דברים שחוזרים על עצמם ודברים חד פעמיים ודברים של פעם ראשונה

דברים שחוזרים על עצמם

בצד האחורי של הבניין בו אני גרה יש חלונות מרובעים קטנים שפונים אל הרחוב. בצד שהוא ההפך מהכניסה אל הבניין. לאורך כל הרחוב. כל הבתים ברחוב מחוברים, קופלקס דירות, בלוק שלם, כל הרחוב, ולכולם יש, בצד שממנו לא נכנסים אל הבית, שורת חלונות מרובעים ונמוכים שפונים אל רחוב. אני מאוד אוהבת את החלונות האלה. הם מרובעים לעילא. סימטרים. קווי הגבול שלהם חצובים. יש בהם עומק. שכבות. פינות ועומקים. שקיפות קלה. תהייה. מה מסתתר בצד השני של החלון? מה יש בפנים?

(ויש המשך).

IMG_20170602_104556

אני חושבת שבפנים יש אכזבה. אלו לא חלונות שמכסים על ארוחות משפחתיות. הם נמוכים מדי. אלו החלונות של המרתפים. ועדיין. עשו אותם. חלונות שפונים אל הרחוב. מרובעים ומלבניים. סימטרים. מסודרים. הרמוניים. אני מאוד אוהבת את החלונות האלה. הם חלק מהשפה העיצובית של העיר עבורי. אני מזהה בהם את המרובעות הסיגנונית של ברלין.

ויש המשך.

IMG_20161209_130555

יום אחד עמדו נעליים על אדן החלון. על האדן של אחד מהחלונות המרובעים שפונים אל הרחוב בבניין בו אני גרה ניצבו נעליים שחורות עם עקב מרובע.

זה לא לא מקובל. כלומר, מקובל להוציא דברים – חפצים, רהיטים ישנים, כלי מטבח, משחקים – מקובל להוציא אותם אל הרחוב ולהשאיר אותם שם. אולי מישהו ירצה וייקח. דברים מסודרים בערמות, או בתוך קרטונים. אבל אפילו בשביל תרבות שמסדרת את השאריות שלה, האשפה, הדברים שלא צריך, אפילו בשביל תרבות שמסדרת את הזבל כשהיא מוציאה אותו למרחב הציבורי, הנעליים הפתיעו אותי. זה היה יפה מדי. מסודר מדי. כאילו מישהו קישט את הרחוב. עשה אמנות. תכנן וחשב ויצר תמונה משולמת. תמונה של אורבניות.

צילמתי. פרסמתי בפייסבוק. האחיינית שלי כתבה שזאת תמונה שואתית משהו. היא גרה בירושלים. אני כבר חמש ומשהו שנים בברלין. עולם האסוציאציות שלנו שונה.

הנעליים האלה, מישהו הוציא אותן לרחוב כי הוא לא צריך אותם יותר ומתוך תקווה שמישהו אחר, מישהו שכן צריך, יעבור שם וייקח אותן? או אולי מישהו רק קיצר את הדרך שלו אל הפח? ואולי הם בכלל מה שהן נראות, מיצג, אמנות, מיזם כלשהו?

ויש המשך.

IMG_20170123_153424

ואלו?

יום אחר, נעליים אחרות. חורף. ינואר. אותו הרחוב. חצי מגף מעור בצבע בורדו. הצבע שחוק. נראה שהשתמשו בהם הרבה, בחצי מגף.

ויש המשך.

IMG_20170212_164238

אותו רחוב. בבניין מול הבניין בו אני גרה. חלון פחות נאה. שני זוגות נעלי גברים.

בכוונה? זבל? אמנות? אמירה? סתם שטות?

ויש המשך.

IMG_20170305_111729_917

סוף החורף. נעלי בית וגליל של נייר טואלט. מישהו הוציא אותם ביחד או שזאת קומפוזיציה מקרית? נגמר החורף ולא צריך את הנעליים יותר, אלו נעליים חד חורפיות?

ויש המשך.

IMG_20161130_155308

אפילו החורף לא נמשך לנצח. עונות השנה. הכנות לאביב.

ומה אתן תנעלו? מה נשאר לכן בבית?

גם אני צריכה הוציא את הנעליים שלי אל הרחוב? זה משהו שעושים עכשו?

ויש המשך.

IMG_20170601_122130

קיץ. השבוע. נעלי סירה עם שפיץ חתוך.

רחוב, כמה שאתה יפה לי לפעמים.

דברים חד פעמיים לחלוטין

השבוע, באחד הימים היפים והנעימים, השכנה החדשה יחסית הוציאה כסא נוח אל החצר הפנימית, הנעולה, וישבה בה, עליו, מתחת לעץ, על הדשא. חמש וחצי שנים שאני חיה כאן, מתוכם ארבע וחצי שנים עם הגדר המיותרת בתבל, ואף פעם לא ראיתי מישהו משתזף בתוך החלק המגודר.

זאת תמונה משלב ההכנות.

IMG_20170512_140440_1 (1)

השכנה מכינה לעצמה זולה בחצר הפנימית, בחלק המגודר. פעם ראשונה בהחלט

דברים שהפסיקו לעבוד ומחייבים תגובה, התייחסות

חמש וחצי שנים שאני כאן. עברתי את נקודת הציון שהיא חמש שנים. אני מאחוריה. או שהיא מאחורי. חמש וחצי שנים, שני מספרי טלפון. את הראשון קיבלתי מהעבודה. את השני רכשתי לעצמי. אחרי שהחזרתי את הטלפון למקום העבודה ממנו הזדכתי, החלטתי שאני רוצה מספר משל עצמי. אבל כל חברות הטלפון כאן מחייבות לחתום על חוזה של שנתיים.

זה לא בשבילי. לא אני. מה פתאום התחייבות לשנתיים. אין לי מושג כמה זמן אני נשארת כאן, ובמילא, גם בישראל לא חתמתי על התחייבויות של שנתיים. אני לא מתחייבת על העתיד. אז הלכתי לאלקסה אל הקומה של מדיה מרקט ורכשתי כרטיס סים נטען ומאז אני איתו. כשצריך, אני מטעינה אותו דרך האינטרנט. בלי חוזה. בלי התחייבות. הכל טוב.

אבל חמש שנים. חמש וחצי שנים. ואני כאן. ואני מטפלת בדברים. בבירוקרטיה. ביטוח לאומי. העברת זכויות. דברים כאלה. כאילו אני נשארת כאן. כאילו אני מתחייבת על העתיד. אז אולי בכל זאת הגיע הזמן לוותר על הסים פרי פייד שלי ולהיכנס אל חוזה רגיל? אולי אני בכלל מוכנה?

יצאתי ברגל אל חנות וודהפון הקרובה אל ביתי.

