רשמים מריטריט בדרום גרמניה

אחרי הפוסט הקודם שפרסמתי על ריטריט ויפאסנה בגרמניה אמר לי חבר שהוא שם לב שאני כותבת על הריטריט אבל לא כותבת כלום על עצמי והריטריט. שום דבר אישי. לא עלי.

נכון, אמרתי לו, נכון, נכון, נכון. לא אישי. לא עלי.

אז הנה, שוב. רשמים לא חשובים בכלל ולא אישים אפילו קצת מריטריט ויפאסנה בבאווריה עילית.

ברכבת, בדרך אל מינכן

תמונה מהרכבת. אני אוהבת רכבות. ונופים זזים. והנופים הזזים מהרכבת בדרך אל באווריה עילית יפים להפליא

הארגון

הריטריט אורגן על ידי עמותה ממינכן. הם הזמינו את המורה, שאיילה קת'רין, והם שכרו את המקום, studienhaus, בבוואריה עילית. בפלייר של הריטריט היה כתובת אמייל. שלחתי מייל ובו שאלתי אם יש עוד מקום, אם אני יכלה להירשם. קיבלתי מייל אוטומאטי בו נאמר שאליזבת' כרגע בריטריט, היא תענה אחרי שתחזור. כמה שעות אחרי כן הגיע מייל מאליזבת'. בטח שאפשר להירשם. וגם להביא חברים. יש מקום. היא מתנצלת אבל היא לא יכלה לכתוב יותר כרגע כי היא בריטריט, נתכתב אחרי.

גם באחרי אליזבת' היתה בריטריט. כל מייל ששלחתי אליה קיבל בתגובה מייל אוטמאטי עם נוסח דומה. אני בריטריט, אענה בפירוט אחרי. אחרי שהעברתי את המיקדמה לחשבון הבנק הדרוש שלחתי מייל וביקשתי שתבדוק ותאשר שהמקדמה הגיעה. היא כתבה לי שהיא לא יכלה, המקדמה שולמה לחשבון של שתופתה לניהול העמותה, ג'וליאנה, וג'וליאנה בריטריט. כמה שעות אחרי המייל האוטומאטי הגיעה מייל עם תשובה והתנצלות, סליחה שאין לנו זמן עבורך, אנחנו בריטריט.

בית, כסא, אין דלת

מבנה בלי דלת, כסא. המראה מחוץ למתחם בו התקיים הריטריט

הבית

הבית בו התקיים הריטריט נמצא 10 דקות נסיעה מ – (Weilheim (Oberbay וחצי שעה ממינכן. בית חווה לשעבר ששופץ והוסב להיות בית סמינרים. נפתח לציבור בשנת 2009. מריח חדש. בית גדול, שלוש קומות, קורות עץ חשופים, רצפת עץ נעימה, תאורה רכה שמופעלת באמצעות שלט רחוק, חלונות, חלונות ועוד חלונות.

הקומה התחתונה של הבית נשפכת לתוך חצר ענקית, מטופחת, מגוננת – גינת פרחים, דשא, עצי פרי, רשת של כדורעף חופים, בריכת דגים, מזרקה, פינות ישיבה מוצלות, עוד גינת פרחים, עוד עצי פרי – חצר שמקיפה שני שלישים מהבית. בקומה העליונה חדר אוכל עם חלונות ענקים שמשקיפים אל הגינה וחדר ישיבות גדול מוקף בחלונות משלושה צדדים. בחדר הזה ישבנו.

מהצד הקדמי שלו, מהכניסה, הבית צמוד אל הכביש. ממש צמוד. פותחים את הדלת של הבית, עושים צעד אחד ומגיעים אל שפת הכביש. לא כביש ראשי. לא אוטוסטרדה. כביש דו מסלולי צר ומתפתל שלא רואים בו אופק, רק סיבובים. על הכביש הזה נסעו טרקטורים, משאיות וקבוצות של רוכבי אופנועים. הכי הרשימו אותי הטרקטורים. גדולים מאוד, מאסיבים, רועשים. טרקטורים שלא הצלחתי לזהות מה הם עושים, למה הם מיועדים.

הפתיחה

בפתיחה של הריטריט דיברו אליזבת' ושותפתה לניהול העמותה המארגנת, ג'וליאנה. הן סיפרו שהעמותה שלהן קיימת כבר 14 שנה. ששתיהן פנסיונריות ושהן הקימו את העמותה אחרי שיצאו לפנסיה בשביל לייצר לעצמן מסגרת לתירגול בודהיסטי. הן סיפרו שיש להן במינכן קבוצת ישיבה שנפגשת ליום מדיטציה פעם בחודש. הן סיפרו שהעמותה שלהן מארגנת ריטריט פעם בשנה, זה הריטריט ה 14 שהן מארגנות, ועד כה אירגנו גם 23 ימי לימוד מרוכזים.

ג'וליאנה דיברה בעמידה ותוך כדי דיבור הסתובבה בחלל והרגל שלה פגעה בכוס מים שעמדה על הרצפה. המים נשפכו. היא הסתכלה סביבה עם מבט של מה לעשות. שאיילה, המורה, שישבה על כסא, הרגליים שלה מונחות על ערמה של מגבות מקופלות על הרצפה, הציעה את אחת המגבות. ג'וליאנה לקחה מגבת, ניגבה את הרצפה, ואז קיפלה את המגבת בחזרה והניחה אותה מתחת לרגליים של שאיילה.

סוסים באחו

סוסים באחו, ולא כמטאפורה. באמת היו שם סוסים, מול המתחם בו התקיים הריטריט, והם באמת היו באחו

התירגום

ג'וליאנה דיברה בגרמנית. אליזבת' תירגמה אותה לאנגלית. שאיילה, המורה, דיברה אנגלית. אליזבת' תירגמה אותה לגרמנית. שאיילה דיברה בתימצות. משפטים קצרים. נקודה חזקה ומודגשת בסוף כל משפט. בתירגום לגרמנית כל משפט קיבל נפח של פיסקה, לכל הפחות.

ביום הראשון אליזבת' תירגמה הכל. היא תירגמה את הנחיות המדיטציה. היא תיגרמה את השאלות ותשובות בסשן היומי של שאלות ותשובות. זה איפשר זמן לשתי שאלות ושתי תשובות. את סשן הערב, הדהרמה talk, היא לא תירגמה בלייב. שאיילה נתנה לה תדפיס של ההרצאה והיא ישבה אחרי ההרצאה ותירגמה למי שרצה. בבוקר היום השני שאיילה העירה לה שאולי אפשר לא לתרגם את הבדיחות הקטנות שלה. בצהריים היא הציעה לקבל את זקוקי התירגום בפינה אחת, שלא לתרגם מעל הראש של כולנו. מהיום השלישי והלאה כולם איכשהו הסתדרו בלי התירגום.

האנשים

בתחילת הריטריט היינו 16 אנשים. 12 נשים ו – 4 גברים. 5 מתוך הנשים היו חברות בעמותה המארגנת. בפתיחה, במסגרת הדברים שאמרה ג'וליאנה, היא ביקשה מבנות מינכן, ככה קראה להן, להרים יד, בגלל זה אני יודעת שחמש מהן היו מהעמותה.

מבחינת קבוצת גיל אני השתייכתי לקבוצת הצעירים. בערב הראשון, לפני שהשתיקה נכנסה, אכלנו ארוחת ערב. באופן טבעי הסתדרנו בשולחנות לפי הגיל. בשולחן שלי ישבו עוד שתי "צעירות". אחת מהן הרגע חזרה מהודו, השנייה טסה מלונדון בשביל הריטריט. היא יצאה מהבית שלה בלונדון יותר מאוחר ממני והגיעה הרבה שעות לפני.

אחרי יומיים הצטמצנו ל – 12 אנשים. הארבע שעזבו לא פרשו באמצע, הם מראש תיכננו להיות רק בחצי ריטריט. לחצים של החיים וכו'. בחלק השני של הריטריט היינו רק 12 אנשים, 3 גברים, 9 נשים.

טל של בוקר

בוקר בחצר, רעננות נראית

החלונות

היה מזג אוויר נאה. ישבנו בחלל המדיטציה עם חלונות פתוחים. שאיילה  פתחה אותם. שני חלונות גדולים מאחורי הגב שלה. משני הצדדים גם היו חלונות. שאיילה הציעה לפתוח אותו בתיאום, אחד מול אחד, בשביל לייצר בריזה. מעבר של אוויר. ככה עשינו. חצי שעה אל תוך המדיטציה, אולי פחות, ושמעתי צעדים, חריקות, חלונות נסגרים. ככה בכל סשן. עצמתי עינים בתוך אוויר טרי, פתחתי אותם אל תוך אוויר עומד.

הגרמנים הטובים ומאבקם העיקש באוויר הצח. אני לא מבינה את זה. מה רע באוויר צח? למה זה מפחיד כל כך? מצד אחד בונים בתים עם קירות שהן חלונות. מצד שני רואים חלון וישר סוגרים אותו. איזה דפוס מבלבל.

באחד הימים, אולי היום השלישי של הריטריט, היה חם, שלושים מעלות בחוץ, שמים כחולים, שמש. באותו היום קצרו את הדשא בחצר. מכסחת הדשא היתה טרקטורון קטן. מהחצר עלו רעשים של טרקטור וריחות של קציר. אותי זה שימח. אחרים פחות. וזאת חצר גדולה. הרבה דשא לכסח. זה נמשך שעות. שעות. מהבוקר עד אחרי הצהריים, עד ארוחת הערב. טררר מטרטר של טרקטור בחצר ואנחנו על הכריות בחלל המדיטציה המאולתר, קומה שנייה, ממש מעל הטרקטורון. היה רעש. היה הרבה רעש. אבל גם היה 30 מעלות בחוץ.

זה היה כמו בחירתה של סופי – רעש מול אוויר זורם – אבל אולי בעצם לא. אולי זאת היתה בחירה קלה למדי. אני הייתי בוחרת בחלונות פתוחים ורעשי רקע. הרוב בחר ברעשים מוחלשים ואוויר עומד. כל החלונות וכל הדלתות נסגרו ונאטמו. בפנים נכלאו אלפי זבובים ומעופפים אחרים. הם ביצעו התאבדות המונית על חלונות הזכוכית הגדולים. יש לזה רעש מאוד מובהק. פאק, פאף, בום, היה הפסקול של היום.

התנסות מעיינת למדי, לעשות מדיטציה בחלל גדול, סגור ואטום, בתוך אוויר עומד, בטמפרטורה של שלושים מעלות בצל, שמש ושמים כחולים. כשפתחתי את העינים ראיתי שרצפת העץ היפה מכוסה גוויות שחורות של זבובים.

עץ תפוחים בחצר

עץ תפוחים בחצר

הסערה

ביום הרביעי של הריטריט, שהיה גם ערב יום שישי, נושא ההרצאה של שיילה היה equanimity. יש לי הרבה עניין ב – equanimity. אחד הדברים הראשונים שמשכו אותי לכיוון של תירגול רוחני היה ההבטחה ל – equanimity. מילה או מושג שאין לו תירגום מילולי לעברית. מילה או מושג שאני לא מוצאת בעצמי בכלל.

בין השאר שיילה אמרה שהרבה פעמים בריטריט יש הזדמנות מצויינת לתרגל equanimity ביחס לתנאים, לאנשים, לאוכל, לאירגון. אבל כאן, היא אמרה, אני חושבת שאין לכם הזדמנות כזאת, האירגון כל כך מוצלח, המקום כה יפה, האוכל משובח.

אחרי ההרצאה יצאנו לשעה של מדיטציה בהליכה. הלכתי בחצר, הלוך וחזור, הלוך וחזור. מעלי השמים התקדרו. האוויר הצטנן. ריח של סופה גדולה מילא את האוויר. נכנסתי אל תוך הבית כשהתחילו לרדת טיפות גשם ראשונות ויצאתי ממנו שוב, כשהבנתי שזה מתפתח לסופה גדולה. רציתי לראות. אני מאוד אוהבת סופות קיץ. העצים עשו רעש של אלפי טרקטורים רועמים ביחד. הרוח רעמה. השמים נקרעו, הבזקים של לבן וכסף, ברקים חרצו באפור, היה מרנין. רטובה לגמרי חזרתי אל הבית. הדלת היתה נעולה. שלפתי את הכרטיס האלקטרוני שלי והצמדתי אל המכשיר. יוק. הדלת לא הגיבה אלי. ניסיתי שוב, שוב יוק.

דפקתי על דלת הזכוכית ביד. בפנים היו חשוך. לא צלחתי לראות כלום. הפעמון לא עבד. דפקתי יותר ויותר חזק. שאיילה הגיעה ופתחה לי את הדלת. טוב באמת שמישהו שם שם לב. בפנים היו חשוך. הפסקת חשמל. דלתות הכניסה והיציאה הפסיקו לפעול. הלכתי לחדר שלי להחליף בגדים וגיליתי שגם הברזים הפסיקו לפעול. אין מים. עליתי קומה אל חדר האוכל, הכנתי לעצמי כוס תה והתיישבתי מול החלונות הגדולים להסתכל החוצה. יש רגעים כאלה, בהם אין צורך בתשומת לב מיוחדת אל הנשימה, אל הצעדים, אל הבפנוכו, כדי להיות נוכח. רגעים שפשוט קוראים לנוכחות, להצייבות כאן ועכשיו. זה היה רגע כזה. אחד אחד התקבצנו בחדר האוכל, בשתיקה, בלי לדבר, כל אחד עם כוס התה שלו, מסתכלים על המופע הגדול. והוא היה גדול. הוא היה מרהיב.

דשא

מחוץ למתחם, משטחים שלמים של כזה

אחר כך התפזרנו. הסופה שככה. כבר היה לילה. איש ואשה לחדרו וחדרה. המים לא זרמו בחדר שלי. לא נורא, אמרתי לעצמי, אפשר לילה אחד בלי לצחצח שינים. התעוררתי באמצע הלילה והלכתי, סקרנית למדי, לבדוק. אין חשמל. אין מים. גם בבוקר לא היה. לא מים בשירותים. לא מים במקלחת. הרגשתי את הרוח שלי נופלת. אני יכלה להתחיל את היום בלי מקלחת, אבל השיער שלי, מה יהיה איתו? יש לי תסרוקת קצרה וזה נפלא למדי חוץ מבעניין של הבוקר. כשאני מתעוררת השיער שלי נראה כמו משהו על התפר שבין כלב רטוב לילד זועף. אבל לא שקעתי בזה. הסקרנות הצילה אותי. תהייתי, ועכשו מה? מה עכשו?

בחדר האוכל היתה מבוכה ובלבול. במקום 4 קנקני תה שונים ועוד שניים של קפה טרי, כמו בכל בוקר, היה בלגן. אין מים. אין חשמל. עכשו מה? בשש ורבע בבוקר התחיל שיעור היוגה היומי. כל הנשים מהעמותה, הנשים הפנסיונריות – הגיבורות החדשות שלי – נכנסו לשיעור. הלוואי עלי בגיל שלהן עזוז כזה. אחר כך ישבנו לסשן ראשון ואחריו הלכנו לחדר אוכל לארוחת הבוקר. עדיין אין חשמל. אין מים. הדלתות נעולות. ועכשו מה?

