הנורמאלי החדש. או, ימי קורונה – סרט בהמשכים

הנורמאלי החדש 

הנורמאלי החדש שלי זה ילדים קופצים על טרמפולינה בחצר הפנימית של הבניין בו אני מתגוררת, באזור התחום, בתוך האזור שעד לא מזמן היה מוקף בגדר ונעול בשער שרק בעלי מפתח מיוחד, מפתח הקסם, יכלו לפתוח. כלומר רק האנשים שמתגוררים בבניין שלי. 

הנורמאלי החדש זה אנשים זרים שאני לא מכירה ולא גרים בבניין שלי יושבים על הדשא הלא מטופח של החצר הפנימית בבניין בו אני מתגוררת ולא עושים כלום, סתם יושבים על הדשא, על גבי שמיכה או מזרון שהביאו איתם, לצד בקבוק מים ושקית עם פירות, או משהו אחר, ולי, המשקיפה עליהם דרך החלון, משולחן העבודה שלי, הם נראים שקטים, נינוחים. 

הנורמאלי החדש זה סרט קיץ שמשתקף מבעד לחלון שמול שולחן העבודה שלי. 

יש חיים בחצר הפנימית! יש חיים! 

ימי הקורונה 

הכל התחיל בהתחלה, כלומר בשבוע הראשון או השני של העוצר, כשהילדים שוחררו לבתים שלהם. בבניין בו אני גרה יש 12 דירות. באחת מהן – ורק באחת מהן – מתגוררת משפחה. אמא, אבא, שני ילדים. הילדה הגדולה היא שעשתה את הדיל על הטרמפולינה. 

זה מה שאני חושבת שקרה: 

בבניין מול הבניין שלי, בצד השני של הגדר, בקומת קרקע, גרה משפחה יהודיה. אני יודעת את זה כי הגברים והילדים במשפחה חובשים כיפה והנשים והילדות לבושות בשמלות ארוכות והנשים עם פאות. להם אין חצר פנימית, אבל ביציאה מהבניין שלהם, בין דלת האינטרקום לשביל שמקיף את החצר הפנימית, יש כמה מטרים של גינה ואל תוכה הם דחסו טרמפולינה. פה ושם ראיתי ילדים קופצים עליה. כשאני עוברת שם אני מברכת אותם בעברית והם תמיד עונים לי. 

אז השינוי הראשון, המובהק, הבלתי ניתן להכחשה שאני הבחנתי בו בימי הקורונה היה המעבר של הטרמפולינה אל תוך החלק המגודר של החצר הפנימית, החלק שמותר, לכאורה (כי הרי אחרת, למה הגדר?) רק לבעלי המפתחות, כלומר, רק לאנשים שמתגוררים ב 12 הדירות שבבניין בו אני מתגוררת. 

סרט הקורונה שלי: אנשים זרים, שבכלל לא גרים כאן, נראים נינוחים בחצר הפנימית

טיפה אקספוזיציה

אוי, הגדר הזאת. גדר, גדר, גדר, מה את מגדרת? פעם החצר הפנימית היתה שדה פתוח, אחר כך הגיעו המגדרים והפכו חל מהחצר הפנימית לאזור מגודר ונעול בשער. מסתבר שהחלק הזה, המגודר, פתוח רק בפני הדיירים בבניין שלי. וככה עברו הימים. האנשים היחידים שיכלו לעבור בחצר הפנימית היו אנחנו. בימים החמים של הקיץ השכנים המבוגרים מלמעלה משחררים את החתולה שלהם בתוך החצר הפנימית. והיא נשארת שם, ימים שלמים ולילות שלמים. החצר מגודרת, אפשר לטפס על הגדר, יש עצים, אין בעיה לצאת, אבל החתולה לא הולכת לשום מקום, החתולה נשארה באזור המגודר. 

ואז, לפני שני חורפים אני חושבת, הסירו חלק מהגדר. 

ראיתי את זה מתרחש בלייב, דרך החלון שלי, ונסערת, יצאתי מהדירה וניגשתי לשכנה המבוגרת שעמדה בחוץ ושאלתי אותה, למה, למה, מה קרה עכשיו?

צריך להוציא את העלים הנושרים, היא הסבירה לי. בעלה גרף את כל העלים יפה וריכז אותם בהר קטן ליד אחד הצדדים של הגדר, והיא התקשרה אל החברה שאמורה לטפל בדברים האלה, לפנות את העלים, והם הסבירו להם שהם צרכים גישה ישירה אל ערמת העלים. לא דרך שער, לא מבעד לגדר. גישה ישירה. אז הסירו דופן אחד של גדר, והאנשים שאוספים את העלים הגיעו ברכב המיוחד שלהם ופינו את העלים, והגדר שלנו נשארה ככה, חסרת צלע, פרוצה לכל. וככה זה נשאר. 

עדויות: ערמות של עלים, גדר מפורקת. ככה נשארה הגדר עד עצם היום הזה

ואז הגיעה הקורונה 

הילדה הגדולה של המשפחה מלמעלה, והאמא, והאבא, גררו את הטרמפולינה אל תוך החצר הפנימית שלנו, ומיקמו אותה במקום מוצל. והילדה קפצה. ואז האח שלה הצטרף אליה ושניהם קפצו. ואז הגיעו עוד ילדים, עם ההורים שלהם, והילדים קפצו, וההורים פרשו שטיחונים ושמיכות על הדשא והוציאו בקבוקי מים וספרים וככה הם בילו, ילדים והורים, בתוך החצר הפנימית שלנו. ילדים והורים לא מוכרים, כאלה שלא גרים כאן. וככה זה נמשך. קצת זמן לפחות. 

ועכשיו, עכשיו מה?

הילדה חזרה לבית הספר וגם האח שלה. הטרמפולינה עדיין בחצר הפנימית, בחלק המוצל, אבל היא נראית הרבה פחות זוהרת. צד אחד נפגע, והחלק העליון מכוסה עלים. כאילו היא לא היתה בשימוש כמה ימים. מצד שביעי, היו כמה ימים קרירים של גשם. אז מי יודע? 

שולחן העבודה שלי עדיין משקיף על החצר הפנימית. אני עוקבת. הסרט נמשך. שינוי הוא אפשרי. דברים משתנים. דברים לא נשארים אותו הדבר. והתצוגה הפנימית הזאת של שינוי מתמשך מעודדת אותי, היא תזכורת יומיומית בשבילי לדבר הפשוט הזה: הכל משתנה, כל הזמן. שינוי הוא אפשרי. ראו, אני חיה בברלין, ובחצר הפנימית של הבניין שלי משחקים ילדים. 

הפרקים הבאים יגיעו כשיגיעו. 

מבט אחרון לפרידה: שער, גדר, חצר

בבית. שטולפרשטיין בכניסה אל הבית בו אני גרה

לא התכוונתי לכתוב השבוע. חשבתי, כבר כתבתי על הטיול, ועל השמחה לקראתו, ומה נשאר לי? אני לגמרי בספירה לאחור, הולכת ומשמינה מהתרגשות. לא נשאר מקום לשום דבר אחר, חשבתי, ריק, אין בי דברים נוספים. רק שבאחד הבקרים השבוע, עוד בוקר רגיל בו התעוררתי הרבה לפני הזמן ההגיוני, והתחלתי את היום מוקדם, ועבדתי ועבדתי, ואז, בפעם הראשונה באותו הבוקר בו יצאתי מהבית, ממהרת, כמעט מאחרת לפגישה, נפלתי על טקס הנחת אבנים מוזהבות בכניסה אל הבית שלי. בכניסה אל הבית שלי! בכניסה אל הבית בו אני גרה! לא ידעתי נפשי.

כבר הייתי בטקס הנחת אבנים במיטטא. הגעתי בעקבות פרסום באחד הקבוצות של ישראלים בברלין. מישהו פרסם שעומד להתקיים טקס במקום זה וזה בשעה וזו וזו ויהיה נחמד אם יגיעו אנשים להשתתף. הגעתי וראיתי שאני לא לבד, יש אנשים והם חולקים כבוד. עמדתי כמה דקות והמשכתי הלאה.

הטקס. המשתתפים. העוברים ושבים

תמיד כשבאים אלי חברים אני מקפידה להראות להם את האבנים. אני אוהבת אותן. זה מפעל הנצחה יפה בעיני. אני מראה ומסבירה למה ואיך זה התחיל ומספרת על הריכוז הגבוה של האבנים ברחובות הכה אופנתיים של מיטטא, אותם רחובות שהיו אז המרכז של הקהילה היהודית הלא גרמנית, היהודים מהמזרח שהגיעו אל ברלין אחרי המלחמה הראשונה בחיפוש חיים טובים יותר. הרחובות והשכונה ואורח חיים המתואר בספר "ברלין, אלכסנדרפלאץ". הרחובות בהם גדלה סבתא שלי. האזור הזה מלא בזהבים.

אני גרה קרוב אל האזור הזה. קרוב אל האבנים המוזהבות. אבל לא ממש שם. ברחוב שלי אין אף אבן. הרחוב שלי חף מזה. כלומר, עד עכשו. עד השבוע. עד היום בו יצאתי מהבית ממהרת וטרודה ועל גבול המאחרת ונפלתי על טקס הנחת האבנים ממש בכניסה אל קומפלקס הדירות בו אני גרה.

תמונה, פרחים, נרות זיכרון. הטקס

זה היה קטן, האירוע, ולא ממש טקס, או שאולי כן היה טקס ואני הגעתי אחריו. עשרים או שלושים אנשים, עומדים במעגל סביב משהו, סביב האבנים החדשות במדרכה שבכניסה אל הקומפלקס. שני מעגלים של אנשים. במעגל הראשון בני המשפחה, חלק חובשי כיפה, חלק נראו לי ישראלים. לא התערבתי. לא אמרתי שאני מבינה. נעמדתי במעגל השני ודמעתי. הם, בני המשפחה, הניחו תמונה של הנספים ליד האבנים, והקיפו אותם בפרחים, וצילמו והצטלמו.

עמדתי במעגל השני ודמעתי ושמעתי את הצליל של סמס נכנס והוצאתי את המכשיר לבדוק וראיתי שהפגישה שלי כבר מחכה לי אבל לא יכלתי ללכת, עוד לא, והמכשיר כבר היה ביד שלי, אז צילמתי גם ואמרתי לעצמי שזה בסדר, זה טקס ציבורי, מותר לי לצלם. כולם צילמו. ואז ראיתי את אחת השכנות שלי יוצאת מהקומפלקס דוחפת עגלה של תינוק, הבן הגדול שלה, ילד יפה בערך בן 7, או 8 או 9, לצידה. הם עקפו את הקבוצה שלנו והמשיכו ללכת ואז ראיתי שהיא נעצרת, ומסתכלת אחורה, ותופסת את הילד הגדול ומסובבת אותו. סתכל, סתכל, היא אמרה לו ושניהם נעמדו עם הפנים אל המשפחה ואל הטקס ואל הבנים. תסתכל. ואז עוד שכנה יצאה מהבניין, השכנה המבוגרת, וגם היא, כמו האמא, כמוני, עשתה את אותה תנועה של ללכת קדימה ולחזור אחורה ולעצור. ועוד יותר מהטקס, אני חושבת, ומהאבנים הנוצצות, זה שהן נעצרו שם, התעכבו, נעמדו לרגע, עשה אותי ליבבה.

