תספורת חדשה; שכנים, שליחים וחבילות; יום הניצחון

הסתפרתי. בברלין. זה קרה לפני כמעט שבועים ומאז אני מתאוששת. אחרי הפעם האחרונה שהסתפרתי בברלין החלטתי שזהו, לעולם לא עוד. והנה לא חלפה שנה ונשברתי. זה בלתי אפשרי, לתחזק תספורת קצרה כשגרים בברלין ומסתפרים רק בתל אביב. בלתי אפשרי. תספורת קצרה ומתוקתקת, כמו שאני רוצה להתהדר בה, צריך לתקן כל חודשיים או שלושה חודשים. הכי הרבה שלושה חודשים. אחרי שלושה חודשים, כבר בשלושה חודשים ויום, התספורת עוברת ממצב של מתוקתקת למצב של אין תספורת. למצב של שיער בגדילה. זה נורא. אין מצב שערי ארור יותר מאשר שיער בגדילה. זה נראה כאילו שכחתי שיש לי שיער על הראש. שכחתי לעשות איתו משהו.

התוצאה של ההחלטה שלי להפסיק לחפש מספרה הגיונית כאן ולהסתפר רק בתל אביב היתה שחצי שנה מתוך שנה הסתובבתי בעולם עם הרגשה שיש לי פאה על הראש. עם שיער במצב של גדילה. בלי תספורת. לפני שבועיים נשברתי. ידעתי שזה מפגר, שבוע הבא אני בישראל, תנסי להתאפק עוד קצת, אמרתי לעצמי. כשלתי. אביב הגיע אביב בא, ואני עם פאה על הראש. לא עמדתי בזה. ועוד משהו קרה, בלי שארגיש בכלל החלטתי שאני חייבת להמשיך לנסות. שזה לא יכול להיות. שאסור לי לוותר.

אור וצל. מתחת לגשר הסגור מפוסט קודם

אז הלכתי להסתפר. בסופנטאני. ואני מה זה לא בן אדם של סופנטאני. כבר לא נשארו לי טיפים והמלצות על ספרים ומספרות להישען עליהם. את כל ההמלצות שיקבלתי מיציתי. ככה חשבתי. ואז נזכרתי שאחרי אחד מהפוסטים בהם התלוננתי על מצב המספרות בעיר הגיע אלי מייל נחמד מאשה שאני מכירה רק דרך פייסבוק ובו המלצה מיד שניה על מספרה בפרנצלאוורברג. בדקתי שוב ואהבתי את הכתובת. Winsstraße, מעוז הבורגנית הפרנצלאוורברגית. לא ספרית עם קעקועים. לא גנובי מגנובי של קרוייצברג. מעוז הברגנות. כמה גרוע זה יכול להיות? היא הרי חייבת לדעת לחתוך ישר, לכל הפחות, לא?

החלטתי לבדוק. הלכתי אל המקום לראות במו עיני. עמדתי מול המספרה והסתכלתי פנימה. אכן רחוב מקסים. מספרה קטנה. חדר אחד. שני כסאות. ספרית אחת. נראה ביתי. נראה נעים. נראה נטול מאמץ. אהבתי את הלוק של הספרית. קארה באורך נכון. שיער טבעי, כלומר לא צבוע, כלומר אפור. חולצת כפתורים בגווני כחול עדין עם פסים. ג'ינס. אורבניות נעימה, אלגנטי במידה. כמה גרוע זה כבר יכול להיות? מה היא כבר תעשה לי? שיער קצר גדל מהר.

נכנסתי. בלי לחשוב נכנסתי אל המספרה וביקשתי תור. היא הסתכלה עלי במבט של לא מאמינה שזה קורה לה, ואז עברה לסשן ארוך של צחקוקים וחיוכים וחיפושים אחרי היומן, המחברת, הטלפון, רגע היא כבר בודקת וכ'ו וכו'. קבענו למחרת בשעה ארבע.

כנסיית ציון מבצבצת מאחורי האביב. כנסיית ציון פורחת

למחרת הגעתי 10 דקות לפני הזמן. המספרה היתה סגורה וישבתי על ספסל בכניסה וראיתי את הספרית החדשה שלי מגיעה. כמו שחשבתי, היא תושבת השכונה, גרה במרחק הליכה מהעבודה. היינו רק אני והיא. דיברנו על פרנצלאוורברג וקסמיה האין סופיים. הראתי לה תמונות של תספורת עבר שאהבתי. היא התלהבה והראתה לי תמונות מג'ורנליים. אני התלהבתי. היתה תחושה של הסכמה. של הבנה. של שותפות גורל. ואז היא התחילה לספר. וסיפרה וסיפרה וסיפרה. שעה וחצי היא סיפרה אותי, והיא מאוד אהבה את התוצאה. היא אמרה שזאת אחת התספורת הכי יפות שהיא עשתה אי פעם.

הרגשתי מוחמאת, אבל בשבילה. בשבילי חשבתי שזאת אכן תספורת טובה, רק לא מתאימה לי ולא מה שרציתי. נפרדנו כידידות ובליבי י דעתי שלכאן אני לא אשוב. לא נורא. זה קצר, זה מסופר, זה אביבי. סבבה. הלכתי הביתה בתחושה של טוב שניסיתי, אולי בפעם הבאה.

וזהו. בקרב חברותי הנוטות לנשים התספורת התקבלה בצהלות שמחה. חברותי הנוטות לגברים בירכו על האומץ לשוב אל השוק ושילבו את המילה "קשוחה" בתגובה שלהן. כולן אמרו שהיא מאוד ברלינאית, התספורת. אני שמחה שאין לי פאה על הראש ויש לי תספורת. ואני נחושה. אני נחושה למצוא מספרה בעיר הזאת. נחושה למצוא דרך להתחזק תספורת קצרה וששונית בעיר ברלין. אני מבינה שזה חוק המספרים הגדולים. כמו למצוא חתן. צריך לנסות ולנסות ולנסות עד ש. עד  ש אולי.

שבוע הבא אני בישראל. נראה איך התספורת שלי תהדהד במרחב התל אביבי.

קיר או חומה ועליו ציור קיר של צמח מטפס ועליו צמח מטפס. גרפיטי וטבע, ראש בראש. סלפי לא מוצלח עם התספורת החדשה בסוף הפוסט

***

אני לא לגמרי מבינה למה ואיך זה קרה, אבל נוצר מצב שאני מגיעה לישראל עם מזוודה מלאה בחפצים שהזמינו חברים מהארץ. מה שאומר שכל השבועים האחרונים שליחים באו ויצאו מביתי. ואני לא חזקה בעניין של הזמנות ושליחים. ממש לא. תקלות ופאדיחות בלי סוף, ככה זה עם חבילות ושליחים ואני. אבל עכשו אני עובדת מהבית. אז חשבתי שזה יעבור יותר בקלות. רוב הסיכויים שכאשר השליח יגיע אני אהייה בבית ואקח את החבילה והיא לא תלך לאיבוד בקרב השכנים בבניין.

לשמחתי הטכנולוגיה משרתת את הנירוזות שלי. כל ההזמנות בוצעו מאתרים שיודעים לעדכן מתי, באיזה יום, יגיע השליח. לצערי הם לא יודעים לעדכן שעות, אבל יום כן. אז בסדר, בימים שבהם ידעתי ששליח צריך להגיע תכננתי מראש להתבצר בבית. אני לא אצא עד שהחבילה תהייה בידיים שלי. ואני כן אגיב לצילצולים. אני לגמרי אגיב לצילולים.

חבילה ראשונה עברה בשלום. הגבתי אל הצילול של האינטרקום, השליח הגיע ומסר לי חבילה שהיתה מיועדת עבורי. חלק ופשוט. בימים שאחרי זה קצת כשלתי. מסיבות לא ברורות הגבתי לצילצולי אינטרקום למרות שלא חיכיתי לחבילה. פעם אחת הצלחתי להתחמק. פתחתי את דלת האינטרקום ופתחתי את הדלת של ביתי ולקחתי מהשליח את החבילה והסתכלתי על הכתובת ואמרתי לו, ככה, בפשטות, שזה לא עבורי. והוא הגיב בצורה נורמאלית, לקח את החבילה, אמר תודה ודפק על הדלת של השכנה.

פעם שנייה לא הצלחתי להתחמק. קיבלתי חבילה של שכנה אחרת. ובאותו היום, למרבה הפליאה, הופיעה גלויה צהובה בתיבת הדואר שלי. התפקיד של הגלויה הצהובה, זאת אני כבר יודעת, זה לספר לי שהגיע חבילה והיא מחכה אצל השכן הזה והזה. על הגלויה הצהובה הפעם היה כתוב שם המשפחה שלי בשלוש שגיאות כתיב. ואני לא חיכיתי לחבילה. הנחתי שמדובר בתקלה והדחקתי.

הריח של הסגולים האלה עשה לי גל זיכרונות מהודו. גינת הורדים ב-  Volkspark Humboldthain

מאז חלפו שבועיים. שבועיים שאני גרה עם חבילה של מישהו אחר. אחרי שבוע נשברתי והסתכלתי על החבילה. היא הגיעה מוודאפון. היא נראית כאילו יש בתוכה מכשיר נייד חדש. איזה בן אדם לא אוסף את הטפון החדש שלו? מה קורה כאן? והימים עברו, הזמן צעד קדימה. לא נורא, חבילה זרה בכניסה אל הבית. יש דברים גרועים יותר.

לפני יומיים היתה דפיקה בדלת. פתחתי. מולי עמדו השכנה המבוגרת והשכנה המדברת אנגלית. שתיהן דיברו במקביל. השכנה המבוגרת בגרמנית והשכנה המדברת אנגלית באנגלית. התרכזתי בה. היא הסבירה לי שהיא מחכה לחבילה שלא מגיעה ולא מגיעה ולכן היא התקשרה לוודאפון שהם מקור החבילה והם אמרו לה שהם מסרו את החבילה לשכנה בבניין אבל היא לא קיבלה את הפתק הצהוב ולכן לא ידעה והיא מצטערת ומתנצלת ומצטערת ומתנצלת. היא הצטערה והתנצלה בזמן שאני אמרתי לא נורא ולא קרה כלום והלכתי להביא את החבילה וחזרתי והיא עדיין התנצלה והסבירה והשכנה המבוגרת לצידה גם דיברה ודיברה אבל אין לי מושג מה היא אמרה.

אחרי זה התפזרנו. השכנה המדברת אנגלית לקחה את החבילה שלה והיא והשכנה המבוגרת הסתובבו ועלו בחזרה את המדרגות אל הקומה שלהן ואני נשארתי אצלי וניתחתי את המצב. ואלו המסקנות שלי:

1. אני לא עשיתי שום דבר לא בסדר. התקלה עם הפתק, זה לא באחריות שלי.
2. אני נורא מפחידה. אני פשוט מפחידה אותן. בגלל זה השכנה המדברת אנגלית הגיעה עם חיזוק של השכנה המבוגרת. בגלל שאני כזאת מפחידה.

עוד אביב, עוד יופי. כמה יפה היה השבוע האחרון. בלי חגי אביב, רק עם אביב.

***

יום שני בבוקר, עוד מעט שיחת עבודה. אני מתארגנת לקראתה. עוברת על אמיילים. בודקת את slack, מתעדכנת. נ', מנהלת הפרוייקטים, תופסת אותי ב – slack ומעדכנת ששני מתכנתנים, ד' וד' השני, לא יהיו איתנו היום.

למה?, אני שואלת.

Victory day, היא אומרת.

את לא חוגגת ויקטורי? יוצא ממני, בלי מחשבה.

We were not Victories, היא עונה לי. נ' מרומניה. בוקרשט.

Well, אני אומרת לה, they dont celebrate it here as well, ואנחנו מחליפות אמותיקונים צוחקים וקורצים, ואז היא שואלת: Here you mean Israel or Berlin?

אחרי כן היתה לי שיחה עם א' וט' הישראלים. עידכנתי אותם לגבי ד' ו-ד' ו Vicotry day.

אה, אמר א' הישראלי, אז מה לגבי א' ? (הוא התכוון ל-א' השני, זה שעובד מביתו באוקריינה).

הוא עובד, עידכנתי.

אני לא מבין, אמר א' את מה שאני חשבתי, ד' מאלבניה חוגג נצחון ואילו א' מאוקריינה לא?