אחרי ארוחת הבוקר אספו אותנו להסברים. אכן, הפסקת חשמל נוראה. לא רק אצלנו, בכל הרחוב. הספקת חשמל כזאת טרם היתה באזור. לא כזאת ארוכה. חברת החשמל עובדת על זה. זה ייקח שעות. הם צרכים לעבור בית בית. בנתיים הזמינו גנטרטור. באמצעותו ינסו להפעיל את משאבת המים. כולנו מוזמנים אל ארון המשקאות. מים חינם לכולם. רק קחו ושתו.

ומה על השירותים, שאלתי את הבחורה מלונדון (בשלב הזה השתיקה עפה מהחלון כמו החשמל), מה על השירותים? היא הציעה לקחת בקבוק מים מינרלים לחדר. אמרתי לה שמים לא יורידו את מה שאני רוצה להוריד. היא הציעה לפתוח את החלק העליון של השירותים ולמלא שם מים. אמרתי שיש לי יותר סיכוי עם bucket, כמה חבל שאין לי bucket. היא אמרה, באמת, יצאת לריטריט בלי להביא את ה bucket שלך?

ואז מאיפהשהו הופיעו הרבה buckets כאלה. אמבטיות פלסטיק אפורות. דליים כחולים. אבל מאיפה נביא מים? עלתה הצעקה, מהמזרקה? הציעה מישהי. אבל מהזרקה גם היא לא עובדת, אין חשמל וזה, משאבות המים שבקו. מהאגם! הציע מישהו, וככה למדתי שיש אגם בסביבה, אבל מנהלת הבית אמרה שהאגם רחוק מדי, לא נצליח לסחוב. מבריכת הדגים! הציע מישהו אחר, וכבר היינו בדרך, אבל מנהלת הבית עצרה אותנו. עובדים על הגנטרטור, היא אמרה, עובדים על זה, חכו קצת. ואז נכנס הגנרטור לפעולה. לגמרי כמו בהודו. רעש עצום שבוקע משום מקום.

בשעה 0900 נכנסנו בחזרה אל חלל המדיטציה. ג'וליאנה סיפרה מה קרה ומה אמור לקרות, שאיילה אמרה שבנתיים נמשיך כרגיל ולקראת ארוחת צהריים יעשו שוב חושבים, אולי צריך לפזר את הריטריט, אי אפשר באמת בלי מים. ג'וליאנה ואליזבת' עשו תנועות של לא, לא, עם הראש. לא לפזר. לא את הריטריט. החלונות נסגרו. הגנרטור טירטר. שאיילה נתנה הנחיות  מדיטציה. ישבנו בשתיקה ומתישהו, בין הסשן של מדיטציה בישיבה לסשן של מדיטציה בהליכה, הגנרטור השתתק והחשמל חזר.

תמונה מהרכבת

תמונה מהרכבת, הדרך חזרה

הפיזור

אני התפזרתי ראשונה. רכבות, הסברתי. אני אוהבת רכבות, באמת, מעדיפה אותן על טיסות, אבל האמון שלי בדוייטשה באן שוכב על הקרשים. בדרך אל הריטריט פספסתי את הקונקשן שלי. בדרך חזרה החלטתי לקחת כזאת מקדמת ביטחון שאין מצב שאפספס. הגעתי אל מינכן שעה וחצי לפני שהרכבת שלי, ICE אל ברלין, היתה אמורה לצאת. ICE זה פינוק אמיתי. יש מקום לרגלים. יש אינטרנט. יש שקט.

הרכבת יצאה בזמן. הנופים מהממים. חשבתי שניצחתי את השיטה. לא לבנות על קונקשיין, לקחת באפריים גדולים של זמן. אבל ככל שהתקדמנו הרכבת צברה פיגורים. לפני כל עצירה, והיו כמה כאלה בדרך, הנהג הסביר על תקלה כזו או אחרת שתעלה 5 או 10 דקות. בהתחלה הוא עוד אמר שאין מה לדאוג, כולם יספיקו לקונקשן שלהם. בערך מחצי הדרך היה ברור שמי שיש לו קונקשן לא יגיע אליו. אל ברלין südkreuz, תחנה אחת לפני התחנה שלי, הגענו באיחור של חצי שעה ואז נעצרנו. הנהג הסביר שהצוות אמור להתחלף כאן, אבל הצוות החדש איננו, ואין מה לעשות, הוא לא יודע, הם מבררים, בנתיים לחכות.

ירדתי מהרכבת והלכתי אל האס באן. נסעתי איתו עד nordbahnhof, יצאתי מהיציאה הלא נכונה, פספסתי את הטראם שלי וחיכיתי 12 דקות עד לבא, נסעתי איתו 3 תחנות והגעתי הביתה לקראת חצות, שעתיים אחרי הזמן המיועד. הו, דוייטשה באן.

לגמרי הגיע הזמן להסתכל למציאות בעינים.

נ.ב: קבוצת ישיבה בברלין

מישהו בעניין? בלי מורה או מדריך. רק ישיבה. ישיבה. אולי צפייה. עוד ישיבה. פעם בשבוע. אצלי או במקום אחר. במידה ומעניין אתכם אנא צרו קשר, כאן או בפייס או בכל מקום. ושאו ברכה.

May your happiness continue and grow

בית על יד הים, גן על יד הים

נסענו אל בית ליד הים. אחד משני בתי עץ אקולוגים שמיועדים להשכרה ונמצאים במרחק של 200 מטר מהחוף. למקום של שני הבתים קראו "הבית החדש", בגרמנית. נסענו על האוטובאן ובדרך ראינו ולא עצרנו בתחנות עצירה קטנות שמשתלשלות מהכביש ואין בהם כלום, רק פיתול קל שיוצא וחוזר אל הדרך הראשית. אילו היה לנו גזייה במכונית, היה טעם לעצור בהן, אולי, אבל לא היתה לנו גזייה, לפיכך עצרנו בתחנת עצירה גדולה יותר, כזאת שיש בה תחנת דלק ומסעדה-מזנון ושירותים. אכלנו סנדוויצים ושתינו קפה. בחוץ היה אפור ומלא ברוח. במגרש החנייה של המסעדה-מזנון אחת מאיתנו נתקלה, במקרה, במכרה שלה מברלין.

הבית ששכרנו היה בית עץ שחור מבחוץ. שתי קומות. הרבה חלונות. בקומה העליונה חדרי שינה. בקומה התחתונה מטבח פתוח וסלון ויציאות לשתי מרפסות. מרפסת קדמית בה לא ישבנו אפילו פעם אחת, מין דק עץ על דשא שמשקיף אל חניית המכוניות, ומרפסת אחורית שמאחוריה גבעת חול קטנה ואז הים. לא ראו את הים מהמרפסת האחורית אבל הרגישו אותו, בריח, ברוח, ברחש. הכי שימח אותי הרחש. צליל של גלים בים ורוח בין עצים. לא רעש, צליל. המייה. כאילו לאוויר יש – בנוסף לאוויר, תנועה, זרימה, – ש לו גם אקפט צלילי.

IMG_20170612_173514.jpg

הדרך אל הים. בספר "הגן על יד הים" מסופר על קבוצה של צעירים שמבלים כל קיץ בבית על יד הים. אחד מהם הוא צייר. הוא מצייר רק את הים: "הוא צייר אותו בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת: רגוע, מטורף, גבה גלים, נמוך גלים. ירוק, בצבע הפחד. ואפור, בצבע הענן. חופי ים."

המרפסת האחורית ישבה על חול של ים. מאחוריה היתה גדר נמוכה בלי שער ומאחורי הגדר גבעות חול עם קצת עצים. ומאחוריהם הים. אני בטוחה שיש שביל רשמי להגיע אל הים, אבל אנחנו פשוט הלכנו מאחורה, דרך המרפסת האחורית ומעל הגדר ועל הגבעה ואז הגענו אל שביל אפר מסודר שעלה ואז ירד אל הים, והרגע הזה, הרגע הזה בו הים פתאום נפתח, הים מתגלה, הים נחשף – קודם לא היה, היתה רק דרך ושביל וחול ים ופתאום, בבת אחת, כל האופק רוקד, כל האופק רוטט, והנה הוא הים. אין על הרגע הזה. הוא נשאר אצלי טהור כמעט כמו בילדות, לא נגוע, לא מתעייף, הנה הים! הנה הים! הנה הים! שמחה פראית, שמש מסנוורות, ילדים משתוללים, ריצודים מנצנמצים בעיניים, הנה הים, הנה הים! איזה פלא. איזה חג.

שני הבתים הם חלק ממה שנראה לי כמו כפר תיירות. אני לא יודעת בדיוק שזה מה שזה היה, אני לא מקומית והפרשנות שאני נותנת למה שאני רואה נשענת על חוקים של עולם אחר. אולי זה לא היה כפר תיירות. אולי גרו שם אנשים כל השנה. אבל כשטיילנו בין הבתים חשבנו שלא, שרוב הבתים היפים להפליא שברחוב היפה להפליא שבשכונה היפה להפליא היו בתים להשכרה. במרחק של כמה דקות נסיעה היה מרכז קניות עם סופר ודוכן למככר תותים ובית קפה ועוד כמה חנויות, ובהליכה קצרה משם היה נמל ישן ויפה להפליא בו עגנו כמה סירות עץ יפות להפליא. ואת הכל הקיף יער עם עצים גבוהים ושבילים דרוסי עלים ומסלולי נסיעה לאופניים ומסלולי רכיבה לסוסים. יום אחד טיילנו ביער כולנו, חמש נשים ושני כלבים. עצרה לידינו מכונית. פקחית. אחד הכלבים היה לא קשור. קיבלנו הערה, או אולי זאת היתה נזיפה. כלב לא קשור זה אסור. המשכנו את ההליכה בשביל של הסוסים. לא עברו שם סוסים באותו הזמן.

IMG_20170612_153317

הבית, תמונה מקדימה. בספר, הצייר אומר למספר, הגנן של הבית: "לצייר את חיית הפרא הכחולה הזאת יותר קשה מלטפל בפרחים." ואני (הגנן) הייתי עונה לו: "ברור שאתה צודק, ברור. הפרחים נוצרים מעצמם. אולי בגלל זה גם אין שום יוקרה בלהיות גנן…"

כשראיתי את הים בפעם הראשונה, כשהים והחוף נפתחו בפני מאחורי הגבעה והשתערו מולי שטוחים וגלויים והחוף נמשך מאופק אל אופק, לכל כיוון שהסתכלתי היה חוף וים, מימין ומשמאל, הרגשתי כאילו אני רואה משהו מאוד מוכר. מראה שצרוב אצלי בזיכרון. נשמתי כאילו חזרתי הביתה. אל מקום מוכר ואהוב, מקום שלא הייתי בו הרבה שנים וכבר הספקתי לשכוח כמה אני אוהבת אותו, הפסקתי לשים לב כמה אני מתגעגת. חוף ים. המראה של חוף ים. החיים על החוף. תמונות של חיי חוף. אני כל כך אוהבת.

כסאות חוף כמו כורסאות במושב האחורי בכרכרת סוסים, כסאות לבנים, שתי וערב לבן, מרופד, ממסוגר, מפוזרים כל כמה מאות מטרים על החוף. לידם מבנה מעץ לבן, קיוסק או בית קפה שיפתח בימים של מזג אוויר נאה יותר. מתנפח צבעוני. אנשים הולכים על החוף. לבד. עם כלב. בבגדי ספורט או עטופים בתוך מעילי רוח. זוג מבוגר לבוש בצבעי בז'. ספסל עץ, בעמדת תפצית אסטרטגית מעל החוף, קשור בשרשראות עבות אל עץ. המשפחה מהבית לידינו, הבית השני במתחם של הבית החדש, בנתה מתחם שלם של ארמוני חול. הירידה אל החוף המרכזי מרוצפת דוכנים לממכר אוכל. ומעל הכל שמים אפורים. תעתועים של אור חיוור, שמש שקרנית ועננים כבדים מגשם.

IMG_4581 (2).JPG

הכיסאות בים. הגנן מספר על ימי הקיץ, על בעלי הבית הצעירים וחבריהם, אורחים של קיץ: "וכל כך הרבה שמחה, וכל כך הרבה כסף…וכל כך הרבה מהכול…שאני אסונות ביחד. פעם ראיתי ציפור שהתעקשה למות. זו כנראה היתה ציפור מיואשת, כמו אאוז'ני"

לרגע, חזרה אלי, ברורה וצלולה, התהייה שלי מאז, מהילדות, כשראיתי תמונות וסרטים של חוף ים אירופאי: למה אנשים הולכים לים עם השמים אפורים וקודרים, מה הם עושים שם? ואז היא התחלפה בידיעה צלולה וברורה של למה אני הולכת לים: כי הוא נמצא, והוא שם, והוא נפלא, והוא ים. ואני אוהבת ים. מאוד אוהבת ים.

לא הייתי קודם בחוף ים אירופאי ביום חורפי. נשימת ההקלה שהרגשתי, כאילו אני חוזרת הביתה, לא התבססה על שום זיכרון שלי, לא על זיכרון אמיתי, אותנטי. חוף ים אירופאי ביום אפרפר ומלא ברוחות זה משהו שראיתי בסרטים וקראתי בספרים. כמה מהיצירות הספרותיות שאני הכי אוהבת בעולם התרחשו שם, מול הים: "אביב בפיאלטה" מאת נבוקוב ("הגלים עצלים מכדי להתנפץ לקצף", מתוך הספר "תריסר רוסי"). "נוכח הים" של פוגל. ו"גן על יד הים" של מרסה רודורדה, ספר שקראתי באותו הבית ליד הים, והוא מקסים ונפלא, כולו כתוב בצבעים כל כך שקטים שהוא כמעט, אבל לא, נטמע בצבע הים, אבל הוא לא, הוא מרחף מעליו, שקוף כמו בלון סבון שילדה מעיפה ביום נאה בפארק.

IMG_4576.JPG

זוג בבז'. "האביב הגיע, ובבואו שם כל דבר ודבר במקומו: החזיר את הוורד למשוכה והשיב את הציפור לענף". מתוך הספר "גן על יד הים".

וגם זה היה:

עשינו הליכה ביער. עשינו קניות בסופר המקומי. שלוש פעמים העירו לנו. פעם אחת הפרופסור (כך הוא הציג את עצמו), אב המשפחה מהבית השני. הוא לא אהב כלבים. פעם שנייה הפקחית במכונית שעצרה לידינו. פעם שלישית, אנחנו חושבות, השכן בא להתלונן על האש שהבערנו. כי גם זה עשינו, הבערנו אש במקום המיועד לכך במרפסת האחורית. כיבינו את האש. עשינו הרבה עשן. ראינו את מזג האוור מתחלף, את הרוחות מפסיקות, האוויר נעמד, חזינו בבוא היתושים. נעקצנו. בעלות הכלבים נאבקו בפרעושים. ראינו את הים מתחת לשמים אפורים וראינו את הים מתחת לשמים כחולים וביום האחרון, ביום בו נסענו בחזרה, היה ממש חמים ובמכונית חזרה אל העיר לבשנו כולנו חולצות קצרות.