מלמעלה. אחרי שהם הלכו התקרבתי

אחרי כמה דקות האמא המשיכה בדרך שלה, וגם השכנה השנייה, וגם אני, עם דמעות בלב, עזבתי את המקום והלכתי אל בית הקפה איפה שהפגישה שלי כבר התחילה. הלכתי דרך הגינה, לא דרך הכביש. ובגינה ראיתי שלושה אנשים עושים טאי צ'י. אני גם אוהבת מאוד טאי צי' וגם זה הפתיע אותי, זה לא מראה מקובל בגינה הזאת, אנשים אנשים עושים טאי צ'י. אז הסתכלתי עליהם לרגע, לא עצרתי אבל הסתכלתי מספיק כדי לקלוט את העברית שלהם.

הגעתי אל הקפה ואל הפגישה שלי, שגם היא היתה בעברית, ואחריה חזרתי הביתה. הטקס נגמר. האבנים היו שם, מוקפות בפרחים לבנים ונרות זיכרון. הפעם העזתי להתקרב. בדקתי את השמות. את הפרטים. 6 אבנים. 6 אנשים. שלושה מתו במחנה בפולין. שלושה הגיעו אל פלסטינה. אללי. בבית שלי. כל זה קרה בבית שלי.

השמות. יהיה זכרם

זה לא שחשבתי שהבית שלי מוגן או משהו. זה לא שאני לא יודעת מה קרה בברלין. איפה אני חיה. מה היה. ועדיין זה המם אותי. בבית שלי, כל הזמן רץ לי בראש, בבית שלי! למה דווקא בבית שלי. כאילו השנים לא עברו. כאילו הזמן הוא לא אחר. למה זה היה חייב לקרות בבית שלי.

מצאתי אותם באינטרנט, את משפחת Blaukopf. הם קיימים ב – geni. מידע יבש. שנים וכתובות ותמונה לכל אחד. גיליתי שאחד מהם, שהגיע אל פלסטינה, כתב ספר. "סיפורו של אזרח ותיק". לא מצאתי עוד מידע על הספר. אני לא יודעת עליהם עכשו הרבה יותר משידעתי קודם. מצד שני, אני יודעת. אני יודעת שהם היו ואני יודעת שבבית שלי. מאז כל פעם שאני יוצאת מהבית אני מתייצבת מעל המוזהבים. נעצרת לרגע. ואני יודעת שלא לעד. הקביעות והחזרתיות של הדברים ישכיחו את החגיגיות שלהם. מתישהו אפסיק לשמוע בתוכי  קול מתחנן-לוחש "בבית שלי, בבית שלי, בבית שלי,למה בבית שלי". אני יודעת שגם זה יעבור, ובכל זאת.

שלושה ימים אחרי, שני נרות זיכרון עדיין דולקים. הם נכבו מעצמם, מהרוח, ואנשים שעברו שם הדליקו אותם בחזרה. אני הדלקתי אותם פעם אחת. אתמול בצהריים יצאתי מהבית וראיתי זוג מבוגר מתכופף מעליהם, מעל האבנים. הגבר הקריא לאשה את השמות והאשה החזיקה את הזרוע שלו. אחרי כן הם התרוממו ועמדו עוד דקה והסתכלו על האבנים והחזיקו ידיים. ואז הם המשיכו ללכת ואני אחריהם, רק להיות בטוחה. הם דיברו ביניהם בגרמנית.

הטקס

נושאים אחרים, פכים קטנים

במסגרת ההכנות לטיול הלכתי לפגוש את השעוונית. חמש שנים בברלין, וסוף סוף מצאתי שעוונית שאני סומכת עליה. באמת אושר גדול. דקה אחרי שהתחלנו את הטיפול היה צילצול בדלת. היא התנצלה והלכה לפתוח. חבילות, היא אמרה שהיא חזרה, קיבלתי חבילה לשכן. הנהנתי בראשי בהבנה והשתתפות. נושא החבילות קרוב לליבי. גם היא לא גרמניה. גם לה זה כאב. הם כל כך עצלנים, היא אמרה לי, השליחים, הם בכלל לא מנסים להגיע לקומות העליונות, ישר מצלצלים אצלי ומשאירים לי חבילות. לפני שבועיים, היא סיפרה, היו לי 15 חבילות בסטודיו.

***

יום אחד ראיתי מייצג בכניסה אל מאורופארק. ליד עמוד המודעות, איש עם גונג, שלט, מספר. השלט שואל כמה אנשים עוד יטבעו בים התיכון בשנת 2016. המספר מייצג את מספר מכות הגונג. כל מכה בגונג מייצת נפטר. אני הייתי שם במכה ה – 606. רק עוד אלפיים ארבעות to go. עד סוף היום הם צרכים להגיע ל 3000 מכות גונג וקצת.

המכה ה – 606, בדרך אל המכה ה – 3000. כל מכה של הגונג מייצת אדם שברח מארצו וטבע בים

***

זה לא באמת הבית שלי. זה הבית ליד. הבית השכן.

***

ועדיין, אני נוסעת. יום רביעי במוסקבה. יום ראשון הבא על הרכבת. הלג הראשון, 29 שעות נסיעה.

שיטוטים

לפני שבועיים נפגשתי עם חברה ישראלית שחיה בפריז. קבענו לשיטוט. נפגשנו בבית קפה בין הבית שלי והדירה בה היא התגוררה, בלב פרנצלאוורברג, והמשכנו משם. טיילנו באזור Helmholtzplatz, הלכנו לאורך דנציגר שטרסה, ירדנו בשונהאוזראלי והגענו אל רוזה לוקסנבורג פלאץ, משם המשכנו אל תוך אזור התיירות המפונפן של מיטטא, לינדן שטרסה, אוגוסט שטרסה, הבית של סבתא, פסל השולחן ההפוך, גרטן שטרסה והבריכה היפה בתבל, אינוואלידן שטרסה ובית הקברות המהמם בתבל

הראתי לה את ברלין שלי. אני חושבת שזה עבד. שהיא התרשמה. שבתחרות הקטנה שלא דיברנו עליה בכלל, בין פריז וברלין, הצלחתי להראות את העליונות החד משמעית של ברלין. או משהו כזה. ובסוף, לקראת פרידה, או אולי זה היה כבר אחרי פרידה, במייל או מסרון, היא העירה שהעיר באמת נפלאה אבל מזג האוויר שלה נוראי. הרבה יותר גרוע מפריז. האין קיץ הזה. הגשם. הרבה יותר גרוע מפריז.

תמונות משיטוט בבית הקברות

ישר נזעקתי ויצאתי להגנת העיר ואמרתי שקיץ גרוע זה חלק מהקסם של אירופה ושככה זה כאן, זה לא באמת קיץ גרוע, כל הקיצים כאלה, אפרורים ורטובים. אמרתי והאמנתי בזה. ומאז עברו עוד ימים של קיץ, ימים של אוגוסט, וגם הם היו קרירים ואפורים ורטובים, ואני מוכנה להודות: אפילו בשביל אירופה ואפילו בשביל ברלין הקיץ הזה הוא חרא של קיץ. אפור ורטוב וגשום. חשבתי לכתוב פוסט שלם על מזג האוויר. לא מקורי במיוחד, אבל כן רלוונטי. הקיץ הזה באמת שחון. ואין לי שום נושא אחר שבוער בי לכתוב עליו. ההפך. בוער בי לא להתייחס לסערה הנוכחית סביב ישראלים בברלין, והדרך הכי טובה לא להתחייס למשהו זה לדבר על מזג האוויר.

ואז קמתי הבוקר והשמים כחולים והשמש מאירה ואמור להיות 26 מעלות היום, שזה קרוב למושלם, ולי הלך הנושא לכתוב עליו.

***

חברה שלי נוסעת בשבוע הבא לפולין. חברה מישראל, נוסעת להשתתף באירוע תרבותי בפולין. כמה ימים לפני הנסיעה, כך סיפרה, היא קיבלה טלפון מאחד המארגנים.

יש לי בשורות רעות, הוא אמר לה, מזג האוויר קשה.

באמת, היא שאלה, חם מאוד?

לא, הוא אמר, בדיוק ההפך. קר וגשום. אין קיץ.

גם זה בבית הקברות

***

החברה מפריז חוזרת אל ישראל עוד כמה חודשים. אחרי ארבע וחצי שנים. היא שמחה לחזור. כל פעם שאני שומעת על מישהו שחוזר אל ישראל אני חושבת על זה. אני רוצה לחזור? אני לא רוצה? כל פעם שמגיע התור שלי לביקור במשרד הזרים, מגיע המועד, אני חושבת על זה. להאריך את השהות שלי כאן? היה לי מספיק?

שאלת הלחזור / לא לחזור היא חלק מהאוויר שאני נושמת מאז שאני לא בישראל. לפעמים יותר, לפעמים פחות, תמיד שם. מרחפת מעל הראש. כמו השפיץ של אלכסנדרפלאץ. כמו צלילי הפעמונים שעולים מציוןקירץ כמה פעמים ביום. אחרי כמה זמן מתרגלים לזה כל כך שלא שמים לב שזה שם. שזה קורה.

הביקור האחרון שלי בישראל, סוף מאי – תחילת יוני, היה נפלא. כלומר, הוא היה כמו כל ביקור אחר, עליות ומורדות ותלוליות ופיתולים, אבל הרגשתי נהדר. רוב הזמן היה לי מצב רוח טוב. הייתי שמחה. סיפרתי על זה לחברה בברלין. סיפרתי לה שהיה לי טוב בתל אביב. אז היא שאלה אותי אם היה כזה טוב שזה עשה לי מחשבות על לחזור.

וגם זה בבית הקברות

שאלת ה"איפה" נמצאת בקצה המוח הרבה מהזמן. כשטוב כאן. כשנעים שם. אחרי שעזבתי פעם אחת האפשרות לעזוב היא ראלית. זמינה. תמיד ולעד ברשימת האפשרויות. אחרי שעזבתי פעם אחת גיליתי שיש לי רשימת עם אפשרויות. אומרים לי, וותיקים להגירה, חברים שחיים כאן מעל עשור, שזה משתנה, עם הזמן, זה עובר. שאלת האיפה נעלמת. מפסיקה להעסיק. אומרים לי שזה קורה אחרי עשר שנים בגולה. אני עוד לא שם.

לחברה ששאלה אותי עם הביקור המוצלח בישראל עורר אצלי שאלות בנוגע לחזרה, אמרתי שלא. זה לא העסיק אותי. השאלה הזאת, הספציפיצית, של לחזור או לא, לא העסיקה אותי. שאולי בגלל זה כל כך נהנתי. כי לא הוטרדתי משאלות לגבי העתיד. החיים. המעברים. מי אני ומה אני. כבר כמה זמן שהשאלה לא מעסיקה אותי. אני לא יודעת למה. אני פשוט לא חושבת על זה. אבל יש תאריך תפוגה להפוגה הזאת. בפברואר אני צריכה להגיע שוב למשרד הזרים. עד אז, שקט. אני חושבת שחלק מהיכולת שלי לשמוח, להנות ביומיום, להנות ממה שיש, זה לא להתעסק בשאלת האיפה ולאן. אני חושבת שאני שמחה יותר כשזה לא מעסיק אותי. שחלק מהמשמעות של שמחה, של להיות שמחה, זה לא להתעסק בסוגיה הזאת.

