה לראות בהיתלבנות השיער את אותו היופי שאני מוצאת בהיתרקנות העץ?
עצים אדומים

ואיך זה שהם יודעים להגיע לצבע הזה?

חשבון נפש, הסתיו מזמין חשבון נפש

למה אני חושבת שהסתיו מזמין חשבון נפש? בגלל החגים והמחזוריות שלהם? בכלל יום כיפור והמשמעויות הדתיות שלו? בגלל שנולדתי בסתיו? בגלל שקראתי את זה במיליון ספרים אחרים? בגלל שבסתיו לפני שש שנים עברתי לברלין?

זה כבר הרבה ימים שאני הולכת על המדרכות של ברלין ולא על המדרכות של תל אביב, ומתעוררת אל תוך האור של ברלין ולא האור של תל אביב, ומתלוננת על מזג האוויר של ברלין ולא על מזג האוויר של תל אביב, ואני מרגישה את זה. אני מרגישה את הימים שנצברו כאן ולא שם. אני מרגישה אותם דוחפים אותי מאחורה, מהגב שלי, מניעים אותי קדימה, אל הלא ידוע, אבל גם אני מרגישה אותם מרחיקים אותי, מרחיבים את הפער ביני של שם לביני של עכשיו.

זה כאילו הימים שעברו נצמדים אחד אל השני, אחד אל הגב של השני, כמו קוביות דומינו, וכל אחד כזה, כל יום שעובר, כל קוביה שנמצדת אל הגב של קוביה קודמת, מרחיקה אותי יותר מישראל, מההוויה הישראלית, מההוויה הישראלית שלי, ועוד יום, ועוד קוביית דומינו, ואני כבר בנרטיב אחר, אני לא עוד בנרטיב ההוא, לא עוד שורה אחת ארוכה ומתפתלת של קוביות דומינו אלה שני רצפים שונים, שני נרטיבים שונים שרצים במקביל אבל לא נפגשים ואני יודעת שהשטח הריק שביניהם הם הימים הרבים שאני לא שם, ואני יודעת שהתרחקתי.

מזל טוב.

סתיו, ברלין

הכל הכל הכל יפה בסתיו

תחנה אחרונה: בייג'ין

בסופו של דבר, הרכבת הסינית היתה הגרועה והישנה והעלובה שברכבות. את הלג האחרון של המסע, מאולן-בטור אל ביג'יין, עשיתי על רכבת של חברת הרכבות הסינית. רכבת שיצאה ממוסקבה ונסעה ברצף, 7 ימים ו – 6 לילות, עד בייג'ין. אני עליתי עליה ללילה האחרון של המסע. המיחם בקרון היה מקולקל. בשירותים לא היו ניירות טואלט. החלונות, החלון בתא שלנו והחלונות לאורך הקרון, הוחזקו במקומם בעזרת ניירות טישו פחוסים, דחופים בין החלון ומסילות החלון.

כל העובדים על הרכבת היו גברים והם כל הזמן עבדו. פעמים ביום מישהו עבר לאורך הקרון וניקה את החלונות במטלית. אבל הוא ניקה רק במפנים, מבחוץ החלונות נשארו מכוסים אבק משנות השמונים, היתה לזה אפס השפעה על המראה.

הרכבת הסינית

הרכבת הסינית, בתחנה המרכזית של מונגוליה. האשה בתמונה שייכת לצוות המונגולי. נשארה באולן-בטאור. על הרכבת עבדו רק גברים

בקרון איתי נסעה בחורה אוסטרלית צעירה וחולה. קילקול קיבה, התחיל אתמול. היא התנצלה מלמפרע, למקרה שתצטרך להקיא. היא עשתה את הטרנס -סיבירית פלוס. התחילה אצל אחות שלה באנגליה,  משם טסה למוסקבה. במשך חודש נסעה ברחבי סיביר, חודש במנגוליה ונשאר לה חודש עבור סין. השוונו מקומות. מה היא ראתה, מה אני. היא ניצחה. היתה במדבר הגובי. 5 ימים בלי מים זורמים.

בלילה היו את אירועי הגבול ובבוקר התעוררתי בסין. נופים אחרים. נופים של קידמה. הנופים מהחלון היו ההפך ממה שראיתי קודם, בסיביר, במונגוליה. מחוץ לרכבת הכל היה בנוי. מעובד. מתחוזק. מתורבת. מעשה ידי אדם. בכל הדרך, בכל הנסיעה ממוסקבה עד מונגוליה, עברנו דרך מנהרה אחת, בקטע של אגם בייקל. בקטע שבין מעבר הגבול הסיני ובייג'ין הרכבת נסעה דרך מיליוני מנהרות ועשרות אלפי גשרים. הנדסת כבישים המאה ה – 23. מחלון הרכבת הסתכלתי החוצה וספרתי גשרים ומנהרות ותחנות כוח. הסתכלתי למעלה, אל פסגות גבוהות, ולמטה, אל עמקים נמוכים, וגם למעלה וגם למטה, איפה שהעין שלי עברה, הכל בנוי וחצוב ומהונדס. ההרים מנוקבים במנהרות. העמקים חפורים לטרסות, מחלוקים לחלקות חקלאיות קטנות. הנהרות זורמים מתחת לגשרים. הטבע מהונדס. הו הקדימה. הגעתי אל הקדימה. הזאת היא קידמה?

תלושי מזון לרכבת

תלושי מזון על הרכבת. ארוחת בוקר בשעה 0630. ארוחת צהריים בשעה 1000. צפי הגעה לתחנה מרכזית בייג'ין, שעה 1200. וויתרתי.

***

הגעתי אל בייג'ין בשעות הצהריים, אחרי 28 שעות על הרכבת ועם עצבים מרוטים. בשעה האחרונה של הנסיעה הרכבת התקדמה בקצב של 7 ק"מ לשעה. השותפה האוסטרלית הסבירה שזה החוק, בגלל הזיהום אוויר, קצב הנסיעה של הרכבת במרחב העיר בייג'ין מוגבל. אני רציתי להתקלח. כל מה שעבר לי בראש זה מקלחת, מקלחת. מקלחת. אמרתי את זה לאוסטרלית. היא אמרה לי שגם היא ככה. היא אמרה שעוד שעתיים בערך, שזה הזמן שייקח לה להגיע מהרכבת אל הגסט האוס בתחבורה  ציבורית. אני אמרתי שאקח מונית. היא אמרה שהיא מקנאה בי, ואני אמרתי שזה מיתרונות הגיל.

ניסיתי להזמין מראש מונית. שלחתי מייל בקשה אל בית המלון. התשובה היתה שהם לא שולחים מוניות לתחנה הזאת כי היא צפופה מדי ואין בה מקום למכונית שלהם לחנות. הם כתבו שיש שם הרבה מוניות ויהיה בסדר. הם לא מכירים אותי. יצאתי מהתחנה וחיפשתי את התור למוניות. חציתי את התחנה מקצה אחד אל הקצה השני ולא מצאתי. בקצה של התחנה ראיתי איש במדים ושאלתי אותו איפה ה – Taxi. הוא סימן לי ללכת אחריו והוביל אותי אל מכונית טנדר גדולה. הוא קרא לנהג. הראתי לנהג את הכתובת ושאלתי למחיר והוא זרק מחיר כל כך מופקע, שהיה לי ברור שהוא מופקע. אמרתי לו, לא, תודה, ושאלתי שוב את המלווה איפה המוניות והפעם הוא הצביע לכיוון כלשהו והלכתי לשם.

הרחוב של המלון שלי בבייג'ין

הרחוב של הבית מלון ברגע יחסית שקט

ראיתי את המוניות, מאות מוניות עומדות אחת אחרי השנייה, שורות של מוניות במגרש חניה גדול, אבל ביני לבין המגרש היתה גדר ואני הייתי בצד הלא נכון של הגדר. ראיתי שני אנשים במדים בתוך החלק הנכון של הגדר, גבר ואשה, התקרבתי אליהם וצעקתי טקסי, טקסי, והם צחקו והצביעו על ים המכוניות שמסביבם, ואני גם צחקתי וניסיתי להסביר שאני לא יודעת איך להגיע אל כל המוניות האלה, לאן ללכת. הגבר במדים הצביע על שתי מוניות שעמדו במרחק כמה צעדים ממני, מהצד הנגיש לי, והלכתי אליהם ואחד הנהגים פתח לי את הדלת ואני נכנסתי והתיישבתי והראתי לו את הכתובת שלי בטלפון. הוא לקח את המכשיר, הסתכל בו, אז הסתובב אלי ואמר לי לצאת. אני לא מבינה שום מילה בסינית, והוא דיבר רק סינית, אבל הבנתי שהוא אומר לי לצאת. ממש עכשו, לצאת לו מהמונית.

יצאתי מהמונית והסתכלתי על הגבר במדים, שמבחינתי היה האחראי על כל המוניות בעיר, והוא צחק וקרא לנהג מונית והתפתחה ביניהם שיחה, בסופה האיש במדים לקח את הטלפון של נהג המונית, ואת הטלפון שלי, והסתכל בטלפון שלי על ההזמנה והכתובת של הבית מלון, וחייג את מספר הטלפון שהופיע בהזמנה מהטלפון של נהג המונית ונתן את הטלפון לנהג. מישהו ענה בצד השני והיתה שיחה ואז הנהג סגר את הטלפון וסימן לי לעלות על המונית והעמיס את התיק הגדול שלי מאחורה. אמרתי לאיש במדים הרבה תודה.

בייג'ין

בייג'ין. כל הזמן היא נראתה לי כמו בייג'ין. אבל בדיוק כמו בייג'ין. כמו בכל התמונות וכל הסרטים וכל הדימויים שהיו לי בראש

***

אחרי שהתארגנתי במלון, והתקלחתי, ושמחתי שמחה אמיתית מהמפגש עם מים זורמים, מגבות רכות וכלי מיטה ריחניים, הלכתי אל הקבלה ושאלתי איפה אפשר להחליף כסף. פקידת הקבלה לקחה מפה קטנה, סימנה עליה את הבית מלון, ואת הרחוב שלנו, והראתה שלי שבקצה הרחוב יש מקום להחליף כסף. הלכתי לשם, ולא מצאתי את המקום. הרחוב של הבית מלון מסתיים במפגש עם רחוב רחב יותר, 8 נתיבים, ובצד השני היו כמה חנויות קטנות. הלכתי אליהם ונכנסתי אל החנות שנראתה לי הכי רלוונטית. על חלון הראווה היה כתוב "אינטרנט" ו"אמייל" ועוד כמה מילים באנגלית שנראו לי מבטיחות. בכניסה ישבה בחורה צעירה בחליפה. ביקשתי ממנה להחליף כסף, כלומר, אמרתי לה Exchange, exchange. היא אמרה לי שכאן לא אקסצ'יינג. היא לא אמרה את זה. היא ניסתה לתקשר איתי באנגלית, ואחרי שהתייאשה הוציאה את הסמרטפון שלה והשתמשה בתוכנת תירגום. היא כתבה לי, כמה כסף את רוצה להחליף. עניתי לה. היא כתבה לי, זה יותר מדי עבורי. שאלתי אותה כמה יש והיא כתבה סכום בתגובה. זה היה מעט מדי. אמרתי לה תודה והתחלתי ללכת משם והיא הלכה אחרי והראתה לי על מפה בסמרטפון שלה לאן ללכת, איפה יש בנק. הלכתי לשם. בכניסה עמד שומר. אמרתי לו שאני צריכה אקסציינג'. הוא ביקש לראות דרכון. לא היה עלי דרכון.

חזרתי אל בית המלון. לקחתי דרכון ויצאתי אל הדרך שוב. הפעם היתה אשה בכניסה אל הבנק. אמרתי לה שאני צריכה אקסציינג'. היא שאלה אותי אם יש לי כרטיס וסימנה משהו לבחור צעיר לבוש במדים של הבנק. הוא ניגש אלי וביקש לראות דרכון. הראתי לו והוא לקח את הדרכון שלי והלך למכונת צילום וצילם אותו. הוא צילם את העמוד הראשון, והשני, והויזה, ואז נתן לי את הדרכון ואת הדפים המצולמים. בנתיים האשה במדים של הבנק אמרה שלא נורא שאין לי כרטיס ולחצה על מכונה ליד והוציאה לי פתקית עם מספר עליה. היא אמרה לי באנגלית לשבת ולחכות למספר שלי. היו בבנק חמישה כספרים פעילים וכמה שורות של כסאות לממתינים וכל הכסאות היו מלאים. הרבה תנועה.

בייג'ין

בייג'ין, הסימטאות שמסביב לבית מלון

כשהגיע התור שלי התיישבתי מול הכספרית. היא נראתה כמו גלויה של כספרית סינית צעירה. כמו דמות מקומיקס. היא היתה לבושה בחליפה של הבנק עם עניבה וחולצה לבנה וג'קט שחור, והחליפה היתה גדולה עליה, היא נראתה קטנה ומכווצת בתוך החליפה. היה לה שער קצר מאחורה והרבה פוני מקדימה ומשקפיים עם מסגרת שחורה גדולה. הפוני נפל לה על המצח והיא כל הזמן הזיזה אותו ביד.