IMG_4614 (1)

תמונת שקיעה. "כשהייתי קטן הייתי מתיישב לפני פרח ומחכה שהוא ייפתח" מספר הגנן על עצמו.

חופשה עם חברים, חופשה בים הבלטי, חופשה

חופשה: במילון

חופשה – נקבה

  1. הפסקה מהמחויבויות השגרתיות, כמו עבודה או לימודים. פגרה
  2. טיול בן כמה ימים המיועד בעיקר למנוחה. נופש. "בפסח אנחנו יוצאים לחופשה בקפריסין".

ויש גם הרחבות, כגון: חופשה שנתית, חופשה ברומא, קסם של חופשה.

(מתוך: מילוג, המילון העברי החופשי ברשת)

IMG_20170612_185904_052 (1).jpg

הדרך אל הים. תמונה מתוך חופשה עם חברים, החופשה עליה תכננתי לכתוב בפוסט הזה, אבל לא הספקתי, אז רק תמונה כרגע ויהיה פוסט המשך

חופשה: בילדות

לא הכרתי. לא ידעתי. לא היה. בילדותי בקיבוץ לא היו חופשות. היה חופש. ב"ה" הידיעה. החופש. החופש הגדול. חודשים לפי חוקי מדינת ישראל. חודש לפי החוקי הקיבוץ. בחודש הראשון של החופש הגדול עבדנו. החודש השני הוקדש לחופש. בחודש הזה, החופשי, היתה הקייטנה. לחמניות עם שוקולד ושקית שוקו יוטבתה לארוחת בוקר. בשבועיים שלא היתה קייטנה היינו חופשיים. באמת חופשיים. כלומר, בלי תוכנית ובלי סדר יום. חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים. ימים שלנו. כשהייתי ממש קטנה ההורים היו שולחים אותי לבלות אצל סבא וסבתא באשקלון. הם גרו בקומה רביעית בבית דירות בלי מעלית, מהמרפסת שלהם אפשר היה לראות פיסה של ים ולסבתא היה קרפיון באמבטיה. כשגדלתי הספקתי עם זה. הימים החופשים בחופש הגדול היו ימים של עשיית כלום. ימים ארוכים של שיטוט בטל בין הבריכה וחדר האוכל והחדר הפרטי והחדר של ההורים.

חופשה: בחו"ל

בשנות העשרים שלי הדרך היחידה לחשוב על חופשה היתה חופשה בחו"ל. או בשמה העברי דאז, נסיעה לחו"ל. אני לא זוכרת שהיו לי רעיונות אחרים לגבי חופשות. אם לקחנו ימי חופש הדרך היחידה הראויה לממש אותם היה לנסוע לחו"ל ולהספיק דברים. היינו נוסעים עם רשימה של מטלות, איפה להיות, מה לראות, באיזה תור לעמוד, על מה אסור לוותר. תכלס היה אסור לוותר על כלום. זה היה מתיש.

החופשה הראשונה שלי בחו"ל היתה עם בן זוגי דאז, עירוני עם הרגלים של נסיעות דו- או תלת -שנתיות לארצות אחרות. ההורים שלו החליטו שהגיע הזמן ובשלו התנאים בשבילנו לצאת לחופשה בחו"ל. אמסטרדם ופריז. אמסטרדם אנחנו רצינו, בגלל הסמים, פריז ההורים אמרו שחייבים. תוכנית החופשה נקבעה ביניהם. כמה ימים בכל עיר. איפה לשכור רכב. איך לנסוע. את הרכב ובתי המלון שכרה עבורנו – מבעוד מועד, עוד בארץ – סוכנת הנסיעות של ההורים. לא עשיתי כלום. לא הייתי שותפה בהכנות. אנשים שידעו יותר ממני – שהיו בחו"ל, יצאוו לחופשות, שידעו איך עושים את זה – תכננו עבורנו הכל. נסענו כמו בני מלכים. מאוד נהננו באמסטדרם ואני זוכרת את הנהיגה מאמסטרדם אל פריז. מפריז עצמה אני כמעט לא זוכרת כלום. לא חזרתי אליה מאז.

בדרך אל החופשה. קלאסיקה אירופאית

בדרך אל החופשה. קלאסיקה. זה מה שהרגשתי. קלאסי. התרחב לי הלב. ככה בדיוק דימינתי את הדרך אל חופשה אירופאית בים. 

חופשה: משפחתית

לא מקושרת בעולם האסוציאציות הפרטיות שלי עם כלום. אין לי זיכרונות ילדות של חופשות משפחתיות. חיינו בקיבוץ. לא עשינו חופשות. פעם אחת נסענו כולנו ביחד לחו"ל ושהינו באותו הזמן ביחד בחו"ל, אבל זאת לא היתה חופשה, זאת היתה שליחות, או יותר מדוייק, נסיעה של כל המשפחה בעקבות העבודה של אבא. נסענו, חיינו שנתיים בחוץ לארץ וחזרנו. לא חופשה. עבודה.

ופתאום, בשנים האחרונות, שנות ברלין שלי הביאו אתן גם חופשות משפחתיות. הייתי בשתיים כאלה עד כה. אחת בדרום ספרד ואחת באמסטרדם. חופשה משפחתית. לא בדיוק חופשה של המשפחה שלי, יען כי אני אין לי משפחה משלי, אבל חופשה משפחתית. חופשה עם המשפחה של אחותי הגדולה.

אולי זה הגיל וההכרה, או התבססות ההכרה שאין לי משפחה משלי וככה זה, זה לא אומר שאסור לי לצאת לחופשה, ואולי זה בכלל השינויים הגיאוגרפיים, הנוכחות הקבועה שלי באירופה. פתאום זה נראה לנו הגיוני, שכשהם מגיעים לאירופה לחופשה אני אצטרף.

חופשה: כשעובדים בהייטק בישראל

לפני ברלין עבדתי כמה שנים בחברת סטארט-אפ מצליחה יחסית בישראל. רמת גן. בחוזה קיבלנו משהו כמו 12 ימי חופשה שגדלו, למתמידים, ל – 14. עובד אחד, בכיר ממני, סיפר לי שביקש, בעת ההתמקחות על החוזה לפני תחילת העבודה, הוא העז וביקש תוספת של ימי חופשה. 16 ימים תמימים ביקש. כאן זה לא ההסתדרות, אמר לו בתגובה הבוס. הוא חתם על החוזה, אלה מה, בטח חתם. 14 ימי חופשה, ולבוס שמורה הזכות לאשר אותה. עדיף לא לקחת את כל הימים ביחד, הבוס אמר, זה יעשה בעיות בעבודה.

 

img_4372.jpg

תמונה מתוך חופשה משפחתית בספרד. כפר הדרדסים

חופשה כשעובדים בהייטק אצל הגויים 

בעצם, חופשות מעולם לא הטרידו אותי, לא העסיקו את המחשבה שלי, עד שהגעתי אל ברלין והתחלתי לעבוד בחברה מקומית בין אנשים אירופאיים. כמה הרבה הם מדברים על החופשות שלהם! וכמה זמן מראש הם מתכננים את החופשות שלהם! בשבוע הראשון בעבודה החדשה מינו עבורי אשת HR שעזרה לי בסידורים ובבירוקרטיות ובכל מה שדרוש כדי להתחיל לעבוד ברצינות. בין השאר היא שאלה אותי מתי אני מתכננת לצאת לחופשה. לא הבנתי את זה. לא ידעתי מה לענות לה. רק הגעתי! מה חופשה עכשיו?

וגם, לאן אני אסע לחופשה? הרי אני כבר באירופה. מה יש לי לנסוע עכשו? בשנה-שנתיים הראשונות לא הבנתי, לא רציתי, לא הרגשתי צורך לנסוע לחופשה כי הרי חופשה זה רק חופשה בחו"ל, ואני כבר בחו"ל. אין יותר חו"ל כשחיים בחו"ל. זה הכל היה מאוד מבלבל, אבל הפנמתי את החוקים: חופשה זה משהו שחייבים לעשות. חייבים לקחת את ימי החופש, לנצל אותם, אחרת מאבדים אותם. חופשה זה משהו שמתכננים הרבה זמן מראש. וחופשה זה משהו שמדברים עליו. הרבה. לפני שנוסעים ואחרי שחוזרים. עבדתי בשלושה מקומות עבודה שונים כאן, הכרתי עשרות אנשים, יותר מהכל אני זוכרת סיפורים שלהם על החופשות שעשו.

img_8880.jpg

תמונה מתוך: חופשה? (חילופי דירות) עם קופנהגן. חוף הים. 

חופשה: כשפרינלסרים

מורכב ביותר. אני עוד לא פיצחתי את זה. איך יוצאים לחופשה כשאתה המעביד של עצמך. מי מממן? מי סופג? מי ישלים? הכל עלי. איזה ברוך. מאז שאני עובדת מהבית, כלומר, העבודה שלי היא אני והיא איתי כל הזמן, לא באמת יצאתי לחופשות. בנסיעות לישראל – שהן ממילא לא חופשה, הן נסיעות לישראל, ז'אנר עצמאי, ז'אנר בפני עצמו של נסיעות – אני לוקחת את העבודה איתי. בנסיעות בתוך אירופה, ועשיתי כמה כאלה, מתוך ז'אנר חילופי הדירות, אני לוקחת את העבודה איתי. איך יוצאים לחופשה ככה?

נוסעים לריטריט או נוסעים לטיול ברחבי סיביר ומונגוליה. זה מה שאני עשיתי. זה מה שגיליתי. או טיול בעולם שלישי או ריטריט ויפאסנה בשתיקה. זאת הדרך. לפני שש או שבע שנים, בתל אביב, עבדתי יותר מדי שעות בסטראט אפ ורציתי ללמוד בודהיזים עם פסיכודרמה. הקורס היחיד שיכולתי להגיע אליו היה בימי שישי. וזה כאב לי מאוד. כי ימי שישי היו הימים שלי. היום היחיד בשבוע בו יכולתי לשבת בבית קפה בשעות הבוקר. לפגוש חברות. ללכת לקניות. להסתובב. להתבטל. לעשות כלום. כאב לי להקריב את זה בשביל לימודים. לא האמנתי באמת שזה יכול להשתלם, להצדיק את עצמו. ובכל זאת, נרשמתי.

מונגוליה

חופשה במקום בו אין אינטרנט. הדברים שראיתי במונגוליה. כמו להיות על הירח

ביום האחרון של הלימודים, 9 חודשים אחרי, כל אחד אמר משהו לתאר, לסכם, להגיד. ואני הייתי זאת שהרימה יד רועדת ודיברה על – בקול שאולי, בהחלט יכול להיות, רעד קצת – על ההקרבה הגדולה שלי בוויתור על ימי שישי, הקרבה שחשבתי שעשיתי, עד שגיליתי, עד שחוויתי בעצמי, שבעצם ימי שישי, ימי הלימודים שלי, היו לגמרי ימי חופש. גיליתי שכשאני עושה משהו שאני אוהבת, משהו שמסב לי הנאה, זה כמו חופש. זה חופש. זה החופש. אותו דבר קרה לי בריטריט. הכי חופשה שאני מכירה היום היא חופשה מעצמי. לא משנה מה עצמי עשה קודם. היכולת להתנתק קצת מעצמי – משהו שקורה לי במפגש מול עולם שלישי, מפגש שתמיד מהמם אותי ומוציא אותי מעצמי, או משהו שאני חווה בריטריטים – היכולת, האפשרות, החוויה של לא לשאת את עצמי כל היום – כמו גבנון, על הגב והכתפיים – זה חופש.

חופשה: עם חברים

לפני שבועיים נסעתי לחופשה עם חברים. חברות, ליתר דיוק. 5 נשים, שניי זוגות ואנוכי. זה המצב עכשיו. אולי עכשיו אני בכלל מתעקלת חופשות. אולי יש ז'אנר כזה, פרופיל חברתי. ניחא. חופשה עם חברות. בבית על יד הים הבלטי. חופשה שתוכננה ונסגרה כמעט חצי שנה מראש. בסילבסטר שבין 2016 ו-2017 עשינו פיילוט. נסענו כולנו, שזה אומר, חמישתנו, שני זוגות ואנוכי, פלוס 2 כלבים, לכל זוג יש כלב, כן כן, נסענו כולנו אל מחוץ לעיר, כלומר אל מקום כלשהו בבראנדנבורג, להעביר את ערב החג ושעות הרעש. היה מוצלח, והראייה, חזרנו משם והצלחנו להתחייב לחופשה ממושכת יותר, 3 ימים, עוד חצי שנה. העוד חצי שנה הגיע באמצע יוני. נסענו. תכלס בגלל זה אני כותבת וכותבת וכותבת על חופשות.

חופשה: סיכום זמני 

בעצם רציתי לכתוב על החופשה עם חברות בים הבלטי. חופשה טרייה, החופשה נוסח פרינלנסרים  שעשיתי לפני שבועיים. אבל ההקדמה התארכה לי, וכבר עברתי את קיצבת ה – האלף מילה המותרת לפוסט, אז אפסיק כאן ואחזור לזה בפוסט אחר. הייתי בחופשה בים הבלטי, עם חברות, והיה נהדר. בהמשך.

IMG_4608 (1).JPG

מתוך: חופשה עם חברים, וגם, חופשה בים הבלטי. על כך אכתוב בפוסט הבא.

 

 

דברים שחוזרים על עצמם ודברים חד פעמיים ודברים של פעם ראשונה

דברים שחוזרים על עצמם

בצד האחורי של הבניין בו אני גרה יש חלונות מרובעים קטנים שפונים אל הרחוב. בצד שהוא ההפך מהכניסה אל הבניין. לאורך כל הרחוב. כל הבתים ברחוב מחוברים, קופלקס דירות, בלוק שלם, כל הרחוב, ולכולם יש, בצד שממנו לא נכנסים אל הבית, שורת חלונות מרובעים ונמוכים שפונים אל רחוב. אני מאוד אוהבת את החלונות האלה. הם מרובעים לעילא. סימטרים. קווי הגבול שלהם חצובים. יש בהם עומק. שכבות. פינות ועומקים. שקיפות קלה. תהייה. מה מסתתר בצד השני של החלון? מה יש בפנים?

(ויש המשך).

IMG_20170602_104556

אני חושבת שבפנים יש אכזבה. אלו לא חלונות שמכסים על ארוחות משפחתיות. הם נמוכים מדי. אלו החלונות של המרתפים. ועדיין. עשו אותם. חלונות שפונים אל הרחוב. מרובעים ומלבניים. סימטרים. מסודרים. הרמוניים. אני מאוד אוהבת את החלונות האלה. הם חלק מהשפה העיצובית של העיר עבורי. אני מזהה בהם את המרובעות הסיגנונית של ברלין.

