סתיו. זה הסתיו השישי שלי

אני יושבת מול המחשב ומסתכלת מעל המסך שלו, מסתכלת החוצה אל החצר הפנימית. הנשירה עוד לא משמעותית. העץ המרכזי בחצר, עץ המשכוכית, צהוב לגמרי אבל עדיין די מלא. נשירה קלה. הגזע השחיר אבל רוב העלים עדיין מחזיקים. העץ הגדול שמול החלון של הסלון ירוק ברובו. יש הצהבה קלה בקצוות. מאחוריו ניצב העץ הרזה. העלים שלו בגוון אדום דהוי אבל עדיין מחזיקים, עדיין תלויים. תכף גם זה עוד שתנה. זה אוקטובר הטוב. זה הסתיו. הישתנות נראית. השינוי הוא וודאי.

עץ המשכוכית

עץ המשכוכית בחצר הפנימית שלי. אני חושדת בו שהוא התלבש ככה יפה ומוזהב כי הוא מתכוון לצאת הלילה לקרוע את העיר, או משהו כזה

כל  היום אני מסתכלת על העצים האלה. מסתכלת עליהם על רקע של אור בוקר קלוש וחיוור. מסתכלת עליהם על רקע שמיים אפורים קורדים, מאיימים. מסתכלת עליהם על רקע של עננים לבנים, תכלת בהיר, כחול עמוק של יום סתיו מושלם. אני מסתכלת עליהם כשהשמים מתאדמים ואני מסתכלת עליהם כשחשוך בחוץ והעלים הצהובים של המשכוכית זוהרים-זהביים והעץ נראה כאילו הוא תכף קם, מתרומם ממקומו ויוצא אל העיר, אל הלילה, עטוף בשמלת האוסקר שלו.

אני כל כך אוהבת את הסתיו. הוא כל כך יפה בעיני. יפה באופן שמרגש אותי. מסעיר. שגורם לי להתעכב עליו. שמעורר בי רצון לכתוב. או לשתף. או שזה אותו הדבר אצלי. אני מאוד רוצה לכתוב את הסתיו היפה הזה, ובמקביל אני ובו זמנית אני יודעת שאין לי איך לכתוב את היופי הזה, את מה שהוא גורם לי להרגיש, זה לא יצלח, מה שאני לא יכתוב לא יצליח באמת לתאר את השניה הזאת בה אני הולכת ברחוב ומשהו, משהו קטן, לא חשוב, שולי, מנצנץ או מהבהב או מתעופף ותשומת הלב שלי כמו פגז, בום, נופלת עליו ואני מרגישה משהו בפנים, כאילו איבדתי חצי נשימה, כיווץ בבטן, הזדקפות של הגוף, התרחבות של הלב, משהו קטן אבל מורגש, נוכח, חי, ואני יודעת שזה הסתיו, אלוף הקלישאות, ואני לא רוצה להיות קלישאה אבל הנני. הנני. שוב אני כותבת, עוד פעם אני כותבת פוסט על הסתיו.

עלים צהובים על רקע שמים כחולים

זה גם צבע העלים שמשתנה כל הזמן, וגם צבע השמים

איך זה שלכתוב על הסתיו מרגיש לי כמו אם-כל-הקלישאות, נדוש, כבד, רומנטי, דרמטי, בעוד שלחוות את הסתיו – עונה שמגיעה כל שנה, וגם שנים כבר צברתי די הרבה – מרגיש לי כאילו זאת הפעם הראשונה שאני חווה דבר כזה ואני רוצה למשוך בשרוולים של העוברים ושבים, לוודא שהם עוצרים רגע, מתעכבים, חווים את הפלא הזה ביחד איתי? לכתוב על הסתיו זה נורא. אני בספק אם יש לי משהו מקורי להגיד. אבל לחיות אותו, לחוות אותו, זה חגיגה של חד פעמיות.

כמה הערות על הסתיו

  • הסתיו הוא מקסים ונפלא, הוא חי וסוער ומקדש תנועה והישתנות, והוא גם הבקרוב של החורף. מבשר החורף. ואל החורף אני לא מצפה. בכלל לא. הסתיו הוא הביהובים של כזה וגם כזה וגם כזה, ואילו החורף הוא מישור רציף של אפרוריות קודרת עם הקלות קצרות בצורה של שלג. במובן הזה הסתיו הוא הכנה לחורף. בין הימים שבו מקופלים גם ימים קודרים ומגעילים.
כל עץ בצבע אחר

איך זה איך זה איך זה שהם יודעים, כל עץ ועץ, להישתנות לצבע אחר?

  • ההפכפכות של הסתיו חושפת את הקיבעונות שלי. הסתיו מזמין גמישות. מזג האוויר משתנה כל כך מהר שבשום שלב של היום אני לא יודעת מהו מזג האוויר, אם הלבוש שלי מתאים, צריך מטריה או לא, יש לי זמן לשיטוט בטל או לא? הסתיו קורא להיערכות אחרת, פרקטית, העירכות שמבוססות על מזג האוויר החיצוני ולא הפנימי. צריך ללכת לסופר כשמזג האוויר מאפשר, ולא כשמתאים לי. לא משנה איך אני מרגישה, אם יפה בחוץ, כמו למשל ברגע זה, אנשים נבונים ופרקטים יוצאים החוצה. כי עכשיו יפה ואחר כך מי יודע.
  • טרור היום היפה, אני קוראת לזה, וגם על זה כבר כתבתי. בסתיו הברלינאי מצאתי עוד סיבה לחוש רגשות אשמה. אם יפה בחוץ, ואני לא יוצאת, זה כאילו סגרתי את הדלת על השמש.
  • הפעולה של הטבע בסתיו – ההישתנות, העלים מזהיבים או מאדימים, גזעי העצים משחירים, ואז הנשירה, כמו פריחה אבל הפוך – זאת פעולה של התירוקנות. היופי והצבעוניות שהסתיו מביא היא חלק מתהליך של התמעטות, של גסיסה. העלים לא רק משנים צבע, הם מאבדים כוח, חיות, הם מתכווצים פנימה, אל תוך עצמם, מתייבשים ובסוף נושרים. קצת כמו שערות שיבה. זה הישתנות שהיא התרוקנות. משהו אובד. האם אני יכלה לראות בהיתלבנות השיער את אותו היופי שאני מוצאת בהיתרקנות העץ?
עצים אדומים

ואיך זה שהם יודעים להגיע לצבע הזה?

חשבון נפש, הסתיו מזמין חשבון נפש

למה אני חושבת שהסתיו מזמין חשבון נפש? בגלל החגים והמחזוריות שלהם? בכלל יום כיפור והמשמעויות הדתיות שלו? בגלל שנולדתי בסתיו? בגלל שקראתי את זה במיליון ספרים אחרים? בגלל שבסתיו לפני שש שנים עברתי לברלין?

זה כבר הרבה ימים שאני הולכת על המדרכות של ברלין ולא על המדרכות של תל אביב, ומתעוררת אל תוך האור של ברלין ולא האור של תל אביב, ומתלוננת על מזג האוויר של ברלין ולא על מזג האוויר של תל אביב, ואני מרגישה את זה. אני מרגישה את הימים שנצברו כאן ולא שם. אני מרגישה אותם דוחפים אותי מאחורה, מהגב שלי, מניעים אותי קדימה, אל הלא ידוע, אבל גם אני מרגישה אותם מרחיקים אותי, מרחיבים את הפער ביני של שם לביני של עכשיו.

זה כאילו הימים שעברו נצמדים אחד אל השני, אחד אל הגב של השני, כמו קוביות דומינו, וכל אחד כזה, כל יום שעובר, כל קוביה שנמצדת אל הגב של קוביה קודמת, מרחיקה אותי יותר מישראל, מההוויה הישראלית, מההוויה הישראלית שלי, ועוד יום, ועוד קוביית דומינו, ואני כבר בנרטיב אחר, אני לא עוד בנרטיב ההוא, לא עוד שורה אחת ארוכה ומתפתלת של קוביות דומינו אלה שני רצפים שונים, שני נרטיבים שונים שרצים במקביל אבל לא נפגשים ואני יודעת שהשטח הריק שביניהם הם הימים הרבים שאני לא שם, ואני יודעת שהתרחקתי.

מזל טוב.

