בית על יד הים, גן על יד הים

נסענו אל בית ליד הים. אחד משני בתי עץ אקולוגים שמיועדים להשכרה ונמצאים במרחק של 200 מטר מהחוף. למקום של שני הבתים קראו "הבית החדש", בגרמנית. נסענו על האוטובאן ובדרך ראינו ולא עצרנו בתחנות עצירה קטנות שמשתלשלות מהכביש ואין בהם כלום, רק פיתול קל שיוצא וחוזר אל הדרך הראשית. אילו היה לנו גזייה במכונית, היה טעם לעצור בהן, אולי, אבל לא היתה לנו גזייה, לפיכך עצרנו בתחנת עצירה גדולה יותר, כזאת שיש בה תחנת דלק ומסעדה-מזנון ושירותים. אכלנו סנדוויצים ושתינו קפה. בחוץ היה אפור ומלא ברוח. במגרש החנייה של המסעדה-מזנון אחת מאיתנו נתקלה, במקרה, במכרה שלה מברלין.

הבית ששכרנו היה בית עץ שחור מבחוץ. שתי קומות. הרבה חלונות. בקומה העליונה חדרי שינה. בקומה התחתונה מטבח פתוח וסלון ויציאות לשתי מרפסות. מרפסת קדמית בה לא ישבנו אפילו פעם אחת, מין דק עץ על דשא שמשקיף אל חניית המכוניות, ומרפסת אחורית שמאחוריה גבעת חול קטנה ואז הים. לא ראו את הים מהמרפסת האחורית אבל הרגישו אותו, בריח, ברוח, ברחש. הכי שימח אותי הרחש. צליל של גלים בים ורוח בין עצים. לא רעש, צליל. המייה. כאילו לאוויר יש – בנוסף לאוויר, תנועה, זרימה, – ש לו גם אקפט צלילי.

IMG_20170612_173514.jpg

הדרך אל הים. בספר "הגן על יד הים" מסופר על קבוצה של צעירים שמבלים כל קיץ בבית על יד הים. אחד מהם הוא צייר. הוא מצייר רק את הים: "הוא צייר אותו בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת: רגוע, מטורף, גבה גלים, נמוך גלים. ירוק, בצבע הפחד. ואפור, בצבע הענן. חופי ים."

המרפסת האחורית ישבה על חול של ים. מאחוריה היתה גדר נמוכה בלי שער ומאחורי הגדר גבעות חול עם קצת עצים. ומאחוריהם הים. אני בטוחה שיש שביל רשמי להגיע אל הים, אבל אנחנו פשוט הלכנו מאחורה, דרך המרפסת האחורית ומעל הגדר ועל הגבעה ואז הגענו אל שביל אפר מסודר שעלה ואז ירד אל הים, והרגע הזה, הרגע הזה בו הים פתאום נפתח, הים מתגלה, הים נחשף – קודם לא היה, היתה רק דרך ושביל וחול ים ופתאום, בבת אחת, כל האופק רוקד, כל האופק רוטט, והנה הוא הים. אין על הרגע הזה. הוא נשאר אצלי טהור כמעט כמו בילדות, לא נגוע, לא מתעייף, הנה הים! הנה הים! הנה הים! שמחה פראית, שמש מסנוורות, ילדים משתוללים, ריצודים מנצנמצים בעיניים, הנה הים, הנה הים! איזה פלא. איזה חג.

שני הבתים הם חלק ממה שנראה לי כמו כפר תיירות. אני לא יודעת בדיוק שזה מה שזה היה, אני לא מקומית והפרשנות שאני נותנת למה שאני רואה נשענת על חוקים של עולם אחר. אולי זה לא היה כפר תיירות. אולי גרו שם אנשים כל השנה. אבל כשטיילנו בין הבתים חשבנו שלא, שרוב הבתים היפים להפליא שברחוב היפה להפליא שבשכונה היפה להפליא היו בתים להשכרה. במרחק של כמה דקות נסיעה היה מרכז קניות עם סופר ודוכן למככר תותים ובית קפה ועוד כמה חנויות, ובהליכה קצרה משם היה נמל ישן ויפה להפליא בו עגנו כמה סירות עץ יפות להפליא. ואת הכל הקיף יער עם עצים גבוהים ושבילים דרוסי עלים ומסלולי נסיעה לאופניים ומסלולי רכיבה לסוסים. יום אחד טיילנו ביער כולנו, חמש נשים ושני כלבים. עצרה לידינו מכונית. פקחית. אחד הכלבים היה לא קשור. קיבלנו הערה, או אולי זאת היתה נזיפה. כלב לא קשור זה אסור. המשכנו את ההליכה בשביל של הסוסים. לא עברו שם סוסים באותו הזמן.

IMG_20170612_153317

הבית, תמונה מקדימה. בספר, הצייר אומר למספר, הגנן של הבית: "לצייר את חיית הפרא הכחולה הזאת יותר קשה מלטפל בפרחים." ואני (הגנן) הייתי עונה לו: "ברור שאתה צודק, ברור. הפרחים נוצרים מעצמם. אולי בגלל זה גם אין שום יוקרה בלהיות גנן…"

כשראיתי את הים בפעם הראשונה, כשהים והחוף נפתחו בפני מאחורי הגבעה והשתערו מולי שטוחים וגלויים והחוף נמשך מאופק אל אופק, לכל כיוון שהסתכלתי היה חוף וים, מימין ומשמאל, הרגשתי כאילו אני רואה משהו מאוד מוכר. מראה שצרוב אצלי בזיכרון. נשמתי כאילו חזרתי הביתה. אל מקום מוכר ואהוב, מקום שלא הייתי בו הרבה שנים וכבר הספקתי לשכוח כמה אני אוהבת אותו, הפסקתי לשים לב כמה אני מתגעגת. חוף ים. המראה של חוף ים. החיים על החוף. תמונות של חיי חוף. אני כל כך אוהבת.

כסאות חוף כמו כורסאות במושב האחורי בכרכרת סוסים, כסאות לבנים, שתי וערב לבן, מרופד, ממסוגר, מפוזרים כל כמה מאות מטרים על החוף. לידם מבנה מעץ לבן, קיוסק או בית קפה שיפתח בימים של מזג אוויר נאה יותר. מתנפח צבעוני. אנשים הולכים על החוף. לבד. עם כלב. בבגדי ספורט או עטופים בתוך מעילי רוח. זוג מבוגר לבוש בצבעי בז'. ספסל עץ, בעמדת תפצית אסטרטגית מעל החוף, קשור בשרשראות עבות אל עץ. המשפחה מהבית לידינו, הבית השני במתחם של הבית החדש, בנתה מתחם שלם של ארמוני חול. הירידה אל החוף המרכזי מרוצפת דוכנים לממכר אוכל. ומעל הכל שמים אפורים. תעתועים של אור חיוור, שמש שקרנית ועננים כבדים מגשם.

IMG_4581 (2).JPG

הכיסאות בים. הגנן מספר על ימי הקיץ, על בעלי הבית הצעירים וחבריהם, אורחים של קיץ: "וכל כך הרבה שמחה, וכל כך הרבה כסף…וכל כך הרבה מהכול…שאני אסונות ביחד. פעם ראיתי ציפור שהתעקשה למות. זו כנראה היתה ציפור מיואשת, כמו אאוז'ני"

לרגע, חזרה אלי, ברורה וצלולה, התהייה שלי מאז, מהילדות, כשראיתי תמונות וסרטים של חוף ים אירופאי: למה אנשים הולכים לים עם השמים אפורים וקודרים, מה הם עושים שם? ואז היא התחלפה בידיעה צלולה וברורה של למה אני הולכת לים: כי הוא נמצא, והוא שם, והוא נפלא, והוא ים. ואני אוהבת ים. מאוד אוהבת ים.

לא הייתי קודם בחוף ים אירופאי ביום חורפי. נשימת ההקלה שהרגשתי, כאילו אני חוזרת הביתה, לא התבססה על שום זיכרון שלי, לא על זיכרון אמיתי, אותנטי. חוף ים אירופאי ביום אפרפר ומלא ברוחות זה משהו שראיתי בסרטים וקראתי בספרים. כמה מהיצירות הספרותיות שאני הכי אוהבת בעולם התרחשו שם, מול הים: "אביב בפיאלטה" מאת נבוקוב ("הגלים עצלים מכדי להתנפץ לקצף", מתוך הספר "תריסר רוסי"). "נוכח הים" של פוגל. ו"גן על יד הים" של מרסה רודורדה, ספר שקראתי באותו הבית ליד הים, והוא מקסים ונפלא, כולו כתוב בצבעים כל כך שקטים שהוא כמעט, אבל לא, נטמע בצבע הים, אבל הוא לא, הוא מרחף מעליו, שקוף כמו בלון סבון שילדה מעיפה ביום נאה בפארק.

IMG_4576.JPG

זוג בבז'. "האביב הגיע, ובבואו שם כל דבר ודבר במקומו: החזיר את הוורד למשוכה והשיב את הציפור לענף". מתוך הספר "גן על יד הים".

וגם זה היה:

עשינו הליכה ביער. עשינו קניות בסופר המקומי. שלוש פעמים העירו לנו. פעם אחת הפרופסור (כך הוא הציג את עצמו), אב המשפחה מהבית השני. הוא לא אהב כלבים. פעם שנייה הפקחית במכונית שעצרה לידינו. פעם שלישית, אנחנו חושבות, השכן בא להתלונן על האש שהבערנו. כי גם זה עשינו, הבערנו אש במקום המיועד לכך במרפסת האחורית. כיבינו את האש. עשינו הרבה עשן. ראינו את מזג האוור מתחלף, את הרוחות מפסיקות, האוויר נעמד, חזינו בבוא היתושים. נעקצנו. בעלות הכלבים נאבקו בפרעושים. ראינו את הים מתחת לשמים אפורים וראינו את הים מתחת לשמים כחולים וביום האחרון, ביום בו נסענו בחזרה, היה ממש חמים ובמכונית חזרה אל העיר לבשנו כולנו חולצות קצרות.

IMG_4614 (1)

תמונת שקיעה. "כשהייתי קטן הייתי מתיישב לפני פרח ומחכה שהוא ייפתח" מספר הגנן על עצמו.

חופשה עם חברים, חופשה בים הבלטי, חופשה

חופשה: במילון

חופשה – נקבה

  1. הפסקה מהמחויבויות השגרתיות, כמו עבודה או לימודים. פגרה
  2. טיול בן כמה ימים המיועד בעיקר למנוחה. נופש. "בפסח אנחנו יוצאים לחופשה בקפריסין".

ויש גם הרחבות, כגון: חופשה שנתית, חופשה ברומא, קסם של חופשה.

(מתוך: מילוג, המילון העברי החופשי ברשת)

IMG_20170612_185904_052 (1).jpg

הדרך אל הים. תמונה מתוך חופשה עם חברים, החופשה עליה תכננתי לכתוב בפוסט הזה, אבל לא הספקתי, אז רק תמונה כרגע ויהיה פוסט המשך

חופשה: בילדות

לא הכרתי. לא ידעתי. לא היה. בילדותי בקיבוץ לא היו חופשות. היה חופש. ב"ה" הידיעה. החופש. החופש הגדול. חודשים לפי חוקי מדינת ישראל. חודש לפי החוקי הקיבוץ. בחודש הראשון של החופש הגדול עבדנו. החודש השני הוקדש לחופש. בחודש הזה, החופשי, היתה הקייטנה. לחמניות עם שוקולד ושקית שוקו יוטבתה לארוחת בוקר. בשבועיים שלא היתה קייטנה היינו חופשיים. באמת חופשיים. כלומר, בלי תוכנית ובלי סדר יום. חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים. ימים שלנו. כשהייתי ממש קטנה ההורים היו שולחים אותי לבלות אצל סבא וסבתא באשקלון. הם גרו בקומה רביעית בבית דירות בלי מעלית, מהמרפסת שלהם אפשר היה לראות פיסה של ים ולסבתא היה קרפיון באמבטיה. כשגדלתי הספקתי עם זה. הימים החופשים בחופש הגדול היו ימים של עשיית כלום. ימים ארוכים של שיטוט בטל בין הבריכה וחדר האוכל והחדר הפרטי והחדר של ההורים.

חופשה: בחו"ל

בשנות העשרים שלי הדרך היחידה לחשוב על חופשה היתה חופשה בחו"ל. או בשמה העברי דאז, נסיעה לחו"ל. אני לא זוכרת שהיו לי רעיונות אחרים לגבי חופשות. אם לקחנו ימי חופש הדרך היחידה הראויה לממש אותם היה לנסוע לחו"ל ולהספיק דברים. היינו נוסעים עם רשימה של מטלות, איפה להיות, מה לראות, באיזה תור לעמוד, על מה אסור לוותר. תכלס היה אסור לוותר על כלום. זה היה מתיש.

החופשה הראשונה שלי בחו"ל היתה עם בן זוגי דאז, עירוני עם הרגלים של נסיעות דו- או תלת -שנתיות לארצות אחרות. ההורים שלו החליטו שהגיע הזמן ובשלו התנאים בשבילנו לצאת לחופשה בחו"ל. אמסטרדם ופריז. אמסטרדם אנחנו רצינו, בגלל הסמים, פריז ההורים אמרו שחייבים. תוכנית החופשה נקבעה ביניהם. כמה ימים בכל עיר. איפה לשכור רכב. איך לנסוע. את הרכב ובתי המלון שכרה עבורנו – מבעוד מועד, עוד בארץ – סוכנת הנסיעות של ההורים. לא עשיתי כלום. לא הייתי שותפה בהכנות. אנשים שידעו יותר ממני – שהיו בחו"ל, יצאוו לחופשות, שידעו איך עושים את זה – תכננו עבורנו הכל. נסענו כמו בני מלכים. מאוד נהננו באמסטדרם ואני זוכרת את הנהיגה מאמסטרדם אל פריז. מפריז עצמה אני כמעט לא זוכרת כלום. לא חזרתי אליה מאז.

בדרך אל החופשה. קלאסיקה אירופאית

בדרך אל החופשה. קלאסיקה. זה מה שהרגשתי. קלאסי. התרחב לי הלב. ככה בדיוק דימינתי את הדרך אל חופשה אירופאית בים. 

חופשה: משפחתית

לא מקושרת בעולם האסוציאציות הפרטיות שלי עם כלום. אין לי זיכרונות ילדות של חופשות משפחתיות. חיינו בקיבוץ. לא עשינו חופשות. פעם אחת נסענו כולנו ביחד לחו"ל ושהינו באותו הזמן ביחד בחו"ל, אבל זאת לא היתה חופשה, זאת היתה שליחות, או יותר מדוייק, נסיעה של כל המשפחה בעקבות העבודה של אבא. נסענו, חיינו שנתיים בחוץ לארץ וחזרנו. לא חופשה. עבודה.

ופתאום, בשנים האחרונות, שנות ברלין שלי הביאו אתן גם חופשות משפחתיות. הייתי בשתיים כאלה עד כה. אחת בדרום ספרד ואחת באמסטרדם. חופשה משפחתית. לא בדיוק חופשה של המשפחה שלי, יען כי אני אין לי משפחה משלי, אבל חופשה משפחתית. חופשה עם המשפחה של אחותי הגדולה.

אולי זה הגיל וההכרה, או התבססות ההכרה שאין לי משפחה משלי וככה זה, זה לא אומר שאסור לי לצאת לחופשה, ואולי זה בכלל השינויים הגיאוגרפיים, הנוכחות הקבועה שלי באירופה. פתאום זה נראה לנו הגיוני, שכשהם מגיעים לאירופה לחופשה אני אצטרף.

חופשה: כשעובדים בהייטק בישראל

לפני ברלין עבדתי כמה שנים בחברת סטארט-אפ מצליחה יחסית בישראל. רמת גן. בחוזה קיבלנו משהו כמו 12 ימי חופשה שגדלו, למתמידים, ל – 14. עובד אחד, בכיר ממני, סיפר לי שביקש, בעת ההתמקחות על החוזה לפני תחילת העבודה, הוא העז וביקש תוספת של ימי חופשה. 16 ימים תמימים ביקש. כאן זה לא ההסתדרות, אמר לו בתגובה הבוס. הוא חתם על החוזה, אלה מה, בטח חתם. 14 ימי חופשה, ולבוס שמורה הזכות לאשר אותה. עדיף לא לקחת את כל הימים ביחד, הבוס אמר, זה יעשה בעיות בעבודה.

 

img_4372.jpg

תמונה מתוך חופשה משפחתית בספרד. כפר הדרדסים

חופשה כשעובדים בהייטק אצל הגויים 

בעצם, חופשות מעולם לא הטרידו אותי, לא העסיקו את המחשבה שלי, עד שהגעתי אל ברלין והתחלתי לעבוד בחברה מקומית בין אנשים אירופאיים. כמה הרבה הם מדברים על החופשות שלהם! וכמה זמן מראש הם מתכננים את החופשות שלהם! בשבוע הראשון בעבודה החדשה מינו עבורי אשת HR שעזרה לי בסידורים ובבירוקרטיות ובכל מה שדרוש כדי להתחיל לעבוד ברצינות. בין השאר היא שאלה אותי מתי אני מתכננת לצאת לחופשה. לא הבנתי את זה. לא ידעתי מה לענות לה. רק הגעתי! מה חופשה עכשיו?

וגם, לאן אני אסע לחופשה? הרי אני כבר באירופה. מה יש לי לנסוע עכשו? בשנה-שנתיים הראשונות לא הבנתי, לא רציתי, לא הרגשתי צורך לנסוע לחופשה כי הרי חופשה זה רק חופשה בחו"ל, ואני כבר בחו"ל. אין יותר חו"ל כשחיים בחו"ל. זה הכל היה מאוד מבלבל, אבל הפנמתי את החוקים: חופשה זה משהו שחייבים לעשות. חייבים לקחת את ימי החופש, לנצל אותם, אחרת מאבדים אותם. חופשה זה משהו שמתכננים הרבה זמן מראש. וחופשה זה משהו שמדברים עליו. הרבה. לפני שנוסעים ואחרי שחוזרים. עבדתי בשלושה מקומות עבודה שונים כאן, הכרתי עשרות אנשים, יותר מהכל אני זוכרת סיפורים שלהם על החופשות שעשו.

img_8880.jpg

תמונה מתוך: חופשה? (חילופי דירות) עם קופנהגן. חוף הים. 

חופשה: כשפרינלסרים

מורכב ביותר. אני עוד לא פיצחתי את זה. איך יוצאים לחופשה כשאתה המעביד של עצמך. מי מממן? מי סופג? מי ישלים? הכל עלי. איזה ברוך. מאז שאני עובדת מהבית, כלומר, העבודה שלי היא אני והיא איתי כל הזמן, לא באמת יצאתי לחופשות. בנסיעות לישראל – שהן ממילא לא חופשה, הן נסיעות לישראל, ז'אנר עצמאי, ז'אנר בפני עצמו של נסיעות – אני לוקחת את העבודה איתי. בנסיעות בתוך אירופה, ועשיתי כמה כאלה, מתוך ז'אנר חילופי הדירות, אני לוקחת את העבודה איתי. איך יוצאים לחופשה ככה?

נוסעים לריטריט או נוסעים לטיול ברחבי סיביר ומונגוליה. זה מה שאני עשיתי. זה מה שגיליתי. או טיול בעולם שלישי או ריטריט ויפאסנה בשתיקה. זאת הדרך. לפני שש או שבע שנים, בתל אביב, עבדתי יותר מדי שעות בסטראט אפ ורציתי ללמוד בודהיזים עם פסיכודרמה. הקורס היחיד שיכולתי להגיע אליו היה בימי שישי. וזה כאב לי מאוד. כי ימי שישי היו הימים שלי. היום היחיד בשבוע בו יכולתי לשבת בבית קפה בשעות הבוקר. לפגוש חברות. ללכת לקניות. להסתובב. להתבטל. לעשות כלום. כאב לי להקריב את זה בשביל לימודים. לא האמנתי באמת שזה יכול להשתלם, להצדיק את עצמו. ובכל זאת, נרשמתי.

