גשר מת, פארק תלוי, תגליות חדשות

לפני כמה זמן גיליתי פארק שלא הכרתי במרחק הליכה מהבית שלי. זה קרה לגמרי במקרה ומאוד זיעזע אותי. שוטטתי לשם שיטוט באזור שאני מכנה מתחת לבית שלי, או למטה מהבית שלי, באזור של הרחובות Garten ו – Acker אבל בצד ה-ודיניגי שלהם (מלשון Weddingָׂ), שבניגוד לצד ה – Mitte שלהם, שאותו אני מכירה היטב והוא ידוע ואהוב. זה אזור מגורים ברובו, לא הוד לו ולא הדר, בתי דירות, בנייה של אחרי המלחמה, גינות קטנות עם מתקני משחקים לילדים, סופר מרקטים ובתי קפה בלי שיק. נפלא. ואז נתקלתי בגשר הסגור.

הגשר המת

ככה זה נראה מהרחוב. מכוניות למטה, גשר למעלה. רק מקרוב רואים שהגשר מת.

גשר ברזל גדול, תלוי באוויר מעל נקודת מפגש של שני כבישים, חלוד וזוהר בשמש במגוון גווני זהב. כתום מרוב חלידות. המראה של הגשר תפס אותי וגרם לי להתעכב שם. ניסיתי להבין מה אני רואה. אם הגשר סגור איפה עוברות הרכבות? ולמה סגור? מצאתי מדרגות שעלו לכיוון הגשר ועליתי בהן ומצאתי את עצמי עומדת ממש מול הגשר, בגובה של הגשר, מעל הכביש, והגשר סגור ומבודד ומגודר. לפי הפסי רכבת השבורים מתחת לגשר הסקתי שפעם עברה שם רכבת. צילמתי, תיעדתי והמשכתי הלאה.

מכיוון שכבר הייתי מעל הכביש, הייתי צריכה לעלות במדרגות כדי להגיע אל הגשר, הסתובבתי על מקומי והלכתי בכיוון ההפוך מהגשר וככה גיליתי שאני הולכת בתוך גינה גדולה או אפילו פארק, שכולו מוגבה מעל הכביש. הלכתי את כל הפארק, כל השביל היחיד של הפארק, עד שהגעתי אל הקצה שלו וירדתי במדרגות והתחברתי בחזרה אל הכביש וגיליתי שאני ממש בתחת של Nordbahnhof, על Invalidenstraße האהוב.

גשר סגור, פארק

וככה זה נראה כשמתקרבים אליו מהפארק

הייתי די מזועזעת. לא הבנתי איך זה קרה. איך חמק ממני הפארק הזה. איך לא ראיתי אותו קודם. אני תופסת את עצמי כמשוטטת אורבנית רצינית, וכבר ארבע שנים שאת השיטוטים היומיים שלי אני עושה ברחובות שמסביב אל הבית שלי, אז איך איך איך חמק ממני פארק שלהם, ועוד כזה מוגבה, עם גשר מת בקצה שלו?

זה לא שאני מכירה טוב את ברלין. אני לא. היום אני חושבת שלעולם לא אכיר טוב את ברלין. היא גדולה מדי. היא גדולה עלי. שכונות זרות, השכונות שבהן אני לא גרה, נשארו חוץ לארץ עבורי. אני לא יכלה להגיע לשום מקום מחוץ לשכונה שלי בלי להסתכל במפות קודם, בלי שגוגל מפס יחזיק לי את היד. וזה בסדר. כלומר, למדתי לקבל את זה. בברלין חיים בשכונות. כל השאר זה חוץ לארץ.

הגשר הסגור מקרוב

וככה זה נראה מקרוב. מעל גובה הכביש, גשר תלוי ומת. סגור. הקצה של הגינה

זה כאילו ככל שמתארכת השהות שלי בעיר, העולם שלי מצטמצם. אני מוצאת פחות ופחות סיבות שמצדיקות יציאה מהשכונה. לפני כמה שבועות הזמינו אותי חברים לארוחת ערב במסעדה בשרלוטנבורג. לא הבנתי את זה. מה, כבר אין מסעדות במיטטא או בפרנצלאוורברג? בשביל מה לחצות את העיר רק כדי להגיע למסעדה? איזה מין טירוף זה? לפני שבועיים חברה טובה שלי ביקרה בעיר. ביקור שלישי שלה. העברנו ביחד חמישה ימים זוהרים של שיטוטים ארוכים בלי יציאה אחת מהשכונה. הרגשתי גאווה גדולה.

אבל אז, כשיגיליתי את הפארק המוגבה, חוויתי מנעד רגשות מתנגשים. מצד אחד התמלאתי הערצה והתפעלות מהעיר. כמה היא גדולה! וכמה פינות חבויות יש בה! ואיזה עומק ועושר וגיוון! כל הג'אז הזה מילא אותי בהשתאות. מצד שלישי קצת כעסתי על הגשר. קצת נטרתי לו. הוא פידח אותי. עכשו מגיעים? ואיפה בדיוק היית עד היום? ככה יפה להתחבא? זה הביא לי לרצף מחשבות קודרות על עצמי. אולי אני לא משוטטת עירונית מקצועית כמו שחשבתי? אולי אני סתם חובבנית, מפספסת פארקים, לא רואה כלום ממטר? ובצד השביעי שוב כעס: מה זה, כמה שנים שנים צריך להלך ברחובות האלה כדי לגלות את כל הגשרים המתים שלהם? לא הגזמנו?

הגשר הסגור, תמונת תקריב

וככה זה נראה מקרוב. יום אחד כל העולם יהיה כזה. אבל אז אני לא אהייה המתעדת. שמישהו אחר יתעסק בזה.

בתקופה שאחרי הגילוי התקדמתי בבדיקת העניין, אבל התקדמתי בזהירות. גם היה חורף וקר, מה שהביא אותי להעדיף מסלולי הליכה יותר שחוקים, וגם לא רציתי להיות מופתעת שוב. הלכתי כמה פעמים אל הפארק החבוי אבל כל פעם הלכתי מכיוון אחר. גיליתי שמרחוב Garten יש כמה גרמי מדגות שמובילות אל הפארק, וניסיתי כל אחד בנפרד. גיליתי שמהצד השני שלו הפארק נושק אל המקום המשונה בעל המראה האפוקליפטי שנקרא Beach Mitte, וקצת סלחתי לעצמי שפספסתי אותי עד כה, כי ביץ מיטטא זה אחד המקומות המגוחכים שיש בעיר ואני מתעלמת ממנו באופן קבוע. אין חוף בברלין, תתמודדו עם זה. אין מה להעמיד פנים. ביץ מיטטא, חחח. באמת ביץ.

אתמול היה יום כל כך יפה שאחרי שסיימתי את השיטוטים הרגילים שלי הרגשתי שאני בשלה להתמודד עם זה שוב. הלכתי אל הפארק המוגבה מתוך כוונה ללכת אליו. בהתכוונות. לא במקרה. הלכתי על Bernauer שטרסה עד סופו, עד שהגעתי אל התחת של  Nordbahnhof ושם חציתי את הכביש ועליתי על המדרגות שמובילות אל הפארק ונכנסתי בו דרך הכניסה הראשית.

הליכה בפארק

הפארק עצמו. שביל אחד, ספסלים משני הצדדים, שמים כחולים, גשר בקצה

יכול להיות שפארק זה מילה גדולה מדי על המקום. יכול להיות שזאת רק גינה. בכל מקרה היא מוגבהת, והיא מתחבאת בין  Nordbahnhof וביץ מיטטא, ויש בה מסלול הליכה מהמם, והוא נפרש במקביל אל  Gartenstr שטרסה ומסתיים בגשר מת. בגוגל מפס כתוב שלשביל הזה, המוגבה, קוראים Park am Nordbahnhof. ובקצה שלו יש שלד של גשר.