סתיו, ברלין

הכל הכל הכל יפה בסתיו

מודעות פרסומת

על ערמומיותם של החגים היהודים ועל יופיו של האביב, או ההפך

Here the beautiful thing your majesty, you can tear it out and cut it down, you can burn it and through it all away, but if you want, it can all grow back

(דמות לא חשובה אל המלך יחזקאל, דמות כן חשובה, ב – Walking dead)

היום יהיה יום יפה, אני חושבת, אם מזג האוויר לא יתהפך. כרגע יפה בחוץ. השמים כחולים. אין עננים. לפי האפליקציה גם אין טמפרטורות. אבל עוד מוקדם. הטמפרטורות יעלו.  החוץ יתחמם. אולי אפילו נגיע לדו ספרתי. אולי לא. השמים אולי ישארו כחולים. אולי לא. הלוואי וכן. כבר היו השבוע, כלומר בשבוע שעבר, שני ימים יפים. לא ברצף, לא אחד אחרי השני. ימים מופרדים. נבדלים. בין שלל הימים האפורים והדלוחים והרטובים היו שני ימים יפים. אבל ממש. ימים יפים באמת. הימים היפים של האביב בברלין.

IMG_20170325_171926.jpg

האביב: עצים שעמדו קפואים, כלומר בלי תנועה, חודשים רבים, רק ענפים, עצים חשופים בלי כיסוי ובלי עלים ובלי השתנות פתאום, בבת אחת, עושים את הדבר הזה. בעוז, בתנופה, בלי פחד, דברים מתפרצים מהם, פורצים מהם, בוקעים על השמים. כמו מאטפורה על התחלה חדשה. כאילו היו תמונה במצגת של איזה מומחה לשיפור עצמי, הדגמה של איך כל דבר יכול להשתנות, איך אפשר להתחיל מחדש

עשיתי טעות החורף, עכשיו אני יודעת. עשיתי טעות. לא נסעתי. כל החורף נשארתי בברלין. ברציפות. כל הימים האפורים כולם. זה החורף השישי שלי בעיר ועשיתי טעות של חדשה. נשארתי בה. לא יצאתי. לא טיילתי. לא נפשתי. לא פיסקתי את הימים האפורים בימים אחרים. כבר חצי שנה שאני יוצאת מהבית ספונה בתוך מעיל כאילו הייתי Cocoon. מכוסה, עטופה. מבודדת.

ספירת החורף שלי מתחילה ביום בו אני עולה על המעיל היותר רציני. עוברת מג'קטים למעילים. כלומר, עונות השנה עבורי הן השתקפות של המלתחה. אני יודעת שאוביקטיבית, זה לא היה חורף נוראי. אבל סובייקטיבית, במבחן המעיל, אני חבושה במעילים הכבדים שלי, מעילי החורף הראויים, מאז אמצע ספטמבר. מאז שטסתי למוסקבה והתחלתי את הטיול. השבוע, לראשונה, הורדתי רמה במעיל, עברתי למשהו קל יותר. חצי שנה של ללכת ברחוב עם צללית גוף כמו של איזה טלאטאביס עליז או מתנחלת גבעות נמרצת. שני דברים שאני לא.

IMG_20170325_172125_197.jpg

ככה זה נראה. וזאת לא גינה של מישהו. זה בשולי הדרך. בין המדרכה לגינה. בלי מגע ים אדם. ככה סתם. פתאום הם צצו עם הצהיבות העזה שלהם, צהוב בתוך לבן, פרח צהוב מוקף פרח לבן, פלא הבריאה, קסם עז.

אני לא טאליטאביז עליז. אני לא מתנחלת גבעות נמרצת. ימים ארוכים בלי שמש כשאני תחובה בתוך מעיל משמין עושים אותי עגמומית וקפואה. זה היה חורף מסריח. חורף קקה. חורף ארוך ומדכא של ימים סטטים-אפורים. חורף שלא נגמר. עד השבוע. עד היום היפה הראשון. והשני. ואולי היום גם, אולי היום יהיה היום היפה השלישי.

ימים יפים בברלין זה לא סתם. זה לא עוד ביטוי. יום יפה בברלין זה חגיגה. זה שיר. זה השמלה הצהובה של אמה סטון בסרט האיוולת לה לה לנד. זה כל החגים ביחד. זה חולצות לבנות וילדים מצחקקים. שתילים של אמנון ותמר בכניסה לסופרמרקט. דוכני פרחים. אנשים עובדים בגינות. שתילות חדשות בעציצי הרחוב. טיפות גשם שנשארו תלויות על העץ התגלגלו לעלעלים ירוקים קטנים, נוצצים, כמעט שקופים. משטחים עירונים מכוסים כרכומים סגולים ולבנים וצהובים. מיליוני אנשים פורצים החוצה, ממלאים את הרחובות. איפה הייתם, ילדים לבושים בצבעוניות עזה וממלאים את הגינות, איפה הייתם כל החודשים האחרונים?

IMG_20170324_155509.jpg

האביב, הוא בכל מקום. אני מסתכלת על הסימנים הקטנים שהוא משאיר בכל מקום ומשתאה. איך זה שהם יודעים לפרוץ ככה, בבת אחת, קדימה. כמה כוח יש בתנועה הזאת. בקיעה. פריצה. התפרצות החוצה. תנועה כמעט אלימה של התפרצות קדימה. תנועה מבקעת, שוברת כלים וטיפוגרפיות. תנועה כל כך טבעית. פשוטה. נטולת מאמץ. איך איך איך?

יום יפה בברלין זה התפרצות חיים מטורללת, עזה, סוחפת. זה כל כך יפה וכל כך מתפרץ וכל כך טוטאלי שהשבוע, אפילו אני, ספונה בתוך דכדכת החורף שלי, הרגשתי שמשהו השתנה. שהאוויר אחר. החורף נגמר. האביב הגיע. אפשר לצאת מהבתים. להתהלך ברחובות. לשוטט. אפליקצית ספירת הצעדים שוב לוחשת לי מילים יפות. השיח מול חלון העבודה התכסה פריחה צהובה. אפשר לצאת אל הרחובות לשאוב מים. אפשר לרוץ בשדות ולשאוג לשמים. לו הייתי אשה ששואבת מים או חיה בין שדות ושואגת לשמים. אבל אני לא.

במקום זה אני נוסעת בשבוע הבא. סוף סוף נגמר החורף והימים יפים ומזג האוויר מושך אותי החוצה ואני נוסעת. העונה הכי יפה בברלין, בתחרות רק עם הסתיו, ואני נוסעת. שבוע הבא אני בישראל. זה הצד השני של טרגדיית אי נסיעתי בחורף. אני נוסעת באביב. וגם בסתיו לא הייתי בעיר. השנה היו לי עונות כאילו אני בישראל. רק חורף או קיץ. וזה נורא. זה נורא בעיני. החמצה נוראה. כי בברלין ארבע עונות, חורף קיץ סתיו אביב, ואני הכי אוהבת את הסתיו, והאביב, והשנה החמצתי ואחמיץ את שתיהן.

IMG_20170325_170609.jpg

דברים חדשים, מנצנצים, כמו טיפות גשם שנשארו תלויות על עץ אחרי שהמבול חלף, רק שלא טיפות ולא גשם. פריחה. דברים קטנים וחדשים. 

מה שהביא אותי להרהר על ערמומיותם של החגים היהודים. איכשהו, למרות החילוניות שלי ולמרות שאני לא חיה בישראל, החגים היהודים הכתיבו לגמרי את הלוז השנתי שלי. בגלל שרציתי לנסוע לטיול ארוך יחסית עם חברה מישראל, חודש חגי הסתיו הוקדש לטיול. ובגלל שאני רוצה לבוא לבקר בישראל, ובן דוד שלי מתחתן ממש לפני פסח – זה בטח היה נורא רומנטי בעיניו, להתחתן באביב, יום לפני ערב פסח, יציאת מצרים, מעבדות לחרות, כל זה, זה בטח היה נורא רומנטי בעיניהם – זה היה נורא הגיוני לנסוע באביב, לחתונה, לפסח.

משונה, מין כשל מערכות כללי תקף אותי השנה בענייני הנסיעות וביקורים בארץ ותאריכים ועונות. במקום לנסוע בעונות בהן אני לא אוהבת את העיר, אני נוסעת ממנה בעונות שאני הכי אוהבת אותה. מה שמחזיר אותי אל החגים היהודים. איך הם קיבלו את שתי עונות המעבר? איזה מין סידור זה? אפליה מתקנת? יש איך לנתק את הקשר העז הזה? אני לגמרי בעד החגים היהודים, וכל החגים האחרים גם, אבל למה החגים היהודים הם עונה שלמה? למה כל חג נמשך שבועות ואיך, לכל השדים והרוחות, הם קיבלו דווקא את היפות שבעונות, את העונות שמסמלות שינוי, השתנות והתהוות של משהו חדש?

