קורס MBSR בברלין

חברים יקרים,

באמצע חודש אוקטובר 2019 יפתח קורס MBSR בהנחייתי בפרנצלאוורברג, ברלין. הקורס יתקיים בשפה האנגלית. אני שמחה וגאה להציע את הקורס לכל מי שרוצה, לכל מי שאי פעם שאל את עצמו “מה זה מיינדפולנס”, לכל מי שניסה וזה לא תפס, לכל מי שחשבה שאולי פעם – כשהיא תהייה גדולה ויהיה לה מלא זמן פנוי – היא תנסה. לכל מי שטיפה סקרן, או חקרן, או סתם רוצה לדעת ולהכיר יותר טוב את עצמו – בגוף, בראש, באיך הקומפלקס הזה שמורכב מבשר ודם ומחשבות ורגשות, איך הוא פועל, איך הוא עובד, איך הוא משפיע עלי ואיך אני יכול ויכלה, אולי, להשפיע עליו – לכל מי שמתמודד עם מתחים ולחצים ודאגות וחרדות וחושב לעצמו שבטח אפשר לעבור את זה, את החיים האלה, קצת אחרת. לכל מי שעדיין מחפש, לכל מי שלא בטוח. לכל מי.

הקורס MBSR – Mindfulness based stress reduction, או בשמו העברי: “מיינדפולנס – שינוי נפשי באמצעות אימון מוחי, תרגול יומיומי להפחתת לחצים ושיפור איכות החיים”, מציע 8 שבועות של חקירה, לימוד ותירגול מגוון טכניקות של מדיטציית מיינדפולנס מתוך הקשר רחב יותר של להכיר, להתבונן ולעבוד עם לחצים נפשיים, מתחים, דאגות וחרדות בחיי היומיום שלנו. לא בדרמה, או לא רק בדרמה. בשיגרה. בקטנה. בפקק תנועה, בתור בסופרמרקט, באסיפת הורים, בדד ליין, בשוטף של החיים.

הקורס, שפותח בארה"ב בסוף שנות ה 70 על ידי פרופ' ג'ון קבט-זין, מציג מודל חילוני (ולא רוחניקי בכלל) להתבוננות והבנה של מתחים נפשיים משפיעים עלינו ועל הבריאות הכללית שלנו ומציע כלים ודרכים להתמודדות מיטיבה יותר עם לחצים נפשיים. זהו מודל שנחקר מדעית בארה"ב ובאנגליה ונמצא כעוזר להתמודדות עם מתח, חרדה, כאב כרוני ודכאון.

מיינדפולנס – "מודעות קשובה", או "קשיבות" – היא סוג של תשומת לב שאפשר לפתח על ידי אימון ותירגול. זו מודעות לא שיפוטית, שמופנית באופן עקבי למה שקורה כאן ועכשיו.

בקורס נלמד, נכיר ונתרגל טכניקות מיקוד והתבוננות המסייעים בהרגעת הגוף, השקטת התודעה, חיזוק היציבות הנפשית ושיפור ההתמודדות עם מה שהחיים מביאים.

בקורס בין השאר נלמד ונתרגל:

  • מהו מיינדפולנס ואיך תגובה מבוססת הקשבה יכולה להיות יעילה ומיטיבה יותר.
  • דרכים להתמודד עם כאב, רגשות לא נעימים, מחשבות טורדניות, תסכול, שחיקה, ועוד.
  • כיצד משלבים מיינדפולנס בפעילויות שבשגרה, בזמן משבר, בשחיקה.
  • כיצד להתאמן במדיטציית מיינדפולנס ביומיום.

תאריכים ושעות: שבת אחרי הצהריים, 1715 – 1945.
שיעור ראשון: 12.10.
יום תירגול מלא: 1.12 (שימו לב, זה יוצא יום ראשון)
שיעור אחרון: 14.12
פירוט מלא של הימים והשיעורים.
שפה: אנגלית
מחיר: 250 יורו

אם במקרה זה איכשהו טיפה מעניין אותכם, צרו קשר, ונדברה.

IMG_20190530_093742_150.jpg

הרמוניה (בית קברות, ברלין)

 

מודעות פרסומת

נאצי באובאן

ביום ראשון שעבר קבעתי עם חברה שיטוט של אחר הצהריים לאורך התעלה בקרויצברג. אני גרה במזרח העיר, היא במערב. התחנה של U8 על Schönleinstraße היא נקודת מפגש קבועה עבורנו.

קבענו בשלוש. יצאתי את הבית שלי ב – 1430 והלכתי לתחנה של U8 ב – Bernauer Straße ושם עליתי על האובאן.

יום ראשון, האובאן לא מלא ולא ריק.

"כולם כאן כל כך מכוערים", עברה בי מחשבה.

"עזבי אותך לירז", עברי בי עוד מחשבה, המחשבה שאחרי הקודמת, "הם רק נראים לך מכוערים כי את מדוכאת".

"יום ראשון", צירצר המוח שלי, "נסיעה קצרה".

באלכסנדרפלאץ נכנס אל הקרון בו ישבתי גבר גבוה עם שער ארוך וקעקועים על הפנים. על הפנים שלו היה קעקוע של גולגולת. עצמות הלחי, מבנה הלסת, הסנטר, הכל היה מקועקע לו על הפנים. כאילו הפנים שלו היו שיקוף רנטגן. הפנים היה על החוץ. הוא הזכיר לי את הזומבים ב"מתים המהלכים". הוא נעמד בקצה של התא, בחלל שמול הדלת.

נסענו. עברנו את התחנות של יאנוביץ והנריך-היינה ומתי שהוא בין הנרייך-היינה ומוריץ פלאץ שמתי לב למשהו, מין מלמול שהגיע מקצה הקרון. הסתכלתי לשם וראיתי שהבחור המקוקע מדבר. הקול שלו התגבר. הוא הסתכל, ככה היה נראה לי, על הפרנסטר – המסך – שתלוי מהתקרה של האובאן. אני ישבתי ליד הקצה של אחד משני ספסלים הארוכים בקרון. התרוממתי קצת כדי שאוכל לראות על מה הוא מסתכל. על המסך היתה תמונה של ג'יימס בולדין ולצידה כיתוב בו זיהיתי את המילה Negro. צנחתי חזרה למושב. חשבתי שאני מבינה מה קורה. חשבתי שאני לא רוצה להבין מה קורה. חשבתי שאולי אני לא מבינה, אולי אני טועה. אולי זה לא מה שאני חושבת. הקול שלו התגבר. כל הזמן הקול שלו התגבר. הסתכלתי מסביבי והיה נראה לי שאני לא היחידה שזזה על הכסא באי נוחות. שמרגישה מבוכה. שתוהה מה בדיוק קורה. ואז הבחורה שישבה לצידי, הבחורה שישבה בקצה הקרוב אליו של הספסל, אמרה לו להפסיק לדבר ככה. היא דיברה ישירות אליו. היא הסתכלה עליו ודיברה אליו ואני הסתכלתי עליה ועל הבחור המקוקע ושוב עליה ושוב על הבחור המקוקע וראיתי שהוא הפסיק להסתכל על הטלוויזה ועבר להסתכל ישירות עליה. היא אמרה לו שוב, תפסיק לדבר ככה במקום ציבורי. הוא עשה צעד לכיוון שלה וענה לה משהו שלא הבנתי. הגוף שלי התרומם קצת וחזר למושב. הבחור הצעיר שישב בצד השני שלי התרומם ונעמד לידי וליד הבחורה, מול המקוקע. המקוקע התקרב אלינו. הבחורה לצידי התרוממה ונעמדה מולו. הוא אמר לה דברים והיא ענתה לו. היא לא צעקה. היא דיברה יפה וברור ואני הבנתי הרבה ממה שאמרה אבל לא את הכל.