למה סגרו את הגשר? ואם סגרו את הגשר, למה השאירו אותו? זה כל כך מוזר, מצבת ענק לגשר באמצע העיר. בשכונת מגורים. בין החיים. מבנה ברזל עצום, מחליד, שמחבר בין שני נקודות, ולא מחבר בין כלום לכלום יותר. לידיו יש פסי רכבת חדשים ועליהם שטים האסבאנים. המכוניות עוברות מתחתיו. ומה יהיה איתו? הוא ישאר שם לתמיד? ככה יראה העולם יום אחד, אחרי שהמין האנושי יעלם, מבנים מחלידים וחסרי תכלית שהטבע פורץ מהם.

הלכתי את הפארק מקצה אל קצה ובחזרה וחשתי איך הרגשות שלי כלפיו מתאזנים. זה נפלא שיש מקומות של טבע בתוך העיר. זה מהמם שאני עדיין מגלה מקומות חדשים. אני לא כועסת על הפארק יותר. אבוא שוב להלך על השביל הבודד שלו, בין הספסלים, עד אל הגשר המת ובחזרה.

Beach Bar Mitte

Beach Bar Mitte זה מה שכתוב שם. ולא Beach, ולא Bar

מיטטא ביץ

מיטטא ביץ מזווית אחרת

 

שגרה. ימים קצרים ימים ארוכים

שגרה. שעה של שמים כחולים בבוקר, אפור ואפור כל השאר. פברואר שמרגיש כמו נובמבר. כל החורף הזה, הקל, הנוח, הידידותי, זה נובמבר אחד ארוך. נובמבר מתמשך. נובמבר של חצי שנה. נובמבר זה החורף החדש. לא נורא נעים בחוץ. וגם, לא נורא בכלל. התרגלתי. מעל האפס לא קר לי. כלומר, קר, אבל לא קר מרתיע, לא קר שמשאיר אותי בבית. מעל האפס אני יורדת מדרגה ברמות המעילים, מאפסנת את ה UGG ומטיילת בעיר כאילו נעים בחוץ. זה לא באמת נעים בחוץ, אבל גם לא משבש. התרגלתי. מד הטמפורטורות הפנימי שלי התעדכן לעולם החדש והתאים את עצמו לתנאים. כל מה שמעל האפס הוא לא קר. הוא כמעט נעים.

ועדיין, האפקט המצטבר של האפור הוא מדכדכך. אני קמה בבוקר, בחושך, ורצה לחלון, מקווה לראות כחול, או לבן, או כחול, או לבן, ולא כחול-לבן של הדגל, זה לא שיר ציוני, זה על הצורך האנושי בלראות צבעים. בלחוות צבעים. רוב שעות היום חשוך. יש ניתוק בין אור וערות בחורף. לזה לא התרגלתי. זה מרגיש לי לא טבעי. אני לא מצליחה להחליט אם הימים שלי ארוכים הם או קצרים. מצד אחד יש מעט שעות אור, אז היום מתקצר. מצד שני יש המון שעות של אפור, אז היום מתארך.

שיגרה

שגרה. אנשים קמים בבוקר והולכים אל העבודה. אבל כבר לא אני. כבר לא אני.

בשנים קודמות נסעתי לישראל בפברואר. השנה נסעתי בדצמבר. זאת בעיה שאני לא מוצאת לה פתרון, הזמן הנכון לנסוע לישראל. איך אפשר להכניס שני ביקורים בשנה בישראל, ושייפלו לא על הקיץ הישראלי וכן על החורף הברלינאי? אי אפשר. ניסיתי ואני מנסה והמסקנה שלי זה שאי אפשר. אין איך לייצר הרמוניה חצי שנתית בתנאים ובהגדרות האלה.

עברתי לעבוד מהבית. באופן רשמי אני עכשו עובדת מהבית. פרילנסרית. עצמאית. עובדת מהבית. זה גם מאריך לי את הימים וגם מקצר לי אותם. אני מאוד בן אדם של בוקר. מתעוררת מוקדם. זה שאני לא צריכה לצאת ולרוץ ולתפוס אובאן ולהגיע לאנשהוא ולהיות ייצוגית לא שינה את שעת ההתעוררות שלי. היום שלי מתחיל מוקדם ועכשו אני יכלה לנצל את זה לזמן עשייה. אבל זה הופך את היום למאוד ארוך.

שביל

שגרה. אני מתה על השביל הזה. יש לי מלא תמונות שלו. הוא משתנה במקביל למזג האוויר. הוא לא מוביל אותי לשום מקום

עוד לא לגמרי התארגנתי סביב העבודה מהבית. זה שינוי גדול באורך החיים. בהלך הרוח. אני יודעת שאני צריכה להתארגן, ללמוד איך לנצל את הזמן טוב יותר, להיות עסוקה, לא יודעת, כל מיני כאלה. זה בתהליך. האתגר הראשון שלי בתור עצמאית היה לקנות לעצמי מחשב. קטן, אני יודעת, אבל לגמרי תפס ממדים של אירוע בחיים שלי. מרוב שאני עובדת בתחום מעולם לא קניתי לעצמי מחשב. מבחינתי מחשב עבודה הוא מחשב, לא הרגשתי צורך להחזיק בנוסף במחשב פרטי. מחשב שהשם שלי חרוט על הדיסק שלו, או משהו כזה. סתם בלגן, שני מחשבים. מחשב העבודה שימש אותי.

אז הייתי צריכה לקנות מחשב וזה באמת לא עניין גדול, ואיכשהו גררתי את זה במשך חודשים וייגעתי את כל חברי בדיבורים חסרי תכלית על הצורך שלי במחשב חדש ואיך טרם קניתי אותו. מצאתי שיש המון אפשרויות לקנות מחשב ולא הצלחתי להחליט איזה אפשרות הכי מתאימה לי. לקנות דרך האינטרנט זה נפלא ומתקדם ומודרני ופנטסטי, כמובן, אבל אז יש את עניין השליחות. ההגעה של החבילה. ימים של מתח וחוסר וודאות ואין אונים. אז אוקי, החנות. אבל החנות היא במערב, צריך לנסוע לקודאם הנוראי ובחנות כל המקלדות הן גרמניות.

ציפורים

אפקט הציפורים מרהיב בחורף. יש הרבה ממנו

חודשים מרחתי את הנוירוזה הזאת. עד שבאחד הימים הארוכים-קצרים-אפורים בלי די האלה סיימתי את עמל יומי וישבתי מעל המחשב הישן ובהייתי בחוץ שלי בחוסר חשק, תוהה מה אפשר לעשות ולאן ללכת במזג אוויר דוחה שכזה. אני אוהבת לשוטט וזה לא יום לשיטוט. מה אחרים עושים? ואז זה נפל. זה פגע בי כמו הארה: הולכים פנימה. הולכים לקניות. מי שחייב ללכת הולך אל מקום כלשהוא. זהו מזג אוויר לקניות.

לקחתי את עצמי ונסעתי לקודאם, ונכנסתי אל ההיכל של APPLE וקניתי מחשב. זה לקח 10 דקות והיה חסר אירועים ונטול התרגשויות. אפילו סיפור טוב לא יצא לי מזה. זאת אולי חולשה של שגרה, היא לא מייצרת סיפורים טובים. אני כותבת פחות בבלוג.

בהתחלה חשבתי שגם זה תוצאה של המעבר לעבוד מהבית. יש לי פחות  מגע עם העולם. עם המקומיים. אני פחות בתנועה. אבל זה לא זה. לא רק זה לכל הפחות. זה גם קשור לזמן שעובר ולהמשכיות ולהשתנות. כן, השתנות. אני חושבת שאני עברתי שלב. אני כבר לא בהרפתקאה. ברלין והחיים בברלין הם כבר לא הרפתקאה עבורי. הם החיים. השגרה. בגרתי.

ציפורים בשמי ברלין

עוד ציפורים. גם להן יש שגרה. וגם לחורף. שיגרת חורף. ציפורים נודדות

אני חושבת שהמבחן האמיתי לאיכות חיים הוא השגרה. האיכות של השגרה. של היומיום. של הרגיל. אי אפשר ואני לא רוצה כל הזמן הרים וגאיות. אני רוצה שגרה טובה. שגרה בריאה. לקום בבוקר ולא לחשוש מהיום. צעדים קטנים. צעדים של תינוק.

