ברלין – ישראל. לקראת ביקור

It’s all about identity. Lets not learn how to actually do anything, lets just sit and contemplate the glory of me, in all my complexity. Who am I? i’m a black jewish woman, hear me roar (הדמות של ג׳ון גודמן ב – Treme, עונה ראשונה, פרק שני)

עוד כמה ימים אני נוסעת לישראל ואני מאוד מתרגשת. הרבה יותר מתרגשת ממה שאני רוצה. הייתי רוצה להיות קולית: ישראל. ברלין. מה הסיפור. ככה זה אצלי. ככה אני חיה. גרה בברלין, פעמיים בשנה נוסעת לישראל. הנסיעה הזאת תהייה השמינית שלי. לכאורה שיגרה. אפשר היה להניח שזה יכנס לשיגרה. אבל לא ככה אני מרגישה. אני מתרגשת כאילו זה משהו שלא עשיתי אף פעם. מתרגשת כאילו אני נוסעת למשהו לא מוכר. כאילו אני נוסעת לטיול שנתי ואלוהים יודע אם אחזור ומה יהיה אחר כך.

הנסיעה הזאת היא השמינית שלי. חציתי את קו ארבע השנים כאן. כלומר לא שם. לא בתל אביב. לא בנרטיב של חיי. לא בנרטיב ההוא של חיי. לא ליד החברים שלי. לא ליד המשפחה. ואני מרגישה את הזמן שעובר. אני מרגישה אותו כמו חול ים שנשאר על העור גם אחרי המקלחת. כמו אחרי שטיפה בים כשכל העור צורב ומגורה. הפצעים שנשארים איתי. הדברים שאני מאבדת. החברות שלי. מערכות היחסים שלי. המרחק שנוצר. המרחק מהאנשים שלי. מאהבות שלי. מחיים שהיו לי.

חורף ירד. החורף עוד לא התחיל. לא יהיה חורף השנה. יהיה חורף מאוד קשה השנה. כל הגרסאות אפשריות. בכל הגרסאות נשאר האפור

שום דבר לא נשאר אותו הדבר. כלום. הכל משתנה. זה לא שאני מאבדת את החברות שלי, אני אומרת לעצמי, זה רק שהיחסים משתנים. ואז בא לי לבכות. אבל היחסים היו טובים, אני רוצה לצעוק. לא בגלל זה נסעתי. לא את זה רציתי לשנות.

***

לפני כמה ימים הלכתי להפגנה. הפגנת ״לא בשמנו״. בעד קליטת פליטים, נגד דבריו של ראש הקהילה היהודית בגרמניה שפרסם בקשה ממשלת גרמניה לא לקלוט פליטים מוסלמים כי הם מגיעים עם רגש אנטי יהודי בילט-אין, או משהו כזה. בעד קליטת פליטים. לא בשמנו. כמה חברים אמרו לי שיגיעו. המיקום היה קרוב לבית, ליד בית הכנסת הגדול באורניינבורגר שטראסה, השעה נוחה. הפגנה של השמאל המפונק במונחים השאולים מעולם אחר.

הגעתי לפני הזמן ועמדתי לבד. היה אזוטרי. יהודים נגד יהודים קראתי להפגנה בלבי. סמל השלום מנרות זיכרון ופוסטר של אנה פרנק. זיהיתי בחורה שפגשתי בהפגנה אחרת, הפגנה נגד מתווה פאוור בקוטבוסר טור. אפילו כשאני כותבת את זה זה נשמע לי אזוטרי לגמרי. ובכל זאת, היה. הייתי. אחר כך הגיעו כמה ידידים ונהייה משעשע יותר. היו שם יותר דוברי גרמנים מעברית. סך הכל היינו בערך 50 אנשים והיה אפס מעלות. אחר כך צילמנו את הירח והלכנו לקפה ועוגה.

יהודים נגד יהודים. סמל השלום מנרות זיכרון ופוסטרים של אנה פרנק והילד הקטן שמרים ידיים

באותו ערב היתה גם הופעה של המקהלה העברית בברלין. תכננתי ללכת אבל לא הלכתי. הרגשתי שבעה מאיידשקייט לערב אחד. ההופעה התקיימה בכנסייה באחד הרחובות העתיקים ביותר בברלין, ממש מול מרכז מחקר יהודי שמסונף אל האוניברסיטה. הייתי שם ערב קודם, לערב של הגמנסיה על "רפובליקת העברית בין וינה לברלין". היה מרתק. למדתי דברים שלא ידעתי על ברדיצ׳בסקי, ז׳בוטינסקי, פוגל וקניוק. אלוהים יהודי אולי יש רק אחד, אבל עמים נבחרים רבים ומשונים לו.

***

במקום שהנסיעות החצי-שנתיות לארץ יקבלו אצלי מימד של שיגרה, הן מתנפחות למשהו כמעט מיסטי. אני שומעת את תופי התם תם והם יוצאים לי מתוך הבטן. נדמה לי שאף פעם לא התרגשתי כל כך לפני נסיעה לארץ. אבל אני גם זוכרת: תמיד אני מרגישה ככה. לפני כל נסיעה לארץ הרגשתי ככה. כאילו אף פעם לא התרגשתי כל כך. כאילו הפעם זה הכי.

אני מסתבכת אפילו בהגדרה ובשם של הדבר הזה – נסיעה לארץ. ביקור בארץ. ביקור בישראל. נסיעה לישראל. נוסעת לתל אביב. ביקור. נסיעה. חופשה. עבודה. מחוייבות. עול. מה זה הדבר הזה, שאני עושה פעמיים בשנה?

החורף, צבעים יפים לו

בפעם הקודמת הגעתי ישר אחרי מלחמת עזה השלישית. ההתרגשות שלי קיבלה פנים של חשש ממה אני אמצא. חשבתי, הכל יהיה אחרת. גדודים של הצל ישטפו את תל אביב, ינקו את מדרכותיה משמאלנים. זה נראה מצחיק עכשו, אבל ככה חשבתי. המצב נקלט אחרת מכאן. אין בו את תחושת החיים, היומיום, הלב הפועם. יש רק את המצב. אני לא נוסעת לבקר את המצב. אני נוסעת לבקר אנשים אהובים.

לקח לי הרבה זמן עד שהעזתי להגיד שאני נוסעת כי אני רוצה. להגיד את זה גם לעצמי. זה כאילו שצריך לספק הסבר רציונאלי לנסיעות האלה. סיבה. תירוץ. הנמקה. לרוב, כשאני אומרת לחברים שלי כאן שאני נוסעת לארץ, הם מסתכלים עלי בצער, בהשתתפות. שואלים אותי למה. למה אני נוסעת. למה אני עושה את זה לעצמי. כאילו שיש למה. כאילו שאני יכלה אחרת. בהתחלה הייתי אומרת שאני חייבת. יש לי הורים. מגיע להם לראות אותי פעמיים בשנה. ככה נכון בעיני. השתמשתי במילים כמו צריכה, חייבת, מחוייבות.