האובאן עמד בתחנה של מוריץ פלאץ והדלתות היו פתוחות והבחורה אמרה לו לרדת מהרכבת או שהיא תתקשר לדווח עליו. היא עשתה לו סימנים בידיים, סימנים של "רד" ושל "לך מפה" וסימנה על הדלת וסימנה על הטלפון חרום שליד הדלת. המקוקע חצה את הקרון בכיוון שלה שהיה גם הכיוון שלי והכיוון של הדלת אבל הוא לא ירד, הוא נעצר ליד הלדת והסתובב אליה ודיבר, הוא כל הזמן דיבר, ובשלב הזה אני התרוממתי ונעמדתי בינה לבין הבחור הצעיר שכבר עמד והמקוקע דיבר ודיבר והדלתות של הרכבת נסגרו והרכבת נסעה.

בחור מבוגר שיש על הספסל מולנו התרומם ועקף אותנו ונעמד קרוב ומול המקוקע. הוא היה נמוך ממנו בהרבה, בעל מראה אסייתי וקוקו קטן. הוא אמר למקוקע שהוא גזעני ומגעיל ושישתוק והמקוקע אמר לו שישתוק הוא כי הוא לא גרמני והוא ענה לו שהוא כן גרמני, שהוא נולד בגרמניה, שלא יגיד לו שהוא לא גרמני והמקוקע צעק עליו משהו שלא הבנתי ועשה צעד לכיוון שלו וככה סגר את כל המרחב שהיה ביניהם ואני והבחורה והבחור הצעיר שלחנו ידיים קדימה בניסיון להפריד ביניהם ובחור אחר תפס את המבוגר מאחורה וניסה להרחיק אותו והבחורה לצידי צעקה על המקוקע שהוא נאצי, והוא צעק בחזרה נאצי, נצאי, מה זה נאצי, הוא דיבר ודיבר, ואני הרבה מזה לא הבנתי וחלק כן הבנתי, למשל את המילה Jüdische שחזרה כמה פעמים זיהיתי בלי בעיה וגם את המילה ישראל וגם, דו מאגסט Jüdische, את כל זה כן הבנתי, והיא אמרה לו שוב ושוב שהוא נאצי והוא צעק שוב מה זה נאצי? מה זה נאצי? והיא אמרה לו שנאצי זה מישהו שחושב שהוא יותר מאחרים ושהוא מלא בשנאה, hasse, היא חזרה על המילה הזאת כמה פעמים, וגם, במקביל, חילקה הוראות לאחרים בתא, שיפעילו את האזעקת חירום, יתקשרו לדווח, ובשלב הזה היו כמה מאיתנו שעמדנו מסביב למקוקע בחצי מעגל שהלך ודחק אותו אל הדלת ומלמול של נאציס ראוס מילא את הקרון וגם אני, גם השפתיים שלי לחשו "ראוס, ראוס", והרכבת נעצרה בקוטבסור והדלתות נפתחו ובחור גבוה מאוד שעד אז ישב בקצה הספסל התרומם פתאום והוריד את האוזניות שלו ושאג "פאשיסמוס ראוס" וכולנו ביחד דחפנו את המקוקע החוצה, דרך הדלת, אל מחוץ לקרון, רק שילך כבר.

כשעמדנו בתחנה, אחרי שהמקוקע נהדף החוצה, הדלת של הקרון לפנינו נפתחה ומישהו במדים רשמיים הציץ דרך הדלת ושאל אותנו מה קורה והבחורה הצביעה על המקוקע שעמד על הרציף והצביעה על המצלמות בתוך הקרון ואמרה לו שיעצרו את האיש, שהכל מתועד, שחייבים לעצור אותו, והיו עוד דיבורים שלא את כולם הבנתי, אבל הדלתות של הרכבת נסגרו והרכבת חזרה לנסוע וכולנו חזרנו לשבת ובתחנה הבאה, שהיתה שונליין, אני התרוממתי שוב וירדתי מהרכבת ובדרך החוצה החלפתי רבע חיוך עם הבחורה שישבה לידי וחצי חיוך עם הגבר המבוגר שלא חזר לשבת אלה עמד ליד הדלת, וירדתי מהרכבת ועליתי במדרגות של התחנה ויצאתי אל הרחוב והחברה שלי עוד לא היתה שם, הגעתי מוקדם בכמה דקות, אז הלכתי לאורך הרחוב ובחזרה, להעביר את הזמן עד שהיא תגיע, וידעתי שאני הולכת, שאני על הרגליים, אבל הרגשתי את עצמי כאילו אני זוחלת על המדרכות של קוטבוסרשטרסה, בגובה אחד עם השטן והקיא, ולא מצליחה להתרומם, לא מצליחה להרים את הראש, לא מצליחה לנשום.

למה למה למה שנאה כל כך יותר מכשפת מאהבה?

ג'יימס בולדין (הגדול) נפטר לפני למעלה משלושים שנה. ביום אחר, במצב רוח אחר, אולי הייתי מרגישה אופטימיות אחרי התקרית הזאת. באותו היום ובאותה השעה לא הרגשתי שום דבר כזה. אילו הייתי יכלה לחזור אל האירוע הזה צלולה יותר, הייתי צועקת "נאציס ראוס" במקום ללחוש את זה כמו תפילה, והייתי מתעכבת להגיד תודה לבחורה הצעירה שדיברה, תודה תודה תודה, וגם לבחור הצעיר שנעמד, וגם לאיש המבוגר שצעד קדימה, וגם לאיש הגובה שצעק פאשיסמוס החוצה, פאשיסמוס החוצה.

****

ובימה אופטימית יותר, כי אין מה להישאר בתוך הקקה.

****

IMG_20190209_105729.jpg

משהו אחר לגמרי מתחת לתמונה

מצאתי סטודיו, סגרתי תאריכים, והקורס הראשון שאלמד: "Mbsr – minfulness based stress reduction" יפתח באמצע אוקטובר 2019.

הקורס ימשך על פני 10 שבועות, ויכלול 8 פגישות של 3 שעות במוצאי שבת ויום אחד של תירגול ביום ראשון.

מיינדפולנס – "מודעות קשובה", או "קשיבות" בתירגום לעברית – היא סוג של תשומת לב שאפשר לפתח על ידי אימון ותירגול. זו מודעות לא שיפוטית, שמופנית באופן עקבי למה שקורה כאן ועכשיו. בקורס נלמד, נכיר ונתרגל טכניקות מיקוד והתבוננות המסייעים בהרגעת הגוף, השקטת התודעה, חיזוק היציבות הנפשית ושיפור ההתמודדות עם מה שהחיים מביאים.

