נאצי באובאן

ביום ראשון שעבר קבעתי עם חברה שיטוט של אחר הצהריים לאורך התעלה בקרויצברג. אני גרה במזרח העיר, היא במערב. התחנה של U8 על Schönleinstraße היא נקודת מפגש קבועה עבורנו.

קבענו בשלוש. יצאתי את הבית שלי ב – 1430 והלכתי לתחנה של U8 ב – Bernauer Straße ושם עליתי על האובאן.

יום ראשון, האובאן לא מלא ולא ריק.

"כולם כאן כל כך מכוערים", עברה בי מחשבה.

"עזבי אותך לירז", עברי בי עוד מחשבה, המחשבה שאחרי הקודמת, "הם רק נראים לך מכוערים כי את מדוכאת".

"יום ראשון", צירצר המוח שלי, "נסיעה קצרה".

באלכסנדרפלאץ נכנס אל הקרון בו ישבתי גבר גבוה עם שער ארוך וקעקועים על הפנים. על הפנים שלו היה קעקוע של גולגולת. עצמות הלחי, מבנה הלסת, הסנטר, הכל היה מקועקע לו על הפנים. כאילו הפנים שלו היו שיקוף רנטגן. הפנים היה על החוץ. הוא הזכיר לי את הזומבים ב"מתים המהלכים". הוא נעמד בקצה של התא, בחלל שמול הדלת.

נסענו. עברנו את התחנות של יאנוביץ והנריך-היינה ומתי שהוא בין הנרייך-היינה ומוריץ פלאץ שמתי לב למשהו, מין מלמול שהגיע מקצה הקרון. הסתכלתי לשם וראיתי שהבחור המקוקע מדבר. הקול שלו התגבר. הוא הסתכל, ככה היה נראה לי, על הפרנסטר – המסך – שתלוי מהתקרה של האובאן. אני ישבתי ליד הקצה של אחד משני ספסלים הארוכים בקרון. התרוממתי קצת כדי שאוכל לראות על מה הוא מסתכל. על המסך היתה תמונה של ג'יימס בולדין ולצידה כיתוב בו זיהיתי את המילה Negro. צנחתי חזרה למושב. חשבתי שאני מבינה מה קורה. חשבתי שאני לא רוצה להבין מה קורה. חשבתי שאולי אני לא מבינה, אולי אני טועה. אולי זה לא מה שאני חושבת. הקול שלו התגבר. כל הזמן הקול שלו התגבר. הסתכלתי מסביבי והיה נראה לי שאני לא היחידה שזזה על הכסא באי נוחות. שמרגישה מבוכה. שתוהה מה בדיוק קורה. ואז הבחורה שישבה לצידי, הבחורה שישבה בקצה הקרוב אליו של הספסל, אמרה לו להפסיק לדבר ככה. היא דיברה ישירות אליו. היא הסתכלה עליו ודיברה אליו ואני הסתכלתי עליה ועל הבחור המקוקע ושוב עליה ושוב על הבחור המקוקע וראיתי שהוא הפסיק להסתכל על הטלוויזה ועבר להסתכל ישירות עליה. היא אמרה לו שוב, תפסיק לדבר ככה במקום ציבורי. הוא עשה צעד לכיוון שלה וענה לה משהו שלא הבנתי. הגוף שלי התרומם קצת וחזר למושב. הבחור הצעיר שישב בצד השני שלי התרומם ונעמד לידי וליד הבחורה, מול המקוקע. המקוקע התקרב אלינו. הבחורה לצידי התרוממה ונעמדה מולו. הוא אמר לה דברים והיא ענתה לו. היא לא צעקה. היא דיברה יפה וברור ואני הבנתי הרבה ממה שאמרה אבל לא את הכל.

האובאן עמד בתחנה של מוריץ פלאץ והדלתות היו פתוחות והבחורה אמרה לו לרדת מהרכבת או שהיא תתקשר לדווח עליו. היא עשתה לו סימנים בידיים, סימנים של "רד" ושל "לך מפה" וסימנה על הדלת וסימנה על הטלפון חרום שליד הדלת. המקוקע חצה את הקרון בכיוון שלה שהיה גם הכיוון שלי והכיוון של הדלת אבל הוא לא ירד, הוא נעצר ליד הלדת והסתובב אליה ודיבר, הוא כל הזמן דיבר, ובשלב הזה אני התרוממתי ונעמדתי בינה לבין הבחור הצעיר שכבר עמד והמקוקע דיבר ודיבר והדלתות של הרכבת נסגרו והרכבת נסעה.