מונגוליה

חופשה במקום בו אין אינטרנט. הדברים שראיתי במונגוליה. כמו להיות על הירח

ביום האחרון של הלימודים, 9 חודשים אחרי, כל אחד אמר משהו לתאר, לסכם, להגיד. ואני הייתי זאת שהרימה יד רועדת ודיברה על – בקול שאולי, בהחלט יכול להיות, רעד קצת – על ההקרבה הגדולה שלי בוויתור על ימי שישי, הקרבה שחשבתי שעשיתי, עד שגיליתי, עד שחוויתי בעצמי, שבעצם ימי שישי, ימי הלימודים שלי, היו לגמרי ימי חופש. גיליתי שכשאני עושה משהו שאני אוהבת, משהו שמסב לי הנאה, זה כמו חופש. זה חופש. זה החופש. אותו דבר קרה לי בריטריט. הכי חופשה שאני מכירה היום היא חופשה מעצמי. לא משנה מה עצמי עשה קודם. היכולת להתנתק קצת מעצמי – משהו שקורה לי במפגש מול עולם שלישי, מפגש שתמיד מהמם אותי ומוציא אותי מעצמי, או משהו שאני חווה בריטריטים – היכולת, האפשרות, החוויה של לא לשאת את עצמי כל היום – כמו גבנון, על הגב והכתפיים – זה חופש.

חופשה: עם חברים

לפני שבועיים נסעתי לחופשה עם חברים. חברות, ליתר דיוק. 5 נשים, שניי זוגות ואנוכי. זה המצב עכשיו. אולי עכשיו אני בכלל מתעקלת חופשות. אולי יש ז'אנר כזה, פרופיל חברתי. ניחא. חופשה עם חברות. בבית על יד הים הבלטי. חופשה שתוכננה ונסגרה כמעט חצי שנה מראש. בסילבסטר שבין 2016 ו-2017 עשינו פיילוט. נסענו כולנו, שזה אומר, חמישתנו, שני זוגות ואנוכי, פלוס 2 כלבים, לכל זוג יש כלב, כן כן, נסענו כולנו אל מחוץ לעיר, כלומר אל מקום כלשהו בבראנדנבורג, להעביר את ערב החג ושעות הרעש. היה מוצלח, והראייה, חזרנו משם והצלחנו להתחייב לחופשה ממושכת יותר, 3 ימים, עוד חצי שנה. העוד חצי שנה הגיע באמצע יוני. נסענו. תכלס בגלל זה אני כותבת וכותבת וכותבת על חופשות.

חופשה: סיכום זמני 

בעצם רציתי לכתוב על החופשה עם חברות בים הבלטי. חופשה טרייה, החופשה נוסח פרינלנסרים  שעשיתי לפני שבועיים. אבל ההקדמה התארכה לי, וכבר עברתי את קיצבת ה – האלף מילה המותרת לפוסט, אז אפסיק כאן ואחזור לזה בפוסט אחר. הייתי בחופשה בים הבלטי, עם חברות, והיה נהדר. בהמשך.

IMG_4608 (1).JPG

מתוך: חופשה עם חברים, וגם, חופשה בים הבלטי. על כך אכתוב בפוסט הבא.

 

 

מכונת הזמן כותשת. או, התגרמנתי?

לפני שבועיים, אולי קצת פחות, אולי קצת יותר, במקום אחר, בעיר אחרת – עיר בה השמים כחולים ועננים לבנים רכים שטים בהם והטמפרטורות דו ספרתיות – עמדתי במעבר חצייה. הייתי צריכה לחצות את הרחוב, וכשהגעתי אל הקצה של המדרכה הרמזור התחלף לאדום ואני נעמדתי. הסתכלתי על הרחוב והוא היה ריק. הסתכלתי על הגדה השניה, זאת שאליה רציתי להגיע. הסתכלתי אל השמים. נהנתי ממזג האוויר. לא מיהרתי. עמדתי על המדרכה ולא עשיתי כלום, שום דבר שאפשר לספר עליו ולכתוב עליו, ואז הגיעה מאחורי אשה מבוגרת – כלומר, אשה מבוגרת ממני. כלומר, אשה זקנה – היא עברה אותי והמשיכה אל הכביש ורק כשהיתה באמצע הכביש אני התעוררתי: היא חוצה באדום! האשה חוצה את הכביש באדום! ואני עומדת כאן קפואה כמו איזה גרמניה טובה. מיהרתי לעזוב את המדרכה וחציתי את הכביש, מהר מהר, בעקבות הגב של האשה החוצה. הצלחתי להגיע אל הגדה השנייה קצת אחרי האשה ולפני שהתחלף הרמזור לירוק.

IMG_20170503_131809_977

ברלין, השבוע. שאר התמונות בפוסט יהיו מתל אביב.

הייתי בתל אביב. למשך חודש. כל אפריל הייתי בתל אביב. והייתי צריכה לנסוע בה, לכאן ולשם, סידורים, אז השתמשתי בתחבורה ציבורית. אני לא מומחית לתחבורה הציבורית בתל אביב. במשך שנים, בשנים האחרונות לפני שעזבתי, לא השתמשתי בה בכלל. כשרק הגעתי אל העיר והתחלתי ללמוד באוניבריסטיה, התחבורה הציבורית היתה הדרך שלי להכיר את העיר. הדירה הראשונה שלי היתה ליד תחנה של קווים 61 ו-62 ואת הדרך לאוניברסיטה עשיתי בקווים 24 או 25. קווי דן תחמו את עולמי וביצרו את קווי התנועה שלי, מהבית אל האוניברסיטה ובחזרה. אבל זה היה אז, מזמן, ומאז גדלתי ובגרתי ונטשתי את התחבורה הציבורית לטובת רכב פרטי.

היא חזרה אלי, התחבורה הציבורית, בשנים האחרונות, כשעברתי להיות מבקרת בעיר. לא דיירת. לא תושבת. מבקרת. באפריל ביקרתי. והיו לי משימות במהלך הביקור, משימות בירוקרטיות ברובן, משימות לבצע. וגם היו לפי חברים לפגוש. מקומות להיות בהם. אז נעזרתי בתחבורה הציבורית. יום אחד נסעתי בקו 63. אני מכירה את הקו הזה, יחסית, מהתקופה שגרתי ברמת גן ועבדתי ברחוב טשרניחובסקי. גם אז הייתי סטודנטית. גרתי עם בן זוג ברמת גן. עבדתי במשרדים של תנועת רץ בטשרניחובסקי. קו 63 הביא אותי אל העבודה ובחזרה. אני מכירה את הקו הזה ואת התחנות שלו וידעתי שהוא עוצר, שיש לו תחנה, קרוב לאיפה שרציתי להגיע. עליתי על האוטובוס והתיישבתי והסתכלתי דרך החלון על העיר וראיתי את התחנה שלי מתקרבת וראיתי את התחנה שלי חולפת בחלון וראיתי את התחנה שלי מתרחקת והאוטובוס לא עצר.

IMG_20170411_083917.jpg

בתל אביב הקירות מדברים. העיר מלאה בגרפיטי. הרבה ממנו טקסטואלי. מילים מילים ועוד מילים

זה קרה לי פעמים, שישבתי בתוך אוטובוס וראיתי את התחנה בה התכוונתי לרדת חולפת על פני.נהג,  לא הבנתי את זה. אני יכלה להבין בילבול, אני מתבלבלת כל הזמן, אבל זה לא היה המצב, הייתי על הקו הנכון והוא עשה את המסלול אותו ציפיתי שיעשה. זה היה משהו אחר. בפעם השנייה שזה קרה נסעתי בקו 4 של דן לאורך בן יהודה, מדרום לצפון. ידעתי איפה אני צריכה לרדת. היתה שם תחנה. הנהג לא עצר. האוטובוס המשיך לנסוע. הלכתי לנהג ואמרתי לו, נהג, נהג, התחנה (הצבעתי על התחנה שעברה עם היד שלי. זה יצר תנוחה משונה להפליא של הגוף, הראש מדבר אל הנהג, הידיים מנפנפות אחורה).

צלצלת, אמר הנהג והצביע על לחצן מחובר לעמוד אחיזה בתוך האוטובוס.

לא צילצלתי.

למה שאצלצל? יש שם תחנה. מי בכלל יכול לעלות בדעתו שצריך לצלצל באוטובוס? ואיזה מין סידור זה, שיש תחנות קבועות והאוטובוס לא עוצר בהן? לא צילצלתי. מיה קולפה, מיה קולפה, מיה קולפה. לא צילצלתי.

IMG_20170411_083540.jpg

נחלת בנימין. מוות לעננים. מוות לעננים

עמדתי על אלנבי ורציתי לעלות על קו 4. לא היה אכפת לי אוטובוס או מונית שרות. אין לי רב-קו. זה לא משנה לי. מה שיגיע קודם. מונית שרות הגיעה קודם והאטה ליד התחנה והמשיכה לנסוע. מונית שרות נוספת התקרבה. הפעם הסתכלתי על הנהג. הוא הסתכל עלי. הוא המשיך לנסוע. הסתכלתי מסביבי. עמדו שם עוד אנשים, בתחנה. עם אחת מהנשים שעמדו שם נוצר לי קשר עין. עשיתי לעברה תנועה של השתוממות. היא חייכה בהבנה. מונית שרות נוספת התקדמה לעברנו. הסתכלתי עליה. ראיתי את הנהג. הסתכלתי עליו וחשבתי שהוא מסתכל עלי. הוא לא האט. תעשי לו סימן, אמרה לי האשה שחייכה אלי בהבנה. תעשי לו סימן!

פאק. איך שכחתי. יש תחנות ויש סימנים. לעמוד בתחנה זה לא מספיק. לעמוד בתחנה זה לא נחשב. שכחתי. מיה קולפה. מיה קולפה. מיה קולפה. שכחתי שצריך לעשות סימנים לנהג בשביל שיעצור. שכחתי שצריך לסמן לו.

IMG_20170425_093540_641.jpg

מוות לעננים. מוות לעננים

בריטריט

נסעתי לריטריט. שבוע שלם. בקיבוץ בין עפולה והתבור. שדות ירוקים, מעובדים, חיטה צהובה, פריחה צבעונית, עזה, אדמה ריחנית, אביב מתפרץ. כל היופי של ימים אחרי הגשם. כל היופי של האביב. אבל ריטריט. שתיקה. לא צילמתי כלום. אין לי מה להראות. אז רק זה: כולם כל כך צעירים בריטריט הישראלי. בריטריט שעשיתי בגרמניה הייתי אני בקבוצת הצעירים. בריטריט בישראל אני לגמרי בקשישים. 75% ממאה המשתפים היו לדעתי, וזאת הערכה שמובססת על התבוננות בלבד, מתחת לגיל 30. 35, גג.

הריטריט התקיים במה שאני משערת היתה שכונת "הנעורים" של הקיבוץ. לגמרי לחזור אל אזור האסון. לחטט בפצע. המבנים נראו לי כאילו ננטשו בשנות השמונים ומאז אף אחד לא לקח מטאטא ביד וסילק את קורי העכביש מהפינות בתיקרה. בארוחת הבוקר ובארוחת הערב אכלנו מצות. שבוע שלם. מצות. והיו גם פריכיות. מי הבן אדם שהמציא את הדבר הזה ולמה? כבר עשיתי ריטריט במקום הזה, בחול המועד פסח, איכשהו את העניין עם המצות לא זכרתי.

IMG_20170424_172505_284.jpg

מוות לעננים. מוות לעננים

ביום הראשון של הריטריט ראיתי אנשים הולכים על הדשא. זה הכה אותי בתדהמה. לא הבנתי את זה. הרי יש שביל. הנה השביל. רואים את השביל. אי אפשר שלא לראות את השביל. כל האזור בו היינו הוא דשא מפוסק על ידי שבילים. אז למה למה למה הולכים על הדשא למה? (ברברים, חשבתי בראש שלי, זאת המילה שעלתה לי במוח. ברברים. הולכים על הדשא. איזה מין אנשים אלה? איזה מין ברבריות זאת?).

ואז, כמו במשל החץ השני, נתקפתי הלם שני. קודם הייתי בהלם מזה שאנשים הולכים על הדשא, כמה דקות אחר כך הייתי בהלם מהתגובה שלי לזה שאנשים הולכים על הדשא. זה באמת כזה ברברי? ממתי אני חושבת שללכת על הדשא זה ברברי? מה קרה לי? (סיפרתי את האנקדוטה הזאת לאחותי. היא אמרה: טוב, לא כולם גדלו בקיבוץ. כלומר, היא יחסה את התגובה שלי, כמו גם את ההבדל בין ההולכים על הדשא להולכים על השביל, לחינוך הקיבוצי. יתכן. אני חשבתי שזאת גרמניה אבל יתכן וזה הקיבוץ. הקיבוץ שגדלנו בו היה מאוד גרמני. גם האנשים, גם התרבות. יתכן).

IMG_20170407_133638_936.jpg

מוות לעננים. מוות לעננים

במשרד הפנים

הייתי במשרד הפנים. 3 פעמים הייתי במשרד הפנים. לא היתה לי ברירה. הייתי צריכה להחליף את הכתובת בתעודת הזהות שלי. לפני שנסעתי החלפתי את הכתובת לכתובת של אחותי. מאז אחותי ומשפחתה החליפו כתובת (חזרו אל העיר, תודה לאל. הם גרים עכשו בתל אביב, כרם התימנים. יש אלוהים. יש). אין כל כך טעם שאני אמשיך לקבל דואר אל הכתובת הישנה של אחותי. לפיכך הייתי חייבת להגיע למשרד הפנים. לבצע פעולות.

הכנתי את המסמכים: תעודת זהות שלי. מכתב חתום מאחותי המאשר שביתם התל אביבי יהיה הכתובת הרשומה שלי. תצלום תעודת זהות של אחותי. נסעתי בקו 23. קו שעובר דרך שנקין אבל אין לו תחנות. או שיש לו אבל אי אפשר לראות אותן. צריך להמר. הימרתי. בפעם הראשונה שהגעתי המקום היה סגור. מיה קולפה. מיה קולפה. מיה קולפה. לא בדקתי. אשמתי. פעם שניה הגעתי בשעות הנכונות, עברתי את הבידוק הבטחוני, קיבלתי מספר, חיכיתי בתור, התור שלי הגיע, הלכתי לפקידה ואמרתי לה מה אני רוצה. לשנות כתובת. היא הסתכלה על תעודת הזהות שלי והינהנה בחיוב. היא הסתכלה על המכתב שלי והנהנה בחיוב. ואז היא הסתכלה על תצלום תעודת הזהות של אחותי ויצא ממנה "פססס" כזה, צליל שלא מבשר טובות. אי אפשר עם תצלום, אמרה, את צריכה לבוא שוב עם תעודת הזהות של אחותך, לא תצלום. הסתובבתי והלכתי משם. הלכתי והלכתי כל הדרך בחזרה אל כרם התימנים, אל אחותי. אני צריכה את תעודת הזהות, אמרתי לה, תצלום לא מספיק. לנשום עמוק, היא אמרה ונתנה לי את תעודת הזהות שלה, ככה זה, צריך סבלנות. זאת אני הסטואית, אמרתי לה והלכתי משם. שנקין. קו 23. פספסתי את התחנה הראשונה ונעצרתי בשניה. משרד הפנים. בידוק בטחוני. מספר. תור. אותה פקידה. היא זכרה אותי. היא היתה מתוקה. היו שתי פקידות. בזמן שחיכיתי הפקידה השנייה שלחה שני אנשים שונים להביא תעודת זהות מקורית, לא תצלום. אחד מהם ניסה לרשום את עצמו בבית הוריו. הארוננה עלי, אמר והראה לה. ארנונה זה לא נחשב, אמרה לו הפקידה השנייה. צריך תצלום תעודת זהות מקורית. על הקיר מאחורי שתיהן היה היה מודבק נייר ועליו כתוב: החוזרים לגור בבית ההורים חייבים להציג תעודת זהות של ההורה.

IMG_20170405_173828_796

מוות לעננים. #מוות לעננים

 

בריטריט, ברחוב התל אביבי

בחור שהכרתי והיה בריטריט אמר שלא זיהה אותי. אמר שראה אותי קודם, עומדת בתור, ולא זיהה. אמר שאני נראית גרמניה. בחנות בגדים המוכרת פנתה אלי באנגלית, שאלה אם אני צריכה עזרה. בשוק הכרמל, מול דוכן הבוריקות – מעדן, אוכל אלוהי, תפוח אדמה וביצה בתוך בצק והכל מטוגן ביחד בשמן עמוק ואז נטחב לתוך פיתה. שחיתות אלוהית – המוכר שאל אותי באנגלית אם אני צריכה הסברים.

השתנתי? אני נראית אחרת? אני לא יודעת. אני לא לגמרי מבינה את זה. הבגדים שלי, חצי מהם מישראל. התסרוקת, ספר ישראלי (אמנם בברלין, אבל ישראלי). הסנדלים מישראל. מה בי נראה גרמני?

IMG_20170411_084037

על ערמומיותם של החגים היהודים ועל יופיו של האביב, או ההפך

Here the beautiful thing your majesty, you can tear it out and cut it down, you can burn it and through it all away, but if you want, it can all grow back

(דמות לא חשובה אל המלך יחזקאל, דמות כן חשובה, ב – Walking dead)

היום יהיה יום יפה, אני חושבת, אם מזג האוויר לא יתהפך. כרגע יפה בחוץ. השמים כחולים. אין עננים. לפי האפליקציה גם אין טמפרטורות. אבל עוד מוקדם. הטמפרטורות יעלו.  החוץ יתחמם. אולי אפילו נגיע לדו ספרתי. אולי לא. השמים אולי ישארו כחולים. אולי לא. הלוואי וכן. כבר היו השבוע, כלומר בשבוע שעבר, שני ימים יפים. לא ברצף, לא אחד אחרי השני. ימים מופרדים. נבדלים. בין שלל הימים האפורים והדלוחים והרטובים היו שני ימים יפים. אבל ממש. ימים יפים באמת. הימים היפים של האביב בברלין.

IMG_20170325_171926.jpg

האביב: עצים שעמדו קפואים, כלומר בלי תנועה, חודשים רבים, רק ענפים, עצים חשופים בלי כיסוי ובלי עלים ובלי השתנות פתאום, בבת אחת, עושים את הדבר הזה. בעוז, בתנופה, בלי פחד, דברים מתפרצים מהם, פורצים מהם, בוקעים על השמים. כמו מאטפורה על התחלה חדשה. כאילו היו תמונה במצגת של איזה מומחה לשיפור עצמי, הדגמה של איך כל דבר יכול להשתנות, איך אפשר להתחיל מחדש

עשיתי טעות החורף, עכשיו אני יודעת. עשיתי טעות. לא נסעתי. כל החורף נשארתי בברלין. ברציפות. כל הימים האפורים כולם. זה החורף השישי שלי בעיר ועשיתי טעות של חדשה. נשארתי בה. לא יצאתי. לא טיילתי. לא נפשתי. לא פיסקתי את הימים האפורים בימים אחרים. כבר חצי שנה שאני יוצאת מהבית ספונה בתוך מעיל כאילו הייתי Cocoon. מכוסה, עטופה. מבודדת.

ספירת החורף שלי מתחילה ביום בו אני עולה על המעיל היותר רציני. עוברת מג'קטים למעילים. כלומר, עונות השנה עבורי הן השתקפות של המלתחה. אני יודעת שאוביקטיבית, זה לא היה חורף נוראי. אבל סובייקטיבית, במבחן המעיל, אני חבושה במעילים הכבדים שלי, מעילי החורף הראויים, מאז אמצע ספטמבר. מאז שטסתי למוסקבה והתחלתי את הטיול. השבוע, לראשונה, הורדתי רמה במעיל, עברתי למשהו קל יותר. חצי שנה של ללכת ברחוב עם צללית גוף כמו של איזה טלאטאביס עליז או מתנחלת גבעות נמרצת. שני דברים שאני לא.

IMG_20170325_172125_197.jpg

ככה זה נראה. וזאת לא גינה של מישהו. זה בשולי הדרך. בין המדרכה לגינה. בלי מגע ים אדם. ככה סתם. פתאום הם צצו עם הצהיבות העזה שלהם, צהוב בתוך לבן, פרח צהוב מוקף פרח לבן, פלא הבריאה, קסם עז.

אני לא טאליטאביז עליז. אני לא מתנחלת גבעות נמרצת. ימים ארוכים בלי שמש כשאני תחובה בתוך מעיל משמין עושים אותי עגמומית וקפואה. זה היה חורף מסריח. חורף קקה. חורף ארוך ומדכא של ימים סטטים-אפורים. חורף שלא נגמר. עד השבוע. עד היום היפה הראשון. והשני. ואולי היום גם, אולי היום יהיה היום היפה השלישי.