MBSR – אימון מוחי במיינפולנס בגישת

מיינדפולנס בגישת MBSR הנלמדת בקורס הינו תרגול מנטאלי הניצב בחזית המחקר המדעי בשנים האחרונות נבדק קלינית בלמעלה מ-4000 מחקרים ונמצא מועיל במגוון רחב של התמודדויות פיסיות ופסיכולוגיות. תכלס בקורס נלמד את הגישות הכי מבוססות מחקר הקיימות היום בשוק לתירגול ושילוב מיינדפולנס בחיינו החילונים, ביומיום שלנו.

הקורס בנוי על פי מודל תכנית ה – MBSR – הפחתת מתחים באמצעות מיינדפולנס (Mindfulness Bases Stress Reduction), שפותח בארה"ב בסוף שנות ה 70 על ידי פרופ' ג'ון קבט-זין. זהו מודל שנחקר מדעית בארה"ב ובאנגליה ונמצא כעוזר להתמודדות עם מתח, חרדה, כאב כרוני ודכאון.

בקורס בין השאר נלמד ונתרגל:

  • מהו מיינדפולנס ואיך תגובה מבוססת הקשבה יכולה להיות יעילה ומיטיבה יותר.
  • דרכים להתמודד עם כאב, רגשות לא נעימים, מחשבות טורדניות, תסכול, שחיקה, ועוד.
  • כיצד משלבים מיינדפולנס בפעילויות שבשגרה, בזמן משבר, בשחיקה.
  • כיצד להתאמן במדיטציית מיינדפולנס ביומיום.

כל מפגש יכלול תירגול מונחה (בישיבה, הליכה, שכיבה ותנועה), הרצאה קצרה ושיחה.

הקורס הוא דרך מצויינת למודט המתחיל, או למסתקרן, למי שרוצה לבדוק, מה זה לכל השדים מיינפולנס ומה לי ולזה והאם זה יכול לעזור לי.

אם במקרה זה איכשהו טיפה מעניין אותכם, צרו קשר, ונדברה.

IMG_20190224_160647.jpg

שיטוט לאורך התעלה בקרויצ. אחרי האובאן

סיכום שנה, ערוצים מצטלבים, דלתות נפתחות, קצף לבן מכסה את הכל, התחלת שנה. התחלות

לקראת סוף יום הלימודים הראשון בתוכנית להכשרת מורי Mindfulness בגישת MBSR עשינו את המעגל. כל אחד סיפר משהו על עצמו. המנחה ביקש שנתמקד. לא סיפור חיים, הנחה, כמה מילים על ההווה. התלמיד שישב לצידו התחיל והתנועה נעה בכיוון השעון. אני ישבתי באמצע. עד שהתור הגיע אלי התגבש תחביר: שם, מקום לידה, מקום מגורים נוכחי, למה תוכנית להכשרת מורים בגישת MBSR, איך זה מרגיש להיות כאן, ביום הראשון של התוכנית.

זה שימח אותי, הקונסטרוקציה התחבירית הזאת. זה חימם לי את הלב. גם גם אני נולדתי איפהשהו אחד וכיום חיה באיפהשהו אחר. גם אני שמחה מאוד להיות כאן. חיכיתי לזה הרבה זמן.

כביש ביער

דרכים חדשות, דרכים פתוחות

***

איך יודעים מתי תוכנית היא אמיתית ומתי היא לא? מתי תוכנית לעתיד היא פנטזיה, חלום, ומתי היא תוכנית אמיתית וריאלית? אני לא תמיד יודעת, לא בהתחלה, אז אני בודקת. בשנתיים האחרונות בדקתי הרבה תוכיות כאלה. שיחקתי איתן במחשבות שלי. מדדתי אותן, כמו שמודדים בגדים. זה מתאים לי? זה יכול להתאים לי? דיימנתי בראש שלי איך יהיה, איך ארגיש, אם אממש תוכנית זו, או תוכנית אחרת.

תוכניות שהתחילו מרעיון, ממחשבה חולפות, ממשהו ששמעתי, או קראתי, או ממשהו שמישהו אמר לי. רעיון שאיכשהו מצא את דרכו אלי, או שאני מצאתי את עצמי חושבת עליו. לא תמיד ברור לי מאיזה כיוון הרעיונות נעים, מאיפה הם התחילו, איך הם נכנסו ויצאו מתוך התודעה שלי.

***

באחד הימים של דצמבר לפני שנה שכבתי על הספה האדומה בסלון שלי והרגשתי די אומללה. היה קר ואפור וגשום והמוח שלי שר לי מבפנים שזוהי רק ההתחלה לה לה לה. מחשבות על השנה החדשה איימו עלי. סיכומים. החלטות לקראת. לא רציתי לסכם ולא רציתי להכריז על החלטות לקראת. אפילו לא בפני עצמי. אפילו לא בתוכי.

הרגשתי שאין בי מהחגיגיות הנדרשת לרגע כזה, לסיכום כזה. שהסתכלות אחורה היא עגומה והסתכלות קדימה היא מאיימת. שאני לא רוצה לסכם. לא כרגע. כרגע אני קפואה בתנועה, קפואה בין לבין. בין המקום בוא אני נמצאת למקום אחר, אותו לא ידעתי להגדיר. קפואה בתוך הרצון לשינוי. יודעת שרוצה שינוי ולא יודעת איך להביא אותו.

תחנת אוטובוס, בנדנבורג ברלין, גרמניה

ויש תחנות בצד הדרך

***

זה היה מפגש של שני ערוצים נפרדים של מחשבות, אותו יום בדצמבר שעבר על הספה האדומה בסלון שלי. ערוצים שוצפים, אקטיבים, מוכרים, שזרמו אחד לצד השני בחופשיות ולאורך זמן לפתע הצטלבו. בום! פוף! אח, רעיונות חדשים.

אחד הוא הערוץ המקצועי. הפרנסתי. מחשבות על פרנסה ומקצוע, מקצוע ופרנסה. נושא עתיק. ערוץ רדוד, שחוק מרוב שאני מהלכת בו. האם מה שאני עושה הוא הדבר היחיד שאני יכלה לעשות? כל כך הרבה שנים של לעשות אותו הדבר? עברתי ארץ ואותו הדבר, ככה זה אמור לעבוד? ואם לא, אז מה כן, מה עוד אני יכלה לעשות?

רציתי לשנות – להרחיב או לגוון, להתאים מחדש, למצוא עניין מחודש  – במקצוע שלי. בדבר הזה שהוא גם מקצוע וגם פרנסה ובייחוד בייחוד תופס וממלא חלקים נרחבים, שעות רבות, מהיומיום, מהחיים שלי.

הערוץ השני הוא התירגול. העניין שלי בבודהיזים, במדיטציה, בתירגול, בלשבת על הכרית ולא לצפות לכלום. כבר שנים שאני מסתובבת סביב התחום במידות משתנות של רצינות ומסירות. איכשהו, בהסתכלות לאחור, התירגול שלי ומד הרצינות שבו עלו מדרגה עם או במקביל למעבר אל ברלין. ועוד מדרגה. ועוד מדרגה. סוג של: מריטריט לריטריט. המקום של התירגול בחיי גדל, צמח, תפח, תפס ומילא חלקים נרחבים יותר ויותר במחשבות שלי.

