סיכום שנה, ערוצים מצטלבים, דלתות נפתחות, קצף לבן מכסה את הכל, התחלת שנה. התחלות

לקראת סוף יום הלימודים הראשון בתוכנית להכשרת מורי Mindfulness בגישת MBSR עשינו את המעגל. כל אחד סיפר משהו על עצמו. המנחה ביקש שנתמקד. לא סיפור חיים, הנחה, כמה מילים על ההווה. התלמיד שישב לצידו התחיל והתנועה נעה בכיוון השעון. אני ישבתי באמצע. עד שהתור הגיע אלי התגבש תחביר: שם, מקום לידה, מקום מגורים נוכחי, למה תוכנית להכשרת מורים בגישת MBSR, איך זה מרגיש להיות כאן, ביום הראשון של התוכנית.

זה שימח אותי, הקונסטרוקציה התחבירית הזאת. זה חימם לי את הלב. גם גם אני נולדתי איפהשהו אחד וכיום חיה באיפהשהו אחר. גם אני שמחה מאוד להיות כאן. חיכיתי לזה הרבה זמן.

כביש ביער

דרכים חדשות, דרכים פתוחות

***

איך יודעים מתי תוכנית היא אמיתית ומתי היא לא? מתי תוכנית לעתיד היא פנטזיה, חלום, ומתי היא תוכנית אמיתית וריאלית? אני לא תמיד יודעת, לא בהתחלה, אז אני בודקת. בשנתיים האחרונות בדקתי הרבה תוכיות כאלה. שיחקתי איתן במחשבות שלי. מדדתי אותן, כמו שמודדים בגדים. זה מתאים לי? זה יכול להתאים לי? דיימנתי בראש שלי איך יהיה, איך ארגיש, אם אממש תוכנית זו, או תוכנית אחרת.

תוכניות שהתחילו מרעיון, ממחשבה חולפות, ממשהו ששמעתי, או קראתי, או ממשהו שמישהו אמר לי. רעיון שאיכשהו מצא את דרכו אלי, או שאני מצאתי את עצמי חושבת עליו. לא תמיד ברור לי מאיזה כיוון הרעיונות נעים, מאיפה הם התחילו, איך הם נכנסו ויצאו מתוך התודעה שלי.

***

באחד הימים של דצמבר לפני שנה שכבתי על הספה האדומה בסלון שלי והרגשתי די אומללה. היה קר ואפור וגשום והמוח שלי שר לי מבפנים שזוהי רק ההתחלה לה לה לה. מחשבות על השנה החדשה איימו עלי. סיכומים. החלטות לקראת. לא רציתי לסכם ולא רציתי להכריז על החלטות לקראת. אפילו לא בפני עצמי. אפילו לא בתוכי.

הרגשתי שאין בי מהחגיגיות הנדרשת לרגע כזה, לסיכום כזה. שהסתכלות אחורה היא עגומה והסתכלות קדימה היא מאיימת. שאני לא רוצה לסכם. לא כרגע. כרגע אני קפואה בתנועה, קפואה בין לבין. בין המקום בוא אני נמצאת למקום אחר, אותו לא ידעתי להגדיר. קפואה בתוך הרצון לשינוי. יודעת שרוצה שינוי ולא יודעת איך להביא אותו.

תחנת אוטובוס, בנדנבורג ברלין, גרמניה

ויש תחנות בצד הדרך

***

זה היה מפגש של שני ערוצים נפרדים של מחשבות, אותו יום בדצמבר שעבר על הספה האדומה בסלון שלי. ערוצים שוצפים, אקטיבים, מוכרים, שזרמו אחד לצד השני בחופשיות ולאורך זמן לפתע הצטלבו. בום! פוף! אח, רעיונות חדשים.

אחד הוא הערוץ המקצועי. הפרנסתי. מחשבות על פרנסה ומקצוע, מקצוע ופרנסה. נושא עתיק. ערוץ רדוד, שחוק מרוב שאני מהלכת בו. האם מה שאני עושה הוא הדבר היחיד שאני יכלה לעשות? כל כך הרבה שנים של לעשות אותו הדבר? עברתי ארץ ואותו הדבר, ככה זה אמור לעבוד? ואם לא, אז מה כן, מה עוד אני יכלה לעשות?

רציתי לשנות – להרחיב או לגוון, להתאים מחדש, למצוא עניין מחודש  – במקצוע שלי. בדבר הזה שהוא גם מקצוע וגם פרנסה ובייחוד בייחוד תופס וממלא חלקים נרחבים, שעות רבות, מהיומיום, מהחיים שלי.

הערוץ השני הוא התירגול. העניין שלי בבודהיזים, במדיטציה, בתירגול, בלשבת על הכרית ולא לצפות לכלום. כבר שנים שאני מסתובבת סביב התחום במידות משתנות של רצינות ומסירות. איכשהו, בהסתכלות לאחור, התירגול שלי ומד הרצינות שבו עלו מדרגה עם או במקביל למעבר אל ברלין. ועוד מדרגה. ועוד מדרגה. סוג של: מריטריט לריטריט. המקום של התירגול בחיי גדל, צמח, תפח, תפס ומילא חלקים נרחבים יותר ויותר במחשבות שלי.

איך אני מתרגלת יותר? איך אני מתרגלת עוד? לפני שנתיים החלטתי שאני רוצה לתרגל מינימום של חודש בשנה. איך אני עושה את זה? איזה אורח חיים יאפשר לי את זה? ולמה רק חודש? למה שאני לא אקח שלושה חודשים ואסע לבורמה ואתרגל שם, למשל? בדקתי את האפשרויות. זה הכל נראה ראלי, יחסית, אם ארצה מספיק. אבל איך אני מלשבת שלושה חודשים אוף עם עבודה ופרנסה? עם העבודה והפרנסה שלי?

***

ואז זה קרה, הבום. שני הערוצים נפגשו, הצטלבו, עלו אחד על השני, קצף לבן צף לשמים וכיסה הכל, ואז התפוגג לאיטו. למה בעצם שני ערוצים? למה נפרדים? ככה זה בא לי: אולי אני אלמד קורסי MBSR? אה, אה, אה. אולי באמת?

עץ עם לב וחור

ויש עצים שיש להם לב. וחור. עץ עם לב וחור

***

כמעט שנה אחרי אותו היום, באמצע נובמבר 2018, התחלתי את הלימודים. גם זאת דרך לדעת שרעיון הוא יותר מרעיון, שרעיון הוא תוכנית. משך הזמן שהוא, הרעיון, דבק בי, הבהיר לי שהוא רציני, או שאני רצינית כלפיו, לא תמיד ברור לי מי מקדים את מה. מהרגע שהתחלתי לברר על הלימודים ועד שהתחלתי ללמוד בפועל עברה כמעט שנה.

***

MBSR זה קיצור של Mindfulness based stress reduction, תוכנית או קורס של 9 פגישות (8 פגישות של 3 שעות פלוס יום תירגול) במסגרתו לומדים לפתח ולטפח קשיבות (mindfulness) בחיי היומיום ובמדיטציה. התוכנית פותחה על ידי ג'ון קבט-זין, פרופסור לרופאה בדימוס באוניברסיטת מסצ'וסטס בה הקים וניהל את ה – Stress Reduction Clinic, והיא התוכנית הכי נבדקת ונחקרת באופן מדעי על השפעה של מדיטציית מיינפולנס עלינו, על המוח שלנו ועל האיכות החיים הכללית שלנו.

במסגרת התוכנית לומדים ומתנסים בכמה סוגים של מדיטציות, בלי לשמוע כלום על הבודהה או בודהיזם. זאת תוכנית חילונית ומערבית לעילא שמאפשרת התנסות או הצצה אל החוויה של מדיטציה ומיינדפולנס.