ויש המשך.

IMG_20161209_130555

יום אחד עמדו נעליים על אדן החלון. על האדן של אחד מהחלונות המרובעים שפונים אל הרחוב בבניין בו אני גרה ניצבו נעליים שחורות עם עקב מרובע.

זה לא לא מקובל. כלומר, מקובל להוציא דברים – חפצים, רהיטים ישנים, כלי מטבח, משחקים – מקובל להוציא אותם אל הרחוב ולהשאיר אותם שם. אולי מישהו ירצה וייקח. דברים מסודרים בערמות, או בתוך קרטונים. אבל אפילו בשביל תרבות שמסדרת את השאריות שלה, האשפה, הדברים שלא צריך, אפילו בשביל תרבות שמסדרת את הזבל כשהיא מוציאה אותו למרחב הציבורי, הנעליים הפתיעו אותי. זה היה יפה מדי. מסודר מדי. כאילו מישהו קישט את הרחוב. עשה אמנות. תכנן וחשב ויצר תמונה משולמת. תמונה של אורבניות.

צילמתי. פרסמתי בפייסבוק. האחיינית שלי כתבה שזאת תמונה שואתית משהו. היא גרה בירושלים. אני כבר חמש ומשהו שנים בברלין. עולם האסוציאציות שלנו שונה.

הנעליים האלה, מישהו הוציא אותן לרחוב כי הוא לא צריך אותם יותר ומתוך תקווה שמישהו אחר, מישהו שכן צריך, יעבור שם וייקח אותן? או אולי מישהו רק קיצר את הדרך שלו אל הפח? ואולי הם בכלל מה שהן נראות, מיצג, אמנות, מיזם כלשהו?

ויש המשך.

IMG_20170123_153424

ואלו?

יום אחר, נעליים אחרות. חורף. ינואר. אותו הרחוב. חצי מגף מעור בצבע בורדו. הצבע שחוק. נראה שהשתמשו בהם הרבה, בחצי מגף.

ויש המשך.

IMG_20170212_164238

אותו רחוב. בבניין מול הבניין בו אני גרה. חלון פחות נאה. שני זוגות נעלי גברים.

בכוונה? זבל? אמנות? אמירה? סתם שטות?

ויש המשך.

IMG_20170305_111729_917

סוף החורף. נעלי בית וגליל של נייר טואלט. מישהו הוציא אותם ביחד או שזאת קומפוזיציה מקרית? נגמר החורף ולא צריך את הנעליים יותר, אלו נעליים חד חורפיות?

ויש המשך.

IMG_20161130_155308

אפילו החורף לא נמשך לנצח. עונות השנה. הכנות לאביב.

ומה אתן תנעלו? מה נשאר לכן בבית?

גם אני צריכה הוציא את הנעליים שלי אל הרחוב? זה משהו שעושים עכשו?

ויש המשך.

IMG_20170601_122130

קיץ. השבוע. נעלי סירה עם שפיץ חתוך.

רחוב, כמה שאתה יפה לי לפעמים.

דברים חד פעמיים לחלוטין

השבוע, באחד הימים היפים והנעימים, השכנה החדשה יחסית הוציאה כסא נוח אל החצר הפנימית, הנעולה, וישבה בה, עליו, מתחת לעץ, על הדשא. חמש וחצי שנים שאני חיה כאן, מתוכם ארבע וחצי שנים עם הגדר המיותרת בתבל, ואף פעם לא ראיתי מישהו משתזף בתוך החלק המגודר.

זאת תמונה משלב ההכנות.

IMG_20170512_140440_1 (1)

השכנה מכינה לעצמה זולה בחצר הפנימית, בחלק המגודר. פעם ראשונה בהחלט

דברים שהפסיקו לעבוד ומחייבים תגובה, התייחסות

חמש וחצי שנים שאני כאן. עברתי את נקודת הציון שהיא חמש שנים. אני מאחוריה. או שהיא מאחורי. חמש וחצי שנים, שני מספרי טלפון. את הראשון קיבלתי מהעבודה. את השני רכשתי לעצמי. אחרי שהחזרתי את הטלפון למקום העבודה ממנו הזדכתי, החלטתי שאני רוצה מספר משל עצמי. אבל כל חברות הטלפון כאן מחייבות לחתום על חוזה של שנתיים.

זה לא בשבילי. לא אני. מה פתאום התחייבות לשנתיים. אין לי מושג כמה זמן אני נשארת כאן, ובמילא, גם בישראל לא חתמתי על התחייבויות של שנתיים. אני לא מתחייבת על העתיד. אז הלכתי לאלקסה אל הקומה של מדיה מרקט ורכשתי כרטיס סים נטען ומאז אני איתו. כשצריך, אני מטעינה אותו דרך האינטרנט. בלי חוזה. בלי התחייבות. הכל טוב.

אבל חמש שנים. חמש וחצי שנים. ואני כאן. ואני מטפלת בדברים. בבירוקרטיה. ביטוח לאומי. העברת זכויות. דברים כאלה. כאילו אני נשארת כאן. כאילו אני מתחייבת על העתיד. אז אולי בכל זאת הגיע הזמן לוותר על הסים פרי פייד שלי ולהיכנס אל חוזה רגיל? אולי אני בכלל מוכנה?

יצאתי ברגל אל חנות וודהפון הקרובה אל ביתי.

חחח. זה לא נכון. כל זה, כל הסיפור הזה, הוא לא נכון.

ברלין, קיץ, 2017

ברלין ביום של מזג אוויר נאה

מה שקרה זה שאחרי שלוש שנים בהם הכל עבד כמו שצריך, טיקטק, טיק וטק, חזרתי מביקור של חודש בישראל, התיישבתי אל השולחן, פתחתי המחשב וניסיתי להטעין את הסים קארד שלי. כמו תמיד. כמו בכל חודש בשלוש שנים האחרונות. רק שלא.

הממשק של וודהפון הודיע שהוא לא מזהה את המספר שלי. ניסיתי שוב. ושוב. הוא התעקש. המספר שלי לא מוכר. במקביל התחילתי לקבל סמסים מ Callya, הספק של וודהפון שממנו רכשתי את הכרטיס. בסמסים נאמר שנגמר לי האשראי ועלי להטעין. ניסיתי. כשלתי. הממשק לא מזהה את המספר שלי, גם כשהסמסים שטים אלי בניחותא.

ניסיתי לפנות דרך האתר אל שרות הלקוחות. צריך להזדהות באמצעות המספר טלפון. נכשלתי. המערכת לא מזהה את המספר שלי. עוד סמסים הגיעו ובישרו שאין שאני במינוס קרדיט. מינוס. 70 אגורות מתחת לקרדיט אני והטלפון שלי לא יעבוד ככה שוב לעולם ואין לי איך להטעין.

אתמול נשברתי. בכל זאת, טלפון אני צריכה. חיפשתי באתר את חנות וודהפון הקרובה אל ביתי. בקניון בשונהאוזראלי. אוקי. אני בדרך. הגעתי אל הקניון. עברתי דרך דוכני האספרגוס ונכנסתי פנימה. איתרתי את חנות וודהפון. לשמחתי היא היתה כמעט ריקה. 3 עובדים, 2 מהם טיפלו במישהו. ניגשתי אל השלישי. הוא היה שמח ומאיר פנים ואמר שישמח לעזור וישמח לדבר באנגלית וכמה נפלא בכלל שבאתי לשם.

בית קברות, ברלין, קיץ 2017

בית הקברות הקרוב אל ביתי ביום של מזג אוויר נאה

סיפרתי לו את הבעיה.

"שלוש שנים עם פרי פייד?!?" הוא אמר "למה למה למה ככה?"

"בעיות עם מחויבות", אמרתי לו.

הוא צחק. היה נעים. היתה אווירה טובה. הוא לא מצא את הטלפון שלי במאגר של וודהפון. הוא הודה שהסמסים, שכל הזמן המשיכו להגיע, הם משלהם, מהם, אבל אלאס, במאגר, איפה שקובע, המספר שלי לא.

"מה עושים?" שאלתי.

הוא הסכים איתי שהמצב מוזר. שמשהו פתאום השתנה. משהו לא ברור. הוא אמר שהוא לא יודע מה השתנה ולמה מה שעבד כל הזמן הפסיק פתאום לעבוד. הוא הסביר לי שהסים שלי הוא בכלל מחברה אחרת, שרק משתמשת בתשתית רשת של וודהפון, ואולי החברה האחרת תוכל להסביר את התעלומה. אמרתי לו שכבר שלוש שנים, שלוש שנים, והכל בסדר. הוא הסכים עם כל העובדות אבל אמר שהוא לא יכול להטעין את הכרטיס שלי כי הוא לא במאגר. הוא הציע לי ללכת למשרדים של החברה האחרת. אמרתי לו שאני כבר כאן והוא הסכים איתי. אז הוא הציע לוותר על הסים פרי פייד ולעשות חוזה כמו בן אדם, כמו של בני אדם שחיים כאן. הוא הבטיח שהוא יטפל בהכל, שוודהפון תעביר את המספר הקיים שלי אליהם, זה יקח 10 ימים גג, ואחרי זה הכל יהיה בסדר. בלי הטענות ובלי כלום. הסכמתי.

אז הוא עבר איתי על מיני החוזים שיש לוודהפון להציע. סלולי ואינטרנט בבית. סלולי טלפון נייח ואינטרנט בבית. כל הצעה שלו כללה יותר חיבורים ופחות כסף. אבל אני בשלי. רק נייד, אמרתי לו, רק אינטרנט בנייד.

שעה וחצי העברנו ביחד, אני והוא ושני אנשי הצוות הנוספים בחנות של וודהפון בקניון בשונהאזוראלי. שעה וחצי מלאות בחיוכים גדולים ומבוכות קטנות ואחרי שעה וחצי הטלפון שלי חזר לעבוד, אותו המספר, חוזה חדש. הוא הדפיס עבורי את החוזה ונתן לי אותו לחתימה.

"הנה ה – Contract sheet שלך" הוא אמר. ואז שאל, "ככה אומרים, Contract sheet?"

"לא", אמרתי לו, "רק Contract".

"אז מה זה ה- Sheet", הוא שאל, ואני אמרתי לו ש ה – Sheet זה עבור spreadsheet, כמו אקסל, לחישובים וכאלה, אבל Contract זה רק Contract, אמרתי לו, בלי שום Sheet.

שעה וחצי, שלושה מוכרים, אני ועוד לקוח אחד. בחיי שאני לא מבינה איך זה שגרמניה היא מעצמה כלכלית.

מכונת הזמן כותשת. או, התגרמנתי?

לפני שבועיים, אולי קצת פחות, אולי קצת יותר, במקום אחר, בעיר אחרת – עיר בה השמים כחולים ועננים לבנים רכים שטים בהם והטמפרטורות דו ספרתיות – עמדתי במעבר חצייה. הייתי צריכה לחצות את הרחוב, וכשהגעתי אל הקצה של המדרכה הרמזור התחלף לאדום ואני נעמדתי. הסתכלתי על הרחוב והוא היה ריק. הסתכלתי על הגדה השניה, זאת שאליה רציתי להגיע. הסתכלתי אל השמים. נהנתי ממזג האוויר. לא מיהרתי. עמדתי על המדרכה ולא עשיתי כלום, שום דבר שאפשר לספר עליו ולכתוב עליו, ואז הגיעה מאחורי אשה מבוגרת – כלומר, אשה מבוגרת ממני. כלומר, אשה זקנה – היא עברה אותי והמשיכה אל הכביש ורק כשהיתה באמצע הכביש אני התעוררתי: היא חוצה באדום! האשה חוצה את הכביש באדום! ואני עומדת כאן קפואה כמו איזה גרמניה טובה. מיהרתי לעזוב את המדרכה וחציתי את הכביש, מהר מהר, בעקבות הגב של האשה החוצה. הצלחתי להגיע אל הגדה השנייה קצת אחרי האשה ולפני שהתחלף הרמזור לירוק.

IMG_20170503_131809_977

ברלין, השבוע. שאר התמונות בפוסט יהיו מתל אביב.

הייתי בתל אביב. למשך חודש. כל אפריל הייתי בתל אביב. והייתי צריכה לנסוע בה, לכאן ולשם, סידורים, אז השתמשתי בתחבורה ציבורית. אני לא מומחית לתחבורה הציבורית בתל אביב. במשך שנים, בשנים האחרונות לפני שעזבתי, לא השתמשתי בה בכלל. כשרק הגעתי אל העיר והתחלתי ללמוד באוניבריסטיה, התחבורה הציבורית היתה הדרך שלי להכיר את העיר. הדירה הראשונה שלי היתה ליד תחנה של קווים 61 ו-62 ואת הדרך לאוניברסיטה עשיתי בקווים 24 או 25. קווי דן תחמו את עולמי וביצרו את קווי התנועה שלי, מהבית אל האוניברסיטה ובחזרה. אבל זה היה אז, מזמן, ומאז גדלתי ובגרתי ונטשתי את התחבורה הציבורית לטובת רכב פרטי.

היא חזרה אלי, התחבורה הציבורית, בשנים האחרונות, כשעברתי להיות מבקרת בעיר. לא דיירת. לא תושבת. מבקרת. באפריל ביקרתי. והיו לי משימות במהלך הביקור, משימות בירוקרטיות ברובן, משימות לבצע. וגם היו לפי חברים לפגוש. מקומות להיות בהם. אז נעזרתי בתחבורה הציבורית. יום אחד נסעתי בקו 63. אני מכירה את הקו הזה, יחסית, מהתקופה שגרתי ברמת גן ועבדתי ברחוב טשרניחובסקי. גם אז הייתי סטודנטית. גרתי עם בן זוג ברמת גן. עבדתי במשרדים של תנועת רץ בטשרניחובסקי. קו 63 הביא אותי אל העבודה ובחזרה. אני מכירה את הקו הזה ואת התחנות שלו וידעתי שהוא עוצר, שיש לו תחנה, קרוב לאיפה שרציתי להגיע. עליתי על האוטובוס והתיישבתי והסתכלתי דרך החלון על העיר וראיתי את התחנה שלי מתקרבת וראיתי את התחנה שלי חולפת בחלון וראיתי את התחנה שלי מתרחקת והאוטובוס לא עצר.

IMG_20170411_083917.jpg

בתל אביב הקירות מדברים. העיר מלאה בגרפיטי. הרבה ממנו טקסטואלי. מילים מילים ועוד מילים

זה קרה לי פעמים, שישבתי בתוך אוטובוס וראיתי את התחנה בה התכוונתי לרדת חולפת על פני.נהג,  לא הבנתי את זה. אני יכלה להבין בילבול, אני מתבלבלת כל הזמן, אבל זה לא היה המצב, הייתי על הקו הנכון והוא עשה את המסלול אותו ציפיתי שיעשה. זה היה משהו אחר. בפעם השנייה שזה קרה נסעתי בקו 4 של דן לאורך בן יהודה, מדרום לצפון. ידעתי איפה אני צריכה לרדת. היתה שם תחנה. הנהג לא עצר. האוטובוס המשיך לנסוע. הלכתי לנהג ואמרתי לו, נהג, נהג, התחנה (הצבעתי על התחנה שעברה עם היד שלי. זה יצר תנוחה משונה להפליא של הגוף, הראש מדבר אל הנהג, הידיים מנפנפות אחורה).

