יצאתי אל הטבע. פרספקטיבות

אני לא זוכרת איך זה התחיל. רציתי לצאת לטבע. אולי קראתי איפשהו על החשיבות של לצאת לטבע. אולי ראיתי תמונה שהזכירה לי משהו שהביא מחשבה כלשהי. אולי מישהו סיפר לי משהו. לא זוכרת. פתאום זה היה שם, נוכח. אני רוצה לצאת לטבע. לטייל בטבע. לשהות בטבע לטבול בטבע. לעשות מה שעושים בטבע ומרומם את הרוח. פתאום זה היה חי, צורך ממשי, מוחשי. מה עושים מה עושים?

זה מה שרציתי, מה שהיה לי בראש? משהו כזה, כן, להיות בתוך ירוק, להריח ירוק, להיות מוקפת טבע. כן, משהו כזה היה לי בראש, ולא ידעתי איך להגיע לשם. אז הלכתי לאינטרנט. וגיליתי דברים, כמו למשל, שני ספרים שונים שמוקדשים לנושא של טראקים – הליכה, רק , במילה שמעוררת בי אי נוחות – בבנדנבורג, ברלין. שני ספרים.

האינטרנט סיפר לי שיש אפשרויות. שאנשים עשו את זה לפני. יש לאן ללכת. יש מה לראות. והכל במרחק נסיעה מביתי. נסיעה בתחבורה ציבורית. התגבשה לה תוכנית. נוצרה, נוצקה, תוכנית: נקודת התחלה, איך להגיע אליה, איך להמשיך ממנה, נקודת סיום, איך לחזור הביתה. תוכנית.

סיפרתי לכריסטי שאני הולכת לעשות הייק בטבע. בחרתי במילה הייק כי חשבתי שהיא פחות אמביציוזית מטראק, למשל, ויותר אמביציוזית מטיול. רציתי לתקשר לו שזה יותר מסתם טיול עבורי. שזה משהו. כריסטי, עיניו זהרו לרגע ואז כבו. אני תמיד מתאכזב מהטבע בבנדנבורג, הוא אמר לי, מהטבע בגרמניה בכלל, הוא אמר, שנים שמעתי על הטבע בגרמניה, אמר, ואז כל פעם שנסעתי לטבע בגרמניה התאכזבתי. אמר. זה היה קשה. הוא אמר. תביני, הוא אמר, אני מרומניה, אצלנו יש טבע אמיתי, פראי, לא מתורבת, לא מטופל, לא מטופח, טבע, בתוך הטבע, כמו שהוא.

את זה אין בגרמניה, הסכמתי איתו, והשיחה גלשה לה במה שהרגיש כמו טבעיות גמורה לעד כמה הטבע בגרמניה מתורבת. עד כמה אי אפשר ללכת לאיבוד. בכל מקום יש ספספלים לשבת וגשרים לחצות ומעקה לשמור על הבטיחות. בכל מקום. כולם כבר היו שם  לפנינו. אירופה מוצתה. אני מצאתי את עצמי מצטטת את תומאס ברנרד, סופר שכתב הרבה מילים על תירבות היתר, על מהו תירבות וכל זה. קינה שלמה שפכנו שם, כריסטי ואנוכי, על האין טבע פראי בבנדנבורג, עד שהצלחתי להתפקח, להתנער, להתעורר.

אבל כריסטי, אמרתי לו, ובתוכי ניערתי את כל הגוף, כל הגוף, מלמעלה למטה, אבל כריסטי, אמרתי, אני בכלל באתי מהמדבר. עכשיו, גם זה לא נכון, אני לא באמת הגעתי מהמדבר, רק מארץ קטנה שאין בה נהרות ואין בה הרים והיא בנויה עד בלי די. אבל זה מה שיצא ממני בניסיון להחליף פרספקטיבה אחת שהיא לא שלי באחרת, שגם היא לא לגמרי שלי. אני מהעיר, הצלחתי בסוף להגיד, וזה לפחות מדוייק, אני מהעיר ואני כמהה לירוק. אני לא טיילת גדולה, ועדיין, אני כמהה לירוק. אמרתי לכריסטי לאן אני מתכננת לטייל, כלומר לעשות הייק, והוא אמר שהוא כבר היה שם וזה באמת מאוד יפה.

ככה זה מתחיל ככה זה נגמר: הטבע. יום בטבע.

 המסלול הראשון שלי היה מסלול מעגלי סביב Briese.  היה נהדר.

הלכתי לטיול. לא הלכתי לאיבוד. המסלול אכן היה, סלול. הדרכים מתועדות. הירוק ירוק. הריח רענן.

המים שקופים. השמים כחולים. האגמים רבים. רוב הזמן הייתי לבדי

הספסלים במקומות הנכונים. שווה להסתכל מהכיוון של הספסל. אל מה הוא צופה? הספסלים שאני פגשתי הסתכלו על הטבע, אל המיטב. המיקום שלהם היה חכם. ואז, רצף מחשבות: מי מיקם את הספסל בדיוק שם? איך מצאו את הנקודה? איך החליטו?

.המסלול השתנה. התגוון. הנוף נפתח.

ובסוף היה אגם. כל הקסם. כל הקסם.

הלכתי במסלול שמישהו אחר תכנן לפני לא יודעת כמה זמן. ראיתי מים ירוקים, עצים שצומחים מתוך המים, גשרים מעץ להולך יחיד, אגם עם חוף מחול ים, ספסלים שצופים אל הנוף. בזמן שישבתי על אחד כזה עברה במסלול אשה עם הכלב שלה. מה שהוא טבע פראי לאחד הוא טיול בוקר עם הכלב לאחר.

על כנפי ההצלחה המטורפת שהיה ההייק הראשון יצאתי להייק שני. הפעם המסלול שלי היה לאורך הארפה, שהוא, ככה התברר לי, חלקיק נהר שמתפצל מהספריי ואפשר ללכת לאורכו. וזאת עשיתי.

זה די מדהים, עשר דקות אחרי שירדתי מהאובן מצאתי את עצמי לבד בטבע מסתכלת על פרות.

ועל ברווזים

ועל הומור גרמני. בטבע, לאורך הנהר, איפה שאנשים גרים. כן, זה פסל עם מסכה

ועל הארפה, נהר. זה כיף ללכת לאורך נהר. אפילו אני, בעלת חוש כיוון של נמלה, לא הצלחתי ללכת לאיבוד, אפילו לא הצלחתי לדאוג. פשוט, ללכת לאורך הנהר

בדרך חזרה גיליתי את נקודת המקור, ההתחלה של קו האובן U5. הידעתם: האובהן יודע לנסוע גם למעלה אני לא ידעתי

לא סיפרתי לכריסטי על ההייקים שלי. והוא לא שאל. אני חושבת שזאת היתה חמלה. חסכנו את זה אחד לשני. טבע פראי או טבע מתורבת. לא יודעת. היה ירוק, זה הריח לי כמו הטבע. נשרטתי פה ושם. לא הזעתי. לא הלכתי לאיבוד. הבנתי שאי אפשר ללכת לאיבוד. אולי אין מקום כזה יותר באירופה, איבוד. הלכתי שמחה. יום מקום כזה, שמחה?

זה גם טוב לצניעות, לטייל בטבע. כשצילמתי את התמונה הזאת חשבתי שזה בטח מקורי ואני יחידה, כלומר, מי עוד יעצור באמצע המסלול כדי לצלם עץ עקור. גוגל תמונות גילה לי שעוד רבים עשו את זה בדיוק מול אותו השורש. והרי זה, תמונה מקורית שהיא לא מקורית בעליל.

 

 

הנורמאלי החדש. או, ימי קורונה – סרט בהמשכים

הנורמאלי החדש 

הנורמאלי החדש שלי זה ילדים קופצים על טרמפולינה בחצר הפנימית של הבניין בו אני מתגוררת, באזור התחום, בתוך האזור שעד לא מזמן היה מוקף בגדר ונעול בשער שרק בעלי מפתח מיוחד, מפתח הקסם, יכלו לפתוח. כלומר רק האנשים שמתגוררים בבניין שלי. 

הנורמאלי החדש זה אנשים זרים שאני לא מכירה ולא גרים בבניין שלי יושבים על הדשא הלא מטופח של החצר הפנימית בבניין בו אני מתגוררת ולא עושים כלום, סתם יושבים על הדשא, על גבי שמיכה או מזרון שהביאו איתם, לצד בקבוק מים ושקית עם פירות, או משהו אחר, ולי, המשקיפה עליהם דרך החלון, משולחן העבודה שלי, הם נראים שקטים, נינוחים. 

הנורמאלי החדש זה סרט קיץ שמשתקף מבעד לחלון שמול שולחן העבודה שלי. 

יש חיים בחצר הפנימית! יש חיים! 

ימי הקורונה 

הכל התחיל בהתחלה, כלומר בשבוע הראשון או השני של העוצר, כשהילדים שוחררו לבתים שלהם. בבניין בו אני גרה יש 12 דירות. באחת מהן – ורק באחת מהן – מתגוררת משפחה. אמא, אבא, שני ילדים. הילדה הגדולה היא שעשתה את הדיל על הטרמפולינה. 

זה מה שאני חושבת שקרה: 

בבניין מול הבניין שלי, בצד השני של הגדר, בקומת קרקע, גרה משפחה יהודיה. אני יודעת את זה כי הגברים והילדים במשפחה חובשים כיפה והנשים והילדות לבושות בשמלות ארוכות והנשים עם פאות. להם אין חצר פנימית, אבל ביציאה מהבניין שלהם, בין דלת האינטרקום לשביל שמקיף את החצר הפנימית, יש כמה מטרים של גינה ואל תוכה הם דחסו טרמפולינה. פה ושם ראיתי ילדים קופצים עליה. כשאני עוברת שם אני מברכת אותם בעברית והם תמיד עונים לי. 

אז השינוי הראשון, המובהק, הבלתי ניתן להכחשה שאני הבחנתי בו בימי הקורונה היה המעבר של הטרמפולינה אל תוך החלק המגודר של החצר הפנימית, החלק שמותר, לכאורה (כי הרי אחרת, למה הגדר?) רק לבעלי המפתחות, כלומר, רק לאנשים שמתגוררים ב 12 הדירות שבבניין בו אני מתגוררת. 

סרט הקורונה שלי: אנשים זרים, שבכלל לא גרים כאן, נראים נינוחים בחצר הפנימית

טיפה אקספוזיציה

אוי, הגדר הזאת. גדר, גדר, גדר, מה את מגדרת? פעם החצר הפנימית היתה שדה פתוח, אחר כך הגיעו המגדרים והפכו חל מהחצר הפנימית לאזור מגודר ונעול בשער. מסתבר שהחלק הזה, המגודר, פתוח רק בפני הדיירים בבניין שלי. וככה עברו הימים. האנשים היחידים שיכלו לעבור בחצר הפנימית היו אנחנו. בימים החמים של הקיץ השכנים המבוגרים מלמעלה משחררים את החתולה שלהם בתוך החצר הפנימית. והיא נשארת שם, ימים שלמים ולילות שלמים. החצר מגודרת, אפשר לטפס על הגדר, יש עצים, אין בעיה לצאת, אבל החתולה לא הולכת לשום מקום, החתולה נשארה באזור המגודר. 