אני ראיתי בתוכנית דלת כניסה. דלת סיבובית שמאפשרת כניסה ויציאה וכניסה מחודשת. כניסה אל העולם של מיינדפולנס עבור מי שמעולם לא התנסה בזה, הצצה בטוחה יחסית אל התריגול המדיטטיבי. ועבורי כניסה אל העולם של הוראה, הדרכה, לימוד. כניסה אל עולם חדש עבורי שיאפשר לי, כך אני מקווה, להעמיק את התירגול שלי, לתרגל עוד. ואולי גם, ככה, על הדרך, באגף החלומות, לחשוף בפני אחרים, לשתף אחרים, בשמחת המדיטציה שלי, בשמחה שהעיסוק הזה – שהוא עיסוק לא עיסוק, עשייה לא עשייה – בתחום הביא לי.

****

אז זהו. דלת כניסה. שנה עברה. שנה חדשה מתחילה. ואם הכל ילך כשורה, טפו טפו טפו, ואין סיבה שלא, אני אלמד את הקורס MBSR הראשון שלי החל מאוקטובר 2019. פרטים נוספים יבואו, ויפורסמו וכו, ברגע שאדע אותם. בנתיים פתחתי אתר. כי אני בחורה רצינית שחיה בעולם בו כל צעד קטן מתחיל באתר. lirazaxelrad.com. ואם במקרה זה מעניין אותכם, מוזמנים ליצור קשר בפרטי. אשמח ביותר לשתף ולעדכן.

שנה טובה שתהייה. שנה של רגעים גדולים ורגעים קטנים, תובנות גדולות ותובנות קטנות, התבננות שקטה, השתתפות ערה, ושמחה בלב.

אגם בחורף, לא קפוא

מים רבים. התחלות

מודעות פרסומת

מזג האוויר. מצב הרוח

נזיר אמר ל – Dongshan (בתרגום חופשי, זורם וספונטאני שלי), "חום וקור יורדים עלינו ומקיפים אותנו. איך אנחנו יכלים להימנע מהם"?

ענה לו Dongshan, "למה שלא תלך אל מקום בו אין חום ואין קור"?

***

IMG_20180304_143734_945.jpg

תמונה מלפני שבוע. קור אימים ושמיים כחולים. יש לי מעט תמונות מהשבועיים האחרונים של פברואר, יען כי היה לי קר מדי בשביל להוריד את הכפפות ולצלם.

***

בוקר מוקדם, שמים קודרים, אור קלוש.

בוקר מוקדם, שמים אפורים, אור קודר.

ימים רבים.

ימים רבים, בוקר מוקדם, שמים קודרים. ימים רבים. חורף ארוך.

חורף ארוך.

***

כך שמעתי: מתרגלים אל החורף.

הרי אנחנו בני אדם, מתרגלים אל הכל.

אני בת אדם. יכול להיות שאני לא מתרגלת? שזה הבאג שלי, מה שעושה אותי לשונה ומיוחדת מכל השאר, אני הלא מתרגלת?

***

IMG_20180304_151452.jpg

קור שמצטלם נהדר. וילדה והכלב שלה. אנשים הולכים על קרח.

***

פברואר, בישראל: אני בדירה. עולה בי החשק, עולה המחשבה, אצא החוצה לרגע, לעשות כך וכך, לראות את זה וזה, או אולי בשביל משהו אחר לגמרי. אני הולכת בעקבות המחשבה. הגוף הולך בעקבות המחשבה. זה פשוט. הנה אני בבית, הנה אני לא בבית, אני בחוץ. שום טכס לא היה כרוך בזה. שום ריטואל. קמתי, יצאתי המבית, סגרתי את הדלת מאחורי. נעים לי.

שבועיים אחרי כן, עדיין פברואר, ברלין: אני בדירה. עולה בי החשק, עולה המחשבה, אצא החוצה לרגע, לעשות קניות, לפגוש מישהו, אולי הליכה קצרה. ואז עולה עוד מחשבה, לא!, אומרת המחשבה השנייה, לא!. כי קר בחוץ. אי אפשר לתת למזג האוויר להכתיב לי את החיים, אני עונה למחשבה הקודמת במחשבה חדשה. ויש גם זיכרון:

פעם, לפני שנים, בתקופה שגרתי בטירוונאמאלי בדרום הודו, מתישהו במהלך תקופת המונסון, הלכתי אל המכולת המקומית לקנות עוגיות. בזמן שהייתי בתוך המכולת התחיל גשם. ולא סתם גשם, שכבה עבה של מים ירדה מהשמים וניתכה על שבילי העפר ובזמן שאני התלבטתי בין שני סוגי העוגיות שהמכולת הציגה, דרכי העפר שהובילו אותי אל המכולת הפכו לביצות ואחרי עוד כמה דקות לנחלים של בוץ. יצאתי מהמכולת ונעמדתי מתחת לפרגולה של הכניסה והסתכלתי על המהומה שבחוץ ואמרתי בקול רם, אויה, איך אחזור הביתה?

לא רחוק ממני עמד גבר לבוש בלבן. הכרתי אותו ממראה בלבד. בקיטלוגים הפניימים שאני עושה לאנושות הוא נפל תחת התווית רוחניק. אין לי כוח. אבל הוא עמד שם והוא שמע אותי מתלוננת שגשם ואין לי איך להגיע הביתה והוא אמר לי שחבל לתת למזג האוויר המשתנה תדיר להשפיע עלי ושהדרך היחידה בה הגשם מפריע לי להגיע לאנשהו זה בגלל שאני החלטתי שהוא לא צריך להיות שם, הגשם, ושזה שטותי מצידי, אמר ויצא מתחת לפרגולה והלך בתוך בתוך הזרם והמכנסיים הלבנות שלו התכסו בוץ.

***

IMG_20180304_140825.jpg

מהומה גדולה בתעלה, בחלק שלא קפא

***

ככה הרגשתי כשחזרתי אל ברלין באמצע פברואר (אפס מעלות ויותר מתחת לקור של האפס) מביקור של שבועיים בישראל (18 מעלות, שמים כחולים, שלמות מזג אווירית).

התקוממתי על הקור. התקוממות פנימית, נוטרת, מתמשכת. התקוממות שלא עברה. לא הצלחתי להפסיק להתקומם על הקור. רבתי איתו. הגוף שלי רב איתו. כל פעם שיצאתי מהבית הגוף שלי התכווץ. הרגשתי בזה ואמרתי לעצמי לשחרר, להתרווח, זה לא עוזר, הכיווץ הזה, זה לא משפיע על מזג האוויר בחוץ, זה לא עושה שיהיה לי פחות קר. את יודעת יותר טוב מזה, אמרתי לעצמי, אין מה לריב עם החיים, נימקתי, אז קר בחוץ, אז קר, זה רק מזג האוויר, שחררי כבר, אמרתי לעצמי, שחררי, תפסיקי להגיד לעולם איך הוא צריך להיות. וכלום לא קרה.

***

החלטתי לפרק את זה. מה זה החורף בשבילי? מה זה הקור? על מה אני מתקוממת?

***

IMG_20180220_123353_873.jpg

חלון הראווה החביב עלי. צולם בפברואר. אין לי משהו יותר רלוונטי לפוסט הזה

***

חורף. פרגמנטים

אחד.

לצאת מהבית. להתלבש לפני יציאה מהבית. כי אם יוצאים מהבית צריך להתלבש. בהתאם. גרביונים מצמר. מכנסיים (צמודות מדי, כי גרביונים מצמר). חולצה קצרה. חולצה ארוכה או סוודר. מעיל. צעיף. כובע. כפפות. שתי זוגות גרביים. נעלים שאני לא סובלת. הנה אני: עטופה, שמנה, כבדה, מוגנת. הפרסומת של חד"ש: קליל קליל קליל. הנה אני, מתנחלת של חורף. מוכנה ליציאה.