IMG_20170321_161607.jpg

התחלות וניצנוצים. מתחילים ומנצנצים. 

 

 

תספורת חדשה; שכנים, שליחים וחבילות; יום הניצחון

הסתפרתי. בברלין. זה קרה לפני כמעט שבועים ומאז אני מתאוששת. אחרי הפעם האחרונה שהסתפרתי בברלין החלטתי שזהו, לעולם לא עוד. והנה לא חלפה שנה ונשברתי. זה בלתי אפשרי, לתחזק תספורת קצרה כשגרים בברלין ומסתפרים רק בתל אביב. בלתי אפשרי. תספורת קצרה ומתוקתקת, כמו שאני רוצה להתהדר בה, צריך לתקן כל חודשיים או שלושה חודשים. הכי הרבה שלושה חודשים. אחרי שלושה חודשים, כבר בשלושה חודשים ויום, התספורת עוברת ממצב של מתוקתקת למצב של אין תספורת. למצב של שיער בגדילה. זה נורא. אין מצב שערי ארור יותר מאשר שיער בגדילה. זה נראה כאילו שכחתי שיש לי שיער על הראש. שכחתי לעשות איתו משהו.

התוצאה של ההחלטה שלי להפסיק לחפש מספרה הגיונית כאן ולהסתפר רק בתל אביב היתה שחצי שנה מתוך שנה הסתובבתי בעולם עם הרגשה שיש לי פאה על הראש. עם שיער במצב של גדילה. בלי תספורת. לפני שבועיים נשברתי. ידעתי שזה מפגר, שבוע הבא אני בישראל, תנסי להתאפק עוד קצת, אמרתי לעצמי. כשלתי. אביב הגיע אביב בא, ואני עם פאה על הראש. לא עמדתי בזה. ועוד משהו קרה, בלי שארגיש בכלל החלטתי שאני חייבת להמשיך לנסות. שזה לא יכול להיות. שאסור לי לוותר.

גשר, ברלין

אור וצל. מתחת לגשר הסגור מפוסט קודם

אז הלכתי להסתפר. בסופנטאני. ואני מה זה לא בן אדם של סופנטאני. כבר לא נשארו לי טיפים והמלצות על ספרים ומספרות להישען עליהם. את כל ההמלצות שיקבלתי מיציתי. ככה חשבתי. ואז נזכרתי שאחרי אחד מהפוסטים בהם התלוננתי על מצב המספרות בעיר הגיע אלי מייל נחמד מאשה שאני מכירה רק דרך פייסבוק ובו המלצה מיד שניה על מספרה בפרנצלאוורברג. בדקתי שוב ואהבתי את הכתובת. Winsstraße, מעוז הבורגנית הפרנצלאוורברגית. לא ספרית עם קעקועים. לא גנובי מגנובי של קרוייצברג. מעוז הברגנות. כמה גרוע זה יכול להיות? היא הרי חייבת לדעת לחתוך ישר, לכל הפחות, לא?

החלטתי לבדוק. הלכתי אל המקום לראות במו עיני. עמדתי מול המספרה והסתכלתי פנימה. אכן רחוב מקסים. מספרה קטנה. חדר אחד. שני כסאות. ספרית אחת. נראה ביתי. נראה נעים. נראה נטול מאמץ. אהבתי את הלוק של הספרית. קארה באורך נכון. שיער טבעי, כלומר לא צבוע, כלומר אפור. חולצת כפתורים בגווני כחול עדין עם פסים. ג'ינס. אורבניות נעימה, אלגנטי במידה. כמה גרוע זה כבר יכול להיות? מה היא כבר תעשה לי? שיער קצר גדל מהר.

נכנסתי. בלי לחשוב נכנסתי אל המספרה וביקשתי תור. היא הסתכלה עלי במבט של לא מאמינה שזה קורה לה, ואז עברה לסשן ארוך של צחקוקים וחיוכים וחיפושים אחרי היומן, המחברת, הטלפון, רגע היא כבר בודקת וכ'ו וכו'. קבענו למחרת בשעה ארבע.

כנסייה, אביב, פריחה

כנסיית ציון מבצבצת מאחורי האביב. כנסיית ציון פורחת

למחרת הגעתי 10 דקות לפני הזמן. המספרה היתה סגורה וישבתי על ספסל בכניסה וראיתי את הספרית החדשה שלי מגיעה. כמו שחשבתי, היא תושבת השכונה, גרה במרחק הליכה מהעבודה. היינו רק אני והיא. דיברנו על פרנצלאוורברג וקסמיה האין סופיים. הראתי לה תמונות של תספורת עבר שאהבתי. היא התלהבה והראתה לי תמונות מג'ורנליים. אני התלהבתי. היתה תחושה של הסכמה. של הבנה. של שותפות גורל. ואז היא התחילה לספר. וסיפרה וסיפרה וסיפרה. שעה וחצי היא סיפרה אותי, והיא מאוד אהבה את התוצאה. היא אמרה שזאת אחת התספורת הכי יפות שהיא עשתה אי פעם.

הרגשתי מוחמאת, אבל בשבילה. בשבילי חשבתי שזאת אכן תספורת טובה, רק לא מתאימה לי ולא מה שרציתי. נפרדנו כידידות ובליבי י דעתי שלכאן אני לא אשוב. לא נורא. זה קצר, זה מסופר, זה אביבי. סבבה. הלכתי הביתה בתחושה של טוב שניסיתי, אולי בפעם הבאה.

וזהו. בקרב חברותי הנוטות לנשים התספורת התקבלה בצהלות שמחה. חברותי הנוטות לגברים בירכו על האומץ לשוב אל השוק ושילבו את המילה "קשוחה" בתגובה שלהן. כולן אמרו שהיא מאוד ברלינאית, התספורת. אני שמחה שאין לי פאה על הראש ויש לי תספורת. ואני נחושה. אני נחושה למצוא מספרה בעיר הזאת. נחושה למצוא דרך להתחזק תספורת קצרה וששונית בעיר ברלין. אני מבינה שזה חוק המספרים הגדולים. כמו למצוא חתן. צריך לנסות ולנסות ולנסות עד ש. עד  ש אולי.

שבוע הבא אני בישראל. נראה איך התספורת שלי תהדהד במרחב התל אביבי.

ציור קיר

קיר או חומה ועליו ציור קיר של צמח מטפס ועליו צמח מטפס. גרפיטי וטבע, ראש בראש. סלפי לא מוצלח עם התספורת החדשה בסוף הפוסט

***

אני לא לגמרי מבינה למה ואיך זה קרה, אבל נוצר מצב שאני מגיעה לישראל עם מזוודה מלאה בחפצים שהזמינו חברים מהארץ. מה שאומר שכל השבועים האחרונים שליחים באו ויצאו מביתי. ואני לא חזקה בעניין של הזמנות ושליחים. ממש לא. תקלות ופאדיחות בלי סוף, ככה זה עם חבילות ושליחים ואני. אבל עכשו אני עובדת מהבית. אז חשבתי שזה יעבור יותר בקלות. רוב הסיכויים שכאשר השליח יגיע אני אהייה בבית ואקח את החבילה והיא לא תלך לאיבוד בקרב השכנים בבניין.

לשמחתי הטכנולוגיה משרתת את הנירוזות שלי. כל ההזמנות בוצעו מאתרים שיודעים לעדכן מתי, באיזה יום, יגיע השליח. לצערי הם לא יודעים לעדכן שעות, אבל יום כן. אז בסדר, בימים שבהם ידעתי ששליח צריך להגיע תכננתי מראש להתבצר בבית. אני לא אצא עד שהחבילה תהייה בידיים שלי. ואני כן אגיב לצילצולים. אני לגמרי אגיב לצילולים.

חבילה ראשונה עברה בשלום. הגבתי אל הצילול של האינטרקום, השליח הגיע ומסר לי חבילה שהיתה מיועדת עבורי. חלק ופשוט. בימים שאחרי זה קצת כשלתי. מסיבות לא ברורות הגבתי לצילצולי אינטרקום למרות שלא חיכיתי לחבילה. פעם אחת הצלחתי להתחמק. פתחתי את דלת האינטרקום ופתחתי את הדלת של ביתי ולקחתי מהשליח את החבילה והסתכלתי על הכתובת ואמרתי לו, ככה, בפשטות, שזה לא עבורי. והוא הגיב בצורה נורמאלית, לקח את החבילה, אמר תודה ודפק על הדלת של השכנה.