ואז, לפני שני חורפים אני חושבת, הסירו חלק מהגדר. 

ראיתי את זה מתרחש בלייב, דרך החלון שלי, ונסערת, יצאתי מהדירה וניגשתי לשכנה המבוגרת שעמדה בחוץ ושאלתי אותה, למה, למה, מה קרה עכשיו?

צריך להוציא את העלים הנושרים, היא הסבירה לי. בעלה גרף את כל העלים יפה וריכז אותם בהר קטן ליד אחד הצדדים של הגדר, והיא התקשרה אל החברה שאמורה לטפל בדברים האלה, לפנות את העלים, והם הסבירו להם שהם צרכים גישה ישירה אל ערמת העלים. לא דרך שער, לא מבעד לגדר. גישה ישירה. אז הסירו דופן אחד של גדר, והאנשים שאוספים את העלים הגיעו ברכב המיוחד שלהם ופינו את העלים, והגדר שלנו נשארה ככה, חסרת צלע, פרוצה לכל. וככה זה נשאר. 

עדויות: ערמות של עלים, גדר מפורקת. ככה נשארה הגדר עד עצם היום הזה

ואז הגיעה הקורונה 

הילדה הגדולה של המשפחה מלמעלה, והאמא, והאבא, גררו את הטרמפולינה אל תוך החצר הפנימית שלנו, ומיקמו אותה במקום מוצל. והילדה קפצה. ואז האח שלה הצטרף אליה ושניהם קפצו. ואז הגיעו עוד ילדים, עם ההורים שלהם, והילדים קפצו, וההורים פרשו שטיחונים ושמיכות על הדשא והוציאו בקבוקי מים וספרים וככה הם בילו, ילדים והורים, בתוך החצר הפנימית שלנו. ילדים והורים לא מוכרים, כאלה שלא גרים כאן. וככה זה נמשך. קצת זמן לפחות. 

ועכשיו, עכשיו מה?

הילדה חזרה לבית הספר וגם האח שלה. הטרמפולינה עדיין בחצר הפנימית, בחלק המוצל, אבל היא נראית הרבה פחות זוהרת. צד אחד נפגע, והחלק העליון מכוסה עלים. כאילו היא לא היתה בשימוש כמה ימים. מצד שביעי, היו כמה ימים קרירים של גשם. אז מי יודע? 

שולחן העבודה שלי עדיין משקיף על החצר הפנימית. אני עוקבת. הסרט נמשך. שינוי הוא אפשרי. דברים משתנים. דברים לא נשארים אותו הדבר. והתצוגה הפנימית הזאת של שינוי מתמשך מעודדת אותי, היא תזכורת יומיומית בשבילי לדבר הפשוט הזה: הכל משתנה, כל הזמן. שינוי הוא אפשרי. ראו, אני חיה בברלין, ובחצר הפנימית של הבניין שלי משחקים ילדים. 

הפרקים הבאים יגיעו כשיגיעו. 

מבט אחרון לפרידה: שער, גדר, חצר

בימים האלה

ימים מוזרים, אנחנו אומרים אחד לשני, תקופה מעניינת. 

זה לא קל, אנחנו אומרים אחד לשני, לא קל. 

הימים האלה

איש מבוגר עומד על המדרכה. הוא זז קצת, אחורה, נסוג, כשהוא רואה אותי הולכת בכיוון שלו. גם אני עושה צעד הצידה, מרחיבה את המרחק ביננו. ואז אני נעצרת. אני מסתובבת אליו והוא מסתובב אלי ואנחנו מחייכים אחד לשני. אני ממשיכה ללכת. הוא נשאר עומד על המדרכה.  

יום אחד הלכתי – לבדי, שומרת מרחק, ההליכה היומית שלי – לאורך הרחוב בו אני גרה, בחלקים בהם אני לא מתגוררת, בחלקים של וודינג. בחלק הזה של הרחוב הוא הופך למדרחוב. מדרכות מרוצפות, גינות משותפות, ספסלי עץ לישיבה, פינות משחקים לילדים, קולר למים שעובד רק בקיץ. מוסיקה עזה בקעה מאיפהשהו, הציפה אל כל המרחב. מוסיקה של ילדים. מוסיקה של אוטו גלידה ביום קיץ חם. או של תאטרון בובות. או של פסטיבלים. הלכתי בעקבות המוסיקה. רציתי לגלות מאיפה היא בוקעת. התחקתי אחריה עד לבניין דירות מול כנסייה. באחת המרפסות ראיתי איש מבוגר יושב מאחורי תיבת עץ גדולה ועושה תנועות של גלגלי אופניים בידיים. על מרפסת אחרת עמדה אישה עם תינוק בידיים. על שתי מרפסות נוספות ראיתי נשים עם ילדים. האיש המבוגר ישב במרפסת של הקומה הכי גבוה בבניין. נפנפתי לו לשלום והוא החזיר לי נפנוף. 

למעלה זה האיש, למטה המרפסת. התמונה לא משקפת כלום. שום דבר מהקסם 

כשכל זה התחיל, התלבטתי. איפה איפה איפה הכי כדאי לי להיות בסוף העולם, קץ הימים, מגפה, דבר, כל זה. והתשובה עלתה צלולה וברורה: בכל מה שקשור לקטסטרופות, להישרדות, לסיכויי הישרדות, אני מהמרת על היהודים. חשבתי, כלומר המוח שלי סיפר לי, שבטח עדיף שם, בישראל, שם ייערכו טוב יותר, יתגוננו חזק יותר, יסגרו אטום יותר. 

אבל לא נסעתי. היו לי חובות, או ככה המוח שלי סיפר לי, מחויבויות, חיים להמשיך בהם. לא נסעתי. המשכתי ללכת לעבודה כל יום. הרגשתי את עצמי מתמלאת טינה על התגובה / אין תגובה הגרמנית. כעסתי עליהם, שבישראל כבר כמעט עוצר והם לא זזים. שפטתי אותם, ביני לבין עצמי, המוח שלי שפט אותם, ולחומרה. איך הם לא יודעים!?! איך הם לא עושים כלום?!? מה יהיה יה יה?!? בישראל הכניסו את כל מי שמגיע מגרמניה לבידוד של שבועיים, המוח שלי המשיך בשלו, לנסוע או לא? 

ואז העבירו אותנו לעבוד מהבית, וכמה ימים אחרי כן התחילו להגיע הנחיות, מה כן, מה לא, המרחב צומצם, הדוב המנמנם התעורר והוא מהלך בעיר, בעצלתיים, מתנודד מצד לצד, אבל ער, זז, בתנועה. וגם אז, גם אחרי שעברתי לעבוד מהבית, ודברים התחילו להתבטל, להתחם, להיסגר, להצטמצם, גם אז המוח שלי המשיך: איפה עדיף, מה לעשות, ישראל או ברלין, לנסוע או לא? התבטלו הטיסות, שדה התעופה בישראל נסגר, המוח שלי ממשיך, כאילו שזה תלוי בו, כאילו יש לו השפעה על הדברים, לנסוע, לא לנסוע. לנסוע, לא לנסוע. 

כי פה אביב. כי גם זה קרה. אביב. קורונה. אביב 

וישראל, מלכת דרמה שכמותה, בישראל הכל יותר. 

חזק יותר, גבוה יותר, אלים יותר. 

הדרמה האישית מולאמת בדרמה הלאומית. הדרמה הלאומית מאפילה על הדרמה האישית, הפרטית. בכל העולם יש מגפה. בישראל יש מגפה פלוס בחירות שלישיות בשנה פלוס – לא יודעת, מה זה הדבר הזה שמתרחש בפוליטיקה הישראלית, איך קוראים לו? קריסה? בגידה? זין ענק מרחף מעל האנשים? הבן של ראש הממשלה משתין על בית המשפט העליון, כל זה – מגפה עולמית זה לא מספיק. רק מגפה עולמית זה לחלשים. 

בישראל כל יום טוח וטח מסוג חדש, בום ובם, לכאן ולכאן, מכונת דרמה גם כשיש עוצר, גם כשאין תנועה, גם כשכולם כלואים בביתם, ישראל תופסת את המרחב, ממלאת את הסלון. כמו לוחם סומו ענקי שמתיישב באמצע הבית ותפוס את כל החלל. כמו הנשימה ברגע שתשומת הלב מופנית אליה, ונדמה שהיא – הנשימה – בתגובה משנה את עצמה, בקצב, בעוצמה, בעומק, ככה ישראל, תובעת את תשומת הלב אליה, אליה, אליה. הדרמה של האישי, מחלה, קריסה כלכלית, פחדים, ישר מולאמת בדרמה גדולה יותר, הקץ לדמוקרטיה, יחי הבלגן. 

ברלין, בימים של ריחוק חברתי

שמחתי לעבור לעבוד מהבית. זה הרגיש לי אחראי. מתקשר עם התקופה והזמנים. הדבר הנכון לעשות. וגם, כל עוד אפשר לצאת לשוטט, אני בסדר. העיקר שאפליקצית הצעדים שלי לא תכעס. בימים הראשונים הסקרנות דחפה אותי החוצה, לא רק הצורך לרצות את האפליקציה. הסקרנות. רציתי לראות, מה השתנה, מה אחר, איך אחר? 

יום אחד נכנסתי לסופר וראיתי התקהלות של שלושה עובדים. ידעתי שהם עובדים בגלל הבגדים שלהם, וידעתי שזאת התקהלות כי הם דיברו אחד עם השני בקולות רמים. שלושה עובדים, בסופר. דבר כזה טרם ראיתי. כמה ימים אחרי כן הגעתי לסופר והיה בו רעש, באוויר, היו דיבורים וצלילים ולא הבנתי מה זה ומאיפה זה מגיע, עד שהגעתי לדוכן הירקות ובו מצאתי בפינה השמאלית העליונה רדיו מפלסטיק לבן. רדיו, בסופר, בדוכן הירקות! 

זה היה אות מובהק. סימן משמיים. הימים אינם כסדרם. הדברים אינם תקינים. רדיו, בסופר, עובד. שכולם ישמעו. 

רדיו בסופרמרקט! עובד! קץ הימים

מהרגע שעברנו לעבוד מהבית, אמצע מרץ, השמים נהיו כחולים והטמפרטורות ידידותיות. אביב הגיע. ריחוק חברתי בא. יום אחד הלכתי מסביב לכנסייה הקרובה לביתי. זה מה שאני עושה כשחסרים לי צעדים למכסה היומית ואין בי דמיון. מקיפה את הכנסייה. בהקפה הראשונה דיברתי עם אמא שלי בטלפון, שאלתי אותה על מצבה. בהקפה השנייה הרגעתי אותה שזה ממש בסדר לשוטט ברחוב הברלינאי כל זמן שאני לבד או בזוג. בהקפה השלישית שמתי לב שבסדר או לא, חוץ ממני כל מי שברחוב מוליך כלב. 