***

עברו שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה, ואני, שוב, צריכה להסתפר. ואין אין אין לי מושג לאן ללכת. עיר כל כך גדולה, ואני לא יודעת איך להסתפר בה. להסתפר ולצאת מרוצה. מה עושים? אני עוברת ליד מספרות ומציצה פנימה ומסתכלת על התספרות של הספרים. אני שואלת ומנדנדת לכל מכרי. מבקשת המלצות. כיווני דרך. לא על מספרות, מזה כבר התייאשתי, תראו לי אנשים שמסופרים כראוי, אני אומרת. אני עושה חיפושים על הקבוצות השונות של ישראלים בברלין, מחפשת המלצות. העברתי שעות ב toytown. יש שם שרשורים ארוכים ומלאי יאוש בנושא של מספרות וספרים וספריות בברלין. שם מצאתי, סוף סוף, את הגדרת הבעיה. They dont do layers. שנים שאני מחפשת את המילים, ושם, בפורומים של toytown, מצאתי אותם. שכבות. זה כל העניין. שכבות ודירוגים. המקומיים לא עושים את זה. הם חותכים ישר. לא מדרגים. חותכים. אבל למה למה למה הם לא עושים את זה?

אין לתאר את היאוש.

וגם זה בבית הקברות

***

אז מזג האוויר מהמם, רוב הזמן. אפור וקריר וגשום. כשלא גשום מהמם. כשגשום אני בבית. גם לא נורא. מעדיפה קיץ ברלינאי עלוב על קיץ תל אביבי סטנדרטי. כשלא יורד גשם נעים לשוטט בחוץ. ואני משוטטת. השבוע גיליתי בית קברות חדש. כמה בתי קברות יש בעיר הזאת, וכמה עומק יש לה, כמה עושר. בית קברות חדש (עבורי) במרחק הליכה מהבית שלי. הליכה ארוכה ונמרצת, אבל עדיין, מרחק סביר להלכנים עירוניים.

הבית הקברות שגיליתי, Dorotheenstadt Friedhof II, הוא מהצד השני של הגשר הסגור. ראיתי אותו בשיטוטים של מסביב אל הגשר. השבוע, לראשונה, נכנסתי. כל כל יפה. מקומות כל כך יפים, בתי הקברות בברלין. פארקים קטנים, איים של ירוק, בתוך העיר, בין הבתים ובתי הקפה. בלי טכס בישבן. בתוך החיים. אחרי שטיילתי בו וצילמתי בו חזרתי הביתה ופתחתי את המחשב וגיגלתי אותו וקראתי עליו. מסתבר שכבר הייתי בו, כשהלכתי לבקר את הקבר של ברכט, רק שנכנסתי אליו ממקום אחר, מכניסה אחרת, ולא זיהיתי ולא קישרתי בין בית הקברות שליד הגשר המת ובית הקברות של ברכט. ואני חיה כאן ארבע וחצי שנים. וזה הכל בשכונה שלי.

קברים בלי חלקות. גם זה בבית הקברות

Reservierung. גם זה בבית הקברות

 

גשר מת, פארק תלוי, תגליות חדשות

לפני כמה זמן גיליתי פארק שלא הכרתי במרחק הליכה מהבית שלי. זה קרה לגמרי במקרה ומאוד זיעזע אותי. שוטטתי לשם שיטוט באזור שאני מכנה מתחת לבית שלי, או למטה מהבית שלי, באזור של הרחובות Garten ו – Acker אבל בצד ה-ודיניגי שלהם (מלשון Weddingָׂ), שבניגוד לצד ה – Mitte שלהם, שאותו אני מכירה היטב והוא ידוע ואהוב. זה אזור מגורים ברובו, לא הוד לו ולא הדר, בתי דירות, בנייה של אחרי המלחמה, גינות קטנות עם מתקני משחקים לילדים, סופר מרקטים ובתי קפה בלי שיק. נפלא. ואז נתקלתי בגשר הסגור.

ככה זה נראה מהרחוב. מכוניות למטה, גשר למעלה. רק מקרוב רואים שהגשר מת.

גשר ברזל גדול, תלוי באוויר מעל נקודת מפגש של שני כבישים, חלוד וזוהר בשמש במגוון גווני זהב. כתום מרוב חלידות. המראה של הגשר תפס אותי וגרם לי להתעכב שם. ניסיתי להבין מה אני רואה. אם הגשר סגור איפה עוברות הרכבות? ולמה סגור? מצאתי מדרגות שעלו לכיוון הגשר ועליתי בהן ומצאתי את עצמי עומדת ממש מול הגשר, בגובה של הגשר, מעל הכביש, והגשר סגור ומבודד ומגודר. לפי הפסי רכבת השבורים מתחת לגשר הסקתי שפעם עברה שם רכבת. צילמתי, תיעדתי והמשכתי הלאה.

מכיוון שכבר הייתי מעל הכביש, הייתי צריכה לעלות במדרגות כדי להגיע אל הגשר, הסתובבתי על מקומי והלכתי בכיוון ההפוך מהגשר וככה גיליתי שאני הולכת בתוך גינה גדולה או אפילו פארק, שכולו מוגבה מעל הכביש. הלכתי את כל הפארק, כל השביל היחיד של הפארק, עד שהגעתי אל הקצה שלו וירדתי במדרגות והתחברתי בחזרה אל הכביש וגיליתי שאני ממש בתחת של Nordbahnhof, על Invalidenstraße האהוב.

וככה זה נראה כשמתקרבים אליו מהפארק

הייתי די מזועזעת. לא הבנתי איך זה קרה. איך חמק ממני הפארק הזה. איך לא ראיתי אותו קודם. אני תופסת את עצמי כמשוטטת אורבנית רצינית, וכבר ארבע שנים שאת השיטוטים היומיים שלי אני עושה ברחובות שמסביב אל הבית שלי, אז איך איך איך חמק ממני פארק שלהם, ועוד כזה מוגבה, עם גשר מת בקצה שלו?

זה לא שאני מכירה טוב את ברלין. אני לא. היום אני חושבת שלעולם לא אכיר טוב את ברלין. היא גדולה מדי. היא גדולה עלי. שכונות זרות, השכונות שבהן אני לא גרה, נשארו חוץ לארץ עבורי. אני לא יכלה להגיע לשום מקום מחוץ לשכונה שלי בלי להסתכל במפות קודם, בלי שגוגל מפס יחזיק לי את היד. וזה בסדר. כלומר, למדתי לקבל את זה. בברלין חיים בשכונות. כל השאר זה חוץ לארץ.

וככה זה נראה מקרוב. מעל גובה הכביש, גשר תלוי ומת. סגור. הקצה של הגינה

זה כאילו ככל שמתארכת השהות שלי בעיר, העולם שלי מצטמצם. אני מוצאת פחות ופחות סיבות שמצדיקות יציאה מהשכונה. לפני כמה שבועות הזמינו אותי חברים לארוחת ערב במסעדה בשרלוטנבורג. לא הבנתי את זה. מה, כבר אין מסעדות במיטטא או בפרנצלאוורברג? בשביל מה לחצות את העיר רק כדי להגיע למסעדה? איזה מין טירוף זה? לפני שבועיים חברה טובה שלי ביקרה בעיר. ביקור שלישי שלה. העברנו ביחד חמישה ימים זוהרים של שיטוטים ארוכים בלי יציאה אחת מהשכונה. הרגשתי גאווה גדולה.

אבל אז, כשיגיליתי את הפארק המוגבה, חוויתי מנעד רגשות מתנגשים. מצד אחד התמלאתי הערצה והתפעלות מהעיר. כמה היא גדולה! וכמה פינות חבויות יש בה! ואיזה עומק ועושר וגיוון! כל הג'אז הזה מילא אותי בהשתאות. מצד שלישי קצת כעסתי על הגשר. קצת נטרתי לו. הוא פידח אותי. עכשו מגיעים? ואיפה בדיוק היית עד היום? ככה יפה להתחבא? זה הביא לי לרצף מחשבות קודרות על עצמי. אולי אני לא משוטטת עירונית מקצועית כמו שחשבתי? אולי אני סתם חובבנית, מפספסת פארקים, לא רואה כלום ממטר? ובצד השביעי שוב כעס: מה זה, כמה שנים שנים צריך להלך ברחובות האלה כדי לגלות את כל הגשרים המתים שלהם? לא הגזמנו?

וככה זה נראה מקרוב. יום אחד כל העולם יהיה כזה. אבל אז אני לא אהייה המתעדת. שמישהו אחר יתעסק בזה.

בתקופה שאחרי הגילוי התקדמתי בבדיקת העניין, אבל התקדמתי בזהירות. גם היה חורף וקר, מה שהביא אותי להעדיף מסלולי הליכה יותר שחוקים, וגם לא רציתי להיות מופתעת שוב. הלכתי כמה פעמים אל הפארק החבוי אבל כל פעם הלכתי מכיוון אחר. גיליתי שמרחוב Garten יש כמה גרמי מדגות שמובילות אל הפארק, וניסיתי כל אחד בנפרד. גיליתי שמהצד השני שלו הפארק נושק אל המקום המשונה בעל המראה האפוקליפטי שנקרא Beach Mitte, וקצת סלחתי לעצמי שפספסתי אותי עד כה, כי ביץ מיטטא זה אחד המקומות המגוחכים שיש בעיר ואני מתעלמת ממנו באופן קבוע. אין חוף בברלין, תתמודדו עם זה. אין מה להעמיד פנים. ביץ מיטטא, חחח. באמת ביץ.

אתמול היה יום כל כך יפה שאחרי שסיימתי את השיטוטים הרגילים שלי הרגשתי שאני בשלה להתמודד עם זה שוב. הלכתי אל הפארק המוגבה מתוך כוונה ללכת אליו. בהתכוונות. לא במקרה. הלכתי על Bernauer שטרסה עד סופו, עד שהגעתי אל התחת של  Nordbahnhof ושם חציתי את הכביש ועליתי על המדרגות שמובילות אל הפארק ונכנסתי בו דרך הכניסה הראשית.

הפארק עצמו. שביל אחד, ספסלים משני הצדדים, שמים כחולים, גשר בקצה

יכול להיות שפארק זה מילה גדולה מדי על המקום. יכול להיות שזאת רק גינה. בכל מקרה היא מוגבהת, והיא מתחבאת בין  Nordbahnhof וביץ מיטטא, ויש בה מסלול הליכה מהמם, והוא נפרש במקביל אל  Gartenstr שטרסה ומסתיים בגשר מת. בגוגל מפס כתוב שלשביל הזה, המוגבה, קוראים Park am Nordbahnhof. ובקצה שלו יש שלד של גשר.

למה סגרו את הגשר? ואם סגרו את הגשר, למה השאירו אותו? זה כל כך מוזר, מצבת ענק לגשר באמצע העיר. בשכונת מגורים. בין החיים. מבנה ברזל עצום, מחליד, שמחבר בין שני נקודות, ולא מחבר בין כלום לכלום יותר. לידיו יש פסי רכבת חדשים ועליהם שטים האסבאנים. המכוניות עוברות מתחתיו. ומה יהיה איתו? הוא ישאר שם לתמיד? ככה יראה העולם יום אחד, אחרי שהמין האנושי יעלם, מבנים מחלידים וחסרי תכלית שהטבע פורץ מהם.

הלכתי את הפארק מקצה אל קצה ובחזרה וחשתי איך הרגשות שלי כלפיו מתאזנים. זה נפלא שיש מקומות של טבע בתוך העיר. זה מהמם שאני עדיין מגלה מקומות חדשים. אני לא כועסת על הפארק יותר. אבוא שוב להלך על השביל הבודד שלו, בין הספסלים, עד אל הגשר המת ובחזרה.

Beach Bar Mitte זה מה שכתוב שם. ולא Beach, ולא Bar

מיטטא ביץ מזווית אחרת

 

ברלין, שיפוצים, ימים כאלה וימים אחרים

בוקר. בוקר טוב. שמים כחולים וציוץ ציפורים. המכשיר מראה 11 מעלות. בשש בערב יהיו 26 מעלות. שיא החום. בשמונה בערב כבר כמעט חושך. המכשיר גם מראה שיש ערפל בחוץ. פוג. אני מסתכלת אל החצר הפנימית בבניין שלי ולא רואה שום ערפל. העולם חד וברור.