שתיים.

להיכנס אל בית של חברים. הגעתי. אין לי אוויר. קר לי. אני חייבת להוריד את הכפפות כדי ללחוץ על האינטרקום. פתחו לי. נכנסתי. בפנים קר כמו בחוץ. איפה לכל השדים הדירה שלהם? אין מספרים על הדירות. צריך לזכור, או לנחש, או להוריד את הכפפות ולשלוח וואטסאפ. מצאתי! אני נכנסת. החברים בפנים. חם ונעים להם. אנחנו מתחבקים בכניסה ואז הם חוזרים אל הסלון שלהם ואני נשארת בכניסה. מורידה נעלים. צעיף. כובע. כפפות. דוחפת את הכפפות בתוך הכיס של המעיל, הכובע בכיס השני, והצעיף מחור של היד. תולה את המעיל או מניחה אותו איפה שיש מקום בכניסה. בודקת את הגרביים. הם יצוגיים מספיק? יש לי ברירות?

אין, אין כניסות קלות בחורף הברלינאי. כל כניסה היא דרמה.

שלוש.

הצללית שלי. אני הולכת על המדרכה ואיפשהו לצידי הולכת הצללית שלי. אני לא מזהה אותה כשלי. זאת צללית של אשה עם מידות גוף אחרות ממני. אבל זאת אני, בחורף. זאת הצללית שלי.

ארבע.

יציאה מהבית. בכל יציאה מהבית יש את רגע המפגש הראשון. אני והחוץ נפגשים. החוץ אדיש. אני בוכה. דמעות יוצאות לי מהעיינים וקופאות על עצמות הלחיים. נוזלים יוצאים לי מהאף. אני נוזלת. ביציאה ראשונה, כל יציאה, אפילו רק כדי לקנות סיגריות או ללכת אל הסופר, אני דומעת ואני נוזלת. הפנים שלי רטובות. הרטיבות מוסיפה לתחושת הקור. לפעמים, דווקא בימים הכי קרים, השמים כחולים והשמה חזקה ומסנוורת אותי. אז אני בוכה מהשמש.  בחורף הגרמני למדתי את החשיבות של טישויים.

חמש.

מחשבות על גרביים. פה ושם אני תופסת את עצמי חושבת על גרביים. ועל גרביונים. ועל החומרים מהם הם עשויים. בחיי.

שש.

שיא החום באמצע היום. בבוקר הכי קר. אחר כך היום מתחמם. לאט לאט. שיא החום יגיע בשעות הצהריים המאוחרות. שלוש עד חמש. אחר כך מתקרר שוב. זה לא סדר יום שמסונכרן עם הלו"ז הפנימי שלי.

שבע.

שיטוט. אני אוהבת לשוטט. אני משקיעה בשיטוטים. בשנים האחרונות – מאז שאני עובדת מהבית ושולטת בזמן שלי, ובמקביל הבנתי שאני פשוט מתעבת מכוני כושר וסוגים אחרים של פעילות ספורטיבית שעושים בקבוצה – אני עוד יותר משקיעה בשיטוטים שלי. יש לי אפלקיציה שסופרת צעדים ואני מנסה לעמוד במינימום יומי של 10000 צעדים. מינימום. זה יוצא 70000 צעדים לשבוע. מינימום. זה יוצא שעה וחצי של הליכה בקצב מדוד – לא מהיר ולא איטי, בין 4.7  – 4.9 ק"מ לשעה.

האפליקציה, בסימביוזיה המאוד מיוחדת שיפתחתי אתה, מהווה שיקוף ותיעוד של מזג האוויר הפנימי שלי. מד מצב-הרוח. בחודש פברואר לא עמדתי במכסת הצעדים. נראה לי שהייתי מדוכאת. התרשלתי. זה מה שהאפליקציה מראה.

Screenshot_20180310-102844

***

"איפה יש מקום בו לא קר ולא חם"? שאל הנזיר את Dongshan בתגובה

"כשקר" ענה Dongshan "תן לקור להרוג אותך. וכשחם, תן לחום להרוג אותך"

מראה מקום לציטוט הנ"ל:

http://www.bowzwestchester.org/2017/11/blue-cliff-record-43.html

http://www.abuddhistlibrary.com/Buddhism/C%20-%20Zen/Modern%20Teachers/John%20Daido%20Loori%20-%20Dharma%20Talks/DISCOURSE%20Dongshan%92s%20Heat%20and%20Cold.htm

ובעוד הרבה מקומות.

 

 

 

 

ברלין – תל אביב – ברלין (שוב)

אתמול חזרתי אל הרמן אייקה, בית הקפה החביב עלי על ברונן שטרסה. לפני שנסעתי הרמן אייקה היה סגור. שיפוצים. כל ינואר היה סגור והפתיחה המחודשת נקבעה ליום בו נסעתי. אז רק שלשום, כמה ימים אחרי שחזרתי, ושבועיים פלוס אחרי שנפתח מחדש, נכנסתי והזמנתי קפה ופתחתי את הלפטופ והתיישבתי לעבוד.ישבתי בחדר הגדול, בצד ימין של הספסל, ובצד שמאל שלי ישבה מישהי והתעצבנה בעברית. או לפחות ככה זה היה נשמע לי.

היא הרימה את הקול שלה. אני הרגשתי אי נוחות. למה היא חייבת לצעוק? למה אני מרגישה אי נוחות?

היא לא צועקת. האי נוחות שלי לא עוברת, אבל אני מבינה: היא לא צועקת. היא פשוט מדברת בעברית. ורוצה להיות ברורה. היא מדברת עם לקוח או משהו כזה. שיחת עבודה. וזה לא שהיא צועקת, היא מדגישה מילים. היא מדברת בעברית, במובן הכי מלא שלא זה, כלומר היא מדברת כמו ישראלית, במילים בעברית ואנרגיה של ישראלית. היא מרימה את הקול אבל לא בכוונה, זה פשוט, העברית שלנו היא קולנית, חדה, חותכת, חותרת לאיזה בהירות, כמו השמים הבהירים עד שקופים של תל אביב.

IMG_20180208_125245.jpg

קודם כל רצתי לים. לראות את הים. היא אפור. הרבה מהימים שלי בתל אביב השמים היו אפרפרים, משהו בין זיהום וחיוורון.

***

בביקור הזה שלי בישראל חזרתי אל שכונת הכרם. זה מוזר, האופנים שבהם אפשר להכיר עיר. יש הרבה מהם. שכונת הכרם תמיד היתה שם אבל לא בשבילי, לא שלי. במשך הרבה שנים עבדתי ליד, היו לי שתי עבודות שונות, לאורך עשור, על רחוב טשרניחובסקי. אכלתי המון פלאפל ג'וני. יש לי זיכרונות מרחוב טשרניחובסקי. יש לי חיבורים.

משכונת הכרם אין לי. הכי הרבה הגעתי אל הכרם בשביל לאכול חומוס קומפלט אצל הסורי. משוק הכרמל נמנעתי. היתה תקופה קצרה שחיבבתי את הקפה הצרפתי בגאולה. הוא לא קיים יותר וגם אז אי אפשר היה לראות ממנו הים, אבל היתה לי הרגשה טובה לדעת שהוא שם. ואז, לפני שנתיים, אחותי ובעלה ובני ביתה עברו בחזרה אל העיר, אל שכונת הכרם, ואני באתי לביקור בתל אביב והשתכנתי אצלם, ומאז זה כמעט מסורת, כלומר, לפני כמה ימים חזרתי מביקור בישראל ופעם שניה שלי בכרם.