פעם שנייה לא הצלחתי להתחמק. קיבלתי חבילה של שכנה אחרת. ובאותו היום, למרבה הפליאה, הופיעה גלויה צהובה בתיבת הדואר שלי. התפקיד של הגלויה הצהובה, זאת אני כבר יודעת, זה לספר לי שהגיע חבילה והיא מחכה אצל השכן הזה והזה. על הגלויה הצהובה הפעם היה כתוב שם המשפחה שלי בשלוש שגיאות כתיב. ואני לא חיכיתי לחבילה. הנחתי שמדובר בתקלה והדחקתי.

פריחת אביב

הריח של הסגולים האלה עשה לי גל זיכרונות מהודו. גינת הורדים ב-  Volkspark Humboldthain

מאז חלפו שבועיים. שבועיים שאני גרה עם חבילה של מישהו אחר. אחרי שבוע נשברתי והסתכלתי על החבילה. היא הגיעה מוודאפון. היא נראית כאילו יש בתוכה מכשיר נייד חדש. איזה בן אדם לא אוסף את הטפון החדש שלו? מה קורה כאן? והימים עברו, הזמן צעד קדימה. לא נורא, חבילה זרה בכניסה אל הבית. יש דברים גרועים יותר.

לפני יומיים היתה דפיקה בדלת. פתחתי. מולי עמדו השכנה המבוגרת והשכנה המדברת אנגלית. שתיהן דיברו במקביל. השכנה המבוגרת בגרמנית והשכנה המדברת אנגלית באנגלית. התרכזתי בה. היא הסבירה לי שהיא מחכה לחבילה שלא מגיעה ולא מגיעה ולכן היא התקשרה לוודאפון שהם מקור החבילה והם אמרו לה שהם מסרו את החבילה לשכנה בבניין אבל היא לא קיבלה את הפתק הצהוב ולכן לא ידעה והיא מצטערת ומתנצלת ומצטערת ומתנצלת. היא הצטערה והתנצלה בזמן שאני אמרתי לא נורא ולא קרה כלום והלכתי להביא את החבילה וחזרתי והיא עדיין התנצלה והסבירה והשכנה המבוגרת לצידה גם דיברה ודיברה אבל אין לי מושג מה היא אמרה.

אחרי זה התפזרנו. השכנה המדברת אנגלית לקחה את החבילה שלה והיא והשכנה המבוגרת הסתובבו ועלו בחזרה את המדרגות אל הקומה שלהן ואני נשארתי אצלי וניתחתי את המצב. ואלו המסקנות שלי:

  1. אני לא עשיתי שום דבר לא בסדר. התקלה עם הפתק, זה לא באחריות שלי.
  2. אני נורא מפחידה. אני פשוט מפחידה אותן. בגלל זה השכנה המדברת אנגלית הגיעה עם חיזוק של השכנה המבוגרת. בגלל שאני כזאת מפחידה.
אביב בברלין

עוד אביב, עוד יופי. כמה יפה היה השבוע האחרון. בלי חגי אביב, רק עם אביב.

***

יום שני בבוקר, עוד מעט שיחת עבודה. אני מתארגנת לקראתה. עוברת על אמיילים. בודקת את slack, מתעדכנת. נ', מנהלת הפרוייקטים, תופסת אותי ב – slack ומעדכנת ששני מתכנתנים, ד' וד' השני, לא יהיו איתנו היום.

למה?, אני שואלת.

Victory day, היא אומרת.

את לא חוגגת ויקטורי? יוצא ממני, בלי מחשבה.

We were not Victories, היא עונה לי. נ' מרומניה. בוקרשט.

Well, אני אומרת לה, they dont celebrate it here as well, ואנחנו מחליפות אמותיקונים צוחקים וקורצים, ואז היא שואלת: Here you mean Israel or Berlin?

אחרי כן היתה לי שיחה עם א' וט' הישראלים. עידכנתי אותם לגבי ד' ו-ד' ו Vicotry day.

אה, אמר א' הישראלי, אז מה לגבי א' ? (הוא התכוון ל-א' השני, זה שעובד מביתו באוקריינה).

הוא עובד, עידכנתי.

אני לא מבין, אמר א' את מה שאני חשבתי, ד' מאלבניה חוגג נצחון ואילו א' מאוקריינה לא?

הלכנו לויקיפדיה. רשימת המנצחים. אוקריינה לא מופיעה, אבל גם אלבניה לא. הן היו כולן תחת ברית המועצות. למה אלו חוגגים ואלו לא?

אין לי מושג. מה שכן, מצאתי עוד משהו שמשותף לישראל וגרמניה: שתיהן לא מציינות את יום הנצחון.

תספורת חדשה

אם כבר אז כבר, קצר ברלינאי וחולצת משבצות אדומה. כן כן

כריסמס, תנועת הישוב. התנועה היא לא מעגלית

ערב כריסמס עבר, וכל הימים שלפני הכריסמס עברו ותכף עוברים גם הימים של אחרי הכריסמס וברלין תיכנס לישרות אחרונה לקראת פיצוצי הסילבסטר ואז הכל יגמר, הימים יאתחלו את עצמם והספירה תתחיל מחדש. חודש משונה, דצמבר. בין קודש לחול ועם ציפייה דרוכה לשלג.

לא היה שלג השנה, לא בינתיים, רק אפור ואפור ואפור, ואני פספסתי חלק גדול מהבליט-אפ לקראת הכריסמס כי הייתי בביקור בתל אביב והגעתי אל החג בלי שום תחושת חג, בלי ההתרגשות של לקראת החג, רק עם בלבול של אחרי ביקור באופציית החיים החלופיים שלי.

שורשים

יופיו של החורף. גם זה יופיו של החורף

בכל השנים הקודמות שוקי הכריסמס היו מריצים אותי מחוץ אל הבית. לראות ולהריח ולהיות. האורות הצבעוניים על רקע העיר החשוכה. ההתרגשות של הילדים. אווירת הנינוחות של בילוי זמן באי עשייה משותף. הגלו-ויין שהוא מגעיל וכל כך במקום ולגמרי בלתי נמנע. רוח של הרפתקאה אירופאית וקסם של סרטים משפחתיים עם סוף דביק במיוחד.

כל זה לא נגע בי השנה. חזרתי מישראל עם כובד ראש של אנשים מבוגרים ואני עוד מרגישה את הביקור עלי. אני מרגישה אותו כשאני מנסה לנער אותו ממני. כמו שמנערים חול ים שנדבק על הבגדים והפנים והעינים והשיער. צאי דכדכת אמביוולנטיות ושאלות הרות גורל. צאי. צאי. צאי. זה כאילו בישראל זה אני מבוגרת ורצינית ואחראית ובברלין אני חסרת אחריות ובורחת מהחיים. בברלין זאת אני בחופשה. חופשה מדאגות.

בעבר הייתי נכנסת לדכדכת טרום ביקור. הפעם אני חווה דכדכת של אחרי. כמו שלוחה או הארכה של הביקור. זה מאוד חכם וזדוני. אני חושבת שיותר מכל דבר אחר, דאגות וחרדות צומחות ברחובות תל אביב. איזה מין בן אדם בוחר לחיות בקיץ נצחי, בחופשה מתמשכת?

חורף, ברלין

גם זה יופיו של החורף. אור וחושך וכתומים באמצע

כמו בכל שנה גם השנה ביום שלפני הכריסמס איבדתי את הספירה של מתי הכריסמס. מה זה ערב החג, בערב שלפני ה – 24 או ב – 24 עצמו? ומתי השבתונים, ומתי הסופרמרקטים יפתחו שוב, ולכמה ימי מצור צריך להצטייד? כמה אי שקט חגים של אחרים יכלים לייצר אצלי. לא הרגשתי את רוח החג. הרגשתי את הקדחת.