אנשים והכלבים שלהם

מסלול השיטוט הכי אהוב עלי הוא ברחוב שלי, בחלקים בהם אני לא גרה. כלומר בחלקים של וודינג. אחרי חוצים את החומה לשעבר ונכנסים לוודינג הרחוב הופך להיות מדרחוב. מושלם להליכה. אני הולכת בו כל יום, הלוך וחזור, ואני בודקת. מה השתנה? מה אחר? מה אני מזהה? האנשים שם, מחוץ למכולת, 4 גברים עומדים במעגל ומדברים, הם שומרים מרחק כרגע או שהם מתעלמים מההנחיות? והנשים על הספסל? זאת התקהלות או שאלו אמהות לא קשורות משגיחות על הילדים שלהן? מה אני רואה, ואיפה, איפה, איפה היא, הפניקה?

זה מטעה אותי. מבלבל. אני מצפה לראות את המצוקה. הפניקה. אני מחפשת לראות את הימים האלה, ומה שאני רואה זה אביב. שמים כחולים. פריחה ולבלוב. צבעים עזים. אנשים נהנים מהשמש. על הדשא. על ספסלים. על אופניים. בהליכה. בריצה. בטרנגינגים. איך זה יכול להיות, אני שואלת את עצמי מבפנים, למה זה מרגיש לי כל כך רגוע, מה אני מפספסת?

רמז: התשובה בתמונה

בלי לדעת את התשובה נכנסתי לסופר ביו. בסופרים קל למצוא מה שמחפשים. בחרתי משהו והלכתי לעמוד בתור וראיתי שעל הרצפה סימנו בעזרת מסקינג טייפ אדום סימונים של איפה לעמוד. סימנים של תור לקופות וסימנים של מרווחים בתור. הרגשתי אנחת רווחה בתוכי. הכל ברור. הכל מסודר. אני יודעת – אבל בדיוק – איפה לעמוד כדי שהוירוס לא יקפוץ עלי, כדי שהוירוס לא יקפוץ ממני למישהו אחר. אה, תורים! עוד תורים! זה הכל, עוד תורים, ויותר מרווחים. זה הכל. וזה הבחנתי שזה ככה בכל מקום שנותר פתוח. בכניסה אל צייט פור ברוט, מסקינג טייפ אדום שמתחיל במדרכה ומוליך פנימה. ברוסמאן, קווים אדומים על הרצפה מסמנים את התור, מרווחים את התור. בכניסה אל OBI. בשוק אוכל של יום שישי בארקונה פלאץ. שבוע אחד – רק שבוע אחד – השוק היה סגור. ואז הוא חזר. פלוס סימנים על הרצפה. איך זה קרה בבית אחת? מאיפה לכולם יש כל כך הרבה מסקינג טייפ? והצבעוניות האחידה, זה משהו שהוחלט עליו? 

כי כן, זה מה שאני מזהה במרחב הציבורי, השינוי הכי ויזואלי, בולט: יש עוד תורים, והם מרווחים. זה לא רק תור שמראה לנו איפה לעמוד, זה גם מראה לנו את המרחק בין אחד לשני. עוד סימונים, עוד תורים, יותר מ ר ו ו ח י ם. זה הכל. זה כל הקורונה הזה. תמצית השינוי: עוד תורים. יותר מרווחים. אה! 

אם האסטרטגיה הגרמנית (מה שזה לא יהיה, מתוך קריאה במלא מקורות אחרים הבנתי שככה אומרים, האסטרטגיה) תצליח זה יהיה לקח העל: אין בעיה בעולם שאי אפשר להתמודד איתה באמצעות יותר סדר, יותר תיחום, יותר תורים. לכך זה מיתמצת. עוד תורים. תורים יותר מרווחים! שלווה גדולה ירדה על העיר. 

תורים! עוד ועוד תורים! זה הכל. תורים, ומרווחים יותר. 

ימים מוזרים, אנחנו אומרים אחד לשני, תקופה מעניינת. 

זה לא קל, אנחנו אומרים אחד לשני, לא קל.

***************************************************************** 

ועוד כמה דברים שלא נכנסים לא בפסיקה מלאה, ועדיין, אני לא מוכנה לוותר עליהם. 

• עשיתי מכונת כביסה. תחתונים, טרנינגים וקפוצ'ונים. Oh ya. 
• זום, ZOOM, זום, ZOOM. איזה כאב תחת. כי גם בקץ הימים, אופנתיות, מעל לכל. 
• כל פעם שאני חושבת שאין, אי אפשר, אין נמוך, עלוב, מצער, שובר לב, חסר הגיון, מטורלל ופשוט שבור לגמרי מבפנים מזה, מתגלה שכן, אפשר, נמוך יותר, עלוב יותר, מצער, שובר לב, חסר הגיון, מטורלל ופשוט שבור לגמרי בפנים יותר מזה. ישראל, ביום של גנץ. 
• התגלו סימני חיים בחצר הפנימית שלי

גם זה לא קרה אף פעם קודם: חיים בחצר הפנימית של הבניין בו אני מתגוררת. חיים! 

 

מזג האוויר. מצב הרוח

נזיר אמר ל – Dongshan (בתרגום חופשי, זורם וספונטאני שלי), "חום וקור יורדים עלינו ומקיפים אותנו. איך אנחנו יכלים להימנע מהם"?

ענה לו Dongshan, "למה שלא תלך אל מקום בו אין חום ואין קור"?

***

תמונה מלפני שבוע. קור אימים ושמיים כחולים. יש לי מעט תמונות מהשבועיים האחרונים של פברואר, יען כי היה לי קר מדי בשביל להוריד את הכפפות ולצלם.

***

בוקר מוקדם, שמים קודרים, אור קלוש.

בוקר מוקדם, שמים אפורים, אור קודר.

ימים רבים.

ימים רבים, בוקר מוקדם, שמים קודרים. ימים רבים. חורף ארוך.

חורף ארוך.

***

כך שמעתי: מתרגלים אל החורף.

הרי אנחנו בני אדם, מתרגלים אל הכל.

אני בת אדם. יכול להיות שאני לא מתרגלת? שזה הבאג שלי, מה שעושה אותי לשונה ומיוחדת מכל השאר, אני הלא מתרגלת?

***

קור שמצטלם נהדר. וילדה והכלב שלה. אנשים הולכים על קרח.

***

פברואר, בישראל: אני בדירה. עולה בי החשק, עולה המחשבה, אצא החוצה לרגע, לעשות כך וכך, לראות את זה וזה, או אולי בשביל משהו אחר לגמרי. אני הולכת בעקבות המחשבה. הגוף הולך בעקבות המחשבה. זה פשוט. הנה אני בבית, הנה אני לא בבית, אני בחוץ. שום טכס לא היה כרוך בזה. שום ריטואל. קמתי, יצאתי המבית, סגרתי את הדלת מאחורי. נעים לי.

שבועיים אחרי כן, עדיין פברואר, ברלין: אני בדירה. עולה בי החשק, עולה המחשבה, אצא החוצה לרגע, לעשות קניות, לפגוש מישהו, אולי הליכה קצרה. ואז עולה עוד מחשבה, לא!, אומרת המחשבה השנייה, לא!. כי קר בחוץ. אי אפשר לתת למזג האוויר להכתיב לי את החיים, אני עונה למחשבה הקודמת במחשבה חדשה. ויש גם זיכרון:

פעם, לפני שנים, בתקופה שגרתי בטירוונאמאלי בדרום הודו, מתישהו במהלך תקופת המונסון, הלכתי אל המכולת המקומית לקנות עוגיות. בזמן שהייתי בתוך המכולת התחיל גשם. ולא סתם גשם, שכבה עבה של מים ירדה מהשמים וניתכה על שבילי העפר ובזמן שאני התלבטתי בין שני סוגי העוגיות שהמכולת הציגה, דרכי העפר שהובילו אותי אל המכולת הפכו לביצות ואחרי עוד כמה דקות לנחלים של בוץ. יצאתי מהמכולת ונעמדתי מתחת לפרגולה של הכניסה והסתכלתי על המהומה שבחוץ ואמרתי בקול רם, אויה, איך אחזור הביתה?

לא רחוק ממני עמד גבר לבוש בלבן. הכרתי אותו ממראה בלבד. בקיטלוגים הפניימים שאני עושה לאנושות הוא נפל תחת התווית רוחניק. אין לי כוח. אבל הוא עמד שם והוא שמע אותי מתלוננת שגשם ואין לי איך להגיע הביתה והוא אמר לי שחבל לתת למזג האוויר המשתנה תדיר להשפיע עלי ושהדרך היחידה בה הגשם מפריע לי להגיע לאנשהו זה בגלל שאני החלטתי שהוא לא צריך להיות שם, הגשם, ושזה שטותי מצידי, אמר ויצא מתחת לפרגולה והלך בתוך בתוך הזרם והמכנסיים הלבנות שלו התכסו בוץ.

***

מהומה גדולה בתעלה, בחלק שלא קפא

***

ככה הרגשתי כשחזרתי אל ברלין באמצע פברואר (אפס מעלות ויותר מתחת לקור של האפס) מביקור של שבועיים בישראל (18 מעלות, שמים כחולים, שלמות מזג אווירית).

התקוממתי על הקור. התקוממות פנימית, נוטרת, מתמשכת. התקוממות שלא עברה. לא הצלחתי להפסיק להתקומם על הקור. רבתי איתו. הגוף שלי רב איתו. כל פעם שיצאתי מהבית הגוף שלי התכווץ. הרגשתי בזה ואמרתי לעצמי לשחרר, להתרווח, זה לא עוזר, הכיווץ הזה, זה לא משפיע על מזג האוויר בחוץ, זה לא עושה שיהיה לי פחות קר. את יודעת יותר טוב מזה, אמרתי לעצמי, אין מה לריב עם החיים, נימקתי, אז קר בחוץ, אז קר, זה רק מזג האוויר, שחררי כבר, אמרתי לעצמי, שחררי, תפסיקי להגיד לעולם איך הוא צריך להיות. וכלום לא קרה.

***

החלטתי לפרק את זה. מה זה החורף בשבילי? מה זה הקור? על מה אני מתקוממת?

***

חלון הראווה החביב עלי. צולם בפברואר. אין לי משהו יותר רלוונטי לפוסט הזה

***

חורף. פרגמנטים

אחד.

לצאת מהבית. להתלבש לפני יציאה מהבית. כי אם יוצאים מהבית צריך להתלבש. בהתאם. גרביונים מצמר. מכנסיים (צמודות מדי, כי גרביונים מצמר). חולצה קצרה. חולצה ארוכה או סוודר. מעיל. צעיף. כובע. כפפות. שתי זוגות גרביים. נעלים שאני לא סובלת. הנה אני: עטופה, שמנה, כבדה, מוגנת. הפרסומת של חד"ש: קליל קליל קליל. הנה אני, מתנחלת של חורף. מוכנה ליציאה.

שתיים.