זה לא נכון. היום אני יודעת שזה קשקוש פחדני. אני נוסעת כי אני רוצה. אני רוצה לנסוע לישראל. אני רוצה לראות את תל אביב ואני רוצה לראות את עצמי ולחוש את עצמי בתל אביב. אני נוסעת כי אני רוצה לבקר את החברים שלי. כי אני רוצה להסתכל בעינים של האנשים שאני אוהבת. לראות אותם ושהם יראו אותי. יש משהו בחיים של מהגרים שזה כמו יתומים. אנשים בלי עבר ובלי היסטוריה. אנשים שלא רואים את החיים שלהם עליהם. רואים רק את העזיבה. אני לא רוצה את זה. יש לי עבר ויש לי היסטוריה ואני קשורה אליה, היא חלק ממני. אני נוסעת כי אני רוצה לשמור את הקו, להיות על הרצף. זאת לגמרי בחירה. אני לא חייבת לנסוע. אני נוסעת כי אני רוצה.

עוד חורף. עוד חצי שנה חורף.

כל המתיקות הזאת. על פריחת הזוטות החמודות בגרמניה, 1933

כשארזתי את החיים בארץ לקראת המעבר לברלין נדרשתי לשאלת הספרים. בגלל בעיית המשקל, כלומר בעיית ה-יש-יותר-מדי-דברים-להעביר-ופחות-מדי-משקל-מותר, שאלת הספרים נהייתה קריטית. איזה ספרים להביא איתי? ביחסי עם ספרים אני תמיד בצד המופסד: הם כה רבים, אני רק אחת. בעיית המשקל היא מטאפורה מרושעת לבדידותו של הקורא.

השקעתי הרבה זמן ומחשבה באקציה הפרטית שלי עד שקיבלתי החלטה: אקח איתי עד 4 ספרים ורק ספרי שואה שעדיין לא קראתי. תחת ההגדרה של ספרי שואה אני מכניסה את הספרות ההיסטורית והבדיונית שעוסקת ביחסי יהודים גרמנים עם עדיפות קלה לשנות השואה.

עברתי כמה סבבים ביחסי לספרות שואה. בשנות הנעורים היתה לי תקופה של סופרים גרמנים כמו מאן, לנץ, גראס, רמארק, וגם צוויג (אוסטרי אמנם) ועוד. באוניברסיטה היתה לי תקופה ארוכה וקשה של ספרי שואה מכל וכל, כל מה שתורגם. ומתישהו זה דעך. או שהספקתי להתעניין בנושא, או שתחומי העניין של התרחבו, לא יודעת בדיוק, אבל זה דעך. לברלין הבאתי איתי ספרים טובים, מומלצים, שעוסקים בנושא, מהשנים האחרונות שעדיין לא קראתי. לתוך ההגדרה הזאת ולתוך המזוודה שלי נכנסו: "יומנים" של קלמפרר, "רקוויאם גרמני"של עמוס אילון וחוברת "המעורר" 3 שמוקדשת לפאול צלאן.

זאת לא שקיעה, זאת זריחה. 0900 בבוקר בערך. זריחה חורפית של חודש דצמבר בו החורף לא מגיע, החורף לא בא! (טפו טפו טפו)

מאז הם שוכבים לצד המיטה. למרות שהרעיון לקרוא אותם דווקא פה עדיין נראה לי רעיון מעולה ונכון, טרם הספיקותי. אני יכלה לספר מלא הסברים לזה, ומעדיפה שלא. בנוגע לקריאה מותר לי להיות לא הגיונית ולא לפעול לפי תוכנית ואפילו להיות קפריזית. זה רעיון מעולה, הספרים ישנם, מתישהו. והנה, איכשהו, לתוך התסבוכת הזאת, הסתנן הספר "סיפור של גרמני 1914 – 1933" של סבסטיאן הפנר, ספר שלא הכרתי והגיע אלי דרך המלצה של חבר. המלצה פלוס להניח את הספר הפיזי ביד.

הספר מתחיל ב 1914 ומגיע עד סופה של 1933 אז עזב הפנר את גרמניה. הוא נכתב ב 1939 ופורסם בתחילת התשעים, אחרי מותו של המחבר. בספר הפנר מתאר חייו, חיים של נער ברלינאי בורגני בשנים ההם, והוא מתרחש לגמרי לגמרי ברחובות ובכיכרות בהן אני חיה. זה מייצר אינטימיות מסויימת עם הטקסט, להכיר בדיוק, לא רק בדימיון, את המקומות בהם הוא מתרחש.

בהתחלה, בשנים של מלחמת העולם הראשונה, הרגשתי שאננה ומוגנת. הקריאה היתה פשוטה ומעניינת  ומדי פעם צהלתי למקרא שם של מקום שאני מכירה. קצת כמו תיירת נרגשת, הייתי כאן! הייתי כאן! אמרתי לעצמי. אבל לקרוא על השנים ההן זה תמיד קצת כמו להיכנס עמוק לתוך חור שחור. כמה שהתקדמתי בספר, והספר התקדם בשנים, נהייה לי יותר קשה. לא רציתי להגיע לשם. לרגעים אפילו שקלתי לעזוב אותו באמצע. למי יש כוח, כל הכובד הזה, זה כל כך מדכא. הנה 1933 מגיעה. הנה הס"ס נכנסים לבית המשפט ופוקדים על כל היהודים לצאת. הנה כולם עולים על מדים חומים עם סרט זרוע. למי יש כוח, אני הרי יודעת איך זה יסתיים.

טוב, אז יש מוטיב חוזר. אכן. ותודה לאינסטאגראם והפילטרים השונים

לא עזבתי, לפחות לא פיזית, המשכתי לקרוא. ומתישהו באותה שנה ארורה, 1933, סבא וסבתא שלי עדיין כאן, בברלין, במיטטא, ברחובות בהן אני חיה, הפסקתי לחשוב על הכאן ועברתי לחשוב על ישראל. על השם שהוא גם, עבורי, אצלנו, עלינו. מתי הפכה ספרות שואה לספרות אקטואליה עבורי? אני לא זוכרת. וזה לא שספרות אקטואליה אני קוראת, ממש לא.

אני חושבת שהספר הפוליטי האחרון שקראתי היה "הזמן הצהוב" של גרוסמן. אני שמחה שמוצאים ספרים שעוסקים במצב ולא מסוגלת לקרוא אותם. היאוש גדול מדי. ספרות עבורי זה גם בריחה, גם אסקפיזים, ואלוהים, אני מעריכה מאוד את עמירה הס אבל לא מסוגלת, לא מסוגלת לקרוא את "לשתות מהים של עזה". נדמה לי שאני מודעת למצב, נדמה לי שאני יודעת מה קורה, ואני מעדיפה לצרוך את המצב דרך הפריזמה המפגינה. לפחות עושים משהו, עומדים, צועקים, נושאים שלטים, כאלה, לא לבד עם הספר והבושה.

את הספר של הפנר קראתי כספר שמתאר מה קרה שם, כלומר כאן, ואז, עד פרק 29. בפרק הזה, שנת 1933, הפנר כותב על הפיתוי הגדול להתנתק מהמצב. ואז המחשבה שלי עברה פנימה, לשם, כלומר ישראל, ולעכשו. אקטואליה. הרי גם הגירה היא צורה של התנתקות.