איך אני מתרגלת יותר? איך אני מתרגלת עוד? לפני שנתיים החלטתי שאני רוצה לתרגל מינימום של חודש בשנה. איך אני עושה את זה? איזה אורח חיים יאפשר לי את זה? ולמה רק חודש? למה שאני לא אקח שלושה חודשים ואסע לבורמה ואתרגל שם, למשל? בדקתי את האפשרויות. זה הכל נראה ראלי, יחסית, אם ארצה מספיק. אבל איך אני מלשבת שלושה חודשים אוף עם עבודה ופרנסה? עם העבודה והפרנסה שלי?

***

ואז זה קרה, הבום. שני הערוצים נפגשו, הצטלבו, עלו אחד על השני, קצף לבן צף לשמים וכיסה הכל, ואז התפוגג לאיטו. למה בעצם שני ערוצים? למה נפרדים? ככה זה בא לי: אולי אני אלמד קורסי MBSR? אה, אה, אה. אולי באמת?

עץ עם לב וחור

ויש עצים שיש להם לב. וחור. עץ עם לב וחור

***

כמעט שנה אחרי אותו היום, באמצע נובמבר 2018, התחלתי את הלימודים. גם זאת דרך לדעת שרעיון הוא יותר מרעיון, שרעיון הוא תוכנית. משך הזמן שהוא, הרעיון, דבק בי, הבהיר לי שהוא רציני, או שאני רצינית כלפיו, לא תמיד ברור לי מי מקדים את מה. מהרגע שהתחלתי לברר על הלימודים ועד שהתחלתי ללמוד בפועל עברה כמעט שנה.

***

MBSR זה קיצור של Mindfulness based stress reduction, תוכנית או קורס של 9 פגישות (8 פגישות של 3 שעות פלוס יום תירגול) במסגרתו לומדים לפתח ולטפח קשיבות (mindfulness) בחיי היומיום ובמדיטציה. התוכנית פותחה על ידי ג'ון קבט-זין, פרופסור לרופאה בדימוס באוניברסיטת מסצ'וסטס בה הקים וניהל את ה – Stress Reduction Clinic, והיא התוכנית הכי נבדקת ונחקרת באופן מדעי על השפעה של מדיטציית מיינפולנס עלינו, על המוח שלנו ועל האיכות החיים הכללית שלנו.

במסגרת התוכנית לומדים ומתנסים בכמה סוגים של מדיטציות, בלי לשמוע כלום על הבודהה או בודהיזם. זאת תוכנית חילונית ומערבית לעילא שמאפשרת התנסות או הצצה אל החוויה של מדיטציה ומיינדפולנס.

אני ראיתי בתוכנית דלת כניסה. דלת סיבובית שמאפשרת כניסה ויציאה וכניסה מחודשת. כניסה אל העולם של מיינדפולנס עבור מי שמעולם לא התנסה בזה, הצצה בטוחה יחסית אל התריגול המדיטטיבי. ועבורי כניסה אל העולם של הוראה, הדרכה, לימוד. כניסה אל עולם חדש עבורי שיאפשר לי, כך אני מקווה, להעמיק את התירגול שלי, לתרגל עוד. ואולי גם, ככה, על הדרך, באגף החלומות, לחשוף בפני אחרים, לשתף אחרים, בשמחת המדיטציה שלי, בשמחה שהעיסוק הזה – שהוא עיסוק לא עיסוק, עשייה לא עשייה – בתחום הביא לי.

****

אז זהו. דלת כניסה. שנה עברה. שנה חדשה מתחילה. ואם הכל ילך כשורה, טפו טפו טפו, ואין סיבה שלא, אני אלמד את הקורס MBSR הראשון שלי החל מאוקטובר 2019. פרטים נוספים יבואו, ויפורסמו וכו, ברגע שאדע אותם. בנתיים פתחתי אתר. כי אני בחורה רצינית שחיה בעולם בו כל צעד קטן מתחיל באתר. lirazaxelrad.com. ואם במקרה זה מעניין אותכם, מוזמנים ליצור קשר בפרטי. אשמח ביותר לשתף ולעדכן.

שנה טובה שתהייה. שנה של רגעים גדולים ורגעים קטנים, תובנות גדולות ותובנות קטנות, התבננות שקטה, השתתפות ערה, ושמחה בלב.

אגם בחורף, לא קפוא

מים רבים. התחלות

מזג האוויר. מצב הרוח

נזיר אמר ל – Dongshan (בתרגום חופשי, זורם וספונטאני שלי), "חום וקור יורדים עלינו ומקיפים אותנו. איך אנחנו יכלים להימנע מהם"?

ענה לו Dongshan, "למה שלא תלך אל מקום בו אין חום ואין קור"?

***

IMG_20180304_143734_945.jpg

תמונה מלפני שבוע. קור אימים ושמיים כחולים. יש לי מעט תמונות מהשבועיים האחרונים של פברואר, יען כי היה לי קר מדי בשביל להוריד את הכפפות ולצלם.

***

בוקר מוקדם, שמים קודרים, אור קלוש.

בוקר מוקדם, שמים אפורים, אור קודר.

ימים רבים.

ימים רבים, בוקר מוקדם, שמים קודרים. ימים רבים. חורף ארוך.

חורף ארוך.

***

כך שמעתי: מתרגלים אל החורף.

הרי אנחנו בני אדם, מתרגלים אל הכל.

אני בת אדם. יכול להיות שאני לא מתרגלת? שזה הבאג שלי, מה שעושה אותי לשונה ומיוחדת מכל השאר, אני הלא מתרגלת?

***

IMG_20180304_151452.jpg

קור שמצטלם נהדר. וילדה והכלב שלה. אנשים הולכים על קרח.

***

פברואר, בישראל: אני בדירה. עולה בי החשק, עולה המחשבה, אצא החוצה לרגע, לעשות כך וכך, לראות את זה וזה, או אולי בשביל משהו אחר לגמרי. אני הולכת בעקבות המחשבה. הגוף הולך בעקבות המחשבה. זה פשוט. הנה אני בבית, הנה אני לא בבית, אני בחוץ. שום טכס לא היה כרוך בזה. שום ריטואל. קמתי, יצאתי המבית, סגרתי את הדלת מאחורי. נעים לי.

