כריסמס, תנועת הישוב. התנועה היא לא מעגלית

ערב כריסמס עבר, וכל הימים שלפני הכריסמס עברו ותכף עוברים גם הימים של אחרי הכריסמס וברלין תיכנס לישרות אחרונה לקראת פיצוצי הסילבסטר ואז הכל יגמר, הימים יאתחלו את עצמם והספירה תתחיל מחדש. חודש משונה, דצמבר. בין קודש לחול ועם ציפייה דרוכה לשלג.

לא היה שלג השנה, לא בינתיים, רק אפור ואפור ואפור, ואני פספסתי חלק גדול מהבליט-אפ לקראת הכריסמס כי הייתי בביקור בתל אביב והגעתי אל החג בלי שום תחושת חג, בלי ההתרגשות של לקראת החג, רק עם בלבול של אחרי ביקור באופציית החיים החלופיים שלי.

שורשים

יופיו של החורף. גם זה יופיו של החורף

בכל השנים הקודמות שוקי הכריסמס היו מריצים אותי מחוץ אל הבית. לראות ולהריח ולהיות. האורות הצבעוניים על רקע העיר החשוכה. ההתרגשות של הילדים. אווירת הנינוחות של בילוי זמן באי עשייה משותף. הגלו-ויין שהוא מגעיל וכל כך במקום ולגמרי בלתי נמנע. רוח של הרפתקאה אירופאית וקסם של סרטים משפחתיים עם סוף דביק במיוחד.

כל זה לא נגע בי השנה. חזרתי מישראל עם כובד ראש של אנשים מבוגרים ואני עוד מרגישה את הביקור עלי. אני מרגישה אותו כשאני מנסה לנער אותו ממני. כמו שמנערים חול ים שנדבק על הבגדים והפנים והעינים והשיער. צאי דכדכת אמביוולנטיות ושאלות הרות גורל. צאי. צאי. צאי. זה כאילו בישראל זה אני מבוגרת ורצינית ואחראית ובברלין אני חסרת אחריות ובורחת מהחיים. בברלין זאת אני בחופשה. חופשה מדאגות.

בעבר הייתי נכנסת לדכדכת טרום ביקור. הפעם אני חווה דכדכת של אחרי. כמו שלוחה או הארכה של הביקור. זה מאוד חכם וזדוני. אני חושבת שיותר מכל דבר אחר, דאגות וחרדות צומחות ברחובות תל אביב. איזה מין בן אדם בוחר לחיות בקיץ נצחי, בחופשה מתמשכת?

חורף, ברלין

גם זה יופיו של החורף. אור וחושך וכתומים באמצע

כמו בכל שנה גם השנה ביום שלפני הכריסמס איבדתי את הספירה של מתי הכריסמס. מה זה ערב החג, בערב שלפני ה – 24 או ב – 24 עצמו? ומתי השבתונים, ומתי הסופרמרקטים יפתחו שוב, ולכמה ימי מצור צריך להצטייד? כמה אי שקט חגים של אחרים יכלים לייצר אצלי. לא הרגשתי את רוח החג. הרגשתי את הקדחת.

בערב החג עצמו חציתי את העיר ב – u8 כדי להגיע לארוחת חג אצל חברים. היה קר ואפור אבל לא קר מדי ולא גשם ולא שלג. העיר היתה ריקה אבל לא ריקה מדי, לא ריקה מפחיד. הייתי כמעט לבדי באובאן אבל לא לגמרי לבד. שמתי לב שביחד איתי נסעו יותר גברים מנשים. זה אומר משהו? בסוף הערב, בדרך חזרה, האובאן היה צפוף יותר. הפעם היחידה שהייתי ממש לבד היתה כשנכסתי אל תחנת ברנואר שטרסה בדרך לשם ולכמה דקות הייתי לבדי על הרציף. לקחתי תמונה אבל עכשיו כשבאתי לחפש אותה גיליתי שהיא לא קיימת.

חורף, ברלין, עצים צהובים

גם זה יופיו של החורף. הצבעים. הניגודיות בין הצבעים.

***

בקיבוץ של ימי ילדותי היתה מתפרסם פעם בשבוע, כל יום שישי, יומן הקיבוץ. וביומן הקיבוץ היה מדור קבוע שנקרא ״תנועת הישוב״. במדור הזה כתבו על כל מי שבא וכל מי שהלך. לא עזב, כי הרי אף אחד אף פעם לא באמת עזב. אבל כן סוג של תיעוד, רשומון, של התנועה עצמה. מי בא ומי יצא. ותמיד בסוף היתה ברכה ליוצא שמאחלת לו לחזור הביתה גם בשלום וגם מהר. התנועה תמיד היתה מעגלית. באים והולכים ובאים שוב. אולי גם זה חלק מהאשליות של הילדות. היום אני חושבת שהתנועה לא חייבת להיות מעגלית. היא יכלה להיות חד כיוונית לגמרי.

כמה שבועות אחרי שהגעתי לברלין והתחלתי לעבוד בסאונדקלאוד עשו לי ולכל המצטרפים החדשים פגישה עם המייסדים שלה חברה. אידיאולוגיה וציונות. מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים, או רוצים ללכת. יצאתי מהפגישה נרגשת, לא מהציונות, בכלל לא, מהאנשים שהיו איתי בפגישה. היינו כל כך בין לאומיים. זה היה כל כך בינלאומי. התרגשתי להיות חלק מזה, מתנועת הישוב הזאת.

מתוך הקבוצה שהיתה איתי אז רק אחד עדיין עובד בסאונדקלאוד. הרוב עזבו את העיר. הבוס של הפיתוח עבר לקופנהגן. המתכנת מברזיל לקח עבודה בניו יורק ועבר לשם ממש לפני החג. היחיד שגם נשאר בעיר וגם עדיין עובד בחברה נהייה אבא. אני אף פעם לא חזרתי אל מקום שעזבתי. לא אל קוסטה-ריקה, לא אל הקיבוץ, לא אל הודו. מה זה אומר עלי? התנועה היא לא באמת מעגלית. יש אנשים שלא חוזרים לשום מקום ויש מקומות מהם אי אפשר לשוב.

מאורו פארק

גם זה יופיו של החורף. מאורו פארק באור יפה במיוחד.

***

היום שבת וגם שבתון בברלין. החורף עוד לא התחיל, או לכל הפחות לא התחיל ממש, אבל זה גם לא לא חורף. בשבע וחצי בבוקר חושך מלא. אני לא מצליחה להתרגל להתעורר אל תוך החושך. זה עדיין מרגיש לי כמו סטייה, תקלה, טעות של הטבע. כל בוקר אני מתעוררת וחושבת שארבע בבוקר ולמה לכל השדים התעוררתי כבר.

אני מקווה שירד שלג החורף. יש עוד מספיק זמן לכך. שלג זה כל כך אירופאי. מעניין אם יום אחד הביקורים האלה בישראל יעברו עלי עם פחות דרמה פנימית. וותיקים ממני בהגירה מספרים שזה קורה אבל אחרי הרבה שנים. אני עוד לא שם. היה מאוד מקסים, ערב הכריסמס. מתי פותחים שוב את הסופרמרקטים?

באחד הימים שאחרי שחזרתי הלכתי בדרך הרגילה מאוברהולץ אל הבית שלי וראיתי, בצד השני של הכביש, שלט הנצחה חדש. יש לשלטי ההנצחה בברלין מראה אחיד וככה זהיתי אותו בקלות. היה לי זמן ומספיק סקרנות כדי לחצות את הכביש ולקרוא. בבננין שלפני השלט היה פעם בית יתומים לילדים יהודים. לא בבניין שיש עכשו, הוא חדש, אבל באותו המקום. הבניין עצמו הולאם ב - 1943, החוסים נעלמו ברובם, שזה הנוסח ללא יודעים ומה קרה אתם והם בטח מתים, הבניין הופצץ. בניין חדש הוקם במקומו. ועכשו השלט. גם זה יפה בעיני

באחד הימים שאחרי שחזרתי הלכתי בדרך הרגילה מאוברהולץ אל הבית שלי וראיתי, בצד השני של הכביש, שלט הנצחה חדש. יש לשלטי ההנצחה בברלין מראה אחיד וככה זהיתי אותו בקלות. היה לי זמן ומספיק סקרנות כדי לחצות את הכביש ולקרוא. בבניין שלפני השלט היה פעם בית יתומים לילדים יהודים. לא בבניין שיש עכשו, הוא חדש, אבל באותו המקום. הבניין עצמו הולאם ב – 1943, החוסים נעלמו ברובם, שזה הנוסח ללא יודעים ומה קרה אתם והם בטח מתים, הבניין הופצץ. בניין חדש הוקם במקומו. ועכשו השלט. גם זה יפה בעיני

סוף השבוע האחרון של השנה, ואין לי על מה לכתוב. רשימה לא מסכמת

סוף השבוע האחרון של השנה, ואני אין לי על מה לכתוב. הגעתי אל הסוף שבוע האחרון בלי משהו בהיר, ברור, בוער. הגעתי מעורפלת. אני לא יודעת מה זה אומר. אני לא יודעת אם זה אומר משהו בכלל. אני מתבוננת בזה ועולות בי השערות שונות.

בכל מקום רשימות סיכום. זוהי שעתם הגדולה של המסכמים, ושל הרשימות. ואני אין לי מה לסכם, אני בתנועה, לא רוצה לסכם כלום, אבל רשימות אני אוהבת. כלומר, אני לא אוהבת, הן פשטניות ועושות רדוקציה של המציאות ויש בהן קורטוב דידקטיות. אבל יש להן פורמט. טמפלט. מבנה קבוע. ובזה לכשעצמו יש מימד של בטחון. אז אני הולכת ליפול על הפורמט, שהרי לזה פורמטים נועדו. לייצר סדר בכאוס. אולי הפורמט יעזור לי לטשטש את העירפול, או להבהיר את העירפול, או אפילו רק לכתוב את העירפול.

ערב כריסמס בברלין

ערב כריסמס, או בעברית, ערב הכריסמס, כמה שעות לפני, שעות הדימדומים, בין קודש לחול

  1. מה זה אומר, אין לי על מה לכתוב? זה כמו להגיד שהכל משעמם אותי? זה נורא בעיני, אני מתחלחלת כשאני מרגישה את זה, את הריק, את האין, את ה"על מה אכתוב השבוע, מה כבר קרה לי" המשתמע מזה. אני אוהבת להגיע לסוף השבוע, לזמן שאני מפנה ומקדישה רק לכתיבת הבלוג, כשיש לי משהו, חוט, מחשבה, בערה. משהו רודף אחרי. משהו אני רוצה לברר. יש לי התחלה. יש לי משהו להתעסק איתו. בשר לנעוץ בו שינים (אלוהים, מאיפה המטאפורה הזאת הגיעה? אני צמחונית בכלל. בטח מהקיבוץ, בית חם למטאפורות לא רלוונטיות).
  2.   אין מה לכתוב זה כמו לא הרגשתי כלום, לא חשבתי כלום? לא התנסחו בתוכי מחשבות? זה הפחד שלי. מזה אני נבעתת. בגלל המחשבה הזאת אני מתעקשת כן לנסות לכתוב. כי לא יכול להיות שלא קרה כלום, לא הרגשתי כלום, לא חשבתי כלום. אין דבר כזה. זה מוות. ואני בחיים. ואני מתרגלת. והתירגול (בודהיזים, מדיטציה) מלמד, בין השאר, שאם אסתכל טוב, אסתכל מקרוב, אסתכל שוב, אראה. אמצא. אין משהו אחר. התחושה שאין כלום, שלא קרה כלום, היא כישלון ההתבוננות. היא קוצר ראות. אם אין לי על מה לכתוב זה אומר שלא התבוננתי מספיק. בגלל זה זה מבעית אותי.
  3. אני יודעת: אם אסתכל מקרוב, לעומק, אם אסתכל שוב, אמצא, אראה, השמש שינתה זווית, הדשא גדל, עלה נשר, הבית הזה נראה נפלא על רקע האפור, התחילו לבנות כאן, איך לא שמתי לב, מתי זה קרה?
  4. זה האתגר הגדול: למצוא את השינוי בשיגרה. לשים לב לפרטים. לראות את ההבדלים בין ענן לענן. לא להאמין שכל הימים האפורים הם אותו הדבר. ללמוד את השפה של האפור, אם צריך, לזהות את הפרטים הקטנים, אור וצל, אלף מאתיים ושתיים עשרה גוונים של אפור.
  5. ברלין

    אלכס ברקע, אפור מסביב. עוד יום אפור

  6. בגלל שנובמבר הוא החודש האפור ודצמבר החודש הזוהר – לבן, אורות – אני מרגישה כאילו נתקעתי בנובמבר. כאילו עונות השנה נתקעו בניוטרל, והתקדמות איין. כבר אמור להיות לבן עכשו, אני רוצה לצעוק על החצר הפנימית שלי. תנו לי שינוי, תנו לי התרגשות, תנו לי משהו שאוכל לכתוב עליו!
  7. הנה, עכשו, ברגע זה, יש קרח על הדשא (הדשא הלבין. הזדקן. במשך הלילה!). ברגע הזה. שעבר. ורגע אחר. ועוד רגע.
  8. ועוד רגע, כלומר, עוד 3 ימים, יגמרו גם החגים. וגם השנה, אבל גם החגים. גם רצף החגים יגמר. השנה הייתי בחגי ישראל, ראש השנה, יום כיפור, ובחגי הגויים, בכריסמס. והמסקנה שלי: חגי ישראל אמנם נמשכים חודש שלם אבל מחליפים שם, יש שם אוסף חגים. הכריסמס גם הוא נמשך חודש, אבל הוא רק חג אחד. איזה חג שמן, בחיי, כמה הוא חושב את עצמו. הכריסמס בברלין נמשך חודש. אני חושבת שהיום הוא היום הראשון של לא כריסמס, או לפחות פחות כריסמס.
  9. הכריסמס הוא כמו עונה בשנה. עונת הכריסמס. בנובמבר מתחיל החורף והעולם לובש אפור. דצמבר הוא המשכו של נובמבר וגם סטייה ממנו. בדצמבר נדלקים האורות, שוקי הכריסמס, מוסיקה, יין, והשיא מגיע בסילבסטר, יום שכולו אש ואור. ואז האפלה הגדולה. ינואר פברואר. זה כאילו בני האדם מצאו דרך להקל על עצמם את החורף, לטשטש אותו, לעמעמם אותו באורות אנושיים. אולי אפילו, להראות לו. בבחינת, אתה אומר חורף ואפור, אנחנו אומרים חורף ואור.
  10. צמרות העצים, יום שלג