בחור מבוגר שיש על הספסל מולנו התרומם ועקף אותנו ונעמד קרוב ומול המקוקע. הוא היה נמוך ממנו בהרבה, בעל מראה אסייתי וקוקו קטן. הוא אמר למקוקע שהוא גזעני ומגעיל ושישתוק והמקוקע אמר לו שישתוק הוא כי הוא לא גרמני והוא ענה לו שהוא כן גרמני, שהוא נולד בגרמניה, שלא יגיד לו שהוא לא גרמני והמקוקע צעק עליו משהו שלא הבנתי ועשה צעד לכיוון שלו וככה סגר את כל המרחב שהיה ביניהם ואני והבחורה והבחור הצעיר שלחנו ידיים קדימה בניסיון להפריד ביניהם ובחור אחר תפס את המבוגר מאחורה וניסה להרחיק אותו והבחורה לצידי צעקה על המקוקע שהוא נאצי, והוא צעק בחזרה נאצי, נצאי, מה זה נאצי, הוא דיבר ודיבר, ואני הרבה מזה לא הבנתי וחלק כן הבנתי, למשל את המילה Jüdische שחזרה כמה פעמים זיהיתי בלי בעיה וגם את המילה ישראל וגם, דו מאגסט Jüdische, את כל זה כן הבנתי, והיא אמרה לו שוב ושוב שהוא נאצי והוא צעק שוב מה זה נאצי? מה זה נאצי? והיא אמרה לו שנאצי זה מישהו שחושב שהוא יותר מאחרים ושהוא מלא בשנאה, hasse, היא חזרה על המילה הזאת כמה פעמים, וגם, במקביל, חילקה הוראות לאחרים בתא, שיפעילו את האזעקת חירום, יתקשרו לדווח, ובשלב הזה היו כמה מאיתנו שעמדנו מסביב למקוקע בחצי מעגל שהלך ודחק אותו אל הדלת ומלמול של נאציס ראוס מילא את הקרון וגם אני, גם השפתיים שלי לחשו "ראוס, ראוס", והרכבת נעצרה בקוטבסור והדלתות נפתחו ובחור גבוה מאוד שעד אז ישב בקצה הספסל התרומם פתאום והוריד את האוזניות שלו ושאג "פאשיסמוס ראוס" וכולנו ביחד דחפנו את המקוקע החוצה, דרך הדלת, אל מחוץ לקרון, רק שילך כבר.

כשעמדנו בתחנה, אחרי שהמקוקע נהדף החוצה, הדלת של הקרון לפנינו נפתחה ומישהו במדים רשמיים הציץ דרך הדלת ושאל אותנו מה קורה והבחורה הצביעה על המקוקע שעמד על הרציף והצביעה על המצלמות בתוך הקרון ואמרה לו שיעצרו את האיש, שהכל מתועד, שחייבים לעצור אותו, והיו עוד דיבורים שלא את כולם הבנתי, אבל הדלתות של הרכבת נסגרו והרכבת חזרה לנסוע וכולנו חזרנו לשבת ובתחנה הבאה, שהיתה שונליין, אני התרוממתי שוב וירדתי מהרכבת ובדרך החוצה החלפתי רבע חיוך עם הבחורה שישבה לידי וחצי חיוך עם הגבר המבוגר שלא חזר לשבת אלה עמד ליד הדלת, וירדתי מהרכבת ועליתי במדרגות של התחנה ויצאתי אל הרחוב והחברה שלי עוד לא היתה שם, הגעתי מוקדם בכמה דקות, אז הלכתי לאורך הרחוב ובחזרה, להעביר את הזמן עד שהיא תגיע, וידעתי שאני הולכת, שאני על הרגליים, אבל הרגשתי את עצמי כאילו אני זוחלת על המדרכות של קוטבוסרשטרסה, בגובה אחד עם השטן והקיא, ולא מצליחה להתרומם, לא מצליחה להרים את הראש, לא מצליחה לנשום.

למה למה למה שנאה כל כך יותר מכשפת מאהבה?

ג'יימס בולדין (הגדול) נפטר לפני למעלה משלושים שנה. ביום אחר, במצב רוח אחר, אולי הייתי מרגישה אופטימיות אחרי התקרית הזאת. באותו היום ובאותה השעה לא הרגשתי שום דבר כזה. אילו הייתי יכלה לחזור אל האירוע הזה צלולה יותר, הייתי צועקת "נאציס ראוס" במקום ללחוש את זה כמו תפילה, והייתי מתעכבת להגיד תודה לבחורה הצעירה שדיברה, תודה תודה תודה, וגם לבחור הצעיר שנעמד, וגם לאיש המבוגר שצעד קדימה, וגם לאיש הגובה שצעק פאשיסמוס החוצה, פאשיסמוס החוצה.

****

ובימה אופטימית יותר, כי אין מה להישאר בתוך הקקה.

****

IMG_20190209_105729.jpg

משהו אחר לגמרי מתחת לתמונה

מצאתי סטודיו, סגרתי תאריכים, והקורס הראשון שאלמד: "Mbsr – minfulness based stress reduction" יפתח באמצע אוקטובר 2019.

הקורס ימשך על פני 10 שבועות, ויכלול 8 פגישות של 3 שעות במוצאי שבת ויום אחד של תירגול ביום ראשון.

מיינדפולנס – "מודעות קשובה", או "קשיבות" בתירגום לעברית – היא סוג של תשומת לב שאפשר לפתח על ידי אימון ותירגול. זו מודעות לא שיפוטית, שמופנית באופן עקבי למה שקורה כאן ועכשיו. בקורס נלמד, נכיר ונתרגל טכניקות מיקוד והתבוננות המסייעים בהרגעת הגוף, השקטת התודעה, חיזוק היציבות הנפשית ושיפור ההתמודדות עם מה שהחיים מביאים.