ימים יפים בברלין זה לא סתם. זה לא עוד ביטוי. יום יפה בברלין זה חגיגה. זה שיר. זה השמלה הצהובה של אמה סטון בסרט האיוולת לה לה לנד. זה כל החגים ביחד. זה חולצות לבנות וילדים מצחקקים. שתילים של אמנון ותמר בכניסה לסופרמרקט. דוכני פרחים. אנשים עובדים בגינות. שתילות חדשות בעציצי הרחוב. טיפות גשם שנשארו תלויות על העץ התגלגלו לעלעלים ירוקים קטנים, נוצצים, כמעט שקופים. משטחים עירונים מכוסים כרכומים סגולים ולבנים וצהובים. מיליוני אנשים פורצים החוצה, ממלאים את הרחובות. איפה הייתם, ילדים לבושים בצבעוניות עזה וממלאים את הגינות, איפה הייתם כל החודשים האחרונים?

IMG_20170324_155509.jpg

האביב, הוא בכל מקום. אני מסתכלת על הסימנים הקטנים שהוא משאיר בכל מקום ומשתאה. איך זה שהם יודעים לפרוץ ככה, בבת אחת, קדימה. כמה כוח יש בתנועה הזאת. בקיעה. פריצה. התפרצות החוצה. תנועה כמעט אלימה של התפרצות קדימה. תנועה מבקעת, שוברת כלים וטיפוגרפיות. תנועה כל כך טבעית. פשוטה. נטולת מאמץ. איך איך איך?

יום יפה בברלין זה התפרצות חיים מטורללת, עזה, סוחפת. זה כל כך יפה וכל כך מתפרץ וכל כך טוטאלי שהשבוע, אפילו אני, ספונה בתוך דכדכת החורף שלי, הרגשתי שמשהו השתנה. שהאוויר אחר. החורף נגמר. האביב הגיע. אפשר לצאת מהבתים. להתהלך ברחובות. לשוטט. אפליקצית ספירת הצעדים שוב לוחשת לי מילים יפות. השיח מול חלון העבודה התכסה פריחה צהובה. אפשר לצאת אל הרחובות לשאוב מים. אפשר לרוץ בשדות ולשאוג לשמים. לו הייתי אשה ששואבת מים או חיה בין שדות ושואגת לשמים. אבל אני לא.

במקום זה אני נוסעת בשבוע הבא. סוף סוף נגמר החורף והימים יפים ומזג האוויר מושך אותי החוצה ואני נוסעת. העונה הכי יפה בברלין, בתחרות רק עם הסתיו, ואני נוסעת. שבוע הבא אני בישראל. זה הצד השני של טרגדיית אי נסיעתי בחורף. אני נוסעת באביב. וגם בסתיו לא הייתי בעיר. השנה היו לי עונות כאילו אני בישראל. רק חורף או קיץ. וזה נורא. זה נורא בעיני. החמצה נוראה. כי בברלין ארבע עונות, חורף קיץ סתיו אביב, ואני הכי אוהבת את הסתיו, והאביב, והשנה החמצתי ואחמיץ את שתיהן.

IMG_20170325_170609.jpg

דברים חדשים, מנצנצים, כמו טיפות גשם שנשארו תלויות על עץ אחרי שהמבול חלף, רק שלא טיפות ולא גשם. פריחה. דברים קטנים וחדשים. 

מה שהביא אותי להרהר על ערמומיותם של החגים היהודים. איכשהו, למרות החילוניות שלי ולמרות שאני לא חיה בישראל, החגים היהודים הכתיבו לגמרי את הלוז השנתי שלי. בגלל שרציתי לנסוע לטיול ארוך יחסית עם חברה מישראל, חודש חגי הסתיו הוקדש לטיול. ובגלל שאני רוצה לבוא לבקר בישראל, ובן דוד שלי מתחתן ממש לפני פסח – זה בטח היה נורא רומנטי בעיניו, להתחתן באביב, יום לפני ערב פסח, יציאת מצרים, מעבדות לחרות, כל זה, זה בטח היה נורא רומנטי בעיניהם – זה היה נורא הגיוני לנסוע באביב, לחתונה, לפסח.

משונה, מין כשל מערכות כללי תקף אותי השנה בענייני הנסיעות וביקורים בארץ ותאריכים ועונות. במקום לנסוע בעונות בהן אני לא אוהבת את העיר, אני נוסעת ממנה בעונות שאני הכי אוהבת אותה. מה שמחזיר אותי אל החגים היהודים. איך הם קיבלו את שתי עונות המעבר? איזה מין סידור זה? אפליה מתקנת? יש איך לנתק את הקשר העז הזה? אני לגמרי בעד החגים היהודים, וכל החגים האחרים גם, אבל למה החגים היהודים הם עונה שלמה? למה כל חג נמשך שבועות ואיך, לכל השדים והרוחות, הם קיבלו דווקא את היפות שבעונות, את העונות שמסמלות שינוי, השתנות והתהוות של משהו חדש?

IMG_20170321_161607.jpg

התחלות וניצנוצים. מתחילים ומנצנצים. 

 

 

החומה הסינית, התחתית, שיחה עם הבנות מהקבלה וזהו: סוף הדרך

"במונגוליה אין אטרקציות" אמרה לנו Bilegt בבוקר, לפני שיצאנו אל הטיול במונגוליה.

בבייג'ין יש אטרקציות. בייג'ין כולה אטרקציות. מקומות אליהם תיירים חייבים להגיע. החומה. העיר העתיקה. ארמון הקיץ. מקדש זה וטמפל זה. אין לזה סוף. ואני, החולשה שלי כתיירת זה שאין לי סבלנות לאטרקציות. אני מתקוממת כנגד הצו החברתי. אני נרתעת מלהיות מוקפת בתיירים, וכשזה קורה לי, אני יותר מרותקת אל התנהגות התיירים מאשר אל האטרקציה. כשאני במקום חדש, הכל חדש עבורי. זה נראה לי קטנוני לראות דווקא את זה ולא דבר אחר. הייתי בלונדון כמה וכמה פעמים ומעולם לא ראיתי את חילופי המשמרות של משמר המלכה, למשל.

החומה הסינית

הטיפוס שלי על החומה הסינית הגדולה. מתה על רכבלים

בזמן שטיילנו ביחד יאלי דאגה שנכסה את נקודות החובה, את האטרקציות. זה אחד מההיתרונות שבלטייל עם מישהו אחר, זה עוזר לפרוץ, ולו קצת, את גבולות ההתנהגות הרגילה, את הקבעונות, את אוסף הנחות היסוד של מה מתאים ומה לא מתאים לי. אבל בבייג'ין הייתי לבד ושקעתי בחזרה אל ההרגלים שלי. ואני ההרגל שלי הוא לשוטט. אני אוהבת לשוטט. שיטוט סתמי. חסר תכלית.

אז עם החומה לא לקחתי סיכון. נרשמתי דרך הבית מלון לסיור מאורגן. ב – 0700 אוטובוס תיירים היה אמור לאסוף אותנו מהבית מלון. היינו, חוץ ממני, עוד 3 צרפתים. אחד מהם מורה לגרמנית שחי בגרמניה קרוב אל הגבול עם צרפת. הם הגיעו לסין לשבועיים והיו בתחילת הטיול, בימים הראשונים בביג'ין. מכיוון שהאוטובוס לא יכול להיכנס אל הרחוב הצר של המלון אחד העובדים הוביל אותנו אל הצומת הקרובה לחכות לאוטובוס. חיכינו. האוטובוס לא הגיע. לקראת 0800 האחראי הציע שנחזור אל המלון. פקק תנועה, הוא אמר, יקראו לכם.

החומה הסינית הגדולה

הנוף הוא לא האטרקציה. החומה היא האטרקציה. הנוף סתם יפהפה

אחרי עוד שעה בערך באמת קראו לנו וחזרנו אל הצומת ועלינו על האוטובוס. היינו האחרונים לעלות והאטובוס היה מלא ולא מצאנו מקומות ישיבה משותפים. אני התיישבתי מאחורה, בין החלון ובחור גבוהה למדי. התחלנו לדבר. הוא מאיראן. אני מישראל. הוא חי בלוס אנגלס, אני בברלין. לפני לוס אנגליס הוא חי 12 שנים בלונדון. עזב את איראן בגיל 17, לפני גיוס החובה. בגלל זה אסור לו לחזור לשם לתקופה של מעל 3 חודשים. זה יכניס אותו לצרות עם הצבא. הוא הגיע ללונדון כדי ללמוד ונשאר שם. מהנדס.

שאלתי אותו אם זה היה קשה, לעבור מלונדון אל לוס אנגלס, והוא אמר שלא, שזה הלך לו מאוד בקלות והוא מאוד מרוצה באל.איי. שאלתי אם היה קשה לעבור מאיראן ללונדון, והוא אמר שלא, והסביר שאחיו הבכור, שגם טייל איתו וישב במושב לפניינו, כבר היה בלונדון ועזר לו להיקלט. אחר כך סיפר שבקושי ידע אנגלית כשהגיע. אחיו חזר אחרי הלימודים אל איראן, אל שירז, העיר שלהם. הוא נשאר. מצא עבודה, הסביר, וכל הזמן חשב שבשנה הבאה יחזור. הוא עדיין בטוח שיחזור, לא משנה כמה שנים עברו, הוא בטוח שהוא יחזור כשיעשה משפחה. הוא מעדיף לגדל ילדים בשירז, אמר.

החומה הסינית

על החומה הסינית. מבט מתוך אחד ממגדלי השמירה החוצה

הוא שאל למה עזבתי את ישראל ואני אמרתי לו שבישראל קשה, והוא שאל למה, ואני אמרתי שהשתשובה נראית לי מובנת מאליה, אבל הוא אמר, לא, לא, זה לא מובן מאליו, אני באמת רוצה לדעת. אז ניסיתי להסביר, בכנות, את המצב וכמה קשה לי איתו, והוא הקשיב ואחר כך אמר שמה שאני מתארת גם מזכיר לו את איראן וגם מייאש. שאלתי אותו אם הוא לא נתקל בעויינות, על רקע היותו איראני שנראה כמו איראני (או גבר בעל חזות ים תיכונית, לצורך העניין) והוא אמר שלא, שבכלל לא, לא בארצות הברית לפחות, ואני סיפרתי לו על ידיד שלי, ישראלי שחי בברלין והוא בן למשפחה ממוצא איראני ומגדל זקן ומדי פעם חוטף הערות ועויינות ברחוב הברלינאי, אז הוא שאל למה הידיד לא מוריד את הזקן, ואני אמרתי שאני לא יודעת, אולי הוא מתקומם כנגד, והוא אמר שאין מה להתקומם. שככה זה. שעדיף פשוט לעשות את החיים יותר קלים לעצמך.

הוא סיפר שבשתיים עשרה שנים שחי בלונודון היה מרוצה, אבל הוא לא השתלב חברתית בכלל. כל החברים שלי, אמר, הם איראנים, מהקהילה האיראנית. הוא אמר שלא הצליח לייצר יחסים קרובים עם הבריטים. הוא אמר שבארצות הברית הרבה יותר קל לו, וטוב. לאף אחד לא אכפת מאיפה אתה, אמר, כולם שם מהגרים, הבית שעזבת לא מעניין אותם. הוא אמר שבאמריקה הוא לא חלק מהקהילה האיראנית. הם אחרים, הסביר לי, אני קורה להם פרסים. הוא סיפר שיום קודם פגש זוג בריטי במלון שלו, ושהם התחילו לדבר, ואז הבריטי שאל אותו מאיפה הוא, והוא ענה לו, איראן, והבריטי אמר: הולי שיט. אני אמרתי שזה נורא והוא אמר שזה לא נורא, שהבריטי לא התכוון למשהו רע, שזה פשוט ככה. ככה זה.

על החומה הסינית

על החומה הסינית, בין תיירים

בדרך אל החומה כיסינו את הסיבות להגירה, הקשיים, קצת פוליטיקה כל אחד של ארצו ותוכניות לעתיד. בדרך חזרה עברנו לדבר על בני זוג, דייטים עם אנשים ממוצא אחר, הקושי שלו עם נשים מקומיות, ועם נשים איראניות (הן רוצות להתחתן נורא מהר, והוא עוד צעיר, והן ישר, אחרי כמה שבועות של ביחד מתחילות לדבר על חתונה). הוא אמר שנשים איראניות הן high maintenance. שאלתי על יהודית והוא צחק ואמר שגם הן. היו לו יחסים קצרים עם ישראלית שפגש באל.איי, אבל היא בכלל לא ידעה אנגלית, ככה אמר. אחרי זה דיברנו על הרגלי עישון והרגלי שתייה והרגלי סמים והרגלי יציאות ולבסוף על מתנות. שניינו היינו לקראת סיום הטיול והיינו צרכים לקנות מתנות. את חייבת להתמקח, הוא אמר לי, זה מה שמצפים פה.

בין שתי השיחות שלנו האטובוס הגיע אל החומה וחזר ממנה. על האוטובוס פיקדה מדריכת טיולים. היא דיברה אנגלית וסינית. כל מה שאמרה אמרה בשתי השפות. באנגלית היה לה מנהג של לחזור על אותה מילה פעמיים. כמו במשחק שהייתי משחקת עם האחיינית שלי כשהיא היתה קטנה. we will meet at the resturant, at the resturant, או, we go to the left, we go to the left. התוכנית שלה היתה להביא אותנו אל החומה, לשחרר אותנו ל 3 שעות, ואז  we meet again at one o'clock, one o'clock. לארוחת צהריים. ואז חזרה אל המלון.

החומה הסינית

החומה הסינית, מבט מהרכבל, בדרך למטה

כשהגענו לשם היינו צרכים לבחור מסלול. הצרפתים רצו לעלות למעלה ברכבל, ואז ללכת, ואז לרדת בגלישה. האיראני רצה לטפס עד לנקודה הכי גבוהה ולרדת בגלישה. ואני רציתי לעלות ברכבל ולרדת ברכבל. נפרדו לדרכנו ואני עליתי על הרכבל ביחד עם מדריכה סינית ושתי נשים שאני זיהיתי בתור יהודיות אמריקאיות, ומיד התברר שזה בדיוק מה שהן. הן הזכירו לי את פראן הנני מהסידרה ההיא. שיער צבוע ומנופח. דיבור מאונפף. מבט ריק. הן לא ידעו כלום. בזמן שעלינו ברכבל הן שאלו את המדריכה שלהן, מדריכה פרטית, איפה החומה והאם לא עולים על החומה היום ומי בנה את החומה ומי זה מינג. אחרי שהן מיצו את הנושא הן עברו אלי.

מאיפה את?

מישראל.

אה! צהלה אחת מהשתיים, אני גדלתי ברמת גן.

שאלתי למה עזבו. ענתה שאביה חלה, זה היה בשנת 1963, היא היתה ילדה בת 7, והמשפחה הגיעה למסקנה שהוא חייב רופאים מאמריקה. היא אמרה שהיא לא זוכרת איך לדבר עברית ושיש לה עד היום משפחה ברמת גן.

את מטיילת לבד? הן שאלו, ואני מיהרתי להסביר שלא, לא באמת, למרות שאני כרגע לגמרי לבד, אני בכלל טיילתי עם חברה ואז מה שקרה זה, הסברתי להם הכל, מה שקרה זה שהבת של החברה שלי חלתה באיזה אי בפיליפינים והיא נסעה להיות אתה.

איזה מחלה? שאלה הרמת-גנית לשעבר.

אמרתי לה.

אה! צהלה הרמת-גנית לשעבר, זאת מחלה מהארץ שלי, אמרה, מקסיקו. ואחרי זה השיחה עברה לכמה אני מסכנה, אוי ויי, כמה מסכנה החברה שלי, או ויי, כמה מסכנה הילדה של החברה שלי, אוי ויי, ואיזה מזל שבארי, בעלה של הרמת-גנית לשעבר, לא נסע איתה לטיול. בארי מאוד חולה, הסבירה, הוא לא היה מצליח לטפס.

איבדתי אותם כשהגענו למעלה. איבדתי אותן בין כמויות התיירים האחרים. וגם איבדתי קצת את עצמי ואת המוטיבציה לעשות משהו. הסתובבתי למעלה, על החומה הגדולה, בחוסר תכלית, הלכתי בן מגדל שמירה אחד לאחר, עישנתי סיגריה, קניתי קפה במחיר מופקע, הבנתי שאני לא עושה הייק ולא מטפסת לשום מקום, צילמתי, וכשממש לא היה לי מה לעשות התחלתי את הדרך למטה. הצלחתי למרוח שעה מתוך ה – 3 שעותשהקוצבו לנו. את השעתיים הנותרות העברתי בלחכות לארוחת הצהריים במסעדה ובניסיון לשכנע, בתוך הראש שלי, את כל שרי ממשלת ישראל שגורל כל החומות בעולם הוא להפוך לאתר תיירות המוני, ואם כבר אז למה לא עכשו, באמת, למה לא עכשו, ויפה שעה אחת קודם.

כלי שולחן מחכים לאוכל

בזמן שחיכיתי במסעדה. האיראני הגיע וסיפר שזה היה היום הכי מוצלח בטיול שלו. הצרפתיים הגיעו למסעדה באיחור, לא ירדו בזמן. הם לא הבינו איך זה שכולם סיימו עם החומה לפניהם.

***

לתחנות הרכבת התחתית בבייג'ין אין אופי. לא חן, לא הדר. לא מיסתורין ולא היסטוריה. שום קסם אירופאי. התחנות בבייג'ין, כל השלוש בהן אני הייתי, הן ענייניות. פונקציונאליות. הן עובדות. הן עושות את העבודה. הן עושות את העבודה כל כך טוב שהצלחתי להגיע לאן שרציתי בנסיעה הראשונה שלי. וזה לא טריוויאלי בכלל.

בכל תחנה יש מכונה למכירת כרטיסים ויש גם חלון שרות עם מוכר ממנו אפשר לקנות ישירות. ניסיתי את המכונה. מסך מגע. על המסך מפה של הקו. ממשק בסינית ואנגלית. כדי לקנות כרטיס צריך ללחוץ על שם התחנה אליה רוצים להגיע. אין מקום לטעויות. רק שהמכונה לא לקחה את הכסף שלי אז הלכתי אל המוכר והראתי לו את שם התחנה אליה אני רוצה להגיע. קיבלתי שני כרטיסים, כי הייתי צריכה החלפה.

על הקיר מהצד השני של הרכבת מקרינים פרסומות

אני בצד החיצוני, מאחורי קיר ההפרדה, מחכה לרכבת. על הקיר מולי מקרינים פרסומות. רגע של מדע בדיוני: איך הם יודעים על תסביך ה UGG שלי?

ההחלפה מתבצעת למטה, מתחת לאדמה, בתוך התחנה. לא צריך לצאת אל הרחוב בשביל לתפוס קווי המשך. בתחנה יש טיפוגרפיה שלא מאפשרת ללכת לאיבוד. ממשק משתמש עילאי. איקונוגרפיה מושלמת. כל שלט מופיע בשלוש שפות: סינית, אנגלית, אייקונית. מאות שלטים. חצים. סימונים על הרצפה. סימונים על הקירות. מסכי טלוויזיה שמקרינים סרטי הדרכה. פרסומות מוקרנות על הקיר מול הרציף, על קירות התחנה מצויירים קווים צבעוניים, תאומיים של קווי הרכבת. הלכתי בעקבות צבע הקו והגעתי אל המקום הנכון.

הרכבת התחתית בבייג'ין היא כמו לוח של משחק מונופול. מעוצבת ככה שכל אחד, כל אחד, ידע להשתמש. ילדים. אנאלפביתים. מיליוני התיירים שהגיעו בשביל האולימפיאדה. אני. אי אפשר ללכת לאיבוד בתחנות התחתית של בייג'ין. הן כל כך יעילות. כל כך מסודרות. כל כך קלות לשימוש. ראו בעצמכם. (לחיצה על התמונה תגדיל אותה ותחשוף גם את הפרשנות שלי).

***

ביום האחרון בבייג'ין היו לי המון שעות להעביר בלי בית. הטיסה שלי יצאה בלילה, 0230 של יום המחר, ואת הצ'ק אווט עשיתי בשעה 1200 של יום הלפני. כל פעם שיש לי טיסה לילה אני מתבלבלת וטועה בחישובים. כשהבנתי שהזמנתי חדר ליום אחד פחות מדי כבר היה מאוחר לשנות את זה. אין חדרים פנויים כתבו לי בתשובה לבקשתי. אבל אל תדאגי, כתבו, תוכלי להשאיר את הציוד שלך אצלנו בקבלה, ולצאת to play in the city, כך במקור, ואחר כך לעשות מקלחת כי יש לנו מקלחת ציבורית במלון.