    המפגש של צמרות העצים, מכוסות שלג, והשמים. אחרי חודשיים של אפור, השלג הביא לי הקלה גדולה ללב, וגם שמחה. שמחה מהסוג של רינה

  11. בארץ הייתי אורחת בחגים. כאן אני אורחת בחגים. אני יכלה לבחור להיות אדישה כלפי כל החגים האלה, כל הרצף. אני יכלה לבחור חג אחד מהם ולעשות אותו ליקר לי. אני יכלה להתרגש מכל החגים. אני יכלה להתבאס מכל החגים. אני יכלה לבחור לאיזה מהם להתייחס, מאיזה להתעלם.
  12. לפעמים זה מתנה, זכות הבחירה, ולפעמים זה עול, חובת הבחירה. מול החגים אני מרגישה עד כמה החיים שלו לא נכנסו לשיגרה. אין לי אוטומאט לחגים. אולי זה בגלל שאין לי משפחה, ילדים הם מוטיבציה גדולה לייצר הרגלים, כך שמעתי, ואולי זה בגלל ששיניתי מקום. מעבר לארץ אחרת, הגירה, זה שבירה טוטאלית של הרגלים. זאת הזדמנות גדולה לבדוק את ההרגלים, להסתכל עליהם, לייצר חדשים. לפעמים זה מתיש אותי, הצורך כל הזמן להמציא את עצמי. אבל לרוב אני אסירת תודה על זה. עדיף, בעיני, על חיים באוטומאט. מה אני אעשה הפעם ביום האחרון של השנה? באיזה אפשרות אבחר?
  13. הלכתי לשוק כריסמס עם בת דודה שלי. הזמנו גלו-ווין והצטרפנו לשולחן, לעמוד ולשתות. מאיפה אתן, שאלו אותנו בני הזוג שהיו בשולחן, מה זאת השפה הזאת? עברית, אמרנו, אנחנו מישראל. איזה יופי, הם אמרו, ברוכים הבאים. תודה, אמרנו, והפי כריסמס. הפי הפי כריסמס. מרי כריסמס, תיקנה אותנו האשה והרימה את הכוס שלה בתנועה של לחיים, מרי כריסמס. השקנו כוסות.
  14. עץ, שלג

    העץ העצוב, ביום של שלג. אני אוהבת אותו בכל יום, את העץ העצוב

  15. השנה, לראשונה, קיבלתי יותר ברכות Email סטנדרטיות לרגל הכריסמס והשנה החדשה מאשר לרגל ראש השנה. זה בטח אומר משהו.
  16. שעה של שלג אחרי חודשיים של אפור זה אושר גדול. זה הקלה. זה רינה.
  17. החורף בברלין לימד אותי על הקירבה בין תכלת ואפור.
  18. לא מפסיק להדהים אותי: הציפורים מצייצות בשלג. יש ציוצי ציפורים כאן, אמא, הציפורים מצייצות!
  19. יש אור בין שמונה בבוקר לארבע אחר הצהריים. בשעה שלפני החושך יש את האור היפה בעולם.
  20. אני לא מאמינה לעניין הזה של היום הקצר בשנה, ה-21 לדצמבר. זה כמו הסיפורים על הכנרת. זה כמו האמונה שהקיץ התל אביבי מסתיים בסוף אוגוסט, שבספטבמר יהיה נעים יותר. זה עורבא פרח. לא קונה. הימים קצרים והאור מועט וזה יהיה ככה עד סוף מרץ, לכל הפחות.
  21. תצלום מסך, חושך בברלין

    התלבטתי אם להעלות תצלום מסך שמראה את הירח בשמונה בבוקר, או בארבע אחר הצהריים. הלכתי על סוף היום. בסוף. ארבע אחר הצהריים.

  22. אני מתקרבת ל – 1000 מילה, שזה האורך האופטימאלי לפוסט. עלי לסיים.
  23. תמונות לא משתלבות טוב בתוך רשימות. הן מתעקשות לקבל מספר. אני מתעקשת עליהן.
  24. אם אתחיל לכתוב, תמיד אמצא על מה לכתוב. אם רק אושיב את עצמי ואכתוב, אמצא על מה. זאת ידיעה מנחמת. זאת גם ידיעה מטרידה.

שנה טובה טובה טובה לכל ולכולם!

שנה טובה.

תצלום מסך, אפליקצית מזג אוויר

תצלום מסך, מהצד השני. אור מאחרי שמונה בבוקר

נובמבר הקר

היה לי משהו חשוב להגיד, לפחות חשבתי שהוא חשוב, וכל אתמול עבדתי על לנסח אותו, להעביר אותו מהראש שלי אל הטמפלט של וורדפרס ומשם החוצה. אבל זה לא עלה יפה וכל היום המשכתי לשייף את הטקסט עד שבערב היה לי משהו והייתי צריכה לצאת. אז יצאתי. יצאתי אל ליל נובמבר קר ובבת אחת כל הטקסטים החשובים נשרו ממני. כל הסיפורים לא החזיקו מעמד. איזה דבר חשוב כבר יכול להיות לי להגיד אל מול החוץ הזה של לילה, ברלין, סוף נובמבר? מה כבר יכול להיות חשוב? רק הקור נשאר ממני. כל מה שנשאר לי זה הקור.

אני אוהבת את החורף בברלין. אני לא לגמרי יודעת למה, הוא ארוך וקודר וקר ומדכא ואני לא אוהבת את הפרקטיקה שלו, אבל אני קצת מאוהבת ברעיון של החורף בברלין. בדימוי שלו, בדימוי של חורף אירופאי ושלי בתוכו. זה ציורי ופואטי בעיני. והוא מזכיר לי דברים. הוא מזכיר לי שאני זרה כאן. שגם אם הכל נראה לי מוכר, הבית, הגדר, הרחוב, הפנס, אני זרה כאן. החורף מזכיר לי את זה כי הוא כל כך זר לי, ואני לו. החורף מרגיש לי כמו אגדה. כאילו אני חיה בתוך אגדה שהתפאורה שלה היא חורף קשה וקודר. כאילו אני חיה בתוך טקסטים של מישהו אחר. החורף הוא לא טבעי לי ואני מאוד מודעת לחוסר הטבעיות הזה. אני לא יודעת לכרוך צעיף על צווארי בונשלנטיות אלגנטית. אני מאבדת את תחושת הגוף שלי בתוך המעיל. הכובע הורס לי את הפריזורה. אני מרגישה מחוץ לאלמנטים שלי. החורף מזכיר לי שאני רחוקה מהבית, מאיפה שנולדתי. ובגלל זה יש בו ריח של הרפתקאה עבורי. אני חושבת שהכי בגלל זה אני אוהבת את החורף. הוא מאשש את הזרות שלי.

שקיעה בברלין

ברלין, השבוע, ביום של אפור בהיר, שבניגוד לימים של אפור ככה, בהם לא רואים שום שקיעה. תמונה בלי פילטר

חורף. זרם התודעה. חלקי

  • אני אוהבת את המראה של החורף. את האופן בו ענפים שחורים מצטיירים על רקע שמים קודרים. את העירום. את הקדרות. אני אוהבת את האופן בו ברלין מתרחבת בחורף. בלי העצים והצמחייה והאנשים על המדרכות העיר נראית עצומה וריקה. המבנים זזים קדימה. הטבע נסוג. הרחובות מתמתחים. אני אוהבת את האסתטיקה של החורף.
  • אני מרגישה את התקדמות החורף בהצטמצמות שלי. בחורף לצאת מהשכונה זה לחצות את ים סוף. אללי, בחורף יש ימים שלהגיע לסופר זה לחצות את ים סוף. כל יציאה מהבית מחייבת תכנון והיערכות. כל יציאה מהבית צריכה להצדיק את עצמה. להיתנמק. ההכנות ליציאה, שלבי ההתלבשות, זה כמו לצאת לנשף. זמן ההכנה ליציאה הוא בילט אפ לקראת היציאה עצמה. בחורף לכל יציאה של בילט אפ. כל יציאה היא הרפתקאה. כל הליכה ברחוב היא הרפתקאה. אני הלוחמת ברוח. אני שיכלה לקור. בחורף אני גיבורה טראגית באמצע הנובלה, בשלבים המתמרחים של הנובלה, כשהקורא קצת מיואש אבל לא יכול לעזוב כי הוא יודע שתכף יקרה משהו טוב, תכף יגיע האור.
  • אנשים אומרים לי להתלבש חם. שהכל עניין של לבוש. שאם מתלבשים נכון לא קר. אמא אומרת לי, אבל לירזי, יש לך כבר בגדים חמים לא? כן, יש לי כבר בגדים חמים. האמונה בבגדים חמים היא כמו שאר האמונות, רק אמונה. בגדים חמים לא מבטלים את החורף ולא מטשטשים את הקור. צריך בגדים חמים, ברור, אבל הקור הוא משהו אמורפי הרבה יותר מזה. הוא בכל מקום. הוא טוטאלי. אני לבושה לעילא והעינים של דומעות. אני הולכת ברחוב ובוכה. אני מרגישה את הקור על הפנים שלי, על העור. אני מרגישה את הקור בהליכה שלי, בכיווץ של הכתפיים, בקצב בו אני הולכת. אני רואה את הקור על פני העוברים ושבים. אני רואה אותו בקצב ההליכה שלהם, בתנוחה של הגוף ההולך, בכיווץ של הגוף.
ברלין

ברלין, השבוע, ביום חום. יש ימים שהעיר נראית לי חומה. זה צבע מוזר, חום. אפילו כשכותבים אותו, חום ועיר חומה, זה אומר גם מלא דברים אחרים, לא רק הצבע. צבע לא נטריילי, אולי. למרות שהוא כן נטריילי, הצבע.

  • אני מרגישה את הקור בהליכות שלי. אני מרגישה אותו בקצב ההליכה שלי. בקור אני הולכת לאט יותר, כאילו מנסה להקטין את החיכוך עם האוויר. אני מצמצמת את עצמי, בלי להרגיש, לא בכוונה, אני מצמצמת את עצמי להיות גבעול שנע בין הרוחות, שיודע להתכופף וגמיש מספיק כדי לא להישבר. בקור אני נהיית להלכנית איטית ולהלכנית פרקטית, שזה קצת סותר את עצם היותי הלכנית עירונית. בחורף אני לא מסוגלת לצאת סתם כך לשיטוט. החורף  מחייב פרקטיות. ההפך הגמור של שוטטות. בחורף אני לא משוטטת. החורף עושה אותי פרקטית. קר לי.
  • הקור מעיר אותי. בחורף אני ערה. כל יציאה מהבית היא התעוררות. אי אפשר ללכת מעורפל בקור הזה. יש בו משהו חי, מעורר, בקור. יש בו משהו לא נתפס. מצחיק. אתמול בלילה, בדרך חזרה הביתה, נסעתי בטראם. תחנה אחרי עלו 4 אנשים, שני זוגות. הם התפוצצו מצחוק. הבנתי את הצחוק שלהם. יש משהו לא נתפס בקור, בעוצמה שלו, הוא מעורר תדהמה. העינים שלנו נפגשנו וצחקנו אחד אל השני בחזרה. זה קורה לי הרבה בחורף, צחוקים עם זרים ברחוב. כל כך קר שזה מצחיק, אז צוחקים.
  • בקור הזה אין מקום לרגליים. זאת הבעיה האמיתית, אין איפה להניח את כפות הרגלים. הקור עולה מהרצפה והבעיה היא שכפות הרגלים, במבנה הפיזיולוגי הנוכחי שלי, חייבות להיות על הרצפה. אני לא חושבת שיש לזה פתרון. זה נורא. מכפות הרגלים נפתח הקור ואין פתרון. אני יושבת באובאן ומנסה להחזיק את הרגלים באוויר. באולם הקולנוע אני מניחה את הרגלים על התחת של הכסא מולי. בכל מקום שאני נמצאת אני מחפשת פתרון לכפות הרגלים. איפה להניח את כפות הרגלים?
שקיעה, ברלין

טמפלהוף, השבוע, ביום של שקיעה טובה.

  • ויש את הרגע הזה של היציאה מהאובאן. הו, הרגע הזה. כבר מצאתי אירוע שמצדיק יציאה מהבית ומהשכונה, כבר התלבשתי, יצאתי, הגעתי לאובאן. מרחוב, מהחוץ, תחנות האובאן נראות מחממות, כי הן תחנות, והן מתחת לאדמה, והן בתוך מבנה. והקור הוא כולו גוונים ורבדים. בשניה שנכנסתי לתחנה יש הקלה, ואז היא עוברת, ואז הרכבת מגיעה, ואז אני נכנסת לרכבת ויש רגע של הקלה, ואז הוא עובר, ואז אין לי איפה להניח את כפות הרגלים והקור מחלל ואני רק רוצה לעמוד, לזוז, ואז האובאן מגיע ליעדו ואני יוצאת ממנו וגל קור מכה בי כי בתחנה קר יותר מאשר בתוך האובאן, ואז יש את הרגע של היציאה מהאובאן. לא ממש היציאה, לפני היציאה, כמה שניות לפני היציאה, מתחת למדרגות שמובילות החוצה, שם, שם, זה הרגע, החוץ והפנים מתערבבים, האור מבחוץ מושך החוצה והקור מבחוץ מצליף בפנים. הכי קר זה כמה שניות לפני היציאה מהאובאן!
  • זה החורף הרביעי שלי כאן. צברתי קצת ניסיון. פיתחתי אסטרטגיות. כשמתחיל להתקרר אני עולה על בגדים חמים, לא מתווכחת, אני מנסה להקדים את הקור בלבוש שלי, במטרה שלא יהיה לי קר. אני חושבת שאם פעם אחת קר באמת אז הגוף אוגר את הקור והכל אבוד ואני מנסה לא להגיע לזה ולהקדים את הקור. אבל בו בזמן אני שומרת את התותחים הכבדים לימים שאין ברירה. אני דוחה את מעיל הפוך כמה שאפשר, ואת הטיץ, ואת ה- UGG. כי כן, לפני שנה קניתי UGG ועכשו הם כאן ואין לי איך לברוח מהם. עוד לא עליתי עליהם השנה. הבושה, הבושה גומרת אותי. לאן אפשר ללכת עם הנעלים האלה? אין להם שום צידוק אסטטי. ואני מבינה שזה ילדותי, אבל קשה לי. וזה גם החורף. הוא לא משאיר ברירות. היום, סוף נובמבר, מינוס 2 מעלות, אני אעלה על ה UGG. וויתרתי.
  • חורף בברלין זה, גם, ללכת להופעה בכנסייה ולשבת כל ההופעה עם מעיל וכובע וצעיף ובלי מקום להניח את כפות הרגלים. ועוד מאוד להנות. גם כי ההופעה היתה מקסימה וגם כי זה כל כך הזוי, לשבת להופעה של מקהלה, או קונצרט, בתוך מבנה, ולקפוא מקור. בקור, בחורף, לכל פעילות הכי פשוטה יש ארומה של הפתעה, של הרפתקאה. גם בגלל זה אני אוהבת את החורף.