אה, לא שוב! לא שוב! לא שוב! כן שוב. באחד הפעלולים המשעשעים של הגורל התמונה הזאת זכתה להפוך וויראלית בטוויטר

הפנר מנסה להסביר איך, בשנת 1933, במהלך כמה חודשים, הפכו חלקים גדולים מן הציבור הגרמני לנאצים, ומה עשו האחרים. איך התרחשה התבוסה האנושית הזאת, שאיפשרה את מה שבא אחר כך. הוא כותב: "רבים מן החיים שם היום מצויים במצב נפשי שכל מתבונן שפוי היה מכנה מחלת נפש, או לפחות מקרה של היסטריה קשה". הוא מדבר על ההפתעה שבהשתלטות הנאצים על המרחב הציבורי ועל הטוטאליות שלה. "בו בזמן נדרשנו לא רק להיכנע" הוא כותב "אלא לעקור ממש. עסקה קטנה עם השטן – ושוב לא השתייכת עוד לכלואים ולנדרפים, אלא למנצחים ולרודפים". החזקים תמיד גדלים, תמיד צוברים עוד כוח. הימין רק גדל, כל השנים הימין רק גדל. למה זה?

בפני מי שסירב לערוק נמצאו כמה אופציות, או פיתויים בלשונו של הפנר. למשל הפיתוי לבחור ב"יאוש גמור וללא מוצא". הדרך להתמודד עם זה, הוא כותב, הדרך שבחרו רבים מהמבוגרים בגרמניה, למשל, היא בריחה לעולם האשליות, ו"בראש ובראשונה אל אשליית עליונתם". הסנובים, אני חושבת, אלו הסנובים שקוראים עיתונות זרה, תומכים בחרם ומחכים לכישלון הגדול. "את כניעתם ואת חוסר האונים המוחלט שלהם הסוו אפילו מעצמם, כדי שיוכלו לשמר את מעמדם כצופים מלמעלה ומהצד…".

פיתוי אחר הוא להתמלא מרירות ושנאה. "…להרים ידיים אחת ולתמיד ולשלוח לעזאזל את העולם כולו מתוך אדישות סבילה הגובלת בהתרפסות, לבצע התאבדות מוסרית מתוך כעס והתרסה". המחלה של השמאל, שנאה עצמית, מחלה אוטואימונית. "למרבה הצער" כותב הפנר "אלו האנשים שהיוו את עיקר האופוזיציה הגלויה בגרמניה, ולכן אין פלא שהיתה זו אופוזיציה חסרת מטרה, ללא כל שיטות פעולה, ללא תוכנית וללא מבט ברור לעתיד"

יש ברווזים באגם. תמונה מטיול שבת. חמידות ומתיקות ופוצי מוצי ומהמם, מקסים, מרגש

ויש את הדרך השלישית, הדרך בה הוא ולטענתו רוב הגרמנים בחרו. הפיתוי להישאר טהור ונקי. "לא רק להימנע מכל שיתוף פעולה, אלה גם להישמר מן ההרס שמביא עמו הכאב ומן החורבן שמביאה עמה השנאה". ועוד: "בניגוד לשתי צורות ההתנתקות האחרות מצאה לה דרך זו בהמשך סוג של ביטוי פומבי…בין השנים 1934 – 1938 התפרסמו בגרמניה כל כך הרבה זכרונות ילדות, רומנים משפחתיים, אלבומי נוף, שירת טבע וזוטות חמודות מכל המינים…"

הו יא, זוטות חמודות. הטרנד של ימינו. אנחנו חיים בעידן של זוטות חמודות. חתולים ואוכל, שקיעות צבעוניות ושימוש חסר בקרה במילים כמו חמידות, מתיקות, יקרה, מהמם, אהובה, אהבה על כל נגזרותיה, ועוד חתולים, שקיעות, אוכל. אולי כל המאמי והמהממת הזה של פייסבוק ושאר רשתות חברתיות זה הדרך שלנו לא לראות? ולא רק שלנו הישראלי, שלנו המערבי, מסתכלים על חתולים כדי לא להסתכל על עצמנו, עולמנו, ערכינו, שקיעתנו. כמה קל לאהוב חתולים, כמה קשה לאהוב בני אדם.

בסוף כל משפט של יאוש יושבת אופציית ההגירה. טרפת האזרחות הכפולה. כולם כולם רוצים דרכון זר, שיהיה, על כל צרה. "כן, בגרמניה של אז תלינו איזה תקווה מעורפלת בהגירה…מאחר שקשה לאדם לחיות ללא תקווה, נותר רק לקוות למשהו מבחוץ".

שקיעות נוגות. בברלין ימים של אור יפהפה. שנת 1933 היתה מצויינת ליין המקומי, כותב הפנר, שנים אחר כך עוד התגעגעו אליה

אני לא חשבתי על המעבר שלי לברלין כעל הגירה, ולא שהמצב הביא אותי לרצות לעזוב. חשבתי על תקופה, מעבר, ניסיון, הרפתקאה. אם זאת, לנוכח שהותי המתמשכת כאן והמחיר שהיא גובה והשינויים שאני עושה בחיי כדי לאפשר אותה, אולי שגיתי, אולי אני לא כנה? אולי זאת כן הגירה? מתי יודעים? ולמה לעזוב? אני עדיין חושבת שאני, ורובנו, לא עזבנו בגלל המצב. מהגרים מסיבות הרבה יותר אישיות, יחסים בין אנשים, משפחה, כאלה. אבל אולי אני טועה?

פגשתי כאן מספיק אנשים שטוענים שעזבו את ישראל בגלל המצב. גם יאיר לפיד, בעצם, זה היה הנרטיב של הדברים שלו, המצב קשה, אז אתם בורחים, ידה ידה. אולי זה לא, כמו שחשבתי, מין תירוץ עלוב כזה של השמאל הרפוי, אני לא יכול לסבול את הכיבוש והבושה אז עזבתי, אולי זה כן אמיתי? הפנר מציע את האופציה שזה אמיתי.

ולמה אני קוראת את הספר הזה כאן וחושבת על ישראל? אולי גם זה גם סוג של בריחה, הדחקה, כי שם לא הייתי מסוגלת לקרוא על המצב וכאן אני קוראת על המצב בגרמניה בשנות השלושים וחושבת על שם כי אני מפחדת להסתכל כל כאן? מה אני מדחיקה ועל מה אני לא מסוגלת להסתבכל? הדחקה על הדחקה, אללי, איזה ברוך!

אנקדוטות:

• קראתי את הספר בכל מיני מקומות בחוץ, בתי קפה, אובאן, וכל פעם שהוצאתי אותו הרגשתי אי נוחות. פחדתי שיזהו את הספר, אולי לפי התמונה בכריכה של הפנר הצעיר, יזהו וידעו שאני קוראת ספר נגדם. ספר שמבקר אותם. אבל למה זאת אני שמרגישה אי נוחות?
• פעם אחת קראתי את הספר באובאן. לידי התיישב ילד מקומי, בהיר שער ועינים ופנים, עם אוזניות עליו, מקשיב למוסיקה. הוא ראה את הספר שלי ולא הפסיק להסתכל, כל פעם העינים שלו חזרו לספר. קיוויתי שהוא ישאל אותי, שיהיה סקרן מספיק כדי לשאול אותי. הוא לא היה, ואני לא הייתי נדיבה מספיק כדי להגיד לו: זאת עברית. למה לא אמרתי? למה התעקשתי שהוא ישאל?
• בשנת 1933 היו להפנר יחסים רומנטים עם צ'ארלי, בחורה יהודיה. הוא מתאר אפיזודות משעשעות כגון שניהם יושבים בגרונוולאד, מתמזמזים, ומדי פעם קבוצת ילדים עוברת לידם וצועקת "מוות ליהודים" וכאלה. וכל פעם שהוא כותב על צ'ארלי, כל פעם, הוא מכנה אותה "ידידתי הקטנה צ'ארלי". הקטנה. כל פעם.