עוד יום. חודש פברואר. בחוץ פסטיבל הסרטים. חברה הגיעה לביקור קצר בעיר. אני לא אוהבת פסטיבלים. הרים וגאיות. אני מעדיפה את הסרטים שלי במישור. קמתי בבוקר והיה חושך בחוץ ויום שבת היום, אין לי לאן למהר. הכנתי קפה. פתחתי מחשב. ספגתי אל קרבי קצת חדשות ישראליות מדכאות. קראתי וכתבתי מיילים. בחרתי תמונות לפוסט. התלבטתי אם לכתוב. על מה לכתוב. כמעט עשר בבוקר. בחוץ עדיין שמיים כחולים. מינוס אחת. נראה יפה מהבית. אולי הכחול יחזיק יותר. תכף אצא. שגרה.

ברלין, ספסלים

שגרה. בלי דרמות גדולות. שלווה. פינות ישיבה ריקות בחורף

ינואר. גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום

גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. בכל מקום. באוברהולץ. בבית מרקחת. בחנות עם המעיל היפה שבסוף לא קניתי. כוכב שחור. שלט ענק בדרך אל צייט פור ברוט. על תיקי בד בחנות ליד הלחמים. במחשב שלי. באוזניים. בלופ. גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. פעם ראשונה שאני חווה בברלין אבל ציבורי שהוא אבל פרטי שהוא אבל משותף שהוא אבל אישי באופן גורף כל כך.

בינואר ברלין היא של התושבים. אחרי החגים ואחרי החגיגות וכולם נסעו והשלג הגיע. מתחת לאפס זה כל כך קר שזה מצחיק. לא נעים אבל מצחיק. מעל האפס זה נינוחות. אני יוצאת לשיטוטים בעיר כאילו כלום. מתחת לאפס זה מאמץ. אני הולכת לאט. כמעט הליכת מדיטציה: לשמור על ריכוז. ללכת בצעדים קטנים. בתשומת לב.

ינואר, ברלין

שביל לבן וגזעי עצים לבנים ושמיים לבנים

אני יצאת מהבית עטופה ומבוצרת במעיל גדול מדי ונעלי ugg כעורות והנטייה של הגוף היא לרוץ, ללכת כמה שיותר מהר, שהוא יתחמם, שהדרך תתקצר. ואז הרגל מחליקה. לא מחליקה ממש, מתחילה להחליק, מאבדת אחיזה, שטה לרגע. אני מתקנת, דוחפת את הנעל על המדרכה, מיישרת את הגב. הגוף שלי מכווץ, במוח תסריטים של מה היה יכול היה לקרות. של הנפילה. חום עולה ממני מבפנים. אני מזיעה בתוך המעיל. לא לרוץ. לא לברוח. לא למהר. לשחרר את השרירים. לא לכווץ.

אין לי משהו מסודר לפוסט הזה. הייתי רוצה שיהיה לי – איזה סיפור מעטפת, נרטיב שמחבר בין נקודות עם תנועה וזרימה ופואנטה בסוף – אבל אין לי. אני מצליחה לאסוף רק נקודות, פלופ, פו, פוף, חלקיקי שלג שעפים באוויר ונופלים על הקרקע ונעלמים. כלום לא מתחבר.

אני צריכה אפליקציה שלא רק סופרת את מספר הצעדים שלי, אלה גם משכללת פנימה את המסלול וגרמי שמיים. כלומר תנאי מזג האוויר. 1000 צעדים על מדרכה יבשה אינם זהים ואינם שווים ל 1000 צעדים על מדרכה חבויה מתחת קרח ואבנים קטנות ובוץ ורסיסי שלג קרושים. זה לא אותו הדבר.

ינואר בברלין

ינואר. שכבות של אפור ובהיר ודהוי

תכננתי לכתוב שוב על איה קאמה. קראתי לא מזמן את האוטוביוגרפיה שלה, I give you my life, ותכננתי ורצתי וניסיתי לכתוב עליה אבל כלום לא יוצא לי בנתיים. שום דבר לא מתגבש. איך כותבים התלהבות? אני רוצה לכתוב על איה קמה כי משהו בה – בסיפור שלה – מלהיב אותי, מעניין אותי, מרתק אותי. סיפור החיים שלה. המקום אליו היא הגיעה. נקודות ההשקה שאני מוצאת ביננו. האם זה השתלם, אני רוצה לשאול אותה, הדרך היתה שווה?

(הדרך היא התירגול – אני יודעת, כך שמעתי, אני מנסה לזכור. אבל בכל זאת, ביננו, בשקט, זה שווה, היה שווה, מצאת מה שחיפשת? הצלחת להפסיק לחפש?)

אני רוצה לכתוב עליה כי מצאתי שם – בה – משהו שמרגש אותי ואני רוצה לשתף. זה כאילו אני רוצה שעוד מישהו, לפחות עוד מישהו אחד, יחווה מה שאני חווה. ישתתף בשמחה שלי. ירגיש כמוני. יתן אישור למה שאני מרגישה. יגיד לי שאני לא לבד. אבל זה בלתי אפשרי ואני אמורה כבר לדעת שזה בלתי אפשרי. גם מול פרח יפה, ירח מלא, נוף עוצר נשימה, אנחנו חווים את הדברים לבד.

מאורו פארק, ינואר, ברלין

מאורו פארק, עם שלג, בלי אנשים

אחרי האוטוביוגרפיה של איה קאמה עברתי לקרוא את ״הקוסמים״ של לב גרוסמן. הספר יצא בעברית כבר לפני כמה חודשים, וקיבלתי עליו המלצה חמה ואמינה, אבל לא קניתי אותו בביקור האחרון בארץ. מגבלות מקום. לפני כמה ימים קראתי איפהשהו שתכף עולה סידרה המבוססת על הספר ורצתי מהר לחנות כדי להקדים אותה.

בשנים האחרונות הספרים שסוחפים אותי, הספרים שאני קוראת בבולמוס, הם או ספרים תיעודיים או פנטזיות. איה קאמה. מארק אדלמן. פרימו לוי. hhhh. ארץ ים. הקוסמים. אני שמחה כשזה קורה לי, שהספר יותר דחוף מהעולם. שאני ממהרת הביתה בשביל לקרוא. שאני צריכה להזכיר לעצמי שיש גם מחר ועכשו הזמן ללכת לישון. זה מזכיר לי את עצמי בנעורים. זה כמו כוח על שהיה לי בנוערים ואני שמחה שמשהו ממנו נשמר.

בנעורים זה לגיטמי, לצרוח כי משהו כל כך יפה שזה כואב. לקרוא בלי הפסקה. להקשיב לאותו שיר פעם אחרי פעם אחרי פעם. גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. We are the dead. את בואי שמעתי בלופ. ברצף. פעם אחרי פעם. מתוך רצון להיטמע בתוך המוסיקה, בעטיפת התקליט, במילים, באנגלית, בעולם המדומיין.

חומת ברלין, אנדרטה

החומה שאיננה

הגעתי אליו דרך פרדי מרקורי, אליל הרוק הראשון והמקורי שלי. אחרי שקווין שרו איתו את Under pressure רצתי לבדוק מי זה הזמר הזה שפרדי מרקורי מוכן לשיר איתו. בואי היה חלק מפסקול הנעורים שלי. בכל רגע נתון בטיינר – שכונת הנעורים בקיבוץ – מישהו שמע משהו של בואי. הוא תמיד היה באוויר. האבל על בואי הוא גם הצפה של זיכרונות, אנשים וריחות ורגשות מפעם. אבל פרטי לחלוטין. אבל על מה שהיה. על מה שאבד. ״עם דמעות בעינים אני שולחת לכן את אהבתי״ כתבה אלי חברת ילדות.

גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. השבוע שוב שמעתי בואי בלופ. וקראתי על נער שמגלה שהוא קוסם, הוא יכול לעשות קסמים, ושזה לא עושה אותו מאושר, זה לא פותר את כל הבעיות והקושיים שלו. והזכרתי לעצמי שזה רק ספר. זה לא באמת. זה רק מוסיקה. כמו אז. כמו עכשו.