וחוץ מזה, סוף נובמבר, והנחמה של סוף נובמבר זה שוקי הכריסמס והצייפיה לשלג. אני מתה על השוקים. הם חלק מעולם האגדות שהוא החורף. מוארים, צבעוניים, מנגנים ומריחים מיין חם. וחוץ מזה תכף יבוא שלג. אני אוהבת את הציפייה לשלג.

שקיעת חורף בברלין

אותו רחוב, אותה שקיעה (כמו בתמונה הראשונה בפוסט). יותר מרחוק, עם פילטר

על כנסיות חילונית, או כנסיות משומשות

אני אוהבת כנסיות. כלומר אני לא בדיוק אוהבת אותן, אוהבת זאת לא המילה הנכונה, אני נמשכת אליהן. אני מסוקרנת. הן מהלכות עלי קסם. כשאני רואה כנסייה אני ישר נכנסת אליה. זה החיווט שלי, כבר שנים. בכל מקום בעולם, אולי חוץ מישראל, אני רואה כנסייה ונכנסת. לרוב בחשש קל, בהרגשה של ילדה פורעת חוק, כאילו אני עושה משהו אסור. ומה יקרה אם יתפסו אותי? מה יעשו לי אז? ובאמת, אני לא יודעת: זה עברה על איזה חוק, ליהודיה להיכנס לכנסיות? לפעמים אני רוצה להדליק נר, תמיד יש בכנסיות את פינת הנרות המרגשת, אבל את זה אני ממש לא מעיזה. שלא תיפול עלי התיקרה או משהו.

כנסייה

כנסיות. יש כל כך הרבה מהן, והן כל כך יפות. זאת כנסיית ציון

הן כל כך מלאות הדר, הכנסיות! וגדולות, כמו הפירמידות. הן פירמידות מודרניות, מערביות. ואיך בנו אותן? שורה של עבדים, אחד על הכתפיים של השני, כדי לצייר את עיטורי התיקרה? ומי תלה את השאנדאליר? זה הכל כל כך מרשים אותי. הגודל הזה, והפאר, וההדר. ולמה, למה הן תמיד כה גדולות ומפוארות? זה באמת מה שאמרו לי בילדות, כדי לייצר יראה (מלשון, יראת שמים)? הדגמה ויזואלית בוטה של קטנות האדם אל מול גדלות האלוהים? סתם קטנות האדם?

השבוע הלכתי להופעה של Bonnie 'prince' billy בכנסיית Apostel-Paulus-Kirche. הוא הופיע לבד, הוא והגיטרה, מתחת לתמונה של ישו. בין שיר לשיר סיפר אנקדוטות משעשעות. באמת משעשעות, לאיש חוש הומור נפלא. בין השאר סיפר על הקוף באדי שנשך מישהו בפנים ובזין. הוא אמר שבאדי היה בכזה קריזה על המישהו הזה, שהוא ידע שהוא ימות בגלל זה, ובכל זאת התעקש לתת לו ביס בזין. אם זה היה רק בפנים, ניחא, אבל בזין, זה גזר את גורלו של באדי. ואחר כך הוא שר את Nomadic Revery / all around. וכל זה מתחת לתמונה של ישו. זה היה ענק. זה היה פרייסלס. ואם זה לא היה מתחת לתמונה של ישו, זה היה פחות ענק? אני חושבת שכן. שעבורי כן.

bonnie prince billy

בהופעה. מתחת לתמונה של ישו

בברלין אני גרה ליד כנסייה. ממש ליד. היא הדבר הראשון שאני רואה בבוקר, כשאני יוצאת מהבית. כנסיית ציון קוראים לה והיא בלב כיכר ציון, ואם זה לא סימבוליקה גסה אז מה כן? נסעתי לברלין, הגעתי לציון. פנטסטיש. היא  מאוד יפה, כנסיית ציון, ויש לי אלפי תמונות שלה מכל זווית, כל שעה וכל מזג אוויר. כמה פעמים ביום היא משמיעה את הדונגים שלה, ומדי פעם, כשאני שומעת ושמה לב, יש לי רגע של "הו אירופה"! מהצלילים האלה, שעבורי הם מוסיקה של ארץ רחוקה ותרבות מעודנת. 

הכנסיות כאן, בברלין, מתעתעות. יש להן כפל פנים. מבחוץ הן כנסיתיות לגמרי, יפות וגבוהות, מתמזגות בשמים, כבדות בקישוטים ועיטורים, קודרות מאוד, תערובת של חום ואפור ומתפורר ומתקלף (אני חושבת שהכנסיות העירוניות, לפחות בפנצ-ברג, הן המבנים היחידים, האחרונים, שעדיין לא שופצו), מראה מאיים משהו, מטיל יראה, מסקרן. מראה שמספר על היסטוריה ויושן ויציבות, כאילו הן אומרות לנו, הכנסיות, אנחנו היינו כאן קודם ונהייה הרבה, הרבה אחריכם.

כנסייה

עוד כנסיות. זאת בקרויצברג

אבל בפנים הן מספרות סיפור אחר לגמרי. מבפנים הן ריקות. מרוקנות. ומתקלפות. וצנועות עד דמעות. בפנים אין לכנסיית ציון שום הוד ושום הדר. יש חלל עצום, קר, צנוע, פשוט, בלי ברק ובלי זוהר. בפנים לכנסיות יש סיפורים והיסטוריה. הן מדברות. לכנסיית ציון, וגם לכנסייה השנייה היפה בפרנצ-ברג, כנסיית גת שמנים, יש הרבה סיפורים לספר, היה להן תפקיד חילוני לגמרי בהיסטוריה המודרנית של ברלין.

הבפנים של שתי הכנסיות מכיל גם אלנטים של כנסייה ודת, תמונות של ישו, עוגב, הבמה הקטנה, הנרות, וגם של מצגת היסטורית, תצלומים של גזרי עיתונים, תמונות ישנות בשחור לבן מוגדלות לפוסטרים, טקסטים, ארכיון, תיעוד. בכנסיית ציון יש תרשים שמראה את הכנסייה וסביבותיה לאורך השנים, מאז שתוכננה ב – 1873. הכנסיה מכילה וכוללת את עצמה היום וגם את ההיסטוריה שלה וגם את התיעוד של ההיסטוריה שלה. זה קצת ככה בברלין, חיים ומתעדים את החיים באותו הזמן, במקביל.

כנסייה

ועוד. אין לזה סוף. לא זוכרת איפה זאת (טוב, הגיע תיקון מיואב ספיר, זאת לא כנסייה בכלל, זאת אנדרטת צלב הברזל למלחמת השיחרור נגד נאפוליון. שוין. אבל תמונה יפה, לא מורידה)

בכריסמס הלכנו לשמוע קונצרט בכנסייה בברגמן שטרסה. וויואלדי, 4 העונות. לבשתי לבן. חשבתי, אירוע חגיגי, לובשים לבן. היינו הכי חגיגים בכנסייה, אולי אפילו בשכונה. בכניסה הקימו דוכן ומכרו בירה, יין ופרצל'ס. ליד עמדה הקופסא של התרומות. היה קר ולא מחומם כי איך אפשר לחמם חלל כזה ולאורך כל ההופעה כולם ישבו במעילים, שתו יין מכוסות פלסטיק ואכלו פרצל'ס וזה היה נראה כמו ערב נעים בבית תמחוי הרבה יותר מאשר קונצרט כריסמס חגיגי בכנסייה.

או לפחות איך שאני מדמיינת קונצרט כריסמס חגיגי בכנסייה. בייחוד הכנסיות האלה לא מתאימות לדימוי או לציפייה שלי יש מכנסיות. הן חילוניות מדי. הדת בהן מוסוות. והן מבולגנות. יש בהן הרבה דברים מתחומים שונים. והן חלק מהחיים איכשהו. הן רלוונטיות. בכניסה לכנסיית ציון יש כל יום שישי שוק איכרים, השוק הכי קטן בעיר כנראה אבל יש בו עגלה או דוכן של אוכל הודי מעולה. פעם ראיתי הפגנה בדשא סביב הכנסייה. זה היה נגד ג'נטריפיקציה, איכשהו. ויש שם עמוד כזה עם הדרכה קולית וטקסטים שמספר על מה קרה כאן, בכנסיה הזאת, בסוף העידן הקומוניסטי, על התפקיד שהיא מילאה במהפכה הרכה.

ואולי בכלל זה לא קשור לחילוניות. אולי זה בכלל קשור לתכונה הברלינאית למקסם מבנים. לשנות את הייעוד שלהם, למצוא  להם תפקיד ושימוש. הייתי כאן בבריכה שהפכה למתחם אמנות עם סטודיויים וגלריות ומסעדה טבעונית שעובדת רק פעם בשבוע. וזאת רק דוגמא. אולי זה העניין, לנצל כל פיסה, כל שטח, להשמיש אותו. בכל מקרה התוצאה היא כנסיות משומשות.

כנסייה

כשעבדתי על הפוסט הזה עברתי על התמונות שלי, למצוא כנסיות. מצאתי. יש לי כל כך הרבה!
המממ

משחקים של אש ועשן. ליל סוף השנה

אחרי החגים והעיר מטונפת, בפינות הרחובות מוטלות גוויות עצי כריסמס, עצים עצובים שלא נבחרו ועצים מנוצלים שעשו את שלהם ועכשו היידה, לרחוב, מספיק אתכם. ערמות ועננים של פתיתים וורודים או לבנים, שאריות אבק שרפה, פחיות ובקבוקים ושברי בקבוקים, אריזות קפצונים ואריזות של זיקוקים, סלילים, קונפטים, מצתים, דברים לא מזוהים בצבעים לא טבעיים ועוד בקבוקים ושברי בקבוקים. ברלין של תחילת ינואר. המון המון ליכלוך.

ביום שני החיים אמורים לחזור למסלולם ואני מניחה ששאריות החגיגות יטוטאו וייאספו ויסולקו מהרחובות. לפני שנה היה שלג שכיסה הכל. השנה אין שלג ויש התחלה של דיבורי דאגה מהאין שלג. יש סימנים של ליבלוב, פריחה, נביטה, דברים שלא אמורים לקרות עכשו ומבטיחים יציאה מן המחזור, שיבוש בסדר הטבעי.

הטבע צריך את השלג, זה חלק מהמחזור שלו, חלק מהטבע והאין שלג המתמשך מתחיל להרגיש כמו שיבוש. כמו שהרגיש השלג במרץ לפני שנה והציפורים שלא קיבלו עידכון ולא קראו את המיזכר והגיעו לפני הזמן לעיר הקפואה. ככה זה מרגיש עכשו עם הפריחה. אם יש פריחה עכשו, תחילת ינואר, מה יקרה במידה וכן ירד שלג? איך הטבע יגיב אז?

פריחה

פריחה בסוף דצבמר. זה לחלוטין לא טבעי ומשבש סדרים. ואם עכשו פריחה, מה יהיה עוד חודש? חודשיים? באביב?

הסילבסטר של לפני כמה ימים היה הסילבסטר השלישי שלי בברלין ואני לחלוטין לא מבינה מה זה הדבר הזה, מה זה החג הזה, למה חוגגים אותו ככה. אני לחלוטין זרה, לחלוטין משתאה. יש לי מלא תיאוריות אבל אין לי מושג. מה זה בעצם הדבר הזה, הקדחת שתוקפת את העיר, ה 24 שעות שגעת זיקוקים ורעשים ואורות צבעונים וריח של אבק שרפה. מה זה? למה זה? איך זה התפתח? אני באמת באמת באמת לא מבינה.

בשנה הראשונה שלי אחותי הגיעה לביקור. את ערב החג העברנו במועדון ג'אז ב Mitte. קצת לפני 1200 הלהקה הפסיקה לנגן והזמינה את כולם לצאת לרחוב, להשתתף בחגיגות. יצאנו ועמדנו על רחוב רוזנטהלר במשך 45 דקות, אולי שעה, כוס יין ביד אחת, מצלמה ביד השניה, שתינו וצילמנו מבעד לערפל ורדרד אנשים מעיפים זיקוקים. צילמנו וצילמנו וצילמנו. אחר כך ההופעה התחדשה וחזרנו פנימה. בסוף הערב עשינו את הדרך חזרה לדירה ברגל. שמעתי סיפורים קשים על הנעשה בתחבורה ציבורית ולא העזתי לנסות בעצמי.

עטיפות של זיקוקים

ההצטיידות. זה לא התפרצות ספונטאנית של שמחה. זה אירוע שמתכוננים אליו

לפני שנה התעלמתי. עבדתי אז בסאונקלאוד וחברה שעבדתי אתם, מקומיים או וותיקים ממני בעיר סיפרו לי שזה מה שהם מתכננים לעשות, לא לעשות כלום כלומר, להישאר בבתים ולדבוק באלכוהול והתעלמות וזה היה נשמע לי הדבר הנכון. כך עשיתי. הצצתי על הזיקוקים מהחלון שלי וראיתי אנשים מעיפים אותם אפילו מתוך ה hoffe הקטן שלנו, הגינה הפרטית, ושמעתי את הרעשים וחשבתי שזה משוגע לגמרי ואחרי כמה שעות מזה הייתי על סף דמעות. רציתי להתחנן בפני היקום שדי, מספיק, רוצה לישון, תפסיקו כבר עם ההפצצות. איכשהו דווקא בבית זה הציק לי הרבה יותר.

השנה הצטרפתי לחברים עם ילדים. הילדים הצטיידו מראש בכמויות מרשימות של משחקי אש מסוגים שונים בעטיפויות פלסטיק צבעוניות. הם שיחררו לעולם חלק קטן מהם במהלך הערב וקצת לפני שתיים עשרה התכנסנו ותפסנו פינה על ברגמן שטרסה והם התחילו בהרעשה מרוכזת. מולנו היתה עוד קבוצה (חרא של סחורה היתה להם, יותר רעש מאש) וככה בכל שאר פינות הרחוב, קבוצות קבוצות.