חחח. זה לא נכון. כל זה, כל הסיפור הזה, הוא לא נכון.

ברלין, קיץ, 2017

ברלין ביום של מזג אוויר נאה

מה שקרה זה שאחרי שלוש שנים בהם הכל עבד כמו שצריך, טיקטק, טיק וטק, חזרתי מביקור של חודש בישראל, התיישבתי אל השולחן, פתחתי המחשב וניסיתי להטעין את הסים קארד שלי. כמו תמיד. כמו בכל חודש בשלוש שנים האחרונות. רק שלא.

הממשק של וודהפון הודיע שהוא לא מזהה את המספר שלי. ניסיתי שוב. ושוב. הוא התעקש. המספר שלי לא מוכר. במקביל התחילתי לקבל סמסים מ Callya, הספק של וודהפון שממנו רכשתי את הכרטיס. בסמסים נאמר שנגמר לי האשראי ועלי להטעין. ניסיתי. כשלתי. הממשק לא מזהה את המספר שלי, גם כשהסמסים שטים אלי בניחותא.

ניסיתי לפנות דרך האתר אל שרות הלקוחות. צריך להזדהות באמצעות המספר טלפון. נכשלתי. המערכת לא מזהה את המספר שלי. עוד סמסים הגיעו ובישרו שאין שאני במינוס קרדיט. מינוס. 70 אגורות מתחת לקרדיט אני והטלפון שלי לא יעבוד ככה שוב לעולם ואין לי איך להטעין.

אתמול נשברתי. בכל זאת, טלפון אני צריכה. חיפשתי באתר את חנות וודהפון הקרובה אל ביתי. בקניון בשונהאוזראלי. אוקי. אני בדרך. הגעתי אל הקניון. עברתי דרך דוכני האספרגוס ונכנסתי פנימה. איתרתי את חנות וודהפון. לשמחתי היא היתה כמעט ריקה. 3 עובדים, 2 מהם טיפלו במישהו. ניגשתי אל השלישי. הוא היה שמח ומאיר פנים ואמר שישמח לעזור וישמח לדבר באנגלית וכמה נפלא בכלל שבאתי לשם.

בית קברות, ברלין, קיץ 2017

בית הקברות הקרוב אל ביתי ביום של מזג אוויר נאה

סיפרתי לו את הבעיה.

"שלוש שנים עם פרי פייד?!?" הוא אמר "למה למה למה ככה?"

"בעיות עם מחויבות", אמרתי לו.

הוא צחק. היה נעים. היתה אווירה טובה. הוא לא מצא את הטלפון שלי במאגר של וודהפון. הוא הודה שהסמסים, שכל הזמן המשיכו להגיע, הם משלהם, מהם, אבל אלאס, במאגר, איפה שקובע, המספר שלי לא.

"מה עושים?" שאלתי.

הוא הסכים איתי שהמצב מוזר. שמשהו פתאום השתנה. משהו לא ברור. הוא אמר שהוא לא יודע מה השתנה ולמה מה שעבד כל הזמן הפסיק פתאום לעבוד. הוא הסביר לי שהסים שלי הוא בכלל מחברה אחרת, שרק משתמשת בתשתית רשת של וודהפון, ואולי החברה האחרת תוכל להסביר את התעלומה. אמרתי לו שכבר שלוש שנים, שלוש שנים, והכל בסדר. הוא הסכים עם כל העובדות אבל אמר שהוא לא יכול להטעין את הכרטיס שלי כי הוא לא במאגר. הוא הציע לי ללכת למשרדים של החברה האחרת. אמרתי לו שאני כבר כאן והוא הסכים איתי. אז הוא הציע לוותר על הסים פרי פייד ולעשות חוזה כמו בן אדם, כמו של בני אדם שחיים כאן. הוא הבטיח שהוא יטפל בהכל, שוודהפון תעביר את המספר הקיים שלי אליהם, זה יקח 10 ימים גג, ואחרי זה הכל יהיה בסדר. בלי הטענות ובלי כלום. הסכמתי.

אז הוא עבר איתי על מיני החוזים שיש לוודהפון להציע. סלולי ואינטרנט בבית. סלולי טלפון נייח ואינטרנט בבית. כל הצעה שלו כללה יותר חיבורים ופחות כסף. אבל אני בשלי. רק נייד, אמרתי לו, רק אינטרנט בנייד.

שעה וחצי העברנו ביחד, אני והוא ושני אנשי הצוות הנוספים בחנות של וודהפון בקניון בשונהאזוראלי. שעה וחצי מלאות בחיוכים גדולים ומבוכות קטנות ואחרי שעה וחצי הטלפון שלי חזר לעבוד, אותו המספר, חוזה חדש. הוא הדפיס עבורי את החוזה ונתן לי אותו לחתימה.

"הנה ה – Contract sheet שלך" הוא אמר. ואז שאל, "ככה אומרים, Contract sheet?"

"לא", אמרתי לו, "רק Contract".

"אז מה זה ה- Sheet", הוא שאל, ואני אמרתי לו ש ה – Sheet זה עבור spreadsheet, כמו אקסל, לחישובים וכאלה, אבל Contract זה רק Contract, אמרתי לו, בלי שום Sheet.

שעה וחצי, שלושה מוכרים, אני ועוד לקוח אחד. בחיי שאני לא מבינה איך זה שגרמניה היא מעצמה כלכלית.

שיטוטים

לפני שבועיים נפגשתי עם חברה ישראלית שחיה בפריז. קבענו לשיטוט. נפגשנו בבית קפה בין הבית שלי והדירה בה היא התגוררה, בלב פרנצלאוורברג, והמשכנו משם. טיילנו באזור Helmholtzplatz, הלכנו לאורך דנציגר שטרסה, ירדנו בשונהאוזראלי והגענו אל רוזה לוקסנבורג פלאץ, משם המשכנו אל תוך אזור התיירות המפונפן של מיטטא, לינדן שטרסה, אוגוסט שטרסה, הבית של סבתא, פסל השולחן ההפוך, גרטן שטרסה והבריכה היפה בתבל, אינוואלידן שטרסה ובית הקברות המהמם בתבל

הראתי לה את ברלין שלי. אני חושבת שזה עבד. שהיא התרשמה. שבתחרות הקטנה שלא דיברנו עליה בכלל, בין פריז וברלין, הצלחתי להראות את העליונות החד משמעית של ברלין. או משהו כזה. ובסוף, לקראת פרידה, או אולי זה היה כבר אחרי פרידה, במייל או מסרון, היא העירה שהעיר באמת נפלאה אבל מזג האוויר שלה נוראי. הרבה יותר גרוע מפריז. האין קיץ הזה. הגשם. הרבה יותר גרוע מפריז.