מישהו שלא הכרתי מת. יש שלג על הדשא. אפס מעלות בחוץ. השלג תכף ויימס. אפשר להיבלע במוסיקה. אפשר ללכת לאיבוד בספר. Not all those who wander are lost היה יכול להיות כתוב על הגב של האוטוביוגרפיה של איה קאמה. אבל זה לא כתוב. זה רק משהו שאני מזכירה לעצמי מדי פעם.

כריסמס, תנועת הישוב. התנועה היא לא מעגלית

ערב כריסמס עבר, וכל הימים שלפני הכריסמס עברו ותכף עוברים גם הימים של אחרי הכריסמס וברלין תיכנס לישרות אחרונה לקראת פיצוצי הסילבסטר ואז הכל יגמר, הימים יאתחלו את עצמם והספירה תתחיל מחדש. חודש משונה, דצמבר. בין קודש לחול ועם ציפייה דרוכה לשלג.

לא היה שלג השנה, לא בינתיים, רק אפור ואפור ואפור, ואני פספסתי חלק גדול מהבליט-אפ לקראת הכריסמס כי הייתי בביקור בתל אביב והגעתי אל החג בלי שום תחושת חג, בלי ההתרגשות של לקראת החג, רק עם בלבול של אחרי ביקור באופציית החיים החלופיים שלי.

שורשים

יופיו של החורף. גם זה יופיו של החורף

בכל השנים הקודמות שוקי הכריסמס היו מריצים אותי מחוץ אל הבית. לראות ולהריח ולהיות. האורות הצבעוניים על רקע העיר החשוכה. ההתרגשות של הילדים. אווירת הנינוחות של בילוי זמן באי עשייה משותף. הגלו-ויין שהוא מגעיל וכל כך במקום ולגמרי בלתי נמנע. רוח של הרפתקאה אירופאית וקסם של סרטים משפחתיים עם סוף דביק במיוחד.

כל זה לא נגע בי השנה. חזרתי מישראל עם כובד ראש של אנשים מבוגרים ואני עוד מרגישה את הביקור עלי. אני מרגישה אותו כשאני מנסה לנער אותו ממני. כמו שמנערים חול ים שנדבק על הבגדים והפנים והעינים והשיער. צאי דכדכת אמביוולנטיות ושאלות הרות גורל. צאי. צאי. צאי. זה כאילו בישראל זה אני מבוגרת ורצינית ואחראית ובברלין אני חסרת אחריות ובורחת מהחיים. בברלין זאת אני בחופשה. חופשה מדאגות.

בעבר הייתי נכנסת לדכדכת טרום ביקור. הפעם אני חווה דכדכת של אחרי. כמו שלוחה או הארכה של הביקור. זה מאוד חכם וזדוני. אני חושבת שיותר מכל דבר אחר, דאגות וחרדות צומחות ברחובות תל אביב. איזה מין בן אדם בוחר לחיות בקיץ נצחי, בחופשה מתמשכת?

חורף, ברלין

גם זה יופיו של החורף. אור וחושך וכתומים באמצע

כמו בכל שנה גם השנה ביום שלפני הכריסמס איבדתי את הספירה של מתי הכריסמס. מה זה ערב החג, בערב שלפני ה – 24 או ב – 24 עצמו? ומתי השבתונים, ומתי הסופרמרקטים יפתחו שוב, ולכמה ימי מצור צריך להצטייד? כמה אי שקט חגים של אחרים יכלים לייצר אצלי. לא הרגשתי את רוח החג. הרגשתי את הקדחת.

בערב החג עצמו חציתי את העיר ב – u8 כדי להגיע לארוחת חג אצל חברים. היה קר ואפור אבל לא קר מדי ולא גשם ולא שלג. העיר היתה ריקה אבל לא ריקה מדי, לא ריקה מפחיד. הייתי כמעט לבדי באובאן אבל לא לגמרי לבד. שמתי לב שביחד איתי נסעו יותר גברים מנשים. זה אומר משהו? בסוף הערב, בדרך חזרה, האובאן היה צפוף יותר. הפעם היחידה שהייתי ממש לבד היתה כשנכסתי אל תחנת ברנואר שטרסה בדרך לשם ולכמה דקות הייתי לבדי על הרציף. לקחתי תמונה אבל עכשיו כשבאתי לחפש אותה גיליתי שהיא לא קיימת.

חורף, ברלין, עצים צהובים

גם זה יופיו של החורף. הצבעים. הניגודיות בין הצבעים.

***

בקיבוץ של ימי ילדותי היתה מתפרסם פעם בשבוע, כל יום שישי, יומן הקיבוץ. וביומן הקיבוץ היה מדור קבוע שנקרא ״תנועת הישוב״. במדור הזה כתבו על כל מי שבא וכל מי שהלך. לא עזב, כי הרי אף אחד אף פעם לא באמת עזב. אבל כן סוג של תיעוד, רשומון, של התנועה עצמה. מי בא ומי יצא. ותמיד בסוף היתה ברכה ליוצא שמאחלת לו לחזור הביתה גם בשלום וגם מהר. התנועה תמיד היתה מעגלית. באים והולכים ובאים שוב. אולי גם זה חלק מהאשליות של הילדות. היום אני חושבת שהתנועה לא חייבת להיות מעגלית. היא יכלה להיות חד כיוונית לגמרי.

כמה שבועות אחרי שהגעתי לברלין והתחלתי לעבוד בסאונדקלאוד עשו לי ולכל המצטרפים החדשים פגישה עם המייסדים שלה חברה. אידיאולוגיה וציונות. מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים, או רוצים ללכת. יצאתי מהפגישה נרגשת, לא מהציונות, בכלל לא, מהאנשים שהיו איתי בפגישה. היינו כל כך בין לאומיים. זה היה כל כך בינלאומי. התרגשתי להיות חלק מזה, מתנועת הישוב הזאת.

מתוך הקבוצה שהיתה איתי אז רק אחד עדיין עובד בסאונדקלאוד. הרוב עזבו את העיר. הבוס של הפיתוח עבר לקופנהגן. המתכנת מברזיל לקח עבודה בניו יורק ועבר לשם ממש לפני החג. היחיד שגם נשאר בעיר וגם עדיין עובד בחברה נהייה אבא. אני אף פעם לא חזרתי אל מקום שעזבתי. לא אל קוסטה-ריקה, לא אל הקיבוץ, לא אל הודו. מה זה אומר עלי? התנועה היא לא באמת מעגלית. יש אנשים שלא חוזרים לשום מקום ויש מקומות מהם אי אפשר לשוב.

מאורו פארק

גם זה יופיו של החורף. מאורו פארק באור יפה במיוחד.

***

היום שבת וגם שבתון בברלין. החורף עוד לא התחיל, או לכל הפחות לא התחיל ממש, אבל זה גם לא לא חורף. בשבע וחצי בבוקר חושך מלא. אני לא מצליחה להתרגל להתעורר אל תוך החושך. זה עדיין מרגיש לי כמו סטייה, תקלה, טעות של הטבע. כל בוקר אני מתעוררת וחושבת שארבע בבוקר ולמה לכל השדים התעוררתי כבר.

אני מקווה שירד שלג החורף. יש עוד מספיק זמן לכך. שלג זה כל כך אירופאי. מעניין אם יום אחד הביקורים האלה בישראל יעברו עלי עם פחות דרמה פנימית. וותיקים ממני בהגירה מספרים שזה קורה אבל אחרי הרבה שנים. אני עוד לא שם. היה מאוד מקסים, ערב הכריסמס. מתי פותחים שוב את הסופרמרקטים?