לא בכל הקבוצות היו ילדים. זאת לא פעילות של ילדים דווקא, יש גם צעירים, יש מבוגרים. בשלב יותר מוקדם של הערב ראינו סבתא קשישה מטיחה דברים לארץ ולעולם מבעד לחלון קומה 3 שלה. מראה שאי אפשר לטעות בו, היא בהחלט נראתה כמו סבתא, והיא זרקה קפצונים מהחלון שלה, זרקה קפצונים עלינו ועל הרחוב. זאת חגיגה משפחתית, הסילבסטר? נדמה לי שברחובות רואים יותר גברים. אבל לא רק. בהחלט לא רק.  כולם משתתפים? יש מורדים? יש מקומיים שמבריזים לזה?

זיקוקים בעיר

תמונת הסילבסטר שלי. ברגמן שטרסה, עם פילטר. תפסנו את אחת מפינות הרחוב וכל הזמן חשבנו שהקרחנה האמיתית מתרחשת שם, בפינה ההיא, ברחוב ההוא. כלומר, בין השאר, היה נראה לנו שקט בהשוואה לשנים עברו

בשביל לתאר את הסילבסטר בברלין אני נזקקת לדימויים מלחמתיים. כל הישראלים שאני מכירה שואבים מאותו עולם דימויים. קאסמים. בומיים. טילים. הפגזות. הרעשות. הבליץ על לונדון. ברלין של 1944. המלחמה לא נגמרה. יאסר בבונקר בלבנון בזמן הפגזה של צה"ל. עזה בזמן הפגזה של צה"ל. כאלה. זה החיבוט התרבותי שלנו.

דיברתי על המנהג הזה של הסילבסטר עם חברים גרמנים. הם הביעו מלא סלידה בלי להיזדקק לדימויים מלחמתיים. הם דיברו על הרעש והליכלוך וכמה שזה מסוכן וכמה שזה יותר גדול כל שנה ועל הוונדליזים והשיכרות וכמה מסריח בתחבורה הציבורית וכמה קשה לתפוס מוניות. שום מלחמה לא עלתה אצלם, גם לא המלחמה ההיא.

זיקוקים

הזיקוקים ברחוב האחר גדולים יותר. תמיד. זה סוד בריאה כזה.

עמדנו בפינה של ברגמן שטרסה וראינו את הילדים מפגיזים והשוונו להפגזות של אחרים (האם זה מה שעושים? האם זה תחרות? האם זה עוד היבט של למי למי יש גדול יותר?) וזה נמשך ונמשך ואחרי כמה זמן פרשתי ונסעתי חזרה הביתה. האובן היה פחות גרוע ממה שחשבתי ובשכונה שלי היה אותו הדבר. עשן וערפל סמיך בגוונים משתנים של אדום וירוק וכחול. ריח שאני מזהה מהפגנות השמאל בארץ, ריח של אבק שריפה ותכף המשטרה תבוא ותיכנס בנו. ליכלוך בכמויות לא  נתפסות, הדברים האלה הוורדים ולבנים שלא נשרפים ונשארים אחרי הרעש ואחרי האור ויוצרים שטיח צבעוני על מדרכות העיר. והמון המון המון רעש. המון רעש. מכל מקום רעש.

ואני עדיין לא מבינה. שנה שלישית ואני לא מבינה. למה ככה? מה זה? החג הזה, זה כאילו בכמה שעות של לפני כניסתו הוחלפו כל תושבי ברלין בכפילים שנראים בדיוק כמוהם רק מתנהגים אחרת לגמרי. בלי מעצורים ובלי ברקסים. ילדותים וגחמתיים. אחרי 24 שעות חוזרים התושבים המקורים, כולם מתעוררים מאיזה כישוף, אבל למשך 24 שעות זה פשוט אנשים אחרים שמרשים לעצמם להתנהג באופן אחר לגמרי בהתאם לנורמות חברתיות אחרות וחוקים שונים.

זיקוקים

עוד צבעים. הבעיה היא שזה לא רק יפה, הבעיה זה ברעש. אם לא היה את הרעש גם אז הם היו נהנים כל כך? ממה בעצם נהנים, מהרעש או המראה או אולי זה הריח?

מה יש ברעש הזה שמצהיל אותם כל כך? מה ברעש ובעשן ובליכלוך מעורר כזאת שמחה? מה בזה בכלל קשור לשמחה וחגיגה? מה עושה את ההתרגשות, האורות, משחקי האור? הצבע? המראה של הזיקוקים על רקע הלילה? או שזה בכלל ברעשים, זה הבומיים? זה הפתאומיות של הבומים? תגובה לפחד לא רציונאלי? וגם, זה טעם נרכש? אם אחיה פה שנים אבין את זה? הילדים של החברים, ילידי הארץ שגדלים כאן, נראו לגמרי שותפים להנאה. אנחנו, המבוגרים, חלקנו ביננו שותפות בהשתאות, אני חושבת, לא בהכרח בהנאה.

ולא שזה לא מהנה, זה כל כך ביזארי שחיבים לחייך, לפחות לגחך קצת. זה כל כך הרבה מעבר להגיוני, לטעם הטוב, למקובל, לסביר. כבר שנה שלישית שמה שהכי מפתיע אותי הוא שזה אמיתי, כמו שמספרים ומזהירים, כמו שאני זוכרת משנה לפני, זה באמת קורה! כל העיר זיקוקים ועשן ותמרות עשן! זה אמיתי! גם השנה זה אמיתי!

היום של אחרי

היום של אחרי בגינה שליד ביתי. חרא צף על המים. ומישהו אכן פינה את הברווזים

וזהו, עכשו נשארנו רק עם הדיכאון של החורף. כבר אין למה לצפות. אין אורות ואין שוקי כריסמס ואין אווירה עליזה וכל התיירים עזבו. רק החורף נשאר.

תעלומות ותהיות, דברים בלתי ברורים

החבילה

הזמינו אותי להמבורג לדבר בכנס מקצועי של מנהלי מוצר. לכבוד האירוע וכדי להגיע מתוקתקת ומצויידת כראוי החלטתי להפיק לעצמי כרטיסי ביקור. החלטה שגם בשיחזור לאחור נראית הגיונית, אבל הדרך, תהליך המימוש, היה כרוך במתחים עצומים. קודם כל צריך להתייצב מול סוגית הטייטל. מי אני ומה, לכל הרוחות והשדים, מה אני עושה. ובאופן כמעט מגוחך זאת לא שאלה שקל לי לענות עליה.

המקצוע שלי, מנהלת מוצר, או PM, שזה קיצור של Product Manager, אומר משהו רק למי שהוא בתחום. למי שאינו בתחום זה נשמע קישקוש גמור. הכי הרבה, היצירתיים והסקרנים שבאנשים, ישאלו איזה מוצר? וזאת לא נקודת התחלה טובה להסברים. רוב הזמן אנשים מניחים לי ואני מניחה להם. אנשים שהכרתי דרך העבודה יודעים מה זה או שיש להם איזה מושג, ואנשים שהכרתי דרך החיים לרוב לא יודעים מה זה ולא רוצים לחשוף את אי ידיעתם, ולכן הנושא לא עולה לשיחה. מעטים שואלים, ואני נעתרת ומנסה להסביר, והשיחה הולכת לאיבוד לכמה רגעים ואחרי זה מניחים לזה.

לכנס הוזמנתי אני לדבר, לא כנציגה של שום חברה, ולכן הכרטיס ביקור ראוי שיציג אותי, לא אותי כשלוחה של מישהו אחר. מה שאומר שנאלצתי להתייצב חזיתית אל מול השאלה, מה אני עושה? מה הטייטל שלי? אחרי התייעצויות, התלבטויות, שיחות ודיבורים, או בקיצור, טחינה מאסיבית של הסוגיה, החלטתי על התואר Product Woman. אני יכלה להסביר ולנמק, אבל לא אעשה זאת, זה מתיש אפילו אותי. אסתפק בלהגיד שאנשים שראו את הכרטיס בכנס חייכו בהבנה ואמרו משהו בנוסח, מעולה, עכשו בטוח נזכור אותך.

כרטיסי ביקור

הכרטיס. מטעמי זה שלא רציתי את המספר טלפון שלי מתרוצץ חופשי באינטרנט העמדתי אותו ככה, מתחכם. אבל יש שם מספר טלפון ומייל וכל מה שדרוש, ואם יש לכם צורך בשירותי מנהל מוצר, אני כאן

הרגע בו התחילו הבעיות הוא, באופן לא מפתיע, שלב ההדפסה. מהר מאוד הבנתי שאני לא אצליח להתמודד עם שלל האפשרויות שהרשת מציעה. פשוט לא. כל כך הרבה סיבות יש לכך ובסופן יש את נושא החבילות. המשלוח. בעיות הדואר שלי.

לא לא לא. אני רוצה חנות פיסית. רצה הגורל ונמצאה אחת שכזו ובדקות הליכה מביתי. צעדתי לשם בזריזות וביחד עם הבחורה חביבה מהקבלה, שהיתה גם דוברת אנגלית וגם חביבה באמת, עשיתי הזמנה. ביקשתי להדפיס 100 כרטיסים ונאמר לי, ובביטחה, שהכל יהיה מוכן תוך שבוע, כלומר ביום רביעי, והחבילה תחכה לי בחנות. ברביעי הכרטיסים יהיו מוכנים, חמישי הנסיעה והכנס והכל. נפלא.

ביום שלישי קיבלתי מייל, הכרטיסים הגיעו! הכרטיסים מוכנים! נרגשת מהיום הקדמה הלכתי לחנות. בדרך ראיתי שנכנס עוד מייל בנוגע להזמנה שלי, מספר ההזמנה היה בכותרת, אבל התעלמתי. לא יודעת למה, התעלמתי. המייל השני הגיע דקות ספורות אחרי הראשון והנחתי שהוא מהבחורה החביבה שבעקבות הקשרים שנרקמו ביננו החליטה לפנות אלי אישית עם הבשורה המשמחת. הגעתי לחנות. הבחורה החביבה הפנתה אותי לבחור שישב לצידה, הוא מטפל בהזמנות שכבר בוצעו. הוא מצידו ביקש את מספר ההזמנה, בדק במחשב ונאנח.

הוא שאל אם לא קיבלתי מייל, אישרתי שקיבלתי, והוא שאל אם לא קיבלתי מייל שני, אישרתי שיקבלתי והסברתי שכבר הייתי ממש קרובה לחנות אז התעלמתי ממנו, לא קראתי מה כתוב בו. הוא לא מצא את זה משעשע. מסתבר שמה שהיה כתוב במייל השני זה זה שהכרטיסים מוכנים, הכרטיסים הגיעו, והם מחכים לי בחנות בדרזדן.

אה, בעיה קלה. הבחור התאושש ראשון והבטיח שהכרטיסים יגיעו עוד מחר, רביעי, לחנות הקרובה לביתי בברלין, והכל יהיה בסדר. או קי, חזרתי הביתה. לא מובסת, לא הרגשתי תבוסה, אבל בהחלט עבדתי על ריסון ציפיות. אפשר להגיע לכנס בו אני הדוברת בלי כרטיסי ביקור. כבר היו דברים מעולם. כשהגעתי הביתה הגיע עוד מייל. הפעם מיהרתי לקרוא. המייל הזה התנצל באמת על אי הנוחות הכרוכה בדרזדן והבטיח שהכרטיסים יגיעו לחנות קרובה לביתי ביום חמישי.

מאוחר מדי! כתבתי בתגובה מהירה. מאוחר מדי. רביעי טוב, חמישי מאוחר מדי. חלפו שעות. אני השלמתי עם מר גורלי. אחר הצהריים הגיע מייל שהבטיח, או קי, רביעי בחנות בברלין, רביעי. ברביעי הלכתי לחנות בברלין. הפעם הכל תיקתק. הבחור בקבלה אישר שהחבילה אצלו, ביקש תשלום והלך להביא את החבילה. והנה היא, חבילה של 100 כרטיסי ביקור.

חבילה

זאת החבילה על כל מרכיביה. אם יש תחום בו האנושות לא התקדמה בשיט זה בעניין החבילות והאריזות. אין שום דרך סבירה ואסטטית לפתוח אותן. בסוף זה תמיד אדם לעצמו אל מול הצלוטייפ, עבודה ליידים חשפות ושינים מחודדות. לצד החבילה הלבן שם זה כרטיס הביקור. זה הפרופורציות, מה שאני לא מבינה. הפרופורציות.

הדת הלא רשמית של ברלין זה מיחזור. את הכל ממחזרים כאן וכולם עושים את זה במרץ והקפדה. חוץ מבנושא הדואר. יש איזה טרפת דואר לא ברורה. כל הזמן מקבלים מכתבים בדואר, כל מכתב מגיע בכמה עותקים, והנה, בשביל 100 כרטיסי ביקור הרגו עץ שלם אני לא מבינה את זה, באמת שלא. מיסתורין גמור.

במלון

המלון בהמבורג היה מצויין. היה בו פח אשפה למיחזור

פח אשפה במלון בהמבורג

פח אשפה שמסביר לתיירים המפגרים מה הולך לאן בעזרת אילוסטרציות פשוטות

והיתה בו גם כתובת על הקיר

כתובת על הקיר במלון

גם אני בעד מים לכל האנשים, ואם אפשר מים נקיים אז בכלל. איפה חותמים? ישר חיפשתי איפה חותמים ובאיזה תמונת פרופיל אני צריכה להשתמש עכשו בשביל ההזדהות

תעלומת עץ חג המולד

זהו חג המולד השלישי שלי בברלין ואני עדיין משתוממת אל מול העוצמה והטוטאליטריות של החג. ברלין עיר צנועה יחסית, וחסרת כסף לחלוטין כך חוזרים ואומרים, ועדיין, חג המולד כאן זה פסטיבל של חודש ימים. ביום שאחרי הכנס הסתובבתי בהמבורג וקצת התביישתי בשביל ברלין. בהשוואה להמבורג בברלין עוד לא התחילו בכלל בהכנות לחג. המבורג כולה היא שוק חג מולד אחד גדול ובעשר בבוקר כבר עמדו אנשים ושתו גלוויין ורחובות שלמים היו מוארים. אני חושבת שבכל מה שקשור לחג המולד, הגודל כן קובע.

והשבוע גם בבריכה הופיע עץ:

העץ בבריכה

העץ בבריכה, ומתחתיו המתנות. מי הביא את העץ? מי יקבל את המתנות? אני אמורה להביא מתנה ולהניח מתחת לעץ, או שאני יכלה לקחת מתנה?

