בימים האלה

ימים מוזרים, אנחנו אומרים אחד לשני, תקופה מעניינת. 

זה לא קל, אנחנו אומרים אחד לשני, לא קל. 

IMG_1144

הימים האלה

איש מבוגר עומד על המדרכה. הוא זז קצת, אחורה, נסוג, כשהוא רואה אותי הולכת בכיוון שלו. גם אני עושה צעד הצידה, מרחיבה את המרחק ביננו. ואז אני נעצרת. אני מסתובבת אליו והוא מסתובב אלי ואנחנו מחייכים אחד לשני. אני ממשיכה ללכת. הוא נשאר עומד על המדרכה.  

יום אחד הלכתי – לבדי, שומרת מרחק, ההליכה היומית שלי – לאורך הרחוב בו אני גרה, בחלקים בהם אני לא מתגוררת, בחלקים של וודינג. בחלק הזה של הרחוב הוא הופך למדרחוב. מדרכות מרוצפות, גינות משותפות, ספסלי עץ לישיבה, פינות משחקים לילדים, קולר למים שעובד רק בקיץ. מוסיקה עזה בקעה מאיפהשהו, הציפה אל כל המרחב. מוסיקה של ילדים. מוסיקה של אוטו גלידה ביום קיץ חם. או של תאטרון בובות. או של פסטיבלים. הלכתי בעקבות המוסיקה. רציתי לגלות מאיפה היא בוקעת. התחקתי אחריה עד לבניין דירות מול כנסייה. באחת המרפסות ראיתי איש מבוגר יושב מאחורי תיבת עץ גדולה ועושה תנועות של גלגלי אופניים בידיים. על מרפסת אחרת עמדה אישה עם תינוק בידיים. על שתי מרפסות נוספות ראיתי נשים עם ילדים. האיש המבוגר ישב במרפסת של הקומה הכי גבוה בבניין. נפנפתי לו לשלום והוא החזיר לי נפנוף. 

IMG_1165

למעלה זה האיש, למטה המרפסת. התמונה לא משקפת כלום. שום דבר מהקסם 

כשכל זה התחיל, התלבטתי. איפה איפה איפה הכי כדאי לי להיות בסוף העולם, קץ הימים, מגפה, דבר, כל זה. והתשובה עלתה צלולה וברורה: בכל מה שקשור לקטסטרופות, להישרדות, לסיכויי הישרדות, אני מהמרת על היהודים. חשבתי, כלומר המוח שלי סיפר לי, שבטח עדיף שם, בישראל, שם ייערכו טוב יותר, יתגוננו חזק יותר, יסגרו אטום יותר. 

אבל לא נסעתי. היו לי חובות, או ככה המוח שלי סיפר לי, מחויבויות, חיים להמשיך בהם. לא נסעתי. המשכתי ללכת לעבודה כל יום. הרגשתי את עצמי מתמלאת טינה על התגובה / אין תגובה הגרמנית. כעסתי עליהם, שבישראל כבר כמעט עוצר והם לא זזים. שפטתי אותם, ביני לבין עצמי, המוח שלי שפט אותם, ולחומרה. איך הם לא יודעים!?! איך הם לא עושים כלום?!? מה יהיה יה יה?!? בישראל הכניסו את כל מי שמגיע מגרמניה לבידוד של שבועיים, המוח שלי המשיך בשלו, לנסוע או לא? 

ואז העבירו אותנו לעבוד מהבית, וכמה ימים אחרי כן התחילו להגיע הנחיות, מה כן, מה לא, המרחב צומצם, הדוב המנמנם התעורר והוא מהלך בעיר, בעצלתיים, מתנודד מצד לצד, אבל ער, זז, בתנועה. וגם אז, גם אחרי שעברתי לעבוד מהבית, ודברים התחילו להתבטל, להתחם, להיסגר, להצטמצם, גם אז המוח שלי המשיך: איפה עדיף, מה לעשות, ישראל או ברלין, לנסוע או לא? התבטלו הטיסות, שדה התעופה בישראל נסגר, המוח שלי ממשיך, כאילו שזה תלוי בו, כאילו יש לו השפעה על הדברים, לנסוע, לא לנסוע. לנסוע, לא לנסוע. 

CC6806CC-F181-45CD-BA2C-E8F1F2BA8DAF

כי פה אביב. כי גם זה קרה. אביב. קורונה. אביב 

וישראל, מלכת דרמה שכמותה, בישראל הכל יותר. 

חזק יותר, גבוה יותר, אלים יותר. 

הדרמה האישית מולאמת בדרמה הלאומית. הדרמה הלאומית מאפילה על הדרמה האישית, הפרטית. בכל העולם יש מגפה. בישראל יש מגפה פלוס בחירות שלישיות בשנה פלוס – לא יודעת, מה זה הדבר הזה שמתרחש בפוליטיקה הישראלית, איך קוראים לו? קריסה? בגידה? זין ענק מרחף מעל האנשים? הבן של ראש הממשלה משתין על בית המשפט העליון, כל זה – מגפה עולמית זה לא מספיק. רק מגפה עולמית זה לחלשים. 

בישראל כל יום טוח וטח מסוג חדש, בום ובם, לכאן ולכאן, מכונת דרמה גם כשיש עוצר, גם כשאין תנועה, גם כשכולם כלואים בביתם, ישראל תופסת את המרחב, ממלאת את הסלון. כמו לוחם סומו ענקי שמתיישב באמצע הבית ותפוס את כל החלל. כמו הנשימה ברגע שתשומת הלב מופנית אליה, ונדמה שהיא – הנשימה – בתגובה משנה את עצמה, בקצב, בעוצמה, בעומק, ככה ישראל, תובעת את תשומת הלב אליה, אליה, אליה. הדרמה של האישי, מחלה, קריסה כלכלית, פחדים, ישר מולאמת בדרמה גדולה יותר, הקץ לדמוקרטיה, יחי הבלגן. 

IMG_1178

ברלין, בימים של ריחוק חברתי

שמחתי לעבור לעבוד מהבית. זה הרגיש לי אחראי. מתקשר עם התקופה והזמנים. הדבר הנכון לעשות. וגם, כל עוד אפשר לצאת לשוטט, אני בסדר. העיקר שאפליקצית הצעדים שלי לא תכעס. בימים הראשונים הסקרנות דחפה אותי החוצה, לא רק הצורך לרצות את האפליקציה. הסקרנות. רציתי לראות, מה השתנה, מה אחר, איך אחר? 

יום אחד נכנסתי לסופר וראיתי התקהלות של שלושה עובדים. ידעתי שהם עובדים בגלל הבגדים שלהם, וידעתי שזאת התקהלות כי הם דיברו אחד עם השני בקולות רמים. שלושה עובדים, בסופר. דבר כזה טרם ראיתי. כמה ימים אחרי כן הגעתי לסופר והיה בו רעש, באוויר, היו דיבורים וצלילים ולא הבנתי מה זה ומאיפה זה מגיע, עד שהגעתי לדוכן הירקות ובו מצאתי בפינה השמאלית העליונה רדיו מפלסטיק לבן. רדיו, בסופר, בדוכן הירקות! 

זה היה אות מובהק. סימן משמיים. הימים אינם כסדרם. הדברים אינם תקינים. רדיו, בסופר, עובד. שכולם ישמעו. 

IMG_1166

רדיו בסופרמרקט! עובד! קץ הימים

מהרגע שעברנו לעבוד מהבית, אמצע מרץ, השמים נהיו כחולים והטמפרטורות ידידותיות. אביב הגיע. ריחוק חברתי בא. יום אחד הלכתי מסביב לכנסייה הקרובה לביתי. זה מה שאני עושה כשחסרים לי צעדים למכסה היומית ואין בי דמיון. מקיפה את הכנסייה. בהקפה הראשונה דיברתי עם אמא שלי בטלפון, שאלתי אותה על מצבה. בהקפה השנייה הרגעתי אותה שזה ממש בסדר לשוטט ברחוב הברלינאי כל זמן שאני לבד או בזוג. בהקפה השלישית שמתי לב שבסדר או לא, חוץ ממני כל מי שברחוב מוליך כלב. 

45446AA4-4437-4B33-9686-796D0B9DFEF8

אנשים והכלבים שלהם

מסלול השיטוט הכי אהוב עלי הוא ברחוב שלי, בחלקים בהם אני לא גרה. כלומר בחלקים של וודינג. אחרי חוצים את החומה לשעבר ונכנסים לוודינג הרחוב הופך להיות מדרחוב. מושלם להליכה. אני הולכת בו כל יום, הלוך וחזור, ואני בודקת. מה השתנה? מה אחר? מה אני מזהה? האנשים שם, מחוץ למכולת, 4 גברים עומדים במעגל ומדברים, הם שומרים מרחק כרגע או שהם מתעלמים מההנחיות? והנשים על הספסל? זאת התקהלות או שאלו אמהות לא קשורות משגיחות על הילדים שלהן? מה אני רואה, ואיפה, איפה, איפה היא, הפניקה?

זה מטעה אותי. מבלבל. אני מצפה לראות את המצוקה. הפניקה. אני מחפשת לראות את הימים האלה, ומה שאני רואה זה אביב. שמים כחולים. פריחה ולבלוב. צבעים עזים. אנשים נהנים מהשמש. על הדשא. על ספסלים. על אופניים. בהליכה. בריצה. בטרנגינגים. איך זה יכול להיות, אני שואלת את עצמי מבפנים, למה זה מרגיש לי כל כך רגוע, מה אני מפספסת?

IMG_1186

רמז: התשובה בתמונה

בלי לדעת את התשובה נכנסתי לסופר ביו. בסופרים קל למצוא מה שמחפשים. בחרתי משהו והלכתי לעמוד בתור וראיתי שעל הרצפה סימנו בעזרת מסקינג טייפ אדום סימונים של איפה לעמוד. סימנים של תור לקופות וסימנים של מרווחים בתור. הרגשתי אנחת רווחה בתוכי. הכל ברור. הכל מסודר. אני יודעת – אבל בדיוק – איפה לעמוד כדי שהוירוס לא יקפוץ עלי, כדי שהוירוס לא יקפוץ ממני למישהו אחר. אה, תורים! עוד תורים! זה הכל, עוד תורים, ויותר מרווחים. זה הכל. וזה הבחנתי שזה ככה בכל מקום שנותר פתוח. בכניסה אל צייט פור ברוט, מסקינג טייפ אדום שמתחיל במדרכה ומוליך פנימה. ברוסמאן, קווים אדומים על הרצפה מסמנים את התור, מרווחים את התור. בכניסה אל OBI. בשוק אוכל של יום שישי בארקונה פלאץ. שבוע אחד – רק שבוע אחד – השוק היה סגור. ואז הוא חזר. פלוס סימנים על הרצפה. איך זה קרה בבית אחת? מאיפה לכולם יש כל כך הרבה מסקינג טייפ? והצבעוניות האחידה, זה משהו שהוחלט עליו? 

כי כן, זה מה שאני מזהה במרחב הציבורי, השינוי הכי ויזואלי, בולט: יש עוד תורים, והם מרווחים. זה לא רק תור שמראה לנו איפה לעמוד, זה גם מראה לנו את המרחק בין אחד לשני. עוד סימונים, עוד תורים, יותר מ ר ו ו ח י ם. זה הכל. זה כל הקורונה הזה. תמצית השינוי: עוד תורים. יותר מרווחים. אה! 

אם האסטרטגיה הגרמנית (מה שזה לא יהיה, מתוך קריאה במלא מקורות אחרים הבנתי שככה אומרים, האסטרטגיה) תצליח זה יהיה לקח העל: אין בעיה בעולם שאי אפשר להתמודד איתה באמצעות יותר סדר, יותר תיחום, יותר תורים. לכך זה מיתמצת. עוד תורים. תורים יותר מרווחים! שלווה גדולה ירדה על העיר. 

5176CE0C-881B-4D1E-8B34-DEEBB96ECDFA

תורים! עוד ועוד תורים! זה הכל. תורים, ומרווחים יותר. 

ימים מוזרים, אנחנו אומרים אחד לשני, תקופה מעניינת. 

זה לא קל, אנחנו אומרים אחד לשני, לא קל.

***************************************************************** 

ועוד כמה דברים שלא נכנסים לא בפסיקה מלאה, ועדיין, אני לא מוכנה לוותר עליהם. 