להיכנס אל בית של חברים. הגעתי. אין לי אוויר. קר לי. אני חייבת להוריד את הכפפות כדי ללחוץ על האינטרקום. פתחו לי. נכנסתי. בפנים קר כמו בחוץ. איפה לכל השדים הדירה שלהם? אין מספרים על הדירות. צריך לזכור, או לנחש, או להוריד את הכפפות ולשלוח וואטסאפ. מצאתי! אני נכנסת. החברים בפנים. חם ונעים להם. אנחנו מתחבקים בכניסה ואז הם חוזרים אל הסלון שלהם ואני נשארת בכניסה. מורידה נעלים. צעיף. כובע. כפפות. דוחפת את הכפפות בתוך הכיס של המעיל, הכובע בכיס השני, והצעיף מחור של היד. תולה את המעיל או מניחה אותו איפה שיש מקום בכניסה. בודקת את הגרביים. הם יצוגיים מספיק? יש לי ברירות?

אין, אין כניסות קלות בחורף הברלינאי. כל כניסה היא דרמה.

שלוש.

הצללית שלי. אני הולכת על המדרכה ואיפשהו לצידי הולכת הצללית שלי. אני לא מזהה אותה כשלי. זאת צללית של אשה עם מידות גוף אחרות ממני. אבל זאת אני, בחורף. זאת הצללית שלי.

ארבע.

יציאה מהבית. בכל יציאה מהבית יש את רגע המפגש הראשון. אני והחוץ נפגשים. החוץ אדיש. אני בוכה. דמעות יוצאות לי מהעיינים וקופאות על עצמות הלחיים. נוזלים יוצאים לי מהאף. אני נוזלת. ביציאה ראשונה, כל יציאה, אפילו רק כדי לקנות סיגריות או ללכת אל הסופר, אני דומעת ואני נוזלת. הפנים שלי רטובות. הרטיבות מוסיפה לתחושת הקור. לפעמים, דווקא בימים הכי קרים, השמים כחולים והשמה חזקה ומסנוורת אותי. אז אני בוכה מהשמש.  בחורף הגרמני למדתי את החשיבות של טישויים.

חמש.

מחשבות על גרביים. פה ושם אני תופסת את עצמי חושבת על גרביים. ועל גרביונים. ועל החומרים מהם הם עשויים. בחיי.

שש.

שיא החום באמצע היום. בבוקר הכי קר. אחר כך היום מתחמם. לאט לאט. שיא החום יגיע בשעות הצהריים המאוחרות. שלוש עד חמש. אחר כך מתקרר שוב. זה לא סדר יום שמסונכרן עם הלו"ז הפנימי שלי.

שבע.

שיטוט. אני אוהבת לשוטט. אני משקיעה בשיטוטים. בשנים האחרונות – מאז שאני עובדת מהבית ושולטת בזמן שלי, ובמקביל הבנתי שאני פשוט מתעבת מכוני כושר וסוגים אחרים של פעילות ספורטיבית שעושים בקבוצה – אני עוד יותר משקיעה בשיטוטים שלי. יש לי אפלקיציה שסופרת צעדים ואני מנסה לעמוד במינימום יומי של 10000 צעדים. מינימום. זה יוצא 70000 צעדים לשבוע. מינימום. זה יוצא שעה וחצי של הליכה בקצב מדוד – לא מהיר ולא איטי, בין 4.7  – 4.9 ק"מ לשעה.

האפליקציה, בסימביוזיה המאוד מיוחדת שיפתחתי אתה, מהווה שיקוף ותיעוד של מזג האוויר הפנימי שלי. מד מצב-הרוח. בחודש פברואר לא עמדתי במכסת הצעדים. נראה לי שהייתי מדוכאת. התרשלתי. זה מה שהאפליקציה מראה.

***

"איפה יש מקום בו לא קר ולא חם"? שאל הנזיר את Dongshan בתגובה

"כשקר" ענה Dongshan "תן לקור להרוג אותך. וכשחם, תן לחום להרוג אותך"

מראה מקום לציטוט הנ"ל:

http://www.bowzwestchester.org/2017/11/blue-cliff-record-43.html

http://www.abuddhistlibrary.com/Buddhism/C%20-%20Zen/Modern%20Teachers/John%20Daido%20Loori%20-%20Dharma%20Talks/DISCOURSE%20Dongshan%92s%20Heat%20and%20Cold.htm

ובעוד הרבה מקומות.

 

 

 

 

שיטוטים: פחות בעיר, יותר בין הספרים

"בארץ הזאת אתה חייב להיות חייב, אחרת אינך רשאי. כאן אינך הולך במקום כלשהו, אלא אל מקום כלשהו. לא קל כאן לנו ולשכמותנו" (פרנץ הסל, שיטוטים בברלין).

התחלתי לקרוא את הספר של פרנץ הסל, "שיטוטים בברלין". אני רק בהתחלה, בתחום הפרק הראשון, והסל משוטט כרגע במערב, לא באזורים שלי, ואני מאוד אוהבת את הספר ומקנאה קצת. גם אני רוצה לכתוב ספר על שיטוטים בברלין, או שיטוטים בכלל, ואני חושבת מה הדרך הנכונה עבורי לתת כבוד למשוטט-על יסודי שכזה, כמו הסל, משוטט ומתעד, מתעד ומשוטט. "אלבום תמונות במילים" היא כותרת המשנה של הספר, להסל לא היתה מצלמת סמארט פון בתיק, נטוראליש, ובספר יש יותר מחמש מאות עמודים כתובים. אולי אם היתה לו מצלמה היו פחות עמודים בספר, אני חושבת.

התלבטתי איך לקרוא בספר הזה, המשוטט, איך נכון לקרוא בו. אולי לקרוא בתנועה, תוך כדי שיטוט, הרי אני פה וזאת מין הזדמנות יוצאת מן הכלל שכזאת. או אולי לתת לספר להכתיב את מרחבי השיטוט שלי, אולי לקחת את הספר איתי לשיטוט ולהשתמש בו כמו במפה או מדריך פרטי, הסל מכסה בספר את כל השכונות של העיר, אני אגיע למקומות, שכונות בהם לא ביקרתי, הפנים של בתים שראיתי רק מבחוץ, הסל ידריך אותי, הוא יסודי ומכסה את העיר כולה, כלומר, כמו שהיתה בשנת 1927. או אולי, חשבתי, אולי אני אהייה למצלמה שלו, 90 שנה אחרי, אצלם את מה שהוא כתב עליו, או מה שנשאר ממה שהוא כתב עליו. אז כמה זמן הספר שכב אצלי ואני חשבתי מה הדרך הנכונה עבורי לקרוא אותו, וגם דחיתי קצת את תחילת הקריאה כדי שתסתכרן יותר טוב עם מזג האוויר, כלומר, מבאס לקרוא ספר על שיטוטים בימים של מזג אוויר כה לא ידידותי למשוטט. בנתיים קראתי ספרים אחרים.

הסל כותב: "בברלין הישנה החיים שמאחורי הבתים הפנימיים ובתי הגן נהיים דחוסים יותר, פנימיים יותר, ומעשירים את החצרות, החצרות העניות עם הצמחייה הדלה בפינה, עם מוטות החביטה בשטיחים, עם פחי האשפה ועם בארות המים שנשארו שם מין הימים שלפני המים הזורמים"

***

מאז שחזרתי מהטיול ברכבת הטרנס-סיבירית אני קוראת במכשיר קינדל. לפני כן, כשרק עברתי אל ברלין, עשיתי ניסיון לעבור לקורא אלקטרוני, אייפאד היתה הבחירה שלי אז, ונכשלתי. לא סבלתי את החוויה. לא קראתי. בסוף חזרתי אל ספרים פיזים. אבל לפני הטיול הייתי חייבת לעצור ולחשוב. כמה ספרים לגרור איתי ברחבי סיביר? הרי זה מטורף, ופתטי. אז השאלתי מחברה מכשיר קינדל ונסעתי לטיול מצויידת בעשרות שעות אופציונאליות של קריאה נעימה, ואהבתי, ואחרי שחזרתי מהטיול קניתי קינדל ובגללו אני לא בטוחה כמה עמודים באמת יש בספר של הסל, אני קוראת אותו על המכשיר והמכשיר אמר לי, כשהייתי בעמוד הפותח, עמוד השער, שיש לי 6 שעות ו – 21 דקות של קריאה בספר.

לא התחלתי עם הסל על הקינדל. כדי לאפשר לקינדל להיקלט טוב בחיי, החלטתי להתחיל איתו עם ספר שהיה הימור כמעט בטוח עבורי. התחלתי עם ספר של אורסולה לה גווין, The Lathe of Heaven שמו, והקדשתי שעתיים ושש דקות לסיפורו של ג'ורג' אורר (Orr), הגיבור שחולם חלומות אפקטייבים, כלומר, החלומות שלו, הדברים שהוא חולם, הופכים להיות המציאות של כולם, ורק הוא, המסכן, רק ג'ורג' יודע את זה, עבור כל האחרים, כל המילארדים שחיים על פני כדור הארץ, המציאות היא המציאות והם לא זוכרים מה היה קודם, רק ג'ורג' זוכר, וזה נטל ממש לא קל.

להחלטה הראשונית שלי על הספר הפותח את תקופת הקינדל היו השלכות שלא חזיתי מראש. אחרי שסיימתי גם ג'ורג' קינדל העלה בפני הצעות פרקטיות לספרים נוספים, בנוסח החביב על אמאזון, אנשים שקראו את זה קראו גם את זה. והזה השני היה The Three Body Problem, ספר שעד אותו הרגע לא שמעתי עליו, ומהרגע שכן שמעתי הוא מאוד סיקרן אותי. גם הספר הזה מד"ב, ואני בכלל לא רציתי להמשיך עם מד"ב, רציתי לשנות, אבל אז פשפשתי קצת ולמדתי שהספר הוא סיני, ושהוא תורגם לאנגלית, ושזה ספר המד"ב הסיני הראשון שתורגם לאנגלית, והוא זכה בפרס הוגו, שזה האוסקר של המד"ב, וזה הספר הראשון שלא נכתב באנגלית וזכה בהוגו, וגם ברק אובמה וגם מארק צוקרברג המליצו עליו. וחוץ מזה, כותרת המשנה שלו היא Remembrance of earth’s past, וזאת לא כותרת שאני יכלה לעבור לידה בלי להיעצר.

"מסביב לבילופלאץ ולאלכסנדרפלאץ קם ונהייה עולם חדש בגושי בניינים כבירים. פרוייקטים חדשים משורטטים חדשות לבקרים כדי ליישב את הבעיות בשוק הנדל"ן ובתחום התחבורה. בעתיד שוב לא יוכלו היזם ומהנדס הבניין לקלקל את סגנון העיר באמצעות מבניהם החריגים. את זה לא ירשה תקנון הבנייה שלנו". הסל. ואני בלב: חחח

28 שעות מהמלאי שיש לי הלכו עד כה אל הסאגה הזאת, שמתעדת 470 שנה בדרך אל חורבן האנושות, מימי מהפכת התרבות בסין והלאה 4 מאות קדימה, מתוכן 450 שנה האנושות יודעת שהיא הולכת להיחרב ולא מצליחה למנוע את זה, גם בגלל שהמצב מורכב והיקום על מגוון הציביליזציות שמתקיימות בתוכו הוא יער שחור (Dark Forest הוא השם של הספר השני בטרילוגיה, והוא אכן dark), וגם בגלל שהאנושות היא האנושות, כלומר, מטוררלת ומסוכסכת ומלאת קונפליקטים ולא מסוגלת להסכים על שום דבר.