כל השבוע זה ככה, מזג אוויר שמשתנה במהלך היום. משתנה מיום ליום. יום אחד כחול, יום אחרי אפור. בבוקר קר, אחר הצהריים חם. גם אצלי ככה. מזג אוויר שמשתנה במהלך היום, משתנה מיום אל יום. דברים שקיוויתי להם לא הסתדרו. דברים אחרים, שאני עוד לא יודעת מהם, יקרו.

הכיוון ברור. עץ המשכוכית, העץ המוביל בחצר הפנימית של הבניין בו אני גרה, מחליף צבעים. חצי מהעלים שלו כבר עברו לצד הצהוב. אוקטובר הטוב עומד להתחיל.

האופק של ברלין. גשר מעל פסי רכבת

***

זה כמה חודשים שאני משתמשת קבועה של קו הטראם M1. אני נוסעת בו כמעט כל יום. שש תחנות. אותן שש תחנות כמעט כל יום. בתקופה הזו, בערך שלושה חודשים – חודשי של קיץ, חופש, תיירים ממלאים את העיר – סגרו את ה – M1 פעמיים. כל פעם לכמה ימים. שיפוצים ותיקונים. פעמיים, שלושה חודשים, אותו קו, אותן שש תחנות. בחיים לא יצליחו לבנות רכבת תחתית בתל אביב.

***

השיפוצים באינוואלידין שטרסה מתקדמים, כמעט נגמרים, או לכל הפחות לקראת סיום. כבר ארבע שנים שמשפצים את אינוואלידין שטרסה. מאז שעברתי לכאן. מאז שאני מכירה בקיומו של רחוב בשם אינוואלידין שטרסה, הוא בשיפוצים. והשיפוצים התקדמו בו כמו זחל, עברו את הרחוב מטר אחרי מטר. הרימו את הרחוב, חפרו, עשו דברים, כיסו שוב. כשרק הגעתי מוקד השיפוצים היה ליד המבורגר מוזיאון. היום הם בגארדן שטרסה. תכף יגמר להם הרחוב.

חופרים את אינוואלידין שטרסה כדי לבנות מתחתיו את המשך הקו של –  U5. חופרים מעליו כדי לבנות תחנות עבור הקו החדש, וגם תחנות עבור ה – M8. הכל כבר מוכן. בסוף השבוע הזה פותחים את הקו והתחנות של ה M8. עברתי שם השבוע וראיתי שניים מסדרים משהו בקוי החשמל הרבים שמעל לכביש ואחרים מתקינים את לוח הניסעות. ה – M8 יגיע עד להאופטבאנוף.

קווי חשמל וגברים במדים על רקע שמי ברלין. שיפוצים באינוואלידין שטרסה

ברלין יודעת לספוג פרוייקטי בנייה כאלה, שנמשכים שנים. הם נבלעים בתוכה. היא גדולה מספיק וחזקה וסבלנית ומאמינה בעתיד מספיק כדי להכיל את זה. ותל אביב? האם תל אביב יכלה? אני חשה צער משונה שלא הייתי בתל אביב ברגעים האחרונים של הגשר. התרחשויות גדולות בעיר שלי גורמות לי להרגיש את הזמן שעבר, הפער. כמו חור ברצף. כאילו משפצים אצלי בפנים.

אני מאוד אוהבת את אינוואלידין שטרסה. הוא ארוך ומתפתל ומשתנה. הוא משמש לי מטאפורה לעיר כולה. אני אוהבת ללכת איתו לאורך השינויים שלו. בקצה הרחוק ממני, ליד המוזיאון והנהר, נמצא פארק קטן בשם אינוואלידין פארק. כיכר גדולה, מרובעת, מרוצפת בטון. ספסלי עץ בקצוות. עצים חדשים. מראה מאוד נקי, נוקשה, מינימאליסטי. באמצע הכיכר בריכת מים שטוחה ומבנה אלכסוני. פסל. לא אנדרטה. מזרקת מים. לרוב אני עוברת במידרכה ליד הפארק, עושה שלום, ממשיכה הלאה. יותר נעים לעצור על הגשר, להסתכל על הנהר.

השבוע נעצרתי שם והקפתי את הפסל. אני לא יודעת למה דווקא השבוע. מהצד השני שלו גיליתי גינה קטנה וחבויה. עצים, דשא, צל, כמה ספסלים. על ספסל אחד ישן מישהו. התיישבתי על ספסל אחר ופתחתי ספר. תומאס ברנהרד צעק לי באוזניים, העולם הארור, המייסטרים הגדולים מזוייפים, אין ערך לדברים. הפסל שאינו אנדרטה הרבה יותר מעניין מהצד האחורי שלו, הצד שאינו פונה אל הרחוב. יומיים אחרי כן הלכתי שם שוב. כל הכיכר כוסתה באוהלים לבנים והפסל נבלע ביניהם. בטח יש שם היום שוק אוכל, או שוק יד שניה או שוק אמנים.

ככה זה נראה מהצד השני. לא הלכתי בתוך זה. פעם הבאה

***

הלכתי לקונצרט, רסיטל. בוודינג, בתוך סדנה של פסנתרים. הגעתי לשם פעם, במקרה. חיפשתי מקום אחד, הגעתי למקום אחר. סדנה לתיקון פסנתרים. הרבה פסנתרים ישנים. ריח טחב קל. כסאות פשוטים מסודרים בשורות, מסתכלים אל במה מאולתרת. על הכיסאות היו מונחים פתקים עם שמות. השם שלי לא הופיע שם, גיליתי אחרי שהתיישבתי. אני לאירוע אחר.

הפעם הגעתי עם חברות במיוחד. השמות שלנו כן היו על הכיסאות. היה יום חמים וכל החלונות של הסדנא היו סגורים. בפנים חילקו יין ובירה ומים. הכיסאות היו קשים ולא נוחים. המוסיקה יפה. אני לא מומחית למוסיקה קלאסית, לצערי. בסוף הערב ביקשו שנשלם כמה שמתאים לנו. תרומה. לפעמים אני נורא אוהבת את ברלין.

סדנה לתיקון פסנרתים, אולם לרסיטלים

***

גם בבית הקברות משפצים. זה הפתיע אותי. אני לא יודעת למה, אני חילונית גמורה, ועדיין, זה הפתיע אותי שמשפצים אחוזת קבר. ברלין חילונית ממני.

שיפוצים באחוזת הקבר. שיפוצים בבית קברות. גם זה על אינוואלידין שטרסה

***

לאחיינית הקטנה שלי יש מסיבת בת מצווה היום. של המשפחה. המסיבה של הכיתה כבר היתה והיום כל המשפחה נפגשת בבית של אחותי לחגוג. כל המשפחה שבישראל. לפני כמה ימים קיבלתי הודעת ואטסאפ מקבוצה שקוראים לה ״משפחה בחו״ל״. אחותי ביקשה שנשלח ברכות לאחיינית, לרגל האירוע. שלחנו. משפחה מפוזרת. מזל טוב טוב טוב רומי היקרה!

 

ברלין, ביירות, סאלם עליכום, יום העצמאות, יום הולדת

בערב יום העצמאות דיברתי עם אמא שלי בטלפון. היא שאלה אם אני מציינת את יום העצמאות ואם יש מסיבות עצמאות סביבי, אם אנחנו חוגגים את החג הזה. אמרתי לה שאני לא, שאין לי שום תוכניות שקשורות לעצמאות, אבל שזה לא אומר, שבטח יש ישראלים שכן חוגגים, שבטח איפהשהו ברחבי העיר יש קבוצות שחוגגות ומציינות והכל, אבל אני לא. אני הולכת למסיבת יום הולדת של חבר, אמרתי לה, ויהיו שם עוד ישראלים לשעבר, אמרתי, ובטח, או אולי, מתישהו מישהו יגיד את המילים יום העצמאות, או יום הזיכרון, וזהו, אמרתי לה. אני לא צופה יותר התייחסות לזה, אמרתי.

אמא אמרה לי שזה עושה אותה מאוד עצובה ואני שאלתי אותה מה אמא, מה עושה אותך עצובה והיא אמרה שהיא מרגישה שאני מתרחקת ומתנתקת ואני שאלתי ממה והיא אמרה שמהכל, מישראל, מהקיבוץ, מזה שהיו ויש גם דברים טובים. אחרי זה אמרנו עוד כמה דברים וסיימנו את השיחה וניערתי מעלי את העצב הקל שדבק בי והתלבשתי ויצאתי לערב מסיבת יום הולדת. ובאמת בערב, מתישהו, בהרמת כוסית זו או אחרת, מישהו אמר, אולי אפילו אני, את המילים "יום העצמאות", וזהו. היינו שם כל מיני אנשים מכל מיני מוצאים ומלא שיחות שהתייקמו במקביל ובשיחות שאני קיימתי עם האנשים שאני דיברתי יום העצמאות לא עלה יותר. דיברנו על עצמנו ועל החיים שלנו ויום העצמאות שנחגג במדינת ישראל אינו חלק כרגע. אבל ישראל כן. קשה מאוד לדבר על החיים שלנו בלי שישראל תעלה.

גם בפוסט הזה תמונות של אביב. אני לא יכלה אחרת. הוא כל כך יפה, האביב בברלין

לפני חודש בערך הלכתי לתערוכה של "Young Persian Atisits"  שהוצגה בבריכת שחייה לשעבר בוודינג, ברלין. קראתי על התערוכה איפשהו באינטרנט והסתקרנתי. בתערוכה הוצגו עבודות של 4 אמנים שחיים בטהרן. Rising stars from Tehran, כתוב עליהם באתר. באותו זמן, אולי אפילו באותה כתבה, קראתי על סרט דקומנטרי חדש שמתמקד בקהילת המהגרים האיטלקים שחיים בברלין. גם זה סיקרן אותי. לתערוכה של YPA הלכתי. לאיטלקים לא. אני חושבת שזה גם בגלל שאני ישראלית. אני חושבת, אולי זאת הישראליות שלי כיום.

****

אלו ימים מאוד יפים בברלין ואני מרבה לשוטט בחוץ. אני משוטטת כמו מי שהרגע יצא מהסגר, או כמו מי שיודע שזמנו קצוב. תכף יגמר האביב. תכף יגמר לי הזמן. באחד הימים עצרתי לשתות קפה בבית קפה שאני תמיד עוברת לידו ולא עוצרת בו. זה בית קפה שנמצא, אולי, 100 מטר מהבית שלי, אבל בעולם אחר. הבית שלי, הכתובת, המיקוד, הוא של מיטטא. אבל הרחוב של הבית שלי נמשך ונמשך. הוא חוצה את החומה לשעבר ונכנס לוודינג. לשכונת מגורים בוודינג. שכונה שיש בה בית קפה אחד ואין בה חנויות ויש לה מדרחוב ארוך, שהוא ההמשך של הרחוב שלי, ועל הספסלים בו יושבים אנשים מבוגרים עם שער לבן או נשים עם ילדים. שכונת מגורים. no היפסטרים. מאוד נעים לי לשוטט שם.