שקיעות, נו פילטר

אני טקסט פוליטי

במוצאי שבת לפני שבוע הלכתי לפתיחה של גלריה חדשה בקרויצברג. את הגלריה הקימו ומנהלים ישראלים והיא מציגה אמנים ישראלים. את חלקם אני מכירה, עם חלקם אני מיודדת. הפתיחה היתה מוצלחת, אני חושבת, כמו שפתיחה אמורה להיות. עמוסה באנשים יפים, חיוכים גדולים הרבה יותר מדי, צפיפות ודוחק, שום אפשרות לראות את האמנות, יין ואוכל. הייתי קצר, שתיתי כוס יין לבן, אמרתי שלום שלום והלכתי.

למה דווקא גלריה שמציגה אמנים ישראלים? זאת הגדרה אמנותית? ולמה הלכתי לאירוע הזה? כבר הייתי בפתיחות, אני יודעת שלא רואים בהם אמנות, אני יודעת שאני לא אוהבת צפיפות ושהחיוכים הגדולים יתר על המידה של האמנים ומקורביהם מכאיבים לי, אני יודעת שזה לא בשבילי, אז למה באמת?

כי זה השבט שלי וזאת קבוצת ההתיחסות שלי, ואני זקוקה לשבט, ולקבוצת התייחסות. אני יודעת את זה ואני מאוד אמביוולנטית בנוגע לזה. לפני שהגעתי הנה לא חשבתי שעולמי יהיה מורכב, עד כדי כך, מישראליות. באמת שלא. חשבתי, דימינתי, משהו הרבה יותר בנלאומי. וזה לא שזה לא קיים, לא לגמרי, יש לי קשרים חברתיים עם מקומיים, אבל זה בכלל לא בר השוואה. לא ברמת הקירבה, לא בנינוחות, לא בהשקעה. אני לגמרי מצטופפת בחיק הקהילה הישראלית כאן, ואני לא לבד.

תמונות משיטוטי השבוע, טיול רגלי בברלין הקפואה והכחולה אחרי חומוס בחומוס עכו שוודינג. לטעמי החומוס הטוב בעיר.

***

ביום ראשון פירסם Noam R מהבלוג "גודווין צדק", מאמר בשם "שטוקהולם" על האופן שבו רשויות הבטחון הישראליות חוקרות ילדים בני 13, 14 ו – 15 החשודים באלוהים יודע מה. זה כולל איומים באונס ותקיפה מינית, הפחדות, קללות ואגרופים. של כוחות הבטחון שלנו על הילדים. קראתי, נחרדתי, רציתי לשתף. הכנתי פוסט לפייסבוק שכלל גם ציטוט מהבלוג וגם תוספת שלי, כמה מילים של זעזוע, בחילה ויאוש. ופרסמתי. וכמה דקות אחרי כן חזרתי לפייסבוק, לפוסט, ומחקתי אותו. אני לא רוצה לעשות נו נו נו לאנשים שלי בארץ. אני לא רוצה להיות צדקנית. אני לא רוצה להיות זאת שחיה במקום אחר וצורחת גוועלד.

זה הגעיל אותי כשהייתי בארץ, ישראלים שחיים במקום אחר וכל הזמן מטיפים, ואין לי משהו טוב להגיד על זה גם כשאני לא בארץ, גם כשאני פה. אבל זה מורכב יותר: לבקר את ישראל זה לגמרי לגמרי חלק מהישראליות שלי. חלק ממה שתמיד עשיתי. יש פעילים פוליטים יותר מעורבים ממני, אבל בסך הכל, אני כן בקבוצה המעורבת, המפגינה, המוחה, המתריעה. אם אני לא חיה בישראל החלק הזה שבי אמור למות? וזה שאני משלמת מיסים בישראל, זה משנה משהו? זה לא אומר שבעצם אני כן חלק ולפיכך מותר לי להגיד את דעתי?

מצד שני גם בארץ פחות ופחות אני אומרת את דעתי. כי היאוש גדול מדי ואין בזה טעם ומי שמסכים מסכים וכל השאר לעולם לא יסכימו והרי אנשים לא באמת מקשיבים ואף אחד מעולם לא שינה את דעתו (בעצם כן, אבל תמיד רק לצד השני, שמאלנים שראו את האור ויום אחד החליטו שבעצם לכבוש 2.6 מיליון אנשים זה לא כזה נורא, זה קצת, איך לומר, אין ברירה, בנפשנו ממש. אבל זה אף פעם לא לצד השני, לא מהימין לשמאל).

אני יודעת שזה חסר טעם, לפרסם את הפוסט של Noam R בפייסבוק שלי. מי שרוצה לדעת מה קורה יודע, ומי שלא רוצה – וזה לא בהכרח כי הוא ימני, זה כי אין כוח, אין כוח, אין כוח – אז גם מי שלא רוצה לדעת יודע, בכללי, רק שהוא לא מתעסק בזה ביומיום, בשוטף. כי אין כוח. כי צריך לחיות. כי אין מה כל הזמן לעסוק בזבל ולשנוא את עצמך. כי צריך לחיות וזה מה יש. אני יודעת, אני חייתי ככה רוב חיי ומן הסתם עוד אחייה. "אין לי ארץ אחרת גם אם…וכו'. ובאמת אין לי. המקום היחיד שבו אני אזרחית הוא ישראל.

מאורו פארק ביום שבו אין את השוק. ניסיתי לתפוס את השממה

אבל הצד השני של האין כוח הזה הוא ההשתקה, השתיקה, האין אמירה, האין דיבור. וזה מה שנורא כל כך. אני מצנזרת את עצמי. לא צריך את השלטון לזה, אנחנו מדינת משטרה מבחירה. מיאוש. מעייפות החומר. זה אנחנו ששותקים, אנחנו שמשתיקים את עצמנו. אנחנו שעושים את העבודה לשלטון הימין הארור, אנחנו משטרת המחשבות. ואני כותבת אנחנו בכוונה, אני בפנים, אני חלק. את הפוסט הזה, למשל, פוסט שרץ לי בראש כמה כמה ימים, אני לא אפיץ בקרב קבוצות של ישראלים בברלין בפייסבוק כמו שאני עושה בדרך כלל. אין כוח.

***

ביום שלישי נתקלתי בסרטון שאומר די לתוכנית פראוור וקורא לצאת להצטרף ל"יום הזעם", מחאה נגד פראוור בשבת ה – 30.11. עשיתי לו שייר, לא הוספתי מילה. בשעה שאחרי קיבל הפוסט 5 לייקים ו – 2 שיירים והצעה להצטרף לגרסא המקומית של "יום הזעם", כאן בברלין, בשבת ב – 1300, בקוטבוסר. כל הלייקים וכל השיירים היו מישראלים שחיים בברלין. גם את הפוסט המקורי, זה שאני עשיתי לו שייר, פרסמה ישראלית שחיה בברלין.