הלכנו לויקיפדיה. רשימת המנצחים. אוקריינה לא מופיעה, אבל גם אלבניה לא. הן היו כולן תחת ברית המועצות. למה אלו חוגגים ואלו לא?

אין לי מושג. מה שכן, מצאתי עוד משהו שמשותף לישראל וגרמניה: שתיהן לא מציינות את יום הנצחון.

אם כבר אז כבר, קצר ברלינאי וחולצת משבצות אדומה. כן כן

ערבישה-הבריישה דיאלוג. אישיגורו בברלין, סופיאן סטיבנס גם

הלכתי לשמוע הרצאה של קאזואו אישיגורו. לא בדיוק הרצאה, לא הרצאה במובן של הוא, אישוגורו, עומד ומרצה, יותר סשן של שאלות-תשובות. זה קרה במסגרת פסטיבל הספרות הבינלאומי. אני לא אוהבת פסטיבלים. אווירת ההצטופפות והתקהלות. העיסוק בנושא אחד. הבידול מהחיים. אני מעדיפה את התרבות שלי חלק מהחיים, לא תחומה לאירועים וימים מיוחדים. ואני לגמרי ספקנית בנוגע למפגשים עם סופרים שאני אוהבת. זה מסוכן. זה בקלות יכול להסתיים באכזבה. אבל הפסטיבל הזה מתקיים כל שנה בברלין, ואני אף פעם לא הלכתי, והפעם לא היו לי התירוצים הרגילים של חוסר זמן והעדר התאמה לשעות. היה לי זמן. וההרצאה היתה בערב. ואני מאוד אוהבת את אישיגורו. אז הלכתי.

איך שהגעתי אל המקום, באותה שניה בה אני שלחתי את היד אל דלת הכניסה, הופיעה בשביל הגישה מכונית גדולה ונעצרה ממש לידי וממנה ירד אישיגורו. הוא נראה בדיוק כמו בתמונות היח״צ שלו. עד לפרטים הקטנים, כולל החליפה. לא נוצרה שום התקהלות. הוא עמד על המדרכה ונראה בדיוק כמו בתמונת הפרופיל שלו ומישהי יצאה לקראתו והכניסה אותו פנימה. הלכתי אחריהם. הם חלפו בלובי ויצאו מדלת פנימית אל חצר פנימית שהיה בה אוהל גדול. אוהל הסופרים. הלכתי אחריהם והצצתי פנימה. שום דבר מעניין. העיקר ההפרדה.

ברקע סופרים בשחור לבן. שחור לבן זה השחור החדש. תמיד מחמיא.

בלובי היה מזנון, וכמה שולחנות שהציגו למכירה ספרים של הסופרים שהשתתפו בכנס, אישוגורו או בננה יושימוטו בגרמנית, ועל הקירות הקרינו בלופ תמונות פרופיל בשחור לבן של של הסופרים המתארחים. כולם נראים מסקרנים יותר בשחור לבן. כאילו באו מזמן אחר וממקום אחר. עמדתי בתור לרכוש כרטיס. מלפני ומאחורי עמדו אנשים שקנו כרטיסים להרצאה המתחרה, שהכותרת שלה היתה ערבישה-הברישה דיאלוג. במקום איימן סיכסק, שהיה אמור להופיע אבל נבצר ממנו, הופיע Ali Ghandtschi בדיאלוג עם Ala Hlehel.

ישראלים לא היו חזקים השנה בפסטיבל הספרות הבינאלומי. חוץ מצרויה שלו וסיכסק שבסוף התחלף ב – Ghandtschi, לא מצאתי בתוכנייה עוד שמות ישראלים. הסיכסוך כן כיכב. תחת השם החביב, דיאלוג. ערבישה-הברישה דיאלוג. כי זה מה שערבישה והברישה, שובבים שכמותם, עושים. דיאלוג. היה לי רגע של הארה לגבי שמות החיבה המקובלים בקיבוץ, שתמיד הסתיימו ב״שה״. ערבישה והברישה החביבים, לא מסתדרים ביניהם. ערבישה-הברישה ילדים רעים. לגמרי מקס ומוריץ.

השלט. דיאלוג. מה שבישראל הוא ״הסיכסוך״ כאן הוא ״דיאלוג״. אני שוקלת למסגר ולתלות בבית

תפסתי מקום ליד הדלת, כי זה ההגנה שלי באירועים כאלה, לשבת קרוב ליציאה. הייתי מוקפת באנגלית. אווירה מאוד פמיליארית. האשה שישבה מאחורי כל הזמן זיהתה אנשים ואמרה להם שלום והזכירה להם באיזה פסטיבל הם נפגשו בפעם קודמת. על הבמה היו 3 כסאות. באחד מהם התיישב אישיגורו, שעדיין נראה בדיוק כמו בתמונות היח״צ שלו, בשני איש גבוה ביותר שהיה המראיין-מתרגם סימולטני של האירוע, ועוד איש שלישי.

המראיין שאל את אישיגורו שאלות כמו ״מאיפה בא לך הרעיון לספר״ ו״למה אנגליה של ימי הביינים״ ו״מה פתאום אתה כותב פנטזיה״, ועוד מיני שאלות זהות לשאלות שקראתי בראיונות עם אישיגורו, והוא ענה תשובות שכבר קראתי (״אני תמים בנושאי ז׳אנרים, ורוצה להישאר כזה״ וכו׳). אחר כך אישיגורו הקריא קטע מהספר. זה לקח לו 10 דקות. אחריו האיש השלישי הקריא את אותו הקטע רק בגרמנית. זה לקח בערך חצי שעה והיה מדהים. לאיש היו ממש הבעות פנים והוא עשה תנועות ביידים. אני חושבת שהוא היה שחקן.

היה תרבותי. בסיום הלכתי לחפש את האולם השני בו התקיימה ההרצאה המתחרה, זאת של ערבישה-הברישה, אבל לא מצאתי את האולם. אני תוהה אם הדיאלוג הביס את אישיגורו. אצלנו האולם היה רק חצי מלא.

אמנות. מתוך שבוע האמנות וסופש האמנות שמתקיים ממש היום, ממש עכשו

***

ערב אחרי היתה לי הופעה של Sofjan Stevens. ההופעה התקיימה ב – admiralspalast על פרידריך שטרסה. הופעה עם מקומות ישיבה מסומנים. פעם ראשונה שלי בברלין. הלכתי עם חבר. שנינו מאוד אוהבים את סופיאן וקנינו את הכרטיסים שלנו מזמן. בכניסה אל האולם נפגשנו עם חבר נוסף. הוא קנה כרטיס במקום ממישהו שמכר כדי לשדרג מקום ישיבה. הכרטיס שלו היה חצי מחיר משלנו ולמקום ישיבה טוב יותר.

ב – admiralspalast יש כמה קומות ולכל קומה יש את הפואיה שלה. הכרטיסים שלנו היו לקומה השנייה. כשהגענו התחילה כבר ההופעה המקדימה והדלתות היו סגורות. כדי להיכנס היה צריך להראות את הכרטיסים לעובדת של המקום והיא פתחה את הדלת בעזרת מפתח. אי אפשר להיכנס לבד. נכנסנו ואחרינו ננעלה הדלת. ישר בדקנו את דרכי המילוט. את הדלת אפשר לפתוח מבפנים, אבל לא מבחוץ. יש איך לברוח!

השנדלייר. עטוף ברשת דייגים. הכל יש באולם הזה, רק חלונות שכחו.

התיישבנו במקומות שלנו ומולנו התנופף שנדלייר זכוכית ענקי ומהמם. הוא היה עטוף ברשת חומה דקיקה שנראתה כמו רשת של דייגים. אולם יפה, ה – admiralspalast, עם מושבים מרופדים באדום ועץ ולבד על המעקים ושנדלירים מרהיבים. רק חלונות שכחו. חלונות אין. אולם שלם ונטול חלונות. נכנסנו לאולם ואחרינו סגרו את הדתות וזהו. בפנים כמו מאות אנשים ושום תזוזה של האוויר. בבחינת, הגעתם, עכשו תסתדרו. זה האוויר שיש, האוויר שבא אתכם, ועוד אין.

בשלב מסויים בהופעה הידיד שאיתי יצא אל השירותים. בחזור האשה עם המפתח סירבה לפתוח לו את הדלת. רק בין השירים, היא הסבירה לו, אני אפתח כשנשמע מחיאות כפיים. לדאבון הלב זה נפל בדיוק על הקטע הכי ארוך והכי משמים של סופיאן. משהו כמו 15 דקות. הוא שלח לי סמס מבחוץ, שלא לדאוג, זה לא שהוא טבע בשירותים או משהו.

היתה הופעה נפלאה.

ההופעה. סופיאן מאוד נוצרי, קתולי, כך למדתי בהופעה. לא ידעתי קודם. כל ה you בשירים הרומנטים שלו, אמר לי החבר שמבין במוסיקה הרבה יותר ממני, זה בכלל לישו.

***

אף אחד לא בא לבקר את הפיגומים השבוע. אף אחד גם לא השתמש בשירותים הכימיים שבחצר הפנימית.

וגם זה:

אני מגיעה לישראל ב – 3 לדצמבר. 10 ימים. מחפשת חילופי דירות עם דירה בתל אביב. 3 – 13 בדצמבר (ואם אמצא מהר לא אטריח אותכם בפוסטים חוזרים בפייסבוק).

 

חלון חורק, ויקינג נאה, חצ׳קון לפני פיצוץ

כבר הרבה זמן שחלון המטבח שלי חורק. לא שבור, לא מפורק, לא משהו שאי אפשר לחיות איתו, חורק. וחריקה רמה. כל פעם שאני פותחת אותו או סוגרת אותו, ואני עושה את זה די הרבה כי זה חלון מושב מקסים שפונה אל החצר הפנימית, כל פעם כזאת הוא חורק. וצריך להפעיל קצת כוח בשביל להזיז אותו. לא משהו דרמטי, לא צריך לטלטל אותו חלילה, אבל כן תנועת יד נחושה.

הרבה זמן התעלמתי ודחיתי. אני די טובה בזה, בלהתעלם ולדחות. מכיוון שאני כל כך שונאת לטפל בדברים האלה, בסידורים, בתחזוקה, ביומיום, קל לי להתעלם ולדחות. זה לא משהו חדש. זה לא קשור לחיים בגולה. עוד בארץ מולדת התקשתי לטפל בתחזוקה של הבית. אני נלחצת מהשיחה עם בעל הבית. אני חוששת שהוא יאשים אותי במשהו, אני חוששת שהוא לא ירצה לטפל, אני חוששת מהוויכוח.

טיול ברחוב. כדור בקיר. טבע עירוני דומם

ואם עברתי את שלב בעל הבית מגיע שלב איש התיקונים. למצוא מישהו אמין, ואז לתאם איתו. ואז להמציא הסברים בעבודה על למה אני יוצאת באמצע היום. ואז לחכות בבית. ואז איש זר בבית שלי עושה דברים. להציע לו קפה? לפתח שיחה? להתעלם? מה לעשות כדי שהוא יעשה את שלו הכי מהר שאפשר וילך? אני לא יודעת, עוד לא גיליתי. אני מתכווצת בפינה, מחכה שהעצם הזר ילך כבר. אפילו בלי לתקן, רק שילך. אני שונאת תיקונים.

והמעבר לגולה רק החמיר את המצב. כי עכשו אני באמת לא יודעת ולא יכלה לדבר עם איש התיקונים, או עם חברת הניהול של הבניין. כי אין לי שפה. ואני מתביישת שאין לי שפה, אז לביישנות הרגילה שלי נוספת גם הבושה. אז אני דוחה. חלון חורק? שוין, אפשר לחשוב. קצת רעש, קצת אי נוחות. מה כבר קרה?

אז דחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי עוד. מתישהו הכרתי בחור ישראלי מקסים שבאותה תקופה התפרנס מתיקונים. הורי! הזמנתי אותו לביתי. הרבה דברים הוא תיקן אבל על החלון אמר שאין לו מה לעשות. זה לא שהצירים חורקים, זה שמשהו שבור, אמר, ואני צריכה לפנות לחברת הניהול. הם מטפלים בדברים כאלה, הוא אמר.

טיול במקום ישן. צינורות, ולא חדשים.