  • עשיתי מכונת כביסה. תחתונים, טרנינגים וקפוצ'ונים. Oh ya. 
  • זום, ZOOM, זום, ZOOM. איזה כאב תחת. כי גם בקץ הימים, אופנתיות, מעל לכל. 
  • כל פעם שאני חושבת שאין, אי אפשר, אין נמוך, עלוב, מצער, שובר לב, חסר הגיון, מטורלל ופשוט שבור לגמרי מבפנים מזה, מתגלה שכן, אפשר, נמוך יותר, עלוב יותר, מצער, שובר לב, חסר הגיון, מטורלל ופשוט שבור לגמרי בפנים יותר מזה. ישראל, ביום של גנץ. 
  • התגלו סימני חיים בחצר הפנימית שלי

IMG_1247 (1)

גם זה לא קרה אף פעם קודם: חיים בחצר הפנימית של הבניין בו אני מתגוררת. חיים! 

 

חורף וקר ואפור וחשוך. הזמנה להתחמם

לפעמים, יש ימים כאלה, ימים בהם על הבוקר מתעוררת בי צעקה פנימית, בתוך ראש, המוח מנפיק מחשבה קולנית, תובענית, נרגנת: למה חושך? למה, למה, למה חושך? למה בוקר ואין אור? איך זה שהתעוררתי משינת לילה ויום חדש וחושך? איך זה יכול להיות?

תרגעי, המוח שלי אומר בחזרה, מתישהו, כשהוא מתאושש מעוצמת המחשבה הקודמת. זה רק החורף. תרגיעי. לכי לכרית. שבי קצת. 

אז אני הולכת לכרית. ויושבת. ועוצמת עיניים. והזמן עובר, ככה או ככה. נשימה, אוויר נכנס אל הגוף. נשיפה, אוויר יוצא מהגוף. מחשבה. נשיפה. אי נוחות ברגל. שאיפה. מחשבה אחרת. נשימה. הזמן עובר. ככה או ככה. הטיימר מצלצל. אני פותחת עיניים לאט: חושך! עדיין חושך בחוץ! 

אם לא עולה האור איך יודעים שעולה היום? שיום חדש התחיל? אולי זה המשך של אתמול, אולי ישנתי בכלל רק כמה דקות ועכשיו אמצע הלילה? 

אולי. 

אולי. 

אבל לא. עכשיו בוקר. השעון מראה. השעון לא טועה. הייתי רוצה שיטעה. הייתי רוצה למצוא או לקבל הסבר טוב לתופעה הזאת, לחושך הזה, משהו שירגיע את המוח והגוף. אבל אין. השעון מראה. עכשיו בוקר. לעבודה. אני תכף מאחרת. 

IMG_0828.JPG

שמונה בבוקר, ליד הבית

רוטינת בוקר. אני נשענת על רוטינת הבוקר: קפה, מקלחת, בגדים, איפור, להכין את התיק: סלולרי ומטען, צ'ק, ארנק עם קצת כסף, צ'ק, אוכל, לפעמים כן לפעמים לא, צ'ק, כרטיס BVG, צ'ק, אל הדרך, אל הדרך לירז! 

אה, עוד רגע, גרביים, נעליים, מעיל, צעיף, כובע, תיק על הכתף, צ'ק. 

אני יוצאת! אני בדרך! אני בחוץ! 

ובחוץ חושך. אני הולכת אל האובאן ובדרך אל האובן רואה את השמש זורחת. תעתועים. 

זה יפה. זה קר. זה מצמית. זה לא טבעי. כל שנה בחורף. זה לא טבעי. 

***

מבעד לחלונות של האובאן שמסיע אותי אל העובדה אני רואה את האפקטים שזריחת השמש עושה בשמיים. הצבעים. צבעוניות. בין ורוד לבורדו לסגול. השמש זורחת בזמן שאני בדרך אל העבודה! 

זה מרגיש לי כל כך לא טבעי. כאילו משהו מקולקל. משהו שבור, או חולה. ואני לא יודעת להגיד מה זה, למה זה. זה רק חושך, לירז. זה רק החורף. זה לא חולה. זה לא שבור. 

מה זאת אומרת שמשהו מרגיש לי לא טבעי? 

זה אולי לא טבעי לי, במובן של חדש עבורי. 

אבל החורף בברלין לא חדש עבורי. ועדיין. 

השמש זורחת. הקור נשאר. 

IMG_0851.JPG

כן, כן, זה יפה. זה שמונה בבוקר, וזה יפה

בנובמבר ביליתי שבוע בכפר קטן בפוטסדאם לצורך לימודי הכשרת מורים (MBSR). סדר היום שלנו התחיל בשבע וחצי. סדר היום הפנימי שלי התחיל הרבה לפני כן. אז בזמן שבין לבין לקחתי את עצמי להליכה בכפר. הליכת בוקר. הליכה בחושך. 

בכפר הזה יש כביש אחד. הגסט האוס בו השתכנו באמצע הכביש. אם אני יוצאת בבוקר ופונה לצד שמאל יש לי משהו כמו 10 דקות הליכה. אם אני פונה לצד ימין, 15 דקות הליכה. אז פניתי ימינה והלכתי בחושך ורק הסיגריה שלי האירה את הדרך ועל פני חלפה ילדה על אופניים ואמרה לי morgen ואני אמרתי לה morgen ותהייתי למה ילדה קטנה על אופניים באמצע הלילה, כלומר בחושך הזה. אז עצרתי והסתובבתי להסתכל עליה, לאן היא נוסעת, מה היא עושה בחוץ בשעה הזאת, ילדה קטנה. 

וראיתי את הילדה עוצרת את הנסיעה שלה, וקושרת את האופניים, וחוצה את הכביש ונעמדת ולידה ראיתי כמה צללים קטנים ואז ראיתי אוטובוס נוסע, האורות שלו האירו את הכביש היחיד והסתכלתי עליו עובר על פני והסתכלתי על התחת שלו וראיתי שכתוב עליו שהוא אוטובוס בית ספר. 

החורף, בכל חורף, אני מרגישה את הזרות שלי כאילו היא מעיל שעוטף אותי ולא מחמם בכלל. 

Screen Shot 2019-12-26 at 08.19.47.png

אוטובוס בית ספר. כי לא לילה

אבל להתחמם צריך. בלי חום אי אפשר. אז כרית. ותירגול. ותשומת לב. זה מה שאני מציעה לעצמי. וזה מה שאני מציעה לעולם. למי שרוצה. 

להתחמם קצת. 

בחודש פברואר אני פותחת קורס MBSR – mindfulness based stress reduction חדש. הקורס נמשך על פני 9 שבועות: 8 מפגשים של שעתיים וחצי בימי שבת ב – 1100 בבוקר, פלוס יום תירגול מלא בין השיעור השישי לשביעי. 

המפגשים יתקיימו בסטודיו מחומם היטב בפרנצלאוורברג. 

ביחד נתרגל לשים לב. להסתכל. להבחין. להישאר. לא לברוח (במחשבות). להישאר. לנשום. לשים לב. 

הרבה נתרגל. קצת נדבר. כל הזמן נשתדל לשים לב. לשים לב. 

אולי אפשר אחרת? 

אולי באמת. 

ובכל מקרה, להתחמם ביחד אפשר. 

מוזמנים ומוזמנות ביותר! 

לגבי הפרטים וכל השאלות שעולות אנא פנו אלי בפרטי. 

img_5275.jpg

כרית מדיטציה. כי להתחמם אפשר

מזג האוויר. מצב הרוח

נזיר אמר ל – Dongshan (בתרגום חופשי, זורם וספונטאני שלי), "חום וקור יורדים עלינו ומקיפים אותנו. איך אנחנו יכלים להימנע מהם"?

ענה לו Dongshan, "למה שלא תלך אל מקום בו אין חום ואין קור"?

***

IMG_20180304_143734_945.jpg

תמונה מלפני שבוע. קור אימים ושמיים כחולים. יש לי מעט תמונות מהשבועיים האחרונים של פברואר, יען כי היה לי קר מדי בשביל להוריד את הכפפות ולצלם.

***

בוקר מוקדם, שמים קודרים, אור קלוש.

בוקר מוקדם, שמים אפורים, אור קודר.

ימים רבים.

ימים רבים, בוקר מוקדם, שמים קודרים. ימים רבים. חורף ארוך.

חורף ארוך.

***

כך שמעתי: מתרגלים אל החורף.

הרי אנחנו בני אדם, מתרגלים אל הכל.

אני בת אדם. יכול להיות שאני לא מתרגלת? שזה הבאג שלי, מה שעושה אותי לשונה ומיוחדת מכל השאר, אני הלא מתרגלת?

***

IMG_20180304_151452.jpg

קור שמצטלם נהדר. וילדה והכלב שלה. אנשים הולכים על קרח.

***

פברואר, בישראל: אני בדירה. עולה בי החשק, עולה המחשבה, אצא החוצה לרגע, לעשות כך וכך, לראות את זה וזה, או אולי בשביל משהו אחר לגמרי. אני הולכת בעקבות המחשבה. הגוף הולך בעקבות המחשבה. זה פשוט. הנה אני בבית, הנה אני לא בבית, אני בחוץ. שום טכס לא היה כרוך בזה. שום ריטואל. קמתי, יצאתי המבית, סגרתי את הדלת מאחורי. נעים לי.

שבועיים אחרי כן, עדיין פברואר, ברלין: אני בדירה. עולה בי החשק, עולה המחשבה, אצא החוצה לרגע, לעשות קניות, לפגוש מישהו, אולי הליכה קצרה. ואז עולה עוד מחשבה, לא!, אומרת המחשבה השנייה, לא!. כי קר בחוץ. אי אפשר לתת למזג האוויר להכתיב לי את החיים, אני עונה למחשבה הקודמת במחשבה חדשה. ויש גם זיכרון:

פעם, לפני שנים, בתקופה שגרתי בטירוונאמאלי בדרום הודו, מתישהו במהלך תקופת המונסון, הלכתי אל המכולת המקומית לקנות עוגיות. בזמן שהייתי בתוך המכולת התחיל גשם. ולא סתם גשם, שכבה עבה של מים ירדה מהשמים וניתכה על שבילי העפר ובזמן שאני התלבטתי בין שני סוגי העוגיות שהמכולת הציגה, דרכי העפר שהובילו אותי אל המכולת הפכו לביצות ואחרי עוד כמה דקות לנחלים של בוץ. יצאתי מהמכולת ונעמדתי מתחת לפרגולה של הכניסה והסתכלתי על המהומה שבחוץ ואמרתי בקול רם, אויה, איך אחזור הביתה?

לא רחוק ממני עמד גבר לבוש בלבן. הכרתי אותו ממראה בלבד. בקיטלוגים הפניימים שאני עושה לאנושות הוא נפל תחת התווית רוחניק. אין לי כוח. אבל הוא עמד שם והוא שמע אותי מתלוננת שגשם ואין לי איך להגיע הביתה והוא אמר לי שחבל לתת למזג האוויר המשתנה תדיר להשפיע עלי ושהדרך היחידה בה הגשם מפריע לי להגיע לאנשהו זה בגלל שאני החלטתי שהוא לא צריך להיות שם, הגשם, ושזה שטותי מצידי, אמר ויצא מתחת לפרגולה והלך בתוך בתוך הזרם והמכנסיים הלבנות שלו התכסו בוץ.

***

IMG_20180304_140825.jpg

מהומה גדולה בתעלה, בחלק שלא קפא

***

ככה הרגשתי כשחזרתי אל ברלין באמצע פברואר (אפס מעלות ויותר מתחת לקור של האפס) מביקור של שבועיים בישראל (18 מעלות, שמים כחולים, שלמות מזג אווירית).

התקוממתי על הקור. התקוממות פנימית, נוטרת, מתמשכת. התקוממות שלא עברה. לא הצלחתי להפסיק להתקומם על הקור. רבתי איתו. הגוף שלי רב איתו. כל פעם שיצאתי מהבית הגוף שלי התכווץ. הרגשתי בזה ואמרתי לעצמי לשחרר, להתרווח, זה לא עוזר, הכיווץ הזה, זה לא משפיע על מזג האוויר בחוץ, זה לא עושה שיהיה לי פחות קר. את יודעת יותר טוב מזה, אמרתי לעצמי, אין מה לריב עם החיים, נימקתי, אז קר בחוץ, אז קר, זה רק מזג האוויר, שחררי כבר, אמרתי לעצמי, שחררי, תפסיקי להגיד לעולם איך הוא צריך להיות. וכלום לא קרה.

***

החלטתי לפרק את זה. מה זה החורף בשבילי? מה זה הקור? על מה אני מתקוממת?