IMG_20180207_104620_902.jpg

הכרם. אם מסתכלים על שכונת הכרם בלי לדעת שזה שכונת הכרם, היא נראית קצת כמו ערים עתיקות אחרות, מרסי נניח. חוסר סדר קאוטי. בתים בגבהיים שונים. רעפי עץ ישנים. אילתורים.

זה מוזר לחזור למקום שהוא גם זר וגם לא זר לחלוטין. כמו ביקור שני בארץ זרה. הזרות מרגישה מוכרת יותר. יש הבהובים של מוכרות. הזיכרון נאבק בעצמו, הנה, כאן עשיתי, כאן שתיתי, או שכאן, זה הכל כל דומה כשלא מכירים, אבל זה מרגיש מוכר. הזיכרון משווה בין דברים שהוא לא מכיר, מחפש משהו להיאחז בו.

ככה הרגשתי כשהסתובבתי בכרם. המוח שלי השווה בין דברים שהתרחשו לפני 10 חודשים, בביקור הקודם, ובין ההווה. הסתובבתי במקום מוכר בו ההיסטוריה שלי קצרה. זה לא היה עוד החוטים העבים שמחברים אותי אל תל אביב. לא השתי וערב של זיכרונות כמו בנסיעה אל הקיבוץ או ביקור בשכונה בה אני גרתי. לא הייתי צריכה לחצוב לי דרך. זה היה חוטים דקים, רפויים. הם אפשרו לי לראות דברים חדשים. למשל, הבתים. צילמתי הרבה בתים בימים שלי בכרם.

הסתובבתי בשכונה וצילמתי בתים וראיתי איך אנשים, עוברים ושבים, מסתכלים עלי מצלמת בתים ומסובבים את הראש שלהם לכיוון אליו אני מכוונת את הנייד, מחפשים מה אני מצלמת, למה אני מצלמת את הבית הסתמי הזה, בטח תיירת, מסתובבת עם מצלמה, כל דבר נראה לה אקזוטי.

IMG_20180209_084508_971.jpg

הבית היפה הזה על אלנבי. הוא תמיד היה שם? כי אני לא הבחנתי. לא ידעתי.

***

ואז קמנו ביום שבת בבוקר והחדשות עבדו, אולפן פתוח. מטוס הופל בצפון. שני טייסים נפגעו. מלחמה בפתח. נספיק לנסוע לקיבוץ לפני פרוץ הקרבות?

אני לא רוצה לראות, אני יוצאת אל הרחובות, הולכת לאט, מחפשת קפה פתוח, מסתכלת על הבניינים. הבניין הזה בפינה של אלנבי והשוק, הוא תמיד היה כל כך יפה? והטייס שצנח, הוא ראה, לפני שנגע בקרקע, שאין מצב שהוא נופל טוב? הוא הבין שזה הולך לכאוב? הוא יצא מזה?

IMG_20180210_091909_527.jpg

בכניסה לשוק. הבית היפה הזה תמיד היה שם? שבת בבוקר, יום יפה, כולם רואים חדשות, או בורחים מחדשות. הרחוק ריק, אני משוטטת

אז ישבנו וראינו חדשות. כלומר לא ישבנו ולא ראינו, שבת בבוקר, עוד מעט נוסעים אל הקיבוץ, כל אחד עשה את שלו, אבל ברקע היתה הטלוויזיה, ועווית של התרגשות, מה קורה, זה קורה, זה באמת? זה לא אמיתי, לא כזה שמבטל ביקור בקיבוץ, זה סתם, בקטנה, אבל מטוס ננטש, ומשהו הופל, וזה לא קרה מאז שנות השמונים, ואולי זה כן אמיתי, והטייס שנפצע, ומה פתאום צונחים. המשפחה שלו כבר יודעת?

הייתי רוצה לא להתרגש מכל זה. זיהיתי את ההתרגשות שלי ולא אהבתי אותה. זה כל כך מרגש, אולי תכף הסוף, או המלחמה הגדולה, או מה קורה, אבל התחושה הזאת שמשהו גדול קורה והוא תכף יגיע אלינו, ולמה זה כל כך מרגש. אחר כך נסענו לקיבוץ. מה שלא קורה לא היה גדול מספיק לעצור את התוכנית הזאת. וגם בקיבוץ דיברנו קצת על הטייס הפצוע, ואיך נפצע, למרות שלא אמרו, ואני כל הזמן חשבתי עליו, על הרגעים האחרונים שלו, לפני הנגיעה בקרקע, האם ידע שהוא עומד להיפצע? האם ראה את הרעה שתכף תיפול עליו? מה חשב? מה הרגיש?

ולמחרת, יום ראשון. ביום ראשון לא שמעתי כלום על הטייס שנצח. ביום ראשון כבר היה נושא אחר. ביום ראשון בצהריים היתה תקלה של הוט והאינטרנט הפסיק לעבוד בשכונת הכרם ולמי אכפת מגורלו של טייס שצנח כשאין אינטרנט? אחר הצהריים נסעתי לאזור השרון והקשבתי לרדיו וכל הזמן היה נדמה לי שהם שכחו להגיד משהו. אה. הטייס. הם שכחו לעדכן אותי על מצבו של הטייס. בערב היה גואל רצון בטלוויזיה. דרמות אחרות. נושאים חולפים. השיח לא עוצר לרגע. לא על שרה. לא על הטייס הפצוע. לא על הפליטים שתכף מגורשים. לא על כלום. השיח נע מסנקדל לשערוריה.

IMG_20180210_090022_239.jpg

אסתטיקה של הזנחה, של מוזנחות.

***

כשרק עברתי אל ברלין, בשנה הראשונה, כל הזמן היה נדמה לי שאני מזהה אנשים ברחוב. שההוא, או ההיא, זה מישהו שפעם הכרתי. אולי בתיכון. אולי בקיבוץ. אולי אחרי. חברי ילדות צצו מולי באובאן. הפנים של המוכרת בחנות בגדים נראו לי מוכרות. וגם של האיש שישב בשולחן אחר בבית קפה. כל הזמן היה נדמה לי שאני מכירה את האנשים. אני חושבת שחיפשתי קשר. הקשר. חיבור כל שהוא.

בתחילת הביקור אמרה לי אחותי משהו על זה שיש לה חברות, כמוני למשל, שהולכות בעיר וכל הזמן אומרות "שלום", "שלום", לעוברים ושבים. כל הזמן פוגשות מכרים על מדרכות תל אביב. היא חזרה לגור בעיר אחרי 20 שנה. אני עזבתי את העיר אחרי 20 שנה של מגורים בה. מהרגע שהיא אמרה את זה כל הזמן חיפשתי בעינים מכרים. קיוויתי לפגוש מישהו שאני מכירה באופן בלתי מתוכנן. הסתכלתי על פרצופים בשוק, בבית קפה, ברחוב, ולרגע היה נדמה לי שאנחנו מכירים, שהכרנו בעבר, שיש לנו היסטוריה. אבל יוק, זה לא קרה. דווקא בביקור הזה לא נתקלתי באף מכר שלי באופן ספונטאני, ככה סתם, ברחוב.

IMG_20180209_190357_934.jpg

אסתטיקה של התפוררות. אפילו מבעד לזמן ולחסימות ולקשקושים באדום הבניין הזה מהמם

***

להגיע לישראל, לאותו מקום בו הייתי לפני 10 חודשים, הרגיש לי קצת כמו להצטרף לנרטיב באמצע, אני הדמות שמופיעה אחת לכמה פרקים ומתנהגת כאילו היתה כאן כל הזמן. אני הדמות השתולה. הדמות שאין לה רקע. שמופיעה פתאום. לפרקים. לרגעים. מהבהבת על המסך וכבה.