בית קברות

תמונות משיטוט בבית הקברות

ישר נזעקתי ויצאתי להגנת העיר ואמרתי שקיץ גרוע זה חלק מהקסם של אירופה ושככה זה כאן, זה לא באמת קיץ גרוע, כל הקיצים כאלה, אפרורים ורטובים. אמרתי והאמנתי בזה. ומאז עברו עוד ימים של קיץ, ימים של אוגוסט, וגם הם היו קרירים ואפורים ורטובים, ואני מוכנה להודות: אפילו בשביל אירופה ואפילו בשביל ברלין הקיץ הזה הוא חרא של קיץ. אפור ורטוב וגשום. חשבתי לכתוב פוסט שלם על מזג האוויר. לא מקורי במיוחד, אבל כן רלוונטי. הקיץ הזה באמת שחון. ואין לי שום נושא אחר שבוער בי לכתוב עליו. ההפך. בוער בי לא להתייחס לסערה הנוכחית סביב ישראלים בברלין, והדרך הכי טובה לא להתחייס למשהו זה לדבר על מזג האוויר.

ואז קמתי הבוקר והשמים כחולים והשמש מאירה ואמור להיות 26 מעלות היום, שזה קרוב למושלם, ולי הלך הנושא לכתוב עליו.

***

חברה שלי נוסעת בשבוע הבא לפולין. חברה מישראל, נוסעת להשתתף באירוע תרבותי בפולין. כמה ימים לפני הנסיעה, כך סיפרה, היא קיבלה טלפון מאחד המארגנים.

יש לי בשורות רעות, הוא אמר לה, מזג האוויר קשה.

באמת, היא שאלה, חם מאוד?

לא, הוא אמר, בדיוק ההפך. קר וגשום. אין קיץ.

טיול בבית קברות

גם זה בבית הקברות

***

החברה מפריז חוזרת אל ישראל עוד כמה חודשים. אחרי ארבע וחצי שנים. היא שמחה לחזור. כל פעם שאני שומעת על מישהו שחוזר אל ישראל אני חושבת על זה. אני רוצה לחזור? אני לא רוצה? כל פעם שמגיע התור שלי לביקור במשרד הזרים, מגיע המועד, אני חושבת על זה. להאריך את השהות שלי כאן? היה לי מספיק?

שאלת הלחזור / לא לחזור היא חלק מהאוויר שאני נושמת מאז שאני לא בישראל. לפעמים יותר, לפעמים פחות, תמיד שם. מרחפת מעל הראש. כמו השפיץ של אלכסנדרפלאץ. כמו צלילי הפעמונים שעולים מציוןקירץ כמה פעמים ביום. אחרי כמה זמן מתרגלים לזה כל כך שלא שמים לב שזה שם. שזה קורה.

הביקור האחרון שלי בישראל, סוף מאי – תחילת יוני, היה נפלא. כלומר, הוא היה כמו כל ביקור אחר, עליות ומורדות ותלוליות ופיתולים, אבל הרגשתי נהדר. רוב הזמן היה לי מצב רוח טוב. הייתי שמחה. סיפרתי על זה לחברה בברלין. סיפרתי לה שהיה לי טוב בתל אביב. אז היא שאלה אותי אם היה כזה טוב שזה עשה לי מחשבות על לחזור.

בית קברות Dorotheenstadt Friedhof II

וגם זה בבית הקברות

שאלת ה"איפה" נמצאת בקצה המוח הרבה מהזמן. כשטוב כאן. כשנעים שם. אחרי שעזבתי פעם אחת האפשרות לעזוב היא ראלית. זמינה. תמיד ולעד ברשימת האפשרויות. אחרי שעזבתי פעם אחת גיליתי שיש לי רשימת עם אפשרויות. אומרים לי, וותיקים להגירה, חברים שחיים כאן מעל עשור, שזה משתנה, עם הזמן, זה עובר. שאלת האיפה נעלמת. מפסיקה להעסיק. אומרים לי שזה קורה אחרי עשר שנים בגולה. אני עוד לא שם.

לחברה ששאלה אותי עם הביקור המוצלח בישראל עורר אצלי שאלות בנוגע לחזרה, אמרתי שלא. זה לא העסיק אותי. השאלה הזאת, הספציפיצית, של לחזור או לא, לא העסיקה אותי. שאולי בגלל זה כל כך נהנתי. כי לא הוטרדתי משאלות לגבי העתיד. החיים. המעברים. מי אני ומה אני. כבר כמה זמן שהשאלה לא מעסיקה אותי. אני לא יודעת למה. אני פשוט לא חושבת על זה. אבל יש תאריך תפוגה להפוגה הזאת. בפברואר אני צריכה להגיע שוב למשרד הזרים. עד אז, שקט. אני חושבת שחלק מהיכולת שלי לשמוח, להנות ביומיום, להנות ממה שיש, זה לא להתעסק בשאלת האיפה ולאן. אני חושבת שאני שמחה יותר כשזה לא מעסיק אותי. שחלק מהמשמעות של שמחה, של להיות שמחה, זה לא להתעסק בסוגיה הזאת.

***

עברו שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה, ואני, שוב, צריכה להסתפר. ואין אין אין לי מושג לאן ללכת. עיר כל כך גדולה, ואני לא יודעת איך להסתפר בה. להסתפר ולצאת מרוצה. מה עושים? אני עוברת ליד מספרות ומציצה פנימה ומסתכלת על התספרות של הספרים. אני שואלת ומנדנדת לכל מכרי. מבקשת המלצות. כיווני דרך. לא על מספרות, מזה כבר התייאשתי, תראו לי אנשים שמסופרים כראוי, אני אומרת. אני עושה חיפושים על הקבוצות השונות של ישראלים בברלין, מחפשת המלצות. העברתי שעות ב toytown. יש שם שרשורים ארוכים ומלאי יאוש בנושא של מספרות וספרים וספריות בברלין. שם מצאתי, סוף סוף, את הגדרת הבעיה. They dont do layers. שנים שאני מחפשת את המילים, ושם, בפורומים של toytown, מצאתי אותם. שכבות. זה כל העניין. שכבות ודירוגים. המקומיים לא עושים את זה. הם חותכים ישר. לא מדרגים. חותכים. אבל למה למה למה הם לא עושים את זה?

אין לתאר את היאוש.

Dorotheenstadt Friedhof II

וגם זה בבית הקברות

***

אז מזג האוויר מהמם, רוב הזמן. אפור וקריר וגשום. כשלא גשום מהמם. כשגשום אני בבית. גם לא נורא. מעדיפה קיץ ברלינאי עלוב על קיץ תל אביבי סטנדרטי. כשלא יורד גשם נעים לשוטט בחוץ. ואני משוטטת. השבוע גיליתי בית קברות חדש. כמה בתי קברות יש בעיר הזאת, וכמה עומק יש לה, כמה עושר. בית קברות חדש (עבורי) במרחק הליכה מהבית שלי. הליכה ארוכה ונמרצת, אבל עדיין, מרחק סביר להלכנים עירוניים.