באחד הימים שאחרי שחזרתי הלכתי בדרך הרגילה מאוברהולץ אל הבית שלי וראיתי, בצד השני של הכביש, שלט הנצחה חדש. יש לשלטי ההנצחה בברלין מראה אחיד וככה זהיתי אותו בקלות. היה לי זמן ומספיק סקרנות כדי לחצות את הכביש ולקרוא. בבננין שלפני השלט היה פעם בית יתומים לילדים יהודים. לא בבניין שיש עכשו, הוא חדש, אבל באותו המקום. הבניין עצמו הולאם ב - 1943, החוסים נעלמו ברובם, שזה הנוסח ללא יודעים ומה קרה אתם והם בטח מתים, הבניין הופצץ. בניין חדש הוקם במקומו. ועכשו השלט. גם זה יפה בעיני

באחד הימים שאחרי שחזרתי הלכתי בדרך הרגילה מאוברהולץ אל הבית שלי וראיתי, בצד השני של הכביש, שלט הנצחה חדש. יש לשלטי ההנצחה בברלין מראה אחיד וככה זהיתי אותו בקלות. היה לי זמן ומספיק סקרנות כדי לחצות את הכביש ולקרוא. בבניין שלפני השלט היה פעם בית יתומים לילדים יהודים. לא בבניין שיש עכשו, הוא חדש, אבל באותו המקום. הבניין עצמו הולאם ב – 1943, החוסים נעלמו ברובם, שזה הנוסח ללא יודעים ומה קרה אתם והם בטח מתים, הבניין הופצץ. בניין חדש הוקם במקומו. ועכשו השלט. גם זה יפה בעיני

תל אביב תל אביב. אני רצה ורצה

כל הזמן אני רצה בעיר הזאת. מהרגע שהגעתי אל תל אביב אני רצה. תל אביב, תל אביב. כל הזמן אני רצה. עוד מלפני שהגעתי אני רצה. התחלתי לרוץ כשהתקרב מועד הטיסה אל תל אביב. בשבוע שלפני הטיסה כבר הייתי בלי אוויר. תל אביב תל אביב. אני רצה ורצה. תופים באוזניים. אני שומעת את התופים ורצה. כאילו הם קוראים לי לבוא. כאילו הם מזהירים אותי מלבוא. אני רצה אליהם. אני רצה מהם. תל אביב תל אביב. אני רצה ורצה.

תל אביב תל אביב

תל אביב תל אביב. ים ושקיעה ובניינים מכוערים. המראה שנשקף מהדירה בה לנתי

***

לפני כמה זמן התקנתי על הסמרטפון אפליקציה שסופרת צעדים. 10000 צעדים ביום זה המלצת הרופאים. בתל אביב לא היה לי יום של פחות מ 15000 צעדים. גרתי בדירה בין שוק הכרמל והים וממנה הלכתי והלכתי. אין מה להיכנס לעיר עם רכב. בין חופשת החנוכה והבנייה של הרכבת הקלה כל העיר סגורה, פקוקה, הומה. מתפוצצת.

נחתתי ביום חמישי. ביום שישי בבוקר הלכתי לפגוש חברות בקפה על בן יהודה ושדרות בן גוריון ומשם המשכתי למספרה. הספרית שלי אמרה שלא צריך תור, אפשר פשוט להגיע. הלכתי ברגל עם חברה שליוותה אותי מבן יהודה שדרות בן גוריות אל דה האז ושם נפרדנו. אני נכנסתי למספרה והיא חזרה בהליכה אל הבית שלה. בדרך, היא סיפרה לי אחר כך, היא היתה צריכה לשירותים אז התקשרה אל חברה שלישית שהיתה בבית ועלתה אליה לשירותים. תל אביב תל אביב.

אחרי התספרות יצאתי מהמספרה והרגשתי כמו עצמי שוב. תספורת טובה זה כמו בגד טוב. תספורת רעה זה כמו ללבוש בגד רע, מכוער, לא מחמיא. נמאס לי להסתובב עם תספרות רעות. אני מרגישה כאילו יש לי פאה על הראש. אחרי המספרה הלכתי ברגל, מאושרת ושמחה, מדה האז אל שוק הכרמל. השוק מלא מקומות מקסימים לאכול וכל המקומות היו מלאים פלוס תורים ותורים. בערב עשיתי טיול על הטיילת. שמעתי תופים. לא בפנים, לא התופים שלי, תופים אמיתיים. הלכתי בעקבות הרעש והגעתי אל מעגל המתופפים בחוף הדולפינריום. זה היה כמו לראות, סוף סוף, שמועה רחוקה. אכן, יש מעגל מתופפים ביום שישי על הטיילת ליד הדולפינריום.

בשבת בבוקר הלכתי עם חברה על הטיילת כל הדרך ליפו. בנמל יפו חתכנו לשוק לחפש מקום לארוחת בוקר. הכל הומה. הכל מלא. תורים ותורים ותורים. אני שונאת תורים לאוכל. בין שני מקומות מפוצצים עם רשימת המתנה מצאנו מקום ריק והתיישבנו. החברה שלי שאלה את העובד במקום איך זה שכולם מלאים והם ריקים. אנחנו לא נותנים ארוחת בוקר, הוא הסביר, רק שקשוקה. אני של שעות הערב, הוא אמר. אכלנו שקשוקה וחזרנו אל תל אביב דרך הים.

תל אביב תל אביב

אותו מקום, אותו נוף, שעה אחרת, יום אחר. תל אביב תל אביב

ביום שני נסעתי אל הקיבוץ. לקחתי רכבת לרחובות מתחנת רכבת ההגנה. זאת פעם ראשונה שלי בתחנת ההגנה, תמיד אני נוסעת מתחת השלום, אבל הפעם ההגנה היתה קרובה יותר. אני מגיעה אל תל אביב פעמיים בשנה וכל פעם ישנה במקום אחר, דירה אחרת, מיקום אחר. גם זאת דרך להכיר את העיר. לקחתי קו 16, קו שתמיד ראיתי ומעולם לא הכרתי, והגעתי איתו אל תחנת ההגנה.

בהגנה עלה ביחד איתי על הקרון בחור צעיר חובש כיפה עם תיק גדול. היינו רק ארבע בקרון. הוא, אני, חיילת עם אוזניות על הראש שדיברה ודיברה אל תוך האוזנייה ואשה מבוגרת. מתישהו במהלך הנסיעה נכנס בחור צעיר וסוער אל הקרון. אני צריך מניין, הוא צעק אל תוך הקרון, אל עבר הצעיר עם הכיפה. בוא תשלים איתי מניין, הוא אמר לו.

הבחור נראה כאילו הוא לא מבין. אולי לא ידע עברית. אולי סתם לא הבין. השני לא עזב. בוא בוא, הוא צעק אליו ועליו, אל תבאס אותי, בוא איתי אל הקרון האחרון, אני צריך מניין. הבחור הצעיר כבר עמד אבל עדיין לא זז. האשה המבוגרת הסתובבה אליו ואמרה לו: אתה לא חייב ללכת איתו. החיילת הורידה את האוזנייה וצעקה לעברו: הוא לא יכול להכריח אותך! על תלך אם אתה לא רוצה! הבחור המגייס שכבר היה בקצה הקרון הסתובב והביט עליו בתדהמה.

אני תכף יורד, לחש הצעיר עם הכיפה.

איפה אתה יורד? צעק לעברו המגייס.

ברחובות, אמר הצעיר.

אה, אוקי, אמר המגייס, אז אין לך זמן.

הצעיר חזר לשבת.

תל אביב תל אביב

אכן. מצאתי את זה על בית בדיזינגוף, או שזה היה יהודה הלוי, או אולי אלנבי

בחזור לקחתי מונית שרות קו 16 מתחנת ההגנה. היה מקום אחד פנוי, ליד אברך, מאחורה. התשייבתי נזהרת לא לגעת בו. לפני ישבו אבא ועליו ילדה קטנה. לאבא היתה תספורת מוהיקן. הילדה היתה מקסימה. הוצאתי 6.5 שקלים מהתיק וביקשתי מהאבא שישב לפני להעביר לנהג. הילדה הושיטה את היד שלה. שמתי את המטבעות בכף היד שלה. היא חייכה בתודה, הסתכלה עלי ופתחה את כף היד. המטבעות צנחו. האבא, האיש שישב בצד ימין מאחורי הנהג והאשה שישבה מאחוריו כולם התכופפו ואספו את המטבעות והעבירו אותו לאיש שיש מאחורי הנהג. הוא ספר את הכסף ואז הסתובב אל חלל המונית ושאג: מה זה חמש וחצי?!? מה זה הדבר הזה? תל אביב תל אביב. התנצלתי והעברתי לאיש את השקל החסר והוא העביר לנהג.