בערב החג עצמו חציתי את העיר ב – u8 כדי להגיע לארוחת חג אצל חברים. היה קר ואפור אבל לא קר מדי ולא גשם ולא שלג. העיר היתה ריקה אבל לא ריקה מדי, לא ריקה מפחיד. הייתי כמעט לבדי באובאן אבל לא לגמרי לבד. שמתי לב שביחד איתי נסעו יותר גברים מנשים. זה אומר משהו? בסוף הערב, בדרך חזרה, האובאן היה צפוף יותר. הפעם היחידה שהייתי ממש לבד היתה כשנכסתי אל תחנת ברנואר שטרסה בדרך לשם ולכמה דקות הייתי לבדי על הרציף. לקחתי תמונה אבל עכשיו כשבאתי לחפש אותה גיליתי שהיא לא קיימת.

חורף, ברלין, עצים צהובים

גם זה יופיו של החורף. הצבעים. הניגודיות בין הצבעים.

***

בקיבוץ של ימי ילדותי היתה מתפרסם פעם בשבוע, כל יום שישי, יומן הקיבוץ. וביומן הקיבוץ היה מדור קבוע שנקרא ״תנועת הישוב״. במדור הזה כתבו על כל מי שבא וכל מי שהלך. לא עזב, כי הרי אף אחד אף פעם לא באמת עזב. אבל כן סוג של תיעוד, רשומון, של התנועה עצמה. מי בא ומי יצא. ותמיד בסוף היתה ברכה ליוצא שמאחלת לו לחזור הביתה גם בשלום וגם מהר. התנועה תמיד היתה מעגלית. באים והולכים ובאים שוב. אולי גם זה חלק מהאשליות של הילדות. היום אני חושבת שהתנועה לא חייבת להיות מעגלית. היא יכלה להיות חד כיוונית לגמרי.

כמה שבועות אחרי שהגעתי לברלין והתחלתי לעבוד בסאונדקלאוד עשו לי ולכל המצטרפים החדשים פגישה עם המייסדים שלה חברה. אידיאולוגיה וציונות. מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים, או רוצים ללכת. יצאתי מהפגישה נרגשת, לא מהציונות, בכלל לא, מהאנשים שהיו איתי בפגישה. היינו כל כך בין לאומיים. זה היה כל כך בינלאומי. התרגשתי להיות חלק מזה, מתנועת הישוב הזאת.

מתוך הקבוצה שהיתה איתי אז רק אחד עדיין עובד בסאונדקלאוד. הרוב עזבו את העיר. הבוס של הפיתוח עבר לקופנהגן. המתכנת מברזיל לקח עבודה בניו יורק ועבר לשם ממש לפני החג. היחיד שגם נשאר בעיר וגם עדיין עובד בחברה נהייה אבא. אני אף פעם לא חזרתי אל מקום שעזבתי. לא אל קוסטה-ריקה, לא אל הקיבוץ, לא אל הודו. מה זה אומר עלי? התנועה היא לא באמת מעגלית. יש אנשים שלא חוזרים לשום מקום ויש מקומות מהם אי אפשר לשוב.

מאורו פארק

גם זה יופיו של החורף. מאורו פארק באור יפה במיוחד.

***

היום שבת וגם שבתון בברלין. החורף עוד לא התחיל, או לכל הפחות לא התחיל ממש, אבל זה גם לא לא חורף. בשבע וחצי בבוקר חושך מלא. אני לא מצליחה להתרגל להתעורר אל תוך החושך. זה עדיין מרגיש לי כמו סטייה, תקלה, טעות של הטבע. כל בוקר אני מתעוררת וחושבת שארבע בבוקר ולמה לכל השדים התעוררתי כבר.

אני מקווה שירד שלג החורף. יש עוד מספיק זמן לכך. שלג זה כל כך אירופאי. מעניין אם יום אחד הביקורים האלה בישראל יעברו עלי עם פחות דרמה פנימית. וותיקים ממני בהגירה מספרים שזה קורה אבל אחרי הרבה שנים. אני עוד לא שם. היה מאוד מקסים, ערב הכריסמס. מתי פותחים שוב את הסופרמרקטים?

באחד הימים שאחרי שחזרתי הלכתי בדרך הרגילה מאוברהולץ אל הבית שלי וראיתי, בצד השני של הכביש, שלט הנצחה חדש. יש לשלטי ההנצחה בברלין מראה אחיד וככה זהיתי אותו בקלות. היה לי זמן ומספיק סקרנות כדי לחצות את הכביש ולקרוא. בבננין שלפני השלט היה פעם בית יתומים לילדים יהודים. לא בבניין שיש עכשו, הוא חדש, אבל באותו המקום. הבניין עצמו הולאם ב - 1943, החוסים נעלמו ברובם, שזה הנוסח ללא יודעים ומה קרה אתם והם בטח מתים, הבניין הופצץ. בניין חדש הוקם במקומו. ועכשו השלט. גם זה יפה בעיני

באחד הימים שאחרי שחזרתי הלכתי בדרך הרגילה מאוברהולץ אל הבית שלי וראיתי, בצד השני של הכביש, שלט הנצחה חדש. יש לשלטי ההנצחה בברלין מראה אחיד וככה זהיתי אותו בקלות. היה לי זמן ומספיק סקרנות כדי לחצות את הכביש ולקרוא. בבניין שלפני השלט היה פעם בית יתומים לילדים יהודים. לא בבניין שיש עכשו, הוא חדש, אבל באותו המקום. הבניין עצמו הולאם ב – 1943, החוסים נעלמו ברובם, שזה הנוסח ללא יודעים ומה קרה אתם והם בטח מתים, הבניין הופצץ. בניין חדש הוקם במקומו. ועכשו השלט. גם זה יפה בעיני

ברלין. ימים אפורים, עיר הומה

הג׳ינס האהוב שלי גמור. אני יודעת, אבל לא מוותרת. הוא נשחק דק מרוב שימוש. למרות הבטחות היצרנים שג׳ינס נודי זה לעד, וול, גם ג׳ינס נודי נשחק. את הפאצ' הראשון עשיתי בברלין. זה לקח שבועיים ומחזיק מעמד. את הפאצ' השני עשיתי בישראל, ביקבוץ. לקח עשר דקות והחזיק ממש מעט והתעורר הצורך בפאצ' שלישי. הלכתי שוב למתפרה הקרובה לביתי. המתפרה פתוחה כל יום, כלומר 5 ימים בשבוע, ארבעה ימים בין השעות 1500 – 1900, וביום שישי בין השעות 0900 – 1300. אני מנסה להבין לאיזה קהל הם מכוונים ונכשלת.

אבל הם הכי קרובים אלי ואני מחבבת אותם. עובדת שם אשה מקסימה. היא מדברת איתי בגרמנית שוטפת גם כשאני עונה לה באנגלית. היא לקחה את הג׳ינס בשמחה אמיתית ונתתה לי פתק. עלי לחזור בעוד 10 ימים לקחת את הג׳ינס. עברו 10 ימים. התזכורת שהזנתי לסלולר צפצפה. היה לי יום רע. חשבתי לעצמי, לא נורא, אלך מחר. הלכתי למחרת. פתק קיבל את פני. חופשה. יחזרו עוד שבועיים.

התקשרתי לקבוע תור אצל הגניקולוגית. אמרו לי, היא בחופשה, תחזור עוד חודש. התקשרתי לקבוע תור לספרית. אמרו לי, היא בחופש, תחזור בסוף החודש. אני לא מבינה איך הזמן פועל פה. אני כל הזמן מופתעת מהזמן האחר הזה. הם לא שומעים את השעון המתקתק? הם לא יודעים שהזמן זז רק לכיוון אחד? אני לא יודעת אם זאת הגירה שאני אצליח לעשות, הגירה לזמן החדש.

ברלין אלכסנדרפלאץ

ימים אפורים, עיר הומה

***

השבוע התחיל שיפוץ מחוץ לחלון המטבח שלי. מתקנים מרפסת בקומה העליונה של הבניין. על הצד החיצוני של הבניין הרימו פיגומים עד הקומה השישית. הביאו תא שירותים כימיים והניחו בחצר הפנימית. כל יום מגיע איש אחד ובמשך כמה שעות עושה רעש. כל יום איש אחר. ביום שהכל התחיל פגשתי את השכנה שלי מלמעלה בחוץ. הביאו את הפיגומים וסידרו אותם בשורות מסודרת בכניסה אל הבניין ואני התעכבתי שם קצת להסתכל והיא עברה. היא נעצרה לידי והסבירה לי מה עומד לקרות. רעש. מרפסת. כמה ימים. היא נשמע שמחה-מתלוננת-מקבלת. עניתי לה באותו הטון. היחסים שלנו מאוד השתפרו בתקופה האחרונה. הגרמנית שלי לא. אני חושבת שרמת העולב של הגרמנית שלי כבר לא מטרידה אותה.