ואני דחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי שוב. עד שכל מיני סיבות – מערך הכוכבים, מזג האוויר שהשתפר, רגע של זחיחות דעת – החלטתי שאני חייבת לעשות משהו. כתבתי מייל לבעל הבית שלי וסיפרתי על החלון. בעל הבית שלי הוא גם ישראלי מקסים וגם יעיל להפליא, ותוך שעות הוא חזר אלי עם טלפון של הנדימן שחברת הניהול המליצה עליו. אני רק צריכה להתקשר ולתאם, כל השאר מסודר.

הו בוי. איך אני אספר לאיש נורמאלי ושפוי שעבורי הטלפון הזה, הראשוני, של התיאומים, הוא מכשול ענק? לא סיפרתי. דחיתי. ודחיתי. ודחיתי שוב. והזמן עבר. והמומנטום שהצלחתי לצבור כבר וחלף. והשבוע, ביום שני בבוקר, הבנתי שאין ברירה. שאני עם הגב אל הקיר. שאני חייבת לעשות את זה. התקשרתי אל מספר הטלפון וירקתי החוצה את המשפט שאני כבר לא מסוגלת לשמוע את עצמי אומרת:?i'm sorry but i dont speak German, is it ok if i speak English

I have no problem with English, ענה לי קול נעים בצד השני. שום בעיה בכלל. צ׳ק. שלב שני. סיפרתי לו, בחשש ורעד, את הבעיה שלי עם החלון ואיך הגעתי אליו, והוא אמר שאין בעיה ושאל מתי נוח שהוא יגיע לראות. אימה. הסברתי לו, ברעד וחשש, שאני עובדת, אני לא בבית בשעות היום, האם הוא יכול למשל, בבקרים מוקדם, או אולי בשבת?

טיול בפארק. זה לא הטבע עשה, זה הטבע פלוס מעשי ידי אדם

האיש ענה לי בחביבות אין קץ שאין שום בעיה עם שבת. ברור ששבת זה בסדר. ואז הוא שאל למה אני מתכוונת מוקדם בבוקר. אמרתי, מלאת בושה, שבע וחצי כזה או שמונה. אין בעיה, אמר האיש, מחר אני אצלך בשעה 0730.

למחרת בשעה 0730 הוא הגיע. איש תמיר ונאה, 2 מטר של איש בסרבל עבודה כחול ועם קוקו קטן. ויקינג אמרתי לעצמי. ויקינג אמיתי. הוא הסתכל על החלון ואני הסתכלתי עליו. הוא אמר שהוא מבין מה הבעיה, ואין בעיה, ושהוא הולך רגע לאוטו שלו להביא כלים. שאלתי אותו אם הוא רוצה לקבוע לשבת, לתיקון. הוא אמר שהוא רק קופץ לאוטו וכבר חוזר וינסה משהו ואז נראה. הוא הלך וחזר ועשה משהו ואחרי עוד חמש דקות סיפר לי שהכל בסדר, הכל תוקן.

איך זה יתכן? התפרצתי עליו, איך זה יכול להיות?

אחרי זה שאלתי אותו מה לגבי הכסף והוא אמר שהוא כבר יטפל בזה מול בעל הבית וחברת הניהול. מרי פופינס ויקינגי יקר. קוסם. איש פלא. בשמונה בבוקר הוא הלך והחלון חזר לשתיקתו.

טיול בפארק. זה כן הטבע עשה. לבדו

השבוע. סוף יוני, 12 מעלות, 100 אחוזי גשם.

אני בטראם, בדרך אל העבודה. בחוץ אפור וגשום. אני רטובה. בפנים טחוב ולח ומחניק. מולי במושב בחור יפה עם חצ׳קון ענק על הפנים. חצ׳קון לפני פיצוץ, בשלב האדום והנפוח. חצ׳קון מהסוג שאמור לא להיות כבר לאנשים מבוגרים. חצ׳קון מהסוג שעושה חשק להישאר בבית. שאם לא חייבים, ממש חייבים, אז מוצאים הסבר, סיבה, תירוץ, מחלה, כדי להישאר איתו בבית. עשה לי חשק לבכות.

טיול ברחוב שלי, בצד השני שלו. כסא חסר. מעשה ידי אדם

טרפת הטראם, משקפי קריאה, שכנה חדשה, וכו'

חזרתי אל ברלין לפני שבועיים. לכאורה, חזרה אל שיגרת החיים שלי. רק שלא. רק שהפעם חזרתי וישר התחלתי משהו חדש. לא המשך השיגרה של לפני הנסיעה, אלה משהו שאמור לההפך לשיגרה שלי מעכשו. אבל הוא עדיין לא שיגרה. הוא עדיין חדש. עבודה חדשה. אנשים חדשים. מנהגים חדשים. מק חדש. אוטוטו שיגרה. אבל כרגע עוד לא. עוד לא שיגרה. עדיין חדש.

בייחוד זה אומר מקום חדש ללכת אליו בבוקר. מסלול חדש. נסיעה חדשה. הפעם הנסיעה שלי מערבת טראם והליכה, או טראם ונסיעה של 2 תחנות באובאן. באמת, לא נורא. בין המעלות שרשמתי לזכות המקום החדש היה המיקום שלו ומשך הנסיעה אליו. ממש לא נורא. בימים יפים אני יכלה לעשות את הדרך ברגל. ואת הטראם אני בכל מקרה אוהבת.

רק שלרגל ההתחלה שלי, או יותר מדוייק, בלי שום קשר להתחלה החדשה שלי, הטראמיים מבצעים בשבועיים האחרונים את אחד השיגועים החביבים עליהם ויצאו לגמרי מהשיגרה שלהם. העילה לזה היא שיפוץ קל, מקומי, על פרידריך שטרסה. זה הוציא את הטראמיים מדעתם. M1 ו M12 השתגעו. בשבועיים האחרונים עם עושים פעלולים משונים כל הזמן, ואני, למרות שאני עוקבת מקרוב וכל יום, לא מצליחה לאתר את ההגיון בטרפת הנוכחית שלהם.

התמונה היחידה שצילמתי בברלין מאז שחזרתי. עדות חותכת וקורעת לב כמה אין לי זמן לכלום

קודם כל הם לכאורה ממשיכים לעבוד כרגיל, ממשיכים לנסוע. אבל המסלול שלהם אחר. במקום לפנות שמאלה באורניינבורגר שטרסה הם פונים ימינה ומגיעים לתחנה של מוזיאון הטבע. מה מוזיאון הטבע עכשו? בבוקר הראשון מצאתי את עצמי בתחנה לא מוכרת ליד מוזיאון הטבע תוהה למה, למה, למה זה מגיע לי, ביומי הראשון וכו'. בתבונה וביעילות אין קץ, בבטחון של מי שכבר אינה חדשה באמת, שכבר נעה ברווחה מסויימת במרחב, חציתי את הכביש, נכנסתי לאובאן, נסעתי 3 תחנות, תיקנתי את הטעות של הטראם והגעתי בזמן.

אבל שינוי מסלול זה לא השגעת היחידה של הטראמים. חוץ משינוי המסלול הם גם הוסיפו נסיעות. לא בטראמים, באוטובוסים צהובים ארוכים שנראים כמו טראמים אבל נוסעים רגיל, על הכביש. ולמה הוסיפו אותם אין לי מושג. חלק מהם נוסעים כמו הטראם הרגיל, כלומר, כולל השיבוש התורן בפנייה מרחוב אורניינבורגר. אבל אחרים, והם רבים, עושים רק חלק זערורי מהמסלול הרגיל ועוצרים בתחנה של האקשה מרקט. תחנה סופית. באמצע הכביש, לפני צומת גדולה, ליד הכניסה להאקשה מרקט. ולמה הם עוצרים שם אין לי מושג. הדבר היחידי שאני יכלה לעשות שם זה לחכות לטראם הבא, האמיתי, לעלות עליו, לנסוע עוד שלוש תחנות ואז לרדת, לפני שהוא פונה ימינה אל מוזיאון הטבע. חוסר יעילות מטורף. בייחוד זה שאין מבחוץ שום סימן מזהה לטראמים שהולכים להפסיק לזוז בהאקשה מרקט. מבחוץ הם נראים כמו הטראמים השפויים. רק במסכים הדיגיטלים שבפנים הטראם כתוב שטראם זה יעצור בהאקשה מרקט.

הבעיה המרכזית עם השיטה החדשה הזאת זה שהיא לא מאפשרת לי לקרוא בדרך. מרוב עצירות, ירידות ועליות והחלפות, זה פשוט לא הגיוני לנסות ולקרוא. כדי לקרוא אני זקוקה לרצף זמן מסויים. בייחוד מאז שיש לי משקפי הקריאה. לפני המשקפיים יכלתי להוציא ספר בכל מקום ופשוט לקרוא. אם היה צורך בהחלפה השארתי את הספר ביד וקראתי גם בזמן ההמתנה על הצריף. אבל מאז המשקפיים זה פחות עובד.

משקפי קריאה זה קסם. אני מאוד אוהבת את המשקפיים שלי. קודם כל כי הם מאפשרים לי לקרוא בחדווה. לפני המשקפיים הרגשתי את המאמץ בקריאה. מאז המשקפיים האותיות צמחו בחזרה לגודל הראוי. שום מאמץ. חוץ מזה אני אוהבת את הלוק שלי עם המשקפיים. רצינית כזאת וחכמה. הייתי הולכת אתם כל היום, בחיי, רק שאני לא צריכה. אני צריכה משקפיים רק לקריאה.

משקפי הקריאה המהממים שלי. כמה אין לי זמן? ככה שלא הספקתי לצלם כלום מאז שחזרתי, חוץ מהתמונה למעלה, וזה מה שיש לי להציג. ככה אין לי זמן

וכאן מסתתרת החולשה של קונספט משקפי הקריאה. הם טובים רק לקריאה. אני מסתכלת על אותיות והן גדולות ומובחנות וברורות. אני מסתכלת על העולם והוא מטושטש ומעורפל. יש בזה יתרונות, כמובן, והגיון פנימי שאני לגמרי מבינה: קודם כל קריאה וכתיבה, כל השאר זניח. ("שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." אורהאן פאמוק, 'הספר השחור').

אבל זה גם עושה סחרחורת. אני, עם המשקפיים עלי, מסתכלת על ספר, והעולם מתחדד. אני, עם המשקפיים עלי, מרימה את הראש מהספר, והעולם מתערפל. לגמרי שיר הייקו. אבל לא מוצלח לקריאה ספונטאנית, מהירה, חטופה. קריאה בין רגעים אחרים. מצריך יותר התארגנות. אולי זה חלק מהתבלות הגוף וכל זה, כל דבר בחיים מחייב יותר התארגנות. בכל מקרה זה מקשה עלי להיכנס לספר בנסיעה של 3 תחנות. אני באמת מקווה שמשבר הטראמים הנוכחי יסתיים בקרוב.

***

בוקר אחד יצאתי מהדירה שלי בדרך אל היום. בחדר המדרגות עמדו דיירת חדשה, צעירה, והשכנה המבוגרת מלמעלה. הן דיברו. אמרתי מורגן, גוטן מורגן, והשכנה המבוגרת ענתה לי ועוד הוסיפה כמה דברים, בטון כועס ומזועזע, ואני מכל מה שהיא אמרה הבנתי שזה קשור לנסיעות ונהיגה, היא אמרה משהו עם Fahr, והגבתי בהבעת זעם על שביתת רכבות ה – S הנוכחית, שגם היא לא תורמת למצב הטראמים. השכנה המבוגרת נפרדה מאיתנו ואני והשכנה הצעירה המשכנו ביחד אל מחוץ לחצר הפנימית.

בדרך השכנה החדשה הסבירה לי שנגנבו לה האופניים אתמול, מהחצר הפנימית. אחרי הבעת הזעזוע המתבקשת שאלתי אותה מאיפה היא, האנגלית שלה לא היתה אנגלית גרמנית, והיא אמרה שברזיל ואני השמעתי קריאות שמחה והיא שאלה מאיפה אני ואמרתי תל אביב והיא השמיעה קריאות שמחה ושתינו אמרנו אחת לשניה כמה אנחנו רוצים לנסוע אל ברזיל ותל אביב, בהתאמה.