עוד אביב

בית הקפה נראה מבחוץ כמו בית קפה בעיר שינה פרברית. לא מקום שאני ברגיל אתעכב עליו. אבל באחד הימים השבוע עברתי שם וראיתי שהשולחנות בחוץ ומעליהן שמשיות אדומות ושיש שולחן אחד פינתי, קטן, שולחן לבודד, שיושב בפוזיציה נפלאה מתחת לשמש. נכנסתי לבית הקפה, אמרתי גוטן מורגן והזמנתי קפה קרמה וקורסאון. בזמן שחיכיתי לקפה שלי נכנס גבר עם שתי ילדות ואמר סאלם עלייכום.

הסתובבתי להסתכל מי זה, מי זה, מה אמר. ישר הסתובבתי. לבדוק. סתם איש עם שתי ילדות. הוא קנה קפה טייק אווי והמשיך, בטח הלך לפזר את הילדות לגנים שלהן או משהו כזה. לקחתי את הקפה-קורסאון שלי לשולחן הפינתי והתיישבתי מתחת לשמשיה האדומה ולשמש החמימה והזכרתי לעצמי שזה לא שוודינג היא שכונה טורקית או ערבית או השכונה האחרונה בעיר שטרם עבר ג'ניפיקציה וכל זה. זה פשוט שאני חיה בעיר בינלאומית. זה מה שזה. סאלם עליכום. אין מה להיבהל. זה כמו גוטן מורגן רק בשפה אחרת ואני חיה בעיר בינלאומית. יש בה מלא מהגרים. כמוני. הוצאתי את הספר שלי, "ספינת העבדים, היסטוריה אנושית" וישבתי לקרוא. יום יפה, סאלם עלייכום, גוטן מורגן. בוקר טוב. אני ממליצה בחום לכל בן אנוש לקרוא את הספר הזה, "ספינת העבדים, היסטוריה אנושית".

2.10 יורו לקפה וקוראסון. בצד השני של הכביש, כלומר במיטטא, אי אפשר למצוא קפה בפחות מ 2.20. ככה עולם אחר זה וודינג. אפילו הכיסוי של הכריות כסא מזכיר לי פריפריה

***

אני לא חושבת שאני יכלה להתנתק מהישראליות שלי. אני יכלה לא לחגוג את החגים. אני יכלה להתעלם מיום השואה-זכרון-עצמאות. אבל אני לא יכלה להתנתק מהישראליות שלי. היא מציצה אלי מכל פינה. היא הסיבה שהגוף שלי מתכווץ טיפה כשמישהו נכנס לבית קפה ואומר סאלם עלייכום. היא הסיבה שנעצרתי, ממצמצת בשמש, אל מול חלון ראווה חדש ברחוב ברנאור, מנסה להבין מה אני רואה. חשבתי שאני רואה תמונות, תצלומים, גלויות של תל אביב, רק קצת אחרת. תל אביב אחרי הפצצה. חשבתי, בטח תערוכה של עוד אומן ישראלי. נכנסתי פנימה, הערתי את הבחורה שישנה ליד שולחן הקבלה, והסתכלתי על התמונות מקרוב. לא תל אביב. ביירות.

בין הקישקושים שהיו לי בראש על אירופה, לפני שעברתי בפועל לחיות באירופה, היתה גם התיאוריה שבאירופה בתי הקפה והחנויות הם נצחיים. לא כמו אצלנו בלבנט שכל שבוע מקום משנה את פניו. כל שבוע מסעדה נפתחת, נסגרת, משנה שם, משנה בעלים. באירופה יש המשכיות והכל יציב והמקומות נשארים על מקומם.

הכי אביב. וגם הקדמה לקיץ. ככה נראה הקיץ בברלין

חחח גדול. אני הולכת את ברנאור שטרסה כל יום וכמעט כל יום אני מסמנת לעצמי שהו, הנה מקום חדש, או הנה מקום שנסגר, או הנה מקום שהתחלף. מרוב שזה יומיומי זה כמעט לא מורגש. כאילו זאת פשוט השיגרה בעיר. מקומות כל הזמן זזים. בייחוד מאז שקונספט חנויות הפופ-אפ הגיע אלינו. אז בהתאם, כשעברתי בברנואר שטרסה לא טרחתי להתעכב על חלון הראווה החדש רק בגלל שהוא חדש. זאת היתה התמונה שראיתי בתוך החלון שבגללה התעכבתי. היא הזכירה לי את תל אביב, או יפו. הים. הצבע של השמים. המדים. הבעת הפנים של הגבר-חייל. בית הבאוהאוס שבפינה.

התרחקתי מחלון הראווה כדי שאוכל להסתכל עליו טוב יותר, לנסות להבין מה אני רואה. זאת היתה חנות מהסוג שיש בה הכל ולא ברור מה יש בה. ראיתי גלויות וראיתי תיקים קטנים מבד בשחור לבן וראיתי פוסטרים על הקירות ובסוף קלטתי מה כתוב על החנות, מה כתוב על חלון הראווה: Berlin Beirut Multiples, או בקיצור, B/BM.

חלון הראווה שתפס אותי. בהגדלה מטורפת. Berlin – Beirut

אז מסתבר שגם זה קיים. בית הוצאה לאור שמתמחה באמנים מברלין, ביירות. נכנסתי לחנות. מצאתי את העבודה שתפסה לי את העין. שתי שורות של תמונות מודפסות על גלויות, שורה של גלויות בשחור לבן, שורה של גלויות בצבע, אותם דימויים. עצרתי את עצמי מלהתפעל מכמה שאנחנו דומים. זה נדוש מדי, לירז, אמרתי לעצמי.

לעבודה קוראים Civil War ועשה אותה בשנת 1982 אמן לבנוני בשם Fouad Elkoury. בגלריה מוכרים עותקים שלה בפורמט של גלויות. את כל זה גיליתי כבר לפני כמה ימים. מאז אני חוזרת אל החנות כל יום. חשבתי לקנות עותק של העבודה הזאת ולהביא מתנה לחברה בארץ. אבל החנות סגורה. סגורה. כל יום, כל היום היא סגורה. ועל הדלת, או על חלון הראווה, לא כתוב באיזה ימים ואיזה שעות היא תהייה פתוחה. ברלין הזאת, גם כן.

עבודה של Fouad Elkoury

Ayya Khema, בודהיזים בברלין וסדינים תלויים לייבוש ברוח

ליד אלכסאנדרפלאץ, לצד ומתחת המגדל והכיכר, יש שכונה של בניינים גבוהים. תחומה בין כבישי ענק, היא מובדלת ונפרדת מהעיר שעוטפת אותה. מרכזית לגמרי, ליד אלכס, אבל נפרדת. מבודדת. שכונת מגורים של בניינים גובהים, פשוטים, פרקטים. שכונ, משפחות. שכונה שמרגישה כאילו היא בעיר אחרת ובגלל זה היא נורא ברלינאית. לא נראית כמו שום דבר אחר. פעם חברה שלי שכרה שם דירה, בקומה 10 של אחד הבניינים. בדירה היו חלונות ענקיים שהשקיפו, מגובה שווה, על השפיץ של אלכסנדרפלאץ. בלילה, בדרך חזרה לבית שלי, ביקשתי ממנה ללוות אותי, ליתר בטחון.

שכונה של בתי מגורים. משפחות. בלי הוד והדר. בלי הייפ והיפסטרים

בתוך השכונה הזאת נמצא מרכז בודהסיטי בשם Lotos Vihara, ואני כבר שנים מנסה להגיע לבקר בו. יש שם, אליבא-דה האתר שלהם, חצר פנימית קטנה עם סטופה, וספריה בודהיסטית, וחלל מדיטציה, ופעילויות נוספות, ואני מצאתי את המקום כשרק הגעתי לברלין וחיפשתי מקומות ללימוד ותירגול בודהיסטי.

את החיפושים שלי התחלתי באינטרנט. יש מלא מקומות ללימוד ותירגול בודהיזים בברלין ואני מצאתי אותם ברשת ומיקמתי אותם על גוגל מפס ובדקתי באתרים שלהם וקראתי הכל וסיננתי וסימנתי ופיתחתי העדפות ורצונות ותוכניות ואת המקומות הנבחרים הוספתי לרשימת ה"מקומות בהם אני רוצה לבקר בברלין". אבל אני לא תיירת. אני לא נחנקת מחוסר זמן. אני לא מלאת עזוז של התרגשות ומקומות חדשים. אני חיה כאן. רשימת המקומות אליהם אני רוצה להגיע כל הזמן מתארכת.

ה –  Buddhistisch Haus, על גבעה קטנה בלב שכונת מגורים בורגנית וחד קומתית

המקום הראשון שהגעתי אליו היה Das Buddhistisch haus וגם זה לקח לי יותר משנה של חיים בברלין. אני חושבת שהגעתי אליו ראשון כי הוא ממש רחוק ממני, בשכונת Frohnau, עיר זרה ואחרת מבחינתי. וחוץ מזה קראתי עליו שהוא מאוד יפה והוא ממוקם בלב שכונת מגורים בורגנית וזה סיקרן אותי. אז לקחתי יום חופש ויצאתי לטיול. זה נחמד להיות תיירת, גם בפועל, בעיר, ברחובות בהם לא הייתי קודם, וגם מבחינה רעיונית. ביקור במקום כזה הוא עבורי, גם, תזכורת לחיים אחרים ולאפשרויות אין סוף. הייתי, צילמתי, ישבתי, דיברתי עם נזיר בודהיסטי שהגיע מבורמה (מיאנמר) להשתלמות. הוא סיפר לי שהמצב בארצו הרבה יותר טוב, הרבה יותר טוב.

מסביב לבית יש גינה. עם פינות מבודדות ופסלוני הבודהה וכל השאר. באמת מקום מאוד יפה

אבל זה לא פרקטי. מרכז בודהיסיטי שממוקם שעה נסיעה ממני לא יכול להיות מקום שיהפך לחלק מהחיים שלי, מהיומיום. זה פשוט רחוק מדי. המשכתי לחפש והתרכזתי במקומות במרחק הליכה. מצאתי מרכז בפרנצלאוורברג שפעם בשבוע מקיים הרצאה למתחילים באנגלית ופעם בשבוע מדיטציה מונחית באנגלית. ניסיתי אותו. לצערי בביקור הראשון נפלתי על הרצאת אורח, מורה מארצות הברית שהגיע לביקור. היה מתקתק. היה לי יותר מעניין להסתכל על הקהל ולנסות לאפיין אותו, להבין ממנו משהו, מאשר להקשיב להרצאה שהיתה מאוד בסיסית ונדושה.

אל ה Lotos Vihara הגעתי, בחיפוש האינטרנטי שלי, בגלל המיקום שלו: ליד אלכסנדרפלאץ. בשכונה שלי. מרחק הליכה. פרקטי. אבל נשארתי, בחיפוש האינטרנטי שלי, בגלל Ayya Khema, נזירה ומורה בודהיסטית שהיתה פעילה בהקמת המקום ומהווה השראה ללימוד שם. לא הכרתי את השם Ayya Khema ואני מניחה שסקרנות פמיניסטית הביאה אותי ללחוץ על הלינק. מסתבר שאיה קאמה היתה נזירה הבודהיסטית-מערבית מרכזית בהנגשת לימודי הבודהיזים לנשים במזרח ועוד יותר מרכזית בהבאת הבודהיזים לגרמניה. אה, וגם, היא נולדה בברלין, בשנת 1923, בשם Ilse Ledermann, להורים יהודים.  