הסאגה הזאת, שאני טבעתי בה כמו שטבעתי באודיסאה כשקראתי בו בפעם הראשונה, או בסיפורי המיתולגיה היוונית, משמר או משחזר את רוח הסאגות הגדולות. גדול ועצום ועמוק ורחב ומתחת למים ומעל השמים. אלפי מילים שמנסחים רעיונות אפשריים, טכנולוגיות שלא קיימות, צורות חיים שטרם פגשנו, סיוצילוגיה של ציווליזציות ביקום, כלי נשק עתיידניים, התפתחויות חברתיות, אסונות ופריצות דרך, שני צעדיים קדימה ושלושה אחורה. קראתי משתאה אל מול הגדול, תוהה איך Liu Cixin כתב את זה, איך עובד המוח שלו, כמה הוא קדח בתוך עצמו לברוא את כל השמים וארץ ותקווה וחורבן הזה.

אחרי 28 שעות כאלה (11 שעות ו – 45 דקות לטובת הראשון, 16 שעות ו – 2 דקות לטובת השני) החלטתי שאני חייבת להתנתק מהסאגה הזאת, על גודלו האין סופי של היקום וקטנותו האין סופית של האדם, אפילו שיש עוד ספר אחד, השלישי והמסכם, ובו עוד 11 שעות פלוס עד לסוף כל הסופים. די לי. מספיק. במילא חורף ומזג האוויר מחורבן ומצב הרוח שלי מגעגע. מספיק. רציתי משהו אחר. רציתי משהו מנחם. רציתי משהו שאני יכלה לראות את ההתחלה ואת הסוף שלו. אז קראתי את "מנדל של הספרים" של סטפן צוויג.

"ואני חש כמה אני עייף מכל כך הרבה ברלין" כותב הסל, וזה רק בפרק הראשון, וזה נכתב בשנת 1927.

***

ב"מנדל של הספרים" הדובר, שהוא לא מנדל אל מכר של מנדל, ואולי בכלל בן דמותו של צוויג, חוזר אל וינה מביקור "ברובעים החיצוניים של העיר" ויורד עליו גשם אז הוא נכנס אל בית קפה שהיא "בית קפה בורגני כמו בווינה של פעם, מלא עד להתפקע אנשים קטנים שצרכו יותר עיתונים מדברי מאפה", ושם הוא יושב ו – "כבר התחלתי להתפתות לאותה בטלה עצלה הזורמת בחשאי כסם מרדים מכל בית קפה וינאי אמיתי" אז שהוא נזכר במנדל ועובר לספר עליו, ואני, הקוראת, נזכרתי כמה צוויג נפלא וגם בזה שמכל התקופות הסיפרותיות החולשה הכי גדולה שלי היא אירופה בין שתי מלחמות עולם.

מנדל עצמו הוא סוחר ספרים ש – "כל יצירה – בין שאחז בה פעם בידיו ובין שרק הבחין בה פעם מרחוק בחלון ראווה או בספרייה – ראה באותה דייקנות אופטית שבה האמן היוצר מבחין בפנימיותו בצורות שעודן בלתי נראות בעולמם של אחרים". וחוץ מזה הוא מהגר יהודי רוסי שסוחר בספרים מתוך בית קפה ווינאי וברשותו תעודות סוחר בלבד. לא אזרח. לא תושב. לא חוקי. עוצרים אותו. תובעים ממנו להבהיר את עניין האזרחות. הוא רוסי, הסביר, "מובן שרוסי. והוא עצמו? אה, כדי להתחמק מן השירות בצבא הרוסי, ענה, גנב את הגבול כבר לפני שלושים ושלוש שנה, ומאז הוא חי בווינה".

ואני יכלה להמשיך ולצטט. "מנדל של הספרים" הוא ספר מקסים ומקסים שמציע ספרות יפה בלי נחמה, למנדל אין באמת מקום בעולם, ושום דבר לא נשאר אחרי המוות, חוץ מהספרות, אולי, כי "ספרים נוצרים רק כדי שיהיה אפשר לקשור קשרים עם האנשים גם אחרי מותנו, וכך להתגונן מפני היריב הבלתי נלאה של החיים כולם: היותנו בני חלוף ונשכחים מלב".

***

הספרים המוזכרים בפוסט:

The Three body problem,  Liu Cixin

The Dark Forest,  Liu Cixin

מנדל של הספרים, סטפן צוויג, תרגום: הראל קין

שיטוטים בברלין, פרנץ הסל, תרגום: טלי קונס

חוץ מזה קראתי את אוגוסט של כריסטה וולף וגם הוא מקסים, אבל לא מצאתי איך לשלב אותו בפוסט הזה.

עם הפנים אלינו. יש בחירות בעיר

אחר הצהריים נאה אחד קבעתי עם עם חבר להיפגש להליכה ושיטוט  ב – Tiergarten. נפגשנו בתחנת ה S של Berlin Bellevue, ומשם המשכנו בהליכה נעימה אל תוך היער. אל תוך היער. התקדמנו רק קצת ונתקלנו בכרזה הבאה:

כרזת בחירות של ה SPD. ראש העיר המכהן, Muller, זה הגבר עם העניבה. (זה לא השלט הספציפי שראינו, לא צילמתי באותו הרגע, אבל זה האימג' , זאת התמונה).

החבר, גרמני שחי 6 שנים בברלין, והוא במקור מאי שם בדרום, עצר ליד הכרזה, והסתכל, ושרק בהתפעלות. הוא חשב שהיא גאונית. הוא חשב שזה נפלא, האופן שבו הכרזה מתייחסת בטבעיות לנוכחות של מהגרים, או זרים, או אחרים לא גרמנים, במרחב העירוני, בעיר. הוא חשב שזה חכם ככה להציג את ריבוי התרבויות בעיר. הוא חשב שזה מרומז ועדיין. שמולר, ראש העיר, גם מזוהה וגם נראה כאחד האדם. שהפשטות של האימג' מספרת את הסיפור הנכון על ברלין. הוא ממש התפעל.

אני שתקתי. לקח לי כמה דקות. הסתכלתי על הכרזה ושמעתי את ההסברים שלו על כמה שהיא נכונה ולקח לי זמן להבין מה מטריד אותי, למה אני לא מתפעלת, ואחרי כמה דקות אמרתי לו, יותר נכון, שאלתי אותו, אם זה לא מפריע לו, אם זה לא בעייתי בעיניו, קצת, שהאשה, הדמות המרכזית, מצולמת מאחורה. ואז הוספתי שבתיאורה הפמיניסטית וכל זה, יש הרבה דיבורים, ולא חיובים, על תצלומי נשים שלא כוללים פנים.

דיברנו על זה. על מה בתמונה מפריע לי. על ממה בתמונה הוא מתלהב. החבר, שהוא צלם חובב, דיבר על האתגרים שבלייצר תמונה כמו "טבעית" ולהכיל בה ריבוי פרצופים. הוא אמר שבכרזה כל הפנים מטושטשות, לא רק של נשים, רק הפנים של ראש העיר גלויות.  אני אמרתי שכל שאר הפנים מטושטשות, זה נכון, אבל לפחות יש להם פנים. היא רק גב. ואז עברנו איזה פנייה בפארק ונתקלנו בכרזה הזאת:

ראש העיר זה הגבר הלבוש בחליפה שעומד מאחורה, ברקע, ומדבר עם גבר אחר. בפנים גלויות. 4 גברים עם פנים גלויות.

הוא רטן. הוא הזעיף פנים. אני חגגתי את נצחוני, אבל בשקט. התאפקתי והצלחתי לא להגיד כלום על הפלא שבשילוב 4 פנים גבריות בתמונת בחירות אחת. וככה נודע לי שיש בחירות בברלין.

בחירות 2016. עוד חודש, באמצע ספטמבר, מצביעים. בעלי זכות ההצבעה, זאת אומרת. אני לא. אני מסתכלת על התמונות. העיר התמלאה בתמונות. הרחוב שלי, בחלקים בהם אני לא גרה, החלקים שבוודינג, בשכונת Brunnenviertel, התמלא בכרזות בחירות.

שלטי בחירות, הפוסטרים המקומיים, מודבקים על עמודי הפנסים ותאורת הרחוב. למעלה השמאל נגד הנאצים. למטה ראש העיר המכהן.

הפורמט הכי נפוץ של כרזת בחירות בברלין הוא פוסטר מלבני, באורך מטר, בערך, ורוחב של 80 סמ. הם מודבקים, גב אל גב, כמו סנדוויץ, על העמודים של פנסי הרחוב. ברחוב שלי, בחלק שבו אני לא גרה, כרגע כל פנס רחוב מחזיק לפחות 2 פוסטרים, לרוב יותר.

כל הפוסטרים של הבחריות דומים אחד לשני. ברובם הגדול, המכריע, מופיע פרצוף מחייך. פנים. כמו בתמונות פספורט, רק עם חיוך. תמונת פספורט מושקעת. לי זה מזכיר את הפורמט של התמונות האישיות שמקובל לצרף כאן לקורות חיים. פנים אופטימיות. מוארות. מסתכלות קדימה. פנים לבנות. חייכניות. מסבירות פנים. פנים מוארות ומאירות. ראו.

כל התמונות צולמו באותו היום, באותו הרחוב ב – Wedding: הנה ראש העיר המכהן. מחייך.

פנים מחייכות.

הירוקים. פנים על רקע ירוק.

פנים מאירות.

עוד ירוקים. פנים על אופניים.

פנים נינוחות.

לא.

פנים מסבירות פנים

ד"ר מאג'ה לאסיק שולטטתתת! היא מופיעה הכי הרבה ברחוב בו אני לא גרה אבל הולכת, ב Wedding. העינים שלה בצבע כחול עז. כל כך עז שאני לא בטוחה שהוא אמיתי. אני מסתכלת מקרוב ולא מצליחה להחליט. זה נראה כאילו מישהו עבר שם עם טוש והדגיש את הכחול.

פנים עם עינים כחולות עזות.

ה – FDP מאמינים בצבעים.

פנים על רקע צבעוני

שחור-לבן ואדום. השמאל עם גרפיקה מובנת מאליה.

פנים שמאליות.

והפיראטים בכתום פלוס הומור.

פנים הומוריסטיות.

הפיראטים בהומור גרמני שאני לא מבינה כלל וכלל.

כל הפרצופים הפיראטים בתמונה אחת. לכל פנים כאלה גם יש כרזות עצמאיות.

יש גם כרזות עם "תוכן". כלומר תוכן אחר, לא פנים. יש מעט כאלה, אבל יש. של השמאל ושל ה SPD. במיוחד השמאל, דה לינקה, משקיע בתמונה עם סיפור בתוכה. סיפור על מהגרים, למשל:

לא רק ראש העיר נתקל בזרים בעירו. גם השמאל. נציג המפלגה נראה שמח. אין לי מושג מה הבעת פניו של המהגר.

או סיפור על עוני.

יש עניים בעיר, בכרזה של השמאל

ב SPD זה יותר סיפור אווירה. ראש העיר מסתובב בעירו ונפגש עם אנשים. הוא עם הפנים אלינו. תמיד עם הפנים אלינו. קצת כמו שרה נתניהו, הפנים שלו תמיד ברורות וגלויות בתמונות. ורק ה – SPD משתמש בכרזות בגודל כזה.