***

IMG_20180220_123353_873.jpg

חלון הראווה החביב עלי. צולם בפברואר. אין לי משהו יותר רלוונטי לפוסט הזה

***

חורף. פרגמנטים

אחד.

לצאת מהבית. להתלבש לפני יציאה מהבית. כי אם יוצאים מהבית צריך להתלבש. בהתאם. גרביונים מצמר. מכנסיים (צמודות מדי, כי גרביונים מצמר). חולצה קצרה. חולצה ארוכה או סוודר. מעיל. צעיף. כובע. כפפות. שתי זוגות גרביים. נעלים שאני לא סובלת. הנה אני: עטופה, שמנה, כבדה, מוגנת. הפרסומת של חד"ש: קליל קליל קליל. הנה אני, מתנחלת של חורף. מוכנה ליציאה.

שתיים.

להיכנס אל בית של חברים. הגעתי. אין לי אוויר. קר לי. אני חייבת להוריד את הכפפות כדי ללחוץ על האינטרקום. פתחו לי. נכנסתי. בפנים קר כמו בחוץ. איפה לכל השדים הדירה שלהם? אין מספרים על הדירות. צריך לזכור, או לנחש, או להוריד את הכפפות ולשלוח וואטסאפ. מצאתי! אני נכנסת. החברים בפנים. חם ונעים להם. אנחנו מתחבקים בכניסה ואז הם חוזרים אל הסלון שלהם ואני נשארת בכניסה. מורידה נעלים. צעיף. כובע. כפפות. דוחפת את הכפפות בתוך הכיס של המעיל, הכובע בכיס השני, והצעיף מחור של היד. תולה את המעיל או מניחה אותו איפה שיש מקום בכניסה. בודקת את הגרביים. הם יצוגיים מספיק? יש לי ברירות?

אין, אין כניסות קלות בחורף הברלינאי. כל כניסה היא דרמה.

שלוש.

הצללית שלי. אני הולכת על המדרכה ואיפשהו לצידי הולכת הצללית שלי. אני לא מזהה אותה כשלי. זאת צללית של אשה עם מידות גוף אחרות ממני. אבל זאת אני, בחורף. זאת הצללית שלי.

ארבע.

יציאה מהבית. בכל יציאה מהבית יש את רגע המפגש הראשון. אני והחוץ נפגשים. החוץ אדיש. אני בוכה. דמעות יוצאות לי מהעיינים וקופאות על עצמות הלחיים. נוזלים יוצאים לי מהאף. אני נוזלת. ביציאה ראשונה, כל יציאה, אפילו רק כדי לקנות סיגריות או ללכת אל הסופר, אני דומעת ואני נוזלת. הפנים שלי רטובות. הרטיבות מוסיפה לתחושת הקור. לפעמים, דווקא בימים הכי קרים, השמים כחולים והשמה חזקה ומסנוורת אותי. אז אני בוכה מהשמש.  בחורף הגרמני למדתי את החשיבות של טישויים.

חמש.

מחשבות על גרביים. פה ושם אני תופסת את עצמי חושבת על גרביים. ועל גרביונים. ועל החומרים מהם הם עשויים. בחיי.

שש.

שיא החום באמצע היום. בבוקר הכי קר. אחר כך היום מתחמם. לאט לאט. שיא החום יגיע בשעות הצהריים המאוחרות. שלוש עד חמש. אחר כך מתקרר שוב. זה לא סדר יום שמסונכרן עם הלו"ז הפנימי שלי.

שבע.

שיטוט. אני אוהבת לשוטט. אני משקיעה בשיטוטים. בשנים האחרונות – מאז שאני עובדת מהבית ושולטת בזמן שלי, ובמקביל הבנתי שאני פשוט מתעבת מכוני כושר וסוגים אחרים של פעילות ספורטיבית שעושים בקבוצה – אני עוד יותר משקיעה בשיטוטים שלי. יש לי אפלקיציה שסופרת צעדים ואני מנסה לעמוד במינימום יומי של 10000 צעדים. מינימום. זה יוצא 70000 צעדים לשבוע. מינימום. זה יוצא שעה וחצי של הליכה בקצב מדוד – לא מהיר ולא איטי, בין 4.7  – 4.9 ק"מ לשעה.

האפליקציה, בסימביוזיה המאוד מיוחדת שיפתחתי אתה, מהווה שיקוף ותיעוד של מזג האוויר הפנימי שלי. מד מצב-הרוח. בחודש פברואר לא עמדתי במכסת הצעדים. נראה לי שהייתי מדוכאת. התרשלתי. זה מה שהאפליקציה מראה.

Screenshot_20180310-102844

***

"איפה יש מקום בו לא קר ולא חם"? שאל הנזיר את Dongshan בתגובה

"כשקר" ענה Dongshan "תן לקור להרוג אותך. וכשחם, תן לחום להרוג אותך"

מראה מקום לציטוט הנ"ל:

http://www.bowzwestchester.org/2017/11/blue-cliff-record-43.html

http://www.abuddhistlibrary.com/Buddhism/C%20-%20Zen/Modern%20Teachers/John%20Daido%20Loori%20-%20Dharma%20Talks/DISCOURSE%20Dongshan%92s%20Heat%20and%20Cold.htm

ובעוד הרבה מקומות.

 

 

 

 

בית על יד הים, גן על יד הים

נסענו אל בית ליד הים. אחד משני בתי עץ אקולוגים שמיועדים להשכרה ונמצאים במרחק של 200 מטר מהחוף. למקום של שני הבתים קראו "הבית החדש", בגרמנית. נסענו על האוטובאן ובדרך ראינו ולא עצרנו בתחנות עצירה קטנות שמשתלשלות מהכביש ואין בהם כלום, רק פיתול קל שיוצא וחוזר אל הדרך הראשית. אילו היה לנו גזייה במכונית, היה טעם לעצור בהן, אולי, אבל לא היתה לנו גזייה, לפיכך עצרנו בתחנת עצירה גדולה יותר, כזאת שיש בה תחנת דלק ומסעדה-מזנון ושירותים. אכלנו סנדוויצים ושתינו קפה. בחוץ היה אפור ומלא ברוח. במגרש החנייה של המסעדה-מזנון אחת מאיתנו נתקלה, במקרה, במכרה שלה מברלין.

הבית ששכרנו היה בית עץ שחור מבחוץ. שתי קומות. הרבה חלונות. בקומה העליונה חדרי שינה. בקומה התחתונה מטבח פתוח וסלון ויציאות לשתי מרפסות. מרפסת קדמית בה לא ישבנו אפילו פעם אחת, מין דק עץ על דשא שמשקיף אל חניית המכוניות, ומרפסת אחורית שמאחוריה גבעת חול קטנה ואז הים. לא ראו את הים מהמרפסת האחורית אבל הרגישו אותו, בריח, ברוח, ברחש. הכי שימח אותי הרחש. צליל של גלים בים ורוח בין עצים. לא רעש, צליל. המייה. כאילו לאוויר יש – בנוסף לאוויר, תנועה, זרימה, – ש לו גם אקפט צלילי.

IMG_20170612_173514.jpg

הדרך אל הים. בספר "הגן על יד הים" מסופר על קבוצה של צעירים שמבלים כל קיץ בבית על יד הים. אחד מהם הוא צייר. הוא מצייר רק את הים: "הוא צייר אותו בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת: רגוע, מטורף, גבה גלים, נמוך גלים. ירוק, בצבע הפחד. ואפור, בצבע הענן. חופי ים."

המרפסת האחורית ישבה על חול של ים. מאחוריה היתה גדר נמוכה בלי שער ומאחורי הגדר גבעות חול עם קצת עצים. ומאחוריהם הים. אני בטוחה שיש שביל רשמי להגיע אל הים, אבל אנחנו פשוט הלכנו מאחורה, דרך המרפסת האחורית ומעל הגדר ועל הגבעה ואז הגענו אל שביל אפר מסודר שעלה ואז ירד אל הים, והרגע הזה, הרגע הזה בו הים פתאום נפתח, הים מתגלה, הים נחשף – קודם לא היה, היתה רק דרך ושביל וחול ים ופתאום, בבת אחת, כל האופק רוקד, כל האופק רוטט, והנה הוא הים. אין על הרגע הזה. הוא נשאר אצלי טהור כמעט כמו בילדות, לא נגוע, לא מתעייף, הנה הים! הנה הים! הנה הים! שמחה פראית, שמש מסנוורות, ילדים משתוללים, ריצודים מנצנמצים בעיניים, הנה הים, הנה הים! איזה פלא. איזה חג.

שני הבתים הם חלק ממה שנראה לי כמו כפר תיירות. אני לא יודעת בדיוק שזה מה שזה היה, אני לא מקומית והפרשנות שאני נותנת למה שאני רואה נשענת על חוקים של עולם אחר. אולי זה לא היה כפר תיירות. אולי גרו שם אנשים כל השנה. אבל כשטיילנו בין הבתים חשבנו שלא, שרוב הבתים היפים להפליא שברחוב היפה להפליא שבשכונה היפה להפליא היו בתים להשכרה. במרחק של כמה דקות נסיעה היה מרכז קניות עם סופר ודוכן למככר תותים ובית קפה ועוד כמה חנויות, ובהליכה קצרה משם היה נמל ישן ויפה להפליא בו עגנו כמה סירות עץ יפות להפליא. ואת הכל הקיף יער עם עצים גבוהים ושבילים דרוסי עלים ומסלולי נסיעה לאופניים ומסלולי רכיבה לסוסים. יום אחד טיילנו ביער כולנו, חמש נשים ושני כלבים. עצרה לידינו מכונית. פקחית. אחד הכלבים היה לא קשור. קיבלנו הערה, או אולי זאת היתה נזיפה. כלב לא קשור זה אסור. המשכנו את ההליכה בשביל של הסוסים. לא עברו שם סוסים באותו הזמן.

IMG_20170612_153317

הבית, תמונה מקדימה. בספר, הצייר אומר למספר, הגנן של הבית: "לצייר את חיית הפרא הכחולה הזאת יותר קשה מלטפל בפרחים." ואני (הגנן) הייתי עונה לו: "ברור שאתה צודק, ברור. הפרחים נוצרים מעצמם. אולי בגלל זה גם אין שום יוקרה בלהיות גנן…"

כשראיתי את הים בפעם הראשונה, כשהים והחוף נפתחו בפני מאחורי הגבעה והשתערו מולי שטוחים וגלויים והחוף נמשך מאופק אל אופק, לכל כיוון שהסתכלתי היה חוף וים, מימין ומשמאל, הרגשתי כאילו אני רואה משהו מאוד מוכר. מראה שצרוב אצלי בזיכרון. נשמתי כאילו חזרתי הביתה. אל מקום מוכר ואהוב, מקום שלא הייתי בו הרבה שנים וכבר הספקתי לשכוח כמה אני אוהבת אותו, הפסקתי לשים לב כמה אני מתגעגת. חוף ים. המראה של חוף ים. החיים על החוף. תמונות של חיי חוף. אני כל כך אוהבת.

כסאות חוף כמו כורסאות במושב האחורי בכרכרת סוסים, כסאות לבנים, שתי וערב לבן, מרופד, ממסוגר, מפוזרים כל כמה מאות מטרים על החוף. לידם מבנה מעץ לבן, קיוסק או בית קפה שיפתח בימים של מזג אוויר נאה יותר. מתנפח צבעוני. אנשים הולכים על החוף. לבד. עם כלב. בבגדי ספורט או עטופים בתוך מעילי רוח. זוג מבוגר לבוש בצבעי בז'. ספסל עץ, בעמדת תפצית אסטרטגית מעל החוף, קשור בשרשראות עבות אל עץ. המשפחה מהבית לידינו, הבית השני במתחם של הבית החדש, בנתה מתחם שלם של ארמוני חול. הירידה אל החוף המרכזי מרוצפת דוכנים לממכר אוכל. ומעל הכל שמים אפורים. תעתועים של אור חיוור, שמש שקרנית ועננים כבדים מגשם.

IMG_4581 (2).JPG

הכיסאות בים. הגנן מספר על ימי הקיץ, על בעלי הבית הצעירים וחבריהם, אורחים של קיץ: "וכל כך הרבה שמחה, וכל כך הרבה כסף…וכל כך הרבה מהכול…שאני אסונות ביחד. פעם ראיתי ציפור שהתעקשה למות. זו כנראה היתה ציפור מיואשת, כמו אאוז'ני"

לרגע, חזרה אלי, ברורה וצלולה, התהייה שלי מאז, מהילדות, כשראיתי תמונות וסרטים של חוף ים אירופאי: למה אנשים הולכים לים עם השמים אפורים וקודרים, מה הם עושים שם? ואז היא התחלפה בידיעה צלולה וברורה של למה אני הולכת לים: כי הוא נמצא, והוא שם, והוא נפלא, והוא ים. ואני אוהבת ים. מאוד אוהבת ים.