וכמה שעות אחרי כן אריק אינשטיין נפטר ומוד אבל קולני השתלט על הסדר היום הציבורי. בישראל, נכון, אבל תודה לפייסבוק תודה לטוויטר, גם אני שותפה. 24 – 48 שעות בהם אי אפשר היה להגיד כלום. ומי שניסה גורש (היה אצלי בטוויטר, ובאמת מדובר במעוז שמאלני, הפיד שלי בטוויטר, ועדיין היתה שם מישהי שכתבה, ואני מצטטת מזיכרון, זה לא נוסח מדויק: אתם לא חייבים לפתוח את הפיד נכון, לכל מי שמתלונן על האבל). כי היום אפילו מהפיד ברשתות חברתיות מסלקים על אי הסכמה.

אני קוראת את "סיפורו של גרמני, 1914 – 1933" ספר מאת העיתונאי סבסטיאן הפנר על חייו בגרמניה בין עד שנת1934, אז עזב. הספר נפתח בילדותו בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא מתאר את האווירה בימים של פרוץ המלחמה ואיך היא השפיעה עליו, ילד בן 7. וככה הוא כותב:

"לא היו אשמים בכך שהפכתי בתוך ימים אחדים לשוביניסט ו"מחרחר מלחמה". 

האשמה היתה – באוויר, באווירה הכללית, ששבה ושיחזרה את עצמה אלפי פעמים מסביב: במהומה ובכוח המשיכה של ההמון המלוכד, שסיפקו בחינם לכל מי שנסחף אל תוכם (וגם אם היה זה רק ילד בן שבע) רגשת עזים ולא מוכרים, ואילו את מי שנשאר מבחוץ חנקו כמעט לגמרי בתוך ריק של שממה ובדידות. באותם הימים חשתי בפעם הראשונה, מתוך תשוקה נאיבית וללא רמז של ספק או היסוס, את ההשפעה של אותו כישרון המיוחד לעם הגרמני: הכישרון לפתח פסיכוזת המונים, במקביל אולי לאי היכולת שלו להשיג אושר פרטי".

יום גשום, יום קר, יום כתום. ברלין השבוע. גם המחבר של הספר, הפנר, מספר על ברלין, חי בברלין, 100 שנה אחורה

***

תוכנית פראוור היא תוכנית ארורה וערלת לב שתוביל במקרה הטוב ליאוש גדול עוד יותר בקרב אוכלוסיה מיואשת גם ככה, ותבעיר את הנגב במקרה הרע. בבסיסה של התוכנית מדובר בגירוש של בין 30000 – 70000 (במקומות שונים נתקלתי במספרים שונים) מבתיהם. נכון, לא מדובר על האוכלוסיה שיצאה מדעתה מאבל השבוע, מדובר על בדויים, ציבור מדוכא גם ככה שחי בישובים לא מוכרים גם ככה, אבל המפנים שלהם, הם כן חלק מציבור האבלים. הם כן. וגם אנחנו, השותקים.

תוכנית פראוור היא תוכנית הגירוש האוכלוסיה הכי מסודרת והכי מקיפה שמדינת ישראל עשתה מאז ימי הגירוש הקודם, שנות ההקמה של המדינה. והיא לא מחוייבת המציאות. צריך להסדיר את חיי הבדויים בנגב, ויש דרכים פחות רעות לעשות את זה. תוכנית פרוואר – כמו החוק שחוקקה ממשלת ישראל השבוע לפיו ילדים של מהגרים / עובדים זרים / מסתננים שנולדו בישראל לא יקבלו אזרחות, שום אזרחות, בשום מקום – שני אלה ועוד מלא מלא החלטות וחוקים אחרים הם צעדים קטנים במשעולי האדישות, כהות הלב ושאר הרעות החולות שיום אחד נהייה קבורים כל כך עמוק מתחתם שכבר לא נוכל לצאת, לא נמצא את הדרך, לא נראה את האור.

***

ביום חמישי הזמינה אותי חברה לאירוע שהיא ובן זוגה מארגנים בשבת, בסטודיו שלהם, בן הזוג יציג את העבודה האחרונה שלו. הם חברים, אני מחבבת אותם ואני מאוד רוצה לראות את העבודה שלו. אבל אמרתי לא. אני אלך להפגנה, לגרסא המקומית של "יום הזעם", שמאורגנת על ידי ארגון הקורא לחרם על ישראל, ואני נגד חרם, זאת לא השיטה בעיני, אבל גם לבררנות שלי צריך להיות גבול. אז אמרתי לא ואני אלך להפגנה.

לא יתכן שכל מה שנשאר מהישראליות שלי, כל הישראליות שלי, יהיה מין feel good קהילתי כזה, ללטף אחד לשני את הגב, לגרגר ביחד. זה לא מוסרי. אלך נא לי לקפוא בקרב הגויים בכיכר המכוערת בעיר, היא היא כיכר קוטבוסר, לעוד הפגנה חסרת משמעות שתהייה לך אפס השפעה על המציאות, במחאה על עוד עוולה שמבצעת ארצי הלעיתים אהובה.

הו, בעיות של עולם ראשון, פוליטיקה של עולם ראשון

חדר המדרגות בבניין מספר 25/26 בקוטבוסר דאם היה מהסוג המוצלק. כזה שנושא את הצלקות שלו בגאווה, ביוהרה, כמו דוגמן של התפוררות, חתרנות, ברלין של פעם. המדרגות, הקירות, הרצפה, הכל חשוף, לא צבוע, לא מסוייד, לא מכוסה בשום שכבה, וזה נותן הרגשה של התפוררות. לא התפוררות אמיתית, רק הרגשה. הגעתי לבניין הזה לאירוע של דה לינקה, השמאל הגרמני, וזה הרגיש לי מתאים, מתאים מדי, כאילו הם ביימו את המדרגות החשופות, הקירות המתקלפים. שמאל, חתרנות, ריח של מרד באוויר. 

היתה לי כתובת וקומה אבל במקום עצמו לא היה שילוט, או שלא ראיתי את השילוט, ונכנסתי קצת מהססת וקצת נבוכה, לא בטוחה אם אני מקום הנכון. מישהו הבחין בי ובהיסוסי והושיט יד ללחיצה חמה ושאל אם באתי לפגישה של השמאל באנגלית ואמרתי שכן והוא כיוון אותי לחדר הנכון. ובחדר הנכון היו כיסאות מסודרים בצד אחד, לקהל, מולם שולחן ארוך עם 4 כסאות, לדוברים, ובצד דוכנים מציגים ספרים, חוברות, ברושורים, ומאחוריהם כמה בחורים. עוד לא התחיל והיה זמן לשרוף אז ניגשתי להסתכל. הכל בגרמנית, אמרתי לבחור שעמד מאחורי הדוכן. כן, הוא אמר, בטון שנשמע לי קצת מתנצל. אני לא יודעת גרמנית, אמרתי. כן, הוא אמר, בגלל זה אירגנו את המפגש הזה. בשביל זרים שמתעניינים אבל לא יודעים גרמנית. אחר כך הוא שאל מאיפה אני ואיך הגעתי ואני אמרתי שמישראל וראיתי מודעה בפייסבוק והוא אמר שבטח נהייה הקהילה הכי גדולה כאן, הישראלים, וזהו, החלל המתמלא ואני תפסתי כסא והסתכלתי מסביב.