כל בוקר ניגשתי אל הבנות בקבלה ושאלתי אותן אם התפנה חדר עבורי, אם היה ביטול, וכל יום אמרו לי שלא, ובין לבין גם התפתחו שיחות. בקבלה עבדו 3 בחורות צעירות שהתחלפו ביניהן. אחת מהן, זאת שקלטה אותי במלון, ידעה מעט מאוד אנגלית. השנייה ידעה אנגלית מצויין והיתה סקרנית וידידותית. היא שאלה אותי מאיפה אני ועל הטיול שעשיתי. אמרתי לה שאני מברלין, והיא אמרה שהיא נורא רוצה לנסוע לבקר בברלין. היא שאלה אותי על מזג האוויר שם ועל מסיבות הסילבסטר. היא אמרה שהיא רוצה יום אחד לצאת לטיול בעולם, כמוני. גם הבחורה השלישית שעבדה בקבלה ידעה אנגלית מצויין, אבל היא לא דיברה איתי הרבה. היא עבדה לילות, וכשבאתי לדבר אתה על מצב האין חדר שלי היא אמרה לא לדאוג, שאני אוכל לתפוס a nap על הספה בלובי-מסעדה של המלון ואפילו יש להם שמיכה לתת לי.

Beihai Park

ביום האחרון שוטטתי ב Beihai Park. בדימיוני הייתי אני לבדי, והפארק, הטבע, הציפורים, השקט. בדימיוני

ביום האחרון, בשעות הערב, ישבתי בלובי של המלון והעברתי את הזמן. אכלתי קצת. עשיתי דברים במחשב. החלפתי חיוכים עם הבנות בקבלה. באותו הערב עבדו השתיים שידעו אנגלית טוב, זאת שרוצה לבקר בברלין וזאת שהציעה לי את השמיכה. הסתכלתי עליהן מטפלות בפניות של התיירים. עונות לטלפון. פותרות בעיות. בזמן שהן לא עשו משהו שקשור לעבודה הן חתכו עם סכין פרצופים בדלעות קטנות. הן עשו את זה כל הימים שהייתי שם וביום האחרון כבר היו מקבצים של דלעות מחייכות באופן קריפי פזורים בכניסה ובמסעדה.

מתישהו במהלך הערב המסעדה התרוקנה ונשארנו רק הבחורה שהציעה לי את השמיכה ואני. את השנייה, זאת שרוצה להגיע אל ברלין, ראיתי יושבת בחוץ, בגינה, ואחר כך לא ראיתי יותר. הלכתי לשירותים הציבוריים דרך הגינה אבל השירותים היו תפוסים אז חזרתי פנימה והסתובבתי במסעדה סתם והבחורה בקבלה, זאת שהציעה לי את השמיכה, שאלה אותי מה קרה. אמרתי לה שכלום, השירותים היו תפוסים, אז היא הציעה לי ללכת לשירותים ציבוריים אחרים, ברחוב, ואני אמרתי שאין לחץ, אחכה עד שאלו יתפנו, והיא הזמינה אותי לשבת לידה, היא הצביעה על כסא בר גבוה שעמד ליד הדלפק של הקבלה, ואמרה לי שבי, בואי נדבר קצת.

Beihai Park

רוקדים ב – Beihai Park. כל הקסם

היא סיפרה שהיא חדשה בעיר, כלומר בביג'ין. עברה לפני 7 חודשים. לא מתה על העיר. העיר גדולה מדי לטעמה. ויש בה יותר מדי סוגים של אנשים. כלומר, זה טוב הגיוון, אבל יש בה גם אנשים לא טובים, מרירים. היא ציירה בעט על נייר מפה של סין והראתה לי מאיפה היא הגיעה. ישוב עירוני אבל הרבה יותר קטן בדרום. היא אמרה שבייג'ין זאת רק תחנה עבורה. ככה אני רוצה לחשוב על זה, אמרה, תחנה בדרך שלי בחיים, לא המקום הסופי שלי. שאלתי אותה איפה היא גרה בעיר והיא אמרה שהיא גרה בדירה ממש קטנה, היא הצביעה על השטח של הקבלה, בין הדפלק והקיר, ואמרה שזה הגודל של הדירה שלה, שהיא גרה בה עם חברים ולוקח לה שעה להגיע אל העבודה. היא אמרה שביום שהמשמרת שלה מתחילה ב – 0800 בבוקר היא צריכה לקום בשש. הבעתי צער בשבילה ושתינו הסכמנו שללכת לעבודה ברגל זה איכות חיים.

אחרי זה היא סיפרה לי שהיא מאוד רוצה לטייל. שאחרי הלימודים, היא למדה אמנות באוניברסיטה בדרום סין, היא הצביעה על המפה שציירה להראות לי איפה האוניברסיטה, ואחרי הלימודים היא לקחה לעצמה 3 חודשים של חופש ונסעה לישוב ממש בדרום, שוב הראתה על המפה, ורק חייתה שם. היא אמרה שהיה שם מקסים, לראות את האנשים בחיים שלהם, ושכולם היו נגישים ופתוחים. לא כמו בבייג'ין. אחרי שלושת החודשים, ובלחץ המשפחה שלה, היא עברה אל בייג'ין ומצאה את העבודה בבית מלון. היא אמרה שזה יחסית עבודה טובה, אבל בשבילה זה רק דרך לחסוך כסף לטיול שהיא רוצה לעשות.

Beihai Park

עץ עטוף ב – Beihai Park

שאלתי אותה לאן היא רוצה לטייל והיא אמרה Lake Baikal, ברוסיה, אז סיפרתי לה על כל הטיול שעשיתי, ממוסקה אל בייג'ין ברכבת הטרנס-סיבירית כולל עצירה באגם, והיא אמרה שזה בדיוק הטיול שהיא רוצה לעשות רק הפוך, לצאת מדרום סין, להגיע אל בייג'ין ומשם להמשיך אל מונגוליה, סיביר, עד מוסקבה. היא אמרה שיש שיר שהיא מאוד אוהבת, שיר של להקה רוסית על אגם בייקל, ושאלה אם אני רוצה לשמוע ואני אמרתי שבטח שכן, והיא התחילה לחפש את השיר על המחשב שלה ואמרה שהיא צריכה להוריד אותו ולהעביר אל המערכת כדי שנוכל להקשיב ברמקולים של המסעדה. אמרתי לה שנהדר ובזמן שהיא התעסקה במחשב הלכתי אל השירותים וראיתי שהפקידה השנייה, זאת שרוצה לבקר בברלין, בדיוק סיימה להתקלח.

היא שאלה אותי אם חיכיתי הרבה ואמרתי לה שלא חיכיתי בכלל, ישבתי בקבלה בנחת ורק קפצתי לראות אם השירותים התפנו. היא התנצלה שתפסה אותם ואני אמרתי לה כמה פעמים שהיא לא תפסה אותם ואין בעיה ואין כלום. היא סיפרה שהיא גרה בדירה נפלאה, נפלאה, וגם קרובה לעבודה, והכל טוב בדירה שלה חוץ מזה שאין בה שירותים ומקלחת. בכלל. שלכל דבר היא והשותפים בדירה צרכים לצאת אל הרחוב וללכת את השירותים הציבוריים. ואני חשבתי שהבנתי בפעם הראשונה למה בבייגין יש כל כך הרבה שירותים ציבוריים. כמעט בכל רחוב יש מבנה של שירותים ציבורים.

Beihai Park

בפארק

אחרי זה שתינו נכנסנו בחזרה והתיישבנו בקבלה ודיברנו שלושתנו במין שיחה מבולבלת שכזאת, והקשבנו למוסיקה, לשיר על אגם בייקל, ולעוד שירים של אותה הלהקה, והחבורה השנייה אמרה שגם היא מאוד רוצה לבקר באגם, ואני עודדתי את שתיהן ואמרתי שזה מקום נפלא וחובה לבקר בו והראתי להן תמונות שצילמתי באגם. על אחת התמונות היא אמרה, הו, זה בדיוק כמו תמונה שראיתי בפייסבוק פיד שלי, ואני שאלתי אותה איך, הרי פייסבוק סגור כאן, והיא צחקה ואמרה we have ways.

שאלתי אותן אם זה מקובל שצעירים יוצאים לטייל בעולם בסין, והן צחקו ואמרו שלא. אחת מהן, זאת שהשמיעה את השיר, אמרה שממש לא, וזה מאוד בעיה. היא אמרה שמופעל המון לחץ על הצעירים בסין, כי הם ילדים יחידים. היא שאלה אם אני יודעת על חוק הילד היחיד בסין והיא הסתכלה עלי תוך כדי ששאלה ואני הנהנתי בראש לסמן שאני יודעת על החוק, למרות שאני לא מבינה בכלל מה זה אומר. היא אמרה שכל המשפחה שלה, הוריה ושני זוגות של סבא וסבתא, מודאגים ודואגים לעתיד שלה. היא אמרה שזה כל מה שהם עושים, כל השישה, שזה כל ההווה שלהם, לדאוג לעתיד שלה. היא אמרה שמופעל עליה המון לחץ, המון לחץ. היא אמרה שמבחינת המשפחה שלה צריכה לעבוד קשה ולעבוד קשה כדי לחסוך כסף למחר. כדי שהמחר שלה יהיה יותר טוב. היא אמרה שבסין שכל הזמן דוחפים את הצעירים לחשוב על ה -tomorrow ואף פעם לא על ההווה. היא אמרה שכל הזמן הם חושבים על העתיד ועל העתיד והוא לעולם לא מגיע, תמיד יש עוד עתיד, היא לא יודעת מתי אפשר להפסיק לדאוג, מתי אפשר להיות בהווה. אמרתי לה, בלי לשים לב למה אני אומרת, שאני חושבת שככה זה בכל המערב.

Beihai Park

בפארק. בדמיוני ראיתי את עצמי משוטטת לבד, מתפעלת מהיופי. בפועל לא הצלחתי למצוא את עצמי אפילו שניה לבד. תיירים בכל מקום

ואז הגיע הזמן שלי והן הזמינו עבורי מונית והמונית הגיעה ושתיהן עזרו לי עם המזוודות ונפרדנו בחיבוקים ונשיקות ברחוב ליד המונית ואני נכנסתי אל המונית ונסעתי משם. וכל הדרך אל שדה התעופה הדהדה לי בראש השיחה איתן והתמלאתי בצער. הצטערתי שלא שאלתי לשמות שלהן, ולעמוד הפייסבוק, והצטערתי שלא שאלתי ולא רשמתי את שם השיר הרוסי על האגם והמשפט שהיא אמרה, שכל הזמן אומרים להם לחשוב על העתיד, הדהד לי בראש וחזר בלופים צמוד אל "היינו העתיד", שם הספר של יעל נאמן, ואל הילדות שלי בקיבוץ, ואז התעכבתי רגע לחשוב על זה באמת, על מה זה אומר, חברה של בנים יחידים, ילדים יחידים. בלי אחים. כל החברות וכל החברים של הבנות האלה הם ילדים  יחידים. מה זה אומר? איך זה משפיע עליהם, על המשפחה שלהם, על מבנה המשפחה. תמיד, יחידים. הצטערתי שלא שאלתי אותן יותר על זה.

וזהו. זה היה הסוף של הטיול שלי. היה עוד נמל התעופה והטיסה אל מוסקבה ועצירת הביינים במוסקבה וסערת שלג ועיכובים בטיסה ונחיתה בברלין ועל הכל הייתי יכלה לכתוב עוד עוד. מילים מילים ומילים. טיילתי חודש ימים. כתבתי על הטיול במשך חודש. פרסמתי את הפוסטים על הטיול במשך חודשיים אחרי הטיול. כתבתי יותר מעשרת אלפים מילים. ואני מרגישה כאילו לא העברתי כלום. לא הצלחתי לתאר. לא הצלחתי לגעת. ואני יכלה להמשיך עוד ועוד. אבל די. מספיק עם זה.

היה לי טיול נהדר. פשוט נהדר.

אם יש בי חרטה אחת מהטיול היא על שפספסתי את השיחה האחרונה הזאת עם הבנות בבית מלון בבייג'ין. שלא הצלחתי להיות בה יותר. זאת היתה שיחה מרתקת של נשים שרצו לדבר איתי ואני פספסתי אותה. לא הייתי זמינה. לא הייתי ברגע. הייתי ברגע הבא. הראש שלי היה במונית ובנסיעה חזרה ואני פספסתי ועל זה אני מצטערת. אני לא מצטערת שלא הגעתי אל העיר האסורה, ולא ראיתי את ארמון הקיץ, אפילו את כיכר טינאנמן לא ראיתי ואני יכלה לחיות עם זה. אני כן מצטערת שלא הצלחתי להיות אתן, שם, ברגע ההוא, קצת יותר. שלא הייתי קשובה ולא הייתי נוכחת. על זה אני קצת כן מצטערת.

ברלין, דצמבר 2016, לג אחרון.

(כל הפוסטים על המסע ברכבת הטרנס סיבירית)

דברים שעשיתי ודברים שראיתי במונגוליה

הרכבת שלנו עצרה בתחנה המרכזית של אולן-בטור. היה חושך מוחלט. שש בבוקר. מבעד לחלון של הקרון ראינו את Mejet. הוא החזיק ביד שלט עם השמות שלנו. ירדנו מהרכבת ונתנו לו לאסוף אותנו אל המכונית והוא הסיע איתנו אל הגסט האוס שהוא ואשתו מנהלים ובדרך ראינו את השמים נצבעים בכתום ואת השמש זורחת.

בגסט האוס, שהיה דירת 2 חדרים בבניין דירות 2.5 קילומטרים ממרכז העיר, פגשנו את Bilegt, אשתו של Mejet ושותפתו. ביחד עם מנהלים חברת תיירות ממש קטנה במונגוליה. Mejet נהג ומדריך, Bileget מארגנת את כל השאר. הגענו אליהם דרך הזוג הרוסי שפגשנו אצל ניקיטה בגסט האוס על האגם. באמיילים סיכמנו את הפרטים היבשים, מתי אנחנו מגיעים, כמה ימים, מה הם מציעים שנעשה.

מונגוליה

הדברים שראיתי במונגוליה. כמו להיות על הירח

ישבנו במטבח של הדירה עם Bileget והיא עברה איתנו שוב על הפרטים והסבירה לנו מה עומד לקרות. היא פתחה בלהגיד שבמונגוליה אין אטרקציות. אין מה לראות. צחקנו ואמרנו לה שזה בדיוק מה שאנחנו רוצות לראות והיא אמרה נהדר ופתחה מפה והראתה לנו איפה אנחנו ולאן ניסע. בלוחות זמנים שלנו נספיק לטייל רק במרכז מונגוליה. Mejet הלך להכין את הגיפ. אנחנו צריכות ללכת לסופרמרקט, לקנות אוכל, וגז, ונייר טואלת. Bileget הסתכלה על הציוד שלנו, המעילים, הנעלים. היא אמרה שאין מה לצאת בלי טייץ מתחת למכנסיים, קר מדי, ושהמעילים שלנו בסדר. היא אמרה לנו שנישן בגריים (גר = אוהל בד עגול, צורת המגורים של ה – nomad, הנוודים המקומים). היא אמרה שאין שירותים בדרך, שנגיד ל Mejet מתי שאנחנו צריכות והוא יעצור לנו. היא אמרה שמאוד יבש בחוץ ושנשים לב לכבות טוב טוב את הסיגריות שלנו, כי בקלות מתחילה שרפה. היא אמרה לנו לא לגשת לבד לחיות. היא אמרה לנו לא לנסות להדליק את התנור עץ בגר לבד, לבקש מ Mejet והוא יעשה את זה. היא אמרה לנו שיהיה לא קל, והיא מאוד מקווה שנהנה.

אחרי זה נסענו עם Bileget אל מרכז העיר, החלפנו כסף, עשינו קניות בסופר, אכלנו ארוחת בוקר ונפגשנו עם Mejet ועם הג'יפ הרוסי שלהם. לפני היציאה Bileget הציעה להראות לנו את הטמפל המרכזי בעיר. היא סיפרה לנו שבמונגוליה חיים 3 מיליון בני אדם, חצי מהם, מיליון וחצי, גרים בבירה. היא אמרה שאין תשתיות בבירה לכמות כזאת של אנשים. שהמעבר הגדול מהכפר אל העיר התחיל בעקבות קריסה המשטר הקומוניסטי, בתחילת שנות התשעים, במקביל לקריסת הקומוניזם בברית המועצות. עד אז, במשך 70 שנה, מונגוליה נשלטה על ידי הקומוניסטים וכולם כולם כולם קיבלו משכורות. המשטר קבע לאנשים איפה הם יחיו ודאג שתהייה להם הכנסה. אחרי שהסידור הזה נפסק התחילה התנועה אל העיר. בחיפוש אחרי עבודה. בחיפוש אחרי הכנסה. אנשים שוב לא יכלו להישאר בשוליים, במרחבים, ולהרוויח כסף מזה. מיליון אנשים היגרו אל אולן-בטור מאז שנות התשעים של המאה הקודמת. ובאולן-בטור אין עבודה לכולם, ואין בתים לכולם, ואין תשתיות מתאימות לכאלה כמויות של אנשים. אז בנו מגדלי דירות, ובנו מהר, ושלושים שנה אחרי המגדלים האלה מתפוררים ומתפרקים ומתקלפים ומחלידים. תשתיות של תחבורה ציבורית, למשל, לא בנו. אז אין בעיר רכבות משום מסוג, רק אוטובוסים או מכוניות פרטיות. וכולם רוצים לנהוג, ככה אמר Mejet, כולם רוצים מכונית פרטית. אז יש פקקים. Bileget אמרה שמרוב פקקים ונהגים גרועים היא לא מעיזה לנהוג בעיר, רק Mejet נוהג עבורם.

מונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. כאן, בעמק בו ישנו את הלילה הראשון

Mejet החנה את הג'יפ במגרש חניה בכניסה אל הטמפל ונשאר ברכב, ואנחנו נכנסנו פנימה עם Bileget. היא סיפרה לנו שלמרות שהטמפל נראה ישן, הוא מאוד חדש. כשהקומוניסטים תפסו את השלטון זאת היתה מהפכה אלימה. הקומוניסטים המונגוליים יצאו למלחמה בבודהיזם. הם שרפו את כל הטמפלים במדינה (אחד בלבד שרד, וגם זה בזכות תושיה של מישהו להכריז עליו כעל מוזיאון). הם רצחו יותר מ 2000 לאמות מקומיים. הם חיסלו את הבודהים במונגוליה, מסורת עתיקה של אלפי שנים. הדאלי למה הראשון היה ממונגוליה, למשל, כזאת ארוכה ומושרשת המסורת הבודהיסטית במונגוליה, והקומוניסטים חיסלו אותה.

וגם את השפה הם חיסלו. במונגוליה של היום מדברים, קוראים וכותבים מונגולית, כלומר, בשפה המונגולית, בשפה המקומית, אבל הא"ב, בקריאה ובכתיבה, הוא קרילי. כמו ברוסיה. והם מעולם לא היו כבושים על ידי רוסיה. לא חלק מברית המועצות. לא באופן רשמי. ובכל זאת. 70 שנה של קומוניזים, שני דורות שגדלו לתוכו, והם איבדו אם היכולת לכתוב בשפה שלהם. בטמפל החדש כל הכתבים הבודהיסטים הם בטיבטית. עכשו, בשנים האחרונות, סיפרה Bileget, יש תנועה של צעירים שקוראים לחזור אל הכתב המקורי, המונגולי, והם מלמדים את עצמם קריאה וכתיבה ומתרגמים כתבים בודהיסטים אל מונגולית ומנסים לייצר תנועה של חזרה אל השפה.

מונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. נהר מתפתל כמו נחש

Bileget גדלה בעיר. Mejet הוא בן הכפר. היא חילונית. הוא דתי. הם הכירו כשהיו שניהם סטודנטים בברית המועצות. ב – Yekaterinburg. הוא למד הנדסה. היא רפואה. הקומוניזים קרס באמצע הלימודים שלהם. בבת אחת הפכו מסטודנטים ממומנים לחסרי כל. איכשהו הסתדרו. הכירו. התאהבו. התחתנו וחזרו אל אולן-בטור. יש להם שני בנים. הבכור סטונדט להנדסת חומרים. הקטן בתיכון. שניהם גרים בבית.  Bileget אמרה שבאולן-בטור צעירים עוזבים את בית ההורים רק כשהם מתחתנים.