הבית הקברות שגיליתי, Dorotheenstadt Friedhof II, הוא מהצד השני של הגשר הסגור. ראיתי אותו בשיטוטים של מסביב אל הגשר. השבוע, לראשונה, נכנסתי. כל כל יפה. מקומות כל כך יפים, בתי הקברות בברלין. פארקים קטנים, איים של ירוק, בתוך העיר, בין הבתים ובתי הקפה. בלי טכס בישבן. בתוך החיים. אחרי שטיילתי בו וצילמתי בו חזרתי הביתה ופתחתי את המחשב וגיגלתי אותו וקראתי עליו. מסתבר שכבר הייתי בו, כשהלכתי לבקר את הקבר של ברכט, רק שנכנסתי אליו ממקום אחר, מכניסה אחרת, ולא זיהיתי ולא קישרתי בין בית הקברות שליד הגשר המת ובית הקברות של ברכט. ואני חיה כאן ארבע וחצי שנים. וזה הכל בשכונה שלי.

 

קיץ, דם נשפך

קיץ בברלין. כל יום מזג אוויר אחר. במהלך היום מזג האוויר משתנה בקיצוניות. לפעמים ביותר מעשר מעלות ביום. בבקרים קר. טמפרטורות חד ספרתיות. שיא החום מגיע בשש בערב. היום צפויות להיות 23 מעלות. כרגע 8. השמים כחולים. גם זה יכול להשתנות בכל רגע. זה יום טיפוסי.

קיץ בגינה בברלין

קיץ בברלין. הגינה. תרבות של פארקים וגינות. לפני שהגעתי הנה לא ידעתי שיש דבר כזה, תרבות של פארקים. זה נהדר. זה כל הקסם

האור נמשך עד 10 בלילה. הוא הכי יפה בשעה האחרונה שלו, אחרי שהשמש שוקעת. אין חושך מלא. בארבע בבוקר מתחילה הזריחה, ארבע וחצי אור יום. כל היום אני בודקת את אפליקציית מזג האוויר. נדמה לי שיותר מאשר בחורף. נדמה לי שאצלם רבים זה ככה.

עברנו כבר גל חום אחד. גל חום זה לא נעים. במשרד הכי קשה. חם ואין מצוא ואין הקלה. כשהתחילו הטמפרטורות לעלות הביאו לנו מאווררים חדשים. זה הקיץ הרביעי שלי כאן. כל קיץ במשרדים אחרים. כל קיץ מאווררים חדשים. לאן הולכים המאווררים אחרי שהקיץ נגמר?

מאווררים חדשים במשרד

מאווררים מגל החום האחרון. כל גל חום מביא לגל של רכישת מאווררים. לאן הם הולכים אחרי שגל החום עובר?

מאווררים עם סטייל

מאוורר במשרד מהעבר, גל חום מהעבר. מאוורר עם סטייל. עושה רוח, לא קרירות, אני רוצה להגיד להם. אבל מה זה יעזור

אם הטמפרטורות בעשר בבוקר עוברות את ה – 30 מעלות אין בית ספר, כך שמעתי. עבודה יש. שיא גל החום היה בסוף השבוע הקודם. הרחובות היו ריקים. כולם ברחו לאגמים או התחבאו בצל של הבתים. שוק יד השנייה בכיכר ליד הבית כן פעל. זה הפתיע אותי. אחר כך הפתיע אותי שאני עוד מופתעת: הגרמנים לא נותנים למזג האוויר לשנות את סדר יומם.

כשלא יכלתי לשבת בבית יותר יצאתי מהבית. חיפשתי צל ושקט. הגינות היו מלאות. הלכתי לבית הקברות החביב עלי. שם תמיד שקט ותמיד מוצל. אנשים הולכים לכל מיני מקומות כדי לברוח קצת. אני הולכת לבית הקברות שבאינוואלידין שטרסה. עבורי זהו מקום שקט ונעים ומטופח ואין בו שום דבר שקשור למוות, לסוף. ישבתי שם על ספסל וחשבתי שכל הגינון הזה נועד בדיוק לזה, לטשטש את הייעוד של המקום, לטשטש את הסוף.

יום חם בברלין

תמונות מגל החום. לא רואים את הגל חום, אבל הוא שם. רובץ. למרות שהוא גל הוא רובץ.

בעבודה שלי אנחנו גרמנים וספרדים ואנגלי וטורקיה וישראלית ומקסיקני ובחור מארגנטיה. הכי הרבה אנחנו מדברים על מזג האוויר. הוא אף פעם לא נכון ואנחנו תמיד מייחלים שהוא יהיה קצת אחר. כולנו בחרנו לחיות כאן. אנחנו מתלוננים קצת ואז קולטים שזה מגוחך ומפסיקים בקצת מבוכה עד ששוב שוכחים ומתלוננים.

***

חזרתי מארוחת צהריים עם מכרה מהעבודה, הגרמניה היחידה בצוות שלנו. בדרך דיברנו על הבדלים תרבותיים ואיך הם באים לידי ביטוי בעבודה. היא האשימה, בעקיפין ובעדינות, את אחד הבחורים שעובדים איתנו באי דיבור אמת. לא בשקר חלילה, אבל בחוסר כנות והסתרה. הוא ספרדי. היא אמרה שזה אולי קשור, שאולי זה ככה אצלם, הם מתנחמדים.

בית קברות בברלין

תמונת קיץ. משיטוטי סוף השבוע אחר, לא זה של הגל חום. החיים מתנקזים לסופי השבוע. התמונה היא מבית הקברות. החיים מתנקזים לבית קברות

היא אמרה שגרמנים אף פעם לא מתנחמדים. שהם לא יכלים ככה. הם חייבים לדבר בישירות. Direct היה הביטוי בו השתמשה. היא אמרה שגרמנים הם מאוד direct. היא אמרה שבגלל זה הרבה אירופאים לא אוהבים אותם, כי הם תמיד כאלה ישירים. היא הסבירה שהיא יודעת שאחרים תופסים את זה כחוסר נימוס ואף גסות, אבל שככה זה, אצלם הגרמנים, הם לא יכלים שלא להיות ישירים.

היא אמרה שאין להם ברירה אלה לענות בישירות. שזה מעל לכוחותיהם. שגם אם זה יעלה להם במשהו, בחיים שלהם נניח, שגם אם הם רואים ויודעים שזה מסוכן, הם חייבים לדבר בישירות. blood spill היה הביטוי בו השתמשה, גם אם הם רואים דם שנשפך, הם חייבים להגיד את שלהם בכנות וישירות גמורה. ככה הם.