שבועיים אחרי כן, עדיין פברואר, ברלין: אני בדירה. עולה בי החשק, עולה המחשבה, אצא החוצה לרגע, לעשות קניות, לפגוש מישהו, אולי הליכה קצרה. ואז עולה עוד מחשבה, לא!, אומרת המחשבה השנייה, לא!. כי קר בחוץ. אי אפשר לתת למזג האוויר להכתיב לי את החיים, אני עונה למחשבה הקודמת במחשבה חדשה. ויש גם זיכרון:

פעם, לפני שנים, בתקופה שגרתי בטירוונאמאלי בדרום הודו, מתישהו במהלך תקופת המונסון, הלכתי אל המכולת המקומית לקנות עוגיות. בזמן שהייתי בתוך המכולת התחיל גשם. ולא סתם גשם, שכבה עבה של מים ירדה מהשמים וניתכה על שבילי העפר ובזמן שאני התלבטתי בין שני סוגי העוגיות שהמכולת הציגה, דרכי העפר שהובילו אותי אל המכולת הפכו לביצות ואחרי עוד כמה דקות לנחלים של בוץ. יצאתי מהמכולת ונעמדתי מתחת לפרגולה של הכניסה והסתכלתי על המהומה שבחוץ ואמרתי בקול רם, אויה, איך אחזור הביתה?

לא רחוק ממני עמד גבר לבוש בלבן. הכרתי אותו ממראה בלבד. בקיטלוגים הפניימים שאני עושה לאנושות הוא נפל תחת התווית רוחניק. אין לי כוח. אבל הוא עמד שם והוא שמע אותי מתלוננת שגשם ואין לי איך להגיע הביתה והוא אמר לי שחבל לתת למזג האוויר המשתנה תדיר להשפיע עלי ושהדרך היחידה בה הגשם מפריע לי להגיע לאנשהו זה בגלל שאני החלטתי שהוא לא צריך להיות שם, הגשם, ושזה שטותי מצידי, אמר ויצא מתחת לפרגולה והלך בתוך בתוך הזרם והמכנסיים הלבנות שלו התכסו בוץ.

***

IMG_20180304_140825.jpg

מהומה גדולה בתעלה, בחלק שלא קפא

***

ככה הרגשתי כשחזרתי אל ברלין באמצע פברואר (אפס מעלות ויותר מתחת לקור של האפס) מביקור של שבועיים בישראל (18 מעלות, שמים כחולים, שלמות מזג אווירית).

התקוממתי על הקור. התקוממות פנימית, נוטרת, מתמשכת. התקוממות שלא עברה. לא הצלחתי להפסיק להתקומם על הקור. רבתי איתו. הגוף שלי רב איתו. כל פעם שיצאתי מהבית הגוף שלי התכווץ. הרגשתי בזה ואמרתי לעצמי לשחרר, להתרווח, זה לא עוזר, הכיווץ הזה, זה לא משפיע על מזג האוויר בחוץ, זה לא עושה שיהיה לי פחות קר. את יודעת יותר טוב מזה, אמרתי לעצמי, אין מה לריב עם החיים, נימקתי, אז קר בחוץ, אז קר, זה רק מזג האוויר, שחררי כבר, אמרתי לעצמי, שחררי, תפסיקי להגיד לעולם איך הוא צריך להיות. וכלום לא קרה.

***

החלטתי לפרק את זה. מה זה החורף בשבילי? מה זה הקור? על מה אני מתקוממת?

***

IMG_20180220_123353_873.jpg

חלון הראווה החביב עלי. צולם בפברואר. אין לי משהו יותר רלוונטי לפוסט הזה

***

חורף. פרגמנטים

אחד.

לצאת מהבית. להתלבש לפני יציאה מהבית. כי אם יוצאים מהבית צריך להתלבש. בהתאם. גרביונים מצמר. מכנסיים (צמודות מדי, כי גרביונים מצמר). חולצה קצרה. חולצה ארוכה או סוודר. מעיל. צעיף. כובע. כפפות. שתי זוגות גרביים. נעלים שאני לא סובלת. הנה אני: עטופה, שמנה, כבדה, מוגנת. הפרסומת של חד"ש: קליל קליל קליל. הנה אני, מתנחלת של חורף. מוכנה ליציאה.

שתיים.

להיכנס אל בית של חברים. הגעתי. אין לי אוויר. קר לי. אני חייבת להוריד את הכפפות כדי ללחוץ על האינטרקום. פתחו לי. נכנסתי. בפנים קר כמו בחוץ. איפה לכל השדים הדירה שלהם? אין מספרים על הדירות. צריך לזכור, או לנחש, או להוריד את הכפפות ולשלוח וואטסאפ. מצאתי! אני נכנסת. החברים בפנים. חם ונעים להם. אנחנו מתחבקים בכניסה ואז הם חוזרים אל הסלון שלהם ואני נשארת בכניסה. מורידה נעלים. צעיף. כובע. כפפות. דוחפת את הכפפות בתוך הכיס של המעיל, הכובע בכיס השני, והצעיף מחור של היד. תולה את המעיל או מניחה אותו איפה שיש מקום בכניסה. בודקת את הגרביים. הם יצוגיים מספיק? יש לי ברירות?

אין, אין כניסות קלות בחורף הברלינאי. כל כניסה היא דרמה.

שלוש.

הצללית שלי. אני הולכת על המדרכה ואיפשהו לצידי הולכת הצללית שלי. אני לא מזהה אותה כשלי. זאת צללית של אשה עם מידות גוף אחרות ממני. אבל זאת אני, בחורף. זאת הצללית שלי.

ארבע.

יציאה מהבית. בכל יציאה מהבית יש את רגע המפגש הראשון. אני והחוץ נפגשים. החוץ אדיש. אני בוכה. דמעות יוצאות לי מהעיינים וקופאות על עצמות הלחיים. נוזלים יוצאים לי מהאף. אני נוזלת. ביציאה ראשונה, כל יציאה, אפילו רק כדי לקנות סיגריות או ללכת אל הסופר, אני דומעת ואני נוזלת. הפנים שלי רטובות. הרטיבות מוסיפה לתחושת הקור. לפעמים, דווקא בימים הכי קרים, השמים כחולים והשמה חזקה ומסנוורת אותי. אז אני בוכה מהשמש.  בחורף הגרמני למדתי את החשיבות של טישויים.

חמש.

מחשבות על גרביים. פה ושם אני תופסת את עצמי חושבת על גרביים. ועל גרביונים. ועל החומרים מהם הם עשויים. בחיי.

שש.

שיא החום באמצע היום. בבוקר הכי קר. אחר כך היום מתחמם. לאט לאט. שיא החום יגיע בשעות הצהריים המאוחרות. שלוש עד חמש. אחר כך מתקרר שוב. זה לא סדר יום שמסונכרן עם הלו"ז הפנימי שלי.

שבע.

שיטוט. אני אוהבת לשוטט. אני משקיעה בשיטוטים. בשנים האחרונות – מאז שאני עובדת מהבית ושולטת בזמן שלי, ובמקביל הבנתי שאני פשוט מתעבת מכוני כושר וסוגים אחרים של פעילות ספורטיבית שעושים בקבוצה – אני עוד יותר משקיעה בשיטוטים שלי. יש לי אפלקיציה שסופרת צעדים ואני מנסה לעמוד במינימום יומי של 10000 צעדים. מינימום. זה יוצא 70000 צעדים לשבוע. מינימום. זה יוצא שעה וחצי של הליכה בקצב מדוד – לא מהיר ולא איטי, בין 4.7  – 4.9 ק"מ לשעה.