לא הייתי קודם בחוף ים אירופאי ביום חורפי. נשימת ההקלה שהרגשתי, כאילו אני חוזרת הביתה, לא התבססה על שום זיכרון שלי, לא על זיכרון אמיתי, אותנטי. חוף ים אירופאי ביום אפרפר ומלא ברוחות זה משהו שראיתי בסרטים וקראתי בספרים. כמה מהיצירות הספרותיות שאני הכי אוהבת בעולם התרחשו שם, מול הים: "אביב בפיאלטה" מאת נבוקוב ("הגלים עצלים מכדי להתנפץ לקצף", מתוך הספר "תריסר רוסי"). "נוכח הים" של פוגל. ו"גן על יד הים" של מרסה רודורדה, ספר שקראתי באותו הבית ליד הים, והוא מקסים ונפלא, כולו כתוב בצבעים כל כך שקטים שהוא כמעט, אבל לא, נטמע בצבע הים, אבל הוא לא, הוא מרחף מעליו, שקוף כמו בלון סבון שילדה מעיפה ביום נאה בפארק.

IMG_4576.JPG

זוג בבז'. "האביב הגיע, ובבואו שם כל דבר ודבר במקומו: החזיר את הוורד למשוכה והשיב את הציפור לענף". מתוך הספר "גן על יד הים".

וגם זה היה:

עשינו הליכה ביער. עשינו קניות בסופר המקומי. שלוש פעמים העירו לנו. פעם אחת הפרופסור (כך הוא הציג את עצמו), אב המשפחה מהבית השני. הוא לא אהב כלבים. פעם שנייה הפקחית במכונית שעצרה לידינו. פעם שלישית, אנחנו חושבות, השכן בא להתלונן על האש שהבערנו. כי גם זה עשינו, הבערנו אש במקום המיועד לכך במרפסת האחורית. כיבינו את האש. עשינו הרבה עשן. ראינו את מזג האוור מתחלף, את הרוחות מפסיקות, האוויר נעמד, חזינו בבוא היתושים. נעקצנו. בעלות הכלבים נאבקו בפרעושים. ראינו את הים מתחת לשמים אפורים וראינו את הים מתחת לשמים כחולים וביום האחרון, ביום בו נסענו בחזרה, היה ממש חמים ובמכונית חזרה אל העיר לבשנו כולנו חולצות קצרות.

IMG_4614 (1)

תמונת שקיעה. "כשהייתי קטן הייתי מתיישב לפני פרח ומחכה שהוא ייפתח" מספר הגנן על עצמו.

דברים שחוזרים על עצמם ודברים חד פעמיים ודברים של פעם ראשונה

דברים שחוזרים על עצמם

בצד האחורי של הבניין בו אני גרה יש חלונות מרובעים קטנים שפונים אל הרחוב. בצד שהוא ההפך מהכניסה אל הבניין. לאורך כל הרחוב. כל הבתים ברחוב מחוברים, קופלקס דירות, בלוק שלם, כל הרחוב, ולכולם יש, בצד שממנו לא נכנסים אל הבית, שורת חלונות מרובעים ונמוכים שפונים אל רחוב. אני מאוד אוהבת את החלונות האלה. הם מרובעים לעילא. סימטרים. קווי הגבול שלהם חצובים. יש בהם עומק. שכבות. פינות ועומקים. שקיפות קלה. תהייה. מה מסתתר בצד השני של החלון? מה יש בפנים?

(ויש המשך).

IMG_20170602_104556

אני חושבת שבפנים יש אכזבה. אלו לא חלונות שמכסים על ארוחות משפחתיות. הם נמוכים מדי. אלו החלונות של המרתפים. ועדיין. עשו אותם. חלונות שפונים אל הרחוב. מרובעים ומלבניים. סימטרים. מסודרים. הרמוניים. אני מאוד אוהבת את החלונות האלה. הם חלק מהשפה העיצובית של העיר עבורי. אני מזהה בהם את המרובעות הסיגנונית של ברלין.

ויש המשך.

IMG_20161209_130555

יום אחד עמדו נעליים על אדן החלון. על האדן של אחד מהחלונות המרובעים שפונים אל הרחוב בבניין בו אני גרה ניצבו נעליים שחורות עם עקב מרובע.

זה לא לא מקובל. כלומר, מקובל להוציא דברים – חפצים, רהיטים ישנים, כלי מטבח, משחקים – מקובל להוציא אותם אל הרחוב ולהשאיר אותם שם. אולי מישהו ירצה וייקח. דברים מסודרים בערמות, או בתוך קרטונים. אבל אפילו בשביל תרבות שמסדרת את השאריות שלה, האשפה, הדברים שלא צריך, אפילו בשביל תרבות שמסדרת את הזבל כשהיא מוציאה אותו למרחב הציבורי, הנעליים הפתיעו אותי. זה היה יפה מדי. מסודר מדי. כאילו מישהו קישט את הרחוב. עשה אמנות. תכנן וחשב ויצר תמונה משולמת. תמונה של אורבניות.

צילמתי. פרסמתי בפייסבוק. האחיינית שלי כתבה שזאת תמונה שואתית משהו. היא גרה בירושלים. אני כבר חמש ומשהו שנים בברלין. עולם האסוציאציות שלנו שונה.

הנעליים האלה, מישהו הוציא אותן לרחוב כי הוא לא צריך אותם יותר ומתוך תקווה שמישהו אחר, מישהו שכן צריך, יעבור שם וייקח אותן? או אולי מישהו רק קיצר את הדרך שלו אל הפח? ואולי הם בכלל מה שהן נראות, מיצג, אמנות, מיזם כלשהו?

ויש המשך.

IMG_20170123_153424

ואלו?

יום אחר, נעליים אחרות. חורף. ינואר. אותו הרחוב. חצי מגף מעור בצבע בורדו. הצבע שחוק. נראה שהשתמשו בהם הרבה, בחצי מגף.

ויש המשך.

IMG_20170212_164238

אותו רחוב. בבניין מול הבניין בו אני גרה. חלון פחות נאה. שני זוגות נעלי גברים.

בכוונה? זבל? אמנות? אמירה? סתם שטות?

ויש המשך.

IMG_20170305_111729_917

סוף החורף. נעלי בית וגליל של נייר טואלט. מישהו הוציא אותם ביחד או שזאת קומפוזיציה מקרית? נגמר החורף ולא צריך את הנעליים יותר, אלו נעליים חד חורפיות?

ויש המשך.

IMG_20161130_155308

אפילו החורף לא נמשך לנצח. עונות השנה. הכנות לאביב.

ומה אתן תנעלו? מה נשאר לכן בבית?

גם אני צריכה הוציא את הנעליים שלי אל הרחוב? זה משהו שעושים עכשו?

ויש המשך.

IMG_20170601_122130

קיץ. השבוע. נעלי סירה עם שפיץ חתוך.

רחוב, כמה שאתה יפה לי לפעמים.

דברים חד פעמיים לחלוטין

השבוע, באחד הימים היפים והנעימים, השכנה החדשה יחסית הוציאה כסא נוח אל החצר הפנימית, הנעולה, וישבה בה, עליו, מתחת לעץ, על הדשא. חמש וחצי שנים שאני חיה כאן, מתוכם ארבע וחצי שנים עם הגדר המיותרת בתבל, ואף פעם לא ראיתי מישהו משתזף בתוך החלק המגודר.

זאת תמונה משלב ההכנות.

IMG_20170512_140440_1 (1)

השכנה מכינה לעצמה זולה בחצר הפנימית, בחלק המגודר. פעם ראשונה בהחלט

דברים שהפסיקו לעבוד ומחייבים תגובה, התייחסות

חמש וחצי שנים שאני כאן. עברתי את נקודת הציון שהיא חמש שנים. אני מאחוריה. או שהיא מאחורי. חמש וחצי שנים, שני מספרי טלפון. את הראשון קיבלתי מהעבודה. את השני רכשתי לעצמי. אחרי שהחזרתי את הטלפון למקום העבודה ממנו הזדכתי, החלטתי שאני רוצה מספר משל עצמי. אבל כל חברות הטלפון כאן מחייבות לחתום על חוזה של שנתיים.

זה לא בשבילי. לא אני. מה פתאום התחייבות לשנתיים. אין לי מושג כמה זמן אני נשארת כאן, ובמילא, גם בישראל לא חתמתי על התחייבויות של שנתיים. אני לא מתחייבת על העתיד. אז הלכתי לאלקסה אל הקומה של מדיה מרקט ורכשתי כרטיס סים נטען ומאז אני איתו. כשצריך, אני מטעינה אותו דרך האינטרנט. בלי חוזה. בלי התחייבות. הכל טוב.

אבל חמש שנים. חמש וחצי שנים. ואני כאן. ואני מטפלת בדברים. בבירוקרטיה. ביטוח לאומי. העברת זכויות. דברים כאלה. כאילו אני נשארת כאן. כאילו אני מתחייבת על העתיד. אז אולי בכל זאת הגיע הזמן לוותר על הסים פרי פייד שלי ולהיכנס אל חוזה רגיל? אולי אני בכלל מוכנה?

יצאתי ברגל אל חנות וודהפון הקרובה אל ביתי.

חחח. זה לא נכון. כל זה, כל הסיפור הזה, הוא לא נכון.

ברלין, קיץ, 2017

ברלין ביום של מזג אוויר נאה

מה שקרה זה שאחרי שלוש שנים בהם הכל עבד כמו שצריך, טיקטק, טיק וטק, חזרתי מביקור של חודש בישראל, התיישבתי אל השולחן, פתחתי המחשב וניסיתי להטעין את הסים קארד שלי. כמו תמיד. כמו בכל חודש בשלוש שנים האחרונות. רק שלא.

הממשק של וודהפון הודיע שהוא לא מזהה את המספר שלי. ניסיתי שוב. ושוב. הוא התעקש. המספר שלי לא מוכר. במקביל התחילתי לקבל סמסים מ Callya, הספק של וודהפון שממנו רכשתי את הכרטיס. בסמסים נאמר שנגמר לי האשראי ועלי להטעין. ניסיתי. כשלתי. הממשק לא מזהה את המספר שלי, גם כשהסמסים שטים אלי בניחותא.

ניסיתי לפנות דרך האתר אל שרות הלקוחות. צריך להזדהות באמצעות המספר טלפון. נכשלתי. המערכת לא מזהה את המספר שלי. עוד סמסים הגיעו ובישרו שאין שאני במינוס קרדיט. מינוס. 70 אגורות מתחת לקרדיט אני והטלפון שלי לא יעבוד ככה שוב לעולם ואין לי איך להטעין.

אתמול נשברתי. בכל זאת, טלפון אני צריכה. חיפשתי באתר את חנות וודהפון הקרובה אל ביתי. בקניון בשונהאוזראלי. אוקי. אני בדרך. הגעתי אל הקניון. עברתי דרך דוכני האספרגוס ונכנסתי פנימה. איתרתי את חנות וודהפון. לשמחתי היא היתה כמעט ריקה. 3 עובדים, 2 מהם טיפלו במישהו. ניגשתי אל השלישי. הוא היה שמח ומאיר פנים ואמר שישמח לעזור וישמח לדבר באנגלית וכמה נפלא בכלל שבאתי לשם.

בית קברות, ברלין, קיץ 2017

בית הקברות הקרוב אל ביתי ביום של מזג אוויר נאה

סיפרתי לו את הבעיה.

"שלוש שנים עם פרי פייד?!?" הוא אמר "למה למה למה ככה?"

"בעיות עם מחויבות", אמרתי לו.

הוא צחק. היה נעים. היתה אווירה טובה. הוא לא מצא את הטלפון שלי במאגר של וודהפון. הוא הודה שהסמסים, שכל הזמן המשיכו להגיע, הם משלהם, מהם, אבל אלאס, במאגר, איפה שקובע, המספר שלי לא.

"מה עושים?" שאלתי.