ראש העיר מסתובב במרחב העירוני וופוגש נשים שיש להן גב. לגמרי menschlich.

הנה הוא שוב

הנה הוא שוב, משוטט ברחובות העיר. והפעם גם לאשה יש פנים

וככה זה נראה בשוטף

מלמעלה למטה: SPD, ירוקים, פיראטים. על בסיס התמונות בלבד, ולו היתה לי זכות הצבעה, הייתי מצביעה לאמצעי. בזכות השיער 

ועוד אחד

ככה, כל העמודים ב weddings, ברחוב שלי, בחלקים בהם אני לא גרה

עוד חודש זה יגמר וכל הפנים המחייכות האלה, הפנים המאירות, הטובות, יעלמו מהנוף העירוני. אני לא מצביעה. אין לי זכות. אני מסתכלת. לזה יש לי זכות. מהסתכלות בלבד נראה לי כאילו המון אנשים שבעי רצון מתמודדים בבחירות הבאות, אנשים לבנים, ידידותיים, נגישים. אנשים שמסתכלים ישר אל המצלמה, בלי למצמץ. ולמהגרים, עניים ונשים עם כיסוי ראש אין פנים. לא פלא שמפחדים מהם.

אביב הגיע, שיפוץ בא. קדחת בחצר הפנימית

השבוע התחדשו העבודות בחצר הפנימית של הבניין שלי. גם זה בעונות השנה: אביב הגיע, הטמפרטורות צנחו, התחילו עבודות בחצר. הפעם העבודות היו בחלקים אחרים של החצר, לא בחלק שמול הבניין בו אני גרה. בחלק שלנו כבר אין מקום לעבודות. כבר אין מה לעשות. הדשא מגודר ומוגן בשערים. פחי האשפה נעולים בתוך המכלאה שלהם. אין אדמה משוחררת. אין אדמה חופשייה. אבל בחלקים אחרים של החצר עוד יש מה לעשות. יש מה לגדר, יש מה לתחום, אפשר לסדר. והשבוע עשו את זה.

אביב, כמה שאתה יפה (וקרררר, כמה שאתה קררר גם. אבל יפה. מאוד יפה. יפה להפליא). בהמשך הפוסט תמונות שרלוונטיות לתוכן. כאן, כרגע, רק יופי. 

החצר הפנימית בבננין בו אני גרה היא חצר משותפת. היא משתרעת ומחברת בין מספר בניינים. היא הגולם במעגל של מספר בניינים. החלק הפנימי שלהם. באופן גס אפשר לתאר את החצר כאילו יש בה שלושה חלקים. החלק שמממש מול הבניין שלי. החלק האמצעי, והחלק המרוחק ממני. כשרק עברתי לגור כאן הייתי בטוחה שזאת חצר משותפת. שכל השטח הזה הוא איכשהו בבעלות משותפת של כל הבניינים שמקיפים אותו. שהוא משרת ומשמש את כולם.

לא היה בחצר שום קיו ויזואלי שיגיד אחרת. היא היתה פתוחה, נטולת סימונים, פשוטה, כמעט טבעית. אולי אפילו לא מטופחת. מוזחנת. אבל לא ממש לא מוזנחת. לא מטופחת ומוזחנת נוסח ברלין. כאילו עוד לא הגיעו אליה. כאילו היא חמקה עד כה מעין המשפץ, אבל לא לעולם חסד. יש מקומות כאלה בעיר, או היו, או יש אך הולכים ופוחתים. בניינים שטרם שופצו. חלקות ריקות של טבע עירוני, מקומות שהם לא בדיוק מוזנחים, אבל טרם עברו את החידוש. אבל המקומות האלה הולכים ופוחתים.

הסתכלתי לשמיים

החצר הפנימית היתה כזאת. בחלק האמצעי שלה היו זיכרונות של ארגז חול וצמחייה אקראית. בחלק שקרוב אל הבניין שלי היה דשא מוקף גדר צמחים לא אחידה. בחלק השלישי חול ודשא ועשבים. בפינות שלה ניצבו פחי אשפה. היה בה משהו פתוח, שיוויוני, נטול מאמץ. משהו אקראי. זאת היתה חצר שנראתה כאילו הניחו לה. הניחו לה פשוט להיות. אבל לא עוד. כבר מזמן לא עוד.

התחלה זה היה הבניין שלי שביתר את החצר והקיף חלק ממנה בגדר. ובנה מכלאה עבור פחי האשפה ונעל אותם בפנים. וחילק מפתחתות לדיירי הבניין בלבד. מפתח למכלאת הפחים. מפתח לדשא המגודר. ואז, באביב של לפני שנה, אחד הבניינים שמול החלק השלישי של החצר, החלק שהכי רחוק ממני, הקים מכלאה לאופניים שלו. מכלאה מעץ עם גג מעץ וקירות עץ ושער עץ עם מנעול. והשבוע שוב. חלוקות וביתורים.

החצר הפנימית. פה היה ארגז החול הזנוח. כיום, סימונים והפרדות. סולמות וחבלים. כאילו כל העולם לקה בסתמונות "לא לדרוך על הקווים"

הפעם מרכז הפוקוס היה על החלק האמצעי של החצר, איפה שלא היה כלום, רק שרידים של ארגז חול, צמחייה אקראית ועשבים. בהתחלה עקרו את כל מה שהיה והפכו את האדמה והעלימו את כל הסימנים של הארגז חול והביאו אדמה חדשה ויישרו אותה. אבל עוד לפני כן סימנו בפלסטיק אדום לבן את כל החלק. גידרו אותו. גדר מאולתרת, אבל גדר. אחר כך חפרו את כל המסביב של החלקה ושתלו צמחים. גדר חיה חדשה וסימטרית ומקיפה.

במקביל, בחלק השלישי של החצר, הקימו עוד מכלאת פחים. הרבה יותר מרשימה מהמכלאה של הבניין שלי. למכלאה החדשה יש גג והקירות שלה מצופים בברזנט שדרכו אי אפשר לראות את הפחים, בעוד שבמכלאה של הבניין שלי הפחים אמנם נעולים ולא יכלים ללכת לשום מקום, אבל הם חשופים לאלמנטים.

קדחת בחצר הפנימית. כל זה לא היה לפני שנה, למשל. לא המבנים ולא הסימונים

עכשו החצר מבותרת על ידי 2 גדרות מסוגים שונים, אחת גדר ממוסדת עם שערים ומפתחות, השנייה עדיין מאולתרת, רק סרט סימון, אבל נדמה לי שאני יודעת לאן זה הולך. ועוד יש בחצר שלוש מכלאות שונות, נעולות. שתיים מהן לפחי אשפה ואחת לאופניים. לכל מכלאה יש עיצוב אחר. כל מכלאה היא בבעלות של בניין אחר. וכל השטח, כל החצר, כולה, היא אוסף סימנים וקויים ויזואלים של חלקות ובעלויות. גדרות והפרדות.

וכל זה מה, מה זה אומר, למה כל זה? האם זה מסימני ג'נטריפיקציה? האם זה בגלל שהרבה דירות בקומפלקס עברו משכירות לבעלות? החצר המבותרת העלתה את ערך הדירות? זה כאילו כמה שברלין "שווה" יותר, כמה שערך הנדלן ועלות החיים בה עולה, היא נהיית קמצנית יותר. כבר אי אפשר לסבול, פשוט אי אפשר לשאת עוד שטחים לא מנוצלים. שום פיסת אדמה לא חומקת עוד מהעין המשפצת. העין המעריכה. לכל מטר במרחב הלכאורה משותף יש תג בעלות. תג מחיר.

כל התמונות צולמו מאותה נקודה. היתה לי הארה שם. אני מוקפת חומות וגדרות. מוקפת! גדר זמנית מתחת לתמונות ההנחצה של גדר – חומה – פחות זמנית. אבל ראו, גם היא זמנית

וגם, אחרי שהסתנוורתי מכמות הביתורים והסימונים בחצר, ראיתי אותם בכל מקום. פתאום שמתי לב כמה העיר מסביבי מלאה בגדרות, מבותרת ומפורדת, מפוצלת לחתיכות. וכל חתיכה וכל גדר מספרת סיפור אחר. מסמלת משהו אחר. ואנחנו מכונות פיענוח קטן, מציתות לחוקים. וזה ככה בכל מקום, גם בפארקים. גם בגינות. גם במדרכות. המרחב העירוני המשותף הוא שתי וערב של סימונים וסמלים, הנחיות התנהגות, איפה ללכת ואיפה לא, איפה אופניים ואיפה הולכי רגל, איפה לעצור, איפה לעצמוד, איפה לא לדרוך. וזוהי קדימה. לזה אנחנו קוראים קידמה. כשאין את כל מכלול הסימונים הזה זה העדר קידמה. זה עולם שלישי. מהמם.

ומעל להכל הגדר שהוסרה. החומה. החומה שאיננה עוד. אני גרה ממש ליד החומה היתה. עכשו זה לא חומה, זה אתר הנצחה לחומה. אני יודעת. אבל אם לא הייתי יודעת, רק על בסיס מראה, הרי זוהי חומה. והיא בלב העיר. מרוב הנצחה החומה לגמרי פה.

גשר מת, פארק תלוי, תגליות חדשות

לפני כמה זמן גיליתי פארק שלא הכרתי במרחק הליכה מהבית שלי. זה קרה לגמרי במקרה ומאוד זיעזע אותי. שוטטתי לשם שיטוט באזור שאני מכנה מתחת לבית שלי, או למטה מהבית שלי, באזור של הרחובות Garten ו – Acker אבל בצד ה-ודיניגי שלהם (מלשון Weddingָׂ), שבניגוד לצד ה – Mitte שלהם, שאותו אני מכירה היטב והוא ידוע ואהוב. זה אזור מגורים ברובו, לא הוד לו ולא הדר, בתי דירות, בנייה של אחרי המלחמה, גינות קטנות עם מתקני משחקים לילדים, סופר מרקטים ובתי קפה בלי שיק. נפלא. ואז נתקלתי בגשר הסגור.

ככה זה נראה מהרחוב. מכוניות למטה, גשר למעלה. רק מקרוב רואים שהגשר מת.

גשר ברזל גדול, תלוי באוויר מעל נקודת מפגש של שני כבישים, חלוד וזוהר בשמש במגוון גווני זהב. כתום מרוב חלידות. המראה של הגשר תפס אותי וגרם לי להתעכב שם. ניסיתי להבין מה אני רואה. אם הגשר סגור איפה עוברות הרכבות? ולמה סגור? מצאתי מדרגות שעלו לכיוון הגשר ועליתי בהן ומצאתי את עצמי עומדת ממש מול הגשר, בגובה של הגשר, מעל הכביש, והגשר סגור ומבודד ומגודר. לפי הפסי רכבת השבורים מתחת לגשר הסקתי שפעם עברה שם רכבת. צילמתי, תיעדתי והמשכתי הלאה.