תעלומת הגרמניות, תעלומה בלי תמונות

יום אחד הסתובבתי בסופר מלקטת ירקות. ניגשה אלי בחורה צעירה. היא ביקשה טי שו. הבהרתי לה שבלי שפת סימנים זה לא ילך ביננו אז היא סימנה לי ביד על האף שלה, שם ניצנצה לה טיפה. נתתי לה טי שו. אבל אני לא מבינה, היא באמת מעדיפה להסתובב בסופר להדגים טיפת נזלת מהאף לזרים גמורים במקום לנגב אותה בעזרת השרוול? מיסתורין גמור בעיני

החורף, פצצה מתקתקת

השבוע חיכינו לסופה. הדיבורים עליה הגיעו לשיא בערך באמצע השבוע, כולל הגדרת הסופה כהוריקן, מתן שם פרטי להוריקן, פרסום תרשימי זרימה צבעוניים כשהאדום באמצע, הבטחה, או איום, לרוחות בעוצמה של 150 קמ"ש, מם אינטרנטי, כל המערך. היא תוזמנה ליום חמישי, הסופה, יום חמישי בערב.

היה מאכזב.

כמו החורף עצמו. כל הזמן מחכים לו, והוא כל הזמן קצת בא וקצת לא. קצת כן, קצת כבר כאן, אבל גם קצת לא, קצת חכו חכו לו. כמו המלחמה בישראל, כמו שמחכים למלחמה בישראל. למלחמה הגדולה, לא לעוד מבצע כיסוח בעזה. כל הזמן מחכים למלחמה הגדולה, כל הזמן מחכים לחורף, ומקבלים טיפות. טפטופים. משחקים בכאילו. משחק מקדים שאין לו סוף. החורף הוא הפצצה המתקתקת של ברלין.

זה מתחיל עוד בסתיו, בפרה-סתיו, בסימנים של סתיו, איך שהעלה הראשון צונח ברור לאן זה הולך. כשעלה ראשון מרים ידים וצונח, הרי זה כאילו החורף כבר כאן. אחר כך עובר עוד מלא זמן, אבל כולו הכנה מתמשכת, ארוכה, נוגה, לדבר האמיתי, לחורף. נסיגתו של הטבע, התכווצותו, כניסתו פנימה, תהליך שיגמר רק בכניעה כללית. עצים חשופים על רקע שמים אפורים.

חורף, מבט לשמים

אין על החורף בתמונות של יגון קודר

וגם אז ממשיכים לחכות. מחכים לשלג. מחכים לראות אם החורף הזה יהיה ארוך-קשה-קל-קצר כמו החורף שעבר. מחכים שהחורף יעבור. אביב. קיץ. מחכים שהעלה הראשון יצנח. מחכים לחורף. הסופה בחמישי היתה קישקוש. בשישי היא צברה קצת תאוצה, עשתה רוח, עשתה דאווין. אבל זה עוד לא זה. זה לא באמת. חכו חכו. לפני שנה! אה, לפני שנה! חכו חכו. אתם עוד תראו.

יופיו של החורף 

החורף מגיע בהזדחלות, בשקט, בהתגנבות על הימים, כאילו הוא חושב שאם לאט לאט, אם יבוא כל יום קצת, לא נבחין, לא נרתע, לא נקפא. המעבר בין הקיץ לחורף כמעט מורט עצבים. הוא ויזואלי, מוחשי, אפשר לראות אותו, את ההשתנות, את המעבריות, ולספור אותו. אפשר לגעת בו, או כך נדמה, עלים נושרים. עצים מתרוקנים. לא בבת אחת, לא ביום פקודה, לאט, עלה, יום מתקצר, זריחה מתאחרת, לאט, עלה, מתקצר, מתאחרת. אי אפשר לגעת בו. אי אפשר להפריע לו. אי אפשר לעצור אותו. החורף יגיע. החורף בא. החורף כבר כאן.

הוא מאוד יפה החורף. גם הקיץ כאן מאוד יפה, וגם הסתיו, אולי הכי הסתיו, אבל לא, גם החורף. זה אני שקצת מאוהבת בעיר והכל יפה לה, או שבאמת הכל יפה? החורף, נסיגתו המוחלטת של הטבע, מוציאה את העיר החוצה, חושפת את העיר, הבתים, המבנים, המרובעות של הבתים, החום של המבנים, הפסלי רחוב, החשיפות, הבטון, העיר נעה קדימה, אל קידמת הבמה, הטבע נעלם.

סתכל למעלה! סתכל למעלה!

הכל נראה יפה. רווי במשמעות. קודר ומאיים

והעצים, תמונת זן: גזעים שחורים, ענפים דקים, ריקים, מתפצלים על רקע שמים אפורים. משחקים של שחור ואפור וקווי מכחול עדינים. כמו תמונה שראיתי פעם, שלא היתה תמונה, זה היה בחיים, על אגם גדול במאינמר, אגם עליו מתקיימים חיים, והדייגים, על רקע המים. כזה. ככה החורף. תמונת זן יפה, כואבת, עצובה, ריקה. תמונה של ריקנות. או שלא, תמונה של שקט, בלי חיווי ריגשי. תמונה יפה.

מיאמנמר

מיאנמר. דייג

החורף, שיעור בודהיסטי 

השלג הראשון ירד אתמול. ירד, לא שרד. עוד לא קר מספיק. אבל ירד, עף, השתבלל, עלה לשמים וירד לרצפה והיה רך וסוער ויפה עד בלי. נעמדתי למחוא כפים. כמה יפה! כמה מרגש! כמה מסעיר! ואיך זה שעוד חודשים, איך זה, ואני כבר יודעת, שעוד חודשים בערך אותו מראה, אותו שלג, אותו פתית שעף, משתבלל, נופל, אותו הדבר בדיוק, ימלא אותי דיכאון ויאוש ובדידות?

בתחילת החורף, הקודמים וגם זה בנתיים, הליכה בשלג, ברוח, נגד הרוח, מרגישה לי כמו הרפתקאה גדולה. אני מחייכת וצוחקת. כמה מלהיב! כל כך קר לי שזה מרגיש לא אמיתי, לא באמת קורה. יש תחושת אחווה בין האנשים ההולכים בעיר, אנחנו מחליפים חיוכים, כמה קר! כמה קר! בפברואר לא נשאר כלום מזה. השלג מלוכלך, הרוח מציקה, העליה קשה, האנשים קודרים.

אכן, החורף הזה הוא שיעור בודהיסטי.

שמים בחורף, עצים חשופים

תמונת זן

הדיכאון של החורף

את נובמבר עוברים כי אין ברירה. בנובמבר האור נכבה. הימים מתקצרים. הזריחה עוברת לשבע וחצי בבוקר, השקיעה לארבע אחר הצהרים, ובין לבין אפור ורטוב ומגעיל. את נובמבר עוברים על אוטומאט. מחכים שהוא יעבור. אחרי נובמבר יותר קל. נובמבר ופברואר, הם הכי קשים, הכי קודרים, הכי ארוכים. בנובמבר מחכים לדצמבר.

בדצמבר מגיע הכריסמס, שוקי חג המולד, השלג. את דצמבר עוברים על אורות הכריסמס, עליצות שוקי החג, האורות, הצבעוניות, המסיבה. כל האורות דולקים! באנו חושך לגרש, ולא בנר קטן, בחשמל גדול. בדצמבר יש את הריגוש של השלג, הלובן, החג, הו אירופה! את דצמבר עוברים די בקלות. אני אוהבת את דצמבר.

אבל ינואר, פברואר, מרץ בשנה ממש קשה, מה יש לכם להגיד לזכותכם? במה נותר להאחז אז? חודשים של קור, אפור, אין אור. נורא. אז קניתי כרטיס לארץ בה השמש לעולם זורחת והחום לעולם קודח, ובפברואר אני מגיעה לשבועיים. מחפשים דירה מקסימה בעיר הקרה? ספרו לי. מחפשת חילופי דירות תל אביב ברלין לשבועיים הראשונים של פברואר.

הפצצה המתקתקת של החורף זה ינואר פברואר ומה שמתפוצץ זה הדיכאון. העצב הנוגה והרומנטי של נובמבר דצמבר מתמצק ליציקת דיכאון בינואר פברואר. זה האימה, זה הפחד, איך לעבור את ינואר פברואר? במה להאיחז? זה מרגיש כאילו זה לא יעבור אף פעם, השמש לא תזרח, העור לא יתחמם, השמים לא יכחילו. זה נורא.

(אבל רק למי שחי פה! לא למבקרים! להם זה מרגש ומקסים. דירה בפברואר בברלין! עכשו במבצע!)

תמונות מהגלגל ענק

תמונות מהגלגל ענק. כשעוד העזתי לצלם

המטורפים, גלגל ענק

אם מחכים מספיק זמן יגיע מטורף שישכנע אותך לעלות על הגלגל הענק בשוק הכריסמס של אלכסנדרפלאץ. באמת. חיכיתי והנה זה קרה. אתמול, ביום הסופה, אחרי ששככה. חברה הגיעה לעיר, קבענו לשוק בשישי ערב. בשישי בוקר היא ביטלה, השקיפה על החוץ מדירתה שבקומה 9 ואמרה: לשם אני לא יוצאת. בסיבות 1600 חזרה בה. אמרה: בעצם, הסופה נרגעה. האורות מנצנצים. בואי נלך.

הלכנו. היא לא אהבה גלוויין והיתה מאוד בעניין של הגלגל ענק. בהתחלה אמרתי לא. אני אקפא שם למוות, וגם תראי, כל התאים ריקים. ואז חשבתי, למה בעצם להגיד לא, הנה מישהי שזה מלהיב אותה, שמוכנה לעשות את זה, אני רק צריכה לנוח על ההתלהבות שלה. ואז חשבתי, בשביל הבלוג, יהיה לי סיפור לספר. ואז חשבתי, לא להגיד לא, לא להגיד לא, לא להגיד לא.

עלינו. היה מטורף. הגלגל עשה 5 סיבובים. בסיבוב הראשון היה מפחיד וקר והגלגל עצר בדיוק כשהיינו הכי למעלה. לא העזתי לצלם ובקושי העזתי להסתכל. אחר כך התחשלתי וצילמתי יותר והסתכלתי יותר. במלמעלה הרוח טילטלה את התא שלנו. האוויר היה שקוף וקר. הראות נהדרת. והיה קר, אלוהים, כמה שהיה קר. הצלחתי לצלם כל פעם עד בערך רבע העלייה, ואז הקור, ההתרגשות, החיוך שנדבק לי לפנים החזירו את המצלמה לתיק ואותי להתסכל. רק להסתכל.

ברלין מלמעלה, חורף, גלגל ענק

צד שני. תמונות מהגלגל ענק

הו, בעיות של עולם ראשון, פוליטיקה של עולם ראשון

חדר המדרגות בבניין מספר 25/26 בקוטבוסר דאם היה מהסוג המוצלק. כזה שנושא את הצלקות שלו בגאווה, ביוהרה, כמו דוגמן של התפוררות, חתרנות, ברלין של פעם. המדרגות, הקירות, הרצפה, הכל חשוף, לא צבוע, לא מסוייד, לא מכוסה בשום שכבה, וזה נותן הרגשה של התפוררות. לא התפוררות אמיתית, רק הרגשה. הגעתי לבניין הזה לאירוע של דה לינקה, השמאל הגרמני, וזה הרגיש לי מתאים, מתאים מדי, כאילו הם ביימו את המדרגות החשופות, הקירות המתקלפים. שמאל, חתרנות, ריח של מרד באוויר. 

היתה לי כתובת וקומה אבל במקום עצמו לא היה שילוט, או שלא ראיתי את השילוט, ונכנסתי קצת מהססת וקצת נבוכה, לא בטוחה אם אני מקום הנכון. מישהו הבחין בי ובהיסוסי והושיט יד ללחיצה חמה ושאל אם באתי לפגישה של השמאל באנגלית ואמרתי שכן והוא כיוון אותי לחדר הנכון. ובחדר הנכון היו כיסאות מסודרים בצד אחד, לקהל, מולם שולחן ארוך עם 4 כסאות, לדוברים, ובצד דוכנים מציגים ספרים, חוברות, ברושורים, ומאחוריהם כמה בחורים. עוד לא התחיל והיה זמן לשרוף אז ניגשתי להסתכל. הכל בגרמנית, אמרתי לבחור שעמד מאחורי הדוכן. כן, הוא אמר, בטון שנשמע לי קצת מתנצל. אני לא יודעת גרמנית, אמרתי. כן, הוא אמר, בגלל זה אירגנו את המפגש הזה. בשביל זרים שמתעניינים אבל לא יודעים גרמנית. אחר כך הוא שאל מאיפה אני ואיך הגעתי ואני אמרתי שמישראל וראיתי מודעה בפייסבוק והוא אמר שבטח נהייה הקהילה הכי גדולה כאן, הישראלים, וזהו, החלל המתמלא ואני תפסתי כסא והסתכלתי מסביב.

חדר המדרגות

המדרגות. חדר המדגות מספר סיפור של חתרנות. מוזנחות. התפוררות. ולא כך הוא, זה רק סיפור, רק מראה. שום חתרנות לא היתה שם

ומסביב היו בנים, בחורים, גברים, שורות שורות. היינו בערך 30 בחדר, פלוס 4 דוברים שישבו מולנו. וכולם חוץ ממני ומעוד בחורה, כולם היו גברים. בין הדוברים היו שתי נשים. אחת היתה המארגנת, השניה נציגה של דה לינקה באזור ספציפי של ניוקלן. היא, איך שהציגו אותה, אמרה על זה, על זה שהיא מקווה שבמפגש הבא יהיו גם נשים.

המארגנת, בחורה צעירה ממוצא יווני, הציגה את עצמה ואת הדוברים. היא שנתיים בגרמניה, הגיעה בעקבות המצוקה של הצעירים ביוון, המצב הכללי, העדר האפשרויות. אחד הדוברים, בהמשך, ידבר על יוון ומה המצב שם ומה אפשר לעשות. השניים האחרים היו נציגים של דה לינקה. הדובר הראשון היה הגבר שקלט אותי בכניסה וכיוון אותי לחדר הנכון. הוא נציג דה לינקה בניוקלן.

הוא פתח בהתנצלות. הוא התנצל על שני דברים. הוא התנצל על זה שהאנגלית שלו לא מושלמת, והוא התנצל על זה שהוא לא סוגר את הפלאפון שלו. הוא הסביר, באנגלית טובה מאוד אבל אכן, לא מושלמת, שהשאיר את הבן שלו עם האח שלו ולכן הוא מעדיף להשאיר את קווי התקשורת פתוחים, לכל מקרה. הוא סיפר על השמאל בגרמניה, בברלין ובניוקלן. ועל תוצאות הבחירות. הוא אמר שהשמאל התכווץ במיליון וחצי אנשים. שתוצאות הבחירות לא טובות. שזה אומר המשך הצטמצמות מדינת הרווחה. הוא דיבר על זה שכבר שנים, שנים, השמאל מנסה להעביר בגרמניה שכר מינמום ולא מצליח. הוא דיבר על איך זה קשור למהגרים כמונו, להגירה, כוח עבודה זול וחסר הגנה. הוא היה נשמע מאוכזב ממצב הדברים.