מסרתי לה את היורואים שלי, ואת הדרכון, ואת הצילומים של הדרכון שהבחור הכין. היא הוציאה ערמה של טפסים והתחילה למלא. היא העתיקה פרטים מהדרכון שלי ומילאה את הטפסים שלה בכתב יד. ואז היא שאלה איפה החתימה בדרכון והראתי לה והיא סרקה את החתימה במין מכשיר שנראה כמו מיקרופון אליו מחוברת עין ענקית. היא הוציאה עוד טפסים ומילאה אותם וביקשה חתימות וכל חתימה סרקה והשוותה. עבר זמן ובכספרים לידי התחלפו אנשים ואני ישבתי שם. שאלתי אותה אם הכל בסדר. דיברנו באנגלית והאנגלית שלה היתה ממש סבירה. היא אמרה לי שהכל בסדר מהצד שלה. המשכנו לשבת. זה לקח חצי שעה ושלוש פעמים שהחתימה שלי נסרקה ונבדקה, ובסוף קיבלתי בחזרה 3 טפסים שונים ואת הכסף. אחרי שזה נגמר הייתי כל כך מותשת שחיפשתי כסא לשבת. מצאתי שלושה כאלה והלכתי אליהם ושנייה לפני שהתיישבתי ראיתי שכתוב עליהם: Courtesy Seat. יצאתי מהבנק וחזרתי אל המלון.

כורסות של כבוד

כורסאות כבוד, או מושבי כבוד, או מושבים מכובדים, או מושבים למכובדים. בכל מקרה, לא עבורי

***

בדרך חזרה מהבנק אל הבית מלון הרגשתי שעל השפתיים שלי יש אבק וניסיתי לנקות אותו והוא לא התנקה. גרגירים קטנים שאפשר להרגיש רק עם השפה השנייה או הלשון, מאיפה באתם? הלכתי בחזרה אל המלון והרטבתי את השפתיים שלי וניסיתי להבין מה אני מרגישה ואז זה נפל עלי, כמו פצצה, כמו בועה של דיבור בקומיקס, כמו מנורה שנדלקה מעל הראש שלי, הבנתי שזה זה, זה הזיהום האוויר. זה מה שזה אומר: שהאוויר מזוהם. ממש. האוויר מזוהם. ולכן השפתיים שלי מכוסות בגרגירים בלתי נראים. זה האוויר. לאוויר בבייג'ין יש נוכחות, אפשר להרגיש אותו. יש לו משקל וצבע וטעם. הוא ההפך מהאוויר אליו אני רגילה: שקוף ונוטל נוכחות ומובן מאליו. האוויר בבייג'ין הוא לא מובן מאליו.

נהג המונית שהביא אותי אל המלון השתעל. אני השתעלתי. הפקידה במלון השתעלה. נהג הריקשה השתעל. האיש במסעדה השתעל. כולם משתעלים בבייג'ין. וזה כי האוויר מטונף. יש רגעים שאפשר לראות את זה, רוח קלה מעיפה את האוויר או כשהאור נוצץ בזמן השקיעה. ממש אפשר לראות את הליכלוך באוויר. והשמיים מכוסים. כל הימים שהייתי בבייג'ין השמים היו אפורים. באחד הימים ירד גשם מהבוקר עד הלילה. השמים נראו כמו בשאר הימים. שמים אפורים בהירים. שמי קבע.

***

בייג'ין, במיוחד בחלקים היותר ישנים, בסימטאות שלה, מלאה בכלי רכב יצירתיים ומקוריים ואחרים, כלי רכב שלא ראיתי בשום מקום אחר. (לחצו על התמונה להגדלה ואז גם תוכלו לקרוא את הטקסט המלווה).

***

המלון שלי היה באחת הסימטאות הקטנות, Hutong קוראים להם בביג'יין, והיה מעולה ונפלא חוץ מזה שנהגי מונית סירבו לקחת אותי אליו. זה קרה 3 פעמים עד שהבנתי, או לפחות נראה לי שהבנתי,שהם לא רוצים להיכנס אל הצפיפות של ההוטונג'ס. אז שיניתי טקטיקה וביקשתי מונית אל תחנת הרכבת הקרובה.

ה Hutong, שכונות הסימטאות שממלאות את מרכז בייג'ין, הן שכונות ישנות, מפעם, הן מכילות בתוכן אורח חיים של פעם. חלקן שופצו והן יפות בנוסח נווה צדק, וחלקן לא. חלקן נראות כמו שכונות עוני בעיר אסייתית. הרחוב שלי היה בין לבין. לא מודרני בשום דרך, לא עני ומעליב. רחוב ארוך וצר ונמוך, משני הצדדים שלו בתים חד קומתיים, רובם מסעדות או מכולות או קצבים. אוכל בכל מקום. מכל פינה. אוכל נשפך אל הרחוב. ארגזים של ירקות ופירות מונחים חשופים בכניסה אל המכולת. חיות תלויות באטליז שהחלון שלו פתוח אל הרחוב. מתקני אש וחימום, תנורי פחמים וגרילים ותנורי עץ ברחוב, לצד המסעדות שלהם.

בייג'ין

הסימטאות. זאת יותר בנוסח נווה צדק. משופצת לתיירים

וכל הזמן אנשים, כל הזמן תנועה. קקפוניה של חיים. מעט מכוניות, הרבה אופנים, קלנועים, קטנועים, מיני סוגים של רכבים דו גלגלים ותלת גלגלים – אפילו איסוף הזבל מתבצע אל תוך רכב תלת גלגלי עם אחורה פתוח – וביניהם בעלי המסעדות מושכים שולחנות אל הרחוב וסבלים פורקים סחורה ומטאטאי רחובות מנפנפים במטאטא שהוא מקל ועלה צהוב וענקי בקצה שלו, והולכי הרגל, הולכי הרגל שכל הזמן מסתכלים אחורה בחשש, קופצים מצד אחד של הרחוב אל הצד השני, בודקים איפה שאפשר לדרוך ואיפה לא, כמה אפשר להיצמד אל הקיר כדי שהמכונית הזאת תעבור, מהר מהר לחמוק מהאופניים.

***

גלריה של תמונות כלבים (לא ראיתי שאוכלים כלבים בבייג'ין, ראיתי המוני כלבים מטופחים, גזומים היטב, לבושים, מתנהלים בנינוחות בטוחה. כלבים עם זנב מיטלטל. (לחצו על התמונה להגדלה).

***

יום אחד הגעתי אל הרחוב של הבית מלון והוא היה חסום. מכונית גדולה מדי חשבה שתצליח לעבור ונתקעה במראה של מכונית חונה. הרחוב נחסם. תוך שניות נוצר פקק אנושי משני הצדדים של המכונית התקועה. הנהג של המכונית התקועה ירד מהמכונית והתקשר אל מישהו, נדמה לי שניסה להשיג פינוי כל המכונית החונה, אבל אני לא יודעת, כי בזמן הזה ראיתי מישהו מנסה לעבור בין המכונית התקועה והקיר והוא הצליח, אז עברתי גם אני אחריו.

***

במרחק הליכה מהמלון – באותו הרובע, Dongcheng District – יש מלא אטרקציות כמו העיר האסורה ומרכזי קניות ופארקים. ניסיתי להגיע לשם ובמקום זה הגעתי למקומות אחרים. רחובות של עושר וכסף ועסקים. ארכיטקטורה מודרנית. מגדלים עם פגודות בראשן או מגדלים של מיליון חלונות. מרכזי קניות של כמה קומות. רחובות רחבים ומוארים. מגדלי מגורים. קומפלקסים של מגדלי מגורים, כל מגדל עשרים ומשהו קומות, חלונות חלונות חלונות. 12 או 13 מגדלים בקומפלקס, לכל המגדלים אותו עיצוב. וליד זה עוד קבוצה של מגדלים. ועוד אחת. בייג'ין מכילה בתוכה את העבר של עצמה לצד הווה שנראה בעינים שלי כמעט עתידני.

אהבתי את הסימטה של המלון מהרגע שנכנסתי אליה. היא הזכירה לי סימטאות אחרות בערים אחרות בהן חייתי במזרח. ואני אוהבת את המזרח. אהבה שאני לא יכלה לנמק אותה. אני לא אוהבת את העוני והליכלוך והצפיפות והרעש, אני לא אוהבת את הפרטים, אבל הכלל, החוויה הכללית, עושה אותי לחייך. אני הולכת בסימטאות האלה, מנווטת בין הכביש והמדרכה, מתפתלת בין האנשים ובעלי החיים, נזהרת מכלי הרכב, ומרגישה שחיוך תקוע לי על הפנים.

בייג'ין של מעלה

בייג'ין של מעלה. במרחק הליכה משכונות ה – hutong, עיר של מעלה, מודרנה, כסף

מתקיים בהן ריבוי, בסימטאות האלה, ריבוי של הכל. ריבוי של חיים. אנשים. כלי רכב. כלבים. מסעדות. חנויות של חפצים. חפצים בעלי מראה מתוק. דוכני אוכל. דוכני מזכרות. פיצוציות. סוגים שונים ומשונים של פיצוחים. כבלים וחוטי חשמל. חצרות פנימיות. כניסות נסתרות. אנשים. כאילו הדברים משכפלים את עצמם. מרבים את עצמם.

הלכתי וצילמתי ושלחתי תמונות לחברים. אכן, כתבה לי חברה טובה בחזרה, זה נראה כמו בייג'ין. הכל בבייג'ין נראה לי כמו בייג'ין. צילמתי וצילמתי וכל התמונות שלי נראות כמו שדיימינית שבייגי'ן נראית. וזה לא שדימיינתי. זה שראיתי את התמונות האלה קודם. בייג'ין כל כך מתווכת בתודעה שלי שכל מה שראיתי נראה לי בדיוק כמו שהוא אמור להיות.

לא הרגשתי ככה קודם בטיול, בסיביר וגם במונגוליה, מה שראיתי הפתיע אותי, היה חדש עבורי. לא נפל על ידע מוקדם. לא התיישב באף אחת מהמגירות הישנות שלי. בבייג'ין הרגשתי את הכוח של התיווך האין סופי. כמו מסך עשן ביני לבין העולם  מסביבי. כל הזמן זיהיתי דברים אבל לכיוון ההפוך, זיהיתי את הבניין שראיתי בעבר בתמונה, זיהיתי את הפארק, העץ, הסימבול. המציאות שראיתי התיישבה עם הדימוי שהיה לי בראש. בייגי'ן נראתה לי כמו בייג'ין. ממש ולגמרי כמו בייג'ין.

בפוסט הבא: עוד על בייג'ין. סיור בחומה. סיור בחנות ספרים. שיחות עם בחור מאיראן, 3 בחורים צרפתיים ושתי בחורות סיניות

כל הפוסטים על הטיול ברכבת הטרנס-סיבירית.

בייג'ין

בייג'ין של מעלה

סיור בחלק הצפוני של האי, אינטרנט, יום הולדת וחוסר שקט

יום אחד הצטרפנו לסיור בחלק הצפוני של האי. ג'יפ רוסי בלי גמישות ובלי רכות, נהג מקומי, 6 תיירים, כולם מהגסט האוס של ניקיטה. הנהג נהג אותנו אל החלק הצפוני של האי ועצר בנקודות אסטרטגיות כדי שנוכל לצלם. הנקודות האסטרטגיות היו קבועות מראש. בכל פעם שהגענו אל נקודה כזאת נתקלנו בקבוצות אחרות של תיירים, יורדים מהאוטבוס, מצלמים, מצטלמים, חוזרים אל האוטובוס ויאללה, לתחנה הבאה. לתמונה הבאה. בתחנות העצירה לא היו הסברים או דיבורים, רק לצלם. כל מה שהיינו אמורים לעשות זה לצלם.

תיירים מצלמים את האגם

כל האנשים בתמונה הם תיירים שמצלמים את האגם ואת עצמם על רקע האגם

בעצירה השנייה הבחורה מהזוג הצרפתי שנסע איתנו סיפרה שבן זוגה לא יכול להמשיך, הטלטלות של הרכב עושות אותו חולה, הוא לא יכול יותר, הם רוצים לחזור ברגל אל הגסט האוס, או לחכות שנחזור מהסיור בסוף היום ונאסוף אותם, או לצאת לטרקים קצרים, רק לא לחזור אל המכונית. היא דיברה קצת אנגלית, דורין תירגמה את הדברים שלה לרוסית, והנהג שלנו התקשר אל הגסט האוס להיוועץ מה עושים. בסוף הוחלט להזמין עבורם מונית שתפנה אותם בחזרה אל הגסט האוס.

בעצירה אחרי ירדתי מהג'יפ, צילמתי, ואז התיישבתי לגלגל סיגריה על גזע עץ כרות ששכב שם. ישבתי עם הגב אל האגם והפנים אל הדרך עפר והסתכלתי על אוטובוס תיירים שעצר ועל התיירים שירדו ממנו. זאת היתה קבוצה סינית, או יפנית, או קוראנית, לצערי אני לא יודעת לזהות. הם נשפכו מתוך אוטובוס ובראשם מדריכה שמיקרופון מדונה כיסה לה את הפנים.