בנתיים האשה שישבה מאחורי האיש מאחורי הנהג שאלה איפה היא צריכה לרדת כדי להגיע לכתובת מסויימת. הנהג אמר לה משהו. האיש מאחורי הנהג אמר משהו אחר והאבא גם הוא הציע משהו אחר. לכי על האבא הצעיר, רציתי להגיד לה, הוא נראה לי הכי מבין תל אביב כאן. את שארית הדרך העברנו בוויכוח איפה היא צריכה לרדת. האבא עם הילדה ירד איפשהו באלנבי ואמר לה לרדת עוד מאה מטר מכאן. אחרי שהוא ירד מצאתי על הכסא שלו את השקל החסר.

***

הזמן אף פעם לא מספיק לי. או שהוא יותר מדי. או פחות מדי. אף פעם לא נכון. כמה ימים זה נכון? הביקור הקודם היה ארוך מדי. הביקור הזה קצר מדי. אני לא מוצאת את המידה הנכונה. לא מצליחה לדייק. אני עובדת על זה כאילו יש נוסחת קסם ואם אמשיך בניסיונות אמצא אותה. אחרי הביקור הקודם החלטתי לא להגיע ליותר מעשרה ימים. עכשו אני מתכננת שהביקור הבא יהיה לכמה שבועות. אולי ככה, אני חושבת, אוכל להפסיק לרוץ.

גן מאיר, תל אביב

גן מאיר. תל אביב תל אביב. בזוויות מסויימות היא מצטלמת נפלא

***

היתה לי פגישת עבודה ברמת גן. גוגל מפס אמר שיש אוטובוס, קו 66, שעובר ממש ליד הבית ויביא אותי עד לשם. החלטתי להסתכן. עמדתי בבוקר ליד התחנה, עמוד עקום תקוע בתוך מדרכה מתפרקת בצומת הירקון ואלנבי וחיכיתי לאוטובוס. לא העלתי בדעתי שהוא יגיע. ממש לא. חשבתי שיצא לי מזה סיפור נחמד. על העמוד העקום היה שלט שסיפר שחמישה אוטובוסים שונים עוברים שם, אבל אני הייתי לבדי בתחנה. לא היתה לי שום דרך לדעת מה יקרה, או לפחות ככה הרגשתי.

האוטובוס הגיע כשהגיע ואני עליתי עליו. שנים שלא הייתי בתוך אוטובוס דן. יש שם אשה שמדברת כל הזמן, מספרת איזה תחנות, איפה אנחנו, מה תכף מגיע. התחנה הבאה, היא אומרת, כיכר המדינה, תחנת ויצמן. או התחנה הבאה ויצמן. תחנת בית החייל, פנקס (אז למה וויצמן?!? לא הבנתי, לא הבנתי, ממשק משתמש משונה יש לגברת). התחנה הבאה ביאליק, תחנת תובל. והכי אהבתי, התחנה הבאה ועד הפועל, כאילו שזה מקום, כאילו שזה קיים.

***

שלוש פעמים ראיתי גברים משתינים ברחוב. מיתרונות החורף הברלינאי. לא רואים את זה שם. כשהטמפרטורות ירדו ל – 15 כולם עלו על המעילים הרצינים שלהם. בפייסבוק ראיתי פוסט על איך לעזור לחתולי הרחוב בקור, איך לבנות להם בית מחמם מקרטונים. קור אימים בתוך הדירות בתל אביב. בחוץ נעים. ליד בנק לאומי סניף אלנבי, מתחת לכספומט, מונחים מזרונים ועליהם אנשים וכלב. עברתי שם בשבת. גבר ואשה ישנו על המזרון. הכלב התכרבל אתם. מאחורי הגיעו שלושה צעירים, אחד מהם החזיק שקית עם אוכל של כלבים. הם התקרבו אל המזרונים, נזהרו לא להעיר את הישנים, ויצרו קשר עם הכלב. ליטפו אותו. שיחקו איתו. נתנו לו אוכל. למחרת הפוסט הזה הופיע בפייסבוק פיד שלי. תל אביב תל אביב.

תל אביב, הומלסיים

מאכילים את הכלב. בנק לאומי על רחוב אלנבי

***

למה אני כל הזמן רצה? מה אני מנסה לתפוס, מה אני רוצה להשיג? אני רודפת אחרי רכבת שמזמן עזבה את הרציף. אני מנסה להשיג משהו שאיננו. לשחזר חוויה והוויה שכבר לא מתקיימת. אני רוצה להרגיש בתל אביב כמו שהרגשתי פעם: חלק. שייכת. אני רוצה שדברים ישארו אותו הדבר. כמו שהיו ברגע שעזבתי אותם. אני רצה לאחור, מנסה לתפוס חוטים שנפרמו ולחבר אותם ביחד כי פעם, פעם פעם הם היו מחוברים ואני לא רוצה להכיר בשינוי. הריצה שלי היא נגד השינוי, ההשתנות, היות הדברים אחרת.

אני רצה ורצה והרכבת מתרחקת ממני ומתרחקת ממני והפערים כל הזמן נפערים ואני לא מצליחה לצמצם אותם. אני רצה ורצה. אני שומעת את התופים ורצה. על שדרות רוטשילד, על שנקין, על יהודה הלוי, דה האז, אבן גבירול, הבראסרי, המגדלור, אני רצה ורצה וכל הזמן שומעת את התופים כאילו הם משהו אמיתי, בחוץ, באוויר, בים, ברחובות. כאילו זה לא הלב שלי מה שאני שומעת, דפיקות הלב שלי הם התופים.

זה לא ילך, לירז, אמרתי לעצמי לילה אחד על רחוב פרישמן, ואני חולה ומותשת. זה לא ילך. אני מנסה לתפוס רכבת שמזמן יצאה את התחנה ואני בכלל עזבתי את הרציף ועברתי לאחר. זה לך ילך, לירז. תפסיקי לרוץ, אמרתי לעצמי ולא הצלחתי. אולי בפעם הבאה.

שדרות בן גוריון תל אביב

תל אביב תל אביב. השדרות. כה יפות

ברלין – ישראל. לקראת ביקור

It’s all about identity. Lets not learn how to actually do anything, lets just sit and contemplate the glory of me, in all my complexity. Who am I? i’m a black jewish woman, hear me roar (הדמות של ג׳ון גודמן ב – Treme, עונה ראשונה, פרק שני)

עוד כמה ימים אני נוסעת לישראל ואני מאוד מתרגשת. הרבה יותר מתרגשת ממה שאני רוצה. הייתי רוצה להיות קולית: ישראל. ברלין. מה הסיפור. ככה זה אצלי. ככה אני חיה. גרה בברלין, פעמיים בשנה נוסעת לישראל. הנסיעה הזאת תהייה השמינית שלי. לכאורה שיגרה. אפשר היה להניח שזה יכנס לשיגרה. אבל לא ככה אני מרגישה. אני מתרגשת כאילו זה משהו שלא עשיתי אף פעם. מתרגשת כאילו אני נוסעת למשהו לא מוכר. כאילו אני נוסעת לטיול שנתי ואלוהים יודע אם אחזור ומה יהיה אחר כך.

הנסיעה הזאת היא השמינית שלי. חציתי את קו ארבע השנים כאן. כלומר לא שם. לא בתל אביב. לא בנרטיב של חיי. לא בנרטיב ההוא של חיי. לא ליד החברים שלי. לא ליד המשפחה. ואני מרגישה את הזמן שעובר. אני מרגישה אותו כמו חול ים שנשאר על העור גם אחרי המקלחת. כמו אחרי שטיפה בים כשכל העור צורב ומגורה. הפצעים שנשארים איתי. הדברים שאני מאבדת. החברות שלי. מערכות היחסים שלי. המרחק שנוצר. המרחק מהאנשים שלי. מאהבות שלי. מחיים שהיו לי.

ברלין בחורף

חורף ירד. החורף עוד לא התחיל. לא יהיה חורף השנה. יהיה חורף מאוד קשה השנה. כל הגרסאות אפשריות. בכל הגרסאות נשאר האפור

שום דבר לא נשאר אותו הדבר. כלום. הכל משתנה. זה לא שאני מאבדת את החברות שלי, אני אומרת לעצמי, זה רק שהיחסים משתנים. ואז בא לי לבכות. אבל היחסים היו טובים, אני רוצה לצעוק. לא בגלל זה נסעתי. לא את זה רציתי לשנות.