סטיקר No Nazis

סטיקר מאחד הדוכנים. בערך הטקסט היחיד שהיה שם לא בגרמנית ואני בעד, בטח שאני בעד. No Nazis

אחריו דיברה האשה. היא הסבירה קצת על המבנה של דה לינקה בניוקלן, איך זה מחולק, יש כמה מרכזים, בכל אחד יש פעילות, לכל אחד אפשר להצטרף. אני מודה שלא בדיוק הבנתי. שניהם חזרו הרבה על זה שהם בניוקלן, של ניוקלן. אם היו יודעים שהגעתי ממיטטא זה היה מוזר בעיניהם? זה לא מקובל לחצות שכונות ככה?. היא דיברה על סוגי הפעילויות שהם מעורבים בהם ואיך הם מתארגנים לזה. היא דיברה על ההצבעה בעניין המים שהיתה שבוע לפני כן והסתיימה בלא כלום. היא הסבירה שזה קמפיין שלהם, ולמרות שהוא הסתיים בלא כלום, זה לא כישלון, כי הם הצליחו להעלות את הנושא לתודעה ועכשו צריך להמשיך ולדחוף. היא אמרה שיש הרבה קמפיינים שאנחנו יכלים להצטרף אליהם, להמשיך ולדחוף.

אחרון דיבר הנציג היווני. הוא סיפר על עצמו שהוא סוג של מהגר מקצועי. קודם ארצות הברית, עכשו גרמניה. שהוא, בניגוד לצעירים של היום, עזב את יוון כי רצה. שהם עוזבים כי אין ברירה ואין  מה לעשות. הוא דיבר על אחוזי האבטלה שם וגם על מצב המהגרים ביוון שהוא נורא וקשה והחוקים שלהם גזענים והוא דיבר על מה אירופה יכלה לעשות בנידון וכאלה. ואז העבירו את זכות הדיבור לקהל, אלינו, למהגרים שאינם דוברי גרמנית.

בחור אמריקאי צעיר דיבר ודיבר על מלא דברים, כולל זה שבעצם תוצאות הבחירות הן טובות ואיפה עוד יש שמאל סוציאליסטי כזה גדול. הוא המליץ לכולם להיות מעורבים בפעילות באוניברסיטאות שלהם. הוא אמר שהוא מעורב בפעילות באוניברסיטה שלו. ושהתא שם מתוק. Sweet, הוא אמר, האנשים והפעילות והכל, Sweet.

בית מלא בבלונים

תמונה לחלוטין לא קשורי לטקסט, אבל חיננית ויפה, לא?

אחריו דיבר המזרח תיכוני. ישבתי קרוב אליו וראיתי שיש לו פתק מלא בדברים, ואפשר היה להרגיש את זה, שהוא מלא בדברים, אבל אולי זאת גם הרגישות שלי שנחשפה. הוא דיבר על הכל, הוא שאל האם אנחנו פה רק בשביל אירופה, האם כל מה שמעניין את דה לינקה והאם הפעילות המוצעת תהייה רק על אירופה. ומה על סוריה, הוא שאל, ואפריקה, והגרמנים שתומכים בדיקטטורות במזרח התיכון וממשלת גרמניה שמוכרת צוללות לממשלת ישראל (הוא אמר, לממשלה, אני בכוונה אומר לממשלה, לא לאנשים, אני לא נגד האנשים, הוא הסביר) ועוד ועוד.

היה אולי מתח קל באוויר, כי המארגנת מיהרה להציע לנציג דה לינקה להגיב. והוא הגיב. הוא אמר שהם נגד, אה, בערך הכל. הוא אמר את כל הדברים הנכונים. הם היו נגד והצביעו נגד העברת הצוללות לישראל. הם היו נגד הסגר על עזה והשתתפו במשטים לפרוץ אותו. הם נגד המעורבות של גרמניה בסחר נשק, בתמיכה במשטרים דקטטורים וכל השאר.

זהו, היו עוד דוברים, והאחרון שאני הקשבתי לו היה בחור עם עניבה שישב לידי ודיבר ודיבר ודיבר על הכל. הוא נזף בדה לינקה על צללי העבר הקומוניסטי שעדיין במפלגה. הוא הסביר למזרח תיכוני שלא יתכן מצב של נורמאליות בין גרמניה לישראל בגלל החוב המוסרי של הגרמנים, הוא דיבר על משפחתו היהודיה מן המזרח. הוא דיבר ודיבר ומתישהוא המוח שלי ננעל, הפסיק, חדל. אחרי שהוא השתתק הלכתי. אפילו המבוכה של לצאת באמצע לא הצליחה להשאיר אותי שם.

ציור קיר, ילד

דברים שרואים כשמשוטטים הרבה ברגל בברלין.

הדוברים קראו לנו להצטרף לפעילויות. כמו בתנועה. הם חזרו ואמרו (שלושה מהם, הדובר הראשון, הדוברת ואחד מהקהל שהציג את עצמו כגרמני בן של מהגר וחבר המפלגה) שהם לא מפלים נגד חסרי אזרחות. שנתקבל בתנועה כשווי זכויות. בהתחלה חשבתי שזה משפט יפה, ערך יפה. בשבוע וחצי שעברו מאז המפגש המשפט הזה חוזר אלי הרבה ועושה לי סחרחורת. מה זאת אומרת אתם לא מפלים נגד חסרי אזחרות? זה שהם, כלומר אנחנו, כלומר אני, חסרי אזרחות, זאת לא אפלייה? מה זה אומר לכל הרוחות? אני באמת לא מבינה. רק זאת אני מבינה: אתם, כלומר הם, הם לא הכתובת עבורי בבעיות האין ויזה שלי, האין אזרחות.

זה היה כל כך סטרילי! כל האירוע, כל המפגש, כל כך סטרילי, נקי, כל כך פוליטיקלי קורקט. ולחלוטין נטול ארוס, נטול ליבידו. הייתי בארץ באירועי שמאל בהם אפשר היה לקלף את היאוש מהקירות, לפוצץ את החלל מהזעם, להתחבא מתחת לשולחן מבושה, עצב, צער. אף פעם לא הייתי במפגש פוליטי כל כך עקר. כולם אמרו את הדברים הנכונים. זה היה  Sweet, בחיי, כמו שהאמריקאי הצעיר אמר, Sweet.

למחרת הלכתי לראות סרט בסוני סנטר, פוטסדאמר פלאץ, משכן הכוח והכסף. בדרך, בין התחנה של U2 לסוני סנטר כבר פרסו את שוק הכריסמס. חלק מהאטרקציות בשוק זה המגלשת שלג עם שלג מיובא. ועל הקיר של המגלשה בצד תלו שלט פרסומת ענקי ובו תמונה של שני ילדים קטנים, שמחים, שחורי עור. כי הרי כאן זה ברלין ו… טוב, בעצם אין לי. כמו המים, קלו ההסברים.

תמונה, ילדים שמחים

זאת התמונה. פרסומת למגלשת השלג שהיא חלק משוק כריסמס בפוטדסאמר פלאץ, ברלין.

חגים של אחרים

ושוב כריסמס הגיע, כמו לפני שנה רק הרבה פחות מרגש, הרבה פחות מחדש, הרבה יותר מרגיש כמו תחילתה של מסורת חגים נוראה נוספת: מה עושים בכרימס. הרוב – המקומיים, האירופאיים, וגם האמריקאים אוסטרלים וכל השאר בתכלס, וגם, להפתעתי, ישראליים – נוסעים למשפחות שלהם, מתפזרים מהעיר אל מרחבי הילדות (ככה, בעקבות הרבה שיחות של "פניך לאן בכריסמס" למדתי שמות חדשים של מקומות בגרמניה. ועל כל מקום אני שואלת, כדי באמת לנצל את הרגע: "זה מערב או מזרח?").

כשבני שיחי נזכרים שאני יהודיה או מישראל או אחרת, אני לא יודעת בדיוק במה הם פתאום נזכרים אבל יש את השניה שאני כבר מזהה, משהו נתקע בפנים שלהם, אחריה מתחיל גמגום קל: "את נוסעת?" או "את בטח לא נוסעת?" או "אצלכם לא עושים כריסמס" וכאלה. לרוב נדמה לי שהם בכזאת מבוכה, ברגע הזה שכל כולו הבנה ובלבול ביחד, ואני רוצה ומנסה להקל על המצוקה שלהם, שנראית לי אמיתית. אבל לצערי אין לי תשובה טובה, מרגיעה ומנחמת כמו שהגרמנים היו רוצים לשמוע בתשובה ל"אז מה את עושה בכריסמס?"

אני לא יודעת.

וגם: מה העניין הזה עכשו, פתאום נוסף לי עוד חג שאני צריכה להתארגן לקראתו, לעשות איתו משהו, לדאוג ממנו, להתבאס בגינו, להילחץ, כל העסק הזה של לחגוג חגים. אף פעם לא עבד איתי טוב.

כריסמס

כריסמס. חג האורות. והקיטש. והעצים בכל פינה. ונכון לרגע זה, האין שלג

לחגוג את החגים בארץ

תיאור פשטני של חווית החגים שלי בארץ: הקדחת של לפני – אני מודעת לכך שזה מגיע, תכף קורה; מכרים רחוקים שואלים אותי: "מה את עושה בחג?" ואני נחנקת בניסיון לתת להם תשובה במקום להגיד להם את אשר על ליבי: "לא עניינכם! ואני שונאת חגים"; שיחות ייאוש ארוכות עם החברה האהובה א' על איך נשרוד את החג השנה, ואצל מי קשה יותר (אצלי – תמיד – קשה – יותר); לחץ כי במשפחה שלי מביאים מתנות קטנות לכולם וגם אני צריכה ואלוהים מה להביא וכמה זה יעלה לי השנה ואיך אני יוצאת מזה; להעמיד פנים שאני לא שומעת איך אחותי מארגנת הפסח מחלקת משימות לכולם ולהודות בלבב פנימה שממני לא מצפים לכלום; לראות ולהרגיש איך הזוועה משתלטת על העיר כענן של לחץ, קדחת ואימה של מסעות קניות המוניים; לחשוב על ההסעות ולחשב זמן שהייה על הכבישים (אני נוסעת דרומה כדי לאסוף נוסעים ואז להסתובב ולנסוע צפונה, שם מתקיים הסדר המשפחתי שלנו. ערב החג תמיד מתחיל שעות לפני ערב החג); להתבונן ביאוש על מפת הפקקים; להקשיב לגלגלץ כאילו משם תבוא ישועה; לקוות שאף אחד מבאי הסדר לא משוגע מספיק כדי באמת לנסות לעשות את כל ההגדה; להילחץ לפני, להילחץ תוך כדי, להתפלל שזה יגמר; לשתות מלא יין בינוני עד מחורבן ולקוות שסוף סוף אשתכר כבר; ליפול על המיטה ולרצות למות, או לכל הפחות לישון 24 שעות ברצף. זה החג בשבילי.

בגבעת ברנר היו שני חגים גדולים, חשובים, חגיגים: פסח ויום העצמאות. שניהם נחגגו במצרנה, שזה אומר יותר מהכל שאלו היו החגים שלנו. המצרנה זה אולם הספורט הישן של גבעת ברנר. המהדרין שמדקדקים בפרטים ידעו לספר שהמצרנה הוא מגרש הכדורסל הנכון (כלומר, במידות הנכונות) הראשון בישראל. או שזה היה מסלול הריצה באורך 400 מטר שהיה הנכון והראשון להיות נכון בישראל, אני לא מהמדקדקים ולא זוכרת בדיוק. אבל בכל מקרה, המצרנה היה מגרש הספורט שלנו והמבנה היחיד בקיבוץ שיכל להכיל את המון חוגגי הפסח, או העצמאות. (וכל שנה, כל שנה, בשידורי הרדיו או הטלוויזיה, היה הקריין מציין שהסדר הציבורי הגדול ביותר מתקיים בגבעת ברנר. יה! "גבעת ברנר זה העולם, כל השאר זה חוץ לארץ" היה המשפט שלי בחגיגות החמישים לקיבוץ).

לפני החג כל משפחה היתה מצהירה על כמה נפשות יגיעו לחג ואיזה ועדה עלומה היתה אחראית על סידורי הישיבה. משפחות עם זמרים במקהלה (אנחנו!) היו מקבלות שולחן קרוב לבמה. משפחות קטנות מדי (אנחנו!) היו מאוחדות עם משפחות אחרות וחולקות אותו שולחן. אנחנו, בני הנוער, היינו מגוייסים לערוך את המצרנה. כל משטחי העץ וכל הרגלים (חמורים) שבעולם היו נאספים שם, ואנחנו היינו פורסים עליהם מפות לבנות ושמים שלט עם שם המשפחה על כל שולחן ועורכים את הצלחות, כוסות, בקבוקי שתיה, מנות ראשונות. אחר כך היינו הולכים להתקלח בבתים המשותפים שלנו וללבוש את החולצות הלבנות שהיכנו לנו מראש לערב חג, החולצות החגיגיות.

הגדת פסח

הגדת פסח המקורית של הקיבוץ. צביון יחודי

ואז בית ההורים. שם התחיל הלחץ האמיתי. קודם כל צריך להיאסף שם, ועל בטוח מישהי תאחר. ואז צריך לצאת לכיוון המצרנה: "אבל למה עכשו? למה? נגיע ראשונים ונתייבש שם"!

"עכשו, כי שצפוף לסבתא יהיה קשה למצוא את השולחן!"

באמצע הדרך למצרנה כבר היינו כולנו רטובים מזעה מרוב כל הבלגן והצעקות והוויכוחים, והערב עוד לא התחיל. הכניסה לאולם תמיד היתה חסומה על ידי מלא זוגות אופניים, באולם עצמו היה לוקח שעות למצוא את השולחן ועוד שעות להגיע אליו פיזית, ולסבתא יש אסטמה וקשה לה לנשום! למה שוב שמו אותנו רחוק מהדלת? כי הדודה שרה וצריכה קרוב לבמה! איזה רעש! ולמה אנשים מביאים תינוקות לערב חג? הרי הוחלט באספה שילדים בני פחות מכתה א' נשארים בבית! לא היה לזה סוף.