אגם בייקל

בסיור צילמנו את האגם וצילמנו את האגם. הוא מצטלם נפלא, בכל זווית

ישבתי וגלגלתי סיגריה והסתכלתי עליהם בעצלות ובלי עניין ממשי, הנחתי שהם יתפזרו בשטח ויתקתקו ויתקתקו אבל הם לא התפזרו בשטח, הרבה מהם, כמה גברים ואשה, הלכו ישר אלי, אל איפה שישבתי וגילגלתי. הם הגיעו עד אלי, נעמדו מעלי, מסביבי, הקיפו אותי והסתכלו מה אני עושה. מגלגלת. הושטתי להם את שקית הטבק, שיריחו. הם העבירו אותה ביניהם וכל אחד הריח קצת ועשה פרצוף. מריחואנה, אמר אחד מהם והם כולם התגלגלו בצחוק. לא לא, אמרתי, טבק. רק טבק. אני לא חושבת שהם הבינו. סיימתי לגלגל והושטתי את הסיגריה לאחד מהם. הוא לקח, הדליק, שאף, השתעל נורא, צחק והעביר הלאה.

ואז הם התיישבו סביבי, שניים או שלושה מכל צד שלי, חמישה או ששה גברים ועוד האשה, כולנו מצופפים ומחובקים על הגזע הכרות ששכב שם, וחברים שלהם נעמדו מולנו והתחילו לצלם. עשינו צ'יז. צחקתי אל המצלמות. האנשים מצדדי התחלפו. עוד תמונות. עוד צחוקים, ואז קראו לקבוצה שלי והיינו צריכים להיכנס אל הג'יפ ולנסוע. לא הספקתי לבקש שישלחו לי את התמונות.

ראיתי אותם שוב, בתחנה הבאה, כשעצרנו לארוחת צהריים. הם הלכו על שביל עפר צר ממש מולי. זיהיתי אותם בוודאות. שלושה גברים שכל אחד מהם הצטלם איתי והאשה. עשינו אחד לשני מקום על השביל, הם זזו קצת לפנות מקום, אני זזתי קצת, והמשכנו הלאה. העינים שלנו לא נפגשו.

סיור בחלק הצפוני של האי

בחלק הצפוני של האי

***

רוב החלק הצפוני של האי הוא שמורת טבע. יערות של עצי אורן דקים ורזים ומתחתיהם מרבצים של אצטורבלים קטנים. מצוקים מחודדים מסלעים נשפכים אל המים, או עולים מן המים. לסלעים יש גוון כתום. ניסיתי לגרד אותו, את הכתום, מהסלע, אבל הוא לא ירד. הדרכים לא סלולות ולא קיימות. הנהג שלנו כל הזמן חיפש את השביל הפחות מעוקם והמכונית נטתה כל הזמן לצד זה או אחר. מהמושב האחורי הסתכלתי על האחורה של הראש של הנהג והבחור שישב לידו והראשים שלהם כל הזמן לא היו באותו הגובה.

נסענו בתוך יערות של עצי אורן דקים ומשטחים פתוחים של דשא צהוב ואדמת חול ים. איך כל זה מתקיים ביחד? האגם, המים השקופים, חול הים, העצים, העשבים. חלק מהחוליות של האי הוא תוצאה של מעשי אדם. כריתה מאסיבית מדי של היערות השאירו את האדמה דלילה, חולית. באזור מסויים נעשים ניסיונות ייעור מחדש. (לחיצה על אחת התמונות תפתח גלריה).

האזור שלצד הגסט האוס של ניקיטה נחשב אזור מקודש. יש שם סלע שאמני עצום שבוקע מהמים, והוא מקום מקודש והאזור סביבו מקודש לשאמניים. ממש על קצה הצוק יש מספר עמודי קודש עליהם קושרים המתפללים סרטים צבעונים, כל סרט הוא בקשה מהאל האחראי. כל צבע מסמל תחום אחר. לפני האגדה השאמנית 13 ישויות קדושות, בנים של האל, ירדו אל כדור הארץ לראות איך בני האדם חיים ולהנחות אותם. והגדול והחזק שבהם בחר להתיישב על האי, במערה שבסלע. מכאן הקדושה של המקום.

***

אחד הימים בהם הייתי על האי היה היום הולדת שלי. לא התכוונתי לעשות מזה סיפור. אני לרוב לא עושה סיפור מהיום הולדת שלי. שמחת להיות במקום כל כך יפה ושמחתי להיות עם חברים וזהו. ערב לפני כן, אחרי שחזרנו מהסיור, יאלי ודורין קבעו איתי בבית קפה הצרפתי שבמתחם של הגסט האוס. שתינו תה ואכלנו עוגת יום הולדת שהן הזמינו מראש עבורי. הבחורה שעובדת במקום יצאה מהמטבח עם עוגה ונעמדה ליד השולחן שלנו ושרה לי באנגלית Happy birth day. אחרי זה הלכנו מהר, לפני שירד החושך, אל עמודי התפילה השמאניים על הצוק מעל האגם ועשינו טכס קצר. הבנות קנו לי סרטי תפילה. קשרתי סרטים. רעדתי מקור. הרגשתי שמחה. ויש סרטון שמתעד.

טכס יום הולדת

טכס יום הולדת. אני שנולדתי והעמודים השמאניים. קשרתי סרטים. לכל סרט צבע אחר. כל צבע מסמל כוח טבע אחר. שיהיה טוב.

בבוקר של היום הולדת התעוררתי מוקדם ובדקתי את הנייד, ואז נזכרתי שאין חיבור וזינקתי מהמיטה והלכתי, בטרנינג וכפכפים, עוד לפני המקלחת ולפני ההתארגנות, הלכתי אל הלובי של החדר אוכל, איפה שיש חיבור, רק כדי לבדוק אם הגיעו הודעות. אם קיבלתי יחס.

לא קיבלתי. בישראל היה אמצע הלילה. בברלין גם. אז בדקתי שוב, אחרי 10 דקות בערך, ואז בדקתי שוב. ושוב. וכדי שלא יהיו פאדיחות, שמישהו יברך אותי ואני לא אשים לב, נשארתי קרוב אל האינטרנט, לא יצאתי להסתובב בכפר, עשיתי הליכה מהירה על המצוק מעל האגם, צמצמתי את הטווח שלי, בלי לשים לב, בלי להיות מודעות שזה מה שאני עושה, נשארתי כל היום קרוב אל הרשת. סובבתי את הגב שלי אל כל היופי שבחוץ ונשארתי קרוב אל החיבוריות.

וכל פעם שהתחברתי, וכל פעם שבדקתי, וכל פעם שקיבלתי הודעה וכל פעם שעניתי על ברכה, הרגשתי את החוסר שקט של עצמי, איך הוא עולה, גובר, מתחזק, איך אני כבר רוצה לבדוק שוב, להתחבר שוב. קצת כמו לעשן סיגריות. כל סיגריה עושה חשק לעוד סיגריה.

הגסט האוס, אגם בייקל

הגסט האוס של ניקיטה, תמונה מבחוץ

***

הכל באי סטרילי, איכשהו, נקי, מסודר, שקט. כפר שאין בו עיר ואין בו אורבניות. אין בו חלקים רועשים או צפופים. אין קרחנה. אין מרכז. אין מקומות בילוי. האי הוא מקום מוגן לתיירים. אני יודעת שיש שם חיים אמיתים, שאנשים באמת חיים שם, אבל כמעט ולא ראיתי את זה.

אחר הצהריים אחד שוטטתי על הצוק, לאורך פסלי העץ, חשבתי לרדת אל מפרצון עם אדמת חול ים לבנה ואז שמעתי מוסיקה. מוסיקה מודרנית. מוסיקה חזקה. הלכתי בעקבות המוסיקה והגעתי אל מבנה עץ לא גמור עם תצפית נפלאה על האגם.

על המרפסת הפתוחה והלא גמורה של המבנה הלא גמור, מול השקיעה, עמדו זוג צעירים. המוסיקה הגיעה מהמכונית שלהם, הם השאירו את הדלת פתוחה ונעו בעדינות לקצב המוסיקה. על אחד מעמודי העץ שהקיפו את המרפסת הלא גמורה עם הניחו בקבוקי בירה וליד זה חבילה עם משהו שנראה לי כמו נקניק שמן. הוא לבש מכנסי טרנינג. היא כובע צמר מצחיק. הם היו לגמרי ברגע שלהם.

באגם בייקל

הרגע שלהם

***

ואז נגמרו לנו הימים והיינו צריכות לחזור אל היבשת. אל רוסיה. אל הטיול. הימים באגם היו כמו חופשה מהטיול. כמו  חופשה מרוסיה. הם היו משהו אחר. ימים בתוך בועה של יופי של קשורה אל כלום. ועכשו הזמן שלנו נגמר. צריך לחזור. עשינו את אותו המסלול רק הפוך. טנדר מלא בתיירים. מעבורת. נסיעה. הפסקת צהריים. נסיעה. Irkustsk. שוב. חזרנו לרוסיה.

בפוסט הבא:
כל הפוסטים על הטיול.
אגם בייקל, שקיעה

שקיעה אחרונה באגם בייקל. למחרת בבוקר עזבנו.

ברכבת, בטנדר, במעבורת. הדרך אל Father Baikal

Father Baikal, אמרה לי דורין בזמן ששטנו על המעבורת, גם את תמיד רצית לבקר את Father Baikal, שאלה.

לא הכרתי את הביטוי, Father Baikal, ו – Lake Baikal לא היה חלק משום חלום ילדות שלי. הפעם הראשונה ששמעתי את השם שלו, שבכלל למדתי על עצם קיומו של האגם, היתה במסגרת ההכנות לטיול. אחרי שהחלטתי לנסוע. כשכבר היינו בשלב הפרטים הקטנים של איפה לעצור ואיפה לרדת מהרכבת, חברה של חברה שעשתה טיול דומה העבירה מסר שזה מקום שאסור לפספס.

Lake Baikal. מלך מלכי האגמים. האבא של כל האגמים כולם. אגם המים המתוקים הגדול בעולם, מכיל 20% מכמות המים המתוקים על הכדור. האגם הכי עמוק בעולם. והכי עתיק. 25 מליון שנה, מעריכים המומחים וכו'. תופעת טבע. אתר הנצחה מוכר על ידי אונסקו. על המעבורת שחצתה את האגם כדי להביא אותנו אל Olkhon Island, אי באמצע האגם, כשאני מוקפת במים ירוקים וצלולים ושטוחים, מים שקטים, הבנתי למה Father Baikal.

תמונה של המעבורת

על המעבורת. כמה מכוניות, 6 או 7, ובערך 20 אנשים והמעבורת מלאה. אסור להישאר בתוך המכונית על המעבורת. זה לא חוקי

הדרך לשם

  • רכבת לילה מ – Krasnoyarsk אל – Irkutsk. נסיעה של 16 שעות.
  • מיניבוס מתחנת האטובוס של Irkutsk אל Olkhon Island שבאגם Baikal. נסיעה של 6 שעות.

הגענו אל תחנת הרכבת של Irkutsk מוקדם בבוקר, אחרי לילה על הרכבת. רצינו קפה. רצינו סיגריה. רצינו לנוח. רצינו להתאושש. היה לנו זמן. לא התכוונו לעצור ב – Irkustsk, היתה לנו נסיעת המשך שסידרנו מראש, והיא תצא ב – 1000 מתחנת האוטובוס של העיר. כל מה שהיה לנו לעשות בשעות הקרובות זה להגיע מתחנת הרכבת אל תחנת האוטובוס בזמן כדי לתפוס את נסיעת ההמשך.

אבל תחנת הרכבת של Irkustsk היתה מפוצצת באנשים ופעילות ותנועה כאילו אמצע היום ולא שש בבוקר ואפס מעלות ואפור ומטפטף בחוץ ואנחנו לא הרגע ירדנו מרכבת לילה הלומות ומבולבלות. לא מצאנו איך לעצור. לא מצאנו איפה אפשר לשתות קפה. זרם האנשים סחף אותנו החוצה, אל מחוץ לתחנה, ומחוץ לתחנה היה קר, לא היה לנו מה לעשות שם. אז לקחנו מונית והראנו לנהג את הכתובת של המקום ממנו תצא נסיעת ההמשך. במייל שהגיע לאישור הזמנת הכרטיסים היה כתוב שההסעה תחכה לנו ליד מסעדה זאת וזאת. שם, אמרנו לנהג המונית, קח אותנו לשם.

Irkustsk דרך המונית נראתה לי עייפה ומלוכלכת וישנה וקודרת. שמחתי שאנחנו לא עוצרות שם. שאנחנו לא עוצרות בעוד עיר סובייטית, סיברית, מלאה בבטון וברזל. שמחתי שיש לנו  יעד אחר, יפה יותר. חיכיתי לחופשה מהערים. המונית עצרה והנהג הצביע על המסעדה והצביע על המקום ממנו תצא ההסעה. שילמנו לו והלכנו אל המסעדה. חברתי נשארה בחוץ לשמור על התיקים ואני נכנסתי פנימה וקניתי לנו קפה ועמדנו בחוץ משקשקות מקור ושתינו קפה ועישנו סיגריה ואז, אחרי שסיימנו, רצינו להיכנס פנימה אל המסעדה, להחזיר את הכוסות, לקנות עוד כוס קפה, לשבת לארוחת בוקר, אבל השומר עצר אותנו. שבע בבוקר. המסעדה נסגרה.