***

לפני כמה ימים הלכתי להפגנה. הפגנת ״לא בשמנו״. בעד קליטת פליטים, נגד דבריו של ראש הקהילה היהודית בגרמניה שפרסם בקשה ממשלת גרמניה לא לקלוט פליטים מוסלמים כי הם מגיעים עם רגש אנטי יהודי בילט-אין, או משהו כזה. בעד קליטת פליטים. לא בשמנו. כמה חברים אמרו לי שיגיעו. המיקום היה קרוב לבית, ליד בית הכנסת הגדול באורניינבורגר שטראסה, השעה נוחה. הפגנה של השמאל המפונק במונחים השאולים מעולם אחר.

הגעתי לפני הזמן ועמדתי לבד. היה אזוטרי. יהודים נגד יהודים קראתי להפגנה בלבי. סמל השלום מנרות זיכרון ופוסטר של אנה פרנק. זיהיתי בחורה שפגשתי בהפגנה אחרת, הפגנה נגד מתווה פאוור בקוטבוסר טור. אפילו כשאני כותבת את זה זה נשמע לי אזוטרי לגמרי. ובכל זאת, היה. הייתי. אחר כך הגיעו כמה ידידים ונהייה משעשע יותר. היו שם יותר דוברי גרמנים מעברית. סך הכל היינו בערך 50 אנשים והיה אפס מעלות. אחר כך צילמנו את הירח והלכנו לקפה ועוגה.

הפגנה

יהודים נגד יהודים. סמל השלום מנרות זיכרון ופוסטרים של אנה פרנק והילד הקטן שמרים ידיים

באותו ערב היתה גם הופעה של המקהלה העברית בברלין. תכננתי ללכת אבל לא הלכתי. הרגשתי שבעה מאיידשקייט לערב אחד. ההופעה התקיימה בכנסייה באחד הרחובות העתיקים ביותר בברלין, ממש מול מרכז מחקר יהודי שמסונף אל האוניברסיטה. הייתי שם ערב קודם, לערב של הגמנסיה על "רפובליקת העברית בין וינה לברלין". היה מרתק. למדתי דברים שלא ידעתי על ברדיצ׳בסקי, ז׳בוטינסקי, פוגל וקניוק. אלוהים יהודי אולי יש רק אחד, אבל עמים נבחרים רבים ומשונים לו.

***

במקום שהנסיעות החצי-שנתיות לארץ יקבלו אצלי מימד של שיגרה, הן מתנפחות למשהו כמעט מיסטי. אני שומעת את תופי התם תם והם יוצאים לי מתוך הבטן. נדמה לי שאף פעם לא התרגשתי כל כך לפני נסיעה לארץ. אבל אני גם זוכרת: תמיד אני מרגישה ככה. לפני כל נסיעה לארץ הרגשתי ככה. כאילו אף פעם לא התרגשתי כל כך. כאילו הפעם זה הכי.

אני מסתבכת אפילו בהגדרה ובשם של הדבר הזה – נסיעה לארץ. ביקור בארץ. ביקור בישראל. נסיעה לישראל. נוסעת לתל אביב. ביקור. נסיעה. חופשה. עבודה. מחוייבות. עול. מה זה הדבר הזה, שאני עושה פעמיים בשנה?

חורף, ברלין

החורף, צבעים יפים לו

בפעם הקודמת הגעתי ישר אחרי מלחמת עזה השלישית. ההתרגשות שלי קיבלה פנים של חשש ממה אני אמצא. חשבתי, הכל יהיה אחרת. גדודים של הצל ישטפו את תל אביב, ינקו את מדרכותיה משמאלנים. זה נראה מצחיק עכשו, אבל ככה חשבתי. המצב נקלט אחרת מכאן. אין בו את תחושת החיים, היומיום, הלב הפועם. יש רק את המצב. אני לא נוסעת לבקר את המצב. אני נוסעת לבקר אנשים אהובים.

לקח לי הרבה זמן עד שהעזתי להגיד שאני נוסעת כי אני רוצה. להגיד את זה גם לעצמי. זה כאילו שצריך לספק הסבר רציונאלי לנסיעות האלה. סיבה. תירוץ. הנמקה. לרוב, כשאני אומרת לחברים שלי כאן שאני נוסעת לארץ, הם מסתכלים עלי בצער, בהשתתפות. שואלים אותי למה. למה אני נוסעת. למה אני עושה את זה לעצמי. כאילו שיש למה. כאילו שאני יכלה אחרת. בהתחלה הייתי אומרת שאני חייבת. יש לי הורים. מגיע להם לראות אותי פעמיים בשנה. ככה נכון בעיני. השתמשתי במילים כמו צריכה, חייבת, מחוייבות.

זה לא נכון. היום אני יודעת שזה קשקוש פחדני. אני נוסעת כי אני רוצה. אני רוצה לנסוע לישראל. אני רוצה לראות את תל אביב ואני רוצה לראות את עצמי ולחוש את עצמי בתל אביב. אני נוסעת כי אני רוצה לבקר את החברים שלי. כי אני רוצה להסתכל בעינים של האנשים שאני אוהבת. לראות אותם ושהם יראו אותי. יש משהו בחיים של מהגרים שזה כמו יתומים. אנשים בלי עבר ובלי היסטוריה. אנשים שלא רואים את החיים שלהם עליהם. רואים רק את העזיבה. אני לא רוצה את זה. יש לי עבר ויש לי היסטוריה ואני קשורה אליה, היא חלק ממני. אני נוסעת כי אני רוצה לשמור את הקו, להיות על הרצף. זאת לגמרי בחירה. אני לא חייבת לנסוע. אני נוסעת כי אני רוצה.

חורף בברלין

עוד חורף. עוד חצי שנה חורף.

אפור בחוץ, עציצים וחנויות פרחים, איש בחליפה אפורה בהירה, חרדה

אפור

שמונה בבוקר, יום חדש, אפור בחוץ. השמש לא עלתה ולא תעלה. לשמים אין צבע. העצים חשופים ורזים ושחורים. הדשא בוצי. המדרכות רטובות. חורף. עוד יום של חורף. אני קמה בבוקר, כל בוקר, ודבר ראשון מסתכלת החוצה, מחפשת את האור. אני מתגעגעת אל השמש, אל ההרגשה של שמש על על עור הפנים. זה החורף הרביעי שלי בברלין והבנת החורפים של השתכללה. אני מבינה שיש רמות שונות של קור. של חושך. של חורף. והחורף הזה, החורף הרביעי שלי, הוא חרא חורף. ממש. חורף פיפי.

לא באמת קר, או לא  קר מספיק, או לא קר כמו שאמור להיות קר בחורף, בינואר, בברלין. בשבוע האחרון היו ימים יותר קרים בישראל מאשר כאן. לפחות לפי מד הטמפרטורות. זה לא הקור שמוציא ממני ציחקוקים, זה לא הקור שמרגיש כמו הרפתקאה. לא שלג וקור מקפיא שמזכירים לי שאני זרה כאן. זה סתם קור. קור סתמי. ודלוח. ורטוב. וסטטי. זה אולי החטא הכי כבד של החורף הנוכחי. הוא סטטי. תקוע. לא מתקדם לשום מקום. כבר ימים על ימים של קור אפרפר ודלוח ומטפטף. מזג אוויר פיפי.

אפור, ברלין

אפור. אני במשרד בהאקשה מרקט, קומה חמישית. אפור בחוץ

ורוד

באחד הימים האלה, האפורים, המטפטפים, הדלוחים, קניתי לעצמי עציץ ורד קטן עם שני פרחים ורודים פתוחים. קניתי אותו בסופרמרקט. בסופנטנטיות. לא תכננתי לקנות אותו עד הרגע שראיתי אותו. אין לי באמת מקום לעציץ חדש, וגם, ורד, מה הסיכוי שהוא ישרוד בכלל? אבל קניתי. הייתי צריכה את הצבע שלו. רציתי לגעת בו, בצבע שלו, ולהביא אותו אלי הביתה ולהכניס אותו אל חיי. ורד וורודה.