כמה אין לי זמן? זה הספר היחיד שהספקתי לקרוא מהערמה שהבאתי איתי. וזה ספר קטן מאוד. 4 סיפורים. ספר נפלא לגמרי לגמרי. סיפורים מקסימים. אבל עדיין, קטן. ככה אין לי זמן

אחר כך שאלתי אותה על הגרמנית שלה, איך זה שהיא יודעת גרמנית כל כך טוב, והיא אמרה שזאת עבודה קשה באמת. גם בעבודה החדשה פגשתי שני אנשים, אחד מספרד ואחת מטורקיה, שניהם מתקשרים בגרמנית. שניהם פחות זמן ממני כאן. זה לא עושה טוב לתחושת הערך העצמי שלי.

***

מארק אנדירסן, יזם, משקיע ואחד מהשמות הידועים בתרבות עמק הסילקון והסטארט אפים וכל זה, אמר פעם ש Software is eating the world. בתור פועלת זוטרה בעולם הזה, אני רוצה לחדד, או להבהיר, או לדבר על המחיר: העבודה על software שיאכל את העולם אוכלת לי את החיים. וגם שותה אותם.

כמה אין לי זמן: כל כך אין לי זמן שמאז שחזרתי אני רק מסתכלת על ערמת הספרים שהבאתי איתי. לא קוראת. מסתכלת. או, כל כך אין לי זמן שמאז שחזרתי לא העלתי אף תמונה לאינסטהגראם. או, כל כך אין לי זמן שמאז שחזרתי עוד לא הספקתי לדבר עם כל מי שאני רוצה לדבר איתו.

***

במובן הזה עוד לא חזרתי באמת. ואני גם לא אחזור. אי אפשר לחזור באמת לאותו המקום, לאותה הנקודה. המקום עצמו השתנה. הנקודה זזה. אני מרגישה כאילו חזרתי, אבל חזרתי למקום אחר. שזה נכון. אז בעצם יוצא שזה מרגיש לי כמו שזה. שיגרה חדשה.

יוזף פרונק: מהגר. Dong Xuan Center: מרכז של מהגרים

יוזף פרונק נולד בבוסניה וגדל בסרייבו של שנות השמונים. המקום לגדול בו. היתה לו להקת רוק ביחד עם החבר הכי טוב שלו והם ניגנו שירים של הביטלס, חלמו על תהילת עולם ונהנו מפופולאריות אצל הבנות. כשהתחילה המלחמה בסרייבו פרונק עזב את הבית ונסע לקייב שם למד במסגרת תוכנית סטודנטים כשלהי. ברית המועצות התפרקה לו באמצע הלימודים, היתה לו חברה אמריקאית ואיכשהו הוא התגלגל להשתתף בטקס זיכרון שערך הנשיא בוש הראשון לקורבנות השואה בבאבי יאר. בטקס הנשיא הצהיר: "אנחנו נשבעים שרצח כגון זה לא יתרחש עוד לעולם", ואחר כך, בשלב לחיצות הידיים, בוש נעצר ליד פרונק הצעיר ואמר לו: "המקום הזה הוא אדמת קודש, יברך האל את ארצך בני" ופרונק ענה לו: "זאת לא הארץ שלי" והנשיא אמר: "וודאי שכן, תהייה בטוח שכן, היא שלך ככל שתעשה אותה שלך" ופרונק עונה לו: "אבל אני מבוסניה" והנשיא בוש אומר לו, שם, בבאבי יאר, ועל רקע מלחמות הבלקן, "זה הכל משפחה אחת גדולה, הארץ שלך. אם יש אי הבנה, אתם צרכים לפתור אותה".

הספר. איש משום מקום, מאת אלכסנדר המון. סופר ענק

פרונק מהגר לארצות הברית. שנות התשעים מוצאות אותו בשיקגו, מנסה ללמוד אנגלית, מנסה להתפרנס, מנסה להשתלב. הוא מתגלגל בין עבודות שכר מינימום. באחת מהן, מתרים מטעם גרינפיס, הוא פוגש את רייצ'ל, יהודיה אמריקאית נכדה לסבא ניצול שואה. הם מתקרבים והיא מזמינה אותו אליה. בבית שלה, "דמיין פרונק את עצמו מדמיין את עצמו בחדר הזה, שאורותיו מעומעמים, ממתין לאישה שאינה יודעת אלא מה שסיפר לה באנגלית המרושלת שלו ובמבטאו המסולף. היטב ראה שמי שהוא חושב שהוא ומי שהיא חושבת שהוא שני אנשים שונים הם. הוא דימה לו את עצמו מוכפל, שני הכפילים יושבים זה לצד זה על הספה המחורבנת".

יוזף פרונק הוא דמות שהמציא הסופר אלכסנדר המון. הוא מככב בנובלה שהופיעה בספר הראשון של המון, "שאלת ברונו", והוא כוכב הספר השני שלו, "איש משום מקום" ("Nowhere man"). פעם ראשונה שקראתי את הספר, לפני שנים, בתל אביב, חשבתי שאני מכירה את פרונק, שאני מזהה אותו. הוא פליט. מהגר. מסכן. איש מחוץ לנרטיב של עצמו. איש מחוץ לחברה. כמו המהגרים הרוסיים בישראל, כמו אלו שראיתי ברחובות של תל אביב, בקושי מדברים עברית, עם מבטא כבד ולא מובן, לבושים חם מדי, ביותר מדי שכבות, עובדים בעבודות שהן הרבה מתחת ליכולת שלהם, ליכולת שהיתה להם לפני שנהיו למהגרים. יוזף פרונק התאים לסטריאוטיפ שהיה לי על מהגרים. אדם בוגר שמעשה ההגירה הגדיר את חייו, שיותר מהכל הוא מהגר, פליט, מחוץ למקום שלו. כשקראתי את הספר בפעם הראשונה חשבתי שאני מכירה את פרונק, יודעת מיהו. ואהבתי אותו, את יוזף פרונק, וליבי יצא אליו.

מרכז קניות Dong Xuan. מרכז קניות של מהגרים. מרכז קניות אסיה, בלב ברלין. יהיה רלוונטי להמשך הפוסט

אני אוהבת את אלכסנדר המון. סופר נפלא בעיני. הוא לא כתב הרבה ובכל הספרים שלו מככב המהגר. לרוב אותו מהגר, צעיר בוסני שהיגר במלחמה וחי בארצות הברית. שזאת הביוגרפיה של המון עצמו. הוא משתמש בהגירה, במצב הזה של הכרות חלקית עם שתי תרבויות, כמו בזכוכית עקומה, העולם משתקף דרכה מעוות ומדוייק להפליא. אהבתי את המון הרבה לפני שהפכתי בעצמי למי שאינה חיה במקום בו נולדה.

השבוע קראתי את הספר על יוזף פרונק שוב. ולא אהבתי את יוזף פרונק. באמצע הספר שמתי לב שאני לא אוהבת אותו, וזה הפתיע אותי, כי זכרתי שבעבר כן אהבתי אותו. קראתי וקראתי ולא הצלחתי להבין מיהו, פרונק, ולמה הוא ככה, הוא הרי היגר צעיר, איך זה שהוא לא מצליח להשתלב? מה הבעיה כבר ללמוד אנגלית? למה דברים לא מסתדרים עבורו? למה ככה? יוזף פרונק לא נראה לי יותר הסטריאוטיפ של מהגר, אלה מקרה פרטי, מורכב, עקלקל. לא מייצג של כלום. סתם איש ביש מזל. "איש משום מקום" הוא עדיין ספר נפלא בעיני, והגיבור שלו, יוזף פרונק, והיכולת של המון לתאר ולשקף עולמות תרבותיים שונים, ספר נפלא. הרבה דברים יש בספר. מה שאין בו זה שיקוף שלי. כאילו, יש מהגרים, כמו יוזף פרונק, ויש אותי. משהו אחר לגמרי.

. ערמות, ערמות, ערמות, שום פריט לא מגיע בודד. הכל משוכפל. וצבעוני. ועליז. מרכז קניות Dong Xuan

מרכז Dong Xuan

מרכז דונג סואן הוא מרכז קניות של מהגרים. הוא הוקם אחרי האיחוד על ידי מהגר וויאטנאמי והתפתח להיות מרכז של הקהילה האסייתית בברלין. במזרח העיר לשעבר, אחרי פרידריכהיין, בלב השממה של Lichtenberg, מקום בוא רק ה M8 עובר, מאחורי שער מקושט, חי עולם אחר. זר. שונה. מהמם לגמרי. בחוץ זה שטח עצום, לא נתפס, האנגרים ועוד האנגרים, וגם גן שעשועים קטן, סינטתי, צבעוני, ואנשים, מלא מלא אנשים. מבחוץ זה נראה כמו עוד שטח הפקר בעיר. בפנים, מאחורי הדלתות ובתוך האנגרים, אסיה.

הריח של אסיה, הריח של שוק באסיה, ריח של תבלינים זרים, חלב קוקוס, פירות אקזוטיים ופלסטיק, מלא מלא פלסטיק. ריח סינטטי. מעובד. כבד. אורות ניאון. מוסיקה זרה. שפות זרות. עציצים מפלסטיק. והצבעוניות של אסיה, הבלגן של אסיה. במרכז דונג סואן 9 האנגרים, לפחות, וכולם מלאים באסיה ורק אסיה. חנויות על גבי חנויות שמוכרות את אותם הדברים. חבילות בכל מקום. ערמות של בגדים מקופלים יפה על הרצפה. סופרים שאפשר למצוא בהם הכל. חנויות של כובעים וצעצועים ובגדים ותיקים. חנויות אוכל. מסעדות.

סודדרים, סוודרים, סוודרים. מהרצפה עד התיקרה

הכל בריבוי, הכל בכפולות. לכל פריט יש שיכפולים אין סופיים. ערמות של אותו הסוודר בצבעים שונים. דגלים של כל המדינות. אורות צבעוניים. ערמות של הכל. חנויות לא מעוצבות, חנויות מאכסנות, דלתות פתוחות, מוכרים חביבים, לוח מודעות עצום שאין בו מילה בגרמנית, או אנגלית, או עברית. מרכז של מהגרים. בארץ, פעם, הייתי קוראת לזה גטו. על התחנה המרכזית הישנה בתל אביב אנחנו אומרים שהיא גטו, או הארלם, או שטח הפקר. או עוד מילים מבודדות. אבל אולי זה לא חייב להיות ככה? אולי זה לא חייב להיות גטו, להיתפס כגטו? זה לא גטו. זה בחירה. והישרדות. ואורח חיים.

מה, כל האנשים במרכז דונג קואן לא מצאו את מקומם? כל האנשים שעובדים שם, וקונים שם, ומבקרים שם, כל האנשים שעבורם זה לא רק, כמו לי, מרכז קניות, אלה באמת מרכז אמיתי של החיים, הם כולם יוזף פרונק? הם כולם נכשלו במבחן הגדול של המהגר, מבחן ההשתלבות? בארץ, השתלבות, קיבוץ גלויות, קיבל משמעות של להיות כמו כולם. אותו הדבר. אבל אולי אפשר אחרת, ומי בכלל קבע שמטרת ההגירה ותפקידו של המהגר הוא להשתלב? אולי אפשר, בלי להדביק שמות, פשוט לכנות את מרכז דונג סואן "מרכז קניות אסייתי". זה מספיק.

לוח מודעות בלי מילה בעברית. כלומר בגרמנית. כלומר בשפה המקומית.

אני מאוד אוהבת להסתובב שם, במרכז קונג סואן. אני אוהבת להיות שם. הזרות שלי נוכחת שם, פיזית. ברורה וגלויה (לא שאני הלא אסייתית היחידה שם, אבל הזרים, כלומר אנחנו, כלומר הלא אסייתים, הם ספורים ומשתאים). יש משהו בלהיות זר שמנכיח את הזרות שלך, וזה מנחם. במקום להיות יוצא דופן, חריג חברתית, ההגירה נותנת תוקף לתחושת הזרות הפנימית. נוצרת הלימה. ובו בזמן גם נוצרות סתירות חדשות. למשל, המקומיים לא רואים עלי שאני זרה. הם חושבים שאני כמוהם ופונים אלי בגרמנית. במרכז דונג סואן אני זרה כמו שאר הגרמנים. זרה כמו המקומיים. זה מיישר את הקו, איכשהו.

אצל רופא השיניים. להבין זה עוזר?