נפגשנו אתם יום לפני בחירות מוניציפאליות במונגוליה. שאלנו אותם למי יצביעו.  Bileget הסבירה שיש שתי מפלגות, הדמוקרטית והסוציאליסטית, שהיא ממשיכת דרכם של הקומונוסיטים. היא אמרה שהיא תבציע לדמוקרטים. Mejet לא יצביע, הוא יהיה יתנו בג'יפ. הוא אמר שזה לא משנה לו, שהכל אותו דבר. אבל שאילו היה מצביע כנראה היה מצביע לסוציאליסטים.

מונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. עופות טורפים.

סיירנו עם  Bileget בטמפל הבודהיסטי. היא הראתה לנו את המקום כמו מדריכת תיירים. לא כמו איגור, באולן – אודה שהיה בעצמו בודהיסט והביקור בטמפל היה חלק מהחיים שלו. Bileget הדריכה אותנו וצחקה והסבירה שהיא באמת חילונית, כל זה לא אומר לה כלום. היא סיפרה שכשהם רק התחתנו, היא ו Mejet, הוא היה המום מזה שהיא לא יודעת איך עושים דברים נכון. היא לא מכירה את החוקים. אז הוא פנה אל אמא שלה בבקשת עזרה. רק שהאם עוד יותר חילונית ממנה. האם חייתה את כל חייה תחת המשטר הקומוניסטי. החוקים שהיא מכירה הם אחרים. היא לא יכלה לעזור לו, צחקה Bileget, ואחרי זה היא נתנה לנו חיבוק ונשיקה, נתנה ל Mejet חיבוק ונשיקה ויצאנו אל הדרך.

הג'יפ של Mejet

דברים שראיתי במונגוליה. הג'יפ של Mejet. שעה מעיר הבירה ואנחנו לבד בעולם, על הירח

***

במונגוליה, בימים שטיילנו ברחבי מרכז מונגוליה, הרגשתי כאילו אני על הירח. כאילו אני הולכת על הירח. מקום קדום, קסום, ריק. מקום שלא עובד על ידי בני אדם. שמים גדולים, פתוחים, בהירים. גוונים של תכלת, ענני כבשים מתגלגלים, כל הזמן בתנועה, מחליפים צורות. גבעות רכות. חשופות. מכוסות שיער רך, צהבהב. אוייר צלול. ראות. שקיפות. אופק בלי סוף. מכל מקום רואים את האופק. מרחבים עצומים, משטחים פתוחים, חום, צהוב ותכלת.

הגבעות, מרחוק, מנוקדות. נקודות שחורות מסודרות במעגל, בחצי קשת, בקבוצה. כשמתקרבים אליהם הגבעות מתעוררות. הנקודות מתמלאות, מקבלות צורה של חיים. זזות. בתנועה. עדרים של בעלי חיים. כבשים. טליים. פרות. יאקיים שעירים שנראים כמו סבאיים. גמלים עם שתי דבשות מצויירים במכחול על רקע גבעות חול צהובות. סוסים, כמו קשתות שמחוברות לאדמה, חצי קשת שחורה מעל אדמה צהובה, הראשיים שלהם מורכנים, סוסים אוכלים. בעלי חיים בצורה הטבעית שלהם. אורחים מכוכב אחר. תמיד בקבוצה, בלהקה, ביחסים עם אחד עם השני. בתוך הטבע. יופי שכמותו לא ראיתי. יופי שמילא אותי בתחושת הודיה, תחושת תודה, תחושת זכות גדולה. הלב שלי התפוצץ משמחה. זכיתי. זכיתי לראות ולחוות ולהיות בעולם הזה, בתוך מראות האלה, מתחת לשמים האלה.

***

לפני שהתחלנו את הטיול, בגסט האוס באולן-בטור, Bileget סיפרה לנו על הנוודים, ה Nomad. היא אמרה שבאחד הערבים של הטיול נתארח אצלם לארוחת ערב ונישן ב"גר" שלהם. חששתי מזה, מהאירוח אצל משפחה מקומית. זה מקובל. זה מה שעושים תיירים במונגוליה. מתארחים אצל משפחת נוודים מקומית. בכל המדריכים והאתרים זה מופיע כחלק מהתפריט. לילה עם משפחה נוודים. חששתי שזה יהיה עקב אכילס שלי. Bileget סיפרה ש Mejet גדל בכפר ומכיר את הנוודים והחיים שלהם טוב והוא ידאג לנו.

הנוודים במונגוליה חיים ביחידות קטנות. משפחה גרעינית וזהו. לא שבט. לא עדר. לא קבוצה. משפחה גרעינית ובעלי החיים שלה. המשפחה ש Mejet לקח אותנו לפגוש, זאת שהיינו אמורות לישון אצלה, היתה שני אחים, שתי נשים ויותר מ – 1000 בעלי חיים. לאחד משני הזוגות יש ילדים. שתי בנות. הילדה הקטנה חיה אתם ב"גר". הילדה הגדולה, בת 7, ב"בורדינג" בעיר. כל הילדים מעל גיל 7 נשלחים לבתי ספר בעיר או בכפר הגדול הקרוב. שם הם חיים בתנאי פנימיה. בורדינג. חוזרים הביתה כל סוף שבוע ואחרי סיום תיכון. איך הם עומדים בזה, הילדים האלה שגדלו מתחת לשמים וליד הגמלים, איך הם עומדים במעבר הזה, מחיים בתוך משפחה גרעינית, בלי קהילה מסביב, בתוך הטבע, בין החיות, לחיים בעיר, בין אנשים, בתוך מערכת חוקים ומנהגים אחרים לגמרי. מה זה עושה להם?

ב"גר" של המשפחה שביקרנו היתה תלויה על דופן האוהל תעודה ממסוגרת שמראה שהם הבעלים הגאים של יותר מ – 1000 בעלי חיים. סוסים ופרות. את התעודה חילקה המדינה. הם מסגרו ותלו. מה הם עושים עם כל החיות, שאלתי שוב ושוב. שאלתי את Mejet ושאלתי את  Bileget עוד כשישבנו ביחד והיא סיפרה לנו על הטיול הקרוב. מה הם עושים עם כל הבעלי חיים האלה? הם לא אוכלים אותם. זאת אומרת, חלק כן. אבל כמה חיות כבר יכלים 4 אנשים בוגרים לאכול? הם לא מוכרים אותם. לא מוכרים בשר ולא מוכרים חלב ולא מוכרים כלום. הם לא עושים מהן כסף. החיות הן לא המודל העסקי שלהן. אין להם מודל עסקי. הם לא עושים חקלאות. הם חיים לצד בעלי החיים שלהם.

פגשנו אותם ביום המעבר ממושב הקיץ שלהם אל מושב החורף. הם עוברים פעמיים בשנה, לפי מזג האוויר. את המקומות שלהם הם בוחרים בהתאם לצרכים של בעלי חיים. ליד מקור מים נקיים. ליד מרחבים של עשבים או צמחייה אחרת שמהווה אוכל לחיות. את המעבר הם עושים בעזרת שתי משאיות. הם הבעלים של המשאיות ויש להם גם אופנוע. האופנוע מחליף את הסוס. המשאיות את הגמלים. Bileget אמרה שצריך להיזהר מהסוסים כי מאז שהנוודים התחילו להשתמש באופנועים, הסוסים נהיו יותר פראיים, פחות מאולפים, פחות רגילים ומקבלים בני אדם שירכבו עליהם.

לאחד משני האחים היתה יד חבושה. תוצאה של תאונת אופנוע. עזרנו להם להוציא דברים מהאוהל ולהעמיס על המשאית. הילדה שלהם היתה קסם. יאלי הראתה לה את עצמה בסמרט פון. הם הציעו לנו גבינה לבנה ושמנה שהם עושים עם חתיכות לחם לניגוב. היו להם פאנליים סלולרים וחתול שהם העבירו איתם.

למה הם חיים ככה, שאלתי ושאלתי, למה הם צרכים כל כך הרבה בעלי חיים, מה הם עושים אתם?

זה אורח חיים, אמר לי Mejet, אמרה לי Bileget. זה פשוט אורח חיים.

מונגוליה

אני, במונגוליה

***

בלילה הראשון ישנו ב"גר" בשטח של משפחת נוודים אחרת. במושב הקיץ שלהם. עמק בין הרים סלעים, ארבעה אוהלים עגולים לתיירים, מבנה קבוע אחד, בית קטן בנו מלבנים. 2 טמפלים בודהיסטים. 3 פאנלים סלולרים. 1 צלחת לווין. חיות. עדר סוסים. עדר פרות. כלב שמירה. חתול שחור. ואשה אחת בת 62, האמא של המשפחה, כולה לבדה. המשפחה עברה למקום החורף. Mejet אמר שהאמא היא שהקימה את המקדשים הבודהיסטים והיא לא רוצה לעזוב אותם, מפחדת שיגנבו דברים. אז בחורף המשפחה נודדת והיא נשארת לבדה. כל החורף. כמעט חצי שנה היא, החיות, והטלוויזיה. מה היא רואה, כשהיא מסתכלת בטלוויזיה? מה היא מבינה מזה? אשה שכל חייה בעמק הזה, בבעלי חיים, בבני משפחה, בטמפל שהיא בונה בעצמה. מה היא רואה כשהיא רואה טלוויזיה, איך היא מפרשת את זה, איך זה נראה למישהו שחוויות החיים שלו כל כך שונה ואחרת. על איזה ידע מוקדם זה נופל? איזה חלומות זה מעיר?

לפני שהלכנו לישון Mejet מילא את התנור בעץ. הוא אמר לנו שזה לא יספיק לכל הלילה. שבערך בשלוש או ארבע בבוקר הקור יחדור אל האוהל. הוא אמר לא לדאוג, שאם קר לנו להעיר אותו והוא יחדש את החימום. התעוררתי בשעה שלא ידעתי מה היא והיה לי קר אבל לא רציתי להעיר את  Mejet אז שכבתי על הדרגש שלי, בתוך השק שינה ש Bileget השאילה לנו, מתחת לשלוש שמיכות צמר שהגברת המבוגרת הביאה, וחשבתי לעצמי, והמחשבה הראשונה שהיתה בי כשהתועררתי, זה שהתנאים כאן אפילו גרועים מאלו שהכרתי בהודו. אין מים זורמים. זה היכה בי בבוקר. אין מים זורמים. בשום מקום. השירותים היו צריף בור קליעה. אני בסדר עם שירותים כאלה. גם בהודו השתמשתי בכאלה וזה היה בסדר. אבל בהודו, ליד כל שירותים, היה ברז קטן ולצידו קערה ואפשר לשתוף את הידיים ולהתנקות קצת. במונגוליה אין כלום. כלום. לא נייר ולא מים. לא שירותים ולא ברז עם מים זורמים. זה המם אותי. לא העלתי בדעתי שזה יכול להיות. חיים בלי מים זורמים.

***

בדרך לראות קבוצה סטופות לבנות מסודרות במעגל על גבעה, התחילה סערת רוחות. טיפסנו אל הגבעה והרוח כמעט הפילה אותנו. קוצים שהתנתקו מהאדמה התעופפו מסביב לנו. הם נראו כמו יצורים חיים, ידיים ורגליים, מתגלגלים מהרוח. בלילה השני ישנו במחנה של אוהלים לתיירים. זוג נוודים צעיר תיחזק את המקום. ההורים שלהם עברו למושב החורף. הם נשארו הם הבן לשמור על המקום פתוח כל זמן שמגיעים תיירים. האבא סידר אותנו בגר, הביא לנו עוד שמיכות, עצים, הדליק את התנור. את הכל עשה בריצה. והבן אחריו. האבא רץ והילד אחריו. ניסיתי לתפוס אותו במצלמה ולא הצלחתי, הוא רץ מהר מדי. כשנפרדנו מהם הילד עמד ליד אבא שלו ושניהם נפנפנו לנו לשלום. אותה עמידה, אותה תנועת נפנפוף ביד.

ראינו גבעות חול לבנות. ראינו עדרי גמלים שותים מים. ראינו נהר ארוך ושטוח מתפתל כמו נחש בתוך האדמה הצהובה. ראינו מעיין של מים חמים עם ריח של גופרית וצבעוניות עזה, צבעים של ירוק וכתום ושקוף בין המים והאדמה והסלעים. ראינו גשר עקום מעל נהר. Mejet סיפר שהגשר חדש. שאלנו למה כזה עקום, אם חדש, והוא הסביר שאמנם חדש, אבל היה חורף קשה (מזג האוויר במנוגוליה נע בטווח של 80 מעלות. בקיץ עשוי להגיע למעל 40, בחורף אל מתחת ל 40. שום כביש לא יכול לעמוד בתנאים האלה. הגשר לא עמד). אז אחרי החורף הקשה באו לשקם את הגשר שוב, רק שחיברו אותו מחדש עקום.

דברים שראיתי במונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. צהוב וכחול. נהר מתפתל

***

באחר הצהריים של היום השלישי הגענו אל מושב החורף של משפחת הנוודים שפגשנו קודם, ביום המעבר. כשהגענו אליהם הם עסקו בהתקנת האוהל השני. הראשון כבר עמד. כמה צעירים מהכפר עזרו להם, וגם הילדה הגדולה, בת ה 7, קיבלה חופש מבית ספר כדי לעזור במעבר. Mejet הראה לי את האוהל הראשון, זה שכבר עמד. הוא אמר שכאן נישן הלילה. נכנסתי אל האוהל וראיתי שהבפנים שלו נראה בדיוק כמו האוהל שעזרנו להם לפנות. אותה תעודה ממוסגרת שמראה שהם הבעלים של יותר מ1000 בעלי חיים. אותו שולחן, כוננית, כסאות. התנור באמצע האוהל עוד לא היה מחובר. היה לי קר והייתי עייפה ובבת אחד ידעתי שאני לא אוכל לישון שם, באוהל הזה, בין הדברים שלהם. זה גדול עלי. אני לא רוצה.

דברים שראיתי במונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. המפל

אמרתי את זה ל Mejet ואחרי זה היתה שעה מאוד לא נעימה בה התנצלנו וניסינו להסביר ולרכך ולנמק. Mejet אמר שהוא חשב שלראות איך הם חיים יהיה מאוד מעניין עבורנו. אני ניסיתי להסביר לו שעבורי להתארח בבית של אנשים שאני לא מכירה, ולא יכלה לתקשר אתם, זה אי נעימות גדולה. זה חוסר נימוס. זה לא בסדר. אני לא יודעת אם הוא הבין. אני לא יודעת אם הוא יכול לראות את זה דרך העינים שלי.

Mejet הסיע אותנו כל הכפר הכי גדול הקרוב, שם היה בית מלון. בית מלון אמיתי. חדש. ושם ישנו את הלילה השלישי. הדלת כניסה של הבית מלון היתה כל כך כבדה שלא הצלחתי לדחוף אותה קדימה בעצמי. בקומה התחתונה היתה מסעדה ועל הקירות היו תלויים תמונות בשחור לבן של וונציה. בקומה העליונה היו החדרים. היה בו, בבית מלון, כל העצב והיאוש שבבתי מלון מפוארים בארצות עולם שלישי. קירות מתקלפים. חימום שבקושי מחמם (אחרי שהתלוננו בפעם השלישית שקר לנו הביאו לנו אל החדר תנור פרטי). בחדר הראשון שהראו לנו המקלחת לא עבדה אז העבירו אותנו אל חדר אחר. באותו לילה היו שני חדרים מלאים בבית מלון. אנחנו וזוג תיירים מקומי. בבוקר הגישו לנו ארוחת בוקר של קפה משקיות ושני טוסטים לכל אחת. אחרי כן התחלנו את היום הרביעי בביקור במוזיאון המקומי, ואז קיבלנו טלפון מהארץ ששינה את הכל.

(הייתי יכלה להמשיך, לכתוב על מונגוליה עוד ועוד. 4 ימים טיילתי במרכז מונגוליה, 2600 מילים כתבתי ואני מרגישה, בכאב, את חולשת המילים וקריסה התמונות. שום דבר ממה שהיה לא הצלחתי לתאר כאן).

בפוסט הבא: על הימים באולן בטור, לבד.

כל הפוסטים של הטיול.

דברים שראיתי במונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. יש לי עוד תמונות, ולסנן ביניהן קשה לי. כל כך הרבה יופי

 

ברכבת, עד לקצה של רוסיה

הקטע הכי יפה בנסיעה הוא בין Irkutsk ו –Ulan ude. שמונה שעות נסיעה, כמעט חצי מהן לאורך Lake Baikal. כזה גדול הוא האגם, וכשהמים שלו מציצים מאחורה הכל נראה יותר יפה. לאורך הטיול, במצטבר, נסענו ארבעה ימים שלמים ברוסיה וסיביר. הנוף היה מונוטוני. יפה אבל לא מהמם. נטול אטרקציות. חוזר על עצמו.

משטחים אדירים של כלום, אדמה לא מעובדת, קצת עשבים, יערות דלילים, אורנים, מחליפים צבעים, מירוק לצהוב. פה ושם רואים מקבצים של בתי עץ, או פחונים. כמה בתים מאחורי גדר עץ וכלום. מכונית ישנה. באר מים. פרה. האדמה רחבה ואין סופית, החיים האנושיים מצומקים. מעט שדות מעובדים, מעט שטחים שנראים כאילו גדל בהם משהו, מעט חקלאות פעילה. פה פרה, שם עז. הכל במספרים קטנים. האנשים נראים ספורים. המרחבים אין סופיים.

ארבעה ימים שלמים נסענו לאורך יערות וגבעות ונהרות ואגמים ועוד יערות, ואף על פי כן הרושם שסיביר הותירה בי היתה של שממה. של ערבות. של משהו שטוח ואין סופי. יערות באורך וברחוב ובגודל של נסיעה מרובת ימים על הרכבת. ובטווח מעט מאוד חיים אנושים. והמעט שיש נראה קשה, חשוף, בודד.

לאורך המסלול של הרכבת הטרנס סיבירית

לאורך אגם בייקל. כפר. יש בו חיים?

אצל ניקיטה בגסט האוס על האגם פגשתי בחורה מבייגי'ן, שעשתה את המסלול ההפוך, מבייג'ין דרך מונגוליה אל האגם. דיברנו על הדרך, על המראות שראינו בדרך. היא אמרה שהכפרים שראתה בצידי הדרך בסיביר, החיים שראתה, הזכירו לה את הכפרים בסין של ילדותה, בשנות השמונים, כמו שהם היו פעם, לפני כל השינויים והקידמה. היא אמרה שמה שראתה מרוסיה בחלון נראה לה כאילו נתקע בזמן. נשאר כמו פעם.

רוסיה נראתה לי מתיישנת. לא ישנה, מתיישנת, בפעולה רציפה, בהווה מתמשך, כאילו זה משהו שאפשר לראות לפני העינים, התיישנות. נהיית ישנה בזמן שאני צופה בה. מתיישנת בהילוך מהיר, כמו קצב התקדמות הטכנולוגיה, ככה רוסיה מתיישנת. כמו הרכבת שבה נסענו. משהו שפעם היו מפואר ומתקדם והיום הוא ישן, מתחלד, מתפרק. ישן ולא מתחוזק. ישן ולא מתחדש. ישן ומתיישן. וזה לא רק עניין של עוני ועושר. עושר הוא יחסי ועוני הוא יחסי. ברוסיה הכל תקוע. הכל מפעם. הכל מחליד. מתבלה. נפרם.

גשר לאורך הרכבת

מהרכבת, בלג האחרון, בדרך אל אולן אודה. אילתורים וחלודה.

***

עד Ulan – ude נסענו ברכבות של חברת הרכבות הרוסית. פוק. רכבות ישנות, כבדות, איטיות. רכבות שעושות רעש מאוד ספיצפי: טוק, טוק, ווושששש, דפיקה, דפיקה, נשיפה ארוכה, טוק, טוק, וושששש, קבוע, יציב, רציף. כל זמן שהרכבת נוסעת ככה זה נשמע. התרגלתי לזה. כמו שמתרגלים לנשימה. כשלא שמעתי את זה דאגתי. כשלא שמעתי את זה חשבתי שמשהו לא בסדר. משהו התקלקל. התנועה קדימה נפסקה.