MBSR – אימון מוחי במיינפולנס בגישת

מיינדפולנס בגישת MBSR הנלמדת בקורס הינו תרגול מנטאלי הניצב בחזית המחקר המדעי בשנים האחרונות נבדק קלינית בלמעלה מ-4000 מחקרים ונמצא מועיל במגוון רחב של התמודדויות פיסיות ופסיכולוגיות. תכלס בקורס נלמד את הגישות הכי מבוססות מחקר הקיימות היום בשוק לתירגול ושילוב מיינדפולנס בחיינו החילונים, ביומיום שלנו.

הקורס בנוי על פי מודל תכנית ה – MBSR – הפחתת מתחים באמצעות מיינדפולנס (Mindfulness Bases Stress Reduction), שפותח בארה"ב בסוף שנות ה 70 על ידי פרופ' ג'ון קבט-זין. זהו מודל שנחקר מדעית בארה"ב ובאנגליה ונמצא כעוזר להתמודדות עם מתח, חרדה, כאב כרוני ודכאון.

בקורס בין השאר נלמד ונתרגל:

  • מהו מיינדפולנס ואיך תגובה מבוססת הקשבה יכולה להיות יעילה ומיטיבה יותר.
  • דרכים להתמודד עם כאב, רגשות לא נעימים, מחשבות טורדניות, תסכול, שחיקה, ועוד.
  • כיצד משלבים מיינדפולנס בפעילויות שבשגרה, בזמן משבר, בשחיקה.
  • כיצד להתאמן במדיטציית מיינדפולנס ביומיום.

כל מפגש יכלול תירגול מונחה (בישיבה, הליכה, שכיבה ותנועה), הרצאה קצרה ושיחה.

הקורס הוא דרך מצויינת למודט המתחיל, או למסתקרן, למי שרוצה לבדוק, מה זה לכל השדים מיינפולנס ומה לי ולזה והאם זה יכול לעזור לי.

אם במקרה זה איכשהו טיפה מעניין אותכם, צרו קשר, ונדברה.

IMG_20190224_160647.jpg

שיטוט לאורך התעלה בקרויצ. אחרי האובאן

כל המתיקות הזאת. על פריחת הזוטות החמודות בגרמניה, 1933

כשארזתי את החיים בארץ לקראת המעבר לברלין נדרשתי לשאלת הספרים. בגלל בעיית המשקל, כלומר בעיית ה-יש-יותר-מדי-דברים-להעביר-ופחות-מדי-משקל-מותר, שאלת הספרים נהייתה קריטית. איזה ספרים להביא איתי? ביחסי עם ספרים אני תמיד בצד המופסד: הם כה רבים, אני רק אחת. בעיית המשקל היא מטאפורה מרושעת לבדידותו של הקורא.

השקעתי הרבה זמן ומחשבה באקציה הפרטית שלי עד שקיבלתי החלטה: אקח איתי עד 4 ספרים ורק ספרי שואה שעדיין לא קראתי. תחת ההגדרה של ספרי שואה אני מכניסה את הספרות ההיסטורית והבדיונית שעוסקת ביחסי יהודים גרמנים עם עדיפות קלה לשנות השואה.

עברתי כמה סבבים ביחסי לספרות שואה. בשנות הנעורים היתה לי תקופה של סופרים גרמנים כמו מאן, לנץ, גראס, רמארק, וגם צוויג (אוסטרי אמנם) ועוד. באוניברסיטה היתה לי תקופה ארוכה וקשה של ספרי שואה מכל וכל, כל מה שתורגם. ומתישהו זה דעך. או שהספקתי להתעניין בנושא, או שתחומי העניין של התרחבו, לא יודעת בדיוק, אבל זה דעך. לברלין הבאתי איתי ספרים טובים, מומלצים, שעוסקים בנושא, מהשנים האחרונות שעדיין לא קראתי. לתוך ההגדרה הזאת ולתוך המזוודה שלי נכנסו: "יומנים" של קלמפרר, "רקוויאם גרמני"של עמוס אילון וחוברת "המעורר" 3 שמוקדשת לפאול צלאן.

זריחה, אלכסנדרפלאץ

זאת לא שקיעה, זאת זריחה. 0900 בבוקר בערך. זריחה חורפית של חודש דצמבר בו החורף לא מגיע, החורף לא בא! (טפו טפו טפו)

מאז הם שוכבים לצד המיטה. למרות שהרעיון לקרוא אותם דווקא פה עדיין נראה לי רעיון מעולה ונכון, טרם הספיקותי. אני יכלה לספר מלא הסברים לזה, ומעדיפה שלא. בנוגע לקריאה מותר לי להיות לא הגיונית ולא לפעול לפי תוכנית ואפילו להיות קפריזית. זה רעיון מעולה, הספרים ישנם, מתישהו. והנה, איכשהו, לתוך התסבוכת הזאת, הסתנן הספר "סיפור של גרמני 1914 – 1933" של סבסטיאן הפנר, ספר שלא הכרתי והגיע אלי דרך המלצה של חבר. המלצה פלוס להניח את הספר הפיזי ביד.