המדרגות. חדר המדגות מספר סיפור של חתרנות. מוזנחות. התפוררות. ולא כך הוא, זה רק סיפור, רק מראה. שום חתרנות לא היתה שם

ומסביב היו בנים, בחורים, גברים, שורות שורות. היינו בערך 30 בחדר, פלוס 4 דוברים שישבו מולנו. וכולם חוץ ממני ומעוד בחורה, כולם היו גברים. בין הדוברים היו שתי נשים. אחת היתה המארגנת, השניה נציגה של דה לינקה באזור ספציפי של ניוקלן. היא, איך שהציגו אותה, אמרה על זה, על זה שהיא מקווה שבמפגש הבא יהיו גם נשים.

המארגנת, בחורה צעירה ממוצא יווני, הציגה את עצמה ואת הדוברים. היא שנתיים בגרמניה, הגיעה בעקבות המצוקה של הצעירים ביוון, המצב הכללי, העדר האפשרויות. אחד הדוברים, בהמשך, ידבר על יוון ומה המצב שם ומה אפשר לעשות. השניים האחרים היו נציגים של דה לינקה. הדובר הראשון היה הגבר שקלט אותי בכניסה וכיוון אותי לחדר הנכון. הוא נציג דה לינקה בניוקלן.

הוא פתח בהתנצלות. הוא התנצל על שני דברים. הוא התנצל על זה שהאנגלית שלו לא מושלמת, והוא התנצל על זה שהוא לא סוגר את הפלאפון שלו. הוא הסביר, באנגלית טובה מאוד אבל אכן, לא מושלמת, שהשאיר את הבן שלו עם האח שלו ולכן הוא מעדיף להשאיר את קווי התקשורת פתוחים, לכל מקרה. הוא סיפר על השמאל בגרמניה, בברלין ובניוקלן. ועל תוצאות הבחירות. הוא אמר שהשמאל התכווץ במיליון וחצי אנשים. שתוצאות הבחירות לא טובות. שזה אומר המשך הצטמצמות מדינת הרווחה. הוא דיבר על זה שכבר שנים, שנים, השמאל מנסה להעביר בגרמניה שכר מינמום ולא מצליח. הוא דיבר על איך זה קשור למהגרים כמונו, להגירה, כוח עבודה זול וחסר הגנה. הוא היה נשמע מאוכזב ממצב הדברים.

סטיקר מאחד הדוכנים. בערך הטקסט היחיד שהיה שם לא בגרמנית ואני בעד, בטח שאני בעד. No Nazis

אחריו דיברה האשה. היא הסבירה קצת על המבנה של דה לינקה בניוקלן, איך זה מחולק, יש כמה מרכזים, בכל אחד יש פעילות, לכל אחד אפשר להצטרף. אני מודה שלא בדיוק הבנתי. שניהם חזרו הרבה על זה שהם בניוקלן, של ניוקלן. אם היו יודעים שהגעתי ממיטטא זה היה מוזר בעיניהם? זה לא מקובל לחצות שכונות ככה?. היא דיברה על סוגי הפעילויות שהם מעורבים בהם ואיך הם מתארגנים לזה. היא דיברה על ההצבעה בעניין המים שהיתה שבוע לפני כן והסתיימה בלא כלום. היא הסבירה שזה קמפיין שלהם, ולמרות שהוא הסתיים בלא כלום, זה לא כישלון, כי הם הצליחו להעלות את הנושא לתודעה ועכשו צריך להמשיך ולדחוף. היא אמרה שיש הרבה קמפיינים שאנחנו יכלים להצטרף אליהם, להמשיך ולדחוף.

אחרון דיבר הנציג היווני. הוא סיפר על עצמו שהוא סוג של מהגר מקצועי. קודם ארצות הברית, עכשו גרמניה. שהוא, בניגוד לצעירים של היום, עזב את יוון כי רצה. שהם עוזבים כי אין ברירה ואין  מה לעשות. הוא דיבר על אחוזי האבטלה שם וגם על מצב המהגרים ביוון שהוא נורא וקשה והחוקים שלהם גזענים והוא דיבר על מה אירופה יכלה לעשות בנידון וכאלה. ואז העבירו את זכות הדיבור לקהל, אלינו, למהגרים שאינם דוברי גרמנית.

בחור אמריקאי צעיר דיבר ודיבר על מלא דברים, כולל זה שבעצם תוצאות הבחירות הן טובות ואיפה עוד יש שמאל סוציאליסטי כזה גדול. הוא המליץ לכולם להיות מעורבים בפעילות באוניברסיטאות שלהם. הוא אמר שהוא מעורב בפעילות באוניברסיטה שלו. ושהתא שם מתוק. Sweet, הוא אמר, האנשים והפעילות והכל, Sweet.

תמונה לחלוטין לא קשורי לטקסט, אבל חיננית ויפה, לא?

אחריו דיבר המזרח תיכוני. ישבתי קרוב אליו וראיתי שיש לו פתק מלא בדברים, ואפשר היה להרגיש את זה, שהוא מלא בדברים, אבל אולי זאת גם הרגישות שלי שנחשפה. הוא דיבר על הכל, הוא שאל האם אנחנו פה רק בשביל אירופה, האם כל מה שמעניין את דה לינקה והאם הפעילות המוצעת תהייה רק על אירופה. ומה על סוריה, הוא שאל, ואפריקה, והגרמנים שתומכים בדיקטטורות במזרח התיכון וממשלת גרמניה שמוכרת צוללות לממשלת ישראל (הוא אמר, לממשלה, אני בכוונה אומר לממשלה, לא לאנשים, אני לא נגד האנשים, הוא הסביר) ועוד ועוד.

היה אולי מתח קל באוויר, כי המארגנת מיהרה להציע לנציג דה לינקה להגיב. והוא הגיב. הוא אמר שהם נגד, אה, בערך הכל. הוא אמר את כל הדברים הנכונים. הם היו נגד והצביעו נגד העברת הצוללות לישראל. הם היו נגד הסגר על עזה והשתתפו במשטים לפרוץ אותו. הם נגד המעורבות של גרמניה בסחר נשק, בתמיכה במשטרים דקטטורים וכל השאר.

זהו, היו עוד דוברים, והאחרון שאני הקשבתי לו היה בחור עם עניבה שישב לידי ודיבר ודיבר ודיבר על הכל. הוא נזף בדה לינקה על צללי העבר הקומוניסטי שעדיין במפלגה. הוא הסביר למזרח תיכוני שלא יתכן מצב של נורמאליות בין גרמניה לישראל בגלל החוב המוסרי של הגרמנים, הוא דיבר על משפחתו היהודיה מן המזרח. הוא דיבר ודיבר ומתישהוא המוח שלי ננעל, הפסיק, חדל. אחרי שהוא השתתק הלכתי. אפילו המבוכה של לצאת באמצע לא הצליחה להשאיר אותי שם.

דברים שרואים כשמשוטטים הרבה ברגל בברלין.

הדוברים קראו לנו להצטרף לפעילויות. כמו בתנועה. הם חזרו ואמרו (שלושה מהם, הדובר הראשון, הדוברת ואחד מהקהל שהציג את עצמו כגרמני בן של מהגר וחבר המפלגה) שהם לא מפלים נגד חסרי אזרחות. שנתקבל בתנועה כשווי זכויות. בהתחלה חשבתי שזה משפט יפה, ערך יפה. בשבוע וחצי שעברו מאז המפגש המשפט הזה חוזר אלי הרבה ועושה לי סחרחורת. מה זאת אומרת אתם לא מפלים נגד חסרי אזחרות? זה שהם, כלומר אנחנו, כלומר אני, חסרי אזרחות, זאת לא אפלייה? מה זה אומר לכל הרוחות? אני באמת לא מבינה. רק זאת אני מבינה: אתם, כלומר הם, הם לא הכתובת עבורי בבעיות האין ויזה שלי, האין אזרחות.