כי גם זה: להסתובב ברחובות תל אביב עבורי זה ההוכחה הקרה, החותכת, שהעולם ממשיך בלעדי. כל הזמן שאני כאן, כל הזמן שאני חיה בברלין והולכת על המדרכות של ברלין ואוכל בבתי הקפה והמסעדות של ברלין וצוברת זכרונות בברלין, כל הזמן הזה, הזמן שאני לא בתל אביב, כל מה שהשארתי שם ממשיך. רק בלעדי.

לבקר בתל אביב מהחיים שלי בברלין, לחזור אל תל אביב, הרגיש לי כאילו הושתלתי בחזרה ברצף שאינו שלי עוד. לחזור אל ברלין, אחרי ביקור בתל אביב, היה כמו לחזור אל מקום אותו הרגע עזבתי, הרצף נשמר. הזמן לא נקטע. בברלין חורף.

IMG_20180213_104023.jpg

כשהייתי קטנה נהגנו להגיד על שקל לזהות ישובים ערבים, כי הבתים בהם לא גמורים. זה היה מין מאפיין כזה, בנייה לא גמורה, בתים צבועים באופן חלקי, ישוב ערבי. אחר כך ראיתי את זה הרבה במזרח, בהודו. בונים עד שנגמר הכסף, לא הפרוייקט.

סתיו. זה הסתיו השישי שלי

אני יושבת מול המחשב ומסתכלת מעל המסך שלו, מסתכלת החוצה אל החצר הפנימית. הנשירה עוד לא משמעותית. העץ המרכזי בחצר, עץ המשכוכית, צהוב לגמרי אבל עדיין די מלא. נשירה קלה. הגזע השחיר אבל רוב העלים עדיין מחזיקים. העץ הגדול שמול החלון של הסלון ירוק ברובו. יש הצהבה קלה בקצוות. מאחוריו ניצב העץ הרזה. העלים שלו בגוון אדום דהוי אבל עדיין מחזיקים, עדיין תלויים. תכף גם זה עוד שתנה. זה אוקטובר הטוב. זה הסתיו. הישתנות נראית. השינוי הוא וודאי.

עץ המשכוכית

עץ המשכוכית בחצר הפנימית שלי. אני חושדת בו שהוא התלבש ככה יפה ומוזהב כי הוא מתכוון לצאת הלילה לקרוע את העיר, או משהו כזה

כל  היום אני מסתכלת על העצים האלה. מסתכלת עליהם על רקע של אור בוקר קלוש וחיוור. מסתכלת עליהם על רקע שמיים אפורים קורדים, מאיימים. מסתכלת עליהם על רקע של עננים לבנים, תכלת בהיר, כחול עמוק של יום סתיו מושלם. אני מסתכלת עליהם כשהשמים מתאדמים ואני מסתכלת עליהם כשחשוך בחוץ והעלים הצהובים של המשכוכית זוהרים-זהביים והעץ נראה כאילו הוא תכף קם, מתרומם ממקומו ויוצא אל העיר, אל הלילה, עטוף בשמלת האוסקר שלו.

אני כל כך אוהבת את הסתיו. הוא כל כך יפה בעיני. יפה באופן שמרגש אותי. מסעיר. שגורם לי להתעכב עליו. שמעורר בי רצון לכתוב. או לשתף. או שזה אותו הדבר אצלי. אני מאוד רוצה לכתוב את הסתיו היפה הזה, ובמקביל אני ובו זמנית אני יודעת שאין לי איך לכתוב את היופי הזה, את מה שהוא גורם לי להרגיש, זה לא יצלח, מה שאני לא יכתוב לא יצליח באמת לתאר את השניה הזאת בה אני הולכת ברחוב ומשהו, משהו קטן, לא חשוב, שולי, מנצנץ או מהבהב או מתעופף ותשומת הלב שלי כמו פגז, בום, נופלת עליו ואני מרגישה משהו בפנים, כאילו איבדתי חצי נשימה, כיווץ בבטן, הזדקפות של הגוף, התרחבות של הלב, משהו קטן אבל מורגש, נוכח, חי, ואני יודעת שזה הסתיו, אלוף הקלישאות, ואני לא רוצה להיות קלישאה אבל הנני. הנני. שוב אני כותבת, עוד פעם אני כותבת פוסט על הסתיו.

עלים צהובים על רקע שמים כחולים

זה גם צבע העלים שמשתנה כל הזמן, וגם צבע השמים

איך זה שלכתוב על הסתיו מרגיש לי כמו אם-כל-הקלישאות, נדוש, כבד, רומנטי, דרמטי, בעוד שלחוות את הסתיו – עונה שמגיעה כל שנה, וגם שנים כבר צברתי די הרבה – מרגיש לי כאילו זאת הפעם הראשונה שאני חווה דבר כזה ואני רוצה למשוך בשרוולים של העוברים ושבים, לוודא שהם עוצרים רגע, מתעכבים, חווים את הפלא הזה ביחד איתי? לכתוב על הסתיו זה נורא. אני בספק אם יש לי משהו מקורי להגיד. אבל לחיות אותו, לחוות אותו, זה חגיגה של חד פעמיות.

כמה הערות על הסתיו

  • הסתיו הוא מקסים ונפלא, הוא חי וסוער ומקדש תנועה והישתנות, והוא גם הבקרוב של החורף. מבשר החורף. ואל החורף אני לא מצפה. בכלל לא. הסתיו הוא הביהובים של כזה וגם כזה וגם כזה, ואילו החורף הוא מישור רציף של אפרוריות קודרת עם הקלות קצרות בצורה של שלג. במובן הזה הסתיו הוא הכנה לחורף. בין הימים שבו מקופלים גם ימים קודרים ומגעילים.
כל עץ בצבע אחר

איך זה איך זה איך זה שהם יודעים, כל עץ ועץ, להישתנות לצבע אחר?

  • ההפכפכות של הסתיו חושפת את הקיבעונות שלי. הסתיו מזמין גמישות. מזג האוויר משתנה כל כך מהר שבשום שלב של היום אני לא יודעת מהו מזג האוויר, אם הלבוש שלי מתאים, צריך מטריה או לא, יש לי זמן לשיטוט בטל או לא? הסתיו קורא להיערכות אחרת, פרקטית, העירכות שמבוססות על מזג האוויר החיצוני ולא הפנימי. צריך ללכת לסופר כשמזג האוויר מאפשר, ולא כשמתאים לי. לא משנה איך אני מרגישה, אם יפה בחוץ, כמו למשל ברגע זה, אנשים נבונים ופרקטים יוצאים החוצה. כי עכשיו יפה ואחר כך מי יודע.
  • טרור היום היפה, אני קוראת לזה, וגם על זה כבר כתבתי. בסתיו הברלינאי מצאתי עוד סיבה לחוש רגשות אשמה. אם יפה בחוץ, ואני לא יוצאת, זה כאילו סגרתי את הדלת על השמש.
  • הפעולה של הטבע בסתיו – ההישתנות, העלים מזהיבים או מאדימים, גזעי העצים משחירים, ואז הנשירה, כמו פריחה אבל הפוך – זאת פעולה של התירוקנות. היופי והצבעוניות שהסתיו מביא היא חלק מתהליך של התמעטות, של גסיסה. העלים לא רק משנים צבע, הם מאבדים כוח, חיות, הם מתכווצים פנימה, אל תוך עצמם, מתייבשים ובסוף נושרים. קצת כמו שערות שיבה. זה הישתנות שהיא התרוקנות. משהו אובד. האם אני יכלה לראות בהיתלבנות השיער את אותו היופי שאני מוצאת בהיתרקנות העץ?
עצים אדומים

ואיך זה שהם יודעים להגיע לצבע הזה?

חשבון נפש, הסתיו מזמין חשבון נפש

למה אני חושבת שהסתיו מזמין חשבון נפש? בגלל החגים והמחזוריות שלהם? בכלל יום כיפור והמשמעויות הדתיות שלו? בגלל שנולדתי בסתיו? בגלל שקראתי את זה במיליון ספרים אחרים? בגלל שבסתיו לפני שש שנים עברתי לברלין?