שכונת מגורים רגילה. לא הוד לה ולא הדר. החיים עצמם וכו', גרסת ברלין

מאז אני קוראת עליה. יש עליה הרבה מידע ברשת וכולו מאוד זהה. היא מופיעה באתרים על בודהיזים במערב ובאתרים גרמנים של בודהיזים בגרמניה ויש לה דף בויקי, ובכל המקומות האלה מופיע אותו תיאור קצר של החיים שלה. משוכפל ומשועתק, וחלקי ביותר. זה מעניין, איזה פרטי חיים נכנסים לביוגפריה הרשמית ואיזה לא. על Ayya Khema כתוב שהיא נולדה להורים יהודים. לא שהיא יהודיה (מי הכניס את ההגדרה הזאת ולמה? הבודהיסטים? הגרמנים? היא?). איה קאמה היתה יהודיה אבל, אולי בגלל ש"הומרה" לבודהיזים (?) לא אומרים עליה שהיתה יהודיה. אומרים: בת להורים יהודים.

בשנת 1938 היא ברחה (הוצאה? הוברחה?) מברלין עם עוד ילדים יהודים אל גלאסגו, סקוטלנד. המשפחה שלה ברחה לסין ובשנת 1940 היא הצטרפה אליהם בשנחאי. כשפרצה המלחמה המשפחה נלקחה למחנה אסירים יפני. האבא נפטר במחנה. חמש שנים אחרי שיחרור המחנה איה קאמה קיבלה אשרת הגירה לארצות הברית. היא התחתנה ונולדו לה שני ילדים ובתחילת שנות השישים, כמו הרבה צעירים אמריקאים אחרים, הם נסעו כל המשפחה לטיול ארוך במזרח ואיה קאמה התוודעה לבודהיזים.(אגב, חוץ מהפרטים האלה – בעל, שני ילדים, טיול משפחתי במזרח – לא הילדים ולא הבעל מופיעים עוד בביגורפיות עליה. לא בויקי, לא באתרים של מוסדות שהיא הקימה, לא בשום מקום).

הסטופה. בלב ברלין יש סטופה.

בשנת 1979, אחרי יותר מעשור בו למדה ולימדה בודהיזים באירופה ואוסרטליה, היא הוסמכה לנזירות בסרי לנקה. בהמשך היא הקימה, בין השאר, מנזר-יער באוסטרליה, מרכז ללימודי בודהיזם לנשים בקולומבו (סרי לנקה), ואת ה Buddha – Haus בגרמניה, בו שימשה spiritual director. היא הביאה אל גרמניה את המסורת של מנזרי יער והיתה המייסדת של המנזר הראשון. בשנת 1987 היא היתה בין המארגנים של הכינוס הראשון של נזירות בודהיסטיות בכל ההיסטוריה של הבודהיזים. באותה שנה היא הוזמנה לדבר באו"ם והיתה לאשה-נזירה-בודהיסטית-מערבית הראשונה שדיברה בפני המילאה. היא דיברה על בודהיזים ושלום עולמי. היא כתבה עשרים וחמישה ספרים על מדיטציה ובודהיזם, כולל ספר ביגורפי (אף אחד מהספרים לא תורגם לעברית). היא נפטרה בשנת 1997, ב Buddha-haus שהיא הקימה, בגרמניה.

ביום אפרורי וקר ומטפטף הגעתי אל  ה – Lotos Vihara לראשונה. הלכתי ברגל לאורך Alexander str, חציתי ב – Gruner str והמשכתי על Karl Marx Allee עד למקום בו גוגל מפס סימן לי להיכנס לשכונה שלא נראית כמו כלום ולכן נראית לגמרי כמו ברלין.

בתוך אולם המדיטציה. התמונה הקטנה היא של Ayya Khema

נכנסתי לשכונה ואיבדתי את הדרך. כל הבניינים נראו לי דומים: גבוהים וחיוורים. בניינים שנבנו כדי לאחסן הרבה בני אדם. מדרכות רחבות. חלקות דשא קטנות חוצצות בין הבניינים. השפיץ של אלכסאנדרפלאץ משתקף מכל זווית. שכונת מגורים רגילה, אפרורית. בלי הוד והדר, בלי "הו ברלין!", בלי היפ והיפסטרים. וגם בלי שום אווירה או רמז למרכז מדיטציה בודהיסטי. לא קרוב אפילו. הלכתי והלכתי והקפתי את אותם רחובות ולא מצאתי את המקום ולא הצלחתי ליישב בין המציאות שמסביבי ומה שראיתי בגוגל מפס.

חטפתי את הקריזה והתייאשתי וסגרתי את הטלפון והסתכלתי סביבי ונשבעתי לעצמי שאם כבר הגעתי עד לכאן, עד לשכונה הכה אפרורית הזאת, אני לא מוכנה לוותר. ואז, בזווית העין, ראיתי צבעים וחשבתי שמה שאני רואה זה את הדגלים הצבעוניים הקטנים שתולים בכניסה אל מקומות בודהיסטים והרגשתי שמצאתי את המקום. הדגלים הצבעוניים הקטנים של הבודהיזם. קל לזהות. רק שזה לא היה הדגלים הקטנים הצבעוניים של הבודהיזם, אלו היו סדינים וציפות תלויים על חבל לייבוש בחצר. בברלין. מי עוד תולה בגדים לייבוש בחצר? מתי פעם אחרונה ראיתי מראה כזה? הלב של נכמר. הסתובבתי סביב הסדינים וסביב עצמי עוד קצת ובסוף מצאתי את המקום.

דגלים צבעונים קטנים. סדינים מתעופפים ברוח. מראה מחמם לב. וגם סימני דרך. וגם מסע בזמן

מבנה שטוח, נמוך, בין בניינים גבוהים, לצד כיכר נסתרת. מצאתי. אמממה, למרות שקראתי עשרות פעמים את האתר של המקום ולמרות שראיתי את שעות הפתיחה והכל, הגעתי ממש בזמן הלא נכון. ב – Lotos Vihara פועלת מסעדה-בית קפה טבעונית שמגישה ארוחות צהריים וכל יום בשתיים יש מדיטציה שפתוחה לכולם. אני הגעתי בערך ב 1100. לא קפה ולא צהריים טבעוני והמקום היה די ריק ואולם המדיטציה נטוש.

שוטטתי לכל עבר, צילמתי, נכנסתי לחדר בו ישבו שלושה אנשים על כריות ואשה אחת על כסא וארבעתם היו שקועים במדיטציה והאשה, ששמעה את הדלת נפתחת, פתחה עינים ועשתה לעברי תנועה חדה בראש ואני ברחתי משם. ראיתי דוכן ספרים שכל הספרים בו של אותו כותב (מורה, ראש המרכז היום). אמרתי שלום לאשה שעבדה במסעדה. היא החזירה בשלום קפוץ. לא היה לי מה לעשות שם והלכתי. עכשו המטרה שלי, החדשה, היא להגיע בזמן הנכון.

מתוך מכתב שכתבה Ayya Khema ב 11 במאי, 1995: When the Nazis were persecuting the Jews here in Germany, my father said the same thing you wrote in your letter, namely that he could not believe that a civilised people like the Germans, who had produced, Bach, Beethoven, Schubert, Wagner, Goethe, Schiller, Lessing, Kleist, Kant, etc. etc. could go along with an uneducated man like Hitler. But eventually he had to believe it and emigrate to China, where he died in a Japanese prisoner of war camp, 5 days before the end of the war. I fully agree that only the Dhamma will and can bring true peace and am directing all my efforts and energy to propagate this, which especially here in Germany finds many willing ears

ארבע עונות לשנה; אשה עם תינוק ורכב; שימי עין על המחשב שלי, בבקשה

ארבע עונות לשנה

אני אוהבת את החורף, אמרה לי חברה מקומית בערב קפוא במיוחד, ואני עומדת מולה כולי דומעת מקור. אני אוהבת שיש ארבע עונות לשנה, אמרה, ושכל עונה שונה מקודמתה. לא הייתי יכלה לחיות בלי חורף, הוסיפה, והעיניים שלה נצצו. ואני חשבתי שהבנתי משהו שם, בחוץ, בכפור. היה לי רגע בו חשבתי שאני מבינה את הערך של זה, של ארבע עונות בשנה, של מזג אוויר שהוא הדרמה, של מזג אוויר שכל הזמן מושך תשומת לב אל עצמו.

כלומר, מה עדיף, שהמדינה מושכת אליה את תשומת הלב? שמלחמות ובחירות יהיו התוכן? כמה לעגנו בילדותי לאירופאים האלה, שמרוב שאין להם תוכן הם מדברים על מזג האוויר. ככה אני מקנא בהם היום. עדיף לדבר על מזג האוויר. מזג האוויר הוא תוכן משובח, סוגה עילית. מזג האוויר והשיחות עליו הן הנרטיב המאחד, המשהו לדבר עליו במשרד, הדבר הגדול, החיצוני, שקורה לכולם בו זמנית, שכולם חווים אותו וכולם שותפים שווים בו. כמו המלחמות בישראל. או הבחירות. באירופה יש לשנה ארבע עונות: קיץ, סתיו, חורף, אביב. בישראל יש לשנה ארבע עונות: קיץ, מלחמה, חורף, בחירות.

פנס רחוב, חצר פנימית. דצמבר הקר

אשה עם תינוק ורכב

השבוע, ביום של השלג הראשון, שאולי בכלל לא היה שלג, היה רק מין pre-שלג, הקדמה, תערובת של מים וברד, דברים רכים שצונחים מהשמים ונעלמים, רמז לבאות. ביום הזה, של הpre-שלג, אחר הצהריים, הייתי צריכה לצאת מהבית. סידורים ועיניינים. חדר המדרגות של הבניין היה מואר ודלת הכניסה פתוחה לגמרי, פתוחה לרווחה ותקועה על ידי המחזיק דלתות, ככה שהיא לא תוכל להיסגר. ואשה שאני לא מכירה, אשה יפה בבגדים יפים עם סל תינוק על הזרוע יצאה מחדר המדרגות. הלכתי אחריה וסגרתי את דלת הכניסה של הבניין אחרי והיא, שהיתה כמה צעדים לפני, הסתובבה אלי וביקשה שאשאיר את הדלת פתוחה לרווחה, שלא אסגור את הדלת.

עכשו, זה כמעט אף פעם לא קורה, שדלת הכניסה פתוחה ככה. זה קורה רק עם מישהו צריך להכניס משהו לדירה, לרוב אופניים. יש לבניין חניית אופניים בכניסה, ליד הגדר שלא מגדרת כלום, אבל לפעמים, בימי גשם, השכנה מלמעלה מעדיפה להכניס את האופניים לקלר. אז מה שהיא עושה זה מחנה את האופניים ליד המדרגות שמובילות אל הבניין, עולה במדרגות, פותחת את הדלת, תוקעת אותה מאחורי המחזיק דלתות, מדליקה את האור בחדר מדרגות, יורדות במדרגות אל הקלר, פותחת את הדלת של הקלר, וככה, כששתי הדלתות פתוחות וחדר המדרגות מואר, היא עולה בחזרה במדרגות מהקלר, יוצאת מהבניין, יורדת במדרגות הכניסה, אוספת את האופניים שלה ומכניסה אותן פנימה. רק אז, רק במקרים האלה, הדלת של הבניין פתוחה.

כניסות ויציאות. הכניסה לבניין היא דרך החצר הפנימית. הכניסה לחצר הפנימית דרך הפתח בתמונה. בצד השני הרחוב. וברחוב חונה הרכב

אז באותו יום לא הבנתי מה עושה האשה היפה עם התינוק. למה היא ביקשה להשאיר את הדלת פתוחה? וגם היה לי קצת לא נוח עם זה, בכל זאת, זה הבית שלי, ודלת פתוחה קוראת לגנב, ומה קורה, מה היא מנסה לעשות? אבל לא אמרתי כלום, השארתי את הדלת פתוחה והלכתי בעקבותיה, סקרנית לראות מה היא תעשה, מה היא עושה.