צלצלת, אמר הנהג והצביע על לחצן מחובר לעמוד אחיזה בתוך האוטובוס.

לא צילצלתי.

למה שאצלצל? יש שם תחנה. מי בכלל יכול לעלות בדעתו שצריך לצלצל באוטובוס? ואיזה מין סידור זה, שיש תחנות קבועות והאוטובוס לא עוצר בהן? לא צילצלתי. מיה קולפה, מיה קולפה, מיה קולפה. לא צילצלתי.

IMG_20170411_083540.jpg

נחלת בנימין. מוות לעננים. מוות לעננים

עמדתי על אלנבי ורציתי לעלות על קו 4. לא היה אכפת לי אוטובוס או מונית שרות. אין לי רב-קו. זה לא משנה לי. מה שיגיע קודם. מונית שרות הגיעה קודם והאטה ליד התחנה והמשיכה לנסוע. מונית שרות נוספת התקרבה. הפעם הסתכלתי על הנהג. הוא הסתכל עלי. הוא המשיך לנסוע. הסתכלתי מסביבי. עמדו שם עוד אנשים, בתחנה. עם אחת מהנשים שעמדו שם נוצר לי קשר עין. עשיתי לעברה תנועה של השתוממות. היא חייכה בהבנה. מונית שרות נוספת התקדמה לעברנו. הסתכלתי עליה. ראיתי את הנהג. הסתכלתי עליו וחשבתי שהוא מסתכל עלי. הוא לא האט. תעשי לו סימן, אמרה לי האשה שחייכה אלי בהבנה. תעשי לו סימן!

פאק. איך שכחתי. יש תחנות ויש סימנים. לעמוד בתחנה זה לא מספיק. לעמוד בתחנה זה לא נחשב. שכחתי. מיה קולפה. מיה קולפה. מיה קולפה. שכחתי שצריך לעשות סימנים לנהג בשביל שיעצור. שכחתי שצריך לסמן לו.

IMG_20170425_093540_641.jpg

מוות לעננים. מוות לעננים

בריטריט

נסעתי לריטריט. שבוע שלם. בקיבוץ בין עפולה והתבור. שדות ירוקים, מעובדים, חיטה צהובה, פריחה צבעונית, עזה, אדמה ריחנית, אביב מתפרץ. כל היופי של ימים אחרי הגשם. כל היופי של האביב. אבל ריטריט. שתיקה. לא צילמתי כלום. אין לי מה להראות. אז רק זה: כולם כל כך צעירים בריטריט הישראלי. בריטריט שעשיתי בגרמניה הייתי אני בקבוצת הצעירים. בריטריט בישראל אני לגמרי בקשישים. 75% ממאה המשתפים היו לדעתי, וזאת הערכה שמובססת על התבוננות בלבד, מתחת לגיל 30. 35, גג.

הריטריט התקיים במה שאני משערת היתה שכונת "הנעורים" של הקיבוץ. לגמרי לחזור אל אזור האסון. לחטט בפצע. המבנים נראו לי כאילו ננטשו בשנות השמונים ומאז אף אחד לא לקח מטאטא ביד וסילק את קורי העכביש מהפינות בתיקרה. בארוחת הבוקר ובארוחת הערב אכלנו מצות. שבוע שלם. מצות. והיו גם פריכיות. מי הבן אדם שהמציא את הדבר הזה ולמה? כבר עשיתי ריטריט במקום הזה, בחול המועד פסח, איכשהו את העניין עם המצות לא זכרתי.

IMG_20170424_172505_284.jpg

מוות לעננים. מוות לעננים

ביום הראשון של הריטריט ראיתי אנשים הולכים על הדשא. זה הכה אותי בתדהמה. לא הבנתי את זה. הרי יש שביל. הנה השביל. רואים את השביל. אי אפשר שלא לראות את השביל. כל האזור בו היינו הוא דשא מפוסק על ידי שבילים. אז למה למה למה הולכים על הדשא למה? (ברברים, חשבתי בראש שלי, זאת המילה שעלתה לי במוח. ברברים. הולכים על הדשא. איזה מין אנשים אלה? איזה מין ברבריות זאת?).

ואז, כמו במשל החץ השני, נתקפתי הלם שני. קודם הייתי בהלם מזה שאנשים הולכים על הדשא, כמה דקות אחר כך הייתי בהלם מהתגובה שלי לזה שאנשים הולכים על הדשא. זה באמת כזה ברברי? ממתי אני חושבת שללכת על הדשא זה ברברי? מה קרה לי? (סיפרתי את האנקדוטה הזאת לאחותי. היא אמרה: טוב, לא כולם גדלו בקיבוץ. כלומר, היא יחסה את התגובה שלי, כמו גם את ההבדל בין ההולכים על הדשא להולכים על השביל, לחינוך הקיבוצי. יתכן. אני חשבתי שזאת גרמניה אבל יתכן וזה הקיבוץ. הקיבוץ שגדלנו בו היה מאוד גרמני. גם האנשים, גם התרבות. יתכן).

IMG_20170407_133638_936.jpg

מוות לעננים. מוות לעננים

במשרד הפנים

הייתי במשרד הפנים. 3 פעמים הייתי במשרד הפנים. לא היתה לי ברירה. הייתי צריכה להחליף את הכתובת בתעודת הזהות שלי. לפני שנסעתי החלפתי את הכתובת לכתובת של אחותי. מאז אחותי ומשפחתה החליפו כתובת (חזרו אל העיר, תודה לאל. הם גרים עכשו בתל אביב, כרם התימנים. יש אלוהים. יש). אין כל כך טעם שאני אמשיך לקבל דואר אל הכתובת הישנה של אחותי. לפיכך הייתי חייבת להגיע למשרד הפנים. לבצע פעולות.

הכנתי את המסמכים: תעודת זהות שלי. מכתב חתום מאחותי המאשר שביתם התל אביבי יהיה הכתובת הרשומה שלי. תצלום תעודת זהות של אחותי. נסעתי בקו 23. קו שעובר דרך שנקין אבל אין לו תחנות. או שיש לו אבל אי אפשר לראות אותן. צריך להמר. הימרתי. בפעם הראשונה שהגעתי המקום היה סגור. מיה קולפה. מיה קולפה. מיה קולפה. לא בדקתי. אשמתי. פעם שניה הגעתי בשעות הנכונות, עברתי את הבידוק הבטחוני, קיבלתי מספר, חיכיתי בתור, התור שלי הגיע, הלכתי לפקידה ואמרתי לה מה אני רוצה. לשנות כתובת. היא הסתכלה על תעודת הזהות שלי והינהנה בחיוב. היא הסתכלה על המכתב שלי והנהנה בחיוב. ואז היא הסתכלה על תצלום תעודת הזהות של אחותי ויצא ממנה "פססס" כזה, צליל שלא מבשר טובות. אי אפשר עם תצלום, אמרה, את צריכה לבוא שוב עם תעודת הזהות של אחותך, לא תצלום. הסתובבתי והלכתי משם. הלכתי והלכתי כל הדרך בחזרה אל כרם התימנים, אל אחותי. אני צריכה את תעודת הזהות, אמרתי לה, תצלום לא מספיק. לנשום עמוק, היא אמרה ונתנה לי את תעודת הזהות שלה, ככה זה, צריך סבלנות. זאת אני הסטואית, אמרתי לה והלכתי משם. שנקין. קו 23. פספסתי את התחנה הראשונה ונעצרתי בשניה. משרד הפנים. בידוק בטחוני. מספר. תור. אותה פקידה. היא זכרה אותי. היא היתה מתוקה. היו שתי פקידות. בזמן שחיכיתי הפקידה השנייה שלחה שני אנשים שונים להביא תעודת זהות מקורית, לא תצלום. אחד מהם ניסה לרשום את עצמו בבית הוריו. הארוננה עלי, אמר והראה לה. ארנונה זה לא נחשב, אמרה לו הפקידה השנייה. צריך תצלום תעודת זהות מקורית. על הקיר מאחורי שתיהן היה היה מודבק נייר ועליו כתוב: החוזרים לגור בבית ההורים חייבים להציג תעודת זהות של ההורה.

IMG_20170405_173828_796

מוות לעננים. #מוות לעננים

 

בריטריט, ברחוב התל אביבי

בחור שהכרתי והיה בריטריט אמר שלא זיהה אותי. אמר שראה אותי קודם, עומדת בתור, ולא זיהה. אמר שאני נראית גרמניה. בחנות בגדים המוכרת פנתה אלי באנגלית, שאלה אם אני צריכה עזרה. בשוק הכרמל, מול דוכן הבוריקות – מעדן, אוכל אלוהי, תפוח אדמה וביצה בתוך בצק והכל מטוגן ביחד בשמן עמוק ואז נטחב לתוך פיתה. שחיתות אלוהית – המוכר שאל אותי באנגלית אם אני צריכה הסברים.

השתנתי? אני נראית אחרת? אני לא יודעת. אני לא לגמרי מבינה את זה. הבגדים שלי, חצי מהם מישראל. התסרוקת, ספר ישראלי (אמנם בברלין, אבל ישראלי). הסנדלים מישראל. מה בי נראה גרמני?

IMG_20170411_084037

על ערמומיותם של החגים היהודים ועל יופיו של האביב, או ההפך

Here the beautiful thing your majesty, you can tear it out and cut it down, you can burn it and through it all away, but if you want, it can all grow back

(דמות לא חשובה אל המלך יחזקאל, דמות כן חשובה, ב – Walking dead)

היום יהיה יום יפה, אני חושבת, אם מזג האוויר לא יתהפך. כרגע יפה בחוץ. השמים כחולים. אין עננים. לפי האפליקציה גם אין טמפרטורות. אבל עוד מוקדם. הטמפרטורות יעלו.  החוץ יתחמם. אולי אפילו נגיע לדו ספרתי. אולי לא. השמים אולי ישארו כחולים. אולי לא. הלוואי וכן. כבר היו השבוע, כלומר בשבוע שעבר, שני ימים יפים. לא ברצף, לא אחד אחרי השני. ימים מופרדים. נבדלים. בין שלל הימים האפורים והדלוחים והרטובים היו שני ימים יפים. אבל ממש. ימים יפים באמת. הימים היפים של האביב בברלין.

IMG_20170325_171926.jpg

האביב: עצים שעמדו קפואים, כלומר בלי תנועה, חודשים רבים, רק ענפים, עצים חשופים בלי כיסוי ובלי עלים ובלי השתנות פתאום, בבת אחת, עושים את הדבר הזה. בעוז, בתנופה, בלי פחד, דברים מתפרצים מהם, פורצים מהם, בוקעים על השמים. כמו מאטפורה על התחלה חדשה. כאילו היו תמונה במצגת של איזה מומחה לשיפור עצמי, הדגמה של איך כל דבר יכול להשתנות, איך אפשר להתחיל מחדש

עשיתי טעות החורף, עכשיו אני יודעת. עשיתי טעות. לא נסעתי. כל החורף נשארתי בברלין. ברציפות. כל הימים האפורים כולם. זה החורף השישי שלי בעיר ועשיתי טעות של חדשה. נשארתי בה. לא יצאתי. לא טיילתי. לא נפשתי. לא פיסקתי את הימים האפורים בימים אחרים. כבר חצי שנה שאני יוצאת מהבית ספונה בתוך מעיל כאילו הייתי Cocoon. מכוסה, עטופה. מבודדת.

ספירת החורף שלי מתחילה ביום בו אני עולה על המעיל היותר רציני. עוברת מג'קטים למעילים. כלומר, עונות השנה עבורי הן השתקפות של המלתחה. אני יודעת שאוביקטיבית, זה לא היה חורף נוראי. אבל סובייקטיבית, במבחן המעיל, אני חבושה במעילים הכבדים שלי, מעילי החורף הראויים, מאז אמצע ספטמבר. מאז שטסתי למוסקבה והתחלתי את הטיול. השבוע, לראשונה, הורדתי רמה במעיל, עברתי למשהו קל יותר. חצי שנה של ללכת ברחוב עם צללית גוף כמו של איזה טלאטאביס עליז או מתנחלת גבעות נמרצת. שני דברים שאני לא.

IMG_20170325_172125_197.jpg

ככה זה נראה. וזאת לא גינה של מישהו. זה בשולי הדרך. בין המדרכה לגינה. בלי מגע ים אדם. ככה סתם. פתאום הם צצו עם הצהיבות העזה שלהם, צהוב בתוך לבן, פרח צהוב מוקף פרח לבן, פלא הבריאה, קסם עז.

אני לא טאליטאביז עליז. אני לא מתנחלת גבעות נמרצת. ימים ארוכים בלי שמש כשאני תחובה בתוך מעיל משמין עושים אותי עגמומית וקפואה. זה היה חורף מסריח. חורף קקה. חורף ארוך ומדכא של ימים סטטים-אפורים. חורף שלא נגמר. עד השבוע. עד היום היפה הראשון. והשני. ואולי היום גם, אולי היום יהיה היום היפה השלישי.

ימים יפים בברלין זה לא סתם. זה לא עוד ביטוי. יום יפה בברלין זה חגיגה. זה שיר. זה השמלה הצהובה של אמה סטון בסרט האיוולת לה לה לנד. זה כל החגים ביחד. זה חולצות לבנות וילדים מצחקקים. שתילים של אמנון ותמר בכניסה לסופרמרקט. דוכני פרחים. אנשים עובדים בגינות. שתילות חדשות בעציצי הרחוב. טיפות גשם שנשארו תלויות על העץ התגלגלו לעלעלים ירוקים קטנים, נוצצים, כמעט שקופים. משטחים עירונים מכוסים כרכומים סגולים ולבנים וצהובים. מיליוני אנשים פורצים החוצה, ממלאים את הרחובות. איפה הייתם, ילדים לבושים בצבעוניות עזה וממלאים את הגינות, איפה הייתם כל החודשים האחרונים?

IMG_20170324_155509.jpg

האביב, הוא בכל מקום. אני מסתכלת על הסימנים הקטנים שהוא משאיר בכל מקום ומשתאה. איך זה שהם יודעים לפרוץ ככה, בבת אחת, קדימה. כמה כוח יש בתנועה הזאת. בקיעה. פריצה. התפרצות החוצה. תנועה כמעט אלימה של התפרצות קדימה. תנועה מבקעת, שוברת כלים וטיפוגרפיות. תנועה כל כך טבעית. פשוטה. נטולת מאמץ. איך איך איך?