אצל רופא השיניים אני תמיד מגיעה לרגע הזה, אחרי שהרופא סיים עם כל ההתחלות וההכנות, כלומר, אחרי שהגעתי וזרקתי את התיק שלי על הריצפה והתלוצצתי עם הרופא ועם העוזרת הנאה שלו, ואחרי שהקשבתי בחיוך קפוא להבטחה של הרופא שזה כלום, הטיפול הזה, ממש משחק ילדים, אני לא ארגיש שום דבר, זה הטיפול הכי משעמם בעולם, ואחרי שהתיישבתי על הכסא והרכנתי ראש בפני הטיטול, אחרי שנתתי להם לקשור עלי את הסינר, למען לא ארייר על עצמי, ואחרי שקיבלתי את הזריקה והבטחתי לרופא שזה היה כלום, ממש כלום, דיגדוג קל בכנף, ואחרי שהפה שלי התנפח, התקשה, אחרי שאיבדתי את היכולת לדבר, ובכלל, את היכולת להזיז את שרירי הפרצוץ, לשלוט בשרירי הפרצוף, אחרי כל זה, ואפילו אחרי שהשייננית דחפה לי לפה את הצינור שאמור לנקז ממני את הרטיבות, אחרי כל אלה, ואני יושבת על הכסא כבולה, חגורה, חסרת אונים, חסרת ברירה, אחרי כל אלה אני מגיעה לרגע הזה בו אני מוטלת כבדה ועמומה ומטושטשת וקולטת שהם מדברים על החופשות שלהם. הרופא והעוזרת שלו. על החופשות שלהם.

אני זוכרת את הרגע הזה בהשתלה הראשונה שלי. הגעתי אליה, אל ההשתלה הראשונה, כמו שמגיעים אל המוות. תמיד ידעתי שהרגע הזה יגיע. אמרו לי. עוד מילדות, בקיבוץ, הרופא שיניים הקיבוצי שהכיר את הרקע הגנטי שלי הבטיח לי שאני לא אמות עם כל השיניים שלי בפה. אין מצב. הוא הזהיר אותי שזה עומד לקרות, וכל רופא שיניים שראיתי מאז תמך בהבחנה. אז ידעתי שזה יקרה. ידעתי שהשתלה באופק שלי ואל ההשתלה הראשונה הגעתי בהשלמה, כמעט בציפיה. בבחינת, מה שאמרו שיקרה אכן קורה! כל החרא מתממש.

ברלין, רק בסוף השבוע הזה. האורות, קו המנורות הלבנות, הוא Art Installation לציון 25 שנה לנפילת החומה. העמודים הם חלק מתצוגת הקבע. קו האורות יעלם ביום שני.

הייתי אחרי לילה ללא שינה, על הקצוות האחרונים של מערכת העצבים שלי. עברתי את כל השלבים, ההכנות, הזריקות, הסימום, ובמקרה של הרופא הטוב שלי מתל אביב, הסימום כלל גז צחוק – פלא הבריאה, מתנה של אלוהים, מסכה שמזרימה משהו מקהה אל המוח – וישבתי על הכסא עם הרגלים מתוחות קדימה, פוזה שמחכה נינוחות בעוד שבעצם הגוף מכווץ והנשימה איננה, ישבתי שם הלומה והמומה, הפה פעור, מכשירים יוצאים ממני, רוק מטפטף, הפנים נקרעות מבפנים, ואז שמתי לב שהרופא היקר והעוזרת שלו מפלרטטים. הם דיברו על החופשה הצפויה שלה, עם הילד והבעל, הוא שאל והיא סיפרה, וזה היה נשמע לאוזנים שלי שיחה עליזה ופלרטטנית. נורא.

אני זוכרת ששאלתי את עצמי עם זה נעים לה, הפלירטוט הזה עם הרופא, ורציתי להגיד לה שאם זה לא נעים לא שתפסיק עם זה, שתגיד לו, אבל לא הייתי בטוחה אם זה נעים לה או לא ובכל מקרה להגיד משהו היה מעל לכוחותי, אז רק שכבתי שם וחשבתי כמה זה נורא שאני כאן מתה אלפי מיתות והם מדברים על החופשות שלהם. ואז חשבתי שעדיף לי לא להקשיב, עדיף לי להתרכז בנשימות שלי, לברוח למקום בטוח במוח, לספור חתולים. רק שהמוח שלי לא מקונפג ככה, המוח שלי רגיל לנסות לפענח, וזה המאבק, זה מה שקורה לי על הכסא, אני נעה בין רצון להיעלם, להפסיק לראות, לחשוב, להרגיש, לבין רצון לעקוב אחרי מה שקורה, לנסות לפענח מהטון של הרופא מה מצבי, לעקוב, להיות ערנית ואחראית על מה שקורה איתי.

ככה זה נראה בלילה, ובפילטר שחור לבן

וזה לא קל. גם כשהבנתי את השפה זה לא היה קל, כי הרצונות המנוגדים, אז השבוע, כשהשיחה הקלה הזאת התנהלה מעלי בגרמנית, זה היה לי גם מוכר וגם אכזר. בשביל לעקוב אחרי שיחה בגרמנית אני נדרשת לריכוז על. אני צריכה להסתכל על השפתיים, לנסות לזהות איפה מתחילה מילה ואיפה נסגרת, לחבר בין דברים, להשלים פערים. אני נדרשת לריכוז. אז יותר קל לי לוותר על הרצון להבין מה הם אומרים כשמה שהם אומרים נאמר בגרמנית. ומצד שני, המוח שלי לא מקונפג ככה. ועוד כשהרופא גרמני.

אני  לא מוכנה להיות מוצאת להורג בגרמנית. אז שכבתי שם ונאבקתי כן להבין מה הם אומרים, על מה הם מדברים, כדי שאת בשורת האיוב, בכל זאת, אבין דקה לפני שהרופא מוסר לי במבטא גרמני כבד. שכבתי שם, מנסה להכיל את האימה, והמוח שלי קפץ בטירוף בין הרצון להבין לרצון להיעלם ובסוף נשארתי עם התהייה הקבועה שלי: להבין, זה עוזר במשהו?  זה יותר טוב לי או יותר רע לי, זה שהם מדברים בשפה שאני בקושי מבינה בזמן שאני נטבחת? אני רוצה להבין או לא? אם הם היו מדברים באנגלית, או אפילו בעברית, זה היה לי פחות נורא? הייתי באמת מבינה משהו או רק חושבת שאני מבינה? אני באמת רוצה לדעת על מה הם מדברים בזמן שהם מחטטים בי, או שעדיף לא, עדיף להניח לזה?

Art Installation לציון 25 שנים לנפילת החומה. בלי שפה. בלי מילים. כולם יכלים להבין

25 שנים לנפילת החומה, בלי שפה

בסוף השבוע הזה מציינים בברלין 25 שנים לנפילת החומה. האירוע הגדול הוא Art Installation של אורות מעופפים בתוואי של החומה. 8000 אורות כאלה על הקו שפעם היה החומה. Art installation זמני, רק בסוף השבוע הזה. בדקתי: בחמישי בלילה האורות המעופפים עוד לא היו שם, בשישי בבוקר כן. ככה: בלי מילים. בלי שפה. בלי לבנות מונומנט. בלי נוכחות קבע. ככה: מייצג זמני. ויזואלי. נגיש לכל אחד. מאפשר לכל אחד להיות שותף. להרגיש חלק.

בערב שישי יצאתי לטייל לאורך החומה, לאורך קו האורות, בחלק שקרוב אל ביתי. המידרכות היו עמוסות וצפופות. נדמה לי שהיתה עליצות באוויר.

ככה זה נראה בלילה. התמונה קצת משקרת, המדרכות היו מלאות וצפופות

אנקדוטה, עם שפה

בערב של יום חמישי היה אירוע של ישראלים בברלין. הלכתי. האירוע היה במקום שאני לא מכירה. מקום חדש עבורי. קבעתי עם חברה להיפגש שם והגעתי לפניה. היתה לי הכתובת והיא הובילה לחצר פנימית גדולה ובתוך החצר לא היה לי מושג לאן ללכת. היו שם שלטים אבל הם לא התאימו לשם של המקום. הסתובבתי שם, מחפשת, ולא והייתי לבד. באמצע החצר הפנימית עמדו בחור ובחורה שגם הם חיפשו משהו. די מהר התברר שכולנו מחפשים את אותו הדבר. הבחור יזם את השיחה. הבחורה ענתה לו בגרמנית. אני בעברית. הוא המשיך את השיחה איתה בגרמנית. עקבתי מרחוק, כמו לווין. היא חיפשה בסמרט פון, הוא היה נמרץ, נכנס לאיזה בניין, עלה במדרגות, נעלם. עוד בחורה הגיעה. היא ואני דיברנו בעברית. הגיע בחור על אופנים. הוא שעט בתוך החצר, יצא מהצד השני שלה, חיפש. הוא עידכן אותנו בעברית שלא מצא. אני והבחורה השניה נשארנו באמצע, מחכות להכרעה. הגיעה החברה איתה קבעתי. היא מקומית, יודעת שפה, יודעת את העיר. היא הציעה להתקשר אליהם בטלפון. בסוף ראינו מישהו מגיע וחותך ימינה בבטחה וניסינו את זה וזה עבד. הגענו.

סיפורים מקומיים, או, סיפורים שלי על מנהגים מקומיים

הגדר

בימים האחרונים מסתובב חתול בחלק המגודר של החצר הפנימית בבניין שלי. ולא סתם חתול, פאר של חתול, מופת, חתול יפה, שמנמן, שעיר, מטופח, נוצץ. חתול צמרת. והוא מסתובב בתוך החצר, בחלק המגודר של החצר, כאילו הוא מלך, כאילו בשבילו בנו את החצר הזאת, כאילו היא שלו. הוא זז לאט, בטוח בעצמו, אדנותי, מהצד המרוחק של הגדר, הצד שמול הבניין שלי, מתקדם באיטיות אל הצד שלי. אני צופה בו מתקרב אלי ואז נעלם. אין לי מושג לאן הוא ממשיך מכאן. בכל זאת, גדר. ואין לי מושג איך הוא נכנס לגדר, מאיפה הוא הגיע. מישהו מעביר אותו את הגדר? מישהו מוציא אותו מהצד השני? אני לא יודעת. את רגעי הכניסה והיצאה של החתול לא הצלחתי לראות. כמו כל כוכב בסדר גודל שלו, הוא פשוט שם, מופיע, מתהווה. ואני, שכבר קצת עייפה מלנסות להבין למה גדר, למה הגדר הזאת באמצע החצר הפנימית של הבניין שלי, פתאום חשבתי שאולי בשבילו, אולי זה הכל בשבילו, בשביל החתול היפה הזה. זאת סיבה הגיונית לא פחות מסיבות אחרות שבדקתי.

בזמן שעבר מאז הקמת הגדר היא הפכה לחלק מתוכנית האירוח שלי בבית. לכל מי שמגיע אני מציגה את השאלה, למה גדר? למה לדעתך בנו את הגדר הזאת? ואני מקבלת תשובות. מישהו הציע שהגדר נועדה שיקשרו אליה אופנים. הפנתי את תשומת לבו לחניית האופניים המסודרת שממוקמת ליד הגדר. מישהו אחר הציע שזה תכסיס שנועד לחסוך כסף לבעלי הדירות בבניין שלי. הוא טען שבטח היה סיכסוך בין בעלי הדירות בבניינים השונים שמסביב לחצר על השאלה מי משלם כמה על טיפוח החצר, ומכיוון שלא הגיעו להסכמה, ככה אליבא דה ההסבר הזה, החליטו בעלי הדירות בבניין שלי לקחת יוזמה ולגדר את החצר והם יממנו את הטיפוח רק של החלק מהגודר.

ההופעה היומית של החתול בחלק המגודר של החצר נמשכת, אולי, דקה, והיא תמיד בבוקר. זה ההסבר שלי לתמונה הלא מוצלחת. אמשיך לנסות

הבעיה עם ההסבר הזה, הלכאורה הגיוני, לכאורה גרמני, זה שאף אחד לא מטפח את החלק המגודר של החצר. כלומר, אף אחד בשכר. מאז הגידור אחד השכנים מהבניין שלי, הרווק המבוגר, לקח על עצמו לטפח את החצר ובערך 3 פעמים בשבוע הוא שולף מכסחת דשא ועובד ומכסח את הדשא בתוך החלק המגודר. רואים עליו שהוא לא מקצועי. הוא לא יודע איך לאסוף את הדשא המכוסח והדשא יוצא מאוד עקום. לא לא, זה חייב להיות הסבר אחר. אפילו שאלתי את בעל הדירה שלי, אבל גם הוא לא ידע, הוא לא הלך לאסיפת דיירים ואין לו מושג למה גדר.