הוא הסכים איתי שהמצב מוזר. שמשהו פתאום השתנה. משהו לא ברור. הוא אמר שהוא לא יודע מה השתנה ולמה מה שעבד כל הזמן הפסיק פתאום לעבוד. הוא הסביר לי שהסים שלי הוא בכלל מחברה אחרת, שרק משתמשת בתשתית רשת של וודהפון, ואולי החברה האחרת תוכל להסביר את התעלומה. אמרתי לו שכבר שלוש שנים, שלוש שנים, והכל בסדר. הוא הסכים עם כל העובדות אבל אמר שהוא לא יכול להטעין את הכרטיס שלי כי הוא לא במאגר. הוא הציע לי ללכת למשרדים של החברה האחרת. אמרתי לו שאני כבר כאן והוא הסכים איתי. אז הוא הציע לוותר על הסים פרי פייד ולעשות חוזה כמו בן אדם, כמו של בני אדם שחיים כאן. הוא הבטיח שהוא יטפל בהכל, שוודהפון תעביר את המספר הקיים שלי אליהם, זה יקח 10 ימים גג, ואחרי זה הכל יהיה בסדר. בלי הטענות ובלי כלום. הסכמתי.

אז הוא עבר איתי על מיני החוזים שיש לוודהפון להציע. סלולי ואינטרנט בבית. סלולי טלפון נייח ואינטרנט בבית. כל הצעה שלו כללה יותר חיבורים ופחות כסף. אבל אני בשלי. רק נייד, אמרתי לו, רק אינטרנט בנייד.

שעה וחצי העברנו ביחד, אני והוא ושני אנשי הצוות הנוספים בחנות של וודהפון בקניון בשונהאזוראלי. שעה וחצי מלאות בחיוכים גדולים ומבוכות קטנות ואחרי שעה וחצי הטלפון שלי חזר לעבוד, אותו המספר, חוזה חדש. הוא הדפיס עבורי את החוזה ונתן לי אותו לחתימה.

"הנה ה – Contract sheet שלך" הוא אמר. ואז שאל, "ככה אומרים, Contract sheet?"

"לא", אמרתי לו, "רק Contract".

"אז מה זה ה- Sheet", הוא שאל, ואני אמרתי לו ש ה – Sheet זה עבור spreadsheet, כמו אקסל, לחישובים וכאלה, אבל Contract זה רק Contract, אמרתי לו, בלי שום Sheet.

שעה וחצי, שלושה מוכרים, אני ועוד לקוח אחד. בחיי שאני לא מבינה איך זה שגרמניה היא מעצמה כלכלית.

על ערמומיותם של החגים היהודים ועל יופיו של האביב, או ההפך

Here the beautiful thing your majesty, you can tear it out and cut it down, you can burn it and through it all away, but if you want, it can all grow back

(דמות לא חשובה אל המלך יחזקאל, דמות כן חשובה, ב – Walking dead)

היום יהיה יום יפה, אני חושבת, אם מזג האוויר לא יתהפך. כרגע יפה בחוץ. השמים כחולים. אין עננים. לפי האפליקציה גם אין טמפרטורות. אבל עוד מוקדם. הטמפרטורות יעלו.  החוץ יתחמם. אולי אפילו נגיע לדו ספרתי. אולי לא. השמים אולי ישארו כחולים. אולי לא. הלוואי וכן. כבר היו השבוע, כלומר בשבוע שעבר, שני ימים יפים. לא ברצף, לא אחד אחרי השני. ימים מופרדים. נבדלים. בין שלל הימים האפורים והדלוחים והרטובים היו שני ימים יפים. אבל ממש. ימים יפים באמת. הימים היפים של האביב בברלין.

IMG_20170325_171926.jpg

האביב: עצים שעמדו קפואים, כלומר בלי תנועה, חודשים רבים, רק ענפים, עצים חשופים בלי כיסוי ובלי עלים ובלי השתנות פתאום, בבת אחת, עושים את הדבר הזה. בעוז, בתנופה, בלי פחד, דברים מתפרצים מהם, פורצים מהם, בוקעים על השמים. כמו מאטפורה על התחלה חדשה. כאילו היו תמונה במצגת של איזה מומחה לשיפור עצמי, הדגמה של איך כל דבר יכול להשתנות, איך אפשר להתחיל מחדש

עשיתי טעות החורף, עכשיו אני יודעת. עשיתי טעות. לא נסעתי. כל החורף נשארתי בברלין. ברציפות. כל הימים האפורים כולם. זה החורף השישי שלי בעיר ועשיתי טעות של חדשה. נשארתי בה. לא יצאתי. לא טיילתי. לא נפשתי. לא פיסקתי את הימים האפורים בימים אחרים. כבר חצי שנה שאני יוצאת מהבית ספונה בתוך מעיל כאילו הייתי Cocoon. מכוסה, עטופה. מבודדת.

ספירת החורף שלי מתחילה ביום בו אני עולה על המעיל היותר רציני. עוברת מג'קטים למעילים. כלומר, עונות השנה עבורי הן השתקפות של המלתחה. אני יודעת שאוביקטיבית, זה לא היה חורף נוראי. אבל סובייקטיבית, במבחן המעיל, אני חבושה במעילים הכבדים שלי, מעילי החורף הראויים, מאז אמצע ספטמבר. מאז שטסתי למוסקבה והתחלתי את הטיול. השבוע, לראשונה, הורדתי רמה במעיל, עברתי למשהו קל יותר. חצי שנה של ללכת ברחוב עם צללית גוף כמו של איזה טלאטאביס עליז או מתנחלת גבעות נמרצת. שני דברים שאני לא.

IMG_20170325_172125_197.jpg

ככה זה נראה. וזאת לא גינה של מישהו. זה בשולי הדרך. בין המדרכה לגינה. בלי מגע ים אדם. ככה סתם. פתאום הם צצו עם הצהיבות העזה שלהם, צהוב בתוך לבן, פרח צהוב מוקף פרח לבן, פלא הבריאה, קסם עז.

אני לא טאליטאביז עליז. אני לא מתנחלת גבעות נמרצת. ימים ארוכים בלי שמש כשאני תחובה בתוך מעיל משמין עושים אותי עגמומית וקפואה. זה היה חורף מסריח. חורף קקה. חורף ארוך ומדכא של ימים סטטים-אפורים. חורף שלא נגמר. עד השבוע. עד היום היפה הראשון. והשני. ואולי היום גם, אולי היום יהיה היום היפה השלישי.

ימים יפים בברלין זה לא סתם. זה לא עוד ביטוי. יום יפה בברלין זה חגיגה. זה שיר. זה השמלה הצהובה של אמה סטון בסרט האיוולת לה לה לנד. זה כל החגים ביחד. זה חולצות לבנות וילדים מצחקקים. שתילים של אמנון ותמר בכניסה לסופרמרקט. דוכני פרחים. אנשים עובדים בגינות. שתילות חדשות בעציצי הרחוב. טיפות גשם שנשארו תלויות על העץ התגלגלו לעלעלים ירוקים קטנים, נוצצים, כמעט שקופים. משטחים עירונים מכוסים כרכומים סגולים ולבנים וצהובים. מיליוני אנשים פורצים החוצה, ממלאים את הרחובות. איפה הייתם, ילדים לבושים בצבעוניות עזה וממלאים את הגינות, איפה הייתם כל החודשים האחרונים?

IMG_20170324_155509.jpg

האביב, הוא בכל מקום. אני מסתכלת על הסימנים הקטנים שהוא משאיר בכל מקום ומשתאה. איך זה שהם יודעים לפרוץ ככה, בבת אחת, קדימה. כמה כוח יש בתנועה הזאת. בקיעה. פריצה. התפרצות החוצה. תנועה כמעט אלימה של התפרצות קדימה. תנועה מבקעת, שוברת כלים וטיפוגרפיות. תנועה כל כך טבעית. פשוטה. נטולת מאמץ. איך איך איך?

יום יפה בברלין זה התפרצות חיים מטורללת, עזה, סוחפת. זה כל כך יפה וכל כך מתפרץ וכל כך טוטאלי שהשבוע, אפילו אני, ספונה בתוך דכדכת החורף שלי, הרגשתי שמשהו השתנה. שהאוויר אחר. החורף נגמר. האביב הגיע. אפשר לצאת מהבתים. להתהלך ברחובות. לשוטט. אפליקצית ספירת הצעדים שוב לוחשת לי מילים יפות. השיח מול חלון העבודה התכסה פריחה צהובה. אפשר לצאת אל הרחובות לשאוב מים. אפשר לרוץ בשדות ולשאוג לשמים. לו הייתי אשה ששואבת מים או חיה בין שדות ושואגת לשמים. אבל אני לא.

במקום זה אני נוסעת בשבוע הבא. סוף סוף נגמר החורף והימים יפים ומזג האוויר מושך אותי החוצה ואני נוסעת. העונה הכי יפה בברלין, בתחרות רק עם הסתיו, ואני נוסעת. שבוע הבא אני בישראל. זה הצד השני של טרגדיית אי נסיעתי בחורף. אני נוסעת באביב. וגם בסתיו לא הייתי בעיר. השנה היו לי עונות כאילו אני בישראל. רק חורף או קיץ. וזה נורא. זה נורא בעיני. החמצה נוראה. כי בברלין ארבע עונות, חורף קיץ סתיו אביב, ואני הכי אוהבת את הסתיו, והאביב, והשנה החמצתי ואחמיץ את שתיהן.

IMG_20170325_170609.jpg

דברים חדשים, מנצנצים, כמו טיפות גשם שנשארו תלויות על עץ אחרי שהמבול חלף, רק שלא טיפות ולא גשם. פריחה. דברים קטנים וחדשים. 

מה שהביא אותי להרהר על ערמומיותם של החגים היהודים. איכשהו, למרות החילוניות שלי ולמרות שאני לא חיה בישראל, החגים היהודים הכתיבו לגמרי את הלוז השנתי שלי. בגלל שרציתי לנסוע לטיול ארוך יחסית עם חברה מישראל, חודש חגי הסתיו הוקדש לטיול. ובגלל שאני רוצה לבוא לבקר בישראל, ובן דוד שלי מתחתן ממש לפני פסח – זה בטח היה נורא רומנטי בעיניו, להתחתן באביב, יום לפני ערב פסח, יציאת מצרים, מעבדות לחרות, כל זה, זה בטח היה נורא רומנטי בעיניהם – זה היה נורא הגיוני לנסוע באביב, לחתונה, לפסח.

משונה, מין כשל מערכות כללי תקף אותי השנה בענייני הנסיעות וביקורים בארץ ותאריכים ועונות. במקום לנסוע בעונות בהן אני לא אוהבת את העיר, אני נוסעת ממנה בעונות שאני הכי אוהבת אותה. מה שמחזיר אותי אל החגים היהודים. איך הם קיבלו את שתי עונות המעבר? איזה מין סידור זה? אפליה מתקנת? יש איך לנתק את הקשר העז הזה? אני לגמרי בעד החגים היהודים, וכל החגים האחרים גם, אבל למה החגים היהודים הם עונה שלמה? למה כל חג נמשך שבועות ואיך, לכל השדים והרוחות, הם קיבלו דווקא את היפות שבעונות, את העונות שמסמלות שינוי, השתנות והתהוות של משהו חדש?

IMG_20170321_161607.jpg

התחלות וניצנוצים. מתחילים ומנצנצים. 

 

 

שיטוטים: פחות בעיר, יותר בין הספרים

"בארץ הזאת אתה חייב להיות חייב, אחרת אינך רשאי. כאן אינך הולך במקום כלשהו, אלא אל מקום כלשהו. לא קל כאן לנו ולשכמותנו" (פרנץ הסל, שיטוטים בברלין).

IMG_20170223_172534.jpg

התחלתי לקרוא את הספר של פרנץ הסל, "שיטוטים בברלין". אני רק בהתחלה, בתחום הפרק הראשון, והסל משוטט כרגע במערב, לא באזורים שלי, ואני מאוד אוהבת את הספר ומקנאה קצת. גם אני רוצה לכתוב ספר על שיטוטים בברלין, או שיטוטים בכלל, ואני חושבת מה הדרך הנכונה עבורי לתת כבוד למשוטט-על יסודי שכזה, כמו הסל, משוטט ומתעד, מתעד ומשוטט. "אלבום תמונות במילים" היא כותרת המשנה של הספר, להסל לא היתה מצלמת סמארט פון בתיק, נטוראליש, ובספר יש יותר מחמש מאות עמודים כתובים. אולי אם היתה לו מצלמה היו פחות עמודים בספר, אני חושבת.