הספר מתחיל ב 1914 ומגיע עד סופה של 1933 אז עזב הפנר את גרמניה. הוא נכתב ב 1939 ופורסם בתחילת התשעים, אחרי מותו של המחבר. בספר הפנר מתאר חייו, חיים של נער ברלינאי בורגני בשנים ההם, והוא מתרחש לגמרי לגמרי ברחובות ובכיכרות בהן אני חיה. זה מייצר אינטימיות מסויימת עם הטקסט, להכיר בדיוק, לא רק בדימיון, את המקומות בהם הוא מתרחש.

בהתחלה, בשנים של מלחמת העולם הראשונה, הרגשתי שאננה ומוגנת. הקריאה היתה פשוטה ומעניינת  ומדי פעם צהלתי למקרא שם של מקום שאני מכירה. קצת כמו תיירת נרגשת, הייתי כאן! הייתי כאן! אמרתי לעצמי. אבל לקרוא על השנים ההן זה תמיד קצת כמו להיכנס עמוק לתוך חור שחור. כמה שהתקדמתי בספר, והספר התקדם בשנים, נהייה לי יותר קשה. לא רציתי להגיע לשם. לרגעים אפילו שקלתי לעזוב אותו באמצע. למי יש כוח, כל הכובד הזה, זה כל כך מדכא. הנה 1933 מגיעה. הנה הס"ס נכנסים לבית המשפט ופוקדים על כל היהודים לצאת. הנה כולם עולים על מדים חומים עם סרט זרוע. למי יש כוח, אני הרי יודעת איך זה יסתיים.

אלכסנדרפלאץ

טוב, אז יש מוטיב חוזר. אכן. ותודה לאינסטאגראם והפילטרים השונים

לא עזבתי, לפחות לא פיזית, המשכתי לקרוא. ומתישהו באותה שנה ארורה, 1933, סבא וסבתא שלי עדיין כאן, בברלין, במיטטא, ברחובות בהן אני חיה, הפסקתי לחשוב על הכאן ועברתי לחשוב על ישראל. על השם שהוא גם, עבורי, אצלנו, עלינו. מתי הפכה ספרות שואה לספרות אקטואליה עבורי? אני לא זוכרת. וזה לא שספרות אקטואליה אני קוראת, ממש לא.

אני חושבת שהספר הפוליטי האחרון שקראתי היה "הזמן הצהוב" של גרוסמן. אני שמחה שמוצאים ספרים שעוסקים במצב ולא מסוגלת לקרוא אותם. היאוש גדול מדי. ספרות עבורי זה גם בריחה, גם אסקפיזים, ואלוהים, אני מעריכה מאוד את עמירה הס אבל לא מסוגלת, לא מסוגלת לקרוא את "לשתות מהים של עזה". נדמה לי שאני מודעת למצב, נדמה לי שאני יודעת מה קורה, ואני מעדיפה לצרוך את המצב דרך הפריזמה המפגינה. לפחות עושים משהו, עומדים, צועקים, נושאים שלטים, כאלה, לא לבד עם הספר והבושה.

את הספר של הפנר קראתי כספר שמתאר מה קרה שם, כלומר כאן, ואז, עד פרק 29. בפרק הזה, שנת 1933, הפנר כותב על הפיתוי הגדול להתנתק מהמצב. ואז המחשבה שלי עברה פנימה, לשם, כלומר ישראל, ולעכשו. אקטואליה. הרי גם הגירה היא צורה של התנתקות.

אלכסנדרפלאץ

אה, לא שוב! לא שוב! לא שוב! כן שוב. באחד הפעלולים המשעשעים של הגורל התמונה הזאת זכתה להפוך וויראלית בטוויטר

הפנר מנסה להסביר איך, בשנת 1933, במהלך כמה חודשים, הפכו חלקים גדולים מן הציבור הגרמני לנאצים, ומה עשו האחרים. איך התרחשה התבוסה האנושית הזאת, שאיפשרה את מה שבא אחר כך. הוא כותב: "רבים מן החיים שם היום מצויים במצב נפשי שכל מתבונן שפוי היה מכנה מחלת נפש, או לפחות מקרה של היסטריה קשה". הוא מדבר על ההפתעה שבהשתלטות הנאצים על המרחב הציבורי ועל הטוטאליות שלה. "בו בזמן נדרשנו לא רק להיכנע" הוא כותב "אלא לעקור ממש. עסקה קטנה עם השטן – ושוב לא השתייכת עוד לכלואים ולנדרפים, אלא למנצחים ולרודפים". החזקים תמיד גדלים, תמיד צוברים עוד כוח. הימין רק גדל, כל השנים הימין רק גדל. למה זה?