יום יפה בברלין זה התפרצות חיים מטורללת, עזה, סוחפת. זה כל כך יפה וכל כך מתפרץ וכל כך טוטאלי שהשבוע, אפילו אני, ספונה בתוך דכדכת החורף שלי, הרגשתי שמשהו השתנה. שהאוויר אחר. החורף נגמר. האביב הגיע. אפשר לצאת מהבתים. להתהלך ברחובות. לשוטט. אפליקצית ספירת הצעדים שוב לוחשת לי מילים יפות. השיח מול חלון העבודה התכסה פריחה צהובה. אפשר לצאת אל הרחובות לשאוב מים. אפשר לרוץ בשדות ולשאוג לשמים. לו הייתי אשה ששואבת מים או חיה בין שדות ושואגת לשמים. אבל אני לא.

במקום זה אני נוסעת בשבוע הבא. סוף סוף נגמר החורף והימים יפים ומזג האוויר מושך אותי החוצה ואני נוסעת. העונה הכי יפה בברלין, בתחרות רק עם הסתיו, ואני נוסעת. שבוע הבא אני בישראל. זה הצד השני של טרגדיית אי נסיעתי בחורף. אני נוסעת באביב. וגם בסתיו לא הייתי בעיר. השנה היו לי עונות כאילו אני בישראל. רק חורף או קיץ. וזה נורא. זה נורא בעיני. החמצה נוראה. כי בברלין ארבע עונות, חורף קיץ סתיו אביב, ואני הכי אוהבת את הסתיו, והאביב, והשנה החמצתי ואחמיץ את שתיהן.

IMG_20170325_170609.jpg

דברים חדשים, מנצנצים, כמו טיפות גשם שנשארו תלויות על עץ אחרי שהמבול חלף, רק שלא טיפות ולא גשם. פריחה. דברים קטנים וחדשים. 

מה שהביא אותי להרהר על ערמומיותם של החגים היהודים. איכשהו, למרות החילוניות שלי ולמרות שאני לא חיה בישראל, החגים היהודים הכתיבו לגמרי את הלוז השנתי שלי. בגלל שרציתי לנסוע לטיול ארוך יחסית עם חברה מישראל, חודש חגי הסתיו הוקדש לטיול. ובגלל שאני רוצה לבוא לבקר בישראל, ובן דוד שלי מתחתן ממש לפני פסח – זה בטח היה נורא רומנטי בעיניו, להתחתן באביב, יום לפני ערב פסח, יציאת מצרים, מעבדות לחרות, כל זה, זה בטח היה נורא רומנטי בעיניהם – זה היה נורא הגיוני לנסוע באביב, לחתונה, לפסח.

משונה, מין כשל מערכות כללי תקף אותי השנה בענייני הנסיעות וביקורים בארץ ותאריכים ועונות. במקום לנסוע בעונות בהן אני לא אוהבת את העיר, אני נוסעת ממנה בעונות שאני הכי אוהבת אותה. מה שמחזיר אותי אל החגים היהודים. איך הם קיבלו את שתי עונות המעבר? איזה מין סידור זה? אפליה מתקנת? יש איך לנתק את הקשר העז הזה? אני לגמרי בעד החגים היהודים, וכל החגים האחרים גם, אבל למה החגים היהודים הם עונה שלמה? למה כל חג נמשך שבועות ואיך, לכל השדים והרוחות, הם קיבלו דווקא את היפות שבעונות, את העונות שמסמלות שינוי, השתנות והתהוות של משהו חדש?

IMG_20170321_161607.jpg

התחלות וניצנוצים. מתחילים ומנצנצים. 

 

 

שיטוטים: פחות בעיר, יותר בין הספרים

"בארץ הזאת אתה חייב להיות חייב, אחרת אינך רשאי. כאן אינך הולך במקום כלשהו, אלא אל מקום כלשהו. לא קל כאן לנו ולשכמותנו" (פרנץ הסל, שיטוטים בברלין).

IMG_20170223_172534.jpg

התחלתי לקרוא את הספר של פרנץ הסל, "שיטוטים בברלין". אני רק בהתחלה, בתחום הפרק הראשון, והסל משוטט כרגע במערב, לא באזורים שלי, ואני מאוד אוהבת את הספר ומקנאה קצת. גם אני רוצה לכתוב ספר על שיטוטים בברלין, או שיטוטים בכלל, ואני חושבת מה הדרך הנכונה עבורי לתת כבוד למשוטט-על יסודי שכזה, כמו הסל, משוטט ומתעד, מתעד ומשוטט. "אלבום תמונות במילים" היא כותרת המשנה של הספר, להסל לא היתה מצלמת סמארט פון בתיק, נטוראליש, ובספר יש יותר מחמש מאות עמודים כתובים. אולי אם היתה לו מצלמה היו פחות עמודים בספר, אני חושבת.

התלבטתי איך לקרוא בספר הזה, המשוטט, איך נכון לקרוא בו. אולי לקרוא בתנועה, תוך כדי שיטוט, הרי אני פה וזאת מין הזדמנות יוצאת מן הכלל שכזאת. או אולי לתת לספר להכתיב את מרחבי השיטוט שלי, אולי לקחת את הספר איתי לשיטוט ולהשתמש בו כמו במפה או מדריך פרטי, הסל מכסה בספר את כל השכונות של העיר, אני אגיע למקומות, שכונות בהם לא ביקרתי, הפנים של בתים שראיתי רק מבחוץ, הסל ידריך אותי, הוא יסודי ומכסה את העיר כולה, כלומר, כמו שהיתה בשנת 1927. או אולי, חשבתי, אולי אני אהייה למצלמה שלו, 90 שנה אחרי, אצלם את מה שהוא כתב עליו, או מה שנשאר ממה שהוא כתב עליו. אז כמה זמן הספר שכב אצלי ואני חשבתי מה הדרך הנכונה עבורי לקרוא אותו, וגם דחיתי קצת את תחילת הקריאה כדי שתסתכרן יותר טוב עם מזג האוויר, כלומר, מבאס לקרוא ספר על שיטוטים בימים של מזג אוויר כה לא ידידותי למשוטט. בנתיים קראתי ספרים אחרים.

IMG_20170212_165010.jpg

הסל כותב: "בברלין הישנה החיים שמאחורי הבתים הפנימיים ובתי הגן נהיים דחוסים יותר, פנימיים יותר, ומעשירים את החצרות, החצרות העניות עם הצמחייה הדלה בפינה, עם מוטות החביטה בשטיחים, עם פחי האשפה ועם בארות המים שנשארו שם מין הימים שלפני המים הזורמים"

***

מאז שחזרתי מהטיול ברכבת הטרנס-סיבירית אני קוראת במכשיר קינדל. לפני כן, כשרק עברתי אל ברלין, עשיתי ניסיון לעבור לקורא אלקטרוני, אייפאד היתה הבחירה שלי אז, ונכשלתי. לא סבלתי את החוויה. לא קראתי. בסוף חזרתי אל ספרים פיזים. אבל לפני הטיול הייתי חייבת לעצור ולחשוב. כמה ספרים לגרור איתי ברחבי סיביר? הרי זה מטורף, ופתטי. אז השאלתי מחברה מכשיר קינדל ונסעתי לטיול מצויידת בעשרות שעות אופציונאליות של קריאה נעימה, ואהבתי, ואחרי שחזרתי מהטיול קניתי קינדל ובגללו אני לא בטוחה כמה עמודים באמת יש בספר של הסל, אני קוראת אותו על המכשיר והמכשיר אמר לי, כשהייתי בעמוד הפותח, עמוד השער, שיש לי 6 שעות ו – 21 דקות של קריאה בספר.

לא התחלתי עם הסל על הקינדל. כדי לאפשר לקינדל להיקלט טוב בחיי, החלטתי להתחיל איתו עם ספר שהיה הימור כמעט בטוח עבורי. התחלתי עם ספר של אורסולה לה גווין, The Lathe of Heaven שמו, והקדשתי שעתיים ושש דקות לסיפורו של ג'ורג' אורר (Orr), הגיבור שחולם חלומות אפקטייבים, כלומר, החלומות שלו, הדברים שהוא חולם, הופכים להיות המציאות של כולם, ורק הוא, המסכן, רק ג'ורג' יודע את זה, עבור כל האחרים, כל המילארדים שחיים על פני כדור הארץ, המציאות היא המציאות והם לא זוכרים מה היה קודם, רק ג'ורג' זוכר, וזה נטל ממש לא קל.

להחלטה הראשונית שלי על הספר הפותח את תקופת הקינדל היו השלכות שלא חזיתי מראש. אחרי שסיימתי גם ג'ורג' קינדל העלה בפני הצעות פרקטיות לספרים נוספים, בנוסח החביב על אמאזון, אנשים שקראו את זה קראו גם את זה. והזה השני היה The Three Body Problem, ספר שעד אותו הרגע לא שמעתי עליו, ומהרגע שכן שמעתי הוא מאוד סיקרן אותי. גם הספר הזה מד"ב, ואני בכלל לא רציתי להמשיך עם מד"ב, רציתי לשנות, אבל אז פשפשתי קצת ולמדתי שהספר הוא סיני, ושהוא תורגם לאנגלית, ושזה ספר המד"ב הסיני הראשון שתורגם לאנגלית, והוא זכה בפרס הוגו, שזה האוסקר של המד"ב, וזה הספר הראשון שלא נכתב באנגלית וזכה בהוגו, וגם ברק אובמה וגם מארק צוקרברג המליצו עליו. וחוץ מזה, כותרת המשנה שלו היא Remembrance of earth’s past, וזאת לא כותרת שאני יכלה לעבור לידה בלי להיעצר.

IMG_20170214_160302.jpg

"מסביב לבילופלאץ ולאלכסנדרפלאץ קם ונהייה עולם חדש בגושי בניינים כבירים. פרוייקטים חדשים משורטטים חדשות לבקרים כדי ליישב את הבעיות בשוק הנדל"ן ובתחום התחבורה. בעתיד שוב לא יוכלו היזם ומהנדס הבניין לקלקל את סגנון העיר באמצעות מבניהם החריגים. את זה לא ירשה תקנון הבנייה שלנו". הסל. ואני בלב: חחח

28 שעות מהמלאי שיש לי הלכו עד כה אל הסאגה הזאת, שמתעדת 470 שנה בדרך אל חורבן האנושות, מימי מהפכת התרבות בסין והלאה 4 מאות קדימה, מתוכן 450 שנה האנושות יודעת שהיא הולכת להיחרב ולא מצליחה למנוע את זה, גם בגלל שהמצב מורכב והיקום על מגוון הציביליזציות שמתקיימות בתוכו הוא יער שחור (Dark Forest הוא השם של הספר השני בטרילוגיה, והוא אכן dark), וגם בגלל שהאנושות היא האנושות, כלומר, מטוררלת ומסוכסכת ומלאת קונפליקטים ולא מסוגלת להסכים על שום דבר.

הסאגה הזאת, שאני טבעתי בה כמו שטבעתי באודיסאה כשקראתי בו בפעם הראשונה, או בסיפורי המיתולגיה היוונית, משמר או משחזר את רוח הסאגות הגדולות. גדול ועצום ועמוק ורחב ומתחת למים ומעל השמים. אלפי מילים שמנסחים רעיונות אפשריים, טכנולוגיות שלא קיימות, צורות חיים שטרם פגשנו, סיוצילוגיה של ציווליזציות ביקום, כלי נשק עתיידניים, התפתחויות חברתיות, אסונות ופריצות דרך, שני צעדיים קדימה ושלושה אחורה. קראתי משתאה אל מול הגדול, תוהה איך Liu Cixin כתב את זה, איך עובד המוח שלו, כמה הוא קדח בתוך עצמו לברוא את כל השמים וארץ ותקווה וחורבן הזה.

אחרי 28 שעות כאלה (11 שעות ו – 45 דקות לטובת הראשון, 16 שעות ו – 2 דקות לטובת השני) החלטתי שאני חייבת להתנתק מהסאגה הזאת, על גודלו האין סופי של היקום וקטנותו האין סופית של האדם, אפילו שיש עוד ספר אחד, השלישי והמסכם, ובו עוד 11 שעות פלוס עד לסוף כל הסופים. די לי. מספיק. במילא חורף ומזג האוויר מחורבן ומצב הרוח שלי מגעגע. מספיק. רציתי משהו אחר. רציתי משהו מנחם. רציתי משהו שאני יכלה לראות את ההתחלה ואת הסוף שלו. אז קראתי את "מנדל של הספרים" של סטפן צוויג.

IMG_20170212_174956_197.jpg

"ואני חש כמה אני עייף מכל כך הרבה ברלין" כותב הסל, וזה רק בפרק הראשון, וזה נכתב בשנת 1927.

***

ב"מנדל של הספרים" הדובר, שהוא לא מנדל אל מכר של מנדל, ואולי בכלל בן דמותו של צוויג, חוזר אל וינה מביקור "ברובעים החיצוניים של העיר" ויורד עליו גשם אז הוא נכנס אל בית קפה שהיא "בית קפה בורגני כמו בווינה של פעם, מלא עד להתפקע אנשים קטנים שצרכו יותר עיתונים מדברי מאפה", ושם הוא יושב ו – "כבר התחלתי להתפתות לאותה בטלה עצלה הזורמת בחשאי כסם מרדים מכל בית קפה וינאי אמיתי" אז שהוא נזכר במנדל ועובר לספר עליו, ואני, הקוראת, נזכרתי כמה צוויג נפלא וגם בזה שמכל התקופות הסיפרותיות החולשה הכי גדולה שלי היא אירופה בין שתי מלחמות עולם.

מנדל עצמו הוא סוחר ספרים ש – "כל יצירה – בין שאחז בה פעם בידיו ובין שרק הבחין בה פעם מרחוק בחלון ראווה או בספרייה – ראה באותה דייקנות אופטית שבה האמן היוצר מבחין בפנימיותו בצורות שעודן בלתי נראות בעולמם של אחרים". וחוץ מזה הוא מהגר יהודי רוסי שסוחר בספרים מתוך בית קפה ווינאי וברשותו תעודות סוחר בלבד. לא אזרח. לא תושב. לא חוקי. עוצרים אותו. תובעים ממנו להבהיר את עניין האזרחות. הוא רוסי, הסביר, "מובן שרוסי. והוא עצמו? אה, כדי להתחמק מן השירות בצבא הרוסי, ענה, גנב את הגבול כבר לפני שלושים ושלוש שנה, ומאז הוא חי בווינה".

ואני יכלה להמשיך ולצטט. "מנדל של הספרים" הוא ספר מקסים ומקסים שמציע ספרות יפה בלי נחמה, למנדל אין באמת מקום בעולם, ושום דבר לא נשאר אחרי המוות, חוץ מהספרות, אולי, כי "ספרים נוצרים רק כדי שיהיה אפשר לקשור קשרים עם האנשים גם אחרי מותנו, וכך להתגונן מפני היריב הבלתי נלאה של החיים כולם: היותנו בני חלוף ונשכחים מלב".