זה כבר הרבה ימים שאני הולכת על המדרכות של ברלין ולא על המדרכות של תל אביב, ומתעוררת אל תוך האור של ברלין ולא האור של תל אביב, ומתלוננת על מזג האוויר של ברלין ולא על מזג האוויר של תל אביב, ואני מרגישה את זה. אני מרגישה את הימים שנצברו כאן ולא שם. אני מרגישה אותם דוחפים אותי מאחורה, מהגב שלי, מניעים אותי קדימה, אל הלא ידוע, אבל גם אני מרגישה אותם מרחיקים אותי, מרחיבים את הפער ביני של שם לביני של עכשיו.

זה כאילו הימים שעברו נצמדים אחד אל השני, אחד אל הגב של השני, כמו קוביות דומינו, וכל אחד כזה, כל יום שעובר, כל קוביה שנמצדת אל הגב של קוביה קודמת, מרחיקה אותי יותר מישראל, מההוויה הישראלית, מההוויה הישראלית שלי, ועוד יום, ועוד קוביית דומינו, ואני כבר בנרטיב אחר, אני לא עוד בנרטיב ההוא, לא עוד שורה אחת ארוכה ומתפתלת של קוביות דומינו אלה שני רצפים שונים, שני נרטיבים שונים שרצים במקביל אבל לא נפגשים ואני יודעת שהשטח הריק שביניהם הם הימים הרבים שאני לא שם, ואני יודעת שהתרחקתי.

מזל טוב.

סתיו, ברלין

הכל הכל הכל יפה בסתיו

ברלין – פראג

בחדר שינה של הדירה בה אני מתאכסנת יש חלון תיקרה ומרפסת קטנה. במרפסת יש שתי כורסאות נצרים, שולחן, ונוף מהמם. בעלי הדירה השאירו לי מסמך של שלושה עמודים עם הנחיות והסברים על הדירה ואיך להסתדר בתוכה. במסמך יש סעיף לכל חדר או אזור בדירה: מטבח, חדר שירותים תחתון, סלון, גלריה, חדר שינה, מרפסת בחדר השינה. בסעיף המרפסת הם מפרטים את הנוף, משמאל לימין: גבעת פטרין, האצטדיון, מגדל פטרין, במרכז המבצר, מימינו כנסיית St. Vitus, בניין העירייה, כנסיית הבתולה ומגדל הטלוויזיה.

פראג אחרי שקיעה

הנוף מהמרפסת של חדר השינה. המאורים זה אטרקציות תיירותיות. המואר הרחוק זאת המצודה.

הדירה היא בפראג 2. העיר החדשה. בעלי הדירה הסבירו לי שהעיר הישנה, העתיקה, היא בת 1000 שנים, ופראג 2, העיר החדשה, רק בת 100. אני תוהה אם לפני 100 שנה בנו דירות דו-פלקס עם חלונות בתיקרה. אין לי מושג. כשהגעתי היה מזג אוויר חמים ושמים כחולים. בעלי הדירה חיכו לי בדירה. בחדר שינה ישנה הילדה שלהם. ישבנו, דיברנו, החלפנו שמות של בתי קפה ומסעדות אהובות ואחר כך הם העירו את הילדה, ארזו אותה ואת עצמם אל המכונית שלהם ונסעו.

אל החלון תיקרה בחדר שינה השאירו פתוח. גם אני. יצאתי לשוטט בעיר ולא חשבתי על חלונות בכלל. התחיל גשם. כשחזרתי הביתה היתה שלולית קטנה על המיטה. מאז אני מחזיקה את החלון סגור וכל פעם שמתחיל גשם – כמה פעמים ביום, כל יום, כל הימים שאני כאן – אני רצה למעלה בדאגה, מוודאת שחלון סגור.

***

אני בפראג. עשיתי חילופי דירות עם זוג מפראג. נפגשנו דרך האתר Home Exchange. זאת פעם שלישית שאני עושה חילופי דירות דרך האתר הזה. קדמו להם חילופים עם דירות עם קופנהגן ו – מרסיי. אחלה שיטה. וזה לא חופשה, זה חילופי דירות. את העבודה הבאתי איתי ברכבת, בתיק הגב. בבוקר, יום אחרי שהגעתי, אחרי לילה ראשון מתחת לחלון תיקרה סגור הרמטית, היתה לי הרבה עבודה. התיישבתי מול המחשב בסלון של הדירה ועבדתי ועבדתי ולא שמתי לב לזמן שעובר ולמקום בו אני נמצאת. עבדתי עד שהרגשתי רעבה מדי בשביל להמשיך. או אז יצאתי מהדירה וירדתי לרחוב וגיליתי, כמעט בהפתעה, כמעט להפתעתי, שאין לי מושג איפה אני, שאני לא מכירה כאן כלום, שאני במקום אחר, חדש, זר.

פראג

יפה פראג. ורציפה. לא מופצצת. רצפים של בתים ישנים, לא משופצים, לא צבועים בפסטל עדין. בתים ישנים מלאים בפיתוחים, שפיצים, מלאכים ועמודי מרפסת מעוטרים.

***

הגעתי אל פראג ביום רביעי ברכבת מברלין. ארבע וחצי שעות נסיעה. העדפתי רכבת על טיסה. בחישוב כולל של הזמן שייקח לי מהבית לשדה תעופה, שעות הבטלה והחיכייה בשדה, טיסה, נחיתה, איסוף כבודה וכל זה, הרכבת יוצאת קצרה יותר. ואני מחבבת רכבות. מאז הטיול הגדול לא הייתי על רכבת. הרכבת שנסעתי בה היתה מלאה בתיירים. לא שמעתי גרמנית על הרכבת. שמעתי הרבה שפות אחרות. מולי ישב בחור שנראה לי ישראלי – כמעט קרח, משקפיים עגולים, זיפים, מכנסיים קצרים, חולצת טריקו דהויה. רק החגורת מכנסיים שלבש הסגירה אותו כלא ישראלי. אלו רק השערות. לא דיברנו ואין לי מושג מי הוא ומאיפה הוא.

איתנו בתא ישב זוג אמריקאי, חלק מקבוצה של ארבעה, שני זוגות. שני מכשירי קינדל, אחד סמרט ואחד גיים בוי. בחוץ התחלף הנוף, השמים התבהרו, מתישהו עברנו ארץ, חצינו גבול. הבחנתי בזה כי השפה בשלטי החוצות התחלפה. לא עוד אומלאווטים, במקומם הרבה פסיקים קטנים מעל האותיות.

מסכים והשתקפיות ברכבות

מסכים והשתקפיות. תיירים ברכבת

***

ויש את ההתלבטויות הרגילות שלי: אני צריכה ללכת לרובע היהודי? אני חייבת לבקר בבית הקברות היהודי? בית הגולם מעניין אותי? במדריך שבעלי הדירה השאירו עבורי הרובע היהודי מופיע שני בסידור החשיבות של האטרקציות המקומיות, פרק שני בספר, אחרי הפרק הפותח על העיר הישנה.

זה אומר משהו? זה מחייב אותי? הלכתי אל St cyril and St Methodius Cathedral, ראיתי את החריץ בקיר דרכו הזרימו הגרמנים מים אל תוך הכנסייה בניסיון להטביע את הצנחנים הצ'כים שהתחבאו בפנים. נכנסתי אל המוזיאון, דמעתי. איזה גבורה מטורללת. איזה אנשים. מאז שקראתי את "HHhH – למוח של הימלר קוראים היידריך" של לורן בינה היה לי בראש מקום אחד שרציתי לבקר בו בפראג, דבר אחד שרציתי לעשות ולראות, משהו שחיבר אותי. רציתי לתת כבוד לגיבורי מבצע אנתרופואיד. כמעריצה. בתור מעריצה. רק שאני חילונית. בחיי שאין לי מושג איך לתת כבוד. להביא פרחים? להדליק נר?