הערב עצמו היה ארוך ומלא מופיעים, ואחרי הארוחה היו ממשיכים עם ההגדה. השיא כמובן היה "חד גדיא" בסוף (שירה המונית, קולנית, צווחנית, נרגשת. בטח נרגשת, אם רק נעבור כבר את זה הערב יסתיים. וגם, כל שנה כתה ו' ממחיזה את חד גדיא. כל הבנות רוצות להיות האש או המים, בגלל השמלות וזה. לי נתנו להיות הנבוט. בחיי. כלומר המקל. אני וחברתי הרזה ממני קיבלנו טייץ חום וגופיה חומה ומקל (נבוט ארוך) ולמדנו לעשות קפאפ שזה, למי שלא יודע, משהו עם מקלות שעשו בפלמ"ח. מבוגרים אוטנטיים של הפלמ"ח לימדו אותנו. אוף, מה יש לדבר, האכזבות שבחיים).

חד גדיא

האיור של המקל מההגדה. חד גדיא וקפאפ ביחד. יציאה לחרות ופלמ"ח. הגנה עצמית ומסורת יהודית. קיטש ומוות. וכל הבנות לבשו שמלות חוץ ממני

כשגדלנו קצת והקיבוץ גדל בהרבה בנו אולם ספורט חדש והחגים עברו לשם, אבל אנחנו לא עברנו אתם. במשפחה שלנו עברנו לחגוג את הפסח עם סבא וסבתא הרחוקים, כלומר, אלו שבאשקלון. תמיד קצת ריחמתי עליהם כי לנו היו סבא וסבתא שלנו, בקיבוץ, שהיינו רואים כל יום והולכים לארוחת ארבע כל יום. את אלו מאשקלון ראינו הרבה פחות. בשלב מסויים, אנחנו גדלנו והם הזדקנו ואבא ואמא החליטו שאת פסח עושים אצלם. זה היה סיוט לא נוראמלי. בדרך כלל היינו רבים בצעקות רמות עוד לפני העלייה לרכב, בשלב היציאה מחדר ההורים. לשם היינו מגיעים בלי יכולת להסתכל אחד לשני בעינים. נורא. ולסבתא שלי, עליה השלום אשה נפלאה והכל, היו קרפיונים באמבטיה. הגפליטהפיש שלנו. זה לא עזר בכלום.

ציביון שלנו

בכל מקרה, החגים בקיבוץ היו בית כלא מסוג מאוד מסויים, ועדיין בית כלא. אי אפשר, לא היתה דרך, לא להשתתף בהם (השתתפות פעילה: רוב שנות הילדות היה לי גם תפקיד, בנוסף לעריכת המצרנה. רובנו הילדים היינו משובצים איכשהו גם בחלק התרבותי של החג, כלומר, על הבמה). לחגים בקיבוץ היה, מה שאהבנו לכנות, ציביון יחודי. זאת היתה הדרך של הדורות מעלינו להסביר לנו שאת החגים שאנחנו חוגגים הם המציאו. לא ככה חגגו בבתים שלהם עם המשפחות שלהם בארצות האירופאיות מהן באו. הם – צעירי הנצח, החלוצים, הממציאים של הכל – הם המציאו מסורת, הם המציאו חגים. את ההגדה שקראנו בפסח הם כתבו. וגם את זאת של יום העצמאות. הן היו מלאות בציורים מקסימים ושירי אביב-חופש-עצמאות וכאלה. שירים שהם חשבו מתאימים למסורת שלנו.

אבל כשאני הייתי ילדה ההגדה הזאת כבר שימשה 2 דורות לפני והמסורת הזאת, המותאמת לנו, לא הרגישה מתאימה בכלל. כמו כל סט הרעיונות והערכים שגדלנו עליו קיבוץ, גם מסורת וציביון החגים היו גרוטאות ישנות מוטלות בחצר הקיבוץ, גוויות לא רלוונטיות עוד של אידיאולוגיה פוליטית שהתרוקנה מתוכן והן רובצות, מוטלות כאבן שאין לה הופכין וזה בחצר הקיבוץ, מעיקות, מסמיכות את האוויר שנשמנו. ככה יצא שפספסנו משני הכיוונים, גם את החגים היהודים וגם את החגים החדשים, המותאמים לנו, האדם החדש. את המסורת היהודית לא הכרנו, והמסורת החדשה הכבידה עלינו, גרמה לנו לאי נוחות. גם החגים שלנו הרגישו כמו חגים של אחרים. חגים של זרים.

חלק מהעניין של לעזוב את הקיבוץ היה ל ע ז ו ב את הקיבוץ. כלומר, לעזוב. ואת הקיבוץ. לא רק במובן הפיזי-גיאוגרפי של הקיבוץ. גם במובן הנפשי. גם במובן התרבותי. מבחינתי לעזוב את הקיבוץ היה גם להפסיק לקיים את המסורות, המנהגים, ההרגלים וההסכמות שקיימתי בקיבוץ. להפסיק לשמור על הערכים, להפסיק לרקוד סביב מדורת השבט, להפסיק לחיות את החגים. או אפילו :לעזוב את הקיבוץ היה גם הצהרה שאני לא רוצה לשמר את המסורת, לקיים את המנהגים, לשמור על הציביון. לא רוצה.

הגדה של פסח

ועוד מתוך ההגדה של פסח, תוצרת גבעת ברנר

אז אף פעם לא נסעתי חזרה לקיבוץ כדי להשתתף בטקסי יום הזיכרון או השואה, שזה משהו שהרבה אחרים כן עושים, שומרים ככה על המסורת, על המנהגים. אני לא. אני פיתחתי – בהשפעה ברוכה של החברה י, בת קיבוץ אחר מהצפון – את המנהג של להיות האחרונות שיוצאות מבית הקפה לפני הצפירה. פעם ישבנו ב"שיח קפה" עד ממש שעה לפני, הם לדעתי האחרונים לסגור בעיר. גם בחג המשק לא הייתי מאז כתה י"ב, כלומר מאז שהייתי על הבמה בחג המשק. ואני חושבת, לא מוכנה לחתום על זה אבל חושבת, שמעולם לא הייתי שוב בסדר הקיבוצי, לא סדר פסח ולא עצמאות. אני והאולם החדש זרים זה לזה.

כשהגעתי לעיר התברר לי, לתדהמתי, שכולם חוגגים את החגים (ושיש פתח תקווה בעולם, אבל זה עניין אחר). וכשהתחלתי לחגוג עם משפחות של אחרים – למשל המשפחה של בן זוגי דאז מגבעתיים – הבנתי שהם חוגגים משהו אחר לגמרי. לא הכרתי כלום מהחג שלהם. לא את השירים (מדי פעם הכרתי את המילים, אבל היו להם לחנים שונים לגמרי). לא את האוכל. לא את ההגדה שהם מקריאים. לא הכרתי את הצלחת של הפסח מצה מרור ולא הבנתי מה היא קשורה ולמה היא שייכת. אני לא בטוחה שהיום אני מבינה, אגב. הרגשתי זרה ונבוכה ולא שייכת. הרגשתי, אפילו, טיפה בורה. רצף שנאת החגים שלי נשמר. התחלתי לחפש פתרונות אחרים.

לאורך השנים ניסיתי כמעט הכל. פעם שכנעתי את בן זוגי ששניינו נבריז למשפחות שלנו ועשינו פסח פרטי, קטן, רק שנינו ואוכל מוזמן. עם בן זוג אחר ניסינו לארח פסח. בשנה בלי בן זוג נפגשתי עם חברים ביועזר (סיפור מהתחת לתפוס מונית בערב פסח בתל אביב). פעם אחרת חגגתי עם חברה את ערב ראש השנה אצל דיטה. ושנה אחת, קסומה, כשחזרתי מהודו והייתי כולי זורמת-ספונטאנית-עולצת, או במילים אחרות, לא מסונכרנת בעליל, שמרתי על חיות בבית של אנשים שלא הכרתי והעברתי את ערב  החג מכורבלת במיטה שלהם עם אחד מספרי הארי פוטר.

העניין הוא שלא מצאתי דרך חילונית באמת להתמודד עם החגים. חילונית במובן של שלוות נפש, חסרת דרמה, בלי פומפוזיות, קולית. גם כשאני מתמרדת ולא הולכת לחג המשפחתי, ואני מרבה להתמרד, ככה זה מרגיש: כצעד מחאה, כתגובה למשהו, כדרמה. גם לא לעשות את החג בכלל מרגיש כמו מהומה עצומה. עדיין לא מצאתי את האזור הנטרלי שלי.

שוק כריסמס

עוד שוק כריסמס. לפני שנה ביקרתי במאות מהם, השנה פחות מרגש, הייתי בשלוש בערך, היין זה הדבר הכי טוב בהם. והאורות. והאווירה העליזה. בתכלס אני מחבבת שוקי כריסמס

כריסמס

ועכשו הכריסמס הזה. החג שגורם לכל החגים היהודים ביחד להיראות צנועים. חג שיש לו חודש של משחק מקדים. חג שלא אומר לי כלום. מה עכשו, גם עם חגים של אחרים אני אמורה להתמודד? מה, לכל השדים, אני אמורה לעשות בערב כריסמס?

יש לי זיכרון עמום ספוג כאב ממסיבת הכירסמס הראשונה שלי. הייתי בת 9 או 10 והיינו בקוסטה ריקה. בבית ספר האמריקאי שלנו חגגו את הכריסמס. זה היה בערב (אני זוכרת חושך, לכל הפחות) ושיחקנו בכסאות מוסיקאלים (אגב, לא קשור אבל מפתיע וחינני: התברר לי שלאותו משחק שאנו קוראים כסאות מוסיקאלים, קוראים בגרמניה "בדרך לירושלים"). אני ניצחתי. משהו נפתח מלמעלה ומלא ממתקים צנחו עלי וכולם הסתכלו עלי ואני רציתי למות והפנים שלי בערו עוד שעות אחר כך. זה הפחיד אותי מאוד.

לפני שנה, בכריסמס האירופאי הראשון שלי, הייתי די בפניקה. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, מסגרת כלשהי, או שהבדידות תכריע אותי. חברה בבריסל הציעה להצטרף אליה ואל בן זוגה, הם יעשו את ערב החג אצל המשפחה שלו אי שם בבלגיה. אמרתי "כן, כן", וגם "תודה". אבל בסוף לא נסעתי. איכשהו איבדתי את החוט, ואיתו את החרדה. "מה לי לנסוע לחגוג חג של זרים עם משפחה זרה?" שאלתי את עצמי, "אין לי מספיק משלי?" והיה איזה רגע שהרגשתי מעל כל זה, פשוט מעל, כאילו אני פטורה. הרי בשביל זה נסעתי מישראל לא? כדי לחיות אחרת, כדי להיות פטורה. למה לי להילחץ עכשו מחגים של אחרים, חגים שלא אומרים לי כלום, למה לי לעשות דרמה גם מהם?

כוסות יין בשוק כריסמס

הדבר הכי טוב בכריסמס, הגלוווין. יין חם. או קי, טוב זה לא, אבל נחמד. ואפקטיבי. וקור אימים בחוץ אז כל דבר חם הולך

אוח, הקלות שבה אני עושה דרמה! הייתי רוצה לבחור בחילוניות גמורה. כזאת שאדישה, אבל באמת, לא במחאה או כנגד, באמת שוות נפש כלפי כל הנושא הזה של החגים. שקדחת ההתרגשות האורבנית, צרכנית, מלאכותית, שתוקפת את העיר, כל עיר בכל חג גדול, שכל הקדחת הזאת פשוט תחליק מעלי, לא תנגע בי. זה מה שהייתי רוצה.

אז הפי הפי כריסמס לכם, וחנוכה, ופורים (כבר, לא?) וסילבסטר, ושנה חדשה, והפי הפי הפי בכלל

על השלג, או: 50 גוונים של חום

החורף שלא היה

מודה אני: לפני שנה לא היה חורף בברלין.

צדקו, כל אלה שאמרו לי כל הזמן – כל המומחים, היודעי דבר, הוותיקים, אלו שהגיעו לברלין כשזה עוד היה זול וייחודי ומקורי וחתרני היום הם גרים להם בדירות הזולות שלהם עם החוזים מפעם שנשארו זולים ומאשימים את כל החדשים מהם שהביאו להתייקרות המחירים. כלומר כל מי שהגיע חורף אחד לפני או היה כאן חורף אחד יותר ממני – "זה לא חורף", הם אמרו לי, והם צדקו. זה באמת לא היה חורף. ובהתאמה השנה יש חורף חורף. חורף שאין עליו עוררין.

בתאריכים: לפני שנה לא ראיתי שלג לפני אמצע או אפילו סוף ינואר. השנה פרץ השלג ביחד עם דצמבר ולא התעכב הרבה על משחק מקדים, יומ-יומיים של שלג-נושר-אך-לא-קופא וזהו, קמנו לבוקר לבן. יציב ולבן. אחרי הגשם המנדנד והאפרורויות הקודרת של נובמבר, זה היה כמו לעבור מחושך לאור. כיף גדול ויופי גדול.

יום שלג, ברלין

ברלין של שלג. באמצע התמונה, השולחן הגדול והכיסאות ההפוכים, זה סוג של אנדרטה, ליהודים כמובן, ויזואליה של חדר יהודי הפוך דקה אחרי שהגיעו הנאצים. את האנדרטה הראה לי ידיד לאטבי. הוא הגיע לברלין באמצע שנות התשעים, בלי פרוטה. פעם, בלילה, הוא וחברים עברו שם, ראו שולחן וכסאות וחשבו מה טוב. בדיוק מה שחסר לנו בסלון. אחרי מאבק שיכורים ממושך הם גילו שהכיסאות והשולחן מחוברים לרצפה בדרך שהיא קצת מעל לכוחותיהם.

שלג יציב

אז זהו, שלג זה דבר ממש לא יציב. אבל ממש לא. בעצם, אין לו רגע אחד של יציבות או התייצבות. השלג כל הזמן משתנה. מהרגע שהוא בוקע, וחי נפשי, אני לא יודעת מאיפה הוא בוקע, מבחינתי הוא פשוט צונח מהשמים או ממקום גבוה מספיק שאני לא רואה, לא יכלה לראות, אי שם מעלי.

עכשו, זה לא שאני מבינה משהו בשלג, כמובן. אני בכלל מתמחה בארצות חמות בצורה לא סבירה. כל החורף-קור-שלג הזה חדש לי, ואני מוצאת אותו מה זה אירופאי. מעט הידע התיאורטי שלי בנושא שלג מגיע מספרו היפה של פטר הוג: "חוש השלג של העלמה סמילה". באמת ספר נפלא, שכחו מהסרט, הרבה יותר טוב מהסרט. בספר העלמה סמילה היא חוקרת-מומחית לשלג. יש שם מלא מידע על שלג, מידע מדעי מה שנקרא. אני זוכרת: כל פיסת שלג, כל פלאף אחד, הוא בעל צורה מקורית וייחודית. אין שני פתיתי שלג זהים.