תחנת הרכבת ב - Irkutsk

בניין חחנת הרכבת ב – Irkutsk. הבניין הכי יפה שראיתי בעיר. אבל לא ראיתי את העיר, רק עברתי בה בדרך אל האגם. Lake Baikal היה היעד

***

ההסעת המשך שלנו היתה טנדר גדול שהכניסו אליו יותר מושבים משיש מקום באמת. חלק מהמושבים היו מסודרים הפוך אם הגב אל הדרך, חלק מושבים פנו אל הצד. היינו הראשונות להיכנס ותפסנו מקומות ליד חלונות וניסינו להתחמם וראינו איך ההסעה מתמלאת. רוב הנוסעים היו מקומיים, כלומר לא מערביים, אבל הם גם לא נראו מקומיים, כלומר לא בעלי מראה רוסי. הם נראו מונגוליים (או אסייתים ואני ניחשתי מונגולים) ודיברו שפה שהיא לא רוסית ועישנו המון סיגריות וזרקו את הבדלים על הרצפה מחוץ לרכב. כשהרכב התמלא והתחיל לנסוע היינו בתוכו 7 מערביים וכולנו, כך התברר, היינו בדרך אל אותו המקום, אבל ממש, ברמת הגסט האוס. כולנו, כל המערביים על הטנדר, הזמנו חדרים בגסט האוס של ניקיטה ב – Olkhon Island, אי בלב האגם.

חוץ משתינו היתה שם דורין, זאת ששאלה אותי על  Father Baikal, והיה שם תום, צעיר בריטי שלקח שנת חופש כדי לטייל בעולם. הוא היה בהתחלת הטיול. מאנגליה נסע אל גרמניה ומשם אל מוסקבה לעשות את הטרנס-סיבירית. הוא הגיע ישירות ממוסקבה, כלומר, היה אחרי 3 לילות ברכבת. את המושב האחורי תפסו זוג רוסים צעירים ובחור מסינגפור. הם נפגשו על טרנס-סיבירית במסלול ההפוך, על הרכבת שהגיעה מבייג'ין. הוא טייל לבד, מאסיה אל אירופה דרך הטרנס-סיבירית. היו לו 3 חודשים והוא תכנן, אחרי מוסקבה, להמשיך לאירופה, כולל גרמניה, ולסיים בנורווגיה לקראת סוף השנה, שם מחכה לו זוגתו לטיול משותף. הוא לבש מעיל דקיק וסיפר שזה המעיל הכי חם שלו. הוא רעד מקור.

הזוג הרוסי היה באמצע טיול הקפה של העולם. הם יצאו כמה חודשים קודם לכן מניו יורק, חצו את אמריקה במכונית, לקחו מעבורת מסחרית לחצות את האוייקנוס והגיעו אל הונג קונג ומשם המשיכו. מתישהו החליטו לעשות את הטרנס-סיבירית. הם אמרו שבדרך פגשו מערביים שעושים את הטרנס-סיבירית והם לא בדיוק הבינו את זה, למה לכם לנסוע ברכבת במקום לטוס? אבל אז, בביייג'ין, החליטו שבעצם למה לא, והרי הם מטיילים בכל העולם, אז למה לא לטייל גם ברוסיה. אז הם עידכנו תוכניות ושריינו רכבות ותיכננו לנסוע עד הבית שלהם, בקאזן, ברכבת הטרנס-סיבירית, ואז, בקאזן, לקחת את המוכנית הפרטית ולהמשיך לאירופה. הם מתכוונים לטייל עד סוף השנה. הם שאלו אותנו עם עצרנו בקאזן ואמרנו להם שלא והם אמרו שנורא חבל, קאזן היא היפה בערים של רוסיה, אמרו, והמתקדמת שבהן. הוא סיפר שנולד במוסקבה ותמיד חשב שמוסקבה זה השיא עד שעבר לקאזן והיום הוא הרבה יותר אוהב אותה. אמרתי לו שאולי בפעם הבאה, קאזן, בשבילנו. הפעם לא יצא.

תחנת הרכבת ב - Irkutsk

עוד תמונה של תחנת הרכבת ב – Irkutsk. שתי התמונות לא צולמו ביום המתואר אלה שבוע אחרי כן, בדרך חזרה.

הגבול

נסענו בטנדר וראינו את העיר נגמרת ואת רוסיה מתמעטת ואת הכביש מתרוקן ממכוניות ואת המרחבים מקיפים אותנו. נסענו על כביש סלול ומסביב לנו עלה המדבר, אבל זה לא היה מדבר, זה רק נראה כמו מדבר. אדמה צהובה, יבשה, סדוקה. צחיחה. מרחבים פתוחים, שטוחים, גלויים, מכוסים עשב רך, צהבהב. קצת צמחייה יבשה. פה ושם עצי אורן מאובקים. קרח קפוא בשולי הכביש או בין עצים אקראיים. השמים היו אפורים וכבדים, כאילו גשם יתחיל בכל רגע, אבל הנוף מסביב נראה צמא, קמול, דואב. קשה. לא מעובד. נסענו בתוך מרחבים עצומים של אדמה לא מעובדת, לא מטופלת.

אחרי כמה שעות עצרנו, עצירה מתוכננת, לארוחת צהריים, ואני רצתי אל השירותים, שלא היו בתוך המסעדה, כמקובל, אלה בצריף ליד המסעדה, והריצה שלי אליהם היתה כמו לרוץ אחורה בשנים אל משהו שהייתי עושה פעם, וכמו לרוץ הצידה, אל מחוץ לאירופה, אל העולם האחר: הו שירותי בור קליעה, כמה לא התגעגתי אליכם, ואל הריח שלכם, ואל האין נייר טואלת, אין מים זורמים, אין איך לשטוף ידיים. הו, שירותי בור קליעה. מתישהו בנסיעה בין Irkustsk והאי חצינו את הגבול ועברנו מאירופה אל אסיה.

נייר טואלת מהצד השני של הגבול

הגבול האמיתי. אפילו הנייר טואלת אחר. צר יותר, מחוספס יותר, עבה יותר.

למרות שהגבול הרשמי, הקצה של רוסיה, נמצא במרחק של עוד יומיים נסיעת רכבת איטית, חצינו את הגבול. אין כמו השירותים כדי לספר את זה. לפני שנים, כשהייתי באוניברסיטה, פרופ' איתמר אבן זוהר הסביר לנו על הבדלים תרבותיים בתוך אירופה דרך בדיקה דקדקנית של כריות המיטה בבתי מלון. בצרפת משתמשים בכרית זוגית, עגולה ונוקשה, שנצמדת אל ראש המיטה. בחלקים אחרים, גרמניה למשל, משתמשים בשתי כריות מלבניות. ב – Irkustsk ובכל המקומות בהם היינו עד כה ברוסיה השתמשו בשירותים  מערביים. חצינו את הגבול הזה. מאותו רגע רוב הטיול שלנו היה בעולם השירותי בור קליעה. גבולות לאומיים הם כזה קשקוש לפעמים.

בפוסט הבא:

על האגם ועל האי ועל הגסט האוס של ניקיטה. בועה של תיירים.

Lake Baikal

לשם, לשם, נגיע, לשם אני נוסעת ולשם אגיע. אגם בייקל. אבא בייקל. Lake Baikal

בדרך אל. בריטריט. תודעה כותבת. תודעה צלולה. ספסלים ביער. ישראלים בברלין

ראיתי אותה כשירדתי מהרכבת ב – Andernach. היא יצאה מאותה רכבת כמוני והיא סחבה תרמיל גב ומשהו בהופעה שלה – השער הלבן, הצבעוניות בבגדים – היא נראתה לי מתאימה. רציתי לעצור אותה, להגיד לה משהו, להגיד לה שאני חושבת שאנחנו נוסעות לאותו המקום. שגם אני, כמוה, נוסעת לריטריט. אבל היא לא התעכבה עלי ולא נוצר קשר עין. היא הלכה מהר ובנחישות. היא יצאה מהתחנה ונכנסה אל אחת המוניות שחנו בחוץ ונעלמה. עמדתי מחוץ לתחנה והסתכלתי על המונית שלה נוסעת ועישנתי סיגריה ומתחתי את הזמן. הייתי בין חול לקודש. אחרי שעות של נסיעה ברכבת, לפני הכניסה לריטריט. סיימתי את הסיגריה ונכנסתי למונית אחרת שלקחה אותי אל ה – Waldhaus, לחמישה ימים של תשומת לב ושתיקה.

רכבת

אני, בדרך אל הריטריט. ברכבת.

הגעתי לפני הזמן. המשרד היה סגור והקבלה לריטריט עוד לא התחילה. השארתי את המזוודה שלי בבית ויצאתי לטייל מסביב, לראות מה השתנה. זה לא שהרגשתי כאילו אני חוזרת הביתה, אבל כבר הייתי בריטריט ב – Waldhaus, לפני שנתיים בדיוק, והכרתי את הנופים והשבילים והבוץ. טיילתי בשדות, עצרתי בנקודות אסטרטגיות, הסתכלתי על הנוף, שאפתי את האוויר וניסיתי לכבות את עצמי ואת המחשבות שלי. כשבאה מחשבה על העבודה שמחכה לי אמרתי לה שתעוף מכאן, כרגע לא מחכה לי שום עבודה, לא בחמשת הימים הקרובים. וכשבאה מחשבה על המצב אמרתי לה שתעוף מכאן, כרגע זה המצב, אני, הבית, הנוף. וכשבאה המחשבה להוציא את המכשיר וללחוץ על האייקון של פייסבוק הזכרתי לעצמי שעדיף לא, שאני לכמה ימים משוחררת מזה ואני יכלה לא לבדוק. אז במקום ללחוץ על האייקון של פייסבוק לחצתי על האייקון של המצלמה ואמרתי לעצמי שאני רק מצלמת לצורכי הבלוג. בשביל הכתיבה.

שמחתי להשתיק מיני קולות ודוברים שבתוכי. הרגשתי הקלה. ואז הגעתי אל הקול הכותב. הקול שמייצר בראש שלי מילים ומשפטים. מילים ומשפטים ורעיונות שאני רוצה להקפיא. זה קול שאני מחבבת, הקול הכותב. אותו לא רציתי לכבות ולא ידעתי מה לעשות בנושא וחשבתי לעצמי שבעצם זאת יכלה להיות שאלה טובה ל – כריסטופר, המורה בריטריט, כשאגיע לשיחת אחד על אחד איתו. מה עושים עם הקול הכותב?

ספסל

ספסל צופה אל האופק. ספסל בודד

בטירוונאמאלי שבדרום הודו, מקום של רוחניות הארד קור, הכרתי בחור בשם יואכים שהיה גם מוסיקאי וגם מחפש רוחני מסור. יואכים סיפר לי שלפני שנים, בימים שרמנה (רמנה מהרישי, הגורו המרכזי, או הכי ידוע, שחי ופעל בטירוונאמלי) היה בחיים, התקיימה באשראם שלו הופעה של מוסיקאים. אחרי ההופעה אנשים שהיו באשראם שאלו את רמנה מה דעתו על הלהקה, האם נהנה מההופעה. רמנה ענה שהוא הכי אהב את הנגן שנתן קצב. הוא הפיק רק צליל אחד, אמר רמנה. יואכים ניגן על פסנתר וסקסופון ועוד כמה כלים וכל פעם שהוא סיפר את הסיפור הזה היו לו דמעות בעינים.

ברור שצריך או רצוי או עדיף להשתיק גם את הקול הכותב. הוא לא שונה מכל האחרים. ברור. כששאלתי את כריסטופר על זה הוא הציע שבמהלך הריטריט אקח לעצמי עד 45 דקות בכל יום לעבוד על כתיבה וזהו, לא יותר. בשאר הזמן תניחי לזה, הוא אמר, ככה יהיה לך למה לחזור אחרי הריטריט. עכשו יש לי פתקים קטנים עם בועות ומשפטים עליהם ואני מנסה להרכיב מהם נרטיב. על אחד הפתקים כתוב: איך ליישב את הסתירה, תודעה כותבת, תודעה צלולה.

ספסלים

ספסלים צופים על חלקת יער פתוחה

על פתק אחר כתוב: אין דבר כזה ״הם״. כריסטופר אמר את זה באנגלית כמובן, הוא אמר, אין דבר כזה them or they וזה היה במסגרת דיבור שלו על הסכנה וההחמצה והרדוקציה שבלחוות את העולם דרך סטריאוטיפים והכללות. אנשים הם אף פעם לא מה שהם נראים, הוא אמר, הכללות תמיד מחמיצות, ואין דבר כזה ״הם״. כמו שאין דבר כזה ״אני״.

אבל בכתיבה יש, רציתי להגיד לו, בכתיבה לפעמים צריך להשתמש בסטריאוטיפים והכללות, כדי לקצר בתיאורים, לייצר הבנות מהירות, אינטואטיביות, לבסס השקפת עולם והסכמות. בכתיבה אני לפעמים משתמשת בהכללות וסטריאוטיפים כדי להעביר בקצרה סיטואציה מורכבת. כדי להדגים הבדלים. לתאר את הזרות שלי. לייצר נגדה. בכתיבה אני מסתמכת על הנחות יסוד משותפות. אני לא מתחילה כל פעם מחדש.