כל העיר פיגומים וסימונים וחלוקות וגדרות. שפת הסדר העירוני. סימונים וגדרות. מדרכות רחבות מפוצלות בין רוכבי אופנים והולכי רגל. בתוך הגינה יש אזור משחקים לילדים עטוף בגדר. חברה הגיעה לביקור. נפגשנו בקפה אוסלו שעל פינת אינוואלידין שטרסה. ישבנו בחוץ והסתכלנו על הגינה שממול. הגינה מוקפת בגדר. נכנסו אל תוך הגינה, בין השאר כדי לנסות להבין למה גדר. נכנסו לגינה וישבנו כל ספסל עץ ונהננו מהשמש. סביבו בכל גדרות. גדרות מפרידות בין הגינה הציבורית לגינה פרטית של בית. גדרות מפרידות בין הגינה לבין הרחוב. גינה מוקפת גדרות.

גדרות וסימונים

הנוף הנשקף מספסל בגינה באינוואלידין שטרסה. גדרות וסימונים. מודרניות

לקחתי אותה לסיור הרגלי הרגיל שלי, קצת אינוואלידין שטרסה, בית הקברות, יצאנו מהצד השני אל האזור של אנדרטת החומה לאורך ברנאור שטרסה והלכנו לאורכו עד מאורו פארק. מרוב שהאנדרטה לחומה אפקטיבית זה מרגיש כאילו החומה כאן, לגמרי נוכחת. מרוב סדר לפעמים אני מתקשה לראות את העיר מבעד לכל סימני הסדר הסדר שלה. ים גדול של סימונים והפרדות.

הגדרות, כמו החצרות הפנימיות, מוסיפות למיסתורין  של העיר. אני תמיד רוצה לדעת מה יש מהצד השני, מה מוסתר ועל מה מכסים, איפה פתוח ואיפה סגור. אני חושבת שזה חלק מהשתכללות של העיר, כל הסימונים והגידורים האלה. מהבשלות שלה. מהמודרניות שלה. מהמערביות שלה. סדר מעל לכל. סדר מערבי. במרסיי גם משפצים וגם יש כיכרות וגם יש גנים אבל לא רואים כל כך הרבה גדרות ברחוב, אין סימונים. ובקצה השני של הסקאלה, בהודו, טאמיל נאדו, הרחוב הוא שטח אחד פתוח לכולם: כלי רכב ורוכבי אופניים והולכי רגל ועגלות עם סוסים וטוסטוסים, כולם ביחד, בלי סימונים על הכביש, בלי הפרדות. ככה נראית המודרנה, גדרות וסימונים.

חצרות פנימיות

הפיתוי, בחלק העליון הצצה אל חצר פנימית, בחלק התחתון מה שגילתי כשנכנסתי בה

***

הקיץ נגמר. הימים אפורים. יש לי הרבה זמן פנוי ואני משוטטת. העיר הומה. למה העיר הומה עכשו? הרי הקיץ נגמר. הלימודים התחילו. החגים היהודים עוד לא. אז למה העיר הומה? אולי זה שבוע האמנות שתכף מתחיל. אולי זה פסטיבל הספרות הבינלאומי שכבר התחיל. או אולי זה בגלל סוף שבוע המורשת שמתקיים עכשו, ממש עכשו. ואולי זה צפיפות נוסח ימי פומפי האחרונים, תכף ניפול, תכף החורף מגיע. לא יודעת. חודש מטורף, חודש ספטמבר בעיר. אירועים ואירועים ואירועים. כאילו לא היה הרגע קיץ. כאילו לא תכף חגים. הסתובבתי בעיר והשתהייתי על ההמון והמחשבה חלפי בי, חצתה לי את המוח: חגים. קדחת חגים. ואז היא המשיכה מהמוח שלי לאוויר הפתוח. זה לא קדחת חגים. זה תזכורת נעימה לעבודה הברורה, החותכת, שאני ואנחנו לא מרכז העולם.

שנה טובה טובה טובה שתהייה.

ברלין

הבלגן המסודר של ברלין. שאלו יהיה הטנקים בחיי תמיד תמיד תמיד. הלוואי אמן ושנה טובה

ברלין, ביירות, סאלם עליכום, יום העצמאות, יום הולדת

בערב יום העצמאות דיברתי עם אמא שלי בטלפון. היא שאלה אם אני מציינת את יום העצמאות ואם יש מסיבות עצמאות סביבי, אם אנחנו חוגגים את החג הזה. אמרתי לה שאני לא, שאין לי שום תוכניות שקשורות לעצמאות, אבל שזה לא אומר, שבטח יש ישראלים שכן חוגגים, שבטח איפהשהו ברחבי העיר יש קבוצות שחוגגות ומציינות והכל, אבל אני לא. אני הולכת למסיבת יום הולדת של חבר, אמרתי לה, ויהיו שם עוד ישראלים לשעבר, אמרתי, ובטח, או אולי, מתישהו מישהו יגיד את המילים יום העצמאות, או יום הזיכרון, וזהו, אמרתי לה. אני לא צופה יותר התייחסות לזה, אמרתי.

אמא אמרה לי שזה עושה אותה מאוד עצובה ואני שאלתי אותה מה אמא, מה עושה אותך עצובה והיא אמרה שהיא מרגישה שאני מתרחקת ומתנתקת ואני שאלתי ממה והיא אמרה שמהכל, מישראל, מהקיבוץ, מזה שהיו ויש גם דברים טובים. אחרי זה אמרנו עוד כמה דברים וסיימנו את השיחה וניערתי מעלי את העצב הקל שדבק בי והתלבשתי ויצאתי לערב מסיבת יום הולדת. ובאמת בערב, מתישהו, בהרמת כוסית זו או אחרת, מישהו אמר, אולי אפילו אני, את המילים "יום העצמאות", וזהו. היינו שם כל מיני אנשים מכל מיני מוצאים ומלא שיחות שהתייקמו במקביל ובשיחות שאני קיימתי עם האנשים שאני דיברתי יום העצמאות לא עלה יותר. דיברנו על עצמנו ועל החיים שלנו ויום העצמאות שנחגג במדינת ישראל אינו חלק כרגע. אבל ישראל כן. קשה מאוד לדבר על החיים שלנו בלי שישראל תעלה.

אביב בברלין

גם בפוסט הזה תמונות של אביב. אני לא יכלה אחרת. הוא כל כך יפה, האביב בברלין

לפני חודש בערך הלכתי לתערוכה של "Young Persian Atisits"  שהוצגה בבריכת שחייה לשעבר בוודינג, ברלין. קראתי על התערוכה איפשהו באינטרנט והסתקרנתי. בתערוכה הוצגו עבודות של 4 אמנים שחיים בטהרן. Rising stars from Tehran, כתוב עליהם באתר. באותו זמן, אולי אפילו באותה כתבה, קראתי על סרט דקומנטרי חדש שמתמקד בקהילת המהגרים האיטלקים שחיים בברלין. גם זה סיקרן אותי. לתערוכה של YPA הלכתי. לאיטלקים לא. אני חושבת שזה גם בגלל שאני ישראלית. אני חושבת, אולי זאת הישראליות שלי כיום.

****

אלו ימים מאוד יפים בברלין ואני מרבה לשוטט בחוץ. אני משוטטת כמו מי שהרגע יצא מהסגר, או כמו מי שיודע שזמנו קצוב. תכף יגמר האביב. תכף יגמר לי הזמן. באחד הימים עצרתי לשתות קפה בבית קפה שאני תמיד עוברת לידו ולא עוצרת בו. זה בית קפה שנמצא, אולי, 100 מטר מהבית שלי, אבל בעולם אחר. הבית שלי, הכתובת, המיקוד, הוא של מיטטא. אבל הרחוב של הבית שלי נמשך ונמשך. הוא חוצה את החומה לשעבר ונכנס לוודינג. לשכונת מגורים בוודינג. שכונה שיש בה בית קפה אחד ואין בה חנויות ויש לה מדרחוב ארוך, שהוא ההמשך של הרחוב שלי, ועל הספסלים בו יושבים אנשים מבוגרים עם שער לבן או נשים עם ילדים. שכונת מגורים. no היפסטרים. מאוד נעים לי לשוטט שם.