בשארית הדרך למשרד הרגשתי איך המוח שלי מתנהג בתוך הקרקפת כמו כדור פינג פונג שנזרק על הקיר בחדר אטום וריק. בוינג, בוינג, בוינג. דם נשפך. כנות גמורה. לא יכלים אחרת. יש מצב שאני עוד לא בשלה לשיחות כאלה.

עציץ רחוב

עציץ רחוב מקרי. היופי שלו עצר והצבעוניות העזה שלו גרמו לי להיעצר, להתקרב, להסתכל, להוציא את המצלחמה, לצלם, לעלות לאינסטאגם ולמחזר שוב בפוסט

להיות בחוץ

ליד דלת הכניסה אל המשרד בעבודה החדשה, על הקיר החיצוני, תלוי שלט. כשהגעתי לשם בפעם הראשונה, עוד בשלב הראיונות, העפתי מבט. ד״ר חוסה ריזאל, 1861 – 1896. שם לא מוכר, שנים לא רלוונטיות. ברלין מלאה בשלטים והנצחות. לא התעכבתי על זה.

***

חזרתי לעבוד בחוץ, בעבודה מסודרת, אחרי תקופה של עבודה בבית. זה מרגיש לי כמו להחליף חיים. כמו להגר לארץ אחרת. כמו לעבור, בבת אחת, מכביש חד סיטרי לאוטובאן רב מסלולי. הרחבה מטורפת של העולם. כשעבדתי מהבית נקודות המגע שלי עם העולם היו מצומצמות, מבוקרות, נשלטות על ידי ומבחירה. לעבוד מחוץ לבית זה לעבוד בעולם. להיות בעולם. אין לי בחירה ואין לי יכולת סינון. אני נפגשת עם מה שמגיע, מתחככת במה שנמצא.

כשעבדתי מהבית הרגשתי שזה מצמצם לי את ברלין. שאני פוגשת את ברלין, את הסביבה שלי, הגיאוגרפאית והאנושית, רק דרך פריזמה אחת, מצומצמת, ישראלית. חיי החברה שלי כאן הם ישראלים, וגם הרבה מחיי התרבות. חוויתי את ברלין דרך נקודות המגע האלה, דרך הפריזמה הזאת. במובן הזה לחזור לעבוד זה כמו לחזור אל העולם, אל ברלין. אל הבינלאומיות של ברלין.

ברלין

אחד הבתים לידם אני משוטטת בהפסקות העישון

***

בחדר שלי בעבודה אנחנו שני גרמנים, שני ספרדים, טורקיה וישראלית שהיא אני. השיחות בחדר נעות בין גרמנית אנגלית וספרדית. לרובנו יש חוויות הגירה לספר. ביקורים במשרד הזרים. הקושי בלמצוא דירה. מתי הגעת? כמה זמן אתה פה? הבחורה מטוריקה רוצה להגיע לסיליקון וואלי. הבחורה מספרד מתכוונת לחזור הביתה, יום אחד. הבחור הספרדי מתכוון להישאר בברלין. זאת התוכנית שלו. לחזור לעבוד בחוץ היה עבורי, גם, לחזור להתקיים בתוך קהילה בינלאומית.

***

פינת העישון שלנו בחוץ היא לרגלי השלט שעל הקיר. השלט שמנציח את ד״ר ריזאל. בשביל לצאת ולהיכנס בדלת צריך מפתח. זה נורא טרחני בעיני, לקחת מפתח כדי לעשן, והרבה אני לא עושה את זה וצריכה ללחוץ על האינטרקום ולגמגם ששכחתי מפתח, בבקשה תנו לי להיכנס.

פעם אחת יצאה איתי החברה הגרמניה לעשן. היא לא מעשנת אבל היא החליטה להתלוות אלי. התלוננתי לה על עניין המפתח והיא הסבירה לי שכבר היו פריצות ודברים נעלמו, בגלל זה חשוב לשמור על הדלת סגורה. היא סיפרה שפעם אחת, בערב, היא והבוס שלנו יצאו אחרונים מהמשרד, היא אמרה שעה מדוייקת אבל אני הדחקתי אותה, גם המידע שהם יצאו אחרונים לא עשה לי טוב. בכל מקרה, היא סיפרה שכשהם יצאו היתה בחוץ קבוצה של תיירים מהפיליפינים שהצטלמו על רקע התמונה והדלת לא היתה סגורה כראוי. הם יכלו להיכנס ולרוקן את כל המשרד! היא אמרה, בגלל זה חשוב לסגור את הדלת.

המשרד

כל המשרדים דומים זה לזה. אבל העובדים האומללים, כל עובד אומלל בדרכו שלו. טבע דומם במשרד

***

כל יום אנחנו מתלבטים מה לעשות עם ארוחת צהריים. סנדוויץ מהיר ליד המחשב. ארוחה מסודרת מסעדה. טייקאווי. כל המשרד מלא בבקבוקים. בפינות מונחות קופסאות מלאות בבקבוקים ריקים. בחצר הפנימית יש ערמות של קופסות עם בקבוקים מלאים. בישראל השתמשו במיני בר. כאן סוחבים קופסאות של בקבוקים פנימה והחוצה, ומי הברז בברלין בכלל טובים לשתייה.

כל בוקר יש לחץ במטבח, תור למכונות קפה, טרוניות בכל מיני שפות על הכוסות שלא שטופות יפה או החלב שחסר. פעמיים בשבוע ממלאים את המשרד בפירות טריים. לחדרי הישיבות יש שמות (עלאק) מגניבים, כמו חוף הים, או הירגעות, או חדר הנוף, וכולם מביאים את הלפטופים שלהם לישיבות. בחצר הפנימית יש שולחן פינגפונג ובצהריים הקהילה הספרדית עושה שם בשר על האש. הריח ממלא את שירותי הנשים שבקומת הקרקע.

***

הקושי המרכזי שלי עם העבודה זה שהיא ממלאת את כל היום. את מיטב השעות. את הנתח המרכזי של החיים. זאת בעיה. אני חושבת שזה טעות בקונספט. כל המערכת הזאת, משולש האימה הזה של פרנסה, עבודה, ופנאי, הכל בו שגוי. כל מערכת היחסים בין המרכיבים. כל האיזונים. שגוי ולא נכון ולא מפרגן לרוח האדם. זה מה שאני חושבת.

האיש הירוק, ציור קיר, ברלין

האיש הירוק. רחוב אחר, תמונה לא קשורה. תמונה שצולמה ביום ראשון.