אז ההסבר שלי, שהגדר היא בשביל החתול, יכול להיות תקף. הבעיה עם ההסבר הזה זה שהוא לא מסביר כלום. למה החתול צריך חצר מגודרת? ובכלל, מאיפה הגיע החתול הזה ולאן הוא הולך? הוא חתול בית, רואים עליו, בית צמרת, מה הוא עושה בשאר היום שלו? ואיך בעצם הוא עובר את הגדר, איך הוא נכנס פנימה? חתול חמקמק. חתול מסתורי. גדר לא מובנת. תהיות שלא נגמרות.

וחוץ מזה, סתיו

תור

הלכתי לקופת חולים, למשרדים, לקבל שרות אישי. יושבות שם פקידות נפלאות שמותרגלות בלהסביר דברים פשוטים למפגרים שלא מסתדרים עם אין סוף המכתבים שהקופה שולחת. כלומר, לי. הגעתי לבניין ונכנסתי למעלית ויצאתי ממנה בקומה היעודה וראיתי שהכל חסום, פקוק, כבר מהמעלית התחיל התור לפקידה שמחלקת מספרים לשרות לקוחות האנושי. באותו יום היתה שם פקידה אחת, בקבלה, והתור השתכרך. או ככה חשבתי. כשהתקרבתי ראיתי שזה לא באמת תור, היו שם אולי 5 אנשים, זה פשוט שהיתה פקידה אחת וכל פעם היא טיפלה באיש אחד והתור, התור, כדי לאפשר פרטיות לפקידה ולאדם בו היא מטפלת, התור התחיל 4 מטרים מאיפה מהשלוחן של הפקידה, בגלל זה הוא הגיע למעלית. זה לא היה תור ארוך, זה היה תור שומר מרחק, נותן פרטיות. תור  מכבד.

אחרי זה, בדרך הביתה, ראיתי באובאן איך מחליפים כסף במכונת כרטיסים: איש במדים אפורים עם גלילים של כסף בקופסא ומפתח ועוד ציוד פותח את המכונה ועושה בה דברים, ואיש במדים של מכסים כחולים וחולצה לבנה עם קלסר כתיבה ביד מפקח עליו. 2 אנשים על מכונה אחת, ואי אפשר לטעות ביחסים ביניהם. המדים סיפרו הכל.

מחליפים כסף במכונה

בסופרמרקט

עמדתי בסופרמקרט לפני דוכן הבצלים, בוררת בצלים לקחת איתי. הייתי לא זהירה. כמה בצלים התגלגלו מהדוכן אל הרצפה. הפסקתי הכל והלכתי להרים אותם, כמובן, אבל מישהי הקדימה אותי, היא הגיעה מולי, ראתה בצל על הרצפה, התכופפה לפני והרימה אותו והתרוממה וראתה אותי, שגם אני באותה משימה כמוהה, משימת איסוף הבצלים, והיא היתה בת 80 בערך, כלומר, מבוגרת ממנה בהרבה, וכשהיא ראתה ואני ראיתי שתינו קצת צחקנו אחת אל השניה מהסיטואציה. כלומר, בבחינת הדרת פני זמן אני פישלתי לחלוטין, והיא הדרה את פני ולא ההפך. אבל בחיי, באמת, אני ראיתי עוד לפניה שהיא מבוגרת וניסיתי להגיע ראשונה, ניסיתי, היא פשוט היתה זריזה יותר.

אחרי זה נתקלתי בה שוב בסופר. זה היה כשזיגזגתי אחורה. בסופרמרקט כאן הולכים רק בכיוון אחד: קדימה, קדימה. כולם נעים באותו כיוון, אותו מסלול, מהכניסה דרך הירקות, הגבינות, הדליי והערוצים עצמם, תמיד, כולם באותו כיוון. איך הם עושים את זה? אני אף פעם לא מצליחה. תמיד יש משהו שכחתי. תמיד אני חוזרת אחורה. ולרוב אני היחידה שעושה את זה. בסופרמרקט לא מזגזגים. באים עם תוכנית. אז כשזגזגתי אחורה לדוכן הביצים נתקבלתי בה. היא הגיבה בחום רב, כאילו כבר היינו חברות, הרי היתה לנו הכרות מוקדמת. היא חייכה אלי ופתחה בקיטור ארוך. אני הגבתי בצחוק עז ונמלטתי מהמקום, שזה לא יתפתח. פספסתי את הרגע להגיד לה ich spreche nicht Deutsch. זה היה מאוחר מדי. כבר היינו חברות.

סתיו. זה מה שאני מצלמת עכשו

קביעות

הייתי בארוחת ערב אצל זוג חברים. אפילו כתבתי על זה. כמה ימים אחרי הגיעה אימייל ממנה, המארחת. היא כתבה כמה נהנתה מהשיחה שלנו באותו ערב ושהיא צריכה לארגן workshop בעבודה על נושא שנראה לה שאני מבינה בו מאוד והאם אסכים להיפגש אתה שוב, בדחיפות, כדי לעזור לה בהכנות. עניתי ישר והצעתי שני מועדים שונים לפגישה באותו השבוע. היא ענתה גם מהר וכתבה שהמועד הראשון שפנוי לה הוא עוד שבועיים, האם זה מתאים? בטח, כתבתי לה, מתאים. עברו שבועיים, הגיע יום הפגישה. בבוקר היא כתבה שהגיעה באיחור לעבודה, כי היה לה רופא, לכן לא תוכל לצאת לארוך בצהריים והיא עובדת בקרוייצברג, אז אולי אני אגיע אליה? אני רגילה לארוחות צהריים של שעה, התרגלתי, אבל ארוחה של שעה פלוס שעה וחצי נסיעה באמצע היום היה לי יותר מדי. כתבתי לה שלא מתאים ומאז אנחנו בתיאומים, מיילים וסמסים.

חברה שעובדת כאן במכון מחקר סיפרה לי שהיא הציעה שידיד שלה, חוקר גם הוא בתחום שרלוונטי למכון, מגיע לגרמניה מיוזמתו ל – 4 חודשים. היא הציעה לבכירים במכון שלה להזמין אותו לתת הרצאה במכון, משהו קצר, 45 דקות. הבכירים במכון אמרו לה שזה רעיון נהדר, באמת, אבל עוד 4 חודשים? איך אפשר ככה? הם צרכים יותר זמן להתארגן. אולי בשנה הבאה, אמרו לה.

עוד סתיו. סתיו סתיו, תחכה לי, ואזחור

וגם, וזה לא קשור, כמו שהבוקר לא קשור ללילה, ב 11 בספטמבר היה יום הולדתו של יוסף חיים ברנר. נזכרתי כי מישהו פרסם פוסט לזיכרו ברשת. אז הנה, גם אני, מאמר שכתבתי עליו לפני שנים.

משטרה, גדר, משטרה, גדר, שאלה, תשובה. ואין תשובות. אין תשובות

משטרה

השבוע נדרשתי לבקר במשטרה. שום דבר מדאיג – כרטיס אשראי שאיננו, צורך לרצות את הבנק וחברת הביטוח, נהלים – ובכל זאת, משטרה. סערת רגשות, אימה וחרדה. מה לעשות? מה לעשות? אני יכלה ללכת למשטרה? החדרה שלי התלבשה על בעיית השפה. במילא לא אצליח לתקשר איתם. לא אצליח להסביר מה קרה ומה אני רוצה ולא אבין אותם זאת תהייה פארסה. חבל. יותר עדיף לעוב את כל העניין, להדחיק.

בארץ לא הייתי הולכת. אני יודעת שבארץ לא הייתי הולכת. ולא בגלל השפה. אני יודעת את השפה. בארץ לא הייתי הולכת בגלל הייאוש. הייאוש מלמפרע. הוודאות שבמילא, ולא משנה מה אעשה, שום דבר טוב לא יצא מזה. זה לא יעזור. אני סתם אשב שם כל היום, באיזה מסדרון מוזנח, ואצבור מרירות. לא שווה . וגם, הרי, שום אסון לא קרה, אף אחד לא מת. אז נגנב, אז אין ביטוח, אז מה לעשות. רק לא לבקש כלום.

והשבוע, שוב, אותו הלך רוח: לא אלך, לא נורא, שום אסון לא קרה. אני לא מסוגלת ללכת. זה גדול עלי. והשפה! בכלל, השפה. אין לי סיכוי. וכבר וויתרתי. בפנים, כבר וויתרתי. אלה שאז קרה משהו שהפתיע אותי. התקוממתי. משהו בי התקומם. מזה זה כל התבוסתנות הזאת, חשבתי לעצמי, אני לא כזאת תבוסתנית! ורק בגלל השפה? לא מוכנה. החלטתי לבקש מחבר או חברה, מישהו דובר השפה, שיבוא איתי.  ואז חשבתי שקודם אלך לבד. אנסה. שניה לפני שאני משריינת מישהו ליום שלם בתחנת משטרה, אעשה ניסיון. טיפה כבוד עצמי, בכל זאת, אני מסוגלת להרים. וחוץ מזה, מה כבר יכול לקרות?

ברלין, עיר של גשם ושמש וירוק ודחפורים

גדר

אחרי הפוסט על הגדר אנשים שאלו אותי, בתגובות או בפרטי, למה את לא שאולת? מה, אין ועד בית או שכנים, למה את פשוט לא שואלת אותם על הגדר וזהו? זה נורא הפתיע אותי. ממש, זה תפס אותי לא מוכנה. לא הבנתי מאיפה זה הגיע וזה בילבל אותי מאוד. הרגשתי כאילו אי הבנה עצומה נפערה ביני לבין העולם. מה זאת אומרת לשאול? הייתי צריכה לשאול? מה זה שווה לשאול? בכלל לא העלתי בדעתי את האפשרות לשאול. למה באמת, אם משהו מעסיק אותי, אם זה משהו שאני חושבת עליו, למה אני לא שואלת? לא ידעתי מה לענות ועבר זמן והמשכתי לחשוב על זה.

אולי אני מעדיפה עירפול וחוסר בהירות? אולי אני חוששת שהמציאות תאכזב אותי ומעדיפה להשאיר דברים לא ברורים, פתוחים? אולי אני בוחרת בדימיון על פני המציאות, העולם, היומיום? ואז נתקלתי במאמר הזה. אולי זאת נטייה של אדם כותב, לחפש מיסתורין בכל מקום? לחפש סיפור טוב? ואולי זה הרבה יותר טריוויאלי. אולי זאת השפה, שוב. או העדר השפה. אולי אני לא שואלת כי אין לי שפה ואין לי רצון להתמודד עם החולשה הזאת שלי, אם האין?

ברלין, אביב תכף עובר, קיץ בא

משטרה

אחרי לילה מסוייט ורדוף מחשבות הלכתי לתחנת המשטרה בברוננשטרסה. או למה שחשבתי שהיא תחנת המשטרה של ברוננשטרסה. ברור שבדקתי באינטרנט קודם, והאינטרנט אישר לי את מה שחשבתי, שיש תחנת משטרה בברוננשטרסה. אני גרה ממש ליד ועוברת שם כמה פעמים ביום ותמיד, בכניסה אל בניין לבן וגדול עם מעט חלונות, עומדים כמה שוטרים. הנחתי שזאת תחנת המשטרה ולשם הלכתי. זאת לא היתה תחנת המשטרה. זה היה בניין של הקהילה היהודית. אחד השוטרים בכניסה עצר אותי. לאשה עם כיסוי ראש וילד עם כיפה הוא נתן להיכנס ולי הוא אמר שהופליציה בתחתית של ברוננשטרסה, לא כאן.

ירדתי לצומת של ברוננשטרסה ואינוואלידינשטרסה, שם, בפינה, הבניין הפינתי החום כחול, הוא בניין המשטרה. ודלתות בניין המשטרה סגורות. יש אינטרקום. ובפנים יש שלט: הכניסה שם ->. איפה זה שם? הקפתי את הבניין דרך השערים שלו, עברתי בחצר הפנימית, בחנייה, וחזרתי לנקודת ההתחלה. לדלת הסגורה. לשמחתי, עוד מישהו הגיע. הוא לחץ על האינטרקום והכניס אותי ואת עצמו פנימה, ובפנים הוא ידע מה לעשות. ידע איפה זה כאן. הוא לחץ על עוד אינטרקום ופתח עוד דלת והגיע למה שאני פירשתי ככקבלה. השוטר שראה אותו אמר לו לשבת ולחכות והתפנה אלי.