יצא שהקתדרלה נמצאת במרחק כמה דקות הליכה מהדירה בה אני משתכנת. הגעתי לשם כמה שעות אחרי שהגעתי אל פראג.

החריץ דרכו ניסו להטביע את הצנחנים. מבצע אנתרופואיד

מרכינה את הראש, מורידה את הכובע. זה החריץ, וזאת אני מצלמת, מרכינה את הראש, מורידה את הכובע

***

הלכתי לראות תערוכה של גרהרד ריכטר בגלריה הלאומית, במרכז העיר הישנה. התערוכה בקומה השנייה. מעל המדרגות שמובילות אל הקומה השנייה היה אוסף של תמונות שחור לבן. פרופילים. הבחנתי בהם כשעליתי במדרגות. זיהיתי את פרנץ קפקא. אמרתי לו שלום, ולעצמי אמרתי שקודם אכנס פנימה, אל עומק התערוכה, ובדרך החוצה אתעכב על העבודה הזאת, אקרא, אזהה פרצופים.

חזרתי אל המדרגות אחרי כמה דקות והסתכלתי שוב, תמונות בשחור לבן, כמו תמונות פספורט אל לא, תמונות דיוקן. דיוקנאות. זיהיתי עוד פרצופים. תומאס מאן. אינשטיין. חזרתי פנימה. ושוב חזרתי אל המדרגות. רק בפעם השלישית שחזרתי אל חדר המדרגות ובהייתי בתמונות שתלויות על הקיר הבנתי מה אני מחפשת: פרצוץ של אשה. תמונה של אשה. תמונת דיוקן של אשה. ואין. זה רק גברים בתמונות.

48 פורטרטים, עבודה של גרהרד ריכטר

חלק מהעבודה. חלק מהפורטרטים. חלק מהגברים שעיצבו את תרבות המערב.

48 פורטרטים, ככה קוראים לעבודה של ריכטר, והיא הוצגה לראשונה בביאנלה בונציה בשנת 1972. ריכטר היה הנציג הגרמני היחיד שהציג באותה ביאנלה. הוא ניסה, כך קראתי במקורות כאלה ואחרים, להציג עבודה שמתייחסת אל ומבארת את הרוח והתרבות של מערב אירופה. הוא הביא עבודה עם ערך לאומי. אוסף דיקנאות של גיבורי תרבות – הוגים, יוצרים, אמנים, פילוסופים. אנשים חשובים, אנשים מרכזיים בתרבות המערבית, מעצבי דרך, מעצבי מחשבה  – גברים, 48 תמונות של גברים. רק תמונות של גברים.

פאק פאק פאק פאק באמת? רק גברים? גברים גברים וגברים? בשנת 1972 זה היה בסדר לאפיין ולדבר ולסכם את תרבות המערב רק באמצעות גברים? בשנת 1972 אי אפשר היה למצוא אשה אחת  ראויה להיות מוצגת בתערוכה של דיקנאות חשובים בתרבות המערבית? אפילו לא אחת? והיום מה? היום הוא, ריכטר (גדול ציירי וכו') היה מוצא מקום לתמונת אשה בתערוכה כזאת? אחת? יותר מאחת? והכי מפחיד, הכי מפחיד – כל כך מפחיד שאפילו המחשבות שלי על זה נעשות בשקט, בלחישה – זה באמת מה שהוא חשב? זה באמת מה שגברים חושבים? אם אני אעצור גבר מקרי ברחוב ואבקש ממנו לספר על דמויות מרכזיות בגיבוש תפיסת עולמו, רק גברים יהיו שם? פאק פאק פאק פאק, נשים זה חצי מאוכלוסיית העולם, מאז ולעד, פאק פאק פאק פאק, חצי מהאנושות. יוק ופאק.

אפור, עבודה של גרהרד ריכטר

Grey. It makes no statement whatever; it evokes neither feelings nor associations: it is really neither visible nor invisible. Its inconspicuousness gives it the capacity to mediate, to make visible, in a positively illusionistic way, like a photograph. It has the capacity that no other colour has, to make 'nothing' visible. From a letter to Edy de Wilde, 23 February 1975 SOURCE

חופשה עם חברים, חופשה בים הבלטי, חופשה

חופשה: במילון

חופשה – נקבה

  1. הפסקה מהמחויבויות השגרתיות, כמו עבודה או לימודים. פגרה
  2. טיול בן כמה ימים המיועד בעיקר למנוחה. נופש. "בפסח אנחנו יוצאים לחופשה בקפריסין".

ויש גם הרחבות, כגון: חופשה שנתית, חופשה ברומא, קסם של חופשה.

(מתוך: מילוג, המילון העברי החופשי ברשת)

IMG_20170612_185904_052 (1).jpg

הדרך אל הים. תמונה מתוך חופשה עם חברים, החופשה עליה תכננתי לכתוב בפוסט הזה, אבל לא הספקתי, אז רק תמונה כרגע ויהיה פוסט המשך

חופשה: בילדות

לא הכרתי. לא ידעתי. לא היה. בילדותי בקיבוץ לא היו חופשות. היה חופש. ב"ה" הידיעה. החופש. החופש הגדול. חודשים לפי חוקי מדינת ישראל. חודש לפי החוקי הקיבוץ. בחודש הראשון של החופש הגדול עבדנו. החודש השני הוקדש לחופש. בחודש הזה, החופשי, היתה הקייטנה. לחמניות עם שוקולד ושקית שוקו יוטבתה לארוחת בוקר. בשבועיים שלא היתה קייטנה היינו חופשיים. באמת חופשיים. כלומר, בלי תוכנית ובלי סדר יום. חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים. ימים שלנו. כשהייתי ממש קטנה ההורים היו שולחים אותי לבלות אצל סבא וסבתא באשקלון. הם גרו בקומה רביעית בבית דירות בלי מעלית, מהמרפסת שלהם אפשר היה לראות פיסה של ים ולסבתא היה קרפיון באמבטיה. כשגדלתי הספקתי עם זה. הימים החופשים בחופש הגדול היו ימים של עשיית כלום. ימים ארוכים של שיטוט בטל בין הבריכה וחדר האוכל והחדר הפרטי והחדר של ההורים.

חופשה: בחו"ל

בשנות העשרים שלי הדרך היחידה לחשוב על חופשה היתה חופשה בחו"ל. או בשמה העברי דאז, נסיעה לחו"ל. אני לא זוכרת שהיו לי רעיונות אחרים לגבי חופשות. אם לקחנו ימי חופש הדרך היחידה הראויה לממש אותם היה לנסוע לחו"ל ולהספיק דברים. היינו נוסעים עם רשימה של מטלות, איפה להיות, מה לראות, באיזה תור לעמוד, על מה אסור לוותר. תכלס היה אסור לוותר על כלום. זה היה מתיש.

החופשה הראשונה שלי בחו"ל היתה עם בן זוגי דאז, עירוני עם הרגלים של נסיעות דו- או תלת -שנתיות לארצות אחרות. ההורים שלו החליטו שהגיע הזמן ובשלו התנאים בשבילנו לצאת לחופשה בחו"ל. אמסטרדם ופריז. אמסטרדם אנחנו רצינו, בגלל הסמים, פריז ההורים אמרו שחייבים. תוכנית החופשה נקבעה ביניהם. כמה ימים בכל עיר. איפה לשכור רכב. איך לנסוע. את הרכב ובתי המלון שכרה עבורנו – מבעוד מועד, עוד בארץ – סוכנת הנסיעות של ההורים. לא עשיתי כלום. לא הייתי שותפה בהכנות. אנשים שידעו יותר ממני – שהיו בחו"ל, יצאוו לחופשות, שידעו איך עושים את זה – תכננו עבורנו הכל. נסענו כמו בני מלכים. מאוד נהננו באמסטדרם ואני זוכרת את הנהיגה מאמסטרדם אל פריז. מפריז עצמה אני כמעט לא זוכרת כלום. לא חזרתי אליה מאז.