בפני מי שסירב לערוק נמצאו כמה אופציות, או פיתויים בלשונו של הפנר. למשל הפיתוי לבחור ב"יאוש גמור וללא מוצא". הדרך להתמודד עם זה, הוא כותב, הדרך שבחרו רבים מהמבוגרים בגרמניה, למשל, היא בריחה לעולם האשליות, ו"בראש ובראשונה אל אשליית עליונתם". הסנובים, אני חושבת, אלו הסנובים שקוראים עיתונות זרה, תומכים בחרם ומחכים לכישלון הגדול. "את כניעתם ואת חוסר האונים המוחלט שלהם הסוו אפילו מעצמם, כדי שיוכלו לשמר את מעמדם כצופים מלמעלה ומהצד…".

פיתוי אחר הוא להתמלא מרירות ושנאה. "…להרים ידיים אחת ולתמיד ולשלוח לעזאזל את העולם כולו מתוך אדישות סבילה הגובלת בהתרפסות, לבצע התאבדות מוסרית מתוך כעס והתרסה". המחלה של השמאל, שנאה עצמית, מחלה אוטואימונית. "למרבה הצער" כותב הפנר "אלו האנשים שהיוו את עיקר האופוזיציה הגלויה בגרמניה, ולכן אין פלא שהיתה זו אופוזיציה חסרת מטרה, ללא כל שיטות פעולה, ללא תוכנית וללא מבט ברור לעתיד"

ברווזים

יש ברווזים באגם. תמונה מטיול שבת. חמידות ומתיקות ופוצי מוצי ומהמם, מקסים, מרגש

ויש את הדרך השלישית, הדרך בה הוא ולטענתו רוב הגרמנים בחרו. הפיתוי להישאר טהור ונקי. "לא רק להימנע מכל שיתוף פעולה, אלה גם להישמר מן ההרס שמביא עמו הכאב ומן החורבן שמביאה עמה השנאה". ועוד: "בניגוד לשתי צורות ההתנתקות האחרות מצאה לה דרך זו בהמשך סוג של ביטוי פומבי…בין השנים 1934 – 1938 התפרסמו בגרמניה כל כך הרבה זכרונות ילדות, רומנים משפחתיים, אלבומי נוף, שירת טבע וזוטות חמודות מכל המינים…"

הו יא, זוטות חמודות. הטרנד של ימינו. אנחנו חיים בעידן של זוטות חמודות. חתולים ואוכל, שקיעות צבעוניות ושימוש חסר בקרה במילים כמו חמידות, מתיקות, יקרה, מהמם, אהובה, אהבה על כל נגזרותיה, ועוד חתולים, שקיעות, אוכל. אולי כל המאמי והמהממת הזה של פייסבוק ושאר רשתות חברתיות זה הדרך שלנו לא לראות? ולא רק שלנו הישראלי, שלנו המערבי, מסתכלים על חתולים כדי לא להסתכל על עצמנו, עולמנו, ערכינו, שקיעתנו. כמה קל לאהוב חתולים, כמה קשה לאהוב בני אדם.

בסוף כל משפט של יאוש יושבת אופציית ההגירה. טרפת האזרחות הכפולה. כולם כולם רוצים דרכון זר, שיהיה, על כל צרה. "כן, בגרמניה של אז תלינו איזה תקווה מעורפלת בהגירה…מאחר שקשה לאדם לחיות ללא תקווה, נותר רק לקוות למשהו מבחוץ".

שקיעות

שקיעות נוגות. בברלין ימים של אור יפהפה. שנת 1933 היתה מצויינת ליין המקומי, כותב הפנר, שנים אחר כך עוד התגעגעו אליה

אני לא חשבתי על המעבר שלי לברלין כעל הגירה, ולא שהמצב הביא אותי לרצות לעזוב. חשבתי על תקופה, מעבר, ניסיון, הרפתקאה. אם זאת, לנוכח שהותי המתמשכת כאן והמחיר שהיא גובה והשינויים שאני עושה בחיי כדי לאפשר אותה, אולי שגיתי, אולי אני לא כנה? אולי זאת כן הגירה? מתי יודעים? ולמה לעזוב? אני עדיין חושבת שאני, ורובנו, לא עזבנו בגלל המצב. מהגרים מסיבות הרבה יותר אישיות, יחסים בין אנשים, משפחה, כאלה. אבל אולי אני טועה?

פגשתי כאן מספיק אנשים שטוענים שעזבו את ישראל בגלל המצב. גם יאיר לפיד, בעצם, זה היה הנרטיב של הדברים שלו, המצב קשה, אז אתם בורחים, ידה ידה. אולי זה לא, כמו שחשבתי, מין תירוץ עלוב כזה של השמאל הרפוי, אני לא יכול לסבול את הכיבוש והבושה אז עזבתי, אולי זה כן אמיתי? הפנר מציע את האופציה שזה אמיתי.

ולמה אני קוראת את הספר הזה כאן וחושבת על ישראל? אולי גם זה גם סוג של בריחה, הדחקה, כי שם לא הייתי מסוגלת לקרוא על המצב וכאן אני קוראת על המצב בגרמניה בשנות השלושים וחושבת על שם כי אני מפחדת להסתכל כל כאן? מה אני מדחיקה ועל מה אני לא מסוגלת להסתבכל? הדחקה על הדחקה, אללי, איזה ברוך!