או למשל האשה שראיתי ברכבת וישר ידעתי שהיא לריטריט. זיהיתי אותה רק על בסיס ההופעה שלה – השער הלבן, הצבעוניות בבגדים – וזה נורא וזה טעות וזה חשיבה סטריוטיפית אבל זה גם היה נכון. כשחזרתי מהשיטוטים שלי ביער מצאתי אותה יושבת בפינת הישיבה ב – Waldhaus, שותה תה. אבל לא אמרתי כלום.

***

ספסל

ספסל ביער

באחת השיחות שלו כריסטופר דיבר על הכוח של מילים כמעצבות תודעה וכמה חשוב להשתמש בהן בזהירות ובדיוק בגלל זה. הוא נתן, כדוגמא, את ישראל. הוא אמר שבישראל אי אפשר יותר להגיד את המילה ״שלום״. שהיא מילה טעונה מדי. לא השמאל ולא הימין, לא ישראלים ולא פלסיטינאים, אמר, מסוגלים להתייחס היום למילה ״שלום״. היא מזכירה להם יותר מדי אכזבות ותסכולים וכשלים, הוא אמר, עד שעדיף לא להשתמש בה בכלל. וכריסטופר מכיר את ישראל לא רע, הוא כבר שנים מגיע לבקר פעמיים בשנה כדי ללמד במסגרת ריטריטים של עמותת תובנה והוא אקטיביסט פוליטי שקשור בכל מיני פעילויות משותפות של פלסטינאים וישראלים.

הוא הגיע לריטריט בגרמניה ישר מישראל והשתמש בהרבה סיפורים ואנקדוטות מישראל כדי להמחיש דברים. למשל, הוא סיפר שלפני שנתיים הגיע בטיסה מישראל לברלין, ושבטיסה איתו היו מלא ישראלים שעברו או תיכננו לעבור לחיות בברלין. הוא סיפר את זה כדוגמא לעד כמה אנחנו לא יודעים כלום על העתיד ואיך אין גבולות וחסמים בפני הטבע האנושי שהוא להשתנות, לייצר שינוי. הוא אמר שכשהסבים והסבתות של הישראלים האלה הגיעו לפלשתינה אחרי השואה, אחרי כל הזוועות שקרו להם בגרמניה, הם זרקו את הפספורטים הגרמניים שלהם לים בתור סמל של הישרדות והתחלה חדשה, ושכעכשו הנכדים שלהם קופצים לים בחיפוש אחרי הפספורטים הטבועים האלה. תארו לעצמכם, הוא אמר, אחרי כל מה שקרה להם בגרמניה, אחרי כל הזוועות שפקדו אותם כאן, הם חוזרים.

ספסל

ספסל

לא תיקנתי אותו על הפרטים, בנוגע לים ולפספורטים הטבועים. הפרטים לא חשובים. אבל הרוח, הרוח! אני לא אוהבת את המיתוג של ״ישראלית בברלין״. לא נוח לי עם השיוך לקבוצה, לשבט הלאום. אבל אם המותג הזה, ״ישראלים בברלין״ ייצג, ולו קצת, את היכולת להשתנות, יחזק את ההבנה שהכל משתנה, הכל, כל הזמן, כל הזמן, בתנועה, ואין לנו מושג לאן, אנחנו לא יודעים מה יקרה בעתיד, מה יקרה מחר, מה יקרה עוד שעה, והכל הכל הכל יכול להיות כך אבל יכול להיות גם אחרת, אז דייני.

***

והריטריט, איך היה? עולם ומלואו. ברור. ואני מוצפת בו. המשך יבוא (ויש מצב שכבר מחר).

אני ברכבת

אני, בחזור. השתנתי?

Europe is not so bad

בבניין מול הבניין שלי הקימו סוכה. מהעבר השני של החצר הפנימית. לא בתוך החצר אלה צמודה אל בית שניצב מול הבית שלי. אני עוברת שם לפעמים כשאני רוצה לקצר את הדרך אל ה -u8 וככה ראיתי את הסוכה עוד בשלב ההקמה. משפחה יהודית דתית, לא גרמנים, רוסים או צרפתים, אני לא בטוחה שזהיתי את השפה נכון. הם נכנסו לגור בבניין מולי לפני כמה חודשים. הבחנתי בהם אבל לא התעכבתי עליהם.  עד השבוע, עד שראיתי אותם בונים סוכה. זה ממש שימח אותי, קיומה של הסוכה.

עברתי שם באחד מהימים של החג וראיתי תכונה, אנשים נכנסו ויצאו מהבניין אל הסוכה, אז נעצרתי בצומת בין השביל של החצר הפנימית ושביל הגישה אל הבניין שלהם וראיתי ילדה קטנה עומדת בכניסה אל הסוכה ואמרתי לה חג  שמח. חג שמח! היא ענתה לי בחיוך ענקי ועשיתי לה שלום והיא עשתה לי ואמא שלה הצטרפה ואמרה לי גם, בעברית, חג שמח, ואמרה לי תודה באנגלית והגבר שלידה הסתובב לראות מאיפה מגיע כל ה״חג שמח״ הזה ואני נפנפתי שוב לשלום והלכתי.

סוכה

הסוכה והטרמפולינה, צמודים אל הבית, לא בחצר הפנימית הגדולה והריקה.

הם בנו את הסוכה על הגינה הקטנה שצמודה אל הבניין שלהם. למרות שיש כאן חצר פנימית ענקית, חצי ממנה ריק ומגודר וחצי ממנה ריק ולא מגודר, הם בנו את הסוכה לא בחצר הפנימית הריקה והשוממת אלה בגינה הצרה והקטנה שבכניסה אל הבניין שלהם. וליד הסוכה הם התקינו טרמפולינה. פעם הבאה שעברתי שם התעכבתי כדי לצלם. כמה ילדים ששיחקו בכניסה אל הבית ראו אותי ואחד מהם שאל אותי בגרמנית מה אני מצלמת.

הרגשתי לא נוח, לא רציתי שהוא יחשוב שאני גויה שמצלמת התנהגויות משונות, אז ניסיתי להסביר בכל השפות שאני יודעת שאני מצלמת את הסוכה כי אני נורא שמחה לראות כאן סוכה. בינתיים האשה יצאה מהבניין וניגשה אלי ואחרי חג שמח חג שמח שוחחנו באנגלית. אמרתי לה שאני נורא שמחה לראות כאן סוכה והיא חייכה ואמרה לי שדווקא יש כמה סוכות, שהיא ראתה כמה סוכות בשכונה. היא אמרה לי שיש סוכה גדולה במרכז בברונן שטרסה ושהיא ראתה כמה סוכות פרטיות.

כנסיית ציון

כנסיית ציון ביום של מזג אוויר מושלם. אלו ימים של מזג אוויר מושלם בברלין. מזג אוויר שפשוט נעים בו. והכל יפה כל כך! האוויר פריך והאור חד וצלול והשמים מרתקים וכל החוץ, הרחובות והצמחייה והשמיים שרים

אני יודעת שיש מרכז של הקהילה היהודית בברונן שטרסה, חמש דקות הליכה מביתי, אבל אף פעם לא הייתי שם. אני ישראלית, מה לי ולקהילה היהודית. אני יודעת שיש בניין של הקהילה היהודית בברונן שטרסה כי פעם הגעתי אליו, כשחיפשתי את בניין המשטרה בברונן שטרסה. באופן טבעי הלכתי לבניין היחיד ברחוב שיש שמירה בכניסה אליו. ניסיתי להיכנס והשומרים עצרו אותי ושאלו לאן, ואני אמרתי להם למשטרה אז הם הפנו אותי לבניין אחר לגמרי, בניין חסר שמירה. זה כל מה שאני יודעת על הבניין של הקהילה היהודית בברונן שטרסה. שומרים עליו.

לא הלכתי לראות סוכה בבניין הקהילה היהודית. זה היה רגע קצר של איידשקייט, שעצר אותי אל מול הסוכה, לא איזה תהליך גורף של חיפוש אחרי החגים. אבל בשבוע האחרון, בכל פעם שפתחתי את החלון שפונה אל החצר הפנימית, הגיעו אלי קולות של שיחה ושירה ותפילה וצחוק של ילדים משחקיםֿ. השארתי את החלון פתוח הרבה השבוע.

***

סתיו, ברלין

סתיו, כמה שאתה יפה. היתה לי פגישה ליד ה zoo השבוע אחריה הלכתי דרך טירגרדן בחזרה הביתה. חדווה ורינה בכל מקום

סוף סוף הגיע התור שלי למספרה. רציתי להסתפר כבר לפני חודש אבל אז הספרית שלי ג׳וליה היתה בחופשה ורק השבוע הגעתי אליה. יום לפני התור היו 3 טלפונים מהמספרה. בטלפון הראשון רק בדקו שאני יודעת שמחר התור שלי. בטלפון השני ווידאו שאני רוצה גם צבע וגם תספורת ובטלפון השלישי ביקשו לשנות את השעות כי אני רוצה גם צבע וגם תספורת.

כשהגעתי ראיתי שג׳וליה שינתה תסרוקת. זאת הפעם השישית שאני אצלה וכל פעם יש לה תסרוקת אחרת. אני לא משכונעת לגבי איכות התספורות שהיא עושה לי אבל מאוד מרוצה מזה שהספרית שלי כל הזמן מתחדשת. ג׳וליה שאלה אותי מה אני רוצה שהיא תעשה לי היום. זאת השאלה הקבועה שלה. מה אני רוצה, במקום שהיא תגיד לי מה כדאי. ניחא. פעם שישית שלי אצלה, כבר התרגלתי. הזכרתי לה שהייתי אצלה לפני שישה חודשים והיא שאלה אם אז הייתי מרוצה מהתסרוקת שלי ואני אמרתי שכן, אז היא אמרה שהשיער גדל בקצב של ס״מ אחד בחודש, כלומר אם הייתי אצלה לפני ששה חודשים כדי לשחזר את התספורת הקודמת היא צריכה להוריד 6 ס״מ. היא הראתה לי ביד כמה היא צריכה להוריד.

סתיו בברלין

סתיו, כמה שאתה יפה. רק ללכת ללכת וללכת עוד. כמו לטבול ביופי.

אמרתי לה שזה בסדר, מתאים, ושהיא לא צריכה למדוד וכו׳, העיקר שתעשה שיהיה יפה ורך. חזרתי על זה כמה פעמים, אמרתי לה שאני רוצה קצר אבל רך. לא קשוח. רך. היא אמרה שהיא מבינה ואז שאלה על הצבע. היא אמרה לי שאם אני מגיעה רק פעמיים בשנה אז עדיף לעשות גוונים. אני יודעת את זה כמובן שרק שגוונים לוקח כל כך הרבה זמן שאני מעדיפה כבר לצבוע. אבל ג׳וליה שיכנעה אותי אז אמרתי או קי, גוונים איט איז ואז היא נלחצה כי התור שלי הוא לצבע, שזה 45 דקות, לגוונים היא צריכה שעה. אז אמרתי שבסדר, נעשה את זה בתור אחר, והיא אמרה לא, נמצא דרך, ושריינה ספרית אחרת שלקוח שלה ביטל שתעזור לה אם הגוונים שלי.

בזמן שהיא עבדה על השיער שלי שאלתי את ג׳וליה על המספרה הזאת, שנקראת האחיות פאולי. שאלתי אותה מי אלו האחיות והיא הסבירה לי שהמספרה היא בבעלות האח פאולי. שהוא הקים את המספרה, לפני 30 שנה, ביחד עם אחותו, אבל היא פרשה מזמן והיום זה רק של האח. ואז היא שאלה אותי מה אני עושה. אמרתי לה שאני עובדת בתחום ההי טק ושאני במשבר מקצועי ומאוד רוצה לשנות את תחום העיסוק שלי. אז ג׳וליה שאלה מה הייתי רוצה לעשות ואמרתי לה שאני לא יודעת.

אנשים ובלון

גם את זה פגשתי השבוע. אנשים והבלון שלהם.

היא אמרה שלפעמים גם היא רוצה לשנות מקצוע ועבודה. היא אמרה שאילולא היתה ספרית היא היתה רוצה להיות גננית שעובדת בבית קברות. שזאת נראית לה עבודה שקטה ונעימה ונטולת לחצים. אל תביני אותי לא נכון, היא אמרה, אני מאוד אוהבת לספר, אבל לפעמים הייתי רוצה עבודה עם פחות לחץ. יש ימים, היא אמרה, כמו היום למשל, שהכל משתבש בהם. בבוקר היתה לה לקוחה שבאה לצבע אבל בסוף עשתה גוונים וזה שיבש הכל כי התור שלה היה ל 45 דקות ולקח שעה, כי ככה זה עם גוונים. אחר כך היתה עוד לקוחה שהבריזה ואחרי כן אני שגם באתי לתור של 45 דקות צבע וחצי שעה תספורת ובסוף עשו לי שעה גוונים וחצי שעה תספורות. אז בימים כאלה, בהם הכל משתבש, אמרה ג׳וליה, היא חולמת על להיות גננית בבית קברות.