הכניסה אל הבניין שלנו היא רק דרך החצר הפנימית והאשה עם הסל והתינוק בתוכו ירדה במדרגות של הבניין והלכה דרך החצר הפנימית אל שער היציאה ויצאה אל הרחוב וניגשה אל רכב גדול שחנה ברחוב ופתחה את הדלת בצד של הנוסע והכניסה את הסל והתינוק בתוכו לרכב והניחה אותו על המושב וחיברה אותו לכסא שליד הנהג. ואני הלכתי אחריה, כלומר לא הלכתי אחריה בכוונה, זה היה המסלול שלי בכל מקרה, אבל יצא שהלכתי אחריה וראיתי מה היא עושה ולא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה.

אשה עם תינוק, אפס מעלות, חושך בחוץ, רכב ריק, אור בחדר המדרגות, דלת פתוחה. מה היא עושה, למה היא מכניסה את התינוק לרכב? ועכשו מה? מה התוכנית שלה? לא תכננתי להתעכב שם, היתה לי תוכנית וכבר הייתי בדרך אליה, אבל זה הציק לי. מה היא מתכננת לעשות עכשו?

אסטתיקה של חורף. עצים חשופים. חלונות מחליפי צבעים

שימי עין על המחשב שלי, בבקשה

השבוע יצא לי לעבוד כמה שעות מאוברהולץ. בשולחן שלפני ישב בחור. הוא ישב עם הגב אלי ולא ממש שמתי לב אליו עד שהוא קם, הסתובב, ניגש אלי וביקש, באנגלית, שאשים עין על המחשב שלו בזמן שהוא הולך לשירותים. גם אני עושה את זה כשאני עבודת שם, מבקשת ממישהו שישים עין על הדברים שלי בזמן שאני הולכת לשירותים או קונה משהו בקומה למטה. זה גם עובד וגם ידידותי וכבר יצא לי להכיר ככה אנשים. וזה גם, נראה לי, הדבר האחראי לעשות.

בסוף אוקטובר הגיעו זוג חברים יקרים לביקור. כמה ימים, רק שניהם, בלי הילדים. אושר גדול עבורי. באחד הימים ישבנו בבית קפה בקרויצברג. למרות שהיה קריר ישבנו בחוץ, רצינו לראות את הרחוב, התנועה, החיים. ובזמן שישבנו סיפרה לי חברתי האהובה שהיא מסתכלת הרבה על אנשים עם ילדים ברחובות כאן וכמה הם שונים, כמה הם מתנהגים אחרת, מאנשים עם ילדים בתל אביב. למשל עכשיו, היא אמרה, תראי את העגלת תינוק.

ובאמת, ממש לידינו, בין השולחנות בכניסה אל הבית קפה, עמדה עגלת תינוק ובתוכה תינוק ולצדה לא אמא ולא אבא ולא איש. עגלת תינוק לבדה. חברתי סיפרה לי שהיא עקבה אחרי הכל, אשה הגיעה עם העגלה, החנתה את העגלה בחוץ ונכנסה פנימה, הנה היא בפנים, בתור, והנה העגלה כאן בחוץ והתינוק בתוכה. הם אמרו שבארץ היו מזעיקים משטרה במקרה כזה. אחרי כמה דקות הגיעה עוד אשה עם עגלת תינוק. גם היא החתנה את העגלה בחוץ ושאלה גבר שישב בשולחן לידינו אם הוא יכול בבקשה לשמור על העגלה בזמן שהיא נכנסת פנימה וקונה לחמים. בארץ היינו מזעיקים משטרה, החברים שלי מילמלו אחד לשני.

אלכסנדרפלאץ, מאוחר בלילה. מחכה לאובאן המחורבן שיבוא כבר. 15 דקות, כתוב בשלט. יש זמן

אשה עם תינוק ורכב

ועכשו מה? אשה עם תינוק, אפס מעלות, חושך בחוץ, אור בחדר המדרגות ודלת פתוחה. מה היא עושה? מה היא רוצה לעשות? לא תכננתי להתעכב שם, ולא הצלחתי להתקדם. הסתובבתי אליה ושאלתי אותה אם היא צריכה עזרה. היא נראתה לי מופתעת. היא לא ענתה. היא עמדה ליד הדלת של הקדמית בצד של הנוסע, מעל לתינוק, והסתכלה עלי כאילו היא לא מבינה מה אני אומרת. אז עשיתי עוד צעד לקראתה ואמרתי לה שאני יכלה לשמור על התינוק והיא הסתכלה עלי וההפתעה על הפנים שלה גדלה והיא שאלה אותי אם לא אכפת לי ואני כבר הייתי לצידה, ליד הדלת של הרכב ומעל התינוק שבסל, ואמרתי לה שאין בעיה, לא אכפת לי, אני אעמוד כאן רגע ואסתכל על התינוק והיא מאוד הודתה לי.

ואז היא הלכה לצד השני של הרכב ופתחה את הדלת האחורית בצד שמולי והוציאה משם זוג אופניים והעמיסה אותם על הכתף ונכנסה דרך השער אל החצר הפנימית ועלתה במדרגות של הבניין וירדה לתוך המרתף וקשרה את האופניים שלה, מן הסתם, לא ראיתי את החלקים האלה, ואחרי כמה דקות היא חזרה לרכב ואמרה לי שוב המון תודה ושלום, שלום ותודה.

שימי עין על המחשב שלי, בבקשה

הבחור באוברהולץ חזר מהשירותים ואמר לי יפה תודה והחלפנו חיוכים חמים, סקרנים, והיה נדמה לי שעוד רגע אנחנו בשיחה, עוד רגע מתחילים משהו, ואז הטלפון שלו צילצל והוא התיישב חזרה בשולחן שלו, עם הגב אלי, וענה, ודיבר עם מי שדיבר בעברית שוטפת וכל העניין וכל החדווה וכל הסקרנות שלי נפסקו באחת. ואז שמתי לב שזה מה שקרה, שברגע שהוא דיבר עברית איבדתי בו כל עניין. אז ציינתי לעצמי את זה. אין לי שורה תחתונה.

סתם יום של חול. בבית הקפה. עושים חיים בברלין

איפה כאן זה המרכז?

"איפה כאן המרכז?" שאלו אותי תיירים בדרך.

"תגידי", כתב לי מישהו שאני לא מכירה, "שכרתי חדר בשכונה זאת וזאת. זה טוב? זה במרכז?"

"אז איפה בעצם זה המרכז כאן?" שאל כשנפגשנו, "כאן זה המרכז?"

צל. מדרגות. שביל. לא מוביל אל שום מרכז

הייתי באמסטרדם לפני שבוע. ביום השני לקחנו סיור רגלי מודרך, מהסוג שיש גם בברלין רק שבאמסטרם עושים הכל ברגל. אחרי כמה שעות הבנו איפה המרכז. אחרי כמה ימים הרגשנו שהמרכז הוא כמו משולש ברמודה, שאין איך לברוח ממנו, שהוא כל הזמן מופיע, שכל הזמן אנחנו במרכז. ביום האחרון היו לי כמה שעות לבד וממש השקעתי מאמץ בלנסות לצאת מהמרכז, אבל אלאס, זה היה גדול עלי, כל הזמן חזרתי לאותם רחובות, כל הזמן הסתובבתי סביב המרכז.

למה תמיד כולם רוצים להגיע למרכז? מה יש בו, במרכז העלום הזה, הארור הזה, מה יש בו לכל הרוחות שהפך אותו לחובה, לנטל, לצל שרובץ על כל השאר?

נסעתי למיאנמאר (בורמה). הגענו לעיר שבחיים לא היינו בה, שרק קצת זמן לפני כן למדנו את שמה. חברתי אמרה, "בואי נמצא מלון במרכז".

"למה במרכז?", אמרתי, "במרכז צפוף ומלוכלך, למה דווקא במרכז?"

"כי אין לנו הרבה זמן", הסבירה, "וככה נספיק יותר".

אמסטרדם. תעלה.

את אוורויל, בהודו, הקימו בשנת 1968. "האמא" קיבלה אדמה ממשלת הודו לבנות ישוב בינלאומי. בדיוק במרכז הקימו את ה Matrimandir, מקדש ל"אמא" והמרכז הרוחני של הכפר, וסביבו התפתח הישוב. רק שמאוד סביבו. לאוורויל היה הרבה אדמה ומעט אנשים והם התפזרו, על החוף, בתוך היער, בכל מיני פינות. המרכז נשאר נטוש. דרכי עפר שמוליכות לכאן ולכאן. אפס מבנים. בעונת התיירות, בתקופה שגרתי שם, הייתי עוברת במרכז על האופניים בדרך לכאן ולכאן, ורואה אותם, תרמילאים, תיירים, טיילים, עומדים, אבודים, מסתכלים לכל כיוון, מחפשים אותו, שואלים עליו, מבקשים אותו, המרכז, הו המרכז, איפה אתה המרכז, איפה המרכז של אורוויל?

ואיפה המרכז של ברלין? אני לא בטוחה שלברלין יש מרכז. לברלין יש מרכז? יש לפחות 4 שכונות שהן במרכז. שהן המרכז. או 6. בעצם 6 שכונות שהן המרכז. ואיפה המרכז שבו קורים דברים? אללי, אני לא יודעת, בכל מקום קורים דברים. חברה סימסה שהיא ובן זוגה דוחים את הביקור בעיר: "הוא מחפש סיבה לנסוע" כתבה "איזה אירוע שיתן תירוץ".

ברלין היא האירוע, וזה אירוע מתגלגל. אירוע בלי פיק. בלי מרכז אחד. בלי רגע שמאחד את כולם. אירוע מתגלגל, נמשך, רציף. בין מרכז למרכז ושכונה לשכונה ופארק לפארק. העיר מכילה כמה מרכזים, כמה נרטבים, כמה הופעות של פעם בחיים, כמה מצעדי גאווה. כמה מהכל. כאילו הדברים משתכפלים כאן, בתוך המרחבים של ברלין.

עוד תמונות אמסטרדם. כי צילמתי. לא כי הן קשורות לנושא

****

לפעמים אני שונאת את המרכז. לפעמים אני מרגישה כאילו כל החיים שלי אני מנסה להגיע למרכז, והוא כל הזמן חומק ממני. מה יש בו, במרכז? המקום בו כולם רוצים להיות. המקום בו חייבים לבקר. החור השחור של הפוליטיקה הישראלית. לב השעמום הבורגני. מה יש בו שכולם רוצים אליו? ומה כל כך מפחיד בשוליים? הם בסך הכל הצד השני של המרכז, הלא מרכז. יש במרכז משהו שאין בשוליים? זה בעצם מה שאני רוצה לשאול. יש שם משהו במרכז? זה שווה את המאמץ?

****

יש לי חברת פייסבוק שמייצגת עבורי את המרכז. אני לא יודעת אם זה נכון, כמובן, אבל ככה אני חושבת עליה. לפני שנים היינו מכרות. לא נפגשנו בעולם האמיתי יותר זמן משאני זוכרת. אני עוקבת אחריה בפייסבוק והיא משקפת לי קצת את הנעשה במרכז (התל אביבי – היא גרה בצפון תל אביב כמובן – הדשן, הבורגני. המרכז של השבט שלי, לא של ישראל או העולם או שבטים אחרים. השבט שלי). אני מחבבת שיש לי מין צינור או משקפיים דרכם אני יכלה להציץ אל המרכז, לראות מה קורה שם.