שלג, ברלין, 2012

הגינה הסמוכה לביתי במראה השלג שלה. היה לי קר לצלם. הילדים המקומים עשו גליצ'ות עם מזחלות שלג.

הידע המעשי שלי התחיל להצטבר לפני שנה, בחורף הראשון שלי בברלין. הגעתי באוקטובר ומיד פצחתי בהיערכות לחורף, כלומר מסע קניות מאסיבי: מעיל (טומי), מגפיים (טריפין), כובע + כפפות (וורסצה, היה במבצע ולא התאפקתי, ולא שאני עושה כאן ניים דרופינג או משהו) והיו עוד פריטים אבל לא כאלה שרואים בחורף הברלינאי. ההיערכות כשלה. השנה נאלצתי להתחיל הכל מחדש כאילו כלום, כאילו באמת לא היה חורף.

הקריטריונים לקביעת הצלחה או כשלון:

  1.  יופי
  2. נוחות

בחורף הראשון שלי, כלומר בחורף שלא היה, נראתי נורא והיה לי קר כל הזמן. מתישהו לפני כריסמס אחותי הגדולה והיקרה ביקרה אותי. היא טענה שכל האירופאים נראים נפלא בחורף, וייחסה את זה לשליטה המולדת שלהם באופנת החורף. אני הרגשתי כמו רובוט קטן, שמנמן מגושם וחסר טעם (ולא, אני לא קטנה, שמנמנה מגושמת וחסרת טעם בשום תנאים אחרים). זה היה נורא. פרטי הלבוש שלי רבו אחד עם השני ואני לא ידעתי איך לעזור. חוסר אונים אופנתי תקף אותי, שיתק אותי. אכן, האירופאים נראים נפלא במעילים שלהם עם כל הקשירות המסובכות של הצעיפים שלהם והכובעים המוטים לאחור בנונשלנטיות. הכובע שלי היה גדול מדי וכיסה לי את העינים.

מאז התקדמתי. זה לא היה זול, והמצב עדיין רחוק מלהיות מזהיר, אבל יש שידרוג. כלומר, יותר טוב מהחורף שעבר, ועדיין. מעילי החורף יושבים עליהם (עליהם = המקומיים) יותר טוב. אולי זה משהו מולד, היכולת להיראות אלגנטי באמת בחורף. יש לי חברה טובה (זאת מהפוסט על יום הולדת בלונדון) שחיה כבר עשרים שנה באירופה, ובכל יום נתון היא נראית נכון. והיא טוענת שעדיין, מבחינתה בכל חורף, כבר עשרים חורפים, היא מרגישה את נחיתותה האופנתית. אולי החורף האירופאי הוא בכלל מזימה אנטישמית לבזות אופנתית את תושבי הלבנט? אולי אי אפשר לסגור את הפער?

אני מפסיקה כאן כי זה בכלל עיקול צדדי במה שרציתי להגיד (ולא כי אין לי מה להגיד בעיניני בגדים וחורף, בדיוק ההפך, יש לי יותר מדי). את הפוסט הזה רציתי להקדיש לדבר עצמו, לשלג.

שלג על צמחים, ברלין

שדות הכותנה של ברלין. בעין החובבנית בעלת רקע חקלאי שלי ככה זה נראה. שלג על צמחיה. בדיוק כמו שדות הכותנה, לא כולל המזיקים.

השלג הוא יופי עצום שמחשב את קיצו לאחור. או: מלבן זוהר לעיסה חמחמה 

בעצם, השלג הוא בכלל מטאפורת זן להשתנותם התמידית של החיים (שלא לומר, להידרדרותם התמידית של החיים). השלג הוא דימוי של הטבע לתנועה המרה הזאת מיופי לחורבן, מזוהר לאובדן, מלבן לחום. מפתיתי שלג לבנבנים לאבנים חומות קטנות שמפזרים עליהם (אלוהים יודע למה).

מדרכות שלגיות

מלבן לחום דרך כל הצבעים שבדרך, שהם כולם גווני חום שונים

כל דבר שקורה לשלג מהרגע שהוא נושר, כל דבר, מחרב את יופיו. השלג, כמו נרות חנוכה, עדיף שלא תהייה לנו רשות לגעת בו אלה לראותו בלבד. כל מגע מחליש אותו, מזרז את הישברותו. עדיף להניח לו וזהו.

כמובן שזה לא מה שקורה. בדיוק ההפך. השלג מייצר קדחת פעילויות חדשות. קודם כל, ואני עדיין מופתעת מזה, אנשים ממשיכים לחיות גם בשלג. באמת, כלומר, ממש, מתפקדים כאילו כלום. לפני שבועיים, ביום הראשון של מה שאני מכנה "סופת השלג" שפקדה אותנו (יש מצב שאנשי מזג האוויר לא מכנים את זה סופה, אבל הם מדברים גרמנית ואני לא מבינה גרמנית ככה שלא משנה לי מה הם אומרים. סופה ועוד איך) הלכתי עם חברה לשוק כריסמס.

במהלך ההתארגנות ליציאה המבית (מהלך שבחורף נמתח על פני דקות ארוכות בהם אני מכסה את עצמי בעוד שכבות, מגשימה את עצמי מלשון הופכת עצמי למגושמת, רק כדי לצאת מהבית כבדה ורובוטית כראוי) חשבתי לעצמי שרק ישראלים חסרי תרבות שלא מבינים כלום בחורף יוצאים מהבית ביום כזה, בסופה כזאת, ובטח נהייה לבד בשוק. איך שיצאתי, עוד בחצר הפנימית של הבניין שלי, נתקלתי בשתי אמהות דוחפות עגלות. שוק הכריסמס היה מפוצץ, צפוף ועמוס ומלא כולל ילדים, כלבים ושאר יצורים קטנים עטופים במעילים הרבה יותר מדי צבעוניים.

שוק כריסמס, ברלין

השוק. משוגעים, רדו מהגלגל הענק! שלג שם בחוץ

מצבי צבירה משתנים

השלג הוא מין פאסיביות לבנה שיורדת על העולם – על הכל, על מה שיש – ומשנה את מרקמו. שלג על דשא ושלג על כביש, שלג על מדרכה ושלג על עצים, צמחים, מכוניות חונות. אני דורכת עליו והמגע בסוליית הנעלים שלי אחר, לא מוכר. שלג רך, טרי, על דשא,  מרגיש כמו ללכת על חוף הים, כפות הרגלים שוקעות קצת ויש איזה מאמץ בגוף להתקדם, להרים רגל, להניח רגל, לשקוע קצת, לקוות שאין שם משהו שביר מתחת, להרים עוד רגל. וזה עושה רחש כזה נעים, צליל שהוא חדש עבורי. רציתי להקליט אותו אבל קפאו לי הידים כשהורדתי את הכפפות כדי לתפעל את הנייד.

אחת לכמה זמן מפנים שלג מהכבישים המרכזיים, מפלסים שביל צר על המדרכות, אפילו בחצר הפנימית שלנו עבדו, פינו קצת את השבילים המובילים אל מדרגות הכניסה לבניין, פינו את השלג מגטו פחי האשפה, וטוב שכך. אצלנו בבניין פחי האשפה נעולים בתוך מכלאה, שלא יברחו וכו'. לכל דייר יש מפתח וגם למפני הזבל, כמובן. השבוע נדרשתי להגיע אל פחי האשפה. היה קר אבל הרגשתי חזק, זה בסך הכל דרך קצרה, ככה שיצאתי מהבית כמו שאני, בלי להתעטף ועם קרוקס דוחות שאני מעיזה לנעול רק בבית מעל גרביים.

זה היה מסע קשה. רעדו לי הידים ולקח לי זמן להסתדר עם המפתח של המכלאה. אחר כך נאבקתי לדחוף את הדלת, כל התנועה שלה היתה חסומה על ידי שלג. אחר כך נאבקתי להרים את מכסה הפח ביד אחת, כי היד השניה החזיקה בשקיות הזבל. מכסה הפח היה מכוסה שלג וכבד ולקח לי זמן ובסוף הצלחתי לפתוח את המכסה ולהעיף על עצמי ערמות של שלג. ושלג הרטיב לי את הגרבים דרך החורים של הקרוקס המגעיל. בחזור נקשו לי השינים ורעדו לי הידים בלי שליטה.

השבוע הגיעו אנשים חדשים, אנשי החורף. אחד מהם עבד במכלאה, פינה שלג, גרף, סידר, ניקה, לא יודעת בדיוק. אחר ניקה קצת את המדרכות המובילות לכניסות הבתים ופיזר חול חום ואבנים חומות קטנות על המדרגות. אני לא ראיתי עדיין אבל יש, כך מספרים לי, מכוניות שעוברות ומפנות שלג ומפזרות את העיסה החומה הדוחה בכל מקום. אני תוהה אם אלו מקצועות חורף, כמו מצילים בים נניח, אנשים שעובדים רק בימי שלג.

פינוי שלג, ברלין

מפנים שלג ממכלאת פחי האשפה. שידע לו, השלג, וידעו גם פחי האשפה, מי שייך למקום ומי סתם אורח מזדמן

בקיצור השלג מעורר קדחת פעלתנות שנועדה לאפשר את החיים בשלג, כאילו בלי זה החיים היו נפסקים איכשהו. וכל הפעילות הזאת נועדה לטשטש את השלג (היפה הזה, שכולנו מוקסמים ממנו), מדלדלת ומוחקת אותו. זאת מלחמה יומיומית בטבע, וככה זה גם נראה.

הרחוב הברלינאי הרחב, שטוח ופרוס וחשוף, מתכסה שלג. הלובן מטשטש את ההבדלים וההפרדות בין הרחוב, הכביש, החניות לרכבים בצידי הרחוב, המדרכות. הכל מתכסה לבן, הכל משתווה, הרחוב נראה כמו מגרש כדורגל לבן בלי הסימונים. ואז מכונת החיים בוקעת. אנשים הולכים על המדרכה, משאירים עקבות בשלג, משברים אותו, מלכלכים אותו עם החיים שלהם. מפלסי השלג מפלסים נתיב בכביש, הם לא מנקים את כל הכביש, רק את המרכז שלו, מזיזים שלג, מפזרים את החול החום הדוחה. גם במדרכה הם מפלסים נתיב, לא כל המדרכה, רק נתיב בתוכה. והשלג קצת נמס. חלק מתקשה והופך לקרח. עוד שלג יורד. על הארץ הוא נתקל בשלג במצבי צבירה אחרים. תוך שבוע כל העסק הופך לבלגן של שכבות שלג ארכילוגיות, ניסיונות בלימה ושליטה עירוניים וסימני חיים אנושיים. הכל מתערבב וההפרדות שבין המדרכה והכביש מטוטשים לכדי עיסה חומחומה ודוחה אחת.

שלג בברלין

המדרכה, השוליים, הכביש. מלבן לחום

מצב צבירה של חום 

עכשו אני יודעת כמה גוונים ומשתנים יש לצבע חום (אליו התכוונתי בשורה מעל, לא חום של טמפורטורות, חום של צבע) ושחום בכלל מתחיל בלבן, או לבן מסתיים בחום, או ההפך, בכל מקרה משהו על היחסים ביניהם, כמו בסוף כל מדרכה לבנה משלג יש בוץ ועיסה חומה. השלג שזכה ליפול בקצוות של החיים האנושיים מתייצב ומשתלב והופך לחלק אינטגרלי מהנוף. השלג שנופל על השטחים שלנו – אנחנו, מלכי האדמה והשמים ומזג האויר – מטופל ביד רמה. עקבות בשלב מגלים לנו היכן הולכים בני אדם. שבילים חומים חושפים לנו היכן העיריה חושבת שהולכים, נוסעים וחיים בני אדם. ושלג בכלל אומר מלא חום בעין.

חוץ מזה יש את עניין התמונות. החיים מבעד לפילטר אינסטהגראם. הרשת החברתית שמזכירה לי הכי מהר כמה כולנו כולנו קלישאות. אני בטוחה, אבל תמיד וממש בטוחה, שכל פעם שאני שולפת את הנייד לצלם זה תנועה ספונטאנית שמשקפת רגע של התרגשות. ואז אני מעלה את  התמונה ומגלה, כל פעם מחדש, שהרגע הפרטי שלי הוא קלישאת השעה באינסטאגראם.

כל הפיד תמונות שלג (או סתיו, או אביב). ואוי, איזה הפתעה, גם החוץ שלי מלא שלג, או עלים נושרים, או עלים בוקעים. יש התפעמות כללית, קולקטיבית, מהשלג. או הסתיו. או האביב. לא משנה, העיקר שכולנו מצלמים-מעלים-ומשתפים באותם דברים באותו הזמן. ("יש שלג אצלי בשכונה!" כתבתי בפייס איך שהתחיל. "אצלי עוד לא" כתב מישהו שגר כמה רחובות ממני, ואחרי דקות "עכשו גם אצלי" ויש תמונה, להראות).

אני מסתכלת בפיד ורואה את החוץ. או שאני מסתכלת החוצה ורואה את הפיד. את מה שיכול להיות בפיד. את מה שתכף יהיה בפיד. הכל מתבלבל. אני רואה זרם תמונות של מקומות וגם את המקום עצמו, בו זמנית. לפעמים אני רואה את החוץ של אחרים עוד לפני שאני רואה את החוץ שלי. וכולנו רואים את אותו החוץ ומתרשמים מאותם הדברים. הכל משתכפל וזה קצת ממלא אותי אימה, עכשו כשאני חושבת על זה, כל ריבוי ההשתקפויות האלה.

החצר הפנימית המולשגת שאני רואה דרך החלון, צילמתי-העלתי-שיתפתי את המראה הזה כל כך הרבה, זה אמיתי זה? אני רואה את זה דרך החלון או דרך הפיד? זה משנה? אז הנה אני מצלמת גם. ומעלה. אני קצת מתביישת בעצמי, ומעלה. אני קצת לא נוח לי, להיות כאחד האינסטאגראמים האלה, כמו כולם, אבל אני לא מצליחה להתאפק. אז השבוע כיוונתי את המצלמה שלי למטה, לריצפה, לחום הגדול.

שלג בברלין

בתמונה שמצד שמאל, אני חושבת, כלומר התמונה עם השלג הלבן יותר זה החצר הפנימית בבניין שעה אחרי סופת השלגים. בתמונה הימנית, שבוע אחרי

שלג, ברלין

כל החום הזה עוד יטריף אותי. מדרכות במצבי צבירה שלגיים

מדרכה בשלג

לבן בשוליים חום (נוזלי, רטוב ודוחה) במרכז: כאן הולכים בני אדם