המעברים בין הקרונות הם דרך דלתות ברזל כבדות ובאמצע, בחלק שמחבר בין הקרונות, אפשר לעשן. זה לא רשמי אבל ככה זה. בנסיעה הראשונה, ממוסקבה אל Yekaterinburg, ראתה אותי אחראית הקרון עם סיגריה ביד ועשתה לי סימנים שאסור לעשן. ככל שהתרחקנו ממוסקבה העישון במעברים בין הקרונות התרבה. החוקים התפרופפו.

מהרכבת

מחלון הרכבת. רכבת שנסעה מולנו. חלודה עם חלודה.

מ – Ulan Ude נסענו אל אולן באטור, בירת מונגוליה. הרכבת שלנו היתה רכבת מונגולית. ברובה. הקרון האחרון וקרון המסעדה היו רוסים. הקרונות המנוגולים היו חדשים, נקים, עם דלתות אוטומאטיות בין הקרונות שנפתחות בלחיצה על כפתור. בקרון שלנו היו גם שירותים וגם מקלחת, בנפרד. בקרון של השירותים היתה מדבקה עם עיגולים בצבעים שונים. כל עיגול סימן צבע של שתן. המדבקה הציעה לנו לוודא שצבע השתן שלנו תקין.

על הרציף נסע טנדר עם חלק אחורי פתוח ומלא בגושי פחם. הטנדר עצר בכניסה אל כל קרון ואחראית הקרון העמיסה שקיות עם פחם אל תוך הרכבת. החימום של הרכבת, המיחם והמים החמים במקלחת עובדים על פחם. לרכבת היה ריח קל של פחם מעורבב באוויר חם ועומד. בקרון שלנו היה מסך טלוויזיה. נסעו איתנו זוג הולנדים. הבחור סיפר לנו שפעם עצרו אותנו ביציאה מישראל. חמש שעות הוא נחקר בשדה התעופה, פספס את הטיסה שלו חזרה, ואין לו מושג למה.

מעמיסים פחם על הרכבת

מעמיסים פחם על הרכבת. ריח פחממי קל ליווה אותנו. הטוק, טוק, ווששששש נפסק. נסיעה חלקה

הוא ובת הזוג צאו לטיול ארוך בעולם. הם היו בחלק הראשון של הטיול. מאירופה אל אסיה דרך הטרנס – סיבירית. הם נסעו עם הספר, המדריך, של הלונלי פלנט. הם סיפרו לנו כל מה שעומד לקרות לפני שהוא קרה. כמה זמן נתעכב בגבול. האם מותר או אסור לרדת מהרכבת. כולנו הסכמנו שהרכבת המונגולית היא שידרוג מהמם אחרי הרכבות הרוסיות. היא נוסעת בשקט, בלי טוק, טוק, וושששש, נוסעת חלק ונוסעת מהר.

הצוות ברכבת המעורבת היה מעורב. גם גברים וגם נשים עבדו על הרכבת. היו להם מדים יפים ומודרנים והם נראו שמחים. ראינו אותם מהקרון שלנו מכינים לעצמם ארוחת ערב בשרית בקרון ליד. הם היו אדיבים ונחמדים וחייכנים. ברכבות הרוסיות הצוות היה רק נשי. רק נשים. בכל הגילאים והצבעים. נשים שעבדו נורא קשה, עבדו כל היום, וחייכו מעט, אם בכלל. (אחרי זה, ממונגוליה אל סין, נסעתי ברכבת סינית. כל הצוות היה גברי. לא היתה אשה אחת במדים על כל הרכבת. גם הם חייכו רק מעט).

***

ב – Krasnoyarsk סיפר אנטולי, המדריך שלנו ליום סיור בשמורת הטבע Stolby, שלעיר היו שתי תקופות של קפיצה קדימה. הראשונה היתה בזמן שבנו את קו הרכבת הטרנס-סיבירי, לפני 100 שנה, והשנייה במלחמת העולם השנייה. אז נפתחו בעיר הרבה מפעלים של התעשייה הצבאית וסיפקו עבודה. ומאז יוק. שאלתי אותו, בשביל להיות בטוחה, אם נפילת הקומוניזים וכל השינויים של תחילת שנות ה – 90 לא הביאו לזינוק קדימה, והוא אמר שלא, ממש לא. ההפך. מספר התושבים בעיר גדל, ב – 2012 Krasnoyarsk חגגה את חגיגות מליון תושבים. אנטולי סיפר שעשו בעיר חגיגות לציון האירוע, שבעצם רק אז Krasnoyarsk הפכה לעיר, לפני כן היתה ישוב, אבל הגידול במספר התושבים לא הביא לגידול בשום דבר אחר. מאז נפילת הקומוניזים התעשייה הצבאית, המעסיק הכי גדול בכל סיביר, מצטמצמת. מפעלים נסגרו או הקטינו את היקף פעילותם, ושום דבר חדש לא קרה. לא נפתחו מפעלים חדשים. לא נוצרו מקומות עבודה. מה שהיה ולא נסגר נשאר, אבל פחות. פיחות מתמיד.

שמורת הטבע Stolby

בשמורת הטבע Stolby. שמורת הטבע הוותיקה באירופה

היה פרוייקט הנדסי אחד מאוד גדול שסיפק עבודה לזמן מה. אנטולי הצביע על שני גשרים שנראו בדיוק אותו הדבר והסביר שהגשר הראשון נבנה בתחילת המאה ה – 20 והיה אז מופת של אדריכלות והנדסה מתקדמת, אפילו הציגו דגם שלו בתערוכה העולמית בניו יורק ב – 1939 מרוב שהיה מתקדם ומקור לגאווה. בשנות האלפיים החליטו לבנות גשר חדש. הגשר הראשון התיישן ונהייה מסוכן לשימוש אז החליטו לבנות אחד שיחליף אותו, ואת החדש בנו בדיוק, אבל בדיוק, אבל בדיוק, כמו הישן. אותו מראה. אותה אדריכלות. אותה קידמה הנדסית. 100 שנה אחרי. אחרי שהסתיימה הבנייה פיטרו את כל העובדים המקומיים.

אנטולי אמר שחישבו ומצאו שכדי להתקיים על קו העוני ב – Krasnoyarsk צריך לעשות משכורת של 35 אלף רובל לחודש. קצת פחות מ – 500 יורו. משכורת של מורה מתחילה היא 10 – 15 אלף רובל. משפחה של 4 נפשות, כדי להתקיים על קו העוני, צריכה הכנסה של שתי משרות מלאות, 70000 אלף רובל בחודש. כדי לחיות בקו העוני. אבל עבודה אין. משפחות של שני עובדים במשכורת ממוצעת זה נדיר. אנטולי סיפר שאשתו מורה, אז יש לה משכורת קבועה, והוא יזם עצמאי בעל עסק, אבל העסק שלו הוא עונתי. בחורף אין לאנטולי עבודה בתיירות. הוא מלמד באוניברסיטה. ד"ר למדעי המדינה. השלמת הכנסה. כשהוא הסיע אותנו מהגסט-האוס אל השמורה – והשמורה היא האטרקציה המרכזית של Krasnoyarsk, הסיבה שתיירים, כולל אנחנו, מגיעים לשם, עברנו דרך שולי העיר וראינו אנשים שואבים מים מהבאר. ירד שלג באותו היום. ב Krasnoyarsk יורד שלג כמעט חצי שנה. מנובמבר עד אפריל. איך הם שואבים מים בשלג?

שמורת הטבע Stolby, הרכבל

סוף הסיור בשמורה, ירדנו מההר באמצעות הרכבל

בשמורה יש אתר סקי. שאלנו אותו מי משתמש באתר והוא אמר שתיירות מקומית. תיירים זרים לא מגיעים לרוסיה לעשות סקי, ולבני העיר, תושבי Krasnoyarsk, אין מספיק כסף. ב – Yekaterinburg נכנסנו בוקר אחד, בחיפושים אחרי קפה, אל בית קפה-גלריה ובו פגשנו את סרגיי. הוא ידע קצת אנגלית והיה אדיב ורצה לשוחח. סיפרנו לו על המסע שלנו, ממוסקבה לבייג'ין דרך אגם בייקל, והוא נאנח ואמר שהוא מקנא בנו, גם הוא היה רוצה לראות את המקומות האלה. שאלנו אותו למה הוא לא נוסע והוא אמר שאין כסף. הוא עבר אל Yekaterinburg מכפר קטן כדי לעשות כסף, וזה היה לפני 10 שנים, ומאז הוא עובד. זה הזכיר לי את האיש ברכבת מבאנגלור אל גואה, בתחילת שנות האלפיים. נסעתי ברכבת לילה והייתי לבד בקרון של 6, ומולי ישב גבר הודי. הוא שאל אותי לאן אני נוסעת ואני אמרתי לו, לגואה, והוא נאנח ואמר שהטרגדיה שלו הודו זה שהוא לא יכול לנסוע ולראות את כל המקומות היפים אליהם אנחנו, התיירים מהמערב, נוסעים. אין כסף, אמר. לנו אין כסף לטייל בהודו.

במרכז של העיר Yekaterinburg, לא רחוק מהבית קפה של סרגיי, יש פסל של מייקל ג'קסון. תיירים מצטלמים ליד הפסל. מסביב אל הפסל יש תערוכת פוסטרים של מייקל ג'קסון. בתמונות הוא צעיר עם תלתלים ועור פנים כהה. ב Ulan – Ude ראיתי שלט חוצות לסרט שרלוק הולמס עם רוברט דאוני גו'נייר. הסרט הראשון בסדרה, זה שיצא ב – 2009.

שאלתי את אנטולי על גלות סיביר, שאלתי אותו מה זה אמר, הרי הנה אנחנו בסיביר, לכאן שלחו אנשים לגלות? אנטולי אמר שכן, שבכל הערים הגדולות של סיביר, גם ב Krasnoyarsk, יש גולים לשעבר, אנשים שהגיעו לחיות שם כי נשלחו לגלות. הוא הסביר, או שתוך כדי שהוא דיבר אני הבנתי, בפעם הראשונה, שגלות סיביר זה לא גלות בסיביר, זה גלות מבית. גלות מהחיים וההרגלים והמנהגים שהיו לך. זה לא גלות אל, זה גלות מ-. עבורנו, עבורי ועבור חלק מהאנשים-גולים שאני מכירה, היציאה לגלות היא כמו יציאה אל חופש. מימוש זכות גדולה. עבורם זה היה עונש, ולא בגלל מיקום הגלות. בגלל עצם הגלות.

ברכבת

ככה זה נראה בתוך הרכבת, חדר הפחמים, במעברים בין הקרונות

***

כל הזמן, כל הימים שהייתי ברוסיה, הרגשתי את הלב שלי כואב. כל הזמן הייתי בתחושה שאני תכף מתחילה לבכות. ואני לא יודעת אם זה במציאות או בעינים שלי. אמא רוסיה נראתה לי עצובה עד בלי קץ. עצב שנשפך ומציף את כל הערים ואת כל המרחבים הריקים. עצב שהוא כמו אבק על הקירות ועל המכוניות. עצב שהוא באוויר. עצב שהתקבע במשך אלפי שנים של חיים קשים עד שהפך לדרך חיים. לאורח חיים.

אולי זה גם הסתיו והדברים שהוא עושה לשמים, לאור, לעצים ולצמחים. ואולי זה גם הלכלוך על הצד החיצוני של חלונות הרכבת. העולם סביבי היה צבוע באפור וצהוב ומטושטש. אבק וחלודה. אמא רוסיה. אבק וחלודה. שיר עצוב ברקע. געגועים למשהו שאני לא יודעת מהו. בראש שלי רצה שורה שקראתי בספר של אילנה המרמן, "אשה לבדה". עולם אחר, מקום אחר, סיטואציה אחרת. אבל השורה הזאת רצה לי בראש כל הזמן.

בספר המרמן מספרת על מערכת יחסים עם משפחה פלסטינאית. אב המשפחה מובטל. צריך עבודה. היא מזמינה אותו לעשות עבודה אצלה בדירה בירושלים. אבל אין לו אישור עבודה. הוא לא יכול להיכנס אל ישראל. אז היא מסיעה אותו אליה, אל ירושלים, כשהוא בתא המטען של המכונית. לפני שהוא נכנס אל הבגאז של המכונית היא שואלת אותו אם כבר נסע ככה פעם. היא כותבת את התשובה שלו:

"נסעתי, לא נסעתי, מה זה חשוב" הוא ענה לה וראה שלא הניח את דעתה וחייך והוסיף: "מתרגלים. אלה החיים שלנו, ואנחנו רוצים לחיות". (עמ' 75).

הסוף של רוסיה

תמונה אחרונה, רגעים אחרונים של רוסיה

***

את הגבול בין רוסיה אל מונגוליה חצינו ברכבת המעורבת. במעברי הגבול עצרנו לכמעט 7 שעות. הזוג ההולנדי דיווח לנו בדיוק כמה זמן נעמוד בכל מקום ומה יקרה. קודם עצרנו בצד הרוסי והצוות המונגולי עבר בין הקרונות וביקש לסגור את הווילונות ולא להסתכל החוצה. אחר כך עלו אל הקרונות אנשי ביקורת גבולות ובדקו דרכונים והחתימו אותם באשרת יצאה. אחרי זה הרכבת נסעה חצי שעה ועצרה במעבר הגבול המונגולי. בחלק הזה כבר ישנתי וכשהתעוררנו בבוקר היה חושך מוחלט והיינו במונגוליה. הרכבת עצרה בתחנה ואנחנו הצצנו החוצה והזוג ההולנדי אמר שלא יכול להיות שזאת התחנה המרכזית של אולן באטור, היא קטנה מדי, הם אמרו. אבל זאת כן היתה התחנה המרכזית של אולן באטור, ו – Mejet, המדריך שלנו למונגוליה, חיכה לנו על הרציף.

מונגוליה

מונגוליה, היום הראשון

בפוסט הבא: מונגוליה

כל הפוסטים על הטיול

פוק בכל מקום, גבר מתפשט בתוך קרון רכבת

לרכבות ברוסיה קוראים פוק. לחברת הרכבות. בהתחלה לא שמתי לב לזה. ואז כן שמתי לב, ואחרי ששמתי לב לא יכולתי שלא לראות. פוק בכל מקום. על מייחם המים ברכבת. על מחזיק הכוסות שמחלקים ברכבת. על כלי המיטה ומגבת הפנים שמקבלים על הרכבת. על קרונות הרכבת, מבחוץ ומבפנים. על בתים. על מבנים גדולים. על שלטי חוצות. על המדים של כל מי שעובד ברכבת. פוק בכל מקום. פוק פוק פוק.

פוק בכל מקום

פוק בכל מקום. חברת הרכבות הרוסית פוק

***

אנחנו נסענו בעקבות המסלול של הרכבת הטרנס-סירית. לרכבת, שחגגה 100 להיווסדה באוקטובר 2016, ממש בימים שאנחנו נסענו בה, יש שלושה קווים. אנחנו נסענו על קו מוסקבה – בייג'ין. אם עושים את הקו ברצף הוא נמשך 7 ימים ו – 6 לילות. אנחנו עשינו אותו במשך חודש, עם 5 עצירות בדרך (לא כולל תחנת ההתחלה במוסקבה ותחנת הסיום בבייגי'ן).

בני הזוג הרוסי שפגשנו ב – Lake Baikal שאלו אותנו מה קסם לנו במסלול הזה. הם סיפרו שפגשנו טיילים מערביים רבים שנוסעים במסלול של הטרנס-סיבירית ושזה הפתיע אותם. הם אמרו שהם לא מבינים מה הקסם של הרכבת הזאת. מה כל כך מיוחד בטרנס-סיבירית, הם שאלו, היא איטית כל כך, למה לא פשוט לטוס?

אפשר לטוס. בכל המקומות בהם עצרנו יש שדה תעופה. אבל הרעיון לטוס למקומות האלה בכלל לא עלה בדעתי. הרכבת, זה העניין. זאת הסיבה. האתוס של הרכבת הטרנס – סיבירית. הקיום הממשי שלה, כלומר, זה שבאמת יש קו כזה, באמת אפשר לעשות את המסע הזה. יש לזה ריח של הרפתקנות מתקופה קודמת. במקום לטוס, צ'ופ צ'ופ יעיל והגענו, אנחנו יצאנו למסע. הרכבת והשימוש רק ברכבות כדי להתקדם הפכו את הטיול שלנו למסע.

ברכבת

ברכבת. בפאסיביות. בלי אוויר טרי. יושבת ובוהה בדרך. צברתי 6 ימים שלמים של כזה.

היו לנו 7 נסיעות רכבת, 6 מהם נסיעות לילה. הנסיעה הכי ארוכה היתה 32 שעות (מינוס שעה שאיבדנו לטובת שגעת השעון המקומי מוסקבה) וכללה 2 לילות על הרכבת. הנסיעה הכי קצרה נמשכה 8 שעות. נסענו ברכבות של 3 חברות רכבות לאומיות שונות: רוסיה, מונגוליה וסין. זה היה קשה.

לקח לי זמן להבין שקשה לי. מראש חשבתי שזה יהיה טיול קשה, הרבה מקומות חדשים, הרבה תנועה, מעט ימים בכל מקום. אבל לא חשבתי שהנסיעה עצמה תהייה קשה לי. מה כבר יכול להיות קשה בלנסוע? לכאורה, לשבת ברכבת, להסתכל על הנוף. אני אוהבת להסתכל על הנוף.

אבל זה היה קשה. קושי חמקמק. קושי שקשה לכמת במילים. הפאסיביות היתה לי קשה. יש משהו כל כך פאסיבי בלנסוע. אין לי שליטה על כלום. אין לי אחריות. אין לי מה לעשות. אין מטרה, תכלית. כלום. כמו בוואקום. לשבת ולשבת. שעות ארוכות בלי תנועה, בלי אוויר טרי, בלי מרחב אישי. בתא קטן עם אנשים זרים, בקרבה פיסית, אחד בתוך הריחות של השני. יצאתי מותשת מהנסיעות. אחרי כל נסיעה רק רציתי לנוח, לישון, לאכול, לעשות משהו, ולא יכלתי להגיד מה אני רוצה, מה אני צריכה, מה יעשה לי טוב. כאילו הנסיעה טישטשה אותי. עם כל נסיעה שעברנו הרגשתי איך החרדה שלי מהנסיעה הבאה עולה. והיו לנו שבע נסיעות כאלה.

דרך חלון הרכבת

הנוף, דרך חלון הרכבת. צברתי 6 ימים של בהייה בנופים כאלה ואחרים

***

הנסיעה השנייה שלנו, מ – Yekaterinburg אל – Krasnoyarsk, התחילה בשש בערב. עלינו על הרכבת ונכנסנו אל הקרון שלנו והוא היה ריק, הקרון, אבל היו בו סימנים של חיים. הדרגש העליון היה מסודר לשינה, היו פריטי אוכל שונים על השולחן ושלושה לבבות תפוחים חשופים, אכולים למחצה, שכבו על הדרגש התחתון, הלא מסודר. יש כאן גבר, אמרה חברתי למסע בזמן שסידרנו את התיקים שלנו והתארגנו. אחרי זה יצאתי לעשן וראיתי על הרציף גבר מבוגר לבוש בחליפת טרנינג בלויה וכפכפי אצבע. החליפת טרנינוג שלו היתה בצבע מלוכלך, צבע שפעם אולי היה אפור בהיר ודהה ואולי היה לבן או גוון של לבן, ועכשו נראה בייחוד  ישן, בלוי ומלוכלך. הוא עישן על הרציף. חזרתי אל הקרון ואמרתי לחברתי שראיתי אותו, את הגבר שאיתנו, ואני בטוחה לגמרי שזה הוא.

כשהזמנו את הכרטיסים לרכבת סימנו בטפסים שאנחנו רוצות קרון לנשים בלבד. אבל זאת בקשה, אין התחייבות של חברת הרכבות הרוסית שכך יהיה. בנסיעה הראשונה שלנו היינו קרון של נשים בלבד ואני מניחה שזה עודד אותנו לחשוב שכך יהיה הלאה. לא כך היה. הגבר עם המראה הבלוי באמת היה השותף שלנו לתא. אחריו עלתה אשה מבוגרת עם שיער בלונדיני. קרון מלא.