האפליקציה, בסימביוזיה המאוד מיוחדת שיפתחתי אתה, מהווה שיקוף ותיעוד של מזג האוויר הפנימי שלי. מד מצב-הרוח. בחודש פברואר לא עמדתי במכסת הצעדים. נראה לי שהייתי מדוכאת. התרשלתי. זה מה שהאפליקציה מראה.

Screenshot_20180310-102844

***

"איפה יש מקום בו לא קר ולא חם"? שאל הנזיר את Dongshan בתגובה

"כשקר" ענה Dongshan "תן לקור להרוג אותך. וכשחם, תן לחום להרוג אותך"

מראה מקום לציטוט הנ"ל:

http://www.bowzwestchester.org/2017/11/blue-cliff-record-43.html

http://www.abuddhistlibrary.com/Buddhism/C%20-%20Zen/Modern%20Teachers/John%20Daido%20Loori%20-%20Dharma%20Talks/DISCOURSE%20Dongshan%92s%20Heat%20and%20Cold.htm

ובעוד הרבה מקומות.

 

 

 

 

ברלין – תל אביב – ברלין (שוב)

אתמול חזרתי אל הרמן אייקה, בית הקפה החביב עלי על ברונן שטרסה. לפני שנסעתי הרמן אייקה היה סגור. שיפוצים. כל ינואר היה סגור והפתיחה המחודשת נקבעה ליום בו נסעתי. אז רק שלשום, כמה ימים אחרי שחזרתי, ושבועיים פלוס אחרי שנפתח מחדש, נכנסתי והזמנתי קפה ופתחתי את הלפטופ והתיישבתי לעבוד.ישבתי בחדר הגדול, בצד ימין של הספסל, ובצד שמאל שלי ישבה מישהי והתעצבנה בעברית. או לפחות ככה זה היה נשמע לי.

היא הרימה את הקול שלה. אני הרגשתי אי נוחות. למה היא חייבת לצעוק? למה אני מרגישה אי נוחות?

היא לא צועקת. האי נוחות שלי לא עוברת, אבל אני מבינה: היא לא צועקת. היא פשוט מדברת בעברית. ורוצה להיות ברורה. היא מדברת עם לקוח או משהו כזה. שיחת עבודה. וזה לא שהיא צועקת, היא מדגישה מילים. היא מדברת בעברית, במובן הכי מלא שלא זה, כלומר היא מדברת כמו ישראלית, במילים בעברית ואנרגיה של ישראלית. היא מרימה את הקול אבל לא בכוונה, זה פשוט, העברית שלנו היא קולנית, חדה, חותכת, חותרת לאיזה בהירות, כמו השמים הבהירים עד שקופים של תל אביב.

IMG_20180208_125245.jpg

קודם כל רצתי לים. לראות את הים. היא אפור. הרבה מהימים שלי בתל אביב השמים היו אפרפרים, משהו בין זיהום וחיוורון.

***

בביקור הזה שלי בישראל חזרתי אל שכונת הכרם. זה מוזר, האופנים שבהם אפשר להכיר עיר. יש הרבה מהם. שכונת הכרם תמיד היתה שם אבל לא בשבילי, לא שלי. במשך הרבה שנים עבדתי ליד, היו לי שתי עבודות שונות, לאורך עשור, על רחוב טשרניחובסקי. אכלתי המון פלאפל ג'וני. יש לי זיכרונות מרחוב טשרניחובסקי. יש לי חיבורים.

משכונת הכרם אין לי. הכי הרבה הגעתי אל הכרם בשביל לאכול חומוס קומפלט אצל הסורי. משוק הכרמל נמנעתי. היתה תקופה קצרה שחיבבתי את הקפה הצרפתי בגאולה. הוא לא קיים יותר וגם אז אי אפשר היה לראות ממנו הים, אבל היתה לי הרגשה טובה לדעת שהוא שם. ואז, לפני שנתיים, אחותי ובעלה ובני ביתה עברו בחזרה אל העיר, אל שכונת הכרם, ואני באתי לביקור בתל אביב והשתכנתי אצלם, ומאז זה כמעט מסורת, כלומר, לפני כמה ימים חזרתי מביקור בישראל ופעם שניה שלי בכרם.

IMG_20180207_104620_902.jpg

הכרם. אם מסתכלים על שכונת הכרם בלי לדעת שזה שכונת הכרם, היא נראית קצת כמו ערים עתיקות אחרות, מרסי נניח. חוסר סדר קאוטי. בתים בגבהיים שונים. רעפי עץ ישנים. אילתורים.

זה מוזר לחזור למקום שהוא גם זר וגם לא זר לחלוטין. כמו ביקור שני בארץ זרה. הזרות מרגישה מוכרת יותר. יש הבהובים של מוכרות. הזיכרון נאבק בעצמו, הנה, כאן עשיתי, כאן שתיתי, או שכאן, זה הכל כל דומה כשלא מכירים, אבל זה מרגיש מוכר. הזיכרון משווה בין דברים שהוא לא מכיר, מחפש משהו להיאחז בו.

ככה הרגשתי כשהסתובבתי בכרם. המוח שלי השווה בין דברים שהתרחשו לפני 10 חודשים, בביקור הקודם, ובין ההווה. הסתובבתי במקום מוכר בו ההיסטוריה שלי קצרה. זה לא היה עוד החוטים העבים שמחברים אותי אל תל אביב. לא השתי וערב של זיכרונות כמו בנסיעה אל הקיבוץ או ביקור בשכונה בה אני גרתי. לא הייתי צריכה לחצוב לי דרך. זה היה חוטים דקים, רפויים. הם אפשרו לי לראות דברים חדשים. למשל, הבתים. צילמתי הרבה בתים בימים שלי בכרם.

הסתובבתי בשכונה וצילמתי בתים וראיתי איך אנשים, עוברים ושבים, מסתכלים עלי מצלמת בתים ומסובבים את הראש שלהם לכיוון אליו אני מכוונת את הנייד, מחפשים מה אני מצלמת, למה אני מצלמת את הבית הסתמי הזה, בטח תיירת, מסתובבת עם מצלמה, כל דבר נראה לה אקזוטי.

IMG_20180209_084508_971.jpg

הבית היפה הזה על אלנבי. הוא תמיד היה שם? כי אני לא הבחנתי. לא ידעתי.

***

ואז קמנו ביום שבת בבוקר והחדשות עבדו, אולפן פתוח. מטוס הופל בצפון. שני טייסים נפגעו. מלחמה בפתח. נספיק לנסוע לקיבוץ לפני פרוץ הקרבות?

אני לא רוצה לראות, אני יוצאת אל הרחובות, הולכת לאט, מחפשת קפה פתוח, מסתכלת על הבניינים. הבניין הזה בפינה של אלנבי והשוק, הוא תמיד היה כל כך יפה? והטייס שצנח, הוא ראה, לפני שנגע בקרקע, שאין מצב שהוא נופל טוב? הוא הבין שזה הולך לכאוב? הוא יצא מזה?