ואז היא שאלה אותי מאיפה אני. היא תמיד שואלת את זה אחרי שאני מבקשת ממנה לעבור לאנגלית, ואני תמיד עונה שאני מישראל. אין לי תשובה אחרת לשאלה הזאת. אז ג׳וליה שאלה אותי איך זה עבורי, לחיות בגרמניה, האם זה לא קשה לי לפעמים, כיהודיה, בגלל ההיסטוריה. עניתי לה משהו כללי ומעורפל על זה שבברלין לא קשה לי, אני מרגישה רצויה, אבל אולי במקומות אחרים בגרמניה הייתי מרגישה אחרת וג׳וליה נבהלה קצת ואמרה לי מאוד מהר שאני לא צריכה לדאוג. שאין מקום בגרמניה בו היהודים לא רצויים. היא אמרה שאפילו בכפר הכי קטן ורחוק גרמניה אין לאנשים בעיה עם יהודים. היא חזרה ואמרה שאין דבר כזה, בשום מקום, שבכל המקומות יהודים רצויים. שזה לא ככה עם הטורקים, היא אמרה, אבל עם יהודים אין בעיה.

עץ

ברחוב שלי. 

אחר כך היא סיפרה לי שיש לה עוד לקוחה מישראל שחיה כבר 8 שנים בברלין, ושסבתא שלה היתה באוושוויץ. היא סיפרה שגם את הלקוחה ההיא היא שאלה האם לא קשה לה לחיות בגרמניה, ושהלקוחה אמרה לה שזאת פעם ראשונה שגרמני שואל אותה את השאלה הזאת. ג׳וליה היתה מזועזעת מזה, היא לא הבינה איך זה יכול להיות שאף גרמני לא שאל אותה את זה קודם ואני אמרתי לה שנדמה לי שגרמנים מאוד נזהרים עם שאלות על השואה והיא אמרה שזה לא מקובל עליה בכלל. שזה מגעיל אותה. שהגרמנים לא שואלים.

ואז היא שאלה אותי אם האורך מתאים לי ואם אני אוהבת את שהשיער שלי מסתלסל או לא. זאת שאלה שמאוד מביכה אותי כי אני יש לי שער חלק. כל החיים, שער חלק. וזאת כבר פעם שניה שספרית בברלין טוענת שיש לי שיער מסתלסל. אין לי. יש לי שער חלק שכאשר מספרים אותו, מפאת איבוד המשקל הפתאומי, מסתלסל טיפה. זה משהו רגעי שעובר לו. ניסיתי להסביר את זה לג׳וליה בזמן שהיא עבדה על התפחת הסילסולים שלי אבל היא לא הבינה את הטיעון ואמרה שבלי הסילסול התספורת שלי תצא קשוחה. רצית רך, היא אמרה, רכות היא סילסול. נכון, אמרתי, אני רוצה רך.

אחר כך ג׳וליה אמרה לי שהיא תמיד רצתה לבקר בישראל ולא יצא לה וכבר לא יצא. אז שאלתי אותה למה לא יצא והיא הסבירה לי שהיא ובן זוגה לקחו עוד כלב, כלב שני, וששני הכלבים שלהם גדולים מדי כדי לטוס איתם, ושהם לא מוכנים להכניס את הכלבים לבטן המטוס, ולפיכך החופשות שלהם מעכשו ולעולם יהיו חופשות שאפשר להגיע אליהן ברכב. כלומר, רק באירופה, היא אמרה ואני הנהנתי בהבנה. היא אמרה שזה לא נורא כי הם אוהבים הרים ויכלים לנסוע לחופשות בתוך אירופה עם הכלבים שלהם ברכב. וגם, היא הוסיפה, אחרי הכל, Europe is  not so bad. נכון, הסכמתי, Europe is not so bad.

שלט רחוב

וגם זה קרה השבוע. שלט רחוב חדש. משהו עד יולי 2017. אומרים לעתיד מה יקרה

 

אצל רופא השיניים. להבין זה עוזר?

אצל רופא השיניים אני תמיד מגיעה לרגע הזה, אחרי שהרופא סיים עם כל ההתחלות וההכנות, כלומר, אחרי שהגעתי וזרקתי את התיק שלי על הריצפה והתלוצצתי עם הרופא ועם העוזרת הנאה שלו, ואחרי שהקשבתי בחיוך קפוא להבטחה של הרופא שזה כלום, הטיפול הזה, ממש משחק ילדים, אני לא ארגיש שום דבר, זה הטיפול הכי משעמם בעולם, ואחרי שהתיישבתי על הכסא והרכנתי ראש בפני הטיטול, אחרי שנתתי להם לקשור עלי את הסינר, למען לא ארייר על עצמי, ואחרי שקיבלתי את הזריקה והבטחתי לרופא שזה היה כלום, ממש כלום, דיגדוג קל בכנף, ואחרי שהפה שלי התנפח, התקשה, אחרי שאיבדתי את היכולת לדבר, ובכלל, את היכולת להזיז את שרירי הפרצוץ, לשלוט בשרירי הפרצוף, אחרי כל זה, ואפילו אחרי שהשייננית דחפה לי לפה את הצינור שאמור לנקז ממני את הרטיבות, אחרי כל אלה, ואני יושבת על הכסא כבולה, חגורה, חסרת אונים, חסרת ברירה, אחרי כל אלה אני מגיעה לרגע הזה בו אני מוטלת כבדה ועמומה ומטושטשת וקולטת שהם מדברים על החופשות שלהם. הרופא והעוזרת שלו. על החופשות שלהם.

אני זוכרת את הרגע הזה בהשתלה הראשונה שלי. הגעתי אליה, אל ההשתלה הראשונה, כמו שמגיעים אל המוות. תמיד ידעתי שהרגע הזה יגיע. אמרו לי. עוד מילדות, בקיבוץ, הרופא שיניים הקיבוצי שהכיר את הרקע הגנטי שלי הבטיח לי שאני לא אמות עם כל השיניים שלי בפה. אין מצב. הוא הזהיר אותי שזה עומד לקרות, וכל רופא שיניים שראיתי מאז תמך בהבחנה. אז ידעתי שזה יקרה. ידעתי שהשתלה באופק שלי ואל ההשתלה הראשונה הגעתי בהשלמה, כמעט בציפיה. בבחינת, מה שאמרו שיקרה אכן קורה! כל החרא מתממש.

ברלין, 25 שנה לנפילת החומה

ברלין, רק בסוף השבוע הזה. האורות, קו המנורות הלבנות, הוא Art Installation לציון 25 שנה לנפילת החומה. העמודים הם חלק מתצוגת הקבע. קו האורות יעלם ביום שני.

הייתי אחרי לילה ללא שינה, על הקצוות האחרונים של מערכת העצבים שלי. עברתי את כל השלבים, ההכנות, הזריקות, הסימום, ובמקרה של הרופא הטוב שלי מתל אביב, הסימום כלל גז צחוק – פלא הבריאה, מתנה של אלוהים, מסכה שמזרימה משהו מקהה אל המוח – וישבתי על הכסא עם הרגלים מתוחות קדימה, פוזה שמחכה נינוחות בעוד שבעצם הגוף מכווץ והנשימה איננה, ישבתי שם הלומה והמומה, הפה פעור, מכשירים יוצאים ממני, רוק מטפטף, הפנים נקרעות מבפנים, ואז שמתי לב שהרופא היקר והעוזרת שלו מפלרטטים. הם דיברו על החופשה הצפויה שלה, עם הילד והבעל, הוא שאל והיא סיפרה, וזה היה נשמע לאוזנים שלי שיחה עליזה ופלרטטנית. נורא.

אני זוכרת ששאלתי את עצמי עם זה נעים לה, הפלירטוט הזה עם הרופא, ורציתי להגיד לה שאם זה לא נעים לא שתפסיק עם זה, שתגיד לו, אבל לא הייתי בטוחה אם זה נעים לה או לא ובכל מקרה להגיד משהו היה מעל לכוחותי, אז רק שכבתי שם וחשבתי כמה זה נורא שאני כאן מתה אלפי מיתות והם מדברים על החופשות שלהם. ואז חשבתי שעדיף לי לא להקשיב, עדיף לי להתרכז בנשימות שלי, לברוח למקום בטוח במוח, לספור חתולים. רק שהמוח שלי לא מקונפג ככה, המוח שלי רגיל לנסות לפענח, וזה המאבק, זה מה שקורה לי על הכסא, אני נעה בין רצון להיעלם, להפסיק לראות, לחשוב, להרגיש, לבין רצון לעקוב אחרי מה שקורה, לנסות לפענח מהטון של הרופא מה מצבי, לעקוב, להיות ערנית ואחראית על מה שקורה איתי.

ברלין, 25 שנה לנפילת החומה

ככה זה נראה בלילה, ובפילטר שחור לבן

וזה לא קל. גם כשהבנתי את השפה זה לא היה קל, כי הרצונות המנוגדים, אז השבוע, כשהשיחה הקלה הזאת התנהלה מעלי בגרמנית, זה היה לי גם מוכר וגם אכזר. בשביל לעקוב אחרי שיחה בגרמנית אני נדרשת לריכוז על. אני צריכה להסתכל על השפתיים, לנסות לזהות איפה מתחילה מילה ואיפה נסגרת, לחבר בין דברים, להשלים פערים. אני נדרשת לריכוז. אז יותר קל לי לוותר על הרצון להבין מה הם אומרים כשמה שהם אומרים נאמר בגרמנית. ומצד שני, המוח שלי לא מקונפג ככה. ועוד כשהרופא גרמני.

אני  לא מוכנה להיות מוצאת להורג בגרמנית. אז שכבתי שם ונאבקתי כן להבין מה הם אומרים, על מה הם מדברים, כדי שאת בשורת האיוב, בכל זאת, אבין דקה לפני שהרופא מוסר לי במבטא גרמני כבד. שכבתי שם, מנסה להכיל את האימה, והמוח שלי קפץ בטירוף בין הרצון להבין לרצון להיעלם ובסוף נשארתי עם התהייה הקבועה שלי: להבין, זה עוזר במשהו?  זה יותר טוב לי או יותר רע לי, זה שהם מדברים בשפה שאני בקושי מבינה בזמן שאני נטבחת? אני רוצה להבין או לא? אם הם היו מדברים באנגלית, או אפילו בעברית, זה היה לי פחות נורא? הייתי באמת מבינה משהו או רק חושבת שאני מבינה? אני באמת רוצה לדעת על מה הם מדברים בזמן שהם מחטטים בי, או שעדיף לא, עדיף להניח לזה?

ברלין, 25 שנה לנפילת החומה

Art Installation לציון 25 שנים לנפילת החומה. בלי שפה. בלי מילים. כולם יכלים להבין

25 שנים לנפילת החומה, בלי שפה

בסוף השבוע הזה מציינים בברלין 25 שנים לנפילת החומה. האירוע הגדול הוא Art Installation של אורות מעופפים בתוואי של החומה. 8000 אורות כאלה על הקו שפעם היה החומה. Art installation זמני, רק בסוף השבוע הזה. בדקתי: בחמישי בלילה האורות המעופפים עוד לא היו שם, בשישי בבוקר כן. ככה: בלי מילים. בלי שפה. בלי לבנות מונומנט. בלי נוכחות קבע. ככה: מייצג זמני. ויזואלי. נגיש לכל אחד. מאפשר לכל אחד להיות שותף. להרגיש חלק.

בערב שישי יצאתי לטייל לאורך החומה, לאורך קו האורות, בחלק שקרוב אל ביתי. המידרכות היו עמוסות וצפופות. נדמה לי שהיתה עליצות באוויר.

ברלין, 25 שנה לנפילת החומה

ככה זה נראה בלילה. התמונה קצת משקרת, המדרכות היו מלאות וצפופות

אנקדוטה, עם שפה

בערב של יום חמישי היה אירוע של ישראלים בברלין. הלכתי. האירוע היה במקום שאני לא מכירה. מקום חדש עבורי. קבעתי עם חברה להיפגש שם והגעתי לפניה. היתה לי הכתובת והיא הובילה לחצר פנימית גדולה ובתוך החצר לא היה לי מושג לאן ללכת. היו שם שלטים אבל הם לא התאימו לשם של המקום. הסתובבתי שם, מחפשת, ולא והייתי לבד. באמצע החצר הפנימית עמדו בחור ובחורה שגם הם חיפשו משהו. די מהר התברר שכולנו מחפשים את אותו הדבר. הבחור יזם את השיחה. הבחורה ענתה לו בגרמנית. אני בעברית. הוא המשיך את השיחה איתה בגרמנית. עקבתי מרחוק, כמו לווין. היא חיפשה בסמרט פון, הוא היה נמרץ, נכנס לאיזה בניין, עלה במדרגות, נעלם. עוד בחורה הגיעה. היא ואני דיברנו בעברית. הגיע בחור על אופנים. הוא שעט בתוך החצר, יצא מהצד השני שלה, חיפש. הוא עידכן אותנו בעברית שלא מצא. אני והבחורה השניה נשארנו באמצע, מחכות להכרעה. הגיעה החברה איתה קבעתי. היא מקומית, יודעת שפה, יודעת את העיר. היא הציעה להתקשר אליהם בטלפון. בסוף ראינו מישהו מגיע וחותך ימינה בבטחה וניסינו את זה וזה עבד. הגענו.