לא אהבתי אותו מהרגע הראשון, את הגבר. נרתעתי ממנו. זה לא רק המראה המלוכלך או שלישיית התפוחים האכולים שהוא השאיר לנו, זה גם, אבל יותר מזה, הוא נראה לי שיכור-רוסי-מגעיל. הוא התאים לאיזה סטריאוטיפ שלא הייתי מודעת לקיומו עד שראיתי וישר סיווגתי במוח, שיכור-רוסי-מגעיל. הוא נכנס בתודעה שלי לתפקיד הזה ושום דבר שקרה אחר כך לא שיחרר את זה.

דרך חלון הרכבת

דרך חלון הרכבת. בחוץ סיביר. בפנים האוויר עומד

בתחילת הנסיעה ישבנו אחד מול השני, חברתי ואני על דרגש אחד, שניהם על הדרגש התחתחון מולנו, וניסינו לדבר. זה לא עלה יפה. הוא לא ידע שום אנגלית, היא  ידעה מילים בודדות. אין אפשרות לדבר. הוא עזב אותנו והתרכז בשיחה עם האשה לצידו. הוא דיבר במשפטים ארוכים מאוד, היא ענתה לו במילים בודדות. הוא נראה לי לוחץ. היא נראתה לי נרתעת. האופן בו הניח את היד שלו במרחק קטנטן מהתחת שלה. האופן בו רכן עליה כשדיבר. זה היה כמו לראות סרט גרוע משנות השבעים במסגרת מצגת על הטרדות מינית, ואנחנו בתפקיד המורות, רק שלימדנו אחת את השנייה. כל מה שהוא עשה היה בגדר מה שמוגדר היום, לפחות בשיח הפמיניסטי, פלישה למרחב האישי, התקרבות יתר, הטרדה. אני חושבת שגם הרוסיה הרגישה ככה. היא לא שיתפה פעולה איתו, ומהר מאוד השיחה דעכה וכולנו התארגנו לשינה.

אני עליתי ראשונה אל הדרגש העליון. הוא עלה אחרי. זה היה לו מאוד קשה, לעלות אל הדרגש העליון. ראו את הקושי על הפנים שלו, את המאמץ. הוא נעזר בשתי ידיים, יד אחת על הדרגש שלו, ויד שניה על הדרגש שלי. רעדתי מחוסר נוחות אבל היה לי ברור שהוא במצוקה ולא אמרתי כלום. הוא גבר גדול עם כרס שבצבצה מתחת לחולצה והוא נראה תקוע, ממש תקוע בין שני הדרגשים ובין הרצפה לתקירה. ואז היד שלו זזה עוד קצת בכיוון שלי, ואז היא נגעה במעקה ברזל שמגן על הדרגש העליון מפני נפילה, ואז היא נגעה בברך שלי ואני צעקתי. פשוט צרחתי עליו, באנגלית, שלא יעיז לגעת בי, שבשום פנים ואופן לא יעיז לגעת בי. הוא כבר היה על הדרגש העליון והוא הסתכל עלי ואמר דברים ברוסית ושני הנשים מהדרגשים התחתונים קפצו לראות מה קורה והיתה מהומה, אבל מהומה קלה. הסברתי בעברית לחברה שלי מה קרה ודיברנו קצת ואיכשהו זה עבר, נגמר, עזבתי את זה, כיבינו אורות, סגרנו את הדלת של הקרון והלכנו לישון.

מתוך חלון הרכבת

מתוך הרכבת.

כבר כמעט ונרדמתי, או שממש נרדמתי אבל הייתי בשינה קלה, שינה של התחלה, ופתאום הוא צעק. ממש צעק. לא משהו שהבנתי אבל ממש צעקה. ועוד אחת. ועוד אחת. צעקה בלי מילה. צעקה שהיתה מין נהי, הקול שיצא ממנו כאילו נפלט החוצה, כאילו בקע מהבטן שלו ונפלט אל החלל. שלושתנו זינקנו. כל אחת שאלה בנפרד מה קרה? מה קרה? הוא לא ענה. הוא התהפך בדרגש העליון והמשיך לישון. שמענו נחירות. ואז שוב, צעקה, אה, אה, אה, ואז רצף של מילים, או מילמולים ברוסית, ואז שוב מתהפך. שוב נחירות. ככה. מדי פעם הידיים שלו עפו באוויר, פעם אחת ראיתי שבזמן שהוא ממלמל כל הגוף שלו התרומם לכמעט ישיבה.

זה היה נורא. רציתי שזה יפסיק. כל פעם שהוא השתתק קיוויתי שזה הפסיק, שזה לא יחזור, שרק הנחירות ישארו. היה לי ברור שהוא סובל. שזה סבל בל יתואר, מה שהוא עבר שם, חשבתי שהוא אולי רופא צבאי שחזר מהמלחמה, לא יודעת, מלא סיוטים, ועדיין, רק רציתי שזה יפסיק. חשבתי שאין מצב שאני אצליח לישון ככה וזה מילא אותי ביאוש.

ואז הנוסעת השלישית התרוממה מהדרגש שלה והתחילה לארוז את עצמה. התברר שהיא תכף יורדת, היא לא נשארת ללילה. גם אנחנו לא רצינו להישאר ללילה. אז החלטנו לעשות מעשה. לא באמת אני, החברה שלי החליטה לעשות מעשה. היא הלכה לדבר עם האחראית על הקרון. שקראה לבכירה ממנה. שגם היא לא ידעה אנגלית. אז הן דיברו באמצעות גוגל טרנסלייט וסימנים ותנועות ידיים. האחראית על הקרון נכנסה אל הקרון ודיברה עם הנוסעת השלישית וניסתה להעיר את הישן, אמרה לו דברים ברוסית, והוא ענה לה, אני לא בטוחה מה נאמר שם אבל נאמרו דברים וכלום לא השתנה.

מתוך חלון הרכבת

מתוך הרכבת. יש לי עשרות תמונות כאלו. בנסיעות הראשונות כל הזמן צילמתי. זה עבר לי

הרכבת עצרה והנוסעת מהתא שלנו ירדה ובמקומה נכנס גבר צעיר, שדווקא ידע אנגלית והצלחנו להסביר לו את הבעיה, והוא היה חביב וצחקן, אבל אז חזרו האחראיות והוציאו אותו מהתא ובקומו הביאו אשה מבוגרת שנראתה כאילו העירו אותה משינה. עזרנו לה להתארגן בקרון והמשא ומתן מול אחראיות הקרון נמשך. ניסינו להסביר להן שזה נהדר שהן מכניסות אלינו עוד אשה, אבל זה לא עוזר עם הבעיה שלנו בכלל, כי הבעיה היא הגבר הצועק.  זה לקח הרבה זמן ובסוף הן העבירו את שתינו לישון את הלילה בקרון אחר.

בבוקר חזרנו אל הקרון שלנו. הגבר היה על הדרגש שלו, הדרגש העליון, ובדרגש התחתון היתה האשה המבוגרת. היא היתה מקסימה. היה לה עור פנים חלק ועינים כחולות וצוחקות. היא לא ידעה אנגלית ותיקשרנו אתה כל היום באמצעות חיוכים והבעות פנים ותנועות ידיים. כל הבוקר הזה הגבר נשאר על הדרגש העליון ושלושתנו ישבנו בדרגשים התחתונים וגלגלנו עיניים והעברנו ביננו פיצוחים והצענו אחת לשנייה קפה או תה או עוגיה.

לקראת השעה 18:00, אחרי שכל היום התעלמנו אחד מהשני באופן שלי היה מאוד ברור ומאוד קר, הגבר הוריד את עצמו מהדרגש העליון, נעמד על רצפת הקרון בין שני הדרגשים וסגר את דלת הקרון. כשזה קרה אני והאשה המבוגרת ישבנו על הדרגשים התחתונים והחברה שלי נחה על הדרגש העליון. הוא סגר את הדלת ואני זזתי, אינסטקטיבית, לכיוון ההפוך ממנו. נצמדתי אל החלון של הקרון וניסיתי לא להתסכל עליו ולא לשים לב אליו וראיתי שהוא עומד מאחורי באמצע הקרון ומתפשט. מוריד את הבגדים שלו. חולצה. מכנסיים. הנה הוא מאחורי בתחתונים.

מתוך הרכבת

מתוך הרכבת. הרבה מהזמן זה נראה ככה, מטוטש, חולף, בתנועה איטית

ישבתי צמודה לחלון ומילמלתי ביני לביני שיום אחד, והוא לא רחוק, יום אחד התהנגות כזאתי תעלם מהעולם. גברים שמתנהגים ככה יעלמו מהעולם. יום אחד אף גבר בעולם לא יעלה בדעתו להתפשט בתוך קרון רכבת בין 3 נשים עוינות במקום ללכת כמה צעדים אל חדר השירותים ולעשות את זה שם. יום אחד זה יעלם. בנתיים הגבר סיים להתלבש והתיישב לצד האשה המבוגרת על הדרגש התחתון. כמה דקות אחר כך הרכבת נעצרה בתחנה והוא אסף את התיקים שלו, הנהן אלינו בראשו וירד מהרכבת.

***

בלילה השני הקרון היה רק של שלושתנו. התעוררתי מוקדם ולפני הזמן. היינו אמורות לקום מוקדם ולרדת מהרכבת בשש וחצי ואני התעוררתי עוד הרבה יותר מוקדם מהרצוי והערתי את כל הקרון, כולל האשה המבוגרת שלא היתה צריכה לקום בכלל, זאת לא היתה התחנה שלה. הערנו אותה משינה והיא היתה חביבה ומתוקה ועזרה לנו להתארגן ולארוז ולפני שירדנו מהרכבת, עמדתי במסדרון בין התיקים שלנו ואני הסתובבתי אליה להגיד לה שלום והיא באה עד אלי, התרוממה על כפות הרגלים וחיבקה אותי.

***

הכיכר לפני תחנת הרכבת ב - Krasnoyarsk

המראה הראשון שראינו ב – Krasnoyarsk. הכיכר לפני תחנת הרכבת.

ירדנו מהרכבת בתחנה של Krasnoyarsk ולקחנו מונית אל הגסט האוס. היה קר מאוד ומוקדם מאוד והעיר היתה ריקה. לא מצאנו את הכניסה אל הגסט האוס. ב – Krasnoyarsk הכניסות אל הבניינים הם מאחורה, מהחצר הפנימית, והאיש שהיה אמור לחכות לנו לא היה שם, כי אני הודעתי לו שנגיע שעה אחרי כן, אז התקשרנו אליו, וזה לקח קצת זמן אבל בסוף הוא הגיע ואנחנו נכנסנו אל הגסט האוס והתקלחנו והתארגנו ויצאנו שוב אל הרחוב לחפש בית קפה פתוח. ואחרי שהתיישבנו ואחרי שהזמנו קפה דיברנו קצת על הנסיעה ואירועי הלילה, ואמרנו אחת לשנייה כמה מוזר וכמה רחוק זה נראה עכשו, מה שקרה עם האיש הצועק, זה נראה כאילו זה קרה לפני הרבה שנים. היינו ממש צריכות להתאמץ כדי להיזכר בזה, במה היה, באיך הרגשנו, בלמה הרגשנו כל כך רע.

הזמן ברכבת מתמרח, נשפך, זולג לכל הכיוונים. הזמן מתעבה. נהייה סמיך. כבד. איטי. הזמן נמשך אבל בזמן הנסיעה אני מחוץ לזמן. הזמן נמשך והוא לא רלוונטי ולא משנה כלום, לא משפיע על שום דבר, יש רק זמן אחד על הרכבת, הזמן בו צריך לרדת ממנה. כל השאר זה כמו זמן שהוא חלל חיצון, משהו שנמשך ונמרח ונמתח מחוץ לחלון הרכבת, בעולם האמיתי.

ברגע שירדתי מהרכבת הזמן של הרכבת מפסיק. כאילו ביצעתי בעצמי איתחול מחדש. כאילו הזמן ברכבת היה חלום. זמן בועה. ועכשו הזמן האמיתי. זמן טיול. ובזמן טיול אין זמן למחשבות על מה שהיה, על קודם. זמן טיול הוא זמן הווה. וקצת עתיד. הרשמים החדשים דוחפים את הקודמים החוצה, מכסים עליהם, וברווח שנשאר מסתכלים קדימה, על מה שעתיד לבוא. אין קיבולת להכיל גם את מה שהיה, וזה נפלא. זה חלק מהרגשת הקלילות שהיתה לי במהלך הטיול. כאילו אני סוחבת איתי פחות. פחות הפרעות ופחות רעשי רקע. כאילו אני ממוקדת יותר. מדוייקת יותר. מתומצתת יותר. בהווה.

בפוסט הבא: ברכבת עד הקצה. שלום לאמא רוסיה.

כל הפוסטים על הטיול.

רציף רכבת

רציף. הרציף הוא חבר. הרציף הוא תנועה. ברציף אפשר לזוז

נסיעה, Irkutsk, נסיעה, Ulan ude, נסיעה. הסוף של רוסיה.

"שימו חגורות!" צעק אלינו הנהג. הוא הסתובב אחורה אל תוך המכונית וצעק, אפילו צרח: "משטרה, שימו חגורות!"

עד אותו הרגע בכלל לא שמתי לב שיש חגורות. שיש אפשרות לשים חגורות. מי שם חגורות על האי? ישבתי בהסעה שהביאה אותנו בחזרה מהאי אל היבשת, אל Irkutsk, דרך החלון ראיתי את ההתקרבות של העיר, בתים חד קומתיים ועוד בתים, בנייני מגורים, מרכזי קניות, יציאות וירידות מהכביש, גשרים, ארובות עשן, מפעלים, מכוניות, מגרשי חניה, הצוויליזציה סגרה עלינו מכל כיוון, האורבניות, העירונית. ואז רמזור והצעקה של הנהג. מהר! משטרה! חגורות! רוסיה חזרה. חזרנו אל רוסיה.

irkutsk

irkutsk, ליד הבית מלון, בדרך אל הסופרמרקט

Irkutsk נראתה לי אפורה ומאובקת וזקנה. כמו רוסיה. כמו מה שראיתי מרוסיה. בייקל, האגם, והאי שהיינו עליו, הם לא רוסיה. הם רוסיה הגיאגרפית, חלק מהמרחב הלאומי הרוסי, אבל ברוח, במראה, אפילו בשפה המדוברת, הם לא רוסיה. הם משהו באמצע, מונגוליה, אבל בחלק האירופאי שלה, או אסיה בחלק הרוסי שלה. על האי יש אור והאוויר נקי והאנשים מחייכים. רוסיה היא בטון וחלודה. Irkutsk נראתה לי כמו ערים רוסיות אחרות שראיתי. כמו ל –  Yekateringburg, כמו – Krasnoyarsk. שמים אפורים. בתים מתפוררים. בנייני מגורים מחלידים. כיכר לנין. פסל לנין. נהר רחב באמצע העיר. גשר עצום וחלוד מעליו. עצים מכוסי אבק. מכוניות מכוסות אבק. מדרכות שבורות. אוטבוסים ציבורים ישנים, צרים, צפופים. טראמיים רזים וצרים שמחוברים לחשמל בקומפלקס עצום של חוטים וחיבורים שמכסים את השמים (פעם ראשונה שראיתי אותם הם נראו לי חמודים, כמעט רומנטיים. עכשו הם נראו לי ישנים. פשוט ישנים).

כשנהג המונית עצר ליד הבית מלון אמרנו לא שזה לא יכול להיות המקום. אנחנו הזמנו מקום דרך בוקינג דוט קום ולמקום שהזמנו היו המלצות, אין מצב שזה המקום. רחוב ללא מוצא. שכונת מגורים. מול המלון בנייני דירות גבוהים, 9 או 10 קומות, מרפסות חלודות, צבע חום מתפורר, בראש הבניין כתוב 1990. הם נראו כמעט אדומים מתחת לשמים האפורים, באור של השקיעה. לא יכול להיות שזה כאן, אמרנו לנהג, אבל הוא התעקש ואנחנו ירדנו מהמונית והורדנו את התיקים וגררנו אותם אל הבית מלון.

irkutsk

irkutsk, ליד הבתים החומים מהתמונה הקודמת. בדרך אל הסופרמרקט

פקידת הקבלה שקלטה אותנו היתה צעירה ויפה עם שער שחור ארוך וחלק. היא אמרה לנו שעדיף להשתמש בשם באנגלית כשעושים בוקינג לבית מלון ברוסיה. היא אמרה שהם לא ידעו לקרוא את השם והתנצלה על כך. היא רשמה אותנו והובילה אותנו אל החדר. ביקשנו להתחבר לאינטרנט. היא התנצלה ואמרה שזה מסובך ושהיא תעשה את זה בשבילנו. נתנו לה שני מכשירים סלולרים ואחד מקבוק והיא הכניסה סיסמא (שהיא זמנית ומשתנה כל יום, ככה אמרה) לכל אחד מהמכשירים. שאלנו אותה מה אפשר לעשות בעיר ואיפה אוכלים והיא התנצלה ואמרה שבאזור של המלון יש מסעדה אחת וסופרמרקט, ושבמרכז העיר יש יותר אבל אין מה לעשות. היא הביאה מפה קטנה והראתה לנו איפה הבית מלון ואיפה מרכז העיר. מרחק של חצי שעה הליכה דרך הגשר, היא אמרה, ואז הצביעה על תחנות אוטובוס שיכולות לעזור לנו בדרך. שאלתי על טראם והיא צחקה ואמרה שיש גם טראם ואולי באמת כדי לנו לנסוע על טראם רוסי, היא אמרה שזאת תהייה חוויה. רציתי להגיד לה שזה בסדר, היא לא צריכה להתנצל, באנו כי רצינו, אנחנו כאן כי רצינו להיות כאן, את לא צריכה להתנצל בפנינו על כלום, רציתי להגיד לה אבל לא אמרתי. גם אני לפעמים מתנצלת על המקום ממנו באתי. גם אז זה מביך אותי.

irkutsk

irkutsk. בסופרמרקט. קיר מכוסה מדפים עם עוגיות השקם. עוגיות בשקיות פלסטיק לא ממותגות

לא היה לנו כוח להגיע אל מרכז העיר. היינו רעבות והלכנו אל הסופרמרקט שהפקידת קבלה הציעה. הוא היה גדול והיה בו מדף שלם של עוגיות שקם. קנינו קצת אוכל וחזרנו אל המלון וישבנו במטבח של הבית מלון ואכלנו. שלחתי הודעה לחברות לעדכן איפה אני. בהודעה צירפתי תמונה של העוגיות שקם וכתבתי שאני בעיר עם השם הכי בלתי אפשרי בעולם. מכל המקומות בהם הייתי, Irkutsk הכי בלתי אפשרי לי לבטא.

"אירקוטסק!", כתבה חברה אחת. 
"אירקוצק!" כתבה חברה שניה, והוסיפה, "אבא של סבתא שלי משם תמיד רציתי אותה במשחקי ריסק".
הן הציעו לבטא את זה כמו עיר קוצק, או אירקוצק, מה שהזכיר לי את המטפלות בבית ילדים שהיו מוסיפות צ'ק אל הסוף של כל שם.
"נראה מאובק להחריד", כתבתי לחברה שסבא שלה הגיע מהמקום.
"טוב", היא כתבה בחזרה, "הוא (הסב) נמלט משם על רקע פוליטי, אז משערת שזה לא כזה הפסד". 
"מתי?" שאלתי
"אי שם בתחילת המאה…היה בדרך לניו יורק והחליט לעצור במקום זה בפלשתינה", כתבה.
"אז מה קרה?" שאלתי, "למה עבר בפלסטינה מלכתחילה אם רצה להגיע לניו יורק?"
"שאלת מיליון הדולר של המשפחה", כתבה, "וגם למה לעצור? רד מהאוניה, שתה קפה ותמשיך בדרכך, טמבל!"
בין irkutsk ואולן אודה

מתוך הרכבת, בדרך בין irkutsk ואולן – אודה. הנסיעה מ – Irkutsk אל אולן אודה נחשבת לקטע הכי יפה במסלול של הטרנס – סיבירית. כמעט חצי מהדרך נוסעים לצד האגם, בייקל. כזה גדול הוא. 3 או 4 שעות של נסיעת רכבת גדול הוא.