***

הספרים המוזכרים בפוסט:

The Three body problem,  Liu Cixin

The Dark Forest,  Liu Cixin

מנדל של הספרים, סטפן צוויג, תרגום: הראל קין

שיטוטים בברלין, פרנץ הסל, תרגום: טלי קונס

חוץ מזה קראתי את אוגוסט של כריסטה וולף וגם הוא מקסים, אבל לא מצאתי איך לשלב אותו בפוסט הזה.

בבית. שטולפרשטיין בכניסה אל הבית בו אני גרה

לא התכוונתי לכתוב השבוע. חשבתי, כבר כתבתי על הטיול, ועל השמחה לקראתו, ומה נשאר לי? אני לגמרי בספירה לאחור, הולכת ומשמינה מהתרגשות. לא נשאר מקום לשום דבר אחר, חשבתי, ריק, אין בי דברים נוספים. רק שבאחד הבקרים השבוע, עוד בוקר רגיל בו התעוררתי הרבה לפני הזמן ההגיוני, והתחלתי את היום מוקדם, ועבדתי ועבדתי, ואז, בפעם הראשונה באותו הבוקר בו יצאתי מהבית, ממהרת, כמעט מאחרת לפגישה, נפלתי על טקס הנחת אבנים מוזהבות בכניסה אל הבית שלי. בכניסה אל הבית שלי! בכניסה אל הבית בו אני גרה! לא ידעתי נפשי.

כבר הייתי בטקס הנחת אבנים במיטטא. הגעתי בעקבות פרסום באחד הקבוצות של ישראלים בברלין. מישהו פרסם שעומד להתקיים טקס במקום זה וזה בשעה וזו וזו ויהיה נחמד אם יגיעו אנשים להשתתף. הגעתי וראיתי שאני לא לבד, יש אנשים והם חולקים כבוד. עמדתי כמה דקות והמשכתי הלאה.

טקס החנות אבנים מוזהבות

הטקס. המשתתפים. העוברים ושבים

תמיד כשבאים אלי חברים אני מקפידה להראות להם את האבנים. אני אוהבת אותן. זה מפעל הנצחה יפה בעיני. אני מראה ומסבירה למה ואיך זה התחיל ומספרת על הריכוז הגבוה של האבנים ברחובות הכה אופנתיים של מיטטא, אותם רחובות שהיו אז המרכז של הקהילה היהודית הלא גרמנית, היהודים מהמזרח שהגיעו אל ברלין אחרי המלחמה הראשונה בחיפוש חיים טובים יותר. הרחובות והשכונה ואורח חיים המתואר בספר "ברלין, אלכסנדרפלאץ". הרחובות בהם גדלה סבתא שלי. האזור הזה מלא בזהבים.

אני גרה קרוב אל האזור הזה. קרוב אל האבנים המוזהבות. אבל לא ממש שם. ברחוב שלי אין אף אבן. הרחוב שלי חף מזה. כלומר, עד עכשו. עד השבוע. עד היום בו יצאתי מהבית ממהרת וטרודה ועל גבול המאחרת ונפלתי על טקס הנחת האבנים ממש בכניסה אל קומפלקס הדירות בו אני גרה.

טקס הנחת אבנים מזהב

תמונה, פרחים, נרות זיכרון. הטקס

זה היה קטן, האירוע, ולא ממש טקס, או שאולי כן היה טקס ואני הגעתי אחריו. עשרים או שלושים אנשים, עומדים במעגל סביב משהו, סביב האבנים החדשות במדרכה שבכניסה אל הקומפלקס. שני מעגלים של אנשים. במעגל הראשון בני המשפחה, חלק חובשי כיפה, חלק נראו לי ישראלים. לא התערבתי. לא אמרתי שאני מבינה. נעמדתי במעגל השני ודמעתי. הם, בני המשפחה, הניחו תמונה של הנספים ליד האבנים, והקיפו אותם בפרחים, וצילמו והצטלמו.

עמדתי במעגל השני ודמעתי ושמעתי את הצליל של סמס נכנס והוצאתי את המכשיר לבדוק וראיתי שהפגישה שלי כבר מחכה לי אבל לא יכלתי ללכת, עוד לא, והמכשיר כבר היה ביד שלי, אז צילמתי גם ואמרתי לעצמי שזה בסדר, זה טקס ציבורי, מותר לי לצלם. כולם צילמו. ואז ראיתי את אחת השכנות שלי יוצאת מהקומפלקס דוחפת עגלה של תינוק, הבן הגדול שלה, ילד יפה בערך בן 7, או 8 או 9, לצידה. הם עקפו את הקבוצה שלנו והמשיכו ללכת ואז ראיתי שהיא נעצרת, ומסתכלת אחורה, ותופסת את הילד הגדול ומסובבת אותו. סתכל, סתכל, היא אמרה לו ושניהם נעמדו עם הפנים אל המשפחה ואל הטקס ואל הבנים. תסתכל. ואז עוד שכנה יצאה מהבניין, השכנה המבוגרת, וגם היא, כמו האמא, כמוני, עשתה את אותה תנועה של ללכת קדימה ולחזור אחורה ולעצור. ועוד יותר מהטקס, אני חושבת, ומהאבנים הנוצצות, זה שהן נעצרו שם, התעכבו, נעמדו לרגע, עשה אותי ליבבה.

טקס הנחת אבנים לזכר היהודים

מלמעלה. אחרי שהם הלכו התקרבתי

אחרי כמה דקות האמא המשיכה בדרך שלה, וגם השכנה השנייה, וגם אני, עם דמעות בלב, עזבתי את המקום והלכתי אל בית הקפה איפה שהפגישה שלי כבר התחילה. הלכתי דרך הגינה, לא דרך הכביש. ובגינה ראיתי שלושה אנשים עושים טאי צ'י. אני גם אוהבת מאוד טאי צי' וגם זה הפתיע אותי, זה לא מראה מקובל בגינה הזאת, אנשים אנשים עושים טאי צ'י. אז הסתכלתי עליהם לרגע, לא עצרתי אבל הסתכלתי מספיק כדי לקלוט את העברית שלהם.

הגעתי אל הקפה ואל הפגישה שלי, שגם היא היתה בעברית, ואחריה חזרתי הביתה. הטקס נגמר. האבנים היו שם, מוקפות בפרחים לבנים ונרות זיכרון. הפעם העזתי להתקרב. בדקתי את השמות. את הפרטים. 6 אבנים. 6 אנשים. שלושה מתו במחנה בפולין. שלושה הגיעו אל פלסטינה. אללי. בבית שלי. כל זה קרה בבית שלי.

ואלו השמות

השמות. יהיה זכרם

זה לא שחשבתי שהבית שלי מוגן או משהו. זה לא שאני לא יודעת מה קרה בברלין. איפה אני חיה. מה היה. ועדיין זה המם אותי. בבית שלי, כל הזמן רץ לי בראש, בבית שלי! למה דווקא בבית שלי. כאילו השנים לא עברו. כאילו הזמן הוא לא אחר. למה זה היה חייב לקרות בבית שלי.

מצאתי אותם באינטרנט, את משפחת Blaukopf. הם קיימים ב – geni. מידע יבש. שנים וכתובות ותמונה לכל אחד. גיליתי שאחד מהם, שהגיע אל פלסטינה, כתב ספר. "סיפורו של אזרח ותיק". לא מצאתי עוד מידע על הספר. אני לא יודעת עליהם עכשו הרבה יותר משידעתי קודם. מצד שני, אני יודעת. אני יודעת שהם היו ואני יודעת שבבית שלי. מאז כל פעם שאני יוצאת מהבית אני מתייצבת מעל המוזהבים. נעצרת לרגע. ואני יודעת שלא לעד. הקביעות והחזרתיות של הדברים ישכיחו את החגיגיות שלהם. מתישהו אפסיק לשמוע בתוכי  קול מתחנן-לוחש "בבית שלי, בבית שלי, בבית שלי,למה בבית שלי". אני יודעת שגם זה יעבור, ובכל זאת.

שלושה ימים אחרי, שני נרות זיכרון עדיין דולקים. הם נכבו מעצמם, מהרוח, ואנשים שעברו שם הדליקו אותם בחזרה. אני הדלקתי אותם פעם אחת. אתמול בצהריים יצאתי מהבית וראיתי זוג מבוגר מתכופף מעליהם, מעל האבנים. הגבר הקריא לאשה את השמות והאשה החזיקה את הזרוע שלו. אחרי כן הם התרוממו ועמדו עוד דקה והסתכלו על האבנים והחזיקו ידיים. ואז הם המשיכו ללכת ואני אחריהם, רק להיות בטוחה. הם דיברו ביניהם בגרמנית.

הטקס

הטקס

נושאים אחרים, פכים קטנים

במסגרת ההכנות לטיול הלכתי לפגוש את השעוונית. חמש שנים בברלין, וסוף סוף מצאתי שעוונית שאני סומכת עליה. באמת אושר גדול. דקה אחרי שהתחלנו את הטיפול היה צילצול בדלת. היא התנצלה והלכה לפתוח. חבילות, היא אמרה שהיא חזרה, קיבלתי חבילה לשכן. הנהנתי בראשי בהבנה והשתתפות. נושא החבילות קרוב לליבי. גם היא לא גרמניה. גם לה זה כאב. הם כל כך עצלנים, היא אמרה לי, השליחים, הם בכלל לא מנסים להגיע לקומות העליונות, ישר מצלצלים אצלי ומשאירים לי חבילות. לפני שבועיים, היא סיפרה, היו לי 15 חבילות בסטודיו.

***

יום אחד ראיתי מייצג בכניסה אל מאורופארק. ליד עמוד המודעות, איש עם גונג, שלט, מספר. השלט שואל כמה אנשים עוד יטבעו בים התיכון בשנת 2016. המספר מייצג את מספר מכות הגונג. כל מכה בגונג מייצת נפטר. אני הייתי שם במכה ה – 606. רק עוד אלפיים ארבעות to go. עד סוף היום הם צרכים להגיע ל 3000 מכות גונג וקצת.

מפגן לציון 3000 טובעים בים התיכון

המכה ה – 606, בדרך אל המכה ה – 3000. כל מכה של הגונג מייצת אדם שברח מארצו וטבע בים

***

זה לא באמת הבית שלי. זה הבית ליד. הבית השכן.

***

ועדיין, אני נוסעת. יום רביעי במוסקבה. יום ראשון הבא על הרכבת. הלג הראשון, 29 שעות נסיעה.

עוד קצת פחות משבועיים

עוד שבועיים אני נוסעת. פחות מזה. עוד שבוע וחצי. תכף זה יהיה עוד שבוע וחצי פחות יום. זה מתקרב ומתקדם והימים של לפני הנסיעה מתקצרים ונעלמים ועוברים לי, או עוברים עלי. זה תכף מגיע. וכמה יפה העולם וכמה נעימה השיגרה כשאני יודעת שהיא תכף נשברת. תכף אחרת. כאילו הטיול מתחיל עוד לפני שהתחיל, הנסיעה יצאה לדרך לפני שאני יצאתי אל הדרך. העולם שלי צבוע בצבעים עזים יותר. השיגרה יקרה לליבי. אני תכף עוזבת אותה. לקצת.

לפני 8 חודשים, פחות או יותר, אולי קצת יותר, קיבלתי מייל מחברה. במייל היה כתוב שהיא מחפשת שותפים לטיול ברכבת הטרנס-סיבירית וכל החברים והחברות שלה אמרו לא ואיזה מבאסים הם ומה דעתי, זה יכול לעניין אותי?

סנאי

היו לי הרבה ביקורים של חיות השבוע, בחצר הפנימית של הבניין בו אני גרה. זה היה הראשון

אהממ, כתבתי לה בחזרה ברפליי מידי, אהממ, דווקא מעניין, תני לי לבדוק. ואז גיגלתי את The Trans-sibirian train. אהממ. טיול ברכבת הטרנס-סיבירית. אהממ. זה לא שחשבתי על זה קודם. זה לא שהרעיון של הרכבת הטרנס-סיבירית היתה תקוע איפהשהו במוח שלי. הוא לא היה. הרכבת הטרנס-סיבירית לא היתה בשום מקום ברשימת החלומות שלי. לא היתה בשום רשימה. עד הרגע הפכה לתוכנית ממשית.

והנה זה כמעט כאן. עוד שבוע וחצי אני עולה על מטוס ונוחתת במוסקבה ואחרי כמה ימים במוסקבה, עיר בה לא ביקרתי קודם, נעלה אני והחברה על רכבת בתחנה הרכבת המרכזית של מוסקבה ונתחיל את הנסיעה, את הטיול, במסלול של הרכבת הטרנס-סיבירית. כל הדרך ממוסקבה אל בייג'יין, במשך חודש, כולל עצירות לאורך סיביר ומנוגוליה. איזה כיף.

***

הפעם הקודמת שנסעתי לטיול כזה, טיול של חודש, הפעם הקודמת שהיא גם הפעם האחרונה היתה בדיוק שש שנים קודם. גם אז נסעתי במהלך החודש של החגים היהודים. אם החגים מסתדרים כמו שצריך אפשר, בתקופה החגים, לקחת כמה ימים חופש ולייצר רצף של ימים בלי עבודה. אז נסעתי אל בורמה (מיאנמר). טסנו מישראל אל טוריקה ומטורקיה אל בנקוק, תיאלנד, ומבנקוק אל יאנגון, עיר הבירה של בורמה.

חתול בחצר הפנימית

וזה האורח השני. מלך החצר!

יום אחד, היינו אז ב – Kalaw, שהיא Hill station שהקימו הבריטים ועזבו, והיא מקום יפה להפליא ממנו יצאנו לטרקים קצרים בשדות האורז, ובו היה נפלא לגמרי, יום אחד נכנסתי אל אינטרנט-קפה כדי להתחבר אל העולם (זאת היתה הפעם האחרונה בה ביליתי חודש שלם בלי הלפטופ שלי. בהסתכלות אחורה אני לא מבינה איך שרדתי. לגמרי מתכוונת לקחת איתי מחשב הפעם. אז מה אם מונגוליה).

ישבתי באינטרנט-קפה ב – Kalaw ובדקתי מיילים ואחד מן המיילים, מייל שהגיע מכתובת שולח שאני לא מכירה, היתה הצעה להתראיין לעבודה ב – T mobile. כן, כתבתי בחזרה, אשמח להתראיין, רק אחזור מהטיול שלי. בסופו של דבר לא יצא מזה כלום, חוץ מזה שהרעיון לעבור לארץ אחרת נשתל בראש שלי. הצעת העבודה היתה טובה, אבל בשביל לקבל אותה הייתי צריכה לעבור לגור בפרנקפורט או סביבותיה. בראיון עצמו אחד המראיינים הוציא מפה של גרמניה והראה לי איפה אנחנו ואיפה העבודה והקיף בעיגול 4 מקומות בהם לדעתו עשוי להתאים לי להתגורר. אף אחד מהם לא היה ברלין. אז לא יצא מזה כלום חוץ מזה שהרעיון לעבור לחיות בארץ באמצעות העבודה שלי, העבודה שאני כל כך אמביוולנטיות לגביה, הרעיון הזה מצב בי שותפה קשובה.