התנצלתי על האין גרמנית והשוטר אמר, אין בעיה, אני יודע אנגלית. הסברתי לו במה מדובר והוא שלח אותי לשבת ולחכות. יבואו בשבילך, אמר. ישבתי. חמש דקות אולי, עדהגיע שוטר, הציג את עצמו, לחץ לי יד, אמר נעים מאוד ובאנגלית זורמת הזמין אותי להצטרף אליו בחדר הקטן.

הוא היה מקסים. הוא נראה נפלא. הוא היה אדיב. הוא דיבר אנגלית מעולה. הוא שאל שאלות, מילא טפסים, הראה לי איפה לחתום. היו לו עינים כחולות והוא היה חייכן. התנצלתי 3 פעמים שאני לא יודעת גרמנית והוא חזר ואמר, אין בעיה, זאת לא בעיה. הוא הסביר לי מה עומד לקרות. הוא אמר לי מה להגיד לבנק ולחברת ביטוח. הוא אמר, הם יגידו לך לפנות אלינו שוב, תגידי להם שזה הם שצרכים לפנות, באימייל. אמרתי לו הרבה תודה והוא איחל לי המשך יום טוב.

חדר החקירה בבניין המשטרה. השוטר המקסים יצא כדי לצלם כמה מסמכים ואני העזתי להתסכל מסביבי, לנשום ולצלם. אפילו חלון יש שם! תמונה חסרת ערך לחלוטין, אפילו תמונה כעורה, אילולא הסיפור שנלווה אליה

גדר

באותו יום של הפוסט על הגדר התארח אצלי חבר. הוא שאל את השכנים, למה גדר? השכן המבוגר אמר לו, בגלל הכלבים, שלא יחרבנו על הדשא. אה, בעיית הכלבים והקקה שלהם. עכשו הכל ברור. בעיית הכלבים. במקום לאסוף את הקקה, להקים גדר. אצלנו לא יהיה חרא של כלבים. בחלקים אחרים של החצר, בחלקים המשוחררים שמחוץ לגדר, שם זה בסדר. כאן – לא. עכשו אני מבינה. זאת לגמרי תשובה שמסבירה הכל. בעיית הכלבים.

זה באמת ההסבר שלכם? אני לא אמרתי כלום.

מה יצא לי מההסבר הזה? מה למדתי מהתשובה? זה מסביר משהו? שפה מייצרת בהירות? לפעמים. לא בהכרח. לא תמיד. לא אצלי. אני לא העלתי בדעתי לשאול, ואני לא חושבת שזה בגלל האין שפה. זה משהו אחר. אני לא בטוחה שרציתי תשובות. אני חושבת שאני מעדיפה את השאלות. הן מה שמעניין אותי. האפשרויות. השאלות. התהיות. אני מעדיפה סימני שאלה על פני סימני קריאה. במילא אני לא מאמינה בתשובות. לא מאמינה שיש תשובות. לא לדברים החשובים באמת.

אני חושבת, שאם הייתי יכלה לשאול, שאם הייתי מעלה בדעתי לשאול, שאם הייתי מאמינה שיש תשובות, לא הייתי מהגרת. זה מה שאני חושבת.

ברלין, עיר של ספסלים בודדים. לאחרונה אני נתקלת בהם יותר ויותר. ספסלים חסרי הקשר ומלאי קסם

גדר

והגדר, מה אתה?

• השבוע נוספו לגדר ידיות. כן כן. כי אם כבר יש גדר, ויש שני שערים בגדר, ולשערים יש מפתחות, אז צריך גם ידיות.
• שמתי לב שאנשים לא תמיד נועלים את השערים של הגדר. הרבה פעמים, יותר מפעם אחת, באתי לגדר ואחד השערים, או אפילו שניהם, היו פתוחים. אלו שערים שקל לסגור, צריך רק לטרוק. ובכל זאת, שערים פתוחים (גרמנים: לא מה שחשבתי).
• תפסתי מישהו מהגן ילדים הצמוד לגדר מטפס על הגדר. הוא נכנס לשטח התחום כדי לגזום כמה ענפים סגולים מהשיחים הפורחים שלנו ואשה חיכתה לו בצד השני ולקחה ממנו את השלל הגזום והוא זינק מעל הגדר כדי לצאת (גרמנים: לא מה שחשבתי).
• יום אחד יצאו מהבניין שלי שני תיירים. בבניין יש הרבה דירות להשכרה לתקופות קצרות, וגם, היה קל לראות שהם תיירים, הם נשאו תיקי גב של תרמילאים. והיה אתם כלב. ולא היה להם מפתחות לשערים ולגדרות. הם עשו את כל העיקוף. אולי, חשבתי לעצמי, אולי סוף סוף מצאתי את מקור האיום: זוג תרמילאים עם כלב (גרמנים: קצת כן מה שחשבתי).

מתקין הידיות ואיש ועד הבית, השכן המבוגר מלמעלה. בפעולה. עכשו יש לנו גדר ולגדר יש שערים ולשערים יש מפתחות וגם ידיות.

 

הכל מתערבב, הכל מעורבב

באיחור לא מכוון קראתי את הספר HHhH של לורן בינה. הספר יצא לאור בשנת 2010 ותורגם לעברית ב 2012 ואני פספסתי אותו לגמרי, לא שמעתי עליו אפילו. הייתי כאן, בברלין, מנותקת ממתווכי התרבות שלי, ובאותה תקופה גם אטומה למה שקורא שם, בישראל. לא קוראת, לא עוקבת, לא יודעת. כשהגעתי לביקור בספטמבר 2013 נכנסתי לחנות ספרים המגדלור ונתקלתי בספר וקניתי אותו. רק אחרי שקניתי אותו שמעתי והבנתי שלא גיליתי את הירח והספר זכה לכל הכבוד וכל התהילה וכל הדיבור שבעולם. וכך ראוי. ספר מדהים.

HHhH הם ראשי התיבות של Himmlers Hirn heisst Heydrich, ובעברית, היידריך המוח של הימלר, שזה, לפי הספר, כינוי שניתן להיידריך, או להימלר, עוד בימים ההם. הספר משחזר את הסיפור האמיתי (והנפלא, וכל הסופרלטיבים שבעולם) של "מבצע אנתרופואיד", מבצע ההתנקשות בהדייריך בפארג של 27.5.1942 על ידי שלושה צנחים צ'כים שהגיעו מלונדון.

אבל הספר מספר הרבה יותר מזה. הוא מספר על היידריך ועל עלייתו לגדולה של היידריך ועל ההתנקשות בהיידריך ועל שני המתנקשים, או בעצם שלושת המתנקשים, צנחנים צ'כים שהתאמנו בלונדון וצנחו בפארג הכבושה וחיו במחתרת ותיכננו והוציאו לפועל את ההתנקשות, והוא מספר על פארג והוא מספר עליו, על בינה, על חייו ונשותיו ואהבותיו והכעסים שלו והאובססיות שלו. למשל האובססיה שלו לסיפור הזה, סיפור ההתנקשות בהיידריך.

ובינה שוזר את כל הסיפורים האלה ביחד וקופץ ביניהם ובין השנים ובין הסיבות והמניעים של הדמויות ותוך כדי כך מערב אותנו, הקוראים, בתהליך הכתיבה שלו, בשיקולים שלו, חושף בפנינו את המנגנון הספרותי שלו, והתוצאה היא שכל הסיפורים השונים והמרכיבים השונים מתערבבים אחד עם השני, אחד בשני.

ברלין היפה. אני קוראת את הספר בברלין היפה. תמונה לא קשורה. כל התמונות בפוסט הזה יהיו לא קשורות. בכלל לא בא לי לעלות תמונות אבל אני יודעת שאין ברירה: כל פוסט צריך תמונות וזה

***

למשל בהשוואה שהוא עושה בינו, בגיל 33, עם לב שבור בעקבות פרידה מנטשה היפה שקראה לו "חתיכת חרא", ובין איך שהרגיש מיכאיל טוכאצ'בסקי, גנרל רוסי עם קריירה פתלתלה, כשראה את הצבא שלו מובס ב – 1920. והוא משחזר את הסיפור של טוכאצ'בסקי רק בשביל להגיע לרגע חיסולו על ידי סטאלין ולרמוז שידו של היידריך היתה במהלך.

בינה כתב את זה עם לב שבור כשהיה בין 33. טוכאצ'בסקי היה מרשל בצבא ברית המועצות בגיל 42 ומת בגיל 45. היידריך היה בן 36 כשהגיש את התוכנית לפתרון הסופי. העולם שייך לצעירים.

***

למרות שהכוכבים של הספר, של המבצע, של ההיסטוריה, הם שלושת הצנחנים הצ'כים, קוביש, גבצ'יק וולצ'יק, בינה כותב הרבה יותר על היידריך. הרוע מרתק יותר. הזוועה. הבלתי נתפס. גם הגבורה של הצנחנים בלתי נתפסת, אבל הרוע, הזדון, האימה, הפחד שהטיל, כל אלו הופכים את היידריך לבעל אישיות מושכת יותר, מעניינת יותר לעיסוק, בטח לעיסוק ספרותי. הוא דמות כל כך איומה שאי אפשר להאמין שהוא אמיתי, שהיה באמת, שלא המציאו אותו. אבל זה נכון על מלא דברים בשנים ההם.

***

הדמות שלו, של היידריך, כל כך מבעיתה, כל כך נוראה, שבשלב מסויים, ואני קוראת את הספר בברלין היפה, בגינה, באובאן, על ספסל בכיכר שליד ביתי, בשלב מסויים הרגשתי צער, ממש צער, על הגרמנים, שזה מה שקרה להם, שהדבר האיום הזה שלט בהם.

***

זה חוקי לחוש צער עליהם? אני יודעת שהיה קורבן והיה מקרבן. זה ברור. אבל, אולי יש עוד גוונים?

אביב, פריחה, אביב, פריחה, אביב, פריחה. כל העולם אביב, כל העולם פריחה

***

זה ספר על אובססיביות. על דקדקנות, על פרטים. האובססיביות של בינה, הכותב, והתחקיר שלו והדיוק שלו והירידה לפרטים. וזה ספר על האובססיביות של הרייך השלישי ומנהיגיו, על האובססיביות של היידריך והתחקיר שלו והדיוק שלו והירידה לפרטים, וגם של הצנחנים הצ'כים ששהו במחתרת בפארג כדי לתכנן את הפעולה, ועל האובססיביות שלהם והתחקיר שלהם והדיוק שלהם והירידה לפרטים.

וזה גם ספר של המון רגשות. האם אובססיביות מגיעה תמיד עם המון רגשות? בינה כועס על צרפת, הו, כמה שהוא כועס על צרפת! הוא מגדף את מנהיגיה ואת ההתנהלות שלהם. הוא מאוהב בפראג. הוא מאוהב בגיבורים שלו. הוא נבעת מגיבורים אחרים שלו. הוא מלא רגש. הספר שלו מלא רגש.

***

לקרוא על עלייתו של היידריך זה כמו להציץ לתוך הקקה של הגרמנים, לתוך החצר האחורית שלהם, המטונפת, זאת שתמיד רוצים להסתיר. איך נתתם לזה לקרות? איך נתנו לזה לקרות?

***

קראתי את HHhH ברצפים קצרים. יותר מדי פרטים ויותר מדי אימה ויותר מדי גבורה בשבילי, בשביל שאצליח להתמסר לזה לאורך זמן. אז קראתי קצת, כל יום קצת. וכל פעם כשקראתי היו לי דמעות בעינים ודמעות בגרון ודמעות בבית החזה. דמעות על הגרמנים ודמעות על היהודים ודמעות על הצכ'ים. דמעות על האימה ודמעות על הזוועה ודמעות על הגבורה ודמעות על האנושיות ודמעות על האומץ. וכל הדמעות האלה התערבבו לי.

***

לפני שבוע הלכתי לראות את הסרט "בית לחם". בהזמנה היה כתוב שיהיו כתוביות באנגלית. בפועל היו כתוביות בגרמנית. הבנתי מעט מאוד. כשחיילי צה"ל פורצים לבית של משפחה שלא עשתה להם כלום בחיפוש אחרי מחבל הם צועקים לכל עבר Raus, Raus. את זה כן הבנתי. וגם מזה היו לי דמעות.