למחרת מוקדם בבוקר לקחנו רכבת מ –  Irkutsk אל אולן אודה, תחנה אחרונה באמא רוסיה. גם ב –  Irkutsk וגם באולן אודה לא באמת רציתי להיות. אלו היו תחנות של אילוצים. ב – Irkutsk עצרנו כי הרכבת המשך יצאה ממנה מוקדם בבוקר, ואין שום דרך להגיע מהאי אל העיר מוקדם בבוקר, אז היינו חייבות להגיע ערב לפני, ובאולן אודה החלטנו לעצור כי רצינו לשבור את רצף הלילות ברכבת, וגם כי זה מקום של בודהיזים ורצינו לראות. זה נראה כמו תוכנית טובה על הנייר, אבל כשהגענו לשם בפועל היינו עייפות מלכתחילה, רק מהמחשבה על הנסיעות הצפויות, המעברים, שני לילות שכל לילה במקום אחר. היינו בלי ציפיות. חיכינו כבר למונגוליה.

אחרי נסיעה של 8 שעות הגענו אל תחנת הרכבת של אולן אודה. לקחנו מונית והראנו לנהג את כתובת הבית מלון שלנו. בדרך הוא שאל מאיפה אנחנו וכשאמרנו לו שמישראל הוא התחיל לדבר איתנו על יעקב קדמי. הוא ידע הכל על יעקב קדמי. הוא רצה להראות לנו בטלפון שלו סרטוני youtube של יעקב קדמי. אמרנו לו שאין צורך, אנחנו יודעות מי זה, אבל זה לא היה ממש נכון.

בין irkutsk ואולן אודה, לאורך אגם בייקל

מתוך הרכבת, בין irkutsk ואולן אודה

שמעתי בפעם הראשונה על יעקב קדמי מאנטולי בזמן שירדנו ברכבל בשמורת הטבע Stolby. אנטולי היה המדריך שלנו ובעל הגסט האוס בו שהינו. אחרי חצי יום טרק בשמורה ירדנו ברכבל ארוך כדי לחזור אל העיר. ירד עלינו שלג ואנטולי דיבר על יעקב קדמי. באותו זמן לא ידענו מי זה והוא סיפר לנו שיעקב קדמי הוא דמות מאוד ידועה ברוסיה, יהודי רוסי שהיה מסורב עליה, ואחרי כן הגיע אל ישראל, ועשה דברים, ויש לו הרבה ביקורת על ישראל, ואת הביקורת הוא אומר ברוסית והוא מאוד מוכר ומוערך ברוסיה. זה בערך מה שאמר אנטולי עליו. אז אמרנו לנהג מונית באולן אודה שאנחנו יודעות מי זה יעקב קדמי אבל זה לא היה נכון. רק אחרי שחזרתי בדקתי באינטרנט מי זה.

נהג המונית באולן אודה נסע בערך חמש דקות ואז עצר על דרך עפר בשוליים של כביש ליד משהו שנראה כמו בית דירות. לא האמנו שזה קורה לנו שוב. חשבנו ששוב אנחנו בחלק הלא נכון של העיר, לא נראה כלום, לא נספיק כלום, ומבחוץ המלון נראה נורא. היינו קודרות. אפילו דיברנו על לכתוב לבוקינג דוט קום תלונה, כי גם המקום הזה היה מומלץ, ואיך זה יכול להיות ככה, אבל בסוף לא היה צורך. זה היה מלון מקסים ובעל הבית מלון היה מקסים והכמעט יום באולן אודה היה נפלא.

בין irkutsk ואולן אודה

בין irkutsk ואולן אודה, מתוך הרכבת. לאורך אגם בייקל

אני נשארתי בחדר במלון ושתיתי קפה ובזמן הזה החברה שלי ובעל בית המלון דיברו והיא חזרה ודיווחה שהוא איש נפלא ושאנחנו לגמרי במרכז העיר. הוא הראה לה על המפה איפה אנחנו ואיפה המרכז והמליץ לה על שתי מסעדות קרובות, וסיכם אתה שלמחרת הוא יקח אותנו במכונית לראות את שני הטמפלים הבודהיסטים בעיר ואחרי זה יביא אותנו בזמן אל תחנת הרכבת, ועל כל זה הם הצליחו להסכים בעזרת גוגל טרנסלייט על הטבלט שלו, כי הוא לא ידע אנגלית.

הלכנו לאכול באחת המסעדות עליהן המליץ. בדרך עברנו את מרכז העיר וראינו את הראש של לנין. במדריכי הטיולים כתוב על אולן אודה, שבנוסף לזה שהיא המרכז הבודהיסטי הכי גדול ברוסיה, נמצא בה פסל לנין הכי גדול ברוסיה. עברנו ליד הפסל. רק ראש. ענק. בכל הערים בהן היינו ראינו פסלי לנין. בכולם היה רחוב מרקס. רק סטאלין לא ראינו בשום מקום. סטאלין יוק. במסעדה הגישו אוכל מונגולי. היו להם מנות צמחונית. היה מאוד טעים. לידנו היה שולחן מעורב, תיירים ומקומיים. אחד התיירים אמר לנו, אתן מישראל, נכון? אמרנו שכן. עושות את הטרנס-סיבירית, נכון? הוא אמר. אמרנו שכן. ברור, הוא אמר, איזה עוד סיבה יש להגיע לכאן.

בדרך אל המרכז הבודהיסיטי

בדרך אל המרכז הבודהיסיטי, תמונה מתוך המכונית של איגור

למחרת בעל הבית מלון לקח אותנו לסיור. נסענו אל מחוץ לעיר לבקר במרכז הבודהיסטי הכי גדול ברוסיה. במרכז יש טמפל ואוניברסיטה ולאמות מקומיים שגרים שם. הוא נראה כמו דיסינלנד של פסלי אלים צבעוניים. כמו טמפלים הינדואיזים שראיתי בהודו. קקפוניה של פסלים וצבעים ונרות ואורות וריחות.

הלכנו אחרי איגור, בעל בית המלון. נגענו בגלגלי תפילה. נכנסו אל תוך הטמפל. ראינו נזירים בכתום מתפללים. ראינו מבקרים אחרים נוגעים בפסלים, מנשקים, כורעים ברך, משטחים על הרצפה מתחת לפסל. המרכז הזה הוקם בשנת 1945 והוא פעיל. יש בו לאמות שחיים בו, ויש בו נזירים בשלבי לימודים שונים ויש בו מתפללים. איגור התפלל. הוא עצר ליד כל פסל ונגע בכל אחד מגלגלי התפילה ואנחנו אחריו. הרחנו עשן. קניתי בודהה קטן. קדנו קידות והרכנו ראש בפני אלפי פסלים ודמויות של הבודהה. אחר כך יצאנו החוצה ושתינו קפה ואמרנו לאיגור שהיה מאוד מעניין אבל היה לנו מספיק, אנחנו רוצות לחזור אל המלון ולנוח לפני הרכבת, אבל איגור שיכנע אותנו שאסור לפספס גם את הטמפל השני בעיר ונסענו גם אליו.

איגור

איגור בטמפל הבודהיסטי שבתוך העיר. טמפל במסורת הטיבטית, ככה הסביר איגור

במוסקבה נכנסנו יום אחד אל תוך כנסיית ישו המושיע, לראות את הבפנים בזמן תפילה. הכנסייה היא יחסית חדשה, כלומר מחודשת. פעילה שוב רק בשנים האחרונות. במהלך הטכס ראיתי אנשים מכל הגילאים מנשקים תמונות של ישו, משטחים על הרצפה מול הפסל שלו. זה הפתיע אותי. שנוצרים מתנהגים ככה, מתפללים ככה, נוגעים ומשטחים. בראש שלי, החילוני, התנהגות כזאת היא עבודת אלילים. ככה נראית עבודת אלילים. לא חשבתי שיש אותה גם בנצרות. בשנים שחייתי בטירוונאמלי בדרום הודו ראיתי את זה כל הזמן. זה ריתק אותי והקסים אותי. קינאתי בהם, כמעט, במתפללים ובמשטחים ובנוגעים ובמנשקים. כאילו יש בהם איזה חופשיות וכנות שבי אין, שאני לא מסוגת לה. יש בהם התמסרות. בי יש מרדנות. הרגשתי איך אני תמיד נגד. אהבתי את מה שראיתי כיכולת להתמסר. זה נראה לי מעלה.

אחרי הסיור איגור החזיר אותנו אל הבית מלון. נחמד המלון שלי, הוא שאל, נוח לכן? כן כן, אמרנו, הבית מלון מקסים. איגור הנהן בראש וביקש שכנתוב ביקורות טובות ואנחנו הבטחנו לו והלכנו אל החדר שלנו להתקלח ולהתארגן ואז איגור הסיע אותנו אל הרכבת וזהו. זה היה הסוף של רוסיה עבורנו. הרכבת שלנו, הרכבת שהביאה אותנו מאולן אודה אל אולן – באטור, בירת מונגוליה, היתה רכבת מונגולית. לא רוסית. מונגולית. לפחות ברוב החלקים שבה. היו בה גם חלקים רוסים, מהם היא נפטרה במעבר הגבול. זאת היתה הרכבת הכי טובה בה נסענו בכל הטיול.

אולן אודה

סטופה באולן אודה, בטמפל שתוך העיר

בפוסט הבא: פוק בכל מקום, גבר מתפשט בתוך קרון רכבת.

כל הפוסטים על הטיול.

סיור בחלק הצפוני של האי, אינטרנט, יום הולדת וחוסר שקט

יום אחד הצטרפנו לסיור בחלק הצפוני של האי. ג'יפ רוסי בלי גמישות ובלי רכות, נהג מקומי, 6 תיירים, כולם מהגסט האוס של ניקיטה. הנהג נהג אותנו אל החלק הצפוני של האי ועצר בנקודות אסטרטגיות כדי שנוכל לצלם. הנקודות האסטרטגיות היו קבועות מראש. בכל פעם שהגענו אל נקודה כזאת נתקלנו בקבוצות אחרות של תיירים, יורדים מהאוטבוס, מצלמים, מצטלמים, חוזרים אל האוטובוס ויאללה, לתחנה הבאה. לתמונה הבאה. בתחנות העצירה לא היו הסברים או דיבורים, רק לצלם. כל מה שהיינו אמורים לעשות זה לצלם.

תיירים מצלמים את האגם

כל האנשים בתמונה הם תיירים שמצלמים את האגם ואת עצמם על רקע האגם

בעצירה השנייה הבחורה מהזוג הצרפתי שנסע איתנו סיפרה שבן זוגה לא יכול להמשיך, הטלטלות של הרכב עושות אותו חולה, הוא לא יכול יותר, הם רוצים לחזור ברגל אל הגסט האוס, או לחכות שנחזור מהסיור בסוף היום ונאסוף אותם, או לצאת לטרקים קצרים, רק לא לחזור אל המכונית. היא דיברה קצת אנגלית, דורין תירגמה את הדברים שלה לרוסית, והנהג שלנו התקשר אל הגסט האוס להיוועץ מה עושים. בסוף הוחלט להזמין עבורם מונית שתפנה אותם בחזרה אל הגסט האוס.

בעצירה אחרי ירדתי מהג'יפ, צילמתי, ואז התיישבתי לגלגל סיגריה על גזע עץ כרות ששכב שם. ישבתי עם הגב אל האגם והפנים אל הדרך עפר והסתכלתי על אוטובוס תיירים שעצר ועל התיירים שירדו ממנו. זאת היתה קבוצה סינית, או יפנית, או קוראנית, לצערי אני לא יודעת לזהות. הם נשפכו מתוך אוטובוס ובראשם מדריכה שמיקרופון מדונה כיסה לה את הפנים.

אגם בייקל

בסיור צילמנו את האגם וצילמנו את האגם. הוא מצטלם נפלא, בכל זווית

ישבתי וגלגלתי סיגריה והסתכלתי עליהם בעצלות ובלי עניין ממשי, הנחתי שהם יתפזרו בשטח ויתקתקו ויתקתקו אבל הם לא התפזרו בשטח, הרבה מהם, כמה גברים ואשה, הלכו ישר אלי, אל איפה שישבתי וגילגלתי. הם הגיעו עד אלי, נעמדו מעלי, מסביבי, הקיפו אותי והסתכלו מה אני עושה. מגלגלת. הושטתי להם את שקית הטבק, שיריחו. הם העבירו אותה ביניהם וכל אחד הריח קצת ועשה פרצוף. מריחואנה, אמר אחד מהם והם כולם התגלגלו בצחוק. לא לא, אמרתי, טבק. רק טבק. אני לא חושבת שהם הבינו. סיימתי לגלגל והושטתי את הסיגריה לאחד מהם. הוא לקח, הדליק, שאף, השתעל נורא, צחק והעביר הלאה.

ואז הם התיישבו סביבי, שניים או שלושה מכל צד שלי, חמישה או ששה גברים ועוד האשה, כולנו מצופפים ומחובקים על הגזע הכרות ששכב שם, וחברים שלהם נעמדו מולנו והתחילו לצלם. עשינו צ'יז. צחקתי אל המצלמות. האנשים מצדדי התחלפו. עוד תמונות. עוד צחוקים, ואז קראו לקבוצה שלי והיינו צריכים להיכנס אל הג'יפ ולנסוע. לא הספקתי לבקש שישלחו לי את התמונות.

ראיתי אותם שוב, בתחנה הבאה, כשעצרנו לארוחת צהריים. הם הלכו על שביל עפר צר ממש מולי. זיהיתי אותם בוודאות. שלושה גברים שכל אחד מהם הצטלם איתי והאשה. עשינו אחד לשני מקום על השביל, הם זזו קצת לפנות מקום, אני זזתי קצת, והמשכנו הלאה. העינים שלנו לא נפגשו.

סיור בחלק הצפוני של האי

בחלק הצפוני של האי

***

רוב החלק הצפוני של האי הוא שמורת טבע. יערות של עצי אורן דקים ורזים ומתחתיהם מרבצים של אצטורבלים קטנים. מצוקים מחודדים מסלעים נשפכים אל המים, או עולים מן המים. לסלעים יש גוון כתום. ניסיתי לגרד אותו, את הכתום, מהסלע, אבל הוא לא ירד. הדרכים לא סלולות ולא קיימות. הנהג שלנו כל הזמן חיפש את השביל הפחות מעוקם והמכונית נטתה כל הזמן לצד זה או אחר. מהמושב האחורי הסתכלתי על האחורה של הראש של הנהג והבחור שישב לידו והראשים שלהם כל הזמן לא היו באותו הגובה.

נסענו בתוך יערות של עצי אורן דקים ומשטחים פתוחים של דשא צהוב ואדמת חול ים. איך כל זה מתקיים ביחד? האגם, המים השקופים, חול הים, העצים, העשבים. חלק מהחוליות של האי הוא תוצאה של מעשי אדם. כריתה מאסיבית מדי של היערות השאירו את האדמה דלילה, חולית. באזור מסויים נעשים ניסיונות ייעור מחדש. (לחיצה על אחת התמונות תפתח גלריה).

האזור שלצד הגסט האוס של ניקיטה נחשב אזור מקודש. יש שם סלע שאמני עצום שבוקע מהמים, והוא מקום מקודש והאזור סביבו מקודש לשאמניים. ממש על קצה הצוק יש מספר עמודי קודש עליהם קושרים המתפללים סרטים צבעונים, כל סרט הוא בקשה מהאל האחראי. כל צבע מסמל תחום אחר. לפני האגדה השאמנית 13 ישויות קדושות, בנים של האל, ירדו אל כדור הארץ לראות איך בני האדם חיים ולהנחות אותם. והגדול והחזק שבהם בחר להתיישב על האי, במערה שבסלע. מכאן הקדושה של המקום.

***

אחד הימים בהם הייתי על האי היה היום הולדת שלי. לא התכוונתי לעשות מזה סיפור. אני לרוב לא עושה סיפור מהיום הולדת שלי. שמחת להיות במקום כל כך יפה ושמחתי להיות עם חברים וזהו. ערב לפני כן, אחרי שחזרנו מהסיור, יאלי ודורין קבעו איתי בבית קפה הצרפתי שבמתחם של הגסט האוס. שתינו תה ואכלנו עוגת יום הולדת שהן הזמינו מראש עבורי. הבחורה שעובדת במקום יצאה מהמטבח עם עוגה ונעמדה ליד השולחן שלנו ושרה לי באנגלית Happy birth day. אחרי זה הלכנו מהר, לפני שירד החושך, אל עמודי התפילה השמאניים על הצוק מעל האגם ועשינו טכס קצר. הבנות קנו לי סרטי תפילה. קשרתי סרטים. רעדתי מקור. הרגשתי שמחה. ויש סרטון שמתעד.

טכס יום הולדת

טכס יום הולדת. אני שנולדתי והעמודים השמאניים. קשרתי סרטים. לכל סרט צבע אחר. כל צבע מסמל כוח טבע אחר. שיהיה טוב.

בבוקר של היום הולדת התעוררתי מוקדם ובדקתי את הנייד, ואז נזכרתי שאין חיבור וזינקתי מהמיטה והלכתי, בטרנינג וכפכפים, עוד לפני המקלחת ולפני ההתארגנות, הלכתי אל הלובי של החדר אוכל, איפה שיש חיבור, רק כדי לבדוק אם הגיעו הודעות. אם קיבלתי יחס.

לא קיבלתי. בישראל היה אמצע הלילה. בברלין גם. אז בדקתי שוב, אחרי 10 דקות בערך, ואז בדקתי שוב. ושוב. וכדי שלא יהיו פאדיחות, שמישהו יברך אותי ואני לא אשים לב, נשארתי קרוב אל האינטרנט, לא יצאתי להסתובב בכפר, עשיתי הליכה מהירה על המצוק מעל האגם, צמצמתי את הטווח שלי, בלי לשים לב, בלי להיות מודעות שזה מה שאני עושה, נשארתי כל היום קרוב אל הרשת. סובבתי את הגב שלי אל כל היופי שבחוץ ונשארתי קרוב אל החיבוריות.

וכל פעם שהתחברתי, וכל פעם שבדקתי, וכל פעם שקיבלתי הודעה וכל פעם שעניתי על ברכה, הרגשתי את החוסר שקט של עצמי, איך הוא עולה, גובר, מתחזק, איך אני כבר רוצה לבדוק שוב, להתחבר שוב. קצת כמו לעשן סיגריות. כל סיגריה עושה חשק לעוד סיגריה.

הגסט האוס, אגם בייקל

הגסט האוס של ניקיטה, תמונה מבחוץ

***

הכל באי סטרילי, איכשהו, נקי, מסודר, שקט. כפר שאין בו עיר ואין בו אורבניות. אין בו חלקים רועשים או צפופים. אין קרחנה. אין מרכז. אין מקומות בילוי. האי הוא מקום מוגן לתיירים. אני יודעת שיש שם חיים אמיתים, שאנשים באמת חיים שם, אבל כמעט ולא ראיתי את זה.

אחר הצהריים אחד שוטטתי על הצוק, לאורך פסלי העץ, חשבתי לרדת אל מפרצון עם אדמת חול ים לבנה ואז שמעתי מוסיקה. מוסיקה מודרנית. מוסיקה חזקה. הלכתי בעקבות המוסיקה והגעתי אל מבנה עץ לא גמור עם תצפית נפלאה על האגם.

על המרפסת הפתוחה והלא גמורה של המבנה הלא גמור, מול השקיעה, עמדו זוג צעירים. המוסיקה הגיעה מהמכונית שלהם, הם השאירו את הדלת פתוחה ונעו בעדינות לקצב המוסיקה. על אחד מעמודי העץ שהקיפו את המרפסת הלא גמורה עם הניחו בקבוקי בירה וליד זה חבילה עם משהו שנראה לי כמו נקניק שמן. הוא לבש מכנסי טרנינג. היא כובע צמר מצחיק. הם היו לגמרי ברגע שלהם.

באגם בייקל

הרגע שלהם

***

ואז נגמרו לנו הימים והיינו צריכות לחזור אל היבשת. אל רוסיה. אל הטיול. הימים באגם היו כמו חופשה מהטיול. כמו  חופשה מרוסיה. הם היו משהו אחר. ימים בתוך בועה של יופי של קשורה אל כלום. ועכשו הזמן שלנו נגמר. צריך לחזור. עשינו את אותו המסלול רק הפוך. טנדר מלא בתיירים. מעבורת. נסיעה. הפסקת צהריים. נסיעה. Irkustsk. שוב. חזרנו לרוסיה.

בפוסט הבא:
כל הפוסטים על הטיול.
אגם בייקל, שקיעה

שקיעה אחרונה באגם בייקל. למחרת בבוקר עזבנו.