אנקדוטות:

  • קראתי את הספר בכל מיני מקומות בחוץ, בתי קפה, אובאן, וכל פעם שהוצאתי אותו הרגשתי אי נוחות. פחדתי שיזהו את הספר, אולי לפי התמונה בכריכה של הפנר הצעיר, יזהו וידעו שאני קוראת ספר נגדם. ספר שמבקר אותם. אבל למה זאת אני שמרגישה אי נוחות?
  • פעם אחת קראתי את הספר באובאן. לידי התיישב ילד מקומי, בהיר שער ועינים ופנים, עם אוזניות עליו, מקשיב למוסיקה. הוא ראה את הספר שלי ולא הפסיק להסתכל, כל פעם העינים שלו חזרו לספר. קיוויתי שהוא ישאל אותי, שיהיה סקרן מספיק כדי לשאול אותי. הוא לא היה, ואני לא הייתי נדיבה מספיק כדי להגיד לו: זאת עברית. למה לא אמרתי? למה התעקשתי שהוא ישאל?
  • בשנת 1933 היו להפנר יחסים רומנטים עם צ'ארלי, בחורה יהודיה. הוא מתאר אפיזודות משעשעות כגון שניהם יושבים בגרונוולאד, מתמזמזים, ומדי פעם קבוצת ילדים עוברת לידם וצועקת "מוות ליהודים" וכאלה. וכל פעם שהוא כותב על צ'ארלי, כל פעם, הוא מכנה אותה "ידידתי הקטנה צ'ארלי". הקטנה. כל פעם.

שקיעה

שקיעות, נו פילטר

"נאציזס ראוס!"

הפגנה

בשבת שעברה הייתי בהפגנה נגד נגד ניאונאצים בברלין. הפגנה ראשונה שלי כאן, ובכלל, הפגנה ראשונה שלי מזה שנה וקצת, כלומר, מאז שעזבתי את ארץ הקודש, בה הפגנות שבת של השמאל הנוגה היא חלק מאורח החיים שלי. אל ההפגנה כאן הגעתי כי חברה בעלת מודעות פוליטית שכבר נמצאת כאן 5 שנים ויודעת את השפה סיפרה לי שזה קורה.

כי חלק מהעניין של להיות מעורב פוליטית, ללכת להפגנות, מחאות, לחתום על עצומות, כאלה, זה לדעת שזה קורה, כלומר, להיות באיזהשהו סוג של מגע עם המציאות מסביב. לפחות זאת נקודת ההתחלה, לרצות לדעת מה קורה מסביב ולהיות מסוגל לדעת. אני אולי רוצה לדעת מה קורה מסביבי, אולי, כי בעצם רוב הזמן אני יותר עסוקה בי מאשר בסביבה שלי, ובכל מקרה, אין לי שפה. זה כמו לנסות להיכנס לבית בלי מפתח. אני לא יודעת לקרוא.

כבר בתחנת רכבת היתה פרושה משטרה, כוחות מיוחדים וכו', בכמויות

כוחות מיוחדים בתחנה. ההפגנה היתה למעלה. אני משום מה נתקפתי פרנויה ולא העזתי לצלם שם כמו שצריך. המדים שלהם מאוד הרשימה אותי. שימו לב למוטת הכתפיים: משהו עצום ממדים. את כל שכבות החימום הם לובשים מתחת לחולצה הצבאית. מנופחים משהו

השמאל הנוגה

הגעתי לברלין, גרמניה, בלי לדעת כמעט כלום על הפוליטיקה העכשווית בברלין, גרמניה. מכירה מרקל, אין לי מושג מה המפלגה שלה. זהו בערך. בהתחלה זאת היתה הקלה גדולה. שקט ירד עלי. בשבילי חלק מהעניין של לא להיות בישראל זה לא לחיות יותר, לא לחוות יותר, את הסיכסוך. או בשמו האמיתי: הכיבוש.

הכיבוש: הבושה הגדולה, הנוראה, הצורבת, המכתימה.

בישראל, כבר הרבה שנים, אני עושה מאמץ מודע לא להיכנס לשיחות פוליטיות. אני לא מסוגלת לנהל שיחות כאלה בלי לאבד את העשתונות. אני לא מסוגלת לשמוע את הצידוקים והתירוצים והנימוקים הביטחוניסטים. אני לא יכלה לסבול שאנשים מבטאים דעות כאלה. העור שורף לי. אני מפחדת, ממש כך, מפחדת, לשמוע את הדעות על בין שיחי, כי אלוהים יודע אם אוכל להמשיך לדבר איתו אחרי כן. ואני אשאר עם הרגשת הבדידות החונקת, תחושת התבוסה, הייאוש הנורא.