***

למה הם מצטלמים על רקע השלט, שאלתי אותה באותה הפסקת עישון, ולמה הם מצלמים את השלט, ומי בכלל היה האיש הזה, ד״ר ריזאל. היא לא ידעה. היא עובדת שם כבר חצי שנה, שזה בערך הכי הרבה זמן שמישהו עובד בחברה הזאת, והיא לא ידעה מה כתוב בשלט. היא אמרה שהיא אף פעם לא קראה אותו והציעה לי לקרוא.

היינו בחוץ לא רק שתינו, היו שם עוד כמה, וכולם אמרו, בתשובה לשאלה שלי, שהם לא יודעים מי זה האיש הזה, ובסוף השותפה הגרמניה שלי לחדר אמרה אז מה הבעיה, תקראו. רק שרובנו, במעגל המעשנים, גם לא יודעים לקרוא גרמנית וגם לא ששים להודות בזה. אז כלום לא קרה עד שאני לא עמדתי בזה יותר ושאלתי אותה עם היא מוכנה לקרוא ולהגיד לנו.

***

לפני שבועיים בירכתי את חברי לחדר הספרדיים על תוצאות הבחירות בארץ שלהם. השבוע בירכתי את החברה שהגיעה מאיסטנבול. היא היתה מאושרת. היו לה דמעות בעינים. גם הספרים. go left! קראנו ביחד, go left!

***

בית קברות בברלין

תמונת קיץ. משיטוטי סוף השבוע. החיים מתנקזים לסופי השבוע. התמונה, אגב, צולמה בבית קברות. החיים מתנקזים לבית קברות

לעבוד בחוץ זה לאכול, כל יום, ארוחת צהריים מחוץ לבית. זה לנסוע בבוקר בתחבורה ציבורית. זה אורח חיים ממושטר. מסודר. לכל יום יש התחלה, אמצע וסוף. זה עייפות של בריאות נפשית בסוף היום. זה תחושת קומפיטטניות. זה להיות עסוקה. זה להיות בעולם. זה לעבור ימים שלמים עם מעט מאוד מגע עם עצמי. בלי להרגיש את עצמי כמעט בכלל.

לעבוד מהבית היה עבורי, גם, ימים שלמים של קשב רק לעצמי. לצרכים שלי ולרצונות שלי. זה להיות המלכה של הדומיין שלי. הקובעת היחידה. זה לבשל לעצמי בצהריים את מה שבא לי לאכול וזה לאכול לבד. זה לשתות קפה בבית קפה באמצע היום. זה להזניח את המלתחה (כי מי בדיוק רואה). זה לצאת לשיטוטים באמצע היום. זה להיות מוזרה בלי לנסות להסתיר את זה.

יתרונות וחסרונות. איזונים. זה הכל עניין של איזונים. איך אני שונאת את משפטי החכמה התפלה הזאת. חכמת הברור מאליו. נולדתי במזל מאזניים. אני לא באמת טובה באיזונים.

***

ד״ר חוסה ריזאל מהפיליפינים, לאומן, משורר, סופר, עיתונאי, רופא עינים, מהפכן. כך בוויקיפדיה. גיבור לאומי בפיליפינים. הוצא להורג בשנת 1896 על ידי קבוצה של חיילים מהפיליפינים שהשתייכו לצבא הספרדי. הוא עזב את הפיליפינים בגיל צעיר ויצא להסתובב בעולם ולרכוש השכלה. מדריד, פריז, ברלין. הוא נדד בין אוניברסיטאות. ארצות הברית. יפן. חזרה הביתה. בברלין הוא התמחה באנתרופולגיה. בפרק על הנצחתו בוויקיפידה גיליתי שיש גם פסל שלו בעיר, ושיש אוניברסיטה על שמו בפיליפינים ושהוא מונצח במטבעות כסף ובעוד הרבה צורות ודרכים. בבית הזה בברלין, הבית שהוא היום משרדים, הוא כתב את הביוגרפיה שלו. כל כך הרבה היסטוריות יש לברלין.

ד״ר יוסה ריזאל

השלט

Invalidenstrase, רשמים וחוויות מרחוב בו אני לא גרה

Invalidenstrase. אני לא יודעת למה דווקא Invalidenstrase, אבל בלי ספק הוא. יש לי יחסים עם הרחוב הזה, וזה לא שאני גרה בו, אני אפילו לא חייבת לעבור בו. הוא קרוב אלי אבל לא חלק משיגרת יומי. ובכל זאת, יש לי יחסים איתו. לא עם כולו, Invalidenstrase כמו רבים מרחובות בברלין הוא ארוך עד אין סופי. החלק שלי ב Invalidenstrase מתחיל ב Brunnenstrase ומגיע עד Berlin Hauptbahnhof. אני יודעת שיש המשך, הרחוב ממשיך עוד ועוד עד Moabit אבל מעולם לא הגעתי.

בחורף שלפני שעברתי לברלין הגעתי אל העיר לצורך ראיון עבודה. שיכנו אותי במלון ב – Invalidenstrase. חשבתי לעצמי, קלי קלות, שום  בעיות שפה לא יהיו לי כאן. הרגשתי שאננה, איזה שם רחוב פשוט, איך אפשר לשכוח אותו בכלל? בין שאר מעלותיו וסגולותיו של Invalidenstrase מצוי השם שלו. אינוואליד. איך אפשר שלא לזכור? לצערי שאר רחובות העיר לא קיבלו שמות זכירים כל כך.

Invalidenstraße

בין השאר זה שם הרחוב. ברור. איזה שם פלאי. אולי השם רחוב הראשון שהצלחתי לזכור כאן בברלין. אינואליד שטרסה, כמעט

ברחוב נמצא הסופר היפה בעיר, הסופר בו אני בדרך כלל לא קונה כי הוא לא הסופר הקרוב לביתי, ואם זאת הוא בלי ספק היפה בעיר, סופר מופת, סופר שכל שאר הסופרים בעולם צרכים להסתכל עליו בתור דוגמא ללאן סופר יכול להגיע ולחקות אותו וללמוד ממנו, הסופר הזה נמצא ב – Invalidenstrase. סופר rewe. הדרך אל היפה בבריכות העיר עוברת ב – Invalidenstrase. בגלל זה יש לי תירוץ וסיבה והזדמנות להיכנס אל הסופר היפה בעיר.

סופר יפה

הסופר היפה בעיר. סופרים אחרים ופשוטים: ראו ולימדו!

כיכר קטנה ונחמדה ובמרכזה פסל של גבר כורע ברך, שמזכיר לי מאוד את הפסל של לוחם פצוע בלב גן הזכרון בגבעת ברנר, הפסל עליו חקוק "יאבל על זיו העלומים וקדושת הרצון", המילים האלמותיות של ברוך כצנלסון, ושהקירבה בין זיו למשהו אחר עוררה בנו גיחוכים נבוכים רבים בשנות הילדות.