אני חושבת שהבנתי את תאוות העציצים והגינון של הברלינאים. זה הכל בגלל האין שמש, האין אור. זה הכל כי צריך קצת צבע בחיים, כי אי אפשר בלי צבע. אז קונים אותו ומביאים אותו הביתה. מטפחים גינות קטנות מתחת לבתים. צמחייה במרפסת. עציצים בתוך הבית. לכולם יש כאלה. רואים את זה בכל מקום. ברלין עיר של חובבי גינון.

הגינה הבייתית

הגינה הביתית. אני חושבת שאובססיית הגינון המקומית נולדה כדרך למחות על החורף. לשרוד את החורף. להוסיף צבע לחורף. חורף פיפי!

צבעים

בברלין ימי ראשון נשמרים בקפידה. הכל סגור. שבת, אבל שבת כמו שבנט חולם שתהייה בתל אביב, שבת סגורה הרמטית. אי אפשר לקנות עגבניה. לקח לי זמן להפנים את זה. בכמה ימי ראשון הראשונים שלי בעיר לא האמנתי שזה אמיתי, שזה קורה. חשבתי: זה מקרי, רק בשכונה שלי הסופר סגור. הייתי יוצאת לקניות וחוזרת מלאת התפעלות מזה שהחנויות סגורות. פעם הלכתי חצי עיר עד שהסכמתי להודות שאין, בתי המרקחת סגורים.

אז חשבתי שאו קי, ככה זה, ככה זה באירופה. בכל אירופה. ימי ראשון סגורים. אבל גם זה התגלה כלא נכון. בקיץ ביליתי עם המשפחה סוף שבוע ארוך באמסטרדם. מראש אמרתי שאם רוצים קניות צריך להספיק בשבת. יצאתי מפגרת. אמסטרדם פתוחה בימי ראשון. גם קופנהגן פתוחה בימי ראשון. זה רק ברלין שלא.

חנות פרחים

חנויות פרחים, הן בכל מקום. ובכל ימות השבוע. החנויות היחידות שפתוחות בברלין בימי ראשון הן חנויות הפרחים

בימי ראשון בברלין החנויות היחידות שפתוחות הן חנויות של צמחים. עציצים. פרחים. ירק. היחידות. יש איזה בית מרקחת תורן. סופרמרקט אחד או שניים בתחנות רכבת הגדולות, וחנויות פרחים. נקודות הצבע של הרחוב. עציצי פרחים בקור, בשלג. בימי ראשון, כשהכל סגור, מאוד בולט כמה מלא חנויות פרחים יש בעיר. השבוע כשהלכתי מהסופר חזרה לבית עם עציץ קטן של של ורדים ורוודים, חשבתי שהבנתי את אובססית הגינון המקומית. זה הכל בגלל החורף, האין שמש, אין אור ובגלל שאנשים, בני אדם, צרכים שמש, צרכים אור.

אפור בהיר

באחד הבקרים השבוע קמתי מוקדם והשמיים היו כחולים. לא ממש כחולים, תכלת בהיר מעורבב באפור בהיר. הדגש של בהיר. היה יותר בהיר מבדרך כלל. שמים כחולים בברלין מבטלים את זכות הבחירה. חייבים לצאת. חייבים לנצל את הרגע. ורצוי לעשות את זה מהר. כי כבר יצא לי שדיברתי בטלפון – שיחות תיאום, מה נעשה היום, איך ננצל את הרגע הכחול – ולראות את הרגע עובר, הכחול שט החוצה והאפור חוזר.

גינה קטנה

גינות קטנות, הן בכל מקום. אובססית הגינון. התאווה לצבע

אני החלטתי לנצל את הרגע וללכת לסופר reve היפה באינוואלידין שטרסה. נכנסתי לסופר, צילמתי את דוכן הפרחים שבכניסה, אספתי סלסלת סופר והייתי בדרך להתחיל בקניות כשראיתי אותו, את האיש באפור. איש מבוגר לבוש בחליפה אפורה בהירה וחולצה לבנה. הוא עמד בכניסה אל הערוץ של הירקות והציע לי ולכל מי שעבר שם להירשם להצטרפות למועדון של reve. או משהו כזה, לא באמת הקשבתי, עשיתי לו תנועה של לא, תודה, והמשכתי.

או ניסיתי להמשיך, אבל זה הציק לי, האיש. הסתכלתי עליו שוב. הוא היה נראה כל כך לא במקום שלו. כמו עצי הכריסמס שזורקים, קטועים, על המדרכות, מחכים שיאספו אותם. לגמרי מחוץ למקום שלו. פעם אני הייתי האיש הזה. בסופר הגדול על בן יהודה. הייתי שלט אנושי לתמר עם כל דבר. היו לי מדים, סינור בצבע בורדו, והיה תלוי עלי מגש והצעתי לכל מי שעבר לידי והיה לי אומץ לדבר איתו שינסה "תמר עם כל דבר". זאת היתה עבודה משפילה בשביל מעט מאוד כסף. עשיתי 3 משמרות כאלה. הייתי סטודנטית, עניה, חדשה בעיר, וזאת היתה הפעם היחידה שעשיתי משהו כזה ולא חשבתי שזה מכובד. למרות שכל עבודה מכבדת את בעליה וזה, לא חשבתי לרגע שזה מכובד. התביישתי שזאת העבודה שלי. התביישתי לעשות את זה, לעמוד שם, למכור ככה.

דוכן פרחים בסופר

דוכן פרחים בסופר. האיש היה לידו. יש לי תמונה של האיש בחליפה האפורה אבל לא נעים לי להעלות אותה. רואים בה את הפנים שלו.

יש מלא עבודות כאלה ומלא אנשים שעובדים בעבודות כאלה. עבודות שקופות. נותני שירותים שקל לא לשים לב אליהם. מלצרים, שומרים בכניסה לחניונים, שלטים אנושים, מחתימים, מציעי טעימות חינם. יש מלא כאלה, בכל מקום, הם חלק מהנוף האנושי-אורבני. חלק טריוויאלי. חלק שאני מעדיפה לא להתעכב עליו, לא לחשוב עליו. כי אם אני כן חושבת עליו מתכווץ לי כל הגוף בפחד. כי כשאני כבר כן מתעכבת ומסתכלת, יוצאות ממני חרדה וביקורתיות. אני מניחה הנחות. אני מניחה שהאיש נמצא שם כי הוא חייב להתפרנס. אני מניחה שהוא לא הצליח למצוא עבודה שמתאימה יותר לכישוריו. אולי בגלל הגיל. אולי מסיבה אחרת. אני לא יודעת, אבל כשראיתי אותו הרגשתי צער ופחד. זאת לא נראית לי עבודה שעושים כי רוצים להמשיך לעבוד, לצאת מהבית, בשביל העניין.

בארץ היינו אומרים על עבודות כאלו שהן עבודות לסטודנטים. או לאנשים צעירים מאוד. עבודות לאנשים בלי כסף וידע וברירות, אבל לא עבודות שעושים לכל החיים. גם כשעבדתי במלצרות או בניקיון, גם כשהייתי שלט אנושי, הנחתי שזה זמני, שאני לא אעשה את זה תמיד, שיום אחד תהייה לי עבודה של גדולים. היום אני יודעת טוב יותר. היום האיש הזה נראה לי כמו עתיד אפשרי שלי. ועל כן הפחד והאימה והרחמים ושלל הרגשות.

הסתכלתי על האיש הזה, איש מבוגר בחליפה אפורה בהירה, איש עם סיפור חיים והכל, ואני הסתכלתי עליו והרגשתי את החרדה שלי. כאילו האיש היה בשבילי תזכורת שיש לאן לרדת, יש איך ליפול. עבודות נוראיות אורבות שם, בדרך למטה. הייתי מעדיפה להשלות את עצמי שהאיש סטודנט וזאת עבודה זמנית שלו. מצד שביעי, היום אני יודעת, או חושבת, שכל עבודה היא זמנית. ובכלל, שום דבר לא נמשך לנצח.