השבוע היא עשתה שייר לפוסט ובו התייחסות לסיפור היולדת שסירבה לקבל טיפול ממילדת אתיופית ושיתוף הפעולה של בית חולים איכילוב עם האקציה. הפוסט עצמו היה סיפור חיובי, מישהי שיחזרה את חווית הילדה שלה באיכילוב עם אותה מיילדת אתיופית ותיארה כמה רע היא מרגישה בעקבות הסיפור הזה. ואז הגיעו התגובות. וכל מיני נשים עם תמונות פרופיל שלהן מחבקות ילד או שניים כתבו שצריך לבדוק את הפרטים, שבכל זאת, אשה, ביום הלידה שלה, מותר לה להיות קצת משוגעת, וצריך להתחשב בה, ואי אפשר לחייב אותה לעשות דברים שלא נוח לה, כי, אתם יודעים, היא אשה, ביום הלידה שלה. וזה נמשך ככה. ואף אחד לא העיר לאף אחד, כי כידוע במרכז נחמדים ותומכים ומפגינים אמפטיה, ואף אחד, כולל אני, לא צעק שם: גזעניות מגעילות, זאת המשמעות הטהורה של גזענות. אתן.

וכל הסטטוס הזה שנטף רמת אביב ומודעות חברתית ופמיניסטית ומה לא, גרם לי לחשוב על המרכז (וכן, אני יודעת, אולי אני ממציאה הכל, אולי הן בכלל היו נשים מצפון רמת הגולן או דרומית לבאר שבע. רק שלא נראה לי. אני מהמרת על מצביעות לפיד).

לפעמים אני ממש מתעבת את המרכז.

ועוד תעלה, כי, כאמור, הייתי שם. והתעלות מאוד ציוריות

****

אני גרה במרכז. לשכונה בה אני גרה קוראים mitte. אי אפשר להתווכח עם שמות (mitte = center) או עם גרמנים. כלומר אפשר, אבל זה טיפשי. מן הסתם קוראים לה ככה כי היא באמת במרכז הגיאוגרפי של ברלין. עד נפילת החומה היא היתה במזרח, מה שאולי מראה שגם מרכז יכול לזוז. אבל אולי לא, אני לא יודעת.

מלבקר או לחיות רק במרכז, ב mitte, לא באמת מכירים את ברלין, וגם לא באמת נמצאים במרכז במובן של איפה שהדברים קורים. אני חושבת שלברלין אין מרכז. ושבשביל להכיר את ברלין, או להנות ממנה, צריך לוותר על החיפוש הזה, של המרכז. להניח לו. אפשר גם בלי מרכז. בחיי. זה אפילו נעים.

אני גרה במרכז אבל גם שונאת את זה. לא את המרכז, לא את mitte, שכונה מקסימה, בתים יפים, אנשים נאים וכו'. אני לא שונאת את mitte, אני קצת שונאת את זה שחשוב לי לגור במרכז. זה ילדותי וחסר משמעות בעיני. ואני גם יודעת Things fall apart; the centre cannot hold (והחיה הרעה ובית לחם וכל השחור הזה, ייטס) ובכל זאת. אני גרה במרכז.

אני שמחה בסוף של הופעה נפלאה. Arcade Fire.

הרחוב שלי, הרחוב בו אני גרה, החלקים האחרים

הרחוב שבו אני גרה הוא רחוב מרווח וארוך ולא מפותל בכלל. ארוך וישר. הוא מתחיל ב mitte ומגיע כל הדרך ל wedding. כלומר, בשבילי הוא מתחיל ב mitte, כי זה החלק בו אני גרה, ומשם הוא נמתח עד ל wedding. אני מניחה שעבור אחרים, תושבי wedding למשל, הרחוב, אותו רחוב, מתחיל ב wedding ונמרח עד ל mitte. בכל כיוון זהו רחוב שעובר בשתי שכונות שונות. הוא חולק פעם. חלק קטן, החלק שלי, היה במזרח, החלק הארי היה במערב. החומה חצתה אותו. יש סימנים וכיתוב על המדרכה, איפה שהחומה עמדה פעם. היא חצתה את הרחוב.

בהתחלה הכרתי רק את החלק שלי ברחוב. החלק שבין הכנסייה והכיכר. בונבוניירה אירופאית. ממש הו אירופה! לגמרי. אירופה הקלאסית, או לכל הפחות, קלאסית לייט. בתים נמוכים, משופצים, צבועיים בגוונים בהירים, רכים לעין, כביש רחב, מרוצף, עם מקומות חנייה, עצים עצומים, צל, ירק, מדרכות בשני הצדדים והמון שטח פתוח, מרחב, בין הבתים, בין שני הצדדים של הרחוב. החלק הזה של הרחוב נגמר ב bernauer str ולקח לי הרבה זמן עד שחציתי אותו. לא יודעת למה, לא נדרשתי לכך.

הרחוב בו אני גרה, החלק שלי. המערבי. שהיה פעם מזרחי. מרחבים, בתים בצבעים בהירים (לא בתמונה, ככה רחב הרחוב הזה), כביש מרוצף, מכוניות, מקומות חניה

כשחציתי אותו לבסוף זה לא היה כי הייתי צריכה אלה כי הייתי סקרנית ורציתי לשוטט. שיטוט אורבני.  כשרק עברתי לכאן מרחבי השיטוט שלי היה מצומצמים. הכל היה לא נודע. לא רציתי להתרחק מהמרכז שלי, מהבית. עם הזמן ותחושת ההתרבחות מרחבי השיטוט שלי התרחבו גם. חציתי את הכביש ועברתי אל עולם חדש. חציתי את הכביש ועברתי לעיר אחרת.

ממזרח למערב. ללכת מהבית שלי את הרחוב לצד השני שלו זה ללכת ממזרח למערב. לא הגיאוגראפי, אני לא מבינה בגיאוגרפיה, הפוליטי. המדיני. לחצות את הרחוב זה ללכת ממה שהיה פעם מזרח העיר אל המערב של העיר. מהאזור הסגור לאזור הפתוח. החלק המזרחי של הרחוב, החלק בו אני גרה, לא הופצץ במלחמה. החלק השני, המערבי, כן, הופצץ לגמרי ונבנה מחדש אחרי המלחמה. בחלק המזרחי לא נגעו. לא היה כסף. הוא הוזנח והוזנח עד אחרי נפילת החומה, עד שהתחיל השיפוץ הגדול.

דלת הכניסה לצד השני של הרחוב. השער. ככה זה נראה המכביש, מאיפה שהיתה החומה, ממש לפני הכניסה לחלק המערבי של הרחוב. הוא כל כך רחב שלא הצלחתי להכניס את הבתים לתוך התמונה

היום כל החלק המזרחי משופץ וממורק ומפונפנן ונוצץ והחלק המערבי נשאר כמו שבנו אותו אחרי המלחמה, מהר מהר ובמטרה לייצר הרבה מקומות דיור. היום לעבור את הכביש זה לעבור ממערב למזרח. לא הגיאוגרפאי, אני לא מבינה בגיאוגרפיה. התרבותי. העירוני. העדכני. החלק שב mitte הוא "הו אירופה!" והחלק המערבי הוא הו, בת ים.

את החלק המערבי בנו כאזור מגורים. אין שם מכוניות. אין תנועה. אסור לנהוג (רק למשטרה ומכבי אש מותר). החלק המערבי הוא מרווח ורחב, בשני הצדיים בתי דירות, רצף של בתי דירות, לא בניינים אלה רכבות של בניינים, בשני הצדדים מדרכות רחבות מאוד ובאמצע של הרחוב, כל החלק המרכזי שלו, הוא גינה ארוכה שמשתנה כל הזמן. זה האזור הפחות נחשב של הרחוב. החלק הלא סקסי שלו. החלק היותר עני.

הכניסה לרחוב, הכניסה לגינה. כי זה רחוב שבאמצע שלו גינה. בליבו גינה. והגינה היא ארוכה כמו הרחוב ופתלתלה, לא כמו הרחוב שהוא דוך ישר

איך יודעים שאזור מסויים הוא פחות נחשב? אני כמובן יודעת את זה מהתורה שבעל פה. wedding פחות נחשבת מ mitte. אבל בפועל, במקום עצמו, במציאות שלו, יודעים את זה שם? מרגישים את זה? רואים את זה? החלק הזה ברחוב מספר סיפור אחרי לגמרי מהחלק שלי. לא סיפור על מזרח וחומה ושיפוצים נרחבים והחזרת עטרה ליושנה. החלק המערבי מספר סיפור על משפחות, פועלים, זקנים, מגורים, חיים בעיר. שכונת מגורים.

יש שם, בחלק המערבי-עני של הרחוב, יש שם שכונת מגורים. כל העיצוב והסגנון של הרחוב אומר, אנחנו שכונת מגורים. כאן לא מגניבים. כאן לא קוליים. כאן גרים. חיים. יש שם אפילו שלטים שאומרים, אנחנו שכונה. שכונת מגורים. רק עניים חיים בשכונות, בקהילות?

ויש שלטים על הציפורים ועל הצמחים שחיים וגדלים בשכונה. השלטים מייצרים תחושה של קהילה. מייצרים רצף ואחדות.

יש שם רכבות בניינים, לא בניינים כמו בחלק המזרחי-עשיר, רכבות של בניינים צבועים בצבעים חזקים. ויש שבוע בערך בשיא האביב של ברלין, בו צבע העצים משתלב ונבלע בצבע הבתים.

יש שם את בית שלושת הצבעים, בניין בשלושה צבעים. בניין שהוא כמעט רובע. המכוניות החונות זה בצד אחר, לא על הרחוב.

למה הצבעים של עושר הם פסטלים בהירים ושל עוני צבעוניות גסה וילדותית? צובעים את זה ככה לעניים כדי שיהיו עליזים, כדי לשמח אותם? (כי עניים הם מפגרים?)

 יש שם מכולת שאין בה שום דבר לקנות, רק עזרה ראשונה כזה, עם נתקעת בלי ניירות טואלט. ויש שם מתקן להשכרת אופניים. ויש שם בניין מהמם לגמרי וסגור לחלוטין, הבניין הכתום, בניין הבריכה לשעבר.

ויש את הגינה, באמצע ולכל האורך. גינה שמשתנה כל הזמן. גינה שמתרחבת ומתכווצת. גינה עם פינות. פינות משחקים לילדים ופינות ישיבה, פינת הפינג פונג ואזור הורדים. גינה שהיא ממש גינת הרפתקאות.

והגינה הזאת והתכנון שלה, עם הפינות, עם אזורים ציבוריים ואזורים יותר פרטים, הגינה הזאת מייצרת שכונה, חיי שכונה. תמונות של קיבוץ ורגעים של ערמה של חברה על הדשא.

ויש שם אנשים זקנים. ממש. לא מבוגרים. זקנים, קשישים. אנשים שבחלק שלי של הרחוב לא רואים. יושבים על ספסלים שפונים אל שום מקום.

איך יודעים שהמקום עני ולא נחשב? גם הגינה מספרת את אותו סיפור. סיפור של כוונות טובות והזנחה. יש גינה. אבל היא לא גינה גזומה. כאן לא צפון תל אביב. העשבים נאבקים במרצפות. הגינה גדלה פרא.

לא גזום ולא נקי. לא "הו אירופה!"

ובסוף הרחוב יש שער. כלומר, גשר. תחנה סופית.

גשר על פני ים מסילות הרכבת. נקודה ממנה אפשר לצפות על האופק.

ואחרי הגשר יש Gesundbrunnet, שם אני מסתובבת וחוזרת. כאן wedding.

הספסל החביב עלי בגינה. הספסל הבודד