התלבטתי איך לקרוא בספר הזה, המשוטט, איך נכון לקרוא בו. אולי לקרוא בתנועה, תוך כדי שיטוט, הרי אני פה וזאת מין הזדמנות יוצאת מן הכלל שכזאת. או אולי לתת לספר להכתיב את מרחבי השיטוט שלי, אולי לקחת את הספר איתי לשיטוט ולהשתמש בו כמו במפה או מדריך פרטי, הסל מכסה בספר את כל השכונות של העיר, אני אגיע למקומות, שכונות בהם לא ביקרתי, הפנים של בתים שראיתי רק מבחוץ, הסל ידריך אותי, הוא יסודי ומכסה את העיר כולה, כלומר, כמו שהיתה בשנת 1927. או אולי, חשבתי, אולי אני אהייה למצלמה שלו, 90 שנה אחרי, אצלם את מה שהוא כתב עליו, או מה שנשאר ממה שהוא כתב עליו. אז כמה זמן הספר שכב אצלי ואני חשבתי מה הדרך הנכונה עבורי לקרוא אותו, וגם דחיתי קצת את תחילת הקריאה כדי שתסתכרן יותר טוב עם מזג האוויר, כלומר, מבאס לקרוא ספר על שיטוטים בימים של מזג אוויר כה לא ידידותי למשוטט. בנתיים קראתי ספרים אחרים.

IMG_20170212_165010.jpg

הסל כותב: "בברלין הישנה החיים שמאחורי הבתים הפנימיים ובתי הגן נהיים דחוסים יותר, פנימיים יותר, ומעשירים את החצרות, החצרות העניות עם הצמחייה הדלה בפינה, עם מוטות החביטה בשטיחים, עם פחי האשפה ועם בארות המים שנשארו שם מין הימים שלפני המים הזורמים"

***

מאז שחזרתי מהטיול ברכבת הטרנס-סיבירית אני קוראת במכשיר קינדל. לפני כן, כשרק עברתי אל ברלין, עשיתי ניסיון לעבור לקורא אלקטרוני, אייפאד היתה הבחירה שלי אז, ונכשלתי. לא סבלתי את החוויה. לא קראתי. בסוף חזרתי אל ספרים פיזים. אבל לפני הטיול הייתי חייבת לעצור ולחשוב. כמה ספרים לגרור איתי ברחבי סיביר? הרי זה מטורף, ופתטי. אז השאלתי מחברה מכשיר קינדל ונסעתי לטיול מצויידת בעשרות שעות אופציונאליות של קריאה נעימה, ואהבתי, ואחרי שחזרתי מהטיול קניתי קינדל ובגללו אני לא בטוחה כמה עמודים באמת יש בספר של הסל, אני קוראת אותו על המכשיר והמכשיר אמר לי, כשהייתי בעמוד הפותח, עמוד השער, שיש לי 6 שעות ו – 21 דקות של קריאה בספר.

לא התחלתי עם הסל על הקינדל. כדי לאפשר לקינדל להיקלט טוב בחיי, החלטתי להתחיל איתו עם ספר שהיה הימור כמעט בטוח עבורי. התחלתי עם ספר של אורסולה לה גווין, The Lathe of Heaven שמו, והקדשתי שעתיים ושש דקות לסיפורו של ג'ורג' אורר (Orr), הגיבור שחולם חלומות אפקטייבים, כלומר, החלומות שלו, הדברים שהוא חולם, הופכים להיות המציאות של כולם, ורק הוא, המסכן, רק ג'ורג' יודע את זה, עבור כל האחרים, כל המילארדים שחיים על פני כדור הארץ, המציאות היא המציאות והם לא זוכרים מה היה קודם, רק ג'ורג' זוכר, וזה נטל ממש לא קל.

להחלטה הראשונית שלי על הספר הפותח את תקופת הקינדל היו השלכות שלא חזיתי מראש. אחרי שסיימתי גם ג'ורג' קינדל העלה בפני הצעות פרקטיות לספרים נוספים, בנוסח החביב על אמאזון, אנשים שקראו את זה קראו גם את זה. והזה השני היה The Three Body Problem, ספר שעד אותו הרגע לא שמעתי עליו, ומהרגע שכן שמעתי הוא מאוד סיקרן אותי. גם הספר הזה מד"ב, ואני בכלל לא רציתי להמשיך עם מד"ב, רציתי לשנות, אבל אז פשפשתי קצת ולמדתי שהספר הוא סיני, ושהוא תורגם לאנגלית, ושזה ספר המד"ב הסיני הראשון שתורגם לאנגלית, והוא זכה בפרס הוגו, שזה האוסקר של המד"ב, וזה הספר הראשון שלא נכתב באנגלית וזכה בהוגו, וגם ברק אובמה וגם מארק צוקרברג המליצו עליו. וחוץ מזה, כותרת המשנה שלו היא Remembrance of earth’s past, וזאת לא כותרת שאני יכלה לעבור לידה בלי להיעצר.

IMG_20170214_160302.jpg

"מסביב לבילופלאץ ולאלכסנדרפלאץ קם ונהייה עולם חדש בגושי בניינים כבירים. פרוייקטים חדשים משורטטים חדשות לבקרים כדי ליישב את הבעיות בשוק הנדל"ן ובתחום התחבורה. בעתיד שוב לא יוכלו היזם ומהנדס הבניין לקלקל את סגנון העיר באמצעות מבניהם החריגים. את זה לא ירשה תקנון הבנייה שלנו". הסל. ואני בלב: חחח

28 שעות מהמלאי שיש לי הלכו עד כה אל הסאגה הזאת, שמתעדת 470 שנה בדרך אל חורבן האנושות, מימי מהפכת התרבות בסין והלאה 4 מאות קדימה, מתוכן 450 שנה האנושות יודעת שהיא הולכת להיחרב ולא מצליחה למנוע את זה, גם בגלל שהמצב מורכב והיקום על מגוון הציביליזציות שמתקיימות בתוכו הוא יער שחור (Dark Forest הוא השם של הספר השני בטרילוגיה, והוא אכן dark), וגם בגלל שהאנושות היא האנושות, כלומר, מטוררלת ומסוכסכת ומלאת קונפליקטים ולא מסוגלת להסכים על שום דבר.

הסאגה הזאת, שאני טבעתי בה כמו שטבעתי באודיסאה כשקראתי בו בפעם הראשונה, או בסיפורי המיתולגיה היוונית, משמר או משחזר את רוח הסאגות הגדולות. גדול ועצום ועמוק ורחב ומתחת למים ומעל השמים. אלפי מילים שמנסחים רעיונות אפשריים, טכנולוגיות שלא קיימות, צורות חיים שטרם פגשנו, סיוצילוגיה של ציווליזציות ביקום, כלי נשק עתיידניים, התפתחויות חברתיות, אסונות ופריצות דרך, שני צעדיים קדימה ושלושה אחורה. קראתי משתאה אל מול הגדול, תוהה איך Liu Cixin כתב את זה, איך עובד המוח שלו, כמה הוא קדח בתוך עצמו לברוא את כל השמים וארץ ותקווה וחורבן הזה.

אחרי 28 שעות כאלה (11 שעות ו – 45 דקות לטובת הראשון, 16 שעות ו – 2 דקות לטובת השני) החלטתי שאני חייבת להתנתק מהסאגה הזאת, על גודלו האין סופי של היקום וקטנותו האין סופית של האדם, אפילו שיש עוד ספר אחד, השלישי והמסכם, ובו עוד 11 שעות פלוס עד לסוף כל הסופים. די לי. מספיק. במילא חורף ומזג האוויר מחורבן ומצב הרוח שלי מגעגע. מספיק. רציתי משהו אחר. רציתי משהו מנחם. רציתי משהו שאני יכלה לראות את ההתחלה ואת הסוף שלו. אז קראתי את "מנדל של הספרים" של סטפן צוויג.

IMG_20170212_174956_197.jpg

"ואני חש כמה אני עייף מכל כך הרבה ברלין" כותב הסל, וזה רק בפרק הראשון, וזה נכתב בשנת 1927.

***

ב"מנדל של הספרים" הדובר, שהוא לא מנדל אל מכר של מנדל, ואולי בכלל בן דמותו של צוויג, חוזר אל וינה מביקור "ברובעים החיצוניים של העיר" ויורד עליו גשם אז הוא נכנס אל בית קפה שהיא "בית קפה בורגני כמו בווינה של פעם, מלא עד להתפקע אנשים קטנים שצרכו יותר עיתונים מדברי מאפה", ושם הוא יושב ו – "כבר התחלתי להתפתות לאותה בטלה עצלה הזורמת בחשאי כסם מרדים מכל בית קפה וינאי אמיתי" אז שהוא נזכר במנדל ועובר לספר עליו, ואני, הקוראת, נזכרתי כמה צוויג נפלא וגם בזה שמכל התקופות הסיפרותיות החולשה הכי גדולה שלי היא אירופה בין שתי מלחמות עולם.

מנדל עצמו הוא סוחר ספרים ש – "כל יצירה – בין שאחז בה פעם בידיו ובין שרק הבחין בה פעם מרחוק בחלון ראווה או בספרייה – ראה באותה דייקנות אופטית שבה האמן היוצר מבחין בפנימיותו בצורות שעודן בלתי נראות בעולמם של אחרים". וחוץ מזה הוא מהגר יהודי רוסי שסוחר בספרים מתוך בית קפה ווינאי וברשותו תעודות סוחר בלבד. לא אזרח. לא תושב. לא חוקי. עוצרים אותו. תובעים ממנו להבהיר את עניין האזרחות. הוא רוסי, הסביר, "מובן שרוסי. והוא עצמו? אה, כדי להתחמק מן השירות בצבא הרוסי, ענה, גנב את הגבול כבר לפני שלושים ושלוש שנה, ומאז הוא חי בווינה".

ואני יכלה להמשיך ולצטט. "מנדל של הספרים" הוא ספר מקסים ומקסים שמציע ספרות יפה בלי נחמה, למנדל אין באמת מקום בעולם, ושום דבר לא נשאר אחרי המוות, חוץ מהספרות, אולי, כי "ספרים נוצרים רק כדי שיהיה אפשר לקשור קשרים עם האנשים גם אחרי מותנו, וכך להתגונן מפני היריב הבלתי נלאה של החיים כולם: היותנו בני חלוף ונשכחים מלב".

***

הספרים המוזכרים בפוסט:

The Three body problem,  Liu Cixin

The Dark Forest,  Liu Cixin

מנדל של הספרים, סטפן צוויג, תרגום: הראל קין

שיטוטים בברלין, פרנץ הסל, תרגום: טלי קונס

חוץ מזה קראתי את אוגוסט של כריסטה וולף וגם הוא מקסים, אבל לא מצאתי איך לשלב אותו בפוסט הזה.

ב – Krasnoyarsk, שעון מוסקבה ושעון מקומי, גלגל ענק שלא עוצר אף פעם

ב – Krasnoyarsk נוהגים בצד שמאל, וגם בצד ימין. במונית שהסיעה אותנו מתחנת הרכבת אל בית המלון הנהג ישב בצד ימין. במכוניות אחרות הנהג יושב בצד שמאל. גם וגם. על אותם כבישים, מתחת לאותם תמרורים וחוקי תנועה. שאלנו את אלכסנדר, הבעלים, והוא הסביר לנו שעל הכבישים בעיר יש מכוניות שנרכשו מיפן – שוק הרכב היפני, בייחוד שוק הרכב של מכוניות יד שנייה, נפתח בפניהם בשנות התשעים, עם נפילת הקומוניזים, וביפן נוהגים בצד ימין – ויש מכוניות שנרכשו מאירופה, ובהם הנהג יושב בצד הרגיל. שאלנו אותו אם זה לא מייצר בעיות והוא אמר שלא, אם הנהג אינטיליגנטי.

הגענו אל Krasnoyarsk בבוקר מוקדם אחרי שני לילות על הרכבת. הנסיעה הכי ארוכה בטיול שלנו, והיא לא היתה קלה בכלל. אפילו קשה, לפרקים. בחוץ היה קר ויבש, אפס מעלות, שמים כחולים. הכיכר אליה נשפכת תחנת הרכבת לא נראתה כמו שום דבר שאני מכירה. לא הזכירה לי כלום. נסענו אל ההוסטל ופגשנו את אלכסנדר. הוא הוציא מפה קטנה של העיר והראה לנו. זה רחוב מירה, הרחוב המרכזי, איפה שאנחנו נמצאים, אמר, וכאן רחוב לנין וכאן רחוב מארקס, הראה לנו  על המפה. מי זאת מירה, שאלנו אותו. מירה זה Peace, הוא אמר.