ציון קירץ

***

בראיון איתו אמר בינה שהוא שמח שהספר תורגם לעברית, צ'כית וגרמנית, כי זה ספר על שלושתם, על היהודים, הגרמנים והצ'כים.

***

עכשו אני ממש רוצה לבקר בפארג. מקודם לא עניין אותי, עיר של תיירות, חשבתי. עכשו יש לי שם סיפור.

***

הראתי את הספר לידיד גרמני קורא עברית. הוא לא שמע עליו קודם. הוא אמר שאי אפשר לבטא את השם שלו, HHhH, אי אפשר להגיד את זה באף שפה. איך אומרים את השם של הספר?

***

בינה משחזר את "ליל הסכינים הארוכות" ואת החלק של היידריך בו. הוא מתאר את מה שקרה בכוורת של האס אס, את שיחות הטלפון, את הפקודות. אבל אנחנו שומעים רק את הצד של היידריך בשיחה, רק מה שהוא אומר. ואז הוא מתאר את החיסול של שטראסר, איך הוציאו אותו מהבית, איך הביאו אותו לבניין הגסטאפו, איך בודדו אותו, איך ירו בו, איך הוא התכופף שניה לפני היירייה, איך דיווחו לאחראי, היידריך, שהוא עדיין לא מת, ואת התגובה של היידריך: "הוא עדיין לא מת? תשאירו אותו לדמם כמו חזיר שחוט!".

בפרק הבא מספר בינה על התגובה של חבר שלו, חובב היסטוריה כמוהו, על הפרק.  החבר התלהב והחמיא לו אבל, כותב בינה "…בכל זאת מקנן בי חשד, ואני מרגיש צורך לציין: אבל אתה יודע שכל אחת משיחות הטלפון מתייחסת לאירוע אמיתי?" החבר מופתע, הוא בטוח, כמוני, שבינה המציא את זה, שזה לא יכול להיות. לא באמת. "לעזאזל, לא הצליח לי" כותב בינה "הייתי צריך להיות ברור יותר בכל הנוגע להסכם מחבר-קורא".

"לא, זה לא מומצא! איזו סיבה יכולה להיות "להמציא" את הנאציזם?"

איזה באמת?

עטיפה הספר

לא יודעת גרמנית, לא ישראלית בברלין, לא…

בדרך כלל לא מדברים איתי ברחוב הברלינאי, באובאן, במקומות ציבוריים. מניחים לי. מניחים אחד לשני. מנימום של אינטראקציות במרחב הציבורי, ואלו שכן מתקיימות מאוד פרקטיות: איך להגיע? איפה נמצא? דנקה דנקה וזהו. תל אביב זה לא כאן. לא סתם מדברים אחד עם השני. ומכיוון שידיעת הגרמנית שלי היא, נו, שוין, זה בסדר לי. פחות פעמים ביום להגיד ich nicht spreche deutsch.

מתישהו התפתחה אצלי ההרגשה שאני כן יודעת דויטש. יודעת מספיק כדי לצלוח שיחות רחוב מזדמנות, מפגשים אקראיים באובאן, בירורים בסופר או בחנות הלחם. שיחות עם מבנה בסיסי של שאלה, תשובה, דנקה, guten tag schon, צ'וסי. אפשרי. כל זמן שהמבנה הזה נשמר, שאף אחד לא מפליג פתאום על כנפי סיפור, אני בסדר.

לאט לאט התחושה הזאת, שאני מסתדרת, הפכה ליהירות צרופה, קלת דעת וחסרת קשר למציאות. פיתחתי הרגל של להגיב כאילו אני מבינה גרמנית. מבינה כל מילה. אני מקשיבה ומהנהנת ומחייכת, ואני לא אומרת. אני לא עוצרת את השיחה ואומרת שאני לא מבינה ואם אפשר באנגלית. וזה עובד. עד רמה מסויימת זה עובד. כל זמן שהשיחה שומרת על המסגרת והמבנה זה עובד.

הו, האביב! תמונות מהחצר הפנימית

לאחרונה משהו השתבש וזה פחות עובד. אני לא בטוחה למה, אולי אחרי שנתיים פלוס אני נראית מקומית יותר, בכל מקרה לאחרונה היו לי כמה אירועים בהם גרמנים סתם נכנסו איתי לשיחה סתם. לא משפט או שניים, כמו שאני מצפה, מתורגלת ויודעת להגיב, אלה ממש פרצי דיבור. משפטים שלמים, ברצף. וזה קצת ברוך. זה קצת מתנגש עם ההרגל שהשתלט עלי שלא להודות שאני לא מבינה גרמנית. מה שעבד נפלא בשיחות של כמה מילים, לא עובד בפרצי דברנות ספונטאניים.

לפני כמה זמן קניתי צמח. וכמה יפה הוא היה! צמח קסום עם פריחה כחולה. קניתי אותו בחנות מקסימה בפרנצ-ברג, בחלל של החנות עפו שני תוכים ודיברו ביניהם גרמנית. עמדתי שם שעות כי הייתי שניה בתור. המוכר היה האיטי שבמוכרים – וזאת בארץ שמטפחת איטיות שירותית – הזוג שלפני קנה זר פרחים והמוכר ארז ודיבר, ארז ודיבר. התוכים עפו ודיברו, עפו ודיברו. הזמן חלף בנעימים. ואולי בגלל כל הפיטפוט הנעים הזה שלא קשור אלי לא הייתי ערנית כשהגעתי לראש התור ומסרתי למוכר את הצמח.

הוא לקח אותו וארז אותו ודיבר ואני חייכתי והנהנתי. ואז הוא המשיך לדבר. ועוד דיבר. ופה ושם הבנתי מילה, calt, wasser, כאלה, אבל באופן כללי חיכיתי שזה יגמר והרגשתי איך הלב שלי צונח. הוא לא הפסיק לדבר. הוא דיבר אולי 10 דקות ברצף וברור לי שאמר דברים חשובים, דברי טעם, בייחוד בהקשר של הצמח המרהיב החדש שלי. והייתי משותקת. לא הצלחתי להגיד כלום. לא עצרתי איתו, לא התנצלתי, לא אמרתי. עמדתי שם וחייכתי והנהנתי כאילו אני מבינה הכל ולא הבנתי כלום.

זה הצמח. פרחיו כחולים ומקסימים. מישהו יודע איך קוראים לו ומה הוא רוצה? הוא לא פורח יותר, אגב

הגעתי הביתה וניסיתי לאתר את הצמח באינטרנט. כשלתי. החיפוש המתקדם של גוגל אימג'ס לא עשה את העבודה. ניסיתי חברים, שלחתי תמונות, וכלום, יוק. אני בורת הצמח הזה, שבטח יש לו שם וצרכים שאני לא יודעת ולא מכירה. הצעד האחרון שנותר לי זה ללכת לחנות, לקנות את הצמח שוב והפעם כן להגיד: !ich nicht spreche deutsch! ich nicht spreche deutsch

ישראלים בברלין

השבוע התראיינתי לכתבה על ישראלים בברלין. פעם בחודש בערך, לפעמים יותר, אני מקבלת פניה להתראיין על ישראלים בברלין לסרט, כתבה, טלוויזיה, דקומנטרי. הכל. אני מניחה שזה בגלל הבלוג, שפונים אלי. שאני קצת פתחתי את הדלת הזאת. לפעמים אני אומרת כן ולפעמים לא ותמיד משתדלת לענות יפה ולהיות חביבה.

הפעם זה היה לכתבה באנגלית והכותבת הגיעה אלי דרך חברה. היא לא ידעה עברית ולא יכלה לקרוא את הבלוג בעצמה, אז היא בדקה כמה פוסטים דרך גוגל טרנסלייט. נורא. בכל מקרה, דיברנו. היה משעמם לגמרי. היה לי משעמם מהרגע שהתחלנו לדבר והיא אמרה את זה, "ישראלים בברלין". שאלתי אותה למה זה מעניין אותה בכלל, ישראלים בברלין, והיא אמרה משהו על חידוש החיים היהודים בברלין וזה. קישקוש, אמרתי לה, קישקוש גמור.

הו האביב! תמונות מהחצר הפנימית

אנחנו מחדשים משהו? משחזרים? אנחנו בכלל המשך רציף של החיים היהודים חילונים שהיו כאן פעם? לא חושבת, אמרתי לה, תרבויות שונות, עולמות אחרים. שום רצף. השיחה המשיכה משם והיא לא  היתה אסון או משהו ואחרי שעה נפרדנו ואני נשארתי עם הרגשת תפלות, תערובת של שיעמום והתנגדות. למה זה כל כך מעצבן אותי, הנושא הזה, "ישראלים בברלין"?

• כי זה מכליל, ואני לא אוהבת הכללות ולא אוהבת להיות חלק מקבוצה ושמתייחסים אלי כאל חלק מקבוצה.
• כי זה לא מכיר ביצירת המופת שהיא האינדווידואליות שלי.
• כי זה מייצר דרמה ואני רק רוצה לייצר חיים.
• כי זה מרדד, זאת רדוקציה של אוכלוסיה מגוונת ושונה עם סיבות ומניעים וסיפורים שונים. ובגלל שזה כל כך מרדד זה בהכרח משעמם. לא מבחין בפרטים. לא עמוק. רצף אנקדוטות ולא יותר.

וגם כי זה מלא נרקיסיזים, חשיבות עצמית, מנופחות. ישראלים בברלין! כמה אנחנו יכלים לעשות סיפור מעצמנו! יש ישראלים בכל מקום בעולם וברלין עיר מלאה במהגרים. ומה כל כך שונה בנו, הישראלים, ממהגרים אחרים? זה שסבא וסבתא של חלקנו נרדפו ונרצחו כאן לפני 70 שנה? זה מספיק, הייחוד הזה? זה מאבחן משהו? אנחנו בכוונה שומרים על הבידול שלנו, נמנעים נירמול? (כן). ומצד שני, נירמול זה מה שאני רוצה? (לא).

לא הכל אביב! תמונות לא מהחצר הפנימית (יש המון דימיון בין מראה הטבע בקיץ הישראלי והחורף הברלינאי: אפור, חסר עלים, נטול ירק, קודר)

אבל יותר מהכל, יותר מהכל, אני לא אוהבת את זה כי זה הסתכלות על העולם דרך הפריזמה של לאום ולאומיות. וזאת פריזמה שלא משמשת אותי. מתי בכלל, חוץ מבברלין, אני ישראלית? אני לא מגדירה את עצמי באמצעות הלאום. אני מגדירה את עצמך דרך השפה, אני דוברת עברית ואוהבת עברית, ואני מגדירה את עצמי דרך איפה שנולדתי ואיפה שחייתי, אני תל אביבית ואני בת קיבוץ במקור, אבל ישראלית? מתי בדיוק אני ישראלית? רק כשאני מחוץ לישראל אני ישראלית. והישראליות שלי לא משמשת אותי בדיאלוג הפנימי, במשחק הזהויות שלי. הישראליות שלי היא ממילאית.

אני בברלין יכלה להיות חלק מסיפור הרבה יותר רחב מאשר "ישראלים בברלין", סיפור על מהגרים והגירה בעת המודרנית והגירה של עולם ראשון והגירה מבחירה, מלא סיפורים שבעיני הם הרבה יותר מעניינים ומדוייקים ורלוונטים. והם גם סיפורים שהופכים אותי לחלק מתופעה רחבה הרבה יותר, בינלאומית. הם לא מבודדים. הנרטיב של "ישראלים בברלין" כתופעה יחודית הוא נרטיב מבודד. מבדל. מי רוצה בידול? בשביל בידול יש את מדינת הלאום. כאן מעניין אותי הרבה יותר לנסות אחרת. להיות חלק מסיפור אחר.

אנקדוטה

ישבתי באובאן והאיש שישב מולי קרא את "סיפורו של גרמני" של הפנר. אותה תמונה, אותה כריכה, רק בגרמנית. יום אחר נכנסתי לחנות ספרים גרמנית וראיתי את הספר מונח בתצוגה במקום בולט. לרגע הרגשתי פחות לבד בעולם.

הספר. אם הם קוראים אותו ואנחנו קוראים אותו אז…לא יודעת מה אז. אבל זאת מחשבה אופטימית בעיני. (מצד שני, כמה באמת קראו אותו אצלנו וכמה אצלם? לא יודעת)