אני לא פתוחה פוליטית. אני לא זורמת. אני חושבת שאין נורא מהכיבוש ואין תקומה ממנו ולהערכתי גם אין מחילה. אני לא מבינה: איך אנשים יכלים להיות ימניים? איך אפשר לבחור בימין, להאמין שמחר יהיה גרוע יותר. (אחרי רצח רבין א.ב. יהושע אמר, באחד מאלפי אירועי האבל, שההבדל בין ימין לשמאל זה האמונה בעתיד טוב יותר. אני לא סובלת את א.ב אבל המשפט הזה עשה עלי רושם. הידהד לי כנכון, אפשר לומר. נחקק). איך אפשר לא להאמין באפשרות של עתיד טוב יותר? ולמה לבחור לחיות ככה?

הצומת חסומה, הפרדה הרמטית כמעט

הם – הרעים – שם בצד השני מאחורי השוטרים. הצומת כולו חסום. ושימו לב למדים, טכנולוגית חימום וכו'. כל החיילים נראים כאילו תכף הם ממריאים על טיל לשמים

בישראל הלכתי להפגנות. הרבה מאוד. לפעמים אני מרגישה שגדלתי, התבגרתי והתחלתי להזדקן באותה הפגנה ממשוכת של השמאל, עם שלט של "לצאת מלבנון/עזה/חברון" ביד. אני מזדקנת, הקהל מתדלדל. ובכל זאת הלכתי, כמעט תמיד. כי להיות שמאל זה אורח חיים. כי אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה. ניפגש בכיכר רבין. נצעד למוזיאון. נחסום את אבן גבירול. יצעקו עלינו מכל עבר. אחת ל…יעוף עלינו רימון עשן. אין בעיה, תביאו, אני כאן. הפגנות שמאל בתל אביב הן בית חם לאנשים מיואשים, מרככות טיפה את הלבדיות.

פעם יצאתי עם בחור מאוד שמאלי. הוא הציע לי לנסוע איתו לטיול באפריקה, לא זוכרת בדיוק איזה ארץ. אני אמרתי לו שאני לא מסוגלת. שעבורי חופשה זה לנסוע למקום בלי הכיבוש. אפילו ביקור באפריקה הענייה, ואני, הלבנה, מזכיר לי את הכיבוש. בהודו, בתקופה שגרתי באוורויל, התגוררתי ב"קהילה" שהקים איש נחמד מאיטליה. על הים, חושות מפוארות מוקפות הרבה דשא וירוק, ובמרכז מין מטבח-פתוח-פינת-אוכל-מדיטציה עגולה משיש לבן. כל המתחם מוקף גדר. פותחים את השער כדי לצאת, ולפניו מוטלות גופות המקומיים הישנים. שנאתי את אוורוויל. הרגשתי כמו מתנחלת. מסתובבת עם הדובון שלי בין הילידים לבושי הקרועים.

אז חלק מהצ'ופר של לא לחיות בארץ זה שכואב – פוליטית – קצת פחות. אני לא איפה שהפצע יותר, ואיפה שאני נמצאת, אין לי פצע. לא מכירה. לא יודעת. לא שלי. לא שייכת. בשביל להיות מעורב פוליטית, או חברתית, אולי בכלל בשביל להיות מעורב, צריך איזהשהי תחושה של שייכות. של להיות חלק. ואני, בטח בשנה הראשונה שלי כאן, לא חלק, לא שייכת. ובכלל, חשבתי שארצה להמשיך עם זה, להיות לא שייכת. הזרות נוחה לי.

השמאל האקטיבי

להפגנה נגד הניאונאצים הגעתי כי היתה לי מתווכת תרבותית שעזרה לי למצוא את זה. והגעתי כמו תיירת, כמעט. הנושא, כמובן, קרוב לליבי. אבל לא היה לי ואולי עדיין אין לי מושג אמיתי על כמה זה רלוונטי, כמה זה כאן ועכשו. הגעתי כי הייתי סקרנית. רציתי לראות הפגנה של השמאל במקום אחר. כמו חוקרת אנתרופולוגית. כמו שהלכתי לברגהיין. או להופעה. או למוזיאון. או ליער. כי אני כאן ואני רוצה לראות.

הקהל - הצד שלנו - בהפגנה

כאמור, לא העזתי לצלם באמת. מה גם שהחברה המתווכת הסבירה לי שכבר היו מקרים בהם המשטרה החרימה מצלמות כדי לתעד ולקטלג פעילי שמאל. זה ניסיון שלי לצלם את המפגינים הטובים, הצד שלנו

היה מרומם נפש.

זאת היתה הפגנה נגד. העילה: הם, הניאונאצים, עשו צעדה בשכונת רודאו למחות נגד התוכנית להקים בשכונה בית מחסה לפליטים פוליטים. בבחינת פגיעה בערך הבתים שלהם וכל הקקה הזה. ההפגנה שלנו היתה נגדם, כלומר, למנוע מהם למחות, לצעוד, לצעוק, להתסיס. הבנתי שזה הפורמט המקובל בברלין, בעשרים פלוס שנים האחרונות. הניאונאצים יומזים פעילות, מולם מתארגנת הפגנת נגד שנועדה למנוע מהם.