ולצד הכיכר הקטנה בית הקברות היפה בעיר, או אחד היפים בעיר, בית הקברות Friedhof der Sophiengemeinde. צד אחד שלו ושער כניסה נמצאים על Invalidenstrase. אם חוצים את בית הקברות עד סופו אפשר לראות מגדל שמירה אותנטי של החומה ולצאת אל תוך האתר הנצחה יפה שבונים שם, אתר הנצחה לחומה.

הספל

הגבר הדואב. או הגבר הכורע. או הגבר המזדקף

בחודש יולי לפני שנתיים שכרתי דירה באחד הבניינים ברחוב, בניין שהוא אחד מארבע שנראים בדיוק כמו בתי הסוכנות בקיבוץ, רק צבועים הרבה יותר יפה ומאחוריהם יש פינת משחקים עם שולחן פינג פונג. גרתי בקומה חמישית שזה הכי גבוה שגרתי בברלין.

לאורך  Invalidenstrase תערובת של בניינים ישנים, הוד והדר אירופאי, בניין מוזיאון  Naturkunde או בניינים של האוניברסיטה, בתים סובייטים באופיים כמו בתי הסוכנות ובתים חדשים, זכויות אטומות ולבנים נוצצות. ישן, משופץ וחדש. לפעמים אני רואה ברחוב מאטפורה לכל ברלין, האורך האין סופי שלו, זה שהוא עובר בין 2 שכונות, תערובות הסגננות שבו, וגם העובדה שהוא תמיד ולעד ולנצח בשיפוצים. מאז שאני מסתובבת בו, כבר שנתיים וחצי, הוא משתפץ. בשום שלב לא ברור מה משפצים, אף פעם לא התגלה משהו חדש בעקבות הסרה של איזה לוט, שום דבר כזה, פשוט משפצים.

שיפוצים

שיפוצים. שם השיפוצים. כל הזמן ותמיד משפצים

מנקודה מסויימת הרחוב הופך לבלגן מסחרר של כבישים הפוכים, גדרות וסימונים, שלטי הכוונה, תעלות, תמרורים, מדרכות חלופיות, מסלולי הליכה אלטרנטיבים, סולמות וחבלים ומשחקי ניחוש והגיון של איפה ללכת ואיפה לחצות ואיפה לא לעמוד לרגע. בלגן מטורף, ואין דרך אחרת, חייבים לעבור דרכו.

באמצע ים הפיגומים נמצא Invalidenpark, שרק אלוהים יודע למה קוראים לזה פארק. זאת רחבת בטון גדולה, מאוד סובייטית באופיה עם פסל משולש באמצע שלה. נעים לשבת שם ולקפוא ביום קר ולתהות לגבי הפיגומים ומתי השיפוצים יסתימו ומה יהיה אחרי.

פארק

לא ממש פארק

ואז מגיעים אל הגשר. נקודת תפצית נפלאה על הנהר והעיר, מצד אחד, ונקודת תצפית נפלאה על אתרי שיפוצים מהצד השני. תמיד כשאני עוברת על הגשר אני עוצרת לצלם.

ואחרי הגשר, מוזיאון Hamburger Bahnhof המעולה. לחברים שמבקרים אני תמיד ממליצה ללכת להמבורגר מוזיאון, תמיד קצת מסמיקה כשאומרת את השם, כי בכל זאת, וככה יוצא שכל חברי וחברותי עשו את הויה דלה רוזה הקסומה הזאת של הליכה דרך ההוד וההדר, הבנייה הזולה והכעורה וים הפיגומים של Invalidenstrase.

תמונה מהגשר על הנהר

תצפית מהגשר על הצד של הנהר. צד שני – שיפוצים

ובסוף, תחנת הרכבת. Berlin Hauptbahnhof. התחנה. כשאני רוצה לצאת מהעיר בעזרת רכבת עלי להגיע לשם, עניין של 3 קילומטר מהבית, אולי. אבל אין איך להגיע לשם. אין שום תחבורה ציבורית שלא כוללת חצי שעה נסיעה ו 2 החלפות מינמום. אז אני הולכת ברגל, חוצה את מהמורות הרחוב, עוצרת לקפה, מתבוננת בשיפוצים ובמשפצים, מצלמת בגשר, עושה שלום לשרה ויינר ובסוף אני בתחנה. שם לדעתי היה אמור הרחוב להסתיים. הוא ממשיך, אני יודעת, ויום אחד גם אגלה למה הוא ממשיך ולאן הוא מגיע.

בתי קברות, מגרשי משחקים

ב – Heinrich-RollerStraße, רחוב קטן שתחוב בין Prenzlauer Allee ו – GreifswalderStraße יש חומה. ובחומה יש שער, אפילו שניים. כשרק הגעתי לברלין  Heinrich-RollerStraße היה במרחב השיטוטים שלי. הייתי הולכת לצד החומה, עוצרת בשער ומשקיפה פנימה. גינה, פארק, יער. והשערים, שניהם, נעולים. מנעולים גדולים וויזואלים על השערים. מה פתאום הגינה נעולה? למה דווקא הגינה הזאת, בעיר מלאת גינות, למה דווקא היא נעולה? לא יודעת. עברתי דירה, התרחקתי מהאזור ועזבתי את זה.

חומה, בית קברות

החומה של Heinrich-RollerStraße מבחוץ, מהצד של הרחוב. כמו כל חומה בעיר, גם היא מכוסה גרפיטי וצמחייה

אחרי כן זה קרה לי שוב, ב – LychenerStraße שעברתי ליד חומה עם שער והשער היה נעול. ושם הייתי עוברת פעם בשבוע, במשך תקופה ממושכת בחורף. והשער היה נעול. תמיד נעול. השקפתי פנימה וזה הוסיף על בלבולי. חשבתי שראיתי קברים, מצבות. בטוח שראיתי אזור של משחקים, מגלשה, נדנדות מעץ, מעין ארגז חול, אזור תחום בגדר נמוכה, בתוך האזור התחום של החומה עם השער הנעול. אז מה זה המקום הזה? זה המשיך לסקרן אותי, העירוב הזה, המתחם הלא ברור, למה הוא, מה הפונקציה שלו?

בברלין יש בתי קברות בתוך העיר. בין הבתים, בין הרחובות. כשאני מחפשת שקט אני לרוב מעדיפה את בית קברות ב – InvalidenStraße על פני הגינה הגזומה ומעוצבת  Volkspark am Weinbergsweg. הגינה, יסלח לי האל, אופנתית מדי. בית הקברות מתאים לי. עכשו, זה לא חדש, החיבה שלי לבתי קברות. עוד בקיבוץ היה לי את זה. בנעורים היה שלב בו אם רצית להתבודד עם נער, זה היה בין בית הקברות וגרגירי הכותנה. אני העדפתי את בית הקברות. אבל גם בקיבוץ על בית הקברות החילוני למהדרין – זה שחברה קדישא לא דרכה בו מעולם – גם שם בית הקברות הוא מחוץ לאזור המגורים, מחוץ לחצר הקיבוץ, סמוך, אבל מבחוץ.