אביב בברלין

עוד אביב

בית הקפה נראה מבחוץ כמו בית קפה בעיר שינה פרברית. לא מקום שאני ברגיל אתעכב עליו. אבל באחד הימים השבוע עברתי שם וראיתי שהשולחנות בחוץ ומעליהן שמשיות אדומות ושיש שולחן אחד פינתי, קטן, שולחן לבודד, שיושב בפוזיציה נפלאה מתחת לשמש. נכנסתי לבית הקפה, אמרתי גוטן מורגן והזמנתי קפה קרמה וקורסאון. בזמן שחיכיתי לקפה שלי נכנס גבר עם שתי ילדות ואמר סאלם עלייכום.

הסתובבתי להסתכל מי זה, מי זה, מה אמר. ישר הסתובבתי. לבדוק. סתם איש עם שתי ילדות. הוא קנה קפה טייק אווי והמשיך, בטח הלך לפזר את הילדות לגנים שלהן או משהו כזה. לקחתי את הקפה-קורסאון שלי לשולחן הפינתי והתיישבתי מתחת לשמשיה האדומה ולשמש החמימה והזכרתי לעצמי שזה לא שוודינג היא שכונה טורקית או ערבית או השכונה האחרונה בעיר שטרם עבר ג'ניפיקציה וכל זה. זה פשוט שאני חיה בעיר בינלאומית. זה מה שזה. סאלם עליכום. אין מה להיבהל. זה כמו גוטן מורגן רק בשפה אחרת ואני חיה בעיר בינלאומית. יש בה מלא מהגרים. כמוני. הוצאתי את הספר שלי, "ספינת העבדים, היסטוריה אנושית" וישבתי לקרוא. יום יפה, סאלם עלייכום, גוטן מורגן. בוקר טוב. אני ממליצה בחום לכל בן אנוש לקרוא את הספר הזה, "ספינת העבדים, היסטוריה אנושית".

בית קפה בברלין

2.10 יורו לקפה וקוראסון. בצד השני של הכביש, כלומר במיטטא, אי אפשר למצוא קפה בפחות מ 2.20. ככה עולם אחר זה וודינג. אפילו הכיסוי של הכריות כסא מזכיר לי פריפריה

***

אני לא חושבת שאני יכלה להתנתק מהישראליות שלי. אני יכלה לא לחגוג את החגים. אני יכלה להתעלם מיום השואה-זכרון-עצמאות. אבל אני לא יכלה להתנתק מהישראליות שלי. היא מציצה אלי מכל פינה. היא הסיבה שהגוף שלי מתכווץ טיפה כשמישהו נכנס לבית קפה ואומר סאלם עלייכום. היא הסיבה שנעצרתי, ממצמצת בשמש, אל מול חלון ראווה חדש ברחוב ברנאור, מנסה להבין מה אני רואה. חשבתי שאני רואה תמונות, תצלומים, גלויות של תל אביב, רק קצת אחרת. תל אביב אחרי הפצצה. חשבתי, בטח תערוכה של עוד אומן ישראלי. נכנסתי פנימה, הערתי את הבחורה שישנה ליד שולחן הקבלה, והסתכלתי על התמונות מקרוב. לא תל אביב. ביירות.

בין הקישקושים שהיו לי בראש על אירופה, לפני שעברתי בפועל לחיות באירופה, היתה גם התיאוריה שבאירופה בתי הקפה והחנויות הם נצחיים. לא כמו אצלנו בלבנט שכל שבוע מקום משנה את פניו. כל שבוע מסעדה נפתחת, נסגרת, משנה שם, משנה בעלים. באירופה יש המשכיות והכל יציב והמקומות נשארים על מקומם.

הכי אביב

הכי אביב. וגם הקדמה לקיץ. ככה נראה הקיץ בברלין

חחח גדול. אני הולכת את ברנאור שטרסה כל יום וכמעט כל יום אני מסמנת לעצמי שהו, הנה מקום חדש, או הנה מקום שנסגר, או הנה מקום שהתחלף. מרוב שזה יומיומי זה כמעט לא מורגש. כאילו זאת פשוט השיגרה בעיר. מקומות כל הזמן זזים. בייחוד מאז שקונספט חנויות הפופ-אפ הגיע אלינו. אז בהתאם, כשעברתי בברנואר שטרסה לא טרחתי להתעכב על חלון הראווה החדש רק בגלל שהוא חדש. זאת היתה התמונה שראיתי בתוך החלון שבגללה התעכבתי. היא הזכירה לי את תל אביב, או יפו. הים. הצבע של השמים. המדים. הבעת הפנים של הגבר-חייל. בית הבאוהאוס שבפינה.

התרחקתי מחלון הראווה כדי שאוכל להסתכל עליו טוב יותר, לנסות להבין מה אני רואה. זאת היתה חנות מהסוג שיש בה הכל ולא ברור מה יש בה. ראיתי גלויות וראיתי תיקים קטנים מבד בשחור לבן וראיתי פוסטרים על הקירות ובסוף קלטתי מה כתוב על החנות, מה כתוב על חלון הראווה: Berlin Beirut Multiples, או בקיצור, B/BM.

חלון ראווה בברלין

חלון הראווה שתפס אותי. בהגדלה מטורפת. Berlin – Beirut

אז מסתבר שגם זה קיים. בית הוצאה לאור שמתמחה באמנים מברלין, ביירות. נכנסתי לחנות. מצאתי את העבודה שתפסה לי את העין. שתי שורות של תמונות מודפסות על גלויות, שורה של גלויות בשחור לבן, שורה של גלויות בצבע, אותם דימויים. עצרתי את עצמי מלהתפעל מכמה שאנחנו דומים. זה נדוש מדי, לירז, אמרתי לעצמי.

לעבודה קוראים Civil War ועשה אותה בשנת 1982 אמן לבנוני בשם Fouad Elkoury. בגלריה מוכרים עותקים שלה בפורמט של גלויות. את כל זה גיליתי כבר לפני כמה ימים. מאז אני חוזרת אל החנות כל יום. חשבתי לקנות עותק של העבודה הזאת ולהביא מתנה לחברה בארץ. אבל החנות סגורה. סגורה. כל יום, כל היום היא סגורה. ועל הדלת, או על חלון הראווה, לא כתוב באיזה ימים ואיזה שעות היא תהייה פתוחה. ברלין הזאת, גם כן.

עבודה של Fouad Elkoury

עבודה של Fouad Elkoury

סוף השבוע האחרון של השנה, ואין לי על מה לכתוב. רשימה לא מסכמת

סוף השבוע האחרון של השנה, ואני אין לי על מה לכתוב. הגעתי אל הסוף שבוע האחרון בלי משהו בהיר, ברור, בוער. הגעתי מעורפלת. אני לא יודעת מה זה אומר. אני לא יודעת אם זה אומר משהו בכלל. אני מתבוננת בזה ועולות בי השערות שונות.

בכל מקום רשימות סיכום. זוהי שעתם הגדולה של המסכמים, ושל הרשימות. ואני אין לי מה לסכם, אני בתנועה, לא רוצה לסכם כלום, אבל רשימות אני אוהבת. כלומר, אני לא אוהבת, הן פשטניות ועושות רדוקציה של המציאות ויש בהן קורטוב דידקטיות. אבל יש להן פורמט. טמפלט. מבנה קבוע. ובזה לכשעצמו יש מימד של בטחון. אז אני הולכת ליפול על הפורמט, שהרי לזה פורמטים נועדו. לייצר סדר בכאוס. אולי הפורמט יעזור לי לטשטש את העירפול, או להבהיר את העירפול, או אפילו רק לכתוב את העירפול.