IMG_20180210_091909_527.jpg

בכניסה לשוק. הבית היפה הזה תמיד היה שם? שבת בבוקר, יום יפה, כולם רואים חדשות, או בורחים מחדשות. הרחוק ריק, אני משוטטת

אז ישבנו וראינו חדשות. כלומר לא ישבנו ולא ראינו, שבת בבוקר, עוד מעט נוסעים אל הקיבוץ, כל אחד עשה את שלו, אבל ברקע היתה הטלוויזיה, ועווית של התרגשות, מה קורה, זה קורה, זה באמת? זה לא אמיתי, לא כזה שמבטל ביקור בקיבוץ, זה סתם, בקטנה, אבל מטוס ננטש, ומשהו הופל, וזה לא קרה מאז שנות השמונים, ואולי זה כן אמיתי, והטייס שנפצע, ומה פתאום צונחים. המשפחה שלו כבר יודעת?

הייתי רוצה לא להתרגש מכל זה. זיהיתי את ההתרגשות שלי ולא אהבתי אותה. זה כל כך מרגש, אולי תכף הסוף, או המלחמה הגדולה, או מה קורה, אבל התחושה הזאת שמשהו גדול קורה והוא תכף יגיע אלינו, ולמה זה כל כך מרגש. אחר כך נסענו לקיבוץ. מה שלא קורה לא היה גדול מספיק לעצור את התוכנית הזאת. וגם בקיבוץ דיברנו קצת על הטייס הפצוע, ואיך נפצע, למרות שלא אמרו, ואני כל הזמן חשבתי עליו, על הרגעים האחרונים שלו, לפני הנגיעה בקרקע, האם ידע שהוא עומד להיפצע? האם ראה את הרעה שתכף תיפול עליו? מה חשב? מה הרגיש?

ולמחרת, יום ראשון. ביום ראשון לא שמעתי כלום על הטייס שנצח. ביום ראשון כבר היה נושא אחר. ביום ראשון בצהריים היתה תקלה של הוט והאינטרנט הפסיק לעבוד בשכונת הכרם ולמי אכפת מגורלו של טייס שצנח כשאין אינטרנט? אחר הצהריים נסעתי לאזור השרון והקשבתי לרדיו וכל הזמן היה נדמה לי שהם שכחו להגיד משהו. אה. הטייס. הם שכחו לעדכן אותי על מצבו של הטייס. בערב היה גואל רצון בטלוויזיה. דרמות אחרות. נושאים חולפים. השיח לא עוצר לרגע. לא על שרה. לא על הטייס הפצוע. לא על הפליטים שתכף מגורשים. לא על כלום. השיח נע מסנקדל לשערוריה.

IMG_20180210_090022_239.jpg

אסתטיקה של הזנחה, של מוזנחות.

***

כשרק עברתי אל ברלין, בשנה הראשונה, כל הזמן היה נדמה לי שאני מזהה אנשים ברחוב. שההוא, או ההיא, זה מישהו שפעם הכרתי. אולי בתיכון. אולי בקיבוץ. אולי אחרי. חברי ילדות צצו מולי באובאן. הפנים של המוכרת בחנות בגדים נראו לי מוכרות. וגם של האיש שישב בשולחן אחר בבית קפה. כל הזמן היה נדמה לי שאני מכירה את האנשים. אני חושבת שחיפשתי קשר. הקשר. חיבור כל שהוא.

בתחילת הביקור אמרה לי אחותי משהו על זה שיש לה חברות, כמוני למשל, שהולכות בעיר וכל הזמן אומרות "שלום", "שלום", לעוברים ושבים. כל הזמן פוגשות מכרים על מדרכות תל אביב. היא חזרה לגור בעיר אחרי 20 שנה. אני עזבתי את העיר אחרי 20 שנה של מגורים בה. מהרגע שהיא אמרה את זה כל הזמן חיפשתי בעינים מכרים. קיוויתי לפגוש מישהו שאני מכירה באופן בלתי מתוכנן. הסתכלתי על פרצופים בשוק, בבית קפה, ברחוב, ולרגע היה נדמה לי שאנחנו מכירים, שהכרנו בעבר, שיש לנו היסטוריה. אבל יוק, זה לא קרה. דווקא בביקור הזה לא נתקלתי באף מכר שלי באופן ספונטאני, ככה סתם, ברחוב.

IMG_20180209_190357_934.jpg

אסתטיקה של התפוררות. אפילו מבעד לזמן ולחסימות ולקשקושים באדום הבניין הזה מהמם

***

להגיע לישראל, לאותו מקום בו הייתי לפני 10 חודשים, הרגיש לי קצת כמו להצטרף לנרטיב באמצע, אני הדמות שמופיעה אחת לכמה פרקים ומתנהגת כאילו היתה כאן כל הזמן. אני הדמות השתולה. הדמות שאין לה רקע. שמופיעה פתאום. לפרקים. לרגעים. מהבהבת על המסך וכבה.

כי גם זה: להסתובב ברחובות תל אביב עבורי זה ההוכחה הקרה, החותכת, שהעולם ממשיך בלעדי. כל הזמן שאני כאן, כל הזמן שאני חיה בברלין והולכת על המדרכות של ברלין ואוכל בבתי הקפה והמסעדות של ברלין וצוברת זכרונות בברלין, כל הזמן הזה, הזמן שאני לא בתל אביב, כל מה שהשארתי שם ממשיך. רק בלעדי.

לבקר בתל אביב מהחיים שלי בברלין, לחזור אל תל אביב, הרגיש לי כאילו הושתלתי בחזרה ברצף שאינו שלי עוד. לחזור אל ברלין, אחרי ביקור בתל אביב, היה כמו לחזור אל מקום אותו הרגע עזבתי, הרצף נשמר. הזמן לא נקטע. בברלין חורף.

IMG_20180213_104023.jpg

כשהייתי קטנה נהגנו להגיד על שקל לזהות ישובים ערבים, כי הבתים בהם לא גמורים. זה היה מין מאפיין כזה, בנייה לא גמורה, בתים צבועים באופן חלקי, ישוב ערבי. אחר כך ראיתי את זה הרבה במזרח, בהודו. בונים עד שנגמר הכסף, לא הפרוייקט.

סתיו. זה הסתיו השישי שלי

אני יושבת מול המחשב ומסתכלת מעל המסך שלו, מסתכלת החוצה אל החצר הפנימית. הנשירה עוד לא משמעותית. העץ המרכזי בחצר, עץ המשכוכית, צהוב לגמרי אבל עדיין די מלא. נשירה קלה. הגזע השחיר אבל רוב העלים עדיין מחזיקים. העץ הגדול שמול החלון של הסלון ירוק ברובו. יש הצהבה קלה בקצוות. מאחוריו ניצב העץ הרזה. העלים שלו בגוון אדום דהוי אבל עדיין מחזיקים, עדיין תלויים. תכף גם זה עוד שתנה. זה אוקטובר הטוב. זה הסתיו. הישתנות נראית. השינוי הוא וודאי.