Krasnoyarsk

התמונה הראשונה מ Krasnoyarsk, הכיכר מול תחנת הרכבת. 0640 בבוקר שעון מקומי, 0240 בשעון הרכבת

צ׳כוב אמר על Krasnoyarsk שהיא היפה בעירי סיביר, כך קראתי בויקיפדיה. אני לא יודעת מה צ׳כוב ראה כשהוא ראה את העיר. אני לא יודעת עד כמה היא השתנתה מאז שהוא ראה אותה, ואני לא יודעת איך נראות שאר ערי סיביר ואני לא יודעת מבעד לאיזה פילטרים ואיזה ידע מוקדם הוא הסתכל עליה. לי היא לא נראית כמו כלום שיש לי מילים עבורו. גם Krasnoyarsk וגם Yekaterinburg ממנה הגענו לא נראו לי כמו שום דבר שהכרתי. לא הידהדו בי שום מקומות אחרים, לא הזכירו לי דבר. הן נראות לי כמו ערים שאני לא מכירה ולא יודעת לפרש.

חלק מהבניינים נראים לי כמו אירופה הישנה. אחרים נראים לי, בצבעוניות שלהם, בעיטורים ובפיתוחים שלהם, כאילו יצאו מארצות ערב, מאגדות אלף לילה ולילה. מרכז העיר Krasnoyarsk, בין הרחובות לנין ומארקס, נמוך ושטוח ופתוח מאוד. בניינים בני שתי קומות, רובם נראים אירופאים, ישנים מאוד, קצת מתפוררים. מסביב למרכז, קצת רחוק מהמרכז, מגדלי דירות. המון דירות בכל קומה. מראה אפור, תעשייתי, מתפורר. באמצע העיר נהר גדול, עצום, רחב ופתוח, אם איים קטנים של עשבים וברווזים שטים במים.

Krasnoyarsk

הנהר, הגשר, העיר ממשיכה בצד השני. Krasnoyarsk

על כרטיסי הרכבת שלנו היה כתוב שנגיע אל Krasnoyarsk ב – 0640. כשהגענו, בשעון הגדול של תחנת הרכבת היה כתוב שהשעה 0240. בטלפון שלי כשהגענו השעה היתה 0640. בלו״ז של הרכבת היה כתוב שנרד בתחנה של Krasnoyarsk בשעה 0240. הכל נכון. הרכבות ברוסיה עובדות לפי שעון מוסקבה. בכל תחנות הרכבת, בלוח האלקטרוני שמפנה אל הרציפים הנכונים, בלוח הזמנים שמתפרסמים בתוך הרכבת, השעון הוא שעון מוסקבה. בין מוסקבה ל – Krasnoyarsk יש 4 שעות הבדל. רק בתחנות הרכבת הזמן הוא תמיד זמן מוסקבה. לא משנה כמה מתרחקים מן המרכז, הזמן נשאר אותו הזמן. הגעתי אל Krasnoyarsk והתחברתי אל האינטרנט ושלחתי לאמא הודעה שהגענו בשלום ורק אז הבנתי שאצלה, כמו במוסקבה, 0240 בלילה. אני מתקשה להתאפס על הזמן של עצמי במציאות הזאת.

אנחנו נוסעות מן המרכז החוצה ואנחנו נוסעות נגד הזמן. בין מוסקבה ל Krasnoyarsk, איפה שאני עכשו, איבדתי ארבע שעות. הנופים משתנים והאנשים גם. הבגדים שלהם, למשל, או הבגדים בחנויות, הדברים בהם אני מבחינה. במוסקבה זיהיתי את כל המותגים בחנויות. כמו בתל אביב. כמו בברלין. מותגים בינלואמיים, מזארה דרך DKNY וכל השאר. בקניון ב – Yekaterinburg ראיתי לצד המותגים הבינלאומים גם מותגים מקומיים. ב – Krasnoyarsk יש יותר מותגים מקומיים מאשר בינלאומיים. מקדונלד ובורגר קינג יש בשלושת הערים.

Krasnoyarsk

ברחוב מירה, peace, בית יפה, שמים מכוסים בכבלים

התנועה היא החוצה והתנועה היא פנימה. גם האופי של האנשים, האופי של המראה שלהם, משתנה. מתערבב. נהייה פחות מוגדר ופחות מובהק. ואם זאת, זה לא לגמרי שיטתי. ב -Krasnoyarsk יש יותר דוברי אנגלית ויותר מסעדות עם תפריט באנגלית ולרשת בתי הקפה הכי נפוצה כאן, 5 סניפים במרחק הליכה מהבית מלון, קוראים travellers coffee. ליד העיר יש שמורת טבע ענקית, הכי עתיקה באירופה, והיא מושכת אליה תיירים וזרים. ב Yekaterinburg לא שמענו ולא ראינו אף אחד שיודע אנגלית. לא עיר לתיירים היא, Yekaterinburg. כשתיכננו את הטיול החלטנו לעצור ב Yekaterinburg כי חשבנו שיותר שעות מזה על הרכבת יהיה יותר מדי. ב -Krasnoyarsk עצרנו בכלל האטרקציה של שמורת הטבע. עוד כמה שעות נצא לסייר בה. מחר נמשיך הלאה, אל הקצוות. התחנה הבאה, olkhon island, אליו נגיע אחרי עצירה של הרכבת ב – Irkutsk. המשותף לכל המקומות בהם אני מבקרת הוא שאני לא מסוגלת לבטא את שמם.

Krasnoyarsk

גם זה ב – Krasnoyarsk. עיר שלא מזכירה לי ולא מהדהדת בי ולא מעוררת בי שום זיכרונות. משהו אחר לגמרי עבורי.

***

ביום האחרון שלנו ב –  Yekaterinburg היו לנו כמה שעות פנויות בין ההזדכות על החדר במלון ליציאת הרכבת. היה קר וגשום ולא נעים להיות בחוץ, אז הסתובבנו בקניון. בקומה העליונה של הקניון, לצד מקומות האוכל, ראינו רכבת ילדים קטנה. קטר ושלושה קרונות, כל קרון בצבע אחר, ונהג קטר צעיר לבוש במדים רשמיים. הנהג ישב בקטר וקרא עיתון. זה  היה באמצע השבוע, הילדים בבתי הספר. לא היו לו לקוחות. בזמן שאכלנו צהריים ראינו אותו נוסע מסביב לאזור האכילה, נוהג בקטר, גורר אחריו שלוש הקרונות, והוא לגמרי לבד. כל הקרונות היו ריקים. ועדיין, נסע, נהג, הקיף.

ב – Krasnoyarsk הסתובבנו בפארק המקומי שמחבר בין רחוב מארקס והנהר והוא בעצם מעין לונה פארק. בחוץ 5 מעלות, כל הילדים לומדים, הלונה פארק פתוח ואין בו מבקרים. במתקנים השונים ישבו עובדים לקבל את פני הקהל, לגבות כסף, לחלק כרטיסים, ואין קהל, אין ממי לגבות כסף, אין למי לחלק כרטיסים. עלינו לסיבוב על הגלגל הענק. רק שתינו בקרון, כל שאר הקרונות ריקים. לגלגל שלושה סוגים של קרונות: פתוחים לגמרי, סגורים לגמרי, וקרונות חצי סוגרים חצי פתוחים. הגלגל ענק לא עוצר לאף אחד. האשה שאחראית על המתקן פותחת את הדלת של הקרון וצריך לעלות עליו ולרדת ממנו כשהוא בתנועה. בקטע של העלייה לא העזתי להסתכל החוצה. בקטע של הירידה היה לי יותר קל. 

Krasnoyarsk

התמונה שכן הצלחתי לצלם מתוך הגלגל ענק שלא עוצר אף פעם. עולים עליו ויורדים ממנו הוא בתנועה

שיטוטים

לפני שבועיים נפגשתי עם חברה ישראלית שחיה בפריז. קבענו לשיטוט. נפגשנו בבית קפה בין הבית שלי והדירה בה היא התגוררה, בלב פרנצלאוורברג, והמשכנו משם. טיילנו באזור Helmholtzplatz, הלכנו לאורך דנציגר שטרסה, ירדנו בשונהאוזראלי והגענו אל רוזה לוקסנבורג פלאץ, משם המשכנו אל תוך אזור התיירות המפונפן של מיטטא, לינדן שטרסה, אוגוסט שטרסה, הבית של סבתא, פסל השולחן ההפוך, גרטן שטרסה והבריכה היפה בתבל, אינוואלידן שטרסה ובית הקברות המהמם בתבל

הראתי לה את ברלין שלי. אני חושבת שזה עבד. שהיא התרשמה. שבתחרות הקטנה שלא דיברנו עליה בכלל, בין פריז וברלין, הצלחתי להראות את העליונות החד משמעית של ברלין. או משהו כזה. ובסוף, לקראת פרידה, או אולי זה היה כבר אחרי פרידה, במייל או מסרון, היא העירה שהעיר באמת נפלאה אבל מזג האוויר שלה נוראי. הרבה יותר גרוע מפריז. האין קיץ הזה. הגשם. הרבה יותר גרוע מפריז.

בית קברות

תמונות משיטוט בבית הקברות

ישר נזעקתי ויצאתי להגנת העיר ואמרתי שקיץ גרוע זה חלק מהקסם של אירופה ושככה זה כאן, זה לא באמת קיץ גרוע, כל הקיצים כאלה, אפרורים ורטובים. אמרתי והאמנתי בזה. ומאז עברו עוד ימים של קיץ, ימים של אוגוסט, וגם הם היו קרירים ואפורים ורטובים, ואני מוכנה להודות: אפילו בשביל אירופה ואפילו בשביל ברלין הקיץ הזה הוא חרא של קיץ. אפור ורטוב וגשום. חשבתי לכתוב פוסט שלם על מזג האוויר. לא מקורי במיוחד, אבל כן רלוונטי. הקיץ הזה באמת שחון. ואין לי שום נושא אחר שבוער בי לכתוב עליו. ההפך. בוער בי לא להתייחס לסערה הנוכחית סביב ישראלים בברלין, והדרך הכי טובה לא להתחייס למשהו זה לדבר על מזג האוויר.

ואז קמתי הבוקר והשמים כחולים והשמש מאירה ואמור להיות 26 מעלות היום, שזה קרוב למושלם, ולי הלך הנושא לכתוב עליו.

***

חברה שלי נוסעת בשבוע הבא לפולין. חברה מישראל, נוסעת להשתתף באירוע תרבותי בפולין. כמה ימים לפני הנסיעה, כך סיפרה, היא קיבלה טלפון מאחד המארגנים.

יש לי בשורות רעות, הוא אמר לה, מזג האוויר קשה.

באמת, היא שאלה, חם מאוד?

לא, הוא אמר, בדיוק ההפך. קר וגשום. אין קיץ.

טיול בבית קברות

גם זה בבית הקברות

***

החברה מפריז חוזרת אל ישראל עוד כמה חודשים. אחרי ארבע וחצי שנים. היא שמחה לחזור. כל פעם שאני שומעת על מישהו שחוזר אל ישראל אני חושבת על זה. אני רוצה לחזור? אני לא רוצה? כל פעם שמגיע התור שלי לביקור במשרד הזרים, מגיע המועד, אני חושבת על זה. להאריך את השהות שלי כאן? היה לי מספיק?

שאלת הלחזור / לא לחזור היא חלק מהאוויר שאני נושמת מאז שאני לא בישראל. לפעמים יותר, לפעמים פחות, תמיד שם. מרחפת מעל הראש. כמו השפיץ של אלכסנדרפלאץ. כמו צלילי הפעמונים שעולים מציוןקירץ כמה פעמים ביום. אחרי כמה זמן מתרגלים לזה כל כך שלא שמים לב שזה שם. שזה קורה.

הביקור האחרון שלי בישראל, סוף מאי – תחילת יוני, היה נפלא. כלומר, הוא היה כמו כל ביקור אחר, עליות ומורדות ותלוליות ופיתולים, אבל הרגשתי נהדר. רוב הזמן היה לי מצב רוח טוב. הייתי שמחה. סיפרתי על זה לחברה בברלין. סיפרתי לה שהיה לי טוב בתל אביב. אז היא שאלה אותי אם היה כזה טוב שזה עשה לי מחשבות על לחזור.