בדיוק שנה אחרי כן, כלומר בחגים היהודים של לפני חמש שנים, עברתי לחיות בברלין עם חוזה עבודה מחברה מקומית. ידה ידה ידה. והנה אני כאן. ועוד פחות משבועיים הטיול. והימים מתקצרים לי והעולם צבוע בצבעים של סוף, וזה לא בגלל הסתיו. זה בגלל או בזכות ההתרגשות שאני מרגישה, בגלל התחושה של תכף תכף הרפתקאה גדולה.

בורמה

אני, בבורמה. במהלך יום של הליכה בשדות אורז

***

היה לי הרבה זמן להכין את הטיול הזה. נראה לי שזה הטיול שהתכוננתי אליו הכי הרבה. שקבעתי אותו הכי הרבה זמן מראש. שחיכיתי לו הכי הרבה זמן. הוא צובע את העתיד שלי כבר חודשים. מקובע ביומן. חודש שלם מסומן בסגול של out of office. בסך הכל ההכנות עברו בנעימות. אני אוהבת להתכונן מראש. לקרוא ולחקור וללמוד על המקומות אליהם אני נוסעת. לסמן נקודות על המפה. לתכנן נסיעות. לצייר מסלולים בדימיון. מבחינתי כל אלו, החלקים של לפני, הם לגמרי חלק מהעניין עצמו.

תיקתקנו את ההכנות כמו גדולות, החברה מישראל, אני מברלין, הרכבות ברוסיה, מונגוליה וסין. הסוכנות נסיעות שעזרה לנו להתמודד עם הזמנות הכרטיסים של הרכבות נמצאת בלונדון. בחיי שאני לא מבינה איך אנשים חצו עולם לפני עידן האינטרנט. איך סידרו דברים? אנחנו סידרנו הכל דרך האינטרנט, הכל, את כל המחקר והתכנונים והשאלות והתהיות וקניית הכרטיסים ובחירת המקומות ושיריון מקומות לינה. זה טיול עם הרבה לוגיסטיקה. 3 ארצות. 3 שפות שאני לא מדברת. 7 אזורי זמן שונים. מזג אוויר שהולך ומתקרר. הרבה לוגיסטיקה.

הגעתי אל הישורת האחרונה לפני הטיול והכל מוכן. הכל הכל מוכן. חוץ מדבר אחד. התיק שלי. אני לא מצליחה להחליט איזה תיק לקחת איתי למסע. איזה גודל. איזה סוג. תרמיל של תרמילאים, כזה שסוחבים על הכתפיים? אבל זה כל כך לא אני. לשום טיול שלי לא נסעתי עם תרמיל של תרמילאים. לטיול בבורמה נסעתי עם טרולי שגררתי איתי. אבל בבורמה היה חם. הטרולי הספיק לכל הבגדים שלי. הפעם זה טיול סתיו-חורף. יהיה קר. בגדי חורף תופסים יותר מקום. צריך תיק גדול יותר. אבל כמה גדול? וכמה רחב וכמה גבוה? אני צריכה תיק שידע לדחוק את עצמו לשטחי האכסון המצומצמים ברכבת. תיק גמיש. אבל על גלגלים. אבל גדול. אבל לא גדול מדי. בקיצור, אין לי מושג איזה תיק אני צריכה ואיזה תיק אני רוצה ומה מתאים. ואיך יהיה לי מושג? אף פעם לא עשיתי טיול כזה. אין לי מושג איך יהיה ואיך ארגיש ומה יהיו הצרכים שלי. הניסיון לקנות תיק הוא כמו הניסיון לראות את הנולד. חסר סיכוי. רק שתיק אני ממש חייבת.

בורמה

תומנה שאני לא שוכחת. גשר להולכי רגל. בנה אותו המלך כשרצה להגיע אל אהובתו בצד השני של האגם. בורמה

העברתי הרבה זמן בשלב התכנונים. ממש נתקעתי בשלב התיכנונים. דיברתי על נושא התיק והלבטים שלי אם כל מי שאני מכירה. העברתי שעות בחיפושים באינטרנט. עשיתי שאילתות משונות כמו: best backpack for trains או recommended bags for travelling in the trans sibirian train ואחרים. זה רק החמיר את הדלימה. האמת היא שיש שם בחוץ מיליוני תיקים שיכלים להיות מתאימים, שהם כמעט מתאימים, שהם אולי מתאימים. איך אני יכלה לדעת?

השבוע, בעקבות הזמן שמתקצר, החלטתי לצאת אל השטח. להיכנס לחנויות. לגעת בתיקים. לנסות אותם. התחלתי קרוב אל הבית, אלכסה, גאלרי, חנות של Jack Wolfskin בשונהאוזראלי, וכל הזמן ידעתי בלב שזה בלתי נמנע, שבסוף אני אצטרך להגיע אל Globetrotter, היכל ה – Outdoors. הבעיה הוא שאני לא אוהבת קניות. כלומר אני מאוד אוהבת קניות אבל של דברים מסויימים. אני אוהבת לקנות ספרים ובגדים. כל השאר הוא בלבול מוח בשבילי. עודף היצע. יותר מדי אפשרויות. מעולם לא רציתי להגיע אל Globetrotter. ברור לי, גם בלי להיות שם, שכל מה שיש שם ישבור לי את הלב ומרוב שפע אני אלך לאיבוד. אני יודעת שיש מלא תיקים בעולם, אני לא באמת חייבת לראות את זה. אבל אלאס! הזמן מתקצר ותיק איין.

הגעתי אל Globetrotter. החנות השמחה. החנות הכי שמחה שראיתי אי פעם. הכל שמח ב – Globetrotter. האור רך ונעים ומאיר פנים. הרצפה חלקה ומעץ. החלל פתוח ומרווח ומאוורר. האנשים שמחים. מחייכים. מצפים. כל האנשים ב – Globetrotter לקראת משהו. מגיעים אל החנות הזאת כי תכף מתחילה הרפתקאה חדשה. בשביל להתחיל הרפתקאה חדשה. אנשים מודדים תיקים ומסתכלים על עצמם במראה ומחייכים בשמחה כאילו הם כבר שם, על החוף, או בקצה ההר, או בלב המדבר הגובי. Globtrotter הוא מקום של אופטימיות שמחה. הסתכלות קדימה. אמונה בעתיד. אפילו המוכרים היו נחמדים וחייכנים, כמה מהם ממש חייכו אלי, גם כשלא קניתי כלום. גם כשרק הסתכלתי.

תחנת רכבת

בדרך אל החנות השמחה גיליתי את תחנת ה Ubahn היפה בברלין, התחנה האחרונה של ה – U9, החלק התחתון, החלק שבשיפוצים

עם הפנים אלינו. יש בחירות בעיר

אחר הצהריים נאה אחד קבעתי עם עם חבר להיפגש להליכה ושיטוט  ב – Tiergarten. נפגשנו בתחנת ה S של Berlin Bellevue, ומשם המשכנו בהליכה נעימה אל תוך היער. אל תוך היער. התקדמנו רק קצת ונתקלנו בכרזה הבאה:

בחירות, ברלין 2016

כרזת בחירות של ה SPD. ראש העיר המכהן, Muller, זה הגבר עם העניבה. (זה לא השלט הספציפי שראינו, לא צילמתי באותו הרגע, אבל זה האימג' , זאת התמונה).

החבר, גרמני שחי 6 שנים בברלין, והוא במקור מאי שם בדרום, עצר ליד הכרזה, והסתכל, ושרק בהתפעלות. הוא חשב שהיא גאונית. הוא חשב שזה נפלא, האופן שבו הכרזה מתייחסת בטבעיות לנוכחות של מהגרים, או זרים, או אחרים לא גרמנים, במרחב העירוני, בעיר. הוא חשב שזה חכם ככה להציג את ריבוי התרבויות בעיר. הוא חשב שזה מרומז ועדיין. שמולר, ראש העיר, גם מזוהה וגם נראה כאחד האדם. שהפשטות של האימג' מספרת את הסיפור הנכון על ברלין. הוא ממש התפעל.

אני שתקתי. לקח לי כמה דקות. הסתכלתי על הכרזה ושמעתי את ההסברים שלו על כמה שהיא נכונה ולקח לי זמן להבין מה מטריד אותי, למה אני לא מתפעלת, ואחרי כמה דקות אמרתי לו, יותר נכון, שאלתי אותו, אם זה לא מפריע לו, אם זה לא בעייתי בעיניו, קצת, שהאשה, הדמות המרכזית, מצולמת מאחורה. ואז הוספתי שבתיאורה הפמיניסטית וכל זה, יש הרבה דיבורים, ולא חיובים, על תצלומי נשים שלא כוללים פנים.

דיברנו על זה. על מה בתמונה מפריע לי. על ממה בתמונה הוא מתלהב. החבר, שהוא צלם חובב, דיבר על האתגרים שבלייצר תמונה כמו "טבעית" ולהכיל בה ריבוי פרצופים. הוא אמר שבכרזה כל הפנים מטושטשות, לא רק של נשים, רק הפנים של ראש העיר גלויות.  אני אמרתי שכל שאר הפנים מטושטשות, זה נכון, אבל לפחות יש להם פנים. היא רק גב. ואז עברנו איזה פנייה בפארק ונתקלנו בכרזה הזאת:

ברלין, בחירות 2016, כרזת בחירות

ראש העיר זה הגבר הלבוש בחליפה שעומד מאחורה, ברקע, ומדבר עם גבר אחר. בפנים גלויות. 4 גברים עם פנים גלויות.

הוא רטן. הוא הזעיף פנים. אני חגגתי את נצחוני, אבל בשקט. התאפקתי והצלחתי לא להגיד כלום על הפלא שבשילוב 4 פנים גבריות בתמונת בחירות אחת. וככה נודע לי שיש בחירות בברלין.

בחירות 2016. עוד חודש, באמצע ספטמבר, מצביעים. בעלי זכות ההצבעה, זאת אומרת. אני לא. אני מסתכלת על התמונות. העיר התמלאה בתמונות. הרחוב שלי, בחלקים בהם אני לא גרה, החלקים שבוודינג, בשכונת Brunnenviertel, התמלא בכרזות בחירות.

בחירות

שלטי בחירות, הפוסטרים המקומיים, מודבקים על עמודי הפנסים ותאורת הרחוב. למעלה השמאל נגד הנאצים. למטה ראש העיר המכהן.

הפורמט הכי נפוץ של כרזת בחירות בברלין הוא פוסטר מלבני, באורך מטר, בערך, ורוחב של 80 סמ. הם מודבקים, גב אל גב, כמו סנדוויץ, על העמודים של פנסי הרחוב. ברחוב שלי, בחלק שבו אני לא גרה, כרגע כל פנס רחוב מחזיק לפחות 2 פוסטרים, לרוב יותר.

כל הפוסטרים של הבחריות דומים אחד לשני. ברובם הגדול, המכריע, מופיע פרצוף מחייך. פנים. כמו בתמונות פספורט, רק עם חיוך. תמונת פספורט מושקעת. לי זה מזכיר את הפורמט של התמונות האישיות שמקובל לצרף כאן לקורות חיים. פנים אופטימיות. מוארות. מסתכלות קדימה. פנים לבנות. חייכניות. מסבירות פנים. פנים מוארות ומאירות. ראו.

כל התמונות צולמו באותו היום, באותו הרחוב ב – Wedding: הנה ראש העיר המכהן. מחייך.

כרזת בחירות

פנים מחייכות.

הירוקים. פנים על רקע ירוק.

בחירות

פנים מאירות.

עוד ירוקים. פנים על אופניים.

הירוקים

פנים נינוחות.

לא.

כזרת בחירות, ברלין

פנים מסבירות פנים

ד"ר מאג'ה לאסיק שולטטתתת! היא מופיעה הכי הרבה ברחוב בו אני לא גרה אבל הולכת, ב Wedding. העינים שלה בצבע כחול עז. כל כך עז שאני לא בטוחה שהוא אמיתי. אני מסתכלת מקרוב ולא מצליחה להחליט. זה נראה כאילו מישהו עבר שם עם טוש והדגיש את הכחול.

בחירות, ברלין

פנים עם עינים כחולות עזות.

ה – FDP מאמינים בצבעים.

כרזת בחירות

פנים על רקע צבעוני

שחור-לבן ואדום. השמאל עם גרפיקה מובנת מאליה.

בחירות

פנים שמאליות.

והפיראטים בכתום פלוס הומור.

בחירות

פנים הומוריסטיות.

הפיראטים בהומור גרמני שאני לא מבינה כלל וכלל.

כרזת בחירות

כל הפרצופים הפיראטים בתמונה אחת. לכל פנים כאלה גם יש כרזות עצמאיות.

יש גם כרזות עם "תוכן". כלומר תוכן אחר, לא פנים. יש מעט כאלה, אבל יש. של השמאל ושל ה SPD. במיוחד השמאל, דה לינקה, משקיע בתמונה עם סיפור בתוכה. סיפור על מהגרים, למשל:

כרזת בחירות

לא רק ראש העיר נתקל בזרים בעירו. גם השמאל. נציג המפלגה נראה שמח. אין לי מושג מה הבעת פניו של המהגר.

או סיפור על עוני.

בחירות

יש עניים בעיר, בכרזה של השמאל

ב SPD זה יותר סיפור אווירה. ראש העיר מסתובב בעירו ונפגש עם אנשים. הוא עם הפנים אלינו. תמיד עם הפנים אלינו. קצת כמו שרה נתניהו, הפנים שלו תמיד ברורות וגלויות בתמונות. ורק ה – SPD משתמש בכרזות בגודל כזה.

בחירות

ראש העיר מסתובב במרחב העירוני וופוגש נשים שיש להן גב. לגמרי menschlich.

הנה הוא שוב

בחירות

הנה הוא שוב, משוטט ברחובות העיר. והפעם גם לאשה יש פנים

וככה זה נראה בשוטף

בחירות

מלמעלה למטה: SPD, ירוקים, פיראטים. על בסיס התמונות בלבד, ולו היתה לי זכות הצבעה, הייתי מצביעה לאמצעי. בזכות השיער 

ועוד אחד

בחירות

ככה, כל העמודים ב weddings, ברחוב שלי, בחלקים בהם אני לא גרה

עוד חודש זה יגמר וכל הפנים המחייכות האלה, הפנים המאירות, הטובות, יעלמו מהנוף העירוני. אני לא מצביעה. אין לי זכות. אני מסתכלת. לזה יש לי זכות. מהסתכלות בלבד נראה לי כאילו המון אנשים שבעי רצון מתמודדים בבחירות הבאות, אנשים לבנים, ידידותיים, נגישים. אנשים שמסתכלים ישר אל המצלמה, בלי למצמץ. ולמהגרים, עניים ונשים עם כיסוי ראש אין פנים. לא פלא שמפחדים מהם.