זה היה כל כך סטרילי! כל האירוע, כל המפגש, כל כך סטרילי, נקי, כל כך פוליטיקלי קורקט. ולחלוטין נטול ארוס, נטול ליבידו. הייתי בארץ באירועי שמאל בהם אפשר היה לקלף את היאוש מהקירות, לפוצץ את החלל מהזעם, להתחבא מתחת לשולחן מבושה, עצב, צער. אף פעם לא הייתי במפגש פוליטי כל כך עקר. כולם אמרו את הדברים הנכונים. זה היה  Sweet, בחיי, כמו שהאמריקאי הצעיר אמר, Sweet.

למחרת הלכתי לראות סרט בסוני סנטר, פוטסדאמר פלאץ, משכן הכוח והכסף. בדרך, בין התחנה של U2 לסוני סנטר כבר פרסו את שוק הכריסמס. חלק מהאטרקציות בשוק זה המגלשת שלג עם שלג מיובא. ועל הקיר של המגלשה בצד תלו שלט פרסומת ענקי ובו תמונה של שני ילדים קטנים, שמחים, שחורי עור. כי הרי כאן זה ברלין ו… טוב, בעצם אין לי. כמו המים, קלו ההסברים.

זאת התמונה. פרסומת למגלשת השלג שהיא חלק משוק כריסמס בפוטדסאמר פלאץ, ברלין.

"נאציזס ראוס!"

הפגנה

בשבת שעברה הייתי בהפגנה נגד נגד ניאונאצים בברלין. הפגנה ראשונה שלי כאן, ובכלל, הפגנה ראשונה שלי מזה שנה וקצת, כלומר, מאז שעזבתי את ארץ הקודש, בה הפגנות שבת של השמאל הנוגה היא חלק מאורח החיים שלי. אל ההפגנה כאן הגעתי כי חברה בעלת מודעות פוליטית שכבר נמצאת כאן 5 שנים ויודעת את השפה סיפרה לי שזה קורה.

כי חלק מהעניין של להיות מעורב פוליטית, ללכת להפגנות, מחאות, לחתום על עצומות, כאלה, זה לדעת שזה קורה, כלומר, להיות באיזהשהו סוג של מגע עם המציאות מסביב. לפחות זאת נקודת ההתחלה, לרצות לדעת מה קורה מסביב ולהיות מסוגל לדעת. אני אולי רוצה לדעת מה קורה מסביבי, אולי, כי בעצם רוב הזמן אני יותר עסוקה בי מאשר בסביבה שלי, ובכל מקרה, אין לי שפה. זה כמו לנסות להיכנס לבית בלי מפתח. אני לא יודעת לקרוא.

כוחות מיוחדים בתחנה. ההפגנה היתה למעלה. אני משום מה נתקפתי פרנויה ולא העזתי לצלם שם כמו שצריך. המדים שלהם מאוד הרשימה אותי. שימו לב למוטת הכתפיים: משהו עצום ממדים. את כל שכבות החימום הם לובשים מתחת לחולצה הצבאית. מנופחים משהו

השמאל הנוגה

הגעתי לברלין, גרמניה, בלי לדעת כמעט כלום על הפוליטיקה העכשווית בברלין, גרמניה. מכירה מרקל, אין לי מושג מה המפלגה שלה. זהו בערך. בהתחלה זאת היתה הקלה גדולה. שקט ירד עלי. בשבילי חלק מהעניין של לא להיות בישראל זה לא לחיות יותר, לא לחוות יותר, את הסיכסוך. או בשמו האמיתי: הכיבוש.

הכיבוש: הבושה הגדולה, הנוראה, הצורבת, המכתימה.

בישראל, כבר הרבה שנים, אני עושה מאמץ מודע לא להיכנס לשיחות פוליטיות. אני לא מסוגלת לנהל שיחות כאלה בלי לאבד את העשתונות. אני לא מסוגלת לשמוע את הצידוקים והתירוצים והנימוקים הביטחוניסטים. אני לא יכלה לסבול שאנשים מבטאים דעות כאלה. העור שורף לי. אני מפחדת, ממש כך, מפחדת, לשמוע את הדעות על בין שיחי, כי אלוהים יודע אם אוכל להמשיך לדבר איתו אחרי כן. ואני אשאר עם הרגשת הבדידות החונקת, תחושת התבוסה, הייאוש הנורא.

אני לא פתוחה פוליטית. אני לא זורמת. אני חושבת שאין נורא מהכיבוש ואין תקומה ממנו ולהערכתי גם אין מחילה. אני לא מבינה: איך אנשים יכלים להיות ימניים? איך אפשר לבחור בימין, להאמין שמחר יהיה גרוע יותר. (אחרי רצח רבין א.ב. יהושע אמר, באחד מאלפי אירועי האבל, שההבדל בין ימין לשמאל זה האמונה בעתיד טוב יותר. אני לא סובלת את א.ב אבל המשפט הזה עשה עלי רושם. הידהד לי כנכון, אפשר לומר. נחקק). איך אפשר לא להאמין באפשרות של עתיד טוב יותר? ולמה לבחור לחיות ככה?

הם – הרעים – שם בצד השני מאחורי השוטרים. הצומת כולו חסום. ושימו לב למדים, טכנולוגית חימום וכו'. כל החיילים נראים כאילו תכף הם ממריאים על טיל לשמים

בישראל הלכתי להפגנות. הרבה מאוד. לפעמים אני מרגישה שגדלתי, התבגרתי והתחלתי להזדקן באותה הפגנה ממשוכת של השמאל, עם שלט של "לצאת מלבנון/עזה/חברון" ביד. אני מזדקנת, הקהל מתדלדל. ובכל זאת הלכתי, כמעט תמיד. כי להיות שמאל זה אורח חיים. כי אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה. ניפגש בכיכר רבין. נצעד למוזיאון. נחסום את אבן גבירול. יצעקו עלינו מכל עבר. אחת ל…יעוף עלינו רימון עשן. אין בעיה, תביאו, אני כאן. הפגנות שמאל בתל אביב הן בית חם לאנשים מיואשים, מרככות טיפה את הלבדיות.

פעם יצאתי עם בחור מאוד שמאלי. הוא הציע לי לנסוע איתו לטיול באפריקה, לא זוכרת בדיוק איזה ארץ. אני אמרתי לו שאני לא מסוגלת. שעבורי חופשה זה לנסוע למקום בלי הכיבוש. אפילו ביקור באפריקה הענייה, ואני, הלבנה, מזכיר לי את הכיבוש. בהודו, בתקופה שגרתי באוורויל, התגוררתי ב"קהילה" שהקים איש נחמד מאיטליה. על הים, חושות מפוארות מוקפות הרבה דשא וירוק, ובמרכז מין מטבח-פתוח-פינת-אוכל-מדיטציה עגולה משיש לבן. כל המתחם מוקף גדר. פותחים את השער כדי לצאת, ולפניו מוטלות גופות המקומיים הישנים. שנאתי את אוורוויל. הרגשתי כמו מתנחלת. מסתובבת עם הדובון שלי בין הילידים לבושי הקרועים.