סיפורים מקומיים, או, סיפורים שלי על מנהגים מקומיים

הגדר

בימים האחרונים מסתובב חתול בחלק המגודר של החצר הפנימית בבניין שלי. ולא סתם חתול, פאר של חתול, מופת, חתול יפה, שמנמן, שעיר, מטופח, נוצץ. חתול צמרת. והוא מסתובב בתוך החצר, בחלק המגודר של החצר, כאילו הוא מלך, כאילו בשבילו בנו את החצר הזאת, כאילו היא שלו. הוא זז לאט, בטוח בעצמו, אדנותי, מהצד המרוחק של הגדר, הצד שמול הבניין שלי, מתקדם באיטיות אל הצד שלי. אני צופה בו מתקרב אלי ואז נעלם. אין לי מושג לאן הוא ממשיך מכאן. בכל זאת, גדר. ואין לי מושג איך הוא נכנס לגדר, מאיפה הוא הגיע. מישהו מעביר אותו את הגדר? מישהו מוציא אותו מהצד השני? אני לא יודעת. את רגעי הכניסה והיצאה של החתול לא הצלחתי לראות. כמו כל כוכב בסדר גודל שלו, הוא פשוט שם, מופיע, מתהווה. ואני, שכבר קצת עייפה מלנסות להבין למה גדר, למה הגדר הזאת באמצע החצר הפנימית של הבניין שלי, פתאום חשבתי שאולי בשבילו, אולי זה הכל בשבילו, בשביל החתול היפה הזה. זאת סיבה הגיונית לא פחות מסיבות אחרות שבדקתי.

בזמן שעבר מאז הקמת הגדר היא הפכה לחלק מתוכנית האירוח שלי בבית. לכל מי שמגיע אני מציגה את השאלה, למה גדר? למה לדעתך בנו את הגדר הזאת? ואני מקבלת תשובות. מישהו הציע שהגדר נועדה שיקשרו אליה אופנים. הפנתי את תשומת לבו לחניית האופניים המסודרת שממוקמת ליד הגדר. מישהו אחר הציע שזה תכסיס שנועד לחסוך כסף לבעלי הדירות בבניין שלי. הוא טען שבטח היה סיכסוך בין בעלי הדירות בבניינים השונים שמסביב לחצר על השאלה מי משלם כמה על טיפוח החצר, ומכיוון שלא הגיעו להסכמה, ככה אליבא דה ההסבר הזה, החליטו בעלי הדירות בבניין שלי לקחת יוזמה ולגדר את החצר והם יממנו את הטיפוח רק של החלק מהגודר.

חתול בחצר

ההופעה היומית של החתול בחלק המגודר של החצר נמשכת, אולי, דקה, והיא תמיד בבוקר. זה ההסבר שלי לתמונה הלא מוצלחת. אמשיך לנסות

הבעיה עם ההסבר הזה, הלכאורה הגיוני, לכאורה גרמני, זה שאף אחד לא מטפח את החלק המגודר של החצר. כלומר, אף אחד בשכר. מאז הגידור אחד השכנים מהבניין שלי, הרווק המבוגר, לקח על עצמו לטפח את החצר ובערך 3 פעמים בשבוע הוא שולף מכסחת דשא ועובד ומכסח את הדשא בתוך החלק המגודר. רואים עליו שהוא לא מקצועי. הוא לא יודע איך לאסוף את הדשא המכוסח והדשא יוצא מאוד עקום. לא לא, זה חייב להיות הסבר אחר. אפילו שאלתי את בעל הדירה שלי, אבל גם הוא לא ידע, הוא לא הלך לאסיפת דיירים ואין לו מושג למה גדר.

אז ההסבר שלי, שהגדר היא בשביל החתול, יכול להיות תקף. הבעיה עם ההסבר הזה זה שהוא לא מסביר כלום. למה החתול צריך חצר מגודרת? ובכלל, מאיפה הגיע החתול הזה ולאן הוא הולך? הוא חתול בית, רואים עליו, בית צמרת, מה הוא עושה בשאר היום שלו? ואיך בעצם הוא עובר את הגדר, איך הוא נכנס פנימה? חתול חמקמק. חתול מסתורי. גדר לא מובנת. תהיות שלא נגמרות.

סתיו

וחוץ מזה, סתיו

תור

הלכתי לקופת חולים, למשרדים, לקבל שרות אישי. יושבות שם פקידות נפלאות שמותרגלות בלהסביר דברים פשוטים למפגרים שלא מסתדרים עם אין סוף המכתבים שהקופה שולחת. כלומר, לי. הגעתי לבניין ונכנסתי למעלית ויצאתי ממנה בקומה היעודה וראיתי שהכל חסום, פקוק, כבר מהמעלית התחיל התור לפקידה שמחלקת מספרים לשרות לקוחות האנושי. באותו יום היתה שם פקידה אחת, בקבלה, והתור השתכרך. או ככה חשבתי. כשהתקרבתי ראיתי שזה לא באמת תור, היו שם אולי 5 אנשים, זה פשוט שהיתה פקידה אחת וכל פעם היא טיפלה באיש אחד והתור, התור, כדי לאפשר פרטיות לפקידה ולאדם בו היא מטפלת, התור התחיל 4 מטרים מאיפה מהשלוחן של הפקידה, בגלל זה הוא הגיע למעלית. זה לא היה תור ארוך, זה היה תור שומר מרחק, נותן פרטיות. תור  מכבד.

אחרי זה, בדרך הביתה, ראיתי באובאן איך מחליפים כסף במכונת כרטיסים: איש במדים אפורים עם גלילים של כסף בקופסא ומפתח ועוד ציוד פותח את המכונה ועושה בה דברים, ואיש במדים של מכסים כחולים וחולצה לבנה עם קלסר כתיבה ביד מפקח עליו. 2 אנשים על מכונה אחת, ואי אפשר לטעות ביחסים ביניהם. המדים סיפרו הכל.

מחליפים כסף במכונה

מחליפים כסף במכונה

בסופרמרקט

עמדתי בסופרמקרט לפני דוכן הבצלים, בוררת בצלים לקחת איתי. הייתי לא זהירה. כמה בצלים התגלגלו מהדוכן אל הרצפה. הפסקתי הכל והלכתי להרים אותם, כמובן, אבל מישהי הקדימה אותי, היא הגיעה מולי, ראתה בצל על הרצפה, התכופפה לפני והרימה אותו והתרוממה וראתה אותי, שגם אני באותה משימה כמוהה, משימת איסוף הבצלים, והיא היתה בת 80 בערך, כלומר, מבוגרת ממנה בהרבה, וכשהיא ראתה ואני ראיתי שתינו קצת צחקנו אחת אל השניה מהסיטואציה. כלומר, בבחינת הדרת פני זמן אני פישלתי לחלוטין, והיא הדרה את פני ולא ההפך. אבל בחיי, באמת, אני ראיתי עוד לפניה שהיא מבוגרת וניסיתי להגיע ראשונה, ניסיתי, היא פשוט היתה זריזה יותר.

אחרי זה נתקלתי בה שוב בסופר. זה היה כשזיגזגתי אחורה. בסופרמרקט כאן הולכים רק בכיוון אחד: קדימה, קדימה. כולם נעים באותו כיוון, אותו מסלול, מהכניסה דרך הירקות, הגבינות, הדליי והערוצים עצמם, תמיד, כולם באותו כיוון. איך הם עושים את זה? אני אף פעם לא מצליחה. תמיד יש משהו שכחתי. תמיד אני חוזרת אחורה. ולרוב אני היחידה שעושה את זה. בסופרמרקט לא מזגזגים. באים עם תוכנית. אז כשזגזגתי אחורה לדוכן הביצים נתקבלתי בה. היא הגיבה בחום רב, כאילו כבר היינו חברות, הרי היתה לנו הכרות מוקדמת. היא חייכה אלי ופתחה בקיטור ארוך. אני הגבתי בצחוק עז ונמלטתי מהמקום, שזה לא יתפתח. פספסתי את הרגע להגיד לה ich spreche nicht Deutsch. זה היה מאוחר מדי. כבר היינו חברות.

סתיו

סתיו. זה מה שאני מצלמת עכשו

קביעות

הייתי בארוחת ערב אצל זוג חברים. אפילו כתבתי על זה. כמה ימים אחרי הגיעה אימייל ממנה, המארחת. היא כתבה כמה נהנתה מהשיחה שלנו באותו ערב ושהיא צריכה לארגן workshop בעבודה על נושא שנראה לה שאני מבינה בו מאוד והאם אסכים להיפגש אתה שוב, בדחיפות, כדי לעזור לה בהכנות. עניתי ישר והצעתי שני מועדים שונים לפגישה באותו השבוע. היא ענתה גם מהר וכתבה שהמועד הראשון שפנוי לה הוא עוד שבועיים, האם זה מתאים? בטח, כתבתי לה, מתאים. עברו שבועיים, הגיע יום הפגישה. בבוקר היא כתבה שהגיעה באיחור לעבודה, כי היה לה רופא, לכן לא תוכל לצאת לארוך בצהריים והיא עובדת בקרוייצברג, אז אולי אני אגיע אליה? אני רגילה לארוחות צהריים של שעה, התרגלתי, אבל ארוחה של שעה פלוס שעה וחצי נסיעה באמצע היום היה לי יותר מדי. כתבתי לה שלא מתאים ומאז אנחנו בתיאומים, מיילים וסמסים.

חברה שעובדת כאן במכון מחקר סיפרה לי שהיא הציעה שידיד שלה, חוקר גם הוא בתחום שרלוונטי למכון, מגיע לגרמניה מיוזמתו ל – 4 חודשים. היא הציעה לבכירים במכון שלה להזמין אותו לתת הרצאה במכון, משהו קצר, 45 דקות. הבכירים במכון אמרו לה שזה רעיון נהדר, באמת, אבל עוד 4 חודשים? איך אפשר ככה? הם צרכים יותר זמן להתארגן. אולי בשנה הבאה, אמרו לה.

סתיו

עוד סתיו. סתיו סתיו, תחכה לי, ואזחור

וגם, וזה לא קשור, כמו שהבוקר לא קשור ללילה, ב 11 בספטמבר היה יום הולדתו של יוסף חיים ברנר. נזכרתי כי מישהו פרסם פוסט לזיכרו ברשת. אז הנה, גם אני, מאמר שכתבתי עליו לפני שנים.

ברלין, עונות השנה, Time is Wibbly Wobbly

ארבע עונות שנה, טבע וטמפרטורה יש בברלין, ולכל עונה הימים שלה, משך ופרק הזמן שלה, ולכל עונה יש התחלה, אמצע וסוף, וכל עונה תחומה בימים שלה, בהתחלה, אמצע וסוף שלה, אין חפיפה, אין זליגות, אין החלפות. עונות השנה בברלין זה הדבר הכי מסודר שיש בעיר, זה גרמניה האמיתית, כמו שחשבתי שהיא לפני שהגעתי הנה, כמו בסטריוטיפ, שעון שווצרי, גרמניה שמתקתקת את החיים, קיץ, סתיו, חורף, אביב. באמצע אוגוסט נגמר הקיץ. עכשו סתיו.

התפאורה בברלין כל הזמן מתחלפת. התפאורה לא מחכה לאף אחד ורצה קדימה. או שהיא רצה במעגל. כלומר, לרוב הזמן רץ קדימה, באופן רציף, בלתי מתפשר, אבל לפעמים, יש שעות כאלה או אפילו ימים, לפעמים, אני מרגישה כאילו הזמן רץ בעיגול. במעגל. וכל פעם שהזמן חוזר על עצמו נוצרת שכבה בחיים שלי והשכבות נערמות אחת על השניה. כך וכך קייצים. כך וכך חורפים.

גזע עץ

עץ הנצח. לא, שטויות. במבט מקרוב, אבל ממש מקרוב, גם הוא משתנה כל יום, גם הוא אחר כל דקה

אני לפני החורף הרביעי שלי בברלין. איזה חורף זה יהיה? לפני 3 שנים, בספטמבר לפני 3 שנים, ישבתי בבית שלי בשדרות יהודית, הלומה, בדירה שהלכה והתפרקה מתכולתה, ועשיתי צפיית בינג' בדוקטור הו. 5 עונות, או 6, כמה שהיו אז. בחוץ התחילה המחאה החברתית, וזה היה משמח ומרגש, אבל גם לא קשור. אני לא עזבתי לברלין בגלל המחאה החברתית או כשלונה (וזה לא שהאמנתי בה לרגע, אהבתי אותה אבל לא האמנתי בה. אני לא מהמאמינים). כשהמחאה החברתית התחילה אני כבר הייתי עם כרטיס טיסה לצד אחד וחוזה עבודה סגור. המחאה היתה הרקע הטוב, התפאורה היפה, לימים האחרונים שלי בארץ.