מכיוון שכבר הייתי מעל הכביש, הייתי צריכה לעלות במדרגות כדי להגיע אל הגשר, הסתובבתי על מקומי והלכתי בכיוון ההפוך מהגשר וככה גיליתי שאני הולכת בתוך גינה גדולה או אפילו פארק, שכולו מוגבה מעל הכביש. הלכתי את כל הפארק, כל השביל היחיד של הפארק, עד שהגעתי אל הקצה שלו וירדתי במדרגות והתחברתי בחזרה אל הכביש וגיליתי שאני ממש בתחת של Nordbahnhof, על Invalidenstraße האהוב.

וככה זה נראה כשמתקרבים אליו מהפארק

הייתי די מזועזעת. לא הבנתי איך זה קרה. איך חמק ממני הפארק הזה. איך לא ראיתי אותו קודם. אני תופסת את עצמי כמשוטטת אורבנית רצינית, וכבר ארבע שנים שאת השיטוטים היומיים שלי אני עושה ברחובות שמסביב אל הבית שלי, אז איך איך איך חמק ממני פארק שלהם, ועוד כזה מוגבה, עם גשר מת בקצה שלו?

זה לא שאני מכירה טוב את ברלין. אני לא. היום אני חושבת שלעולם לא אכיר טוב את ברלין. היא גדולה מדי. היא גדולה עלי. שכונות זרות, השכונות שבהן אני לא גרה, נשארו חוץ לארץ עבורי. אני לא יכלה להגיע לשום מקום מחוץ לשכונה שלי בלי להסתכל במפות קודם, בלי שגוגל מפס יחזיק לי את היד. וזה בסדר. כלומר, למדתי לקבל את זה. בברלין חיים בשכונות. כל השאר זה חוץ לארץ.

וככה זה נראה מקרוב. מעל גובה הכביש, גשר תלוי ומת. סגור. הקצה של הגינה

זה כאילו ככל שמתארכת השהות שלי בעיר, העולם שלי מצטמצם. אני מוצאת פחות ופחות סיבות שמצדיקות יציאה מהשכונה. לפני כמה שבועות הזמינו אותי חברים לארוחת ערב במסעדה בשרלוטנבורג. לא הבנתי את זה. מה, כבר אין מסעדות במיטטא או בפרנצלאוורברג? בשביל מה לחצות את העיר רק כדי להגיע למסעדה? איזה מין טירוף זה? לפני שבועיים חברה טובה שלי ביקרה בעיר. ביקור שלישי שלה. העברנו ביחד חמישה ימים זוהרים של שיטוטים ארוכים בלי יציאה אחת מהשכונה. הרגשתי גאווה גדולה.

אבל אז, כשיגיליתי את הפארק המוגבה, חוויתי מנעד רגשות מתנגשים. מצד אחד התמלאתי הערצה והתפעלות מהעיר. כמה היא גדולה! וכמה פינות חבויות יש בה! ואיזה עומק ועושר וגיוון! כל הג'אז הזה מילא אותי בהשתאות. מצד שלישי קצת כעסתי על הגשר. קצת נטרתי לו. הוא פידח אותי. עכשו מגיעים? ואיפה בדיוק היית עד היום? ככה יפה להתחבא? זה הביא לי לרצף מחשבות קודרות על עצמי. אולי אני לא משוטטת עירונית מקצועית כמו שחשבתי? אולי אני סתם חובבנית, מפספסת פארקים, לא רואה כלום ממטר? ובצד השביעי שוב כעס: מה זה, כמה שנים שנים צריך להלך ברחובות האלה כדי לגלות את כל הגשרים המתים שלהם? לא הגזמנו?

וככה זה נראה מקרוב. יום אחד כל העולם יהיה כזה. אבל אז אני לא אהייה המתעדת. שמישהו אחר יתעסק בזה.

בתקופה שאחרי הגילוי התקדמתי בבדיקת העניין, אבל התקדמתי בזהירות. גם היה חורף וקר, מה שהביא אותי להעדיף מסלולי הליכה יותר שחוקים, וגם לא רציתי להיות מופתעת שוב. הלכתי כמה פעמים אל הפארק החבוי אבל כל פעם הלכתי מכיוון אחר. גיליתי שמרחוב Garten יש כמה גרמי מדגות שמובילות אל הפארק, וניסיתי כל אחד בנפרד. גיליתי שמהצד השני שלו הפארק נושק אל המקום המשונה בעל המראה האפוקליפטי שנקרא Beach Mitte, וקצת סלחתי לעצמי שפספסתי אותי עד כה, כי ביץ מיטטא זה אחד המקומות המגוחכים שיש בעיר ואני מתעלמת ממנו באופן קבוע. אין חוף בברלין, תתמודדו עם זה. אין מה להעמיד פנים. ביץ מיטטא, חחח. באמת ביץ.

אתמול היה יום כל כך יפה שאחרי שסיימתי את השיטוטים הרגילים שלי הרגשתי שאני בשלה להתמודד עם זה שוב. הלכתי אל הפארק המוגבה מתוך כוונה ללכת אליו. בהתכוונות. לא במקרה. הלכתי על Bernauer שטרסה עד סופו, עד שהגעתי אל התחת של  Nordbahnhof ושם חציתי את הכביש ועליתי על המדרגות שמובילות אל הפארק ונכנסתי בו דרך הכניסה הראשית.

הפארק עצמו. שביל אחד, ספסלים משני הצדדים, שמים כחולים, גשר בקצה

יכול להיות שפארק זה מילה גדולה מדי על המקום. יכול להיות שזאת רק גינה. בכל מקרה היא מוגבהת, והיא מתחבאת בין  Nordbahnhof וביץ מיטטא, ויש בה מסלול הליכה מהמם, והוא נפרש במקביל אל  Gartenstr שטרסה ומסתיים בגשר מת. בגוגל מפס כתוב שלשביל הזה, המוגבה, קוראים Park am Nordbahnhof. ובקצה שלו יש שלד של גשר.

למה סגרו את הגשר? ואם סגרו את הגשר, למה השאירו אותו? זה כל כך מוזר, מצבת ענק לגשר באמצע העיר. בשכונת מגורים. בין החיים. מבנה ברזל עצום, מחליד, שמחבר בין שני נקודות, ולא מחבר בין כלום לכלום יותר. לידיו יש פסי רכבת חדשים ועליהם שטים האסבאנים. המכוניות עוברות מתחתיו. ומה יהיה איתו? הוא ישאר שם לתמיד? ככה יראה העולם יום אחד, אחרי שהמין האנושי יעלם, מבנים מחלידים וחסרי תכלית שהטבע פורץ מהם.

הלכתי את הפארק מקצה אל קצה ובחזרה וחשתי איך הרגשות שלי כלפיו מתאזנים. זה נפלא שיש מקומות של טבע בתוך העיר. זה מהמם שאני עדיין מגלה מקומות חדשים. אני לא כועסת על הפארק יותר. אבוא שוב להלך על השביל הבודד שלו, בין הספסלים, עד אל הגשר המת ובחזרה.

Beach Bar Mitte זה מה שכתוב שם. ולא Beach, ולא Bar

מיטטא ביץ מזווית אחרת

 

שגרה. ימים קצרים ימים ארוכים

שגרה. שעה של שמים כחולים בבוקר, אפור ואפור כל השאר. פברואר שמרגיש כמו נובמבר. כל החורף הזה, הקל, הנוח, הידידותי, זה נובמבר אחד ארוך. נובמבר מתמשך. נובמבר של חצי שנה. נובמבר זה החורף החדש. לא נורא נעים בחוץ. וגם, לא נורא בכלל. התרגלתי. מעל האפס לא קר לי. כלומר, קר, אבל לא קר מרתיע, לא קר שמשאיר אותי בבית. מעל האפס אני יורדת מדרגה ברמות המעילים, מאפסנת את ה UGG ומטיילת בעיר כאילו נעים בחוץ. זה לא באמת נעים בחוץ, אבל גם לא משבש. התרגלתי. מד הטמפורטורות הפנימי שלי התעדכן לעולם החדש והתאים את עצמו לתנאים. כל מה שמעל האפס הוא לא קר. הוא כמעט נעים.

ועדיין, האפקט המצטבר של האפור הוא מדכדכך. אני קמה בבוקר, בחושך, ורצה לחלון, מקווה לראות כחול, או לבן, או כחול, או לבן, ולא כחול-לבן של הדגל, זה לא שיר ציוני, זה על הצורך האנושי בלראות צבעים. בלחוות צבעים. רוב שעות היום חשוך. יש ניתוק בין אור וערות בחורף. לזה לא התרגלתי. זה מרגיש לי לא טבעי. אני לא מצליחה להחליט אם הימים שלי ארוכים הם או קצרים. מצד אחד יש מעט שעות אור, אז היום מתקצר. מצד שני יש המון שעות של אפור, אז היום מתארך.

שגרה. אנשים קמים בבוקר והולכים אל העבודה. אבל כבר לא אני. כבר לא אני.

בשנים קודמות נסעתי לישראל בפברואר. השנה נסעתי בדצמבר. זאת בעיה שאני לא מוצאת לה פתרון, הזמן הנכון לנסוע לישראל. איך אפשר להכניס שני ביקורים בשנה בישראל, ושייפלו לא על הקיץ הישראלי וכן על החורף הברלינאי? אי אפשר. ניסיתי ואני מנסה והמסקנה שלי זה שאי אפשר. אין איך לייצר הרמוניה חצי שנתית בתנאים ובהגדרות האלה.

עברתי לעבוד מהבית. באופן רשמי אני עכשו עובדת מהבית. פרילנסרית. עצמאית. עובדת מהבית. זה גם מאריך לי את הימים וגם מקצר לי אותם. אני מאוד בן אדם של בוקר. מתעוררת מוקדם. זה שאני לא צריכה לצאת ולרוץ ולתפוס אובאן ולהגיע לאנשהוא ולהיות ייצוגית לא שינה את שעת ההתעוררות שלי. היום שלי מתחיל מוקדם ועכשו אני יכלה לנצל את זה לזמן עשייה. אבל זה הופך את היום למאוד ארוך.

שגרה. אני מתה על השביל הזה. יש לי מלא תמונות שלו. הוא משתנה במקביל למזג האוויר. הוא לא מוביל אותי לשום מקום

עוד לא לגמרי התארגנתי סביב העבודה מהבית. זה שינוי גדול באורך החיים. בהלך הרוח. אני יודעת שאני צריכה להתארגן, ללמוד איך לנצל את הזמן טוב יותר, להיות עסוקה, לא יודעת, כל מיני כאלה. זה בתהליך. האתגר הראשון שלי בתור עצמאית היה לקנות לעצמי מחשב. קטן, אני יודעת, אבל לגמרי תפס ממדים של אירוע בחיים שלי. מרוב שאני עובדת בתחום מעולם לא קניתי לעצמי מחשב. מבחינתי מחשב עבודה הוא מחשב, לא הרגשתי צורך להחזיק בנוסף במחשב פרטי. מחשב שהשם שלי חרוט על הדיסק שלו, או משהו כזה. סתם בלגן, שני מחשבים. מחשב העבודה שימש אותי.