ערב כריסמס בברלין

ערב כריסמס, או בעברית, ערב הכריסמס, כמה שעות לפני, שעות הדימדומים, בין קודש לחול

  1. מה זה אומר, אין לי על מה לכתוב? זה כמו להגיד שהכל משעמם אותי? זה נורא בעיני, אני מתחלחלת כשאני מרגישה את זה, את הריק, את האין, את ה"על מה אכתוב השבוע, מה כבר קרה לי" המשתמע מזה. אני אוהבת להגיע לסוף השבוע, לזמן שאני מפנה ומקדישה רק לכתיבת הבלוג, כשיש לי משהו, חוט, מחשבה, בערה. משהו רודף אחרי. משהו אני רוצה לברר. יש לי התחלה. יש לי משהו להתעסק איתו. בשר לנעוץ בו שינים (אלוהים, מאיפה המטאפורה הזאת הגיעה? אני צמחונית בכלל. בטח מהקיבוץ, בית חם למטאפורות לא רלוונטיות).
  2.   אין מה לכתוב זה כמו לא הרגשתי כלום, לא חשבתי כלום? לא התנסחו בתוכי מחשבות? זה הפחד שלי. מזה אני נבעתת. בגלל המחשבה הזאת אני מתעקשת כן לנסות לכתוב. כי לא יכול להיות שלא קרה כלום, לא הרגשתי כלום, לא חשבתי כלום. אין דבר כזה. זה מוות. ואני בחיים. ואני מתרגלת. והתירגול (בודהיזים, מדיטציה) מלמד, בין השאר, שאם אסתכל טוב, אסתכל מקרוב, אסתכל שוב, אראה. אמצא. אין משהו אחר. התחושה שאין כלום, שלא קרה כלום, היא כישלון ההתבוננות. היא קוצר ראות. אם אין לי על מה לכתוב זה אומר שלא התבוננתי מספיק. בגלל זה זה מבעית אותי.
  3. אני יודעת: אם אסתכל מקרוב, לעומק, אם אסתכל שוב, אמצא, אראה, השמש שינתה זווית, הדשא גדל, עלה נשר, הבית הזה נראה נפלא על רקע האפור, התחילו לבנות כאן, איך לא שמתי לב, מתי זה קרה?
  4. זה האתגר הגדול: למצוא את השינוי בשיגרה. לשים לב לפרטים. לראות את ההבדלים בין ענן לענן. לא להאמין שכל הימים האפורים הם אותו הדבר. ללמוד את השפה של האפור, אם צריך, לזהות את הפרטים הקטנים, אור וצל, אלף מאתיים ושתיים עשרה גוונים של אפור.
  5. ברלין

    אלכס ברקע, אפור מסביב. עוד יום אפור

  6. בגלל שנובמבר הוא החודש האפור ודצמבר החודש הזוהר – לבן, אורות – אני מרגישה כאילו נתקעתי בנובמבר. כאילו עונות השנה נתקעו בניוטרל, והתקדמות איין. כבר אמור להיות לבן עכשו, אני רוצה לצעוק על החצר הפנימית שלי. תנו לי שינוי, תנו לי התרגשות, תנו לי משהו שאוכל לכתוב עליו!
  7. הנה, עכשו, ברגע זה, יש קרח על הדשא (הדשא הלבין. הזדקן. במשך הלילה!). ברגע הזה. שעבר. ורגע אחר. ועוד רגע.
  8. ועוד רגע, כלומר, עוד 3 ימים, יגמרו גם החגים. וגם השנה, אבל גם החגים. גם רצף החגים יגמר. השנה הייתי בחגי ישראל, ראש השנה, יום כיפור, ובחגי הגויים, בכריסמס. והמסקנה שלי: חגי ישראל אמנם נמשכים חודש שלם אבל מחליפים שם, יש שם אוסף חגים. הכריסמס גם הוא נמשך חודש, אבל הוא רק חג אחד. איזה חג שמן, בחיי, כמה הוא חושב את עצמו. הכריסמס בברלין נמשך חודש. אני חושבת שהיום הוא היום הראשון של לא כריסמס, או לפחות פחות כריסמס.
  9. הכריסמס הוא כמו עונה בשנה. עונת הכריסמס. בנובמבר מתחיל החורף והעולם לובש אפור. דצמבר הוא המשכו של נובמבר וגם סטייה ממנו. בדצמבר נדלקים האורות, שוקי הכריסמס, מוסיקה, יין, והשיא מגיע בסילבסטר, יום שכולו אש ואור. ואז האפלה הגדולה. ינואר פברואר. זה כאילו בני האדם מצאו דרך להקל על עצמם את החורף, לטשטש אותו, לעמעמם אותו באורות אנושיים. אולי אפילו, להראות לו. בבחינת, אתה אומר חורף ואפור, אנחנו אומרים חורף ואור.
  10. צמרות העצים, יום שלג

    המפגש של צמרות העצים, מכוסות שלג, והשמים. אחרי חודשיים של אפור, השלג הביא לי הקלה גדולה ללב, וגם שמחה. שמחה מהסוג של רינה

  11. בארץ הייתי אורחת בחגים. כאן אני אורחת בחגים. אני יכלה לבחור להיות אדישה כלפי כל החגים האלה, כל הרצף. אני יכלה לבחור חג אחד מהם ולעשות אותו ליקר לי. אני יכלה להתרגש מכל החגים. אני יכלה להתבאס מכל החגים. אני יכלה לבחור לאיזה מהם להתייחס, מאיזה להתעלם.
  12. לפעמים זה מתנה, זכות הבחירה, ולפעמים זה עול, חובת הבחירה. מול החגים אני מרגישה עד כמה החיים שלו לא נכנסו לשיגרה. אין לי אוטומאט לחגים. אולי זה בגלל שאין לי משפחה, ילדים הם מוטיבציה גדולה לייצר הרגלים, כך שמעתי, ואולי זה בגלל ששיניתי מקום. מעבר לארץ אחרת, הגירה, זה שבירה טוטאלית של הרגלים. זאת הזדמנות גדולה לבדוק את ההרגלים, להסתכל עליהם, לייצר חדשים. לפעמים זה מתיש אותי, הצורך כל הזמן להמציא את עצמי. אבל לרוב אני אסירת תודה על זה. עדיף, בעיני, על חיים באוטומאט. מה אני אעשה הפעם ביום האחרון של השנה? באיזה אפשרות אבחר?
  13. הלכתי לשוק כריסמס עם בת דודה שלי. הזמנו גלו-ווין והצטרפנו לשולחן, לעמוד ולשתות. מאיפה אתן, שאלו אותנו בני הזוג שהיו בשולחן, מה זאת השפה הזאת? עברית, אמרנו, אנחנו מישראל. איזה יופי, הם אמרו, ברוכים הבאים. תודה, אמרנו, והפי כריסמס. הפי הפי כריסמס. מרי כריסמס, תיקנה אותנו האשה והרימה את הכוס שלה בתנועה של לחיים, מרי כריסמס. השקנו כוסות.
  14. עץ, שלג

    העץ העצוב, ביום של שלג. אני אוהבת אותו בכל יום, את העץ העצוב

  15. השנה, לראשונה, קיבלתי יותר ברכות Email סטנדרטיות לרגל הכריסמס והשנה החדשה מאשר לרגל ראש השנה. זה בטח אומר משהו.
  16. שעה של שלג אחרי חודשיים של אפור זה אושר גדול. זה הקלה. זה רינה.
  17. החורף בברלין לימד אותי על הקירבה בין תכלת ואפור.
  18. לא מפסיק להדהים אותי: הציפורים מצייצות בשלג. יש ציוצי ציפורים כאן, אמא, הציפורים מצייצות!
  19. יש אור בין שמונה בבוקר לארבע אחר הצהריים. בשעה שלפני החושך יש את האור היפה בעולם.
  20. אני לא מאמינה לעניין הזה של היום הקצר בשנה, ה-21 לדצמבר. זה כמו הסיפורים על הכנרת. זה כמו האמונה שהקיץ התל אביבי מסתיים בסוף אוגוסט, שבספטבמר יהיה נעים יותר. זה עורבא פרח. לא קונה. הימים קצרים והאור מועט וזה יהיה ככה עד סוף מרץ, לכל הפחות.
  21. תצלום מסך, חושך בברלין

    התלבטתי אם להעלות תצלום מסך שמראה את הירח בשמונה בבוקר, או בארבע אחר הצהריים. הלכתי על סוף היום. בסוף. ארבע אחר הצהריים.

  22. אני מתקרבת ל – 1000 מילה, שזה האורך האופטימאלי לפוסט. עלי לסיים.
  23. תמונות לא משתלבות טוב בתוך רשימות. הן מתעקשות לקבל מספר. אני מתעקשת עליהן.
  24. אם אתחיל לכתוב, תמיד אמצא על מה לכתוב. אם רק אושיב את עצמי ואכתוב, אמצא על מה. זאת ידיעה מנחמת. זאת גם ידיעה מטרידה.

שנה טובה טובה טובה לכל ולכולם!

שנה טובה.

תצלום מסך, אפליקצית מזג אוויר

תצלום מסך, מהצד השני. אור מאחרי שמונה בבוקר