השבוע התחילה העונה השמינית של דוקטור הו, עם דוקטור חדש, מקומט יותר, ואחרי שראיתי את הפרק החדש של העונה החדשה, ככה, בלי לשים לב ובלי לתת לעצמי דין וחשבון, חזרתי לפרק הראשון משנת 2005 והתחלתי שוב, פרק אחרי פרק, עונה ראשונה, הדוקטור הטוב. לקח לי זמן עד ששמתי לב: הממ, ספטמבר, מחאה חברתית, דוקטור הו, ברלין. לפעמים הזמן הוא מעגלי. הוא לא, ברור, הוא רק מרגיש לי מעגלי. לפעמים.

כשרק הגעתי לברלין כרטיס לתחבורה הציבורית עלה 2.20 יורו ואני חשבתי שהמקומיים כאלה נימוסיים, בחיי, יושבים באובאן וקוראים ספרים, בכלל לא מסתכלים כל הזמן בסמרטפון, וכשהם יושבים בבתי קפה, לא מוציאים סמרטפון, מדברים. עכשו כרטיס עולה 2.80 ולדעתי כולם, כולם, כולם, תקועים בתוך הסמרטפון שלהם. באובאן, בתחנות, בבתי הקפה, כולם מסתכלים על הסמרטפון שלהם. זאת אני שהשתניתי או העיר?

פעמונים וספסלים

צולם ליד כנסיה שסגורה לרגל שיפוצים. כבר שלוש שנים, מאז שאני כאן, היא סגורה לרגל שיפוצים. אתמול ראיתי שעושים שם חתונה בחוץ, על הדשא, בכניסה אל הכנסייה.

העיר השתנתה. אני השתניתי. האופן בוא אני רואה את דברים השתנה. אי אפשר להיכנס פעמים לאותו הנהר, הנהר משתנה כל הזמן והאדם הנכנס אל הנהר משתנה כל הזמן. אני מסתכלת על העיר ורואה דברים שהשתנו, או שאני רואה דברים אחרת כי אני השתניתי, הראייה שלי השתנתה. כשרק הגעתי חשבתי שאין פרסומות במרחב הציבורי. דיברתי על זה. זה היה בשבילי אות ומופת לעליונותה של ברלין על ת"א. כמה הם מכבדים את המרחב הציבורי. איך לא כולו הופקע לטובת כסף. כמה שקט זה נותן בעין. השבוע הבחנתי שהטראם מבחוץ מכוסה כולו בפרסומת. מתי זה קרה? זאת העיר שהשתנתה או אני?

והעיר, והניקיון שלה, באמת חשבתי פעם שברלין עיר נקייה? היא נראתה לי נקייה? היום אני רואה בה עיר מלוכלת. לא מטונפת, לא זוהמה, זאת לא דלהי, יש מלוכלכות ממנה, אבל נקייה היא לא. לא אחרי שהייתי בקומפנהגן. אמרתי את זה לחבר השבוע. הוא בדיוק חזר מתל אביב. את לא יודעת על מה את מדברת, הוא אמר לי. סעי לתל אביב. לכלוך זה עניין יחסי. גיאוגרפי. תלוי תרבות. ברלין מלוכלכת או נקייה זה בכלל שאלה של מאיפה את באה. מה היה קודם. אני אסע תל אביב, עוד שבועיים וקצת אני נוסעת. איזה תל אביב אמצא הפעם? מי זאת שתגיע אל תל אביב?

שלוש שנים אחרי ברלין היא לא עיר מהחלומות והיא לא הפתרון לכל הבעיות והיא לא העתיד. היא עיר. מקום בו אני גרה. כרגע. נכון לעכשו. ומהמחאה החברתית לא נשאר כלום, וכמות הפניות אלי בשאלות על הגירה ואיך מהגרים לברלין כל הזמן גדלה ועכשו אני לא בצד של החולמים. הייתי בצד הזה, עכשו אני לא, בטח אהייה שם שוב מתישהו, בעתיד איפשהו. העתיד הרי לא מפסיק.

פריחה

סתם טבע באמצע העיר, ליד אתר שיפוצים, כמובן, כי כל העיר אתר שיפוצים. אני אוהבת את הנקודות המוזנחות של העיר

בפרק הפותח של סדרת המופת Deep Space Nine הקפטן החדש, סיסקו, נתקל ביצורים שחיים ב"חור תולעת" (worm hole) וזה מפגש ראשון, לאנושות אתם ולהם אם האנושות. זה לא עובר קל. מסתבר שהיצורים מהחור תולעת חיים בזמן לא לינארי, זמן אחר, פתוח, זמן בו הכל נגיש כל הזמן לכולם, זמן לא לינארי. והם לא מבינים איך הסיסקו חי, הם לא מבינים איך חיים בזמן כן לינארי והם רוצים להבין אז הם שואלים את הסיסקו הרבה שאלות, מה ואיך, וגם הוא שואל ובסוף הם מגלים שגם בזמן שלנו, הזמן האנושי, הלינארי, יש רגעים או מצבים או אנשים שחיים בזמן לא לינארי, שחוזרים כל הזמן לאותה נקודה, לאותו המקום, לאותו השעה. במקרה של סיסקו זה לרגע בו אשתו מתה. בעצם, למרות שלכאורה הוא חי בזמן לינארי שכל הזמן מתקדם, הוא גם נשאר כל הזמן באותו מקום וזמן, באותו פצע.

אפליקציית timehop שולחת לי כל יום ריכוז של כל הפעילות הדיגיטלית שלי באותו היום לפני שנה, שנתיים, שלוש, תלוי בתוחלת החיים הדיגיטליים של המשתמש. אני מקבלת גם 6 שנים אחורה, ככה הרבה היסטוריה דיגיטלית יש לי. לפני שנה בדיוק פרסמתי את הפוסט הזה. לפני שנתיים בדיוק פרסמתי את התמונה זאת (הנעלים של הבוס של ב soundcloud). לפני 4 שנים כתבתי את הטוויט הבא: "נניח יד על המחבלים, אמר הרמטכ"ל. כמו ראשון הבריונים. איזה דיבור, איזו שפה" ולינק לזה. באיזה כיוון נוסע הזמן שלי?

דוקטור הו אומר שהזמן הוא  Wibbly Wobbly Timey Wimey stuff, שזאת דרכו להגיד, אליבא דה הפרשנות שלי, שהזמן זז לכל הכיוונים כל הזמן ורק הוא, הדוקטור הטוב, יכול לחזור לאותו המקום בדיוק יותר מפעם אחת (וגם הדוקטור הטוב הוא לא כל יכול, גם הוא מוגבל לשני ביקורים בלבד באותו הנקודה). אני אין לי טארדיס, לצערי, ואני לא יכלה לנוע ככה בחופשיות בין כל המבוכים. השבוע עץ בחצר שלי התחיל להצהיב. זה אותו העץ שהיה הראשון להצהיב לפני שנה. כתבתי עליו בפוסט, קראתי לו המשכוכית שלי. צילמתי אותו לפני שנה וצילמתי אותו השנה ואם אסתכל על שתי התמונות לא אדע  מה קרה מתי, ואם זאת, זה לא אותו העץ, למרות שזה כן אותו העץ. הזמן הוא לא מעגלי. הסתיו בפתח. אין מחאה חברתית. אני בברלין. רק השידורים החוזרים נשארים חוזרים לעד.

כנסיית ציון

כנסיית ציון באור מוצלח במיוחד. גם היא אחרת כל הזמן, תלוי מתי מסתכלים עליה, תלוי מי מסתכל עליה.

גני סנסוסי, אוקטובר הטוב, דאעש זה כאן

קצת אחרי אמצע אוגוסט והקיץ נגמר, הימים מתקצרים, המלחמה מתארכת, ואצלי בראש תופים ורעמים, הספירה לאחור החלה, עוד פחות מחודש אני בישראל, ואז, ברצף: החגים < יום הולדת שלי < שלוש שנים לברלין. "מכיוון ההר הכל רגיל, אוקטובר הטוב עומד להתחיל" (עמיר לב, אוקטובר). ככה אני מרגישה, כמו בשורה הזאת, שהיא שורה נפלאה בעיני, מצד אחד הכל טוב בה, או לכל הפחות רגיל, סתמי, אין בה ביקורת ואין בה תלונה, ואם זאת, היא כולה נוגות ויגעות ולאות. שורה עצובה ומפוחדת. אוקטובר הטוב עומד להתחיל, עלאק.

השבוע נפגשתי עם חברה שחיה על הקו ישראל-ברלין. היא שכרה דירה בפוטסדאם ונסעתי לבקר אותה. היתה לנו פגישה טובה. הצלחנו. חמקנו מהוויכוח. לא דיברנו על זה. אני לא מקלה בכך ראש, זה לא טריוויאלי בעיני, להצליח להעביר שיחה עם מישהו מישראל בלי להתסבך, זה לא קורה לי הרבה בימים אלו, להפך. הרבה שיחות עם ישראלים נגמרות בפיכס. אני נזהרת. מנסה להתחמק מהנושא, לא לעלות אותו בכלל, רק במקרים בהם אני בטוחה מה הדעה שמולי.

פעם קודמת שנפגשנו, היא ואני, בבית שלי בברלין, בשלב כלשהו עמדנו וצעקנו אחת על השניה ואני מצאתי את עצמי מתחננת שלא תספר לי מה דעתה, אני לא רוצה לדעת (ושתינו שמאליות, ברור). כל כך הרבה דעות יש ואני לא יודעת לנהל וויכוחים פוליטים, אני מאבדת את העשתונות, אני מתלהטת. אני חושבת שהוויכוח, עצם המעשה של השמעת דעות והחלפת דעות, גורם לי להקצין. ולא רק לי. יש משהו בדינאמקיה של וויכוח שמעודד כל משתתף להפגין את האינוודיאוליות שלו, האחרות, במקום לחפש את המשותף בעת וויכוח דבקים בהבדלים, באי הסכמות, כל צד תובע את הדקויות שלו, כל פסיק מקבל ממדים של מפלצת.

בתים

בתי העיר, שפויות

פעם שמעתי מורה רוחני – אולי ג'ק קורנפילד, אולי מורה רוחני יהודי מזוקן מניו יורק שלדעתי שמו הפרטי היה לי ואת שם המשפחה שלו שכחתי לצערי  – שהשווה החלפת דעות להחלפת זבל. בשביל מה אתם מעבירים את הדברים האלה אחד לשני? שאל. אני לא רוצה להחליף מהלומות. לא רוצה להחליף דעות. ולרוב אני לא מצליחה להתחמק. הפעם הצליח לנו יותר, אולי כי שתינו הגענו יותר מודעות והרבה יותר מפחדות. אין כוח להתווכח, המצב חרא מספיק. על גדות הנהר בפוטסדאם, עם כוס קפה וג'וניט ביד, הסכמנו על הבסיסי: היאוש גדול, פתרון איין, אולי רק התבוללות, ובמילא דאעש יקברו את כולנו.

ואז יצאנו לשוטט בגני סנסוסי, בין המזרקות והארמונות, הכיכרות והפסלים המולבנים והטרסות הגזוזות ובדרך דיברנו קצת על פרידריך והערצת יוון שלו ומתישהו נקלענו לכיכר קטנה, בתוך הפארק, כולה מוקפת פסלים והסתכלנו על הפסלים והסתכלנו אחת על השנייה בבעתה. דעאש, היא אמרה, זה ממש דאעש, ואני הסכמתי אתה. איך לא שמנו לב לזה קודם?

פסל בגני סנסוסי, פוטסדאם

דאעש, היא אמרה, לגמרי דאעש. להלן: כיכר דעאש, גני סנסוסי

אחרי הגנים והנהרות והארמונות הלכנו לאכול. אני הזמנתי יין לבן והיא אדום והרמנו כוסית ואמרנו מילים של נעים, כמה נעים לנו, ואז היא הוסיפה, וכמה זה לא נעים בעצם, נכון, שכל כך נעים לנו? רגשות האשם האלה, על כל רגע נעים, לצד כל רגע טוב. ניסינו לא להרגיש אותם, את רגשות האשם. אמרנו שאולי אם כל בני האדם היו חושבים רק על זה שיהיה להם נעים, אולי אז לא היו מלחמות. אמרנו לחיים והשקנו כוסות.

ודקה אחרי כן, אני כבר לא זוכרת איך, עלו המילים מוחמד דף, התנקשויות, גנץ ואשתו, ועוד רגע אנחנו צועקות אחת על השניה במרפסת של מסעדה בפוטסדאם. הפסקנו. בדקה התשעים, הצלחנו להפסיק. חזרנו לדבר עלינו ועל החיים שלנו ועל דברים שקרו לנו. שבוע הבא היא טסה לישראל. אני עוד שלושה שבועות. לשתינו חששות. אני מתגעגעת לחברות שלי ומרגישה שפישלתי ויש לי הרבה מה להשלים, הרבה על מה לכפר. לחברה אהובה בארץ נפטר האבא. לחברה אחרת הכלב האהוב חולה וחברה שלישית עברה ניתוח לא נעים. דברים קורים גם כשיש מלחמה. גם כשאני רחוקה. לפעמים אני לא יודעת איפה החיים שלי מתנהלים כרגע.

שמים

גם זה צולם בגני סנסוסי. אם כי, שמים, הם בכל מקום