אז הייתי צריכה לקנות מחשב וזה באמת לא עניין גדול, ואיכשהו גררתי את זה במשך חודשים וייגעתי את כל חברי בדיבורים חסרי תכלית על הצורך שלי במחשב חדש ואיך טרם קניתי אותו. מצאתי שיש המון אפשרויות לקנות מחשב ולא הצלחתי להחליט איזה אפשרות הכי מתאימה לי. לקנות דרך האינטרנט זה נפלא ומתקדם ומודרני ופנטסטי, כמובן, אבל אז יש את עניין השליחות. ההגעה של החבילה. ימים של מתח וחוסר וודאות ואין אונים. אז אוקי, החנות. אבל החנות היא במערב, צריך לנסוע לקודאם הנוראי ובחנות כל המקלדות הן גרמניות.

אפקט הציפורים מרהיב בחורף. יש הרבה ממנו

חודשים מרחתי את הנוירוזה הזאת. עד שבאחד הימים הארוכים-קצרים-אפורים בלי די האלה סיימתי את עמל יומי וישבתי מעל המחשב הישן ובהייתי בחוץ שלי בחוסר חשק, תוהה מה אפשר לעשות ולאן ללכת במזג אוויר דוחה שכזה. אני אוהבת לשוטט וזה לא יום לשיטוט. מה אחרים עושים? ואז זה נפל. זה פגע בי כמו הארה: הולכים פנימה. הולכים לקניות. מי שחייב ללכת הולך אל מקום כלשהוא. זהו מזג אוויר לקניות.

לקחתי את עצמי ונסעתי לקודאם, ונכנסתי אל ההיכל של APPLE וקניתי מחשב. זה לקח 10 דקות והיה חסר אירועים ונטול התרגשויות. אפילו סיפור טוב לא יצא לי מזה. זאת אולי חולשה של שגרה, היא לא מייצרת סיפורים טובים. אני כותבת פחות בבלוג.

בהתחלה חשבתי שגם זה תוצאה של המעבר לעבוד מהבית. יש לי פחות  מגע עם העולם. עם המקומיים. אני פחות בתנועה. אבל זה לא זה. לא רק זה לכל הפחות. זה גם קשור לזמן שעובר ולהמשכיות ולהשתנות. כן, השתנות. אני חושבת שאני עברתי שלב. אני כבר לא בהרפתקאה. ברלין והחיים בברלין הם כבר לא הרפתקאה עבורי. הם החיים. השגרה. בגרתי.

עוד ציפורים. גם להן יש שגרה. וגם לחורף. שיגרת חורף. ציפורים נודדות

אני חושבת שהמבחן האמיתי לאיכות חיים הוא השגרה. האיכות של השגרה. של היומיום. של הרגיל. אי אפשר ואני לא רוצה כל הזמן הרים וגאיות. אני רוצה שגרה טובה. שגרה בריאה. לקום בבוקר ולא לחשוש מהיום. צעדים קטנים. צעדים של תינוק.

עוד יום. חודש פברואר. בחוץ פסטיבל הסרטים. חברה הגיעה לביקור קצר בעיר. אני לא אוהבת פסטיבלים. הרים וגאיות. אני מעדיפה את הסרטים שלי במישור. קמתי בבוקר והיה חושך בחוץ ויום שבת היום, אין לי לאן למהר. הכנתי קפה. פתחתי מחשב. ספגתי אל קרבי קצת חדשות ישראליות מדכאות. קראתי וכתבתי מיילים. בחרתי תמונות לפוסט. התלבטתי אם לכתוב. על מה לכתוב. כמעט עשר בבוקר. בחוץ עדיין שמיים כחולים. מינוס אחת. נראה יפה מהבית. אולי הכחול יחזיק יותר. תכף אצא. שגרה.

שגרה. בלי דרמות גדולות. שלווה. פינות ישיבה ריקות בחורף

ינואר. גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום

גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. בכל מקום. באוברהולץ. בבית מרקחת. בחנות עם המעיל היפה שבסוף לא קניתי. כוכב שחור. שלט ענק בדרך אל צייט פור ברוט. על תיקי בד בחנות ליד הלחמים. במחשב שלי. באוזניים. בלופ. גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. פעם ראשונה שאני חווה בברלין אבל ציבורי שהוא אבל פרטי שהוא אבל משותף שהוא אבל אישי באופן גורף כל כך.

בינואר ברלין היא של התושבים. אחרי החגים ואחרי החגיגות וכולם נסעו והשלג הגיע. מתחת לאפס זה כל כך קר שזה מצחיק. לא נעים אבל מצחיק. מעל האפס זה נינוחות. אני יוצאת לשיטוטים בעיר כאילו כלום. מתחת לאפס זה מאמץ. אני הולכת לאט. כמעט הליכת מדיטציה: לשמור על ריכוז. ללכת בצעדים קטנים. בתשומת לב.

שביל לבן וגזעי עצים לבנים ושמיים לבנים

אני יצאת מהבית עטופה ומבוצרת במעיל גדול מדי ונעלי ugg כעורות והנטייה של הגוף היא לרוץ, ללכת כמה שיותר מהר, שהוא יתחמם, שהדרך תתקצר. ואז הרגל מחליקה. לא מחליקה ממש, מתחילה להחליק, מאבדת אחיזה, שטה לרגע. אני מתקנת, דוחפת את הנעל על המדרכה, מיישרת את הגב. הגוף שלי מכווץ, במוח תסריטים של מה היה יכול היה לקרות. של הנפילה. חום עולה ממני מבפנים. אני מזיעה בתוך המעיל. לא לרוץ. לא לברוח. לא למהר. לשחרר את השרירים. לא לכווץ.

אין לי משהו מסודר לפוסט הזה. הייתי רוצה שיהיה לי – איזה סיפור מעטפת, נרטיב שמחבר בין נקודות עם תנועה וזרימה ופואנטה בסוף – אבל אין לי. אני מצליחה לאסוף רק נקודות, פלופ, פו, פוף, חלקיקי שלג שעפים באוויר ונופלים על הקרקע ונעלמים. כלום לא מתחבר.

אני צריכה אפליקציה שלא רק סופרת את מספר הצעדים שלי, אלה גם משכללת פנימה את המסלול וגרמי שמיים. כלומר תנאי מזג האוויר. 1000 צעדים על מדרכה יבשה אינם זהים ואינם שווים ל 1000 צעדים על מדרכה חבויה מתחת קרח ואבנים קטנות ובוץ ורסיסי שלג קרושים. זה לא אותו הדבר.

ינואר. שכבות של אפור ובהיר ודהוי

תכננתי לכתוב שוב על איה קאמה. קראתי לא מזמן את האוטוביוגרפיה שלה, I give you my life, ותכננתי ורצתי וניסיתי לכתוב עליה אבל כלום לא יוצא לי בנתיים. שום דבר לא מתגבש. איך כותבים התלהבות? אני רוצה לכתוב על איה קמה כי משהו בה – בסיפור שלה – מלהיב אותי, מעניין אותי, מרתק אותי. סיפור החיים שלה. המקום אליו היא הגיעה. נקודות ההשקה שאני מוצאת ביננו. האם זה השתלם, אני רוצה לשאול אותה, הדרך היתה שווה?

(הדרך היא התירגול – אני יודעת, כך שמעתי, אני מנסה לזכור. אבל בכל זאת, ביננו, בשקט, זה שווה, היה שווה, מצאת מה שחיפשת? הצלחת להפסיק לחפש?)

אני רוצה לכתוב עליה כי מצאתי שם – בה – משהו שמרגש אותי ואני רוצה לשתף. זה כאילו אני רוצה שעוד מישהו, לפחות עוד מישהו אחד, יחווה מה שאני חווה. ישתתף בשמחה שלי. ירגיש כמוני. יתן אישור למה שאני מרגישה. יגיד לי שאני לא לבד. אבל זה בלתי אפשרי ואני אמורה כבר לדעת שזה בלתי אפשרי. גם מול פרח יפה, ירח מלא, נוף עוצר נשימה, אנחנו חווים את הדברים לבד.

מאורו פארק, עם שלג, בלי אנשים

אחרי האוטוביוגרפיה של איה קאמה עברתי לקרוא את ״הקוסמים״ של לב גרוסמן. הספר יצא בעברית כבר לפני כמה חודשים, וקיבלתי עליו המלצה חמה ואמינה, אבל לא קניתי אותו בביקור האחרון בארץ. מגבלות מקום. לפני כמה ימים קראתי איפהשהו שתכף עולה סידרה המבוססת על הספר ורצתי מהר לחנות כדי להקדים אותה.

בשנים האחרונות הספרים שסוחפים אותי, הספרים שאני קוראת בבולמוס, הם או ספרים תיעודיים או פנטזיות. איה קאמה. מארק אדלמן. פרימו לוי. hhhh. ארץ ים. הקוסמים. אני שמחה כשזה קורה לי, שהספר יותר דחוף מהעולם. שאני ממהרת הביתה בשביל לקרוא. שאני צריכה להזכיר לעצמי שיש גם מחר ועכשו הזמן ללכת לישון. זה מזכיר לי את עצמי בנעורים. זה כמו כוח על שהיה לי בנוערים ואני שמחה שמשהו ממנו נשמר.

בנעורים זה לגיטמי, לצרוח כי משהו כל כך יפה שזה כואב. לקרוא בלי הפסקה. להקשיב לאותו שיר פעם אחרי פעם אחרי פעם. גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. We are the dead. את בואי שמעתי בלופ. ברצף. פעם אחרי פעם. מתוך רצון להיטמע בתוך המוסיקה, בעטיפת התקליט, במילים, באנגלית, בעולם המדומיין.

החומה שאיננה

הגעתי אליו דרך פרדי מרקורי, אליל הרוק הראשון והמקורי שלי. אחרי שקווין שרו איתו את Under pressure רצתי לבדוק מי זה הזמר הזה שפרדי מרקורי מוכן לשיר איתו. בואי היה חלק מפסקול הנעורים שלי. בכל רגע נתון בטיינר – שכונת הנעורים בקיבוץ – מישהו שמע משהו של בואי. הוא תמיד היה באוויר. האבל על בואי הוא גם הצפה של זיכרונות, אנשים וריחות ורגשות מפעם. אבל פרטי לחלוטין. אבל על מה שהיה. על מה שאבד. ״עם דמעות בעינים אני שולחת לכן את אהבתי״ כתבה אלי חברת ילדות.

גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. השבוע שוב שמעתי בואי בלופ. וקראתי על נער שמגלה שהוא קוסם, הוא יכול לעשות קסמים, ושזה לא עושה אותו מאושר, זה לא פותר את כל הבעיות והקושיים שלו. והזכרתי לעצמי שזה רק ספר. זה לא באמת. זה רק מוסיקה. כמו אז. כמו עכשו.

מישהו שלא הכרתי מת. יש שלג על הדשא. אפס מעלות בחוץ. השלג תכף ויימס. אפשר להיבלע במוסיקה. אפשר ללכת לאיבוד בספר. Not all those who wander are lost היה יכול להיות כתוב על הגב של האוטוביוגרפיה של איה קאמה. אבל זה לא כתוב. זה רק משהו שאני מזכירה לעצמי מדי פעם.