בית קברות Dorotheenstadt Friedhof II

וגם זה בבית הקברות

שאלת ה"איפה" נמצאת בקצה המוח הרבה מהזמן. כשטוב כאן. כשנעים שם. אחרי שעזבתי פעם אחת האפשרות לעזוב היא ראלית. זמינה. תמיד ולעד ברשימת האפשרויות. אחרי שעזבתי פעם אחת גיליתי שיש לי רשימת עם אפשרויות. אומרים לי, וותיקים להגירה, חברים שחיים כאן מעל עשור, שזה משתנה, עם הזמן, זה עובר. שאלת האיפה נעלמת. מפסיקה להעסיק. אומרים לי שזה קורה אחרי עשר שנים בגולה. אני עוד לא שם.

לחברה ששאלה אותי עם הביקור המוצלח בישראל עורר אצלי שאלות בנוגע לחזרה, אמרתי שלא. זה לא העסיק אותי. השאלה הזאת, הספציפיצית, של לחזור או לא, לא העסיקה אותי. שאולי בגלל זה כל כך נהנתי. כי לא הוטרדתי משאלות לגבי העתיד. החיים. המעברים. מי אני ומה אני. כבר כמה זמן שהשאלה לא מעסיקה אותי. אני לא יודעת למה. אני פשוט לא חושבת על זה. אבל יש תאריך תפוגה להפוגה הזאת. בפברואר אני צריכה להגיע שוב למשרד הזרים. עד אז, שקט. אני חושבת שחלק מהיכולת שלי לשמוח, להנות ביומיום, להנות ממה שיש, זה לא להתעסק בשאלת האיפה ולאן. אני חושבת שאני שמחה יותר כשזה לא מעסיק אותי. שחלק מהמשמעות של שמחה, של להיות שמחה, זה לא להתעסק בסוגיה הזאת.

***

עברו שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה, ואני, שוב, צריכה להסתפר. ואין אין אין לי מושג לאן ללכת. עיר כל כך גדולה, ואני לא יודעת איך להסתפר בה. להסתפר ולצאת מרוצה. מה עושים? אני עוברת ליד מספרות ומציצה פנימה ומסתכלת על התספרות של הספרים. אני שואלת ומנדנדת לכל מכרי. מבקשת המלצות. כיווני דרך. לא על מספרות, מזה כבר התייאשתי, תראו לי אנשים שמסופרים כראוי, אני אומרת. אני עושה חיפושים על הקבוצות השונות של ישראלים בברלין, מחפשת המלצות. העברתי שעות ב toytown. יש שם שרשורים ארוכים ומלאי יאוש בנושא של מספרות וספרים וספריות בברלין. שם מצאתי, סוף סוף, את הגדרת הבעיה. They dont do layers. שנים שאני מחפשת את המילים, ושם, בפורומים של toytown, מצאתי אותם. שכבות. זה כל העניין. שכבות ודירוגים. המקומיים לא עושים את זה. הם חותכים ישר. לא מדרגים. חותכים. אבל למה למה למה הם לא עושים את זה?

אין לתאר את היאוש.

Dorotheenstadt Friedhof II

וגם זה בבית הקברות

***

אז מזג האוויר מהמם, רוב הזמן. אפור וקריר וגשום. כשלא גשום מהמם. כשגשום אני בבית. גם לא נורא. מעדיפה קיץ ברלינאי עלוב על קיץ תל אביבי סטנדרטי. כשלא יורד גשם נעים לשוטט בחוץ. ואני משוטטת. השבוע גיליתי בית קברות חדש. כמה בתי קברות יש בעיר הזאת, וכמה עומק יש לה, כמה עושר. בית קברות חדש (עבורי) במרחק הליכה מהבית שלי. הליכה ארוכה ונמרצת, אבל עדיין, מרחק סביר להלכנים עירוניים.

הבית הקברות שגיליתי, Dorotheenstadt Friedhof II, הוא מהצד השני של הגשר הסגור. ראיתי אותו בשיטוטים של מסביב אל הגשר. השבוע, לראשונה, נכנסתי. כל כל יפה. מקומות כל כך יפים, בתי הקברות בברלין. פארקים קטנים, איים של ירוק, בתוך העיר, בין הבתים ובתי הקפה. בלי טכס בישבן. בתוך החיים. אחרי שטיילתי בו וצילמתי בו חזרתי הביתה ופתחתי את המחשב וגיגלתי אותו וקראתי עליו. מסתבר שכבר הייתי בו, כשהלכתי לבקר את הקבר של ברכט, רק שנכנסתי אליו ממקום אחר, מכניסה אחרת, ולא זיהיתי ולא קישרתי בין בית הקברות שליד הגשר המת ובית הקברות של ברכט. ואני חיה כאן ארבע וחצי שנים. וזה הכל בשכונה שלי.

 

אביב הגיע, שיפוץ בא. קדחת בחצר הפנימית

השבוע התחדשו העבודות בחצר הפנימית של הבניין שלי. גם זה בעונות השנה: אביב הגיע, הטמפרטורות צנחו, התחילו עבודות בחצר. הפעם העבודות היו בחלקים אחרים של החצר, לא בחלק שמול הבניין בו אני גרה. בחלק שלנו כבר אין מקום לעבודות. כבר אין מה לעשות. הדשא מגודר ומוגן בשערים. פחי האשפה נעולים בתוך המכלאה שלהם. אין אדמה משוחררת. אין אדמה חופשייה. אבל בחלקים אחרים של החצר עוד יש מה לעשות. יש מה לגדר, יש מה לתחום, אפשר לסדר. והשבוע עשו את זה.

אביב

אביב, כמה שאתה יפה (וקרררר, כמה שאתה קררר גם. אבל יפה. מאוד יפה. יפה להפליא). בהמשך הפוסט תמונות שרלוונטיות לתוכן. כאן, כרגע, רק יופי. 

החצר הפנימית בבננין בו אני גרה היא חצר משותפת. היא משתרעת ומחברת בין מספר בניינים. היא הגולם במעגל של מספר בניינים. החלק הפנימי שלהם. באופן גס אפשר לתאר את החצר כאילו יש בה שלושה חלקים. החלק שמממש מול הבניין שלי. החלק האמצעי, והחלק המרוחק ממני. כשרק עברתי לגור כאן הייתי בטוחה שזאת חצר משותפת. שכל השטח הזה הוא איכשהו בבעלות משותפת של כל הבניינים שמקיפים אותו. שהוא משרת ומשמש את כולם.

לא היה בחצר שום קיו ויזואלי שיגיד אחרת. היא היתה פתוחה, נטולת סימונים, פשוטה, כמעט טבעית. אולי אפילו לא מטופחת. מוזחנת. אבל לא ממש לא מוזנחת. לא מטופחת ומוזחנת נוסח ברלין. כאילו עוד לא הגיעו אליה. כאילו היא חמקה עד כה מעין המשפץ, אבל לא לעולם חסד. יש מקומות כאלה בעיר, או היו, או יש אך הולכים ופוחתים. בניינים שטרם שופצו. חלקות ריקות של טבע עירוני, מקומות שהם לא בדיוק מוזנחים, אבל טרם עברו את החידוש. אבל המקומות האלה הולכים ופוחתים.

אביב בברלין

הסתכלתי לשמיים

החצר הפנימית היתה כזאת. בחלק האמצעי שלה היו זיכרונות של ארגז חול וצמחייה אקראית. בחלק שקרוב אל הבניין שלי היה דשא מוקף גדר צמחים לא אחידה. בחלק השלישי חול ודשא ועשבים. בפינות שלה ניצבו פחי אשפה. היה בה משהו פתוח, שיוויוני, נטול מאמץ. משהו אקראי. זאת היתה חצר שנראתה כאילו הניחו לה. הניחו לה פשוט להיות. אבל לא עוד. כבר מזמן לא עוד.

התחלה זה היה הבניין שלי שביתר את החצר והקיף חלק ממנה בגדר. ובנה מכלאה עבור פחי האשפה ונעל אותם בפנים. וחילק מפתחתות לדיירי הבניין בלבד. מפתח למכלאת הפחים. מפתח לדשא המגודר. ואז, באביב של לפני שנה, אחד הבניינים שמול החלק השלישי של החצר, החלק שהכי רחוק ממני, הקים מכלאה לאופניים שלו. מכלאה מעץ עם גג מעץ וקירות עץ ושער עץ עם מנעול. והשבוע שוב. חלוקות וביתורים.

החצר הפנימית

החצר הפנימית. פה היה ארגז החול הזנוח. כיום, סימונים והפרדות. סולמות וחבלים. כאילו כל העולם לקה בסתמונות "לא לדרוך על הקווים"

הפעם מרכז הפוקוס היה על החלק האמצעי של החצר, איפה שלא היה כלום, רק שרידים של ארגז חול, צמחייה אקראית ועשבים. בהתחלה עקרו את כל מה שהיה והפכו את האדמה והעלימו את כל הסימנים של הארגז חול והביאו אדמה חדשה ויישרו אותה. אבל עוד לפני כן סימנו בפלסטיק אדום לבן את כל החלק. גידרו אותו. גדר מאולתרת, אבל גדר. אחר כך חפרו את כל המסביב של החלקה ושתלו צמחים. גדר חיה חדשה וסימטרית ומקיפה.

במקביל, בחלק השלישי של החצר, הקימו עוד מכלאת פחים. הרבה יותר מרשימה מהמכלאה של הבניין שלי. למכלאה החדשה יש גג והקירות שלה מצופים בברזנט שדרכו אי אפשר לראות את הפחים, בעוד שבמכלאה של הבניין שלי הפחים אמנם נעולים ולא יכלים ללכת לשום מקום, אבל הם חשופים לאלמנטים.

החצר הפנימית

קדחת בחצר הפנימית. כל זה לא היה לפני שנה, למשל. לא המבנים ולא הסימונים

עכשו החצר מבותרת על ידי 2 גדרות מסוגים שונים, אחת גדר ממוסדת עם שערים ומפתחות, השנייה עדיין מאולתרת, רק סרט סימון, אבל נדמה לי שאני יודעת לאן זה הולך. ועוד יש בחצר שלוש מכלאות שונות, נעולות. שתיים מהן לפחי אשפה ואחת לאופניים. לכל מכלאה יש עיצוב אחר. כל מכלאה היא בבעלות של בניין אחר. וכל השטח, כל החצר, כולה, היא אוסף סימנים וקויים ויזואלים של חלקות ובעלויות. גדרות והפרדות.

וכל זה מה, מה זה אומר, למה כל זה? האם זה מסימני ג'נטריפיקציה? האם זה בגלל שהרבה דירות בקומפלקס עברו משכירות לבעלות? החצר המבותרת העלתה את ערך הדירות? זה כאילו כמה שברלין "שווה" יותר, כמה שערך הנדלן ועלות החיים בה עולה, היא נהיית קמצנית יותר. כבר אי אפשר לסבול, פשוט אי אפשר לשאת עוד שטחים לא מנוצלים. שום פיסת אדמה לא חומקת עוד מהעין המשפצת. העין המעריכה. לכל מטר במרחב הלכאורה משותף יש תג בעלות. תג מחיר.

אתר הנצחה לחומת ברלין

כל התמונות צולמו מאותה נקודה. היתה לי הארה שם. אני מוקפת חומות וגדרות. מוקפת! גדר זמנית מתחת לתמונות ההנחצה של גדר – חומה – פחות זמנית. אבל ראו, גם היא זמנית

וגם, אחרי שהסתנוורתי מכמות הביתורים והסימונים בחצר, ראיתי אותם בכל מקום. פתאום שמתי לב כמה העיר מסביבי מלאה בגדרות, מבותרת ומפורדת, מפוצלת לחתיכות. וכל חתיכה וכל גדר מספרת סיפור אחר. מסמלת משהו אחר. ואנחנו מכונות פיענוח קטן, מציתות לחוקים. וזה ככה בכל מקום, גם בפארקים. גם בגינות. גם במדרכות. המרחב העירוני המשותף הוא שתי וערב של סימונים וסמלים, הנחיות התנהגות, איפה ללכת ואיפה לא, איפה אופניים ואיפה הולכי רגל, איפה לעצור, איפה לעצמוד, איפה לא לדרוך. וזוהי קדימה. לזה אנחנו קוראים קידמה. כשאין את כל מכלול הסימונים הזה זה העדר קידמה. זה עולם שלישי. מהמם.

החומה

ומעל להכל הגדר שהוסרה. החומה. החומה שאיננה עוד. אני גרה ממש ליד החומה היתה. עכשו זה לא חומה, זה אתר הנצחה לחומה. אני יודעת. אבל אם לא הייתי יודעת, רק על בסיס מראה, הרי זוהי חומה. והיא בלב העיר. מרוב הנצחה החומה לגמרי פה.