עץ המשכוכית

עץ המשכוכית בחצר הפנימית שלי. אני חושדת בו שהוא התלבש ככה יפה ומוזהב כי הוא מתכוון לצאת הלילה לקרוע את העיר, או משהו כזה

כל  היום אני מסתכלת על העצים האלה. מסתכלת עליהם על רקע של אור בוקר קלוש וחיוור. מסתכלת עליהם על רקע שמיים אפורים קורדים, מאיימים. מסתכלת עליהם על רקע של עננים לבנים, תכלת בהיר, כחול עמוק של יום סתיו מושלם. אני מסתכלת עליהם כשהשמים מתאדמים ואני מסתכלת עליהם כשחשוך בחוץ והעלים הצהובים של המשכוכית זוהרים-זהביים והעץ נראה כאילו הוא תכף קם, מתרומם ממקומו ויוצא אל העיר, אל הלילה, עטוף בשמלת האוסקר שלו.

אני כל כך אוהבת את הסתיו. הוא כל כך יפה בעיני. יפה באופן שמרגש אותי. מסעיר. שגורם לי להתעכב עליו. שמעורר בי רצון לכתוב. או לשתף. או שזה אותו הדבר אצלי. אני מאוד רוצה לכתוב את הסתיו היפה הזה, ובמקביל אני ובו זמנית אני יודעת שאין לי איך לכתוב את היופי הזה, את מה שהוא גורם לי להרגיש, זה לא יצלח, מה שאני לא יכתוב לא יצליח באמת לתאר את השניה הזאת בה אני הולכת ברחוב ומשהו, משהו קטן, לא חשוב, שולי, מנצנץ או מהבהב או מתעופף ותשומת הלב שלי כמו פגז, בום, נופלת עליו ואני מרגישה משהו בפנים, כאילו איבדתי חצי נשימה, כיווץ בבטן, הזדקפות של הגוף, התרחבות של הלב, משהו קטן אבל מורגש, נוכח, חי, ואני יודעת שזה הסתיו, אלוף הקלישאות, ואני לא רוצה להיות קלישאה אבל הנני. הנני. שוב אני כותבת, עוד פעם אני כותבת פוסט על הסתיו.

עלים צהובים על רקע שמים כחולים

זה גם צבע העלים שמשתנה כל הזמן, וגם צבע השמים

איך זה שלכתוב על הסתיו מרגיש לי כמו אם-כל-הקלישאות, נדוש, כבד, רומנטי, דרמטי, בעוד שלחוות את הסתיו – עונה שמגיעה כל שנה, וגם שנים כבר צברתי די הרבה – מרגיש לי כאילו זאת הפעם הראשונה שאני חווה דבר כזה ואני רוצה למשוך בשרוולים של העוברים ושבים, לוודא שהם עוצרים רגע, מתעכבים, חווים את הפלא הזה ביחד איתי? לכתוב על הסתיו זה נורא. אני בספק אם יש לי משהו מקורי להגיד. אבל לחיות אותו, לחוות אותו, זה חגיגה של חד פעמיות.

כמה הערות על הסתיו

  • הסתיו הוא מקסים ונפלא, הוא חי וסוער ומקדש תנועה והישתנות, והוא גם הבקרוב של החורף. מבשר החורף. ואל החורף אני לא מצפה. בכלל לא. הסתיו הוא הביהובים של כזה וגם כזה וגם כזה, ואילו החורף הוא מישור רציף של אפרוריות קודרת עם הקלות קצרות בצורה של שלג. במובן הזה הסתיו הוא הכנה לחורף. בין הימים שבו מקופלים גם ימים קודרים ומגעילים.
כל עץ בצבע אחר

איך זה איך זה איך זה שהם יודעים, כל עץ ועץ, להישתנות לצבע אחר?

  • ההפכפכות של הסתיו חושפת את הקיבעונות שלי. הסתיו מזמין גמישות. מזג האוויר משתנה כל כך מהר שבשום שלב של היום אני לא יודעת מהו מזג האוויר, אם הלבוש שלי מתאים, צריך מטריה או לא, יש לי זמן לשיטוט בטל או לא? הסתיו קורא להיערכות אחרת, פרקטית, העירכות שמבוססות על מזג האוויר החיצוני ולא הפנימי. צריך ללכת לסופר כשמזג האוויר מאפשר, ולא כשמתאים לי. לא משנה איך אני מרגישה, אם יפה בחוץ, כמו למשל ברגע זה, אנשים נבונים ופרקטים יוצאים החוצה. כי עכשיו יפה ואחר כך מי יודע.
  • טרור היום היפה, אני קוראת לזה, וגם על זה כבר כתבתי. בסתיו הברלינאי מצאתי עוד סיבה לחוש רגשות אשמה. אם יפה בחוץ, ואני לא יוצאת, זה כאילו סגרתי את הדלת על השמש.
  • הפעולה של הטבע בסתיו – ההישתנות, העלים מזהיבים או מאדימים, גזעי העצים משחירים, ואז הנשירה, כמו פריחה אבל הפוך – זאת פעולה של התירוקנות. היופי והצבעוניות שהסתיו מביא היא חלק מתהליך של התמעטות, של גסיסה. העלים לא רק משנים צבע, הם מאבדים כוח, חיות, הם מתכווצים פנימה, אל תוך עצמם, מתייבשים ובסוף נושרים. קצת כמו שערות שיבה. זה הישתנות שהיא התרוקנות. משהו אובד. האם אני יכלה לראות בהיתלבנות השיער את אותו היופי שאני מוצאת בהיתרקנות העץ?
עצים אדומים

ואיך זה שהם יודעים להגיע לצבע הזה?

חשבון נפש, הסתיו מזמין חשבון נפש

למה אני חושבת שהסתיו מזמין חשבון נפש? בגלל החגים והמחזוריות שלהם? בכלל יום כיפור והמשמעויות הדתיות שלו? בגלל שנולדתי בסתיו? בגלל שקראתי את זה במיליון ספרים אחרים? בגלל שבסתיו לפני שש שנים עברתי לברלין?

זה כבר הרבה ימים שאני הולכת על המדרכות של ברלין ולא על המדרכות של תל אביב, ומתעוררת אל תוך האור של ברלין ולא האור של תל אביב, ומתלוננת על מזג האוויר של ברלין ולא על מזג האוויר של תל אביב, ואני מרגישה את זה. אני מרגישה את הימים שנצברו כאן ולא שם. אני מרגישה אותם דוחפים אותי מאחורה, מהגב שלי, מניעים אותי קדימה, אל הלא ידוע, אבל גם אני מרגישה אותם מרחיקים אותי, מרחיבים את הפער ביני של שם לביני של עכשיו.

זה כאילו הימים שעברו נצמדים אחד אל השני, אחד אל הגב של השני, כמו קוביות דומינו, וכל אחד כזה, כל יום שעובר, כל קוביה שנמצדת אל הגב של קוביה קודמת, מרחיקה אותי יותר מישראל, מההוויה הישראלית, מההוויה הישראלית שלי, ועוד יום, ועוד קוביית דומינו, ואני כבר בנרטיב אחר, אני לא עוד בנרטיב ההוא, לא עוד שורה אחת ארוכה ומתפתלת של קוביות דומינו אלה שני רצפים שונים, שני נרטיבים שונים שרצים במקביל אבל לא נפגשים ואני יודעת שהשטח הריק שביניהם הם הימים הרבים שאני לא שם, ואני יודעת שהתרחקתי.

מזל טוב.

סתיו, ברלין

הכל הכל הכל יפה בסתיו