אז חלק מהצ'ופר של לא לחיות בארץ זה שכואב – פוליטית – קצת פחות. אני לא איפה שהפצע יותר, ואיפה שאני נמצאת, אין לי פצע. לא מכירה. לא יודעת. לא שלי. לא שייכת. בשביל להיות מעורב פוליטית, או חברתית, אולי בכלל בשביל להיות מעורב, צריך איזהשהי תחושה של שייכות. של להיות חלק. ואני, בטח בשנה הראשונה שלי כאן, לא חלק, לא שייכת. ובכלל, חשבתי שארצה להמשיך עם זה, להיות לא שייכת. הזרות נוחה לי.

השמאל האקטיבי

להפגנה נגד הניאונאצים הגעתי כי היתה לי מתווכת תרבותית שעזרה לי למצוא את זה. והגעתי כמו תיירת, כמעט. הנושא, כמובן, קרוב לליבי. אבל לא היה לי ואולי עדיין אין לי מושג אמיתי על כמה זה רלוונטי, כמה זה כאן ועכשו. הגעתי כי הייתי סקרנית. רציתי לראות הפגנה של השמאל במקום אחר. כמו חוקרת אנתרופולוגית. כמו שהלכתי לברגהיין. או להופעה. או למוזיאון. או ליער. כי אני כאן ואני רוצה לראות.

כאמור, לא העזתי לצלם באמת. מה גם שהחברה המתווכת הסבירה לי שכבר היו מקרים בהם המשטרה החרימה מצלמות כדי לתעד ולקטלג פעילי שמאל. זה ניסיון שלי לצלם את המפגינים הטובים, הצד שלנו

היה מרומם נפש.

זאת היתה הפגנה נגד. העילה: הם, הניאונאצים, עשו צעדה בשכונת רודאו למחות נגד התוכנית להקים בשכונה בית מחסה לפליטים פוליטים. בבחינת פגיעה בערך הבתים שלהם וכל הקקה הזה. ההפגנה שלנו היתה נגדם, כלומר, למנוע מהם למחות, לצעוד, לצעוק, להתסיס. הבנתי שזה הפורמט המקובל בברלין, בעשרים פלוס שנים האחרונות. הניאונאצים יומזים פעילות, מולם מתארגנת הפגנת נגד שנועדה למנוע מהם.

העסק עובד כמו מכונה משומנת, מן הסתם עוד עדות לרמת התרגול של כל המעורבים. הם – הרעים – מקבלים אישור מהמשטרה ושומרים בסוד את המסלול. השמאל, איכשהו, משיג את המסלול ונערך מראש לסקל אותו. על הדרך כולם מנסים לתחמן את כולם, לשנות כיוון, לתעתע. באמצע המשטרה. או כוח מיוחד של המשטרה שמתורגל בפיזור הפגנות.

היינו רבים מול מעטים. חמישים להם, בערך 500 לנו. התקבצנו ליד תחנת הרכבת של רודאו. רציף הרכבת היא מלא במשטרה. הם – הרעים – היו מוקפים משטרה איפשהו בכיכר קטנה בצד השני של הצומת. כל הצומת היתה חסומה. הפרדה פיזית, מאסיבית, בין שתי הקבוצות. בקבוצה שלנו היו, ובכן, אני לא בדיוק יודעת כי אני לא באמת מזהה או יכלה לקטלג את האנשים שם. אבל היו מכל הגילאים. צעירים מאוד, הרבה, וגם מבוגרים יותר, כאלה שנראים כאילו היו כבר במאות הפגנות כאלה.

רוב הזמן עמדנו ולא קרה כלום. אותם בקושי היה אפשר לראות. אצלנו היתה הרבה תנועה. מנוקדת המבט שלי זה נראה כאילו אנשים כל הזמן נעלמים. אחר כך הבנתי שזאת תוצאה של שמועות וטיפים שמגיעות מהצד השני. כל תזוזה שלהם מייצרת תזוזה אצלנו, אם הם מסתכלים צפונה איכשהו הדיווח מגיע וקבוצה יוצאת לחסום מצפון, או משהו כזה, ככה הבנתי. בכל מקרה מספרי האנשים אצלנו כל הזמן השתנה.

שוטרים על הגגות: מפקחים על ההפגנה? מגנים על המפגנים? מצלמים את ההפגנה? מתעדים את המפגינים? כל התשובות נכונות?

עמדנו שעות. היה קר. כל פעם שעלה איזהשהו רחש מאצלם התגברו הקריאות אצלנו. "נאציז ראוס" היתה החביבה עלי. כלומר, איך אפשר לא לחייך? "נאציס ראוס, נאציס ראוס!". בכלל חיבבתי את הקריאות שלהם, שתורגמו לי באידבות החברה אפרת. הלהיט לטעמי, אחרי "נאציז ראוס" היה "הפסדתם במלחמה! הם-הפשיסטים"! בגרמנית כמובן. בלי להבין את השפה זה נשמע קרוב ודומה למדי ל"ביבי (אולמרט/ברק/שרון/שמיר/רבין) תתפטר, השלום חשוב יותר" או "גם בעזה גם בשדרות, ילדים רוצים לחיות"!

זה היה מרשים. ופוקח עינים. אני זוכרת הפגנה אחת בארץ, לפני שנים, בגבעתיים, שהיתה עם אותה תמה: לא לתת לכהנא לדבר. התקבצנו מלא מלא מלא מאיתנו, והוא היה מוקף אנשים אבל קבוצה הרבה יותר קטנה. ובאמת לא נתנו לו לדבר. כל פעם שהוא פתח את הפה הצעקות שלנו היו רמות יותר. וזהו. לא עוד הפגנות כאלה. והרעל של כהנא התפשט ונהייה לנורמה הישראלית. אנחנו חיים בשלום, כבר שנים, עם קריאות גנאי נגד מיעוטים. עם גזענות מילולית. עם ביזוי והשפלת האחר.

וזה מה שלא ידעתי, וזה היכה בי פתאום, בהפגנה: הלך הרוח הימני הוא כמו וירוס – הוא יגיע לכל מקום ויכבוש כל חלקה כל עוד לא יתקל בהתנגדות אקטיבית. פאסיביות היא בית גידול עבורו. מה שאנחנו חשבנו בטעות לסובלנות, בבחינת, "או קי, זה קומץ ואנחנו דמוקרטיה חזקה והמילים שלהם לא יפגעו בנו" זה קשקוש, זה שטויות.

(ומה פתאום עשבים שוטים? במקום לקרוא להם בשמם, פאשיסטים וגזעניים, המצאנו שמות. עשבים שוטים. כאילו שזה בסדר. כאילו שמי מאיתנו שיש לו גינה, לא מעשב אותה. עשבים שוטים עוקרים, לא מעלימים עין).

אחרי כמה שעות וכמה ריצות מכאן לשם, פרשנו. כלומר אפרת ואנוכי. בשטח נשארו עוד אנשים. זה מתיש מאוד, להפגין בקור. בסיכומים שקראתי אחרי האירוע זה הוגדר כסוג של הצלחה לנו. הם אמנם היו שם והחזיקו בצומת, אבל לא צעדו לא התסיסו בשכונה. הפגנה של השמאל, וניצחנו. אלוהים גדול.

הפרדה הרמטית. ככה נראה הצומת. הם בצד השני. בתכלס, לא ראיתי ניאונאצי אחד. ככה גדולה היתה ההפרדה