בית קברות

בית הקפה בבית הקברות בברגמן שטרסה. ביום שאני הייתי, חוץ ממני כולם היו מצויידים בעגלות וילדים. עושים חיים בבית הקברות

בברלין בתי הקברות הם כמו גינות עירוניות, חלק אינטגרלי מהעיר. מהחלון של המשרדים של סאונדקלאוד נשקף בית קברות. קטן מאוד, קטנטן, אבל בית קברות, קברים ומצבות. היה יכול לעמוד שם עוד בית, במקום זה עומדות מצבות. בתי הקברות הם יומיומיים, בלי הפרדה ובלי מחיצה מהחיים, בית, בית, בית קברות, בית. ופה ושם רואים גם מצבות בלי בית קברות. פשוט מצבות. רחוב, רמזור, מדרכה, עצים, מצבה. בתי הקברות הם טיוויאלים, יומיומיים, בתוך החיים.

בבית הקברות ב – BergmanStraße פתחו בית קפה. נפגשתי שם עם חברה לפני שבוע. הגעתי בכוונה מוקדם, אני מכירה את המוקסמות שלי מבית קברות, ובזה טרם שוטטתי כראוי. הוא צפוף (ביחס לבתי הקברות במזרח) ודי קטן שזה עדיין גדול, אבל רואים את החומות שלו, החומות שמקיפות אותו, מכל עבר, והוא מאוד ירוק ומלא חיים ועליזות כמעט ילדותית. הקומפוזיציה שלו עולצת.

חלקת קבר

מה זה הדבר הזה? מי צייר את זה? גינה של ילדים. צבע ויצירתיות. קומפוזיציה של שמחת חיים עולצת

יש בו, כמו בבית הקברות ב – InvalidenStraße, צבעוניות עזה, יצירתיות מתפרצת, גיוון אנושי. לפעמים זה נראה לי כמו אזור של גינות שיתופיות קטנות, גינות שילדים מתחזקים. כל קבר הוא אחר, כל חלקה שונה. כמו בחיים, ככה במתים. למה זה שביהדות דווקא במוות משטיחים אותנו להאחדה? בתי הקברות כאן הם אוסף ויזואלי מאוד של סיפורים אנושים, סיפורי חיים. וכמו בחיים כל אחד שונה, כל אחד מספר סיפור שונה. ואלו לא סיפורים עצובים בכלל! בתי הקברות לא שותתי דמע. הם חוגגי חיים.

ובית הקברות היהודי ב – Weißensee, מקום שהוא פלא אמיתי, מקום בו קבורים קברים, גם שם לא נשמרה האחדה היהודית. גם שם גיוון. מצבות שמספרות סיפורים. רסיסי חיים של אנשים, בני אדם, שונים זה מזה, מגוונים. אין שם חיים כמו ב – BergmanStraße, לא בתי קפה אמהות עם עלגות וגינות עליזות וצבעוניות, זה משהו אחר. יש שם נרטיב היסטורי, בני אדם וחיים שהיו ולא עוד, וקסם פראי, משתולל, אפל וגם לא, קודר וגם חי, קפוא בזמן וגם מתחדש. מכיוון שהמקום עמד סגור שנים (שנות הקומוניזם) הטבע שלו גדל פרא, לא מטופח, לא גזום, לא מאורגן. שורשי ענק עוקרים קברים, מצבות מכוסות מטפסים, מבנים שבורים, מפורקים, אחוזות קבר כמו פסלים בטבע, הכל פראי, חזק, משתולל, ובו בזמן מספר סיפור על בני אדם, קהילה, עיר, מה שהיה.

בית הקברות היהודי

בית הקברות היהודי. כאן צומחים צמחים וקבורים קברים

השבוע עברתי שוב ב – Heinrich-RollerStraße והפעם השער היה פתוח. יש שם שלט שאומר שהשערים יהיו פתוחים כל יום בין השעות כך וכך. בפנים, בית קברות, מגרש משחקים, שלטים של רשות הטבע עם תמונות של עלים או בעלי חיים והסברים בגרמנית. מה זה המקום הזה? מה היעוד שלו? מה התכלית? והגן הנעול שברחוב LychenerStraße, אחרי זמן מה ובעקבות טיפ שקיבלתי על בית קברות יפה ב –   Pappelallee הבנתי שהכניסה היא מהצד השני, ובפנים, אכן, בית קברות, מגרש משחקים. בית הקברות אינו פעיל יותר. יש מצבות. מאוד מאוורר, כנראה חלק מן הקברים הוצאו, וחלק לא. חלק שם. ואמהות וילדים במגרש משחקים, וזוג משתזף על הדשא, בין מצבות. חיים.

ואתם יודעים איך קוראים לו, למקום הזה ב –  Pappelallee? קוראים לו  Spielplatz Friedhofspark, איזה צירוף מילים פנטסטי: מגרש-משחקים-בית-קברות. כי למה לעדן ומה יש להסתיר. זה לא קיטש ומוות, זה חיים ומוות, משחקים ומוות. אותו דבר בגינה-מגרש משחקים-בית קברות ב – Heinrich RollerStraße. בבית קראתי עליו. מסתבר שפתחו אותו בשנת 2011 ביוזמת תושבי השכונה.

בית קברות

הקירבה הזאת, בין משחק ומוות

אני יכלה לדמיין את הדיונים שקדמו לפתיחת המקום, נציגי עיריה, אמהות פרנצלאוור-ברג הנמרצות. "כן כן, צריך מקום לילדים"

"ברור, ברור"

"השטח של הבית קברות. במילא כבר לא קוברים שם"

"נוציא כמה קברים, נכניס כמה מתקנים"

"כן כן, אבל לא את הכל, לא את כולם,  תשאירו כמה קברים, מספר מצבות, ככה, בשביל האווירה"

"בטח, ברור, כמה מצבות, בשביל האווירה"

מקום מקסים, הפארק-גינה-מגרש משחקים-בית קברות ב – Heinrich-RollerStraße. מקסים בחוסר התכליתיות שלו. שהיא הצד השני של ריבוי התכליתיות שלו. הוא משמש לכל כך הרבה דברים, מנסה לענות על כל כך הרבה צרכים. שעות שוטטתי בו בניסיון לתפוס את הקירבה הזאת, בין משחק ומוות.

מצגת זאת דורשת JavaScript.