העסק עובד כמו מכונה משומנת, מן הסתם עוד עדות לרמת התרגול של כל המעורבים. הם – הרעים – מקבלים אישור מהמשטרה ושומרים בסוד את המסלול. השמאל, איכשהו, משיג את המסלול ונערך מראש לסקל אותו. על הדרך כולם מנסים לתחמן את כולם, לשנות כיוון, לתעתע. באמצע המשטרה. או כוח מיוחד של המשטרה שמתורגל בפיזור הפגנות.

היינו רבים מול מעטים. חמישים להם, בערך 500 לנו. התקבצנו ליד תחנת הרכבת של רודאו. רציף הרכבת היא מלא במשטרה. הם – הרעים – היו מוקפים משטרה איפשהו בכיכר קטנה בצד השני של הצומת. כל הצומת היתה חסומה. הפרדה פיזית, מאסיבית, בין שתי הקבוצות. בקבוצה שלנו היו, ובכן, אני לא בדיוק יודעת כי אני לא באמת מזהה או יכלה לקטלג את האנשים שם. אבל היו מכל הגילאים. צעירים מאוד, הרבה, וגם מבוגרים יותר, כאלה שנראים כאילו היו כבר במאות הפגנות כאלה.

רוב הזמן עמדנו ולא קרה כלום. אותם בקושי היה אפשר לראות. אצלנו היתה הרבה תנועה. מנוקדת המבט שלי זה נראה כאילו אנשים כל הזמן נעלמים. אחר כך הבנתי שזאת תוצאה של שמועות וטיפים שמגיעות מהצד השני. כל תזוזה שלהם מייצרת תזוזה אצלנו, אם הם מסתכלים צפונה איכשהו הדיווח מגיע וקבוצה יוצאת לחסום מצפון, או משהו כזה, ככה הבנתי. בכל מקרה מספרי האנשים אצלנו כל הזמן השתנה.

הפגנה נגד ניאונאצים, הערכות המשטרה

שוטרים על הגגות: מפקחים על ההפגנה? מגנים על המפגנים? מצלמים את ההפגנה? מתעדים את המפגינים? כל התשובות נכונות?

עמדנו שעות. היה קר. כל פעם שעלה איזהשהו רחש מאצלם התגברו הקריאות אצלנו. "נאציז ראוס" היתה החביבה עלי. כלומר, איך אפשר לא לחייך? "נאציס ראוס, נאציס ראוס!". בכלל חיבבתי את הקריאות שלהם, שתורגמו לי באידבות החברה אפרת. הלהיט לטעמי, אחרי "נאציז ראוס" היה "הפסדתם במלחמה! הם-הפשיסטים"! בגרמנית כמובן. בלי להבין את השפה זה נשמע קרוב ודומה למדי ל"ביבי (אולמרט/ברק/שרון/שמיר/רבין) תתפטר, השלום חשוב יותר" או "גם בעזה גם בשדרות, ילדים רוצים לחיות"!

זה היה מרשים. ופוקח עינים. אני זוכרת הפגנה אחת בארץ, לפני שנים, בגבעתיים, שהיתה עם אותה תמה: לא לתת לכהנא לדבר. התקבצנו מלא מלא מלא מאיתנו, והוא היה מוקף אנשים אבל קבוצה הרבה יותר קטנה. ובאמת לא נתנו לו לדבר. כל פעם שהוא פתח את הפה הצעקות שלנו היו רמות יותר. וזהו. לא עוד הפגנות כאלה. והרעל של כהנא התפשט ונהייה לנורמה הישראלית. אנחנו חיים בשלום, כבר שנים, עם קריאות גנאי נגד מיעוטים. עם גזענות מילולית. עם ביזוי והשפלת האחר.

וזה מה שלא ידעתי, וזה היכה בי פתאום, בהפגנה: הלך הרוח הימני הוא כמו וירוס – הוא יגיע לכל מקום ויכבוש כל חלקה כל עוד לא יתקל בהתנגדות אקטיבית. פאסיביות היא בית גידול עבורו. מה שאנחנו חשבנו בטעות לסובלנות, בבחינת, "או קי, זה קומץ ואנחנו דמוקרטיה חזקה והמילים שלהם לא יפגעו בנו" זה קשקוש, זה שטויות.

(ומה פתאום עשבים שוטים? במקום לקרוא להם בשמם, פאשיסטים וגזעניים, המצאנו שמות. עשבים שוטים. כאילו שזה בסדר. כאילו שמי מאיתנו שיש לו גינה, לא מעשב אותה. עשבים שוטים עוקרים, לא מעלימים עין).

אחרי כמה שעות וכמה ריצות מכאן לשם, פרשנו. כלומר אפרת ואנוכי. בשטח נשארו עוד אנשים. זה מתיש מאוד, להפגין בקור. בסיכומים שקראתי אחרי האירוע זה הוגדר כסוג של הצלחה לנו. הם אמנם היו שם והחזיקו בצומת, אבל לא צעדו לא התסיסו בשכונה. הפגנה של השמאל, וניצחנו. אלוהים גדול.

הצומת המפונה, הפגנה

הפרדה הרמטית. ככה נראה הצומת. הם בצד השני. בתכלס, לא ראיתי ניאונאצי אחד. ככה גדולה היתה ההפרדה