בדרך אל החופשה. קלאסיקה אירופאית

בדרך אל החופשה. קלאסיקה. זה מה שהרגשתי. קלאסי. התרחב לי הלב. ככה בדיוק דימינתי את הדרך אל חופשה אירופאית בים. 

חופשה: משפחתית

לא מקושרת בעולם האסוציאציות הפרטיות שלי עם כלום. אין לי זיכרונות ילדות של חופשות משפחתיות. חיינו בקיבוץ. לא עשינו חופשות. פעם אחת נסענו כולנו ביחד לחו"ל ושהינו באותו הזמן ביחד בחו"ל, אבל זאת לא היתה חופשה, זאת היתה שליחות, או יותר מדוייק, נסיעה של כל המשפחה בעקבות העבודה של אבא. נסענו, חיינו שנתיים בחוץ לארץ וחזרנו. לא חופשה. עבודה.

ופתאום, בשנים האחרונות, שנות ברלין שלי הביאו אתן גם חופשות משפחתיות. הייתי בשתיים כאלה עד כה. אחת בדרום ספרד ואחת באמסטרדם. חופשה משפחתית. לא בדיוק חופשה של המשפחה שלי, יען כי אני אין לי משפחה משלי, אבל חופשה משפחתית. חופשה עם המשפחה של אחותי הגדולה.

אולי זה הגיל וההכרה, או התבססות ההכרה שאין לי משפחה משלי וככה זה, זה לא אומר שאסור לי לצאת לחופשה, ואולי זה בכלל השינויים הגיאוגרפיים, הנוכחות הקבועה שלי באירופה. פתאום זה נראה לנו הגיוני, שכשהם מגיעים לאירופה לחופשה אני אצטרף.

חופשה: כשעובדים בהייטק בישראל

לפני ברלין עבדתי כמה שנים בחברת סטארט-אפ מצליחה יחסית בישראל. רמת גן. בחוזה קיבלנו משהו כמו 12 ימי חופשה שגדלו, למתמידים, ל – 14. עובד אחד, בכיר ממני, סיפר לי שביקש, בעת ההתמקחות על החוזה לפני תחילת העבודה, הוא העז וביקש תוספת של ימי חופשה. 16 ימים תמימים ביקש. כאן זה לא ההסתדרות, אמר לו בתגובה הבוס. הוא חתם על החוזה, אלה מה, בטח חתם. 14 ימי חופשה, ולבוס שמורה הזכות לאשר אותה. עדיף לא לקחת את כל הימים ביחד, הבוס אמר, זה יעשה בעיות בעבודה.

 

img_4372.jpg

תמונה מתוך חופשה משפחתית בספרד. כפר הדרדסים

חופשה כשעובדים בהייטק אצל הגויים 

בעצם, חופשות מעולם לא הטרידו אותי, לא העסיקו את המחשבה שלי, עד שהגעתי אל ברלין והתחלתי לעבוד בחברה מקומית בין אנשים אירופאיים. כמה הרבה הם מדברים על החופשות שלהם! וכמה זמן מראש הם מתכננים את החופשות שלהם! בשבוע הראשון בעבודה החדשה מינו עבורי אשת HR שעזרה לי בסידורים ובבירוקרטיות ובכל מה שדרוש כדי להתחיל לעבוד ברצינות. בין השאר היא שאלה אותי מתי אני מתכננת לצאת לחופשה. לא הבנתי את זה. לא ידעתי מה לענות לה. רק הגעתי! מה חופשה עכשיו?

וגם, לאן אני אסע לחופשה? הרי אני כבר באירופה. מה יש לי לנסוע עכשו? בשנה-שנתיים הראשונות לא הבנתי, לא רציתי, לא הרגשתי צורך לנסוע לחופשה כי הרי חופשה זה רק חופשה בחו"ל, ואני כבר בחו"ל. אין יותר חו"ל כשחיים בחו"ל. זה הכל היה מאוד מבלבל, אבל הפנמתי את החוקים: חופשה זה משהו שחייבים לעשות. חייבים לקחת את ימי החופש, לנצל אותם, אחרת מאבדים אותם. חופשה זה משהו שמתכננים הרבה זמן מראש. וחופשה זה משהו שמדברים עליו. הרבה. לפני שנוסעים ואחרי שחוזרים. עבדתי בשלושה מקומות עבודה שונים כאן, הכרתי עשרות אנשים, יותר מהכל אני זוכרת סיפורים שלהם על החופשות שעשו.

img_8880.jpg

תמונה מתוך: חופשה? (חילופי דירות) עם קופנהגן. חוף הים. 

חופשה: כשפרינלסרים

מורכב ביותר. אני עוד לא פיצחתי את זה. איך יוצאים לחופשה כשאתה המעביד של עצמך. מי מממן? מי סופג? מי ישלים? הכל עלי. איזה ברוך. מאז שאני עובדת מהבית, כלומר, העבודה שלי היא אני והיא איתי כל הזמן, לא באמת יצאתי לחופשות. בנסיעות לישראל – שהן ממילא לא חופשה, הן נסיעות לישראל, ז'אנר עצמאי, ז'אנר בפני עצמו של נסיעות – אני לוקחת את העבודה איתי. בנסיעות בתוך אירופה, ועשיתי כמה כאלה, מתוך ז'אנר חילופי הדירות, אני לוקחת את העבודה איתי. איך יוצאים לחופשה ככה?

נוסעים לריטריט או נוסעים לטיול ברחבי סיביר ומונגוליה. זה מה שאני עשיתי. זה מה שגיליתי. או טיול בעולם שלישי או ריטריט ויפאסנה בשתיקה. זאת הדרך. לפני שש או שבע שנים, בתל אביב, עבדתי יותר מדי שעות בסטראט אפ ורציתי ללמוד בודהיזים עם פסיכודרמה. הקורס היחיד שיכולתי להגיע אליו היה בימי שישי. וזה כאב לי מאוד. כי ימי שישי היו הימים שלי. היום היחיד בשבוע בו יכולתי לשבת בבית קפה בשעות הבוקר. לפגוש חברות. ללכת לקניות. להסתובב. להתבטל. לעשות כלום. כאב לי להקריב את זה בשביל לימודים. לא האמנתי באמת שזה יכול להשתלם, להצדיק את עצמו. ובכל זאת, נרשמתי.

מונגוליה

חופשה במקום בו אין אינטרנט. הדברים שראיתי במונגוליה. כמו להיות על הירח

ביום האחרון של הלימודים, 9 חודשים אחרי, כל אחד אמר משהו לתאר, לסכם, להגיד. ואני הייתי זאת שהרימה יד רועדת ודיברה על – בקול שאולי, בהחלט יכול להיות, רעד קצת – על ההקרבה הגדולה שלי בוויתור על ימי שישי, הקרבה שחשבתי שעשיתי, עד שגיליתי, עד שחוויתי בעצמי, שבעצם ימי שישי, ימי הלימודים שלי, היו לגמרי ימי חופש. גיליתי שכשאני עושה משהו שאני אוהבת, משהו שמסב לי הנאה, זה כמו חופש. זה חופש. זה החופש. אותו דבר קרה לי בריטריט. הכי חופשה שאני מכירה היום היא חופשה מעצמי. לא משנה מה עצמי עשה קודם. היכולת להתנתק קצת מעצמי – משהו שקורה לי במפגש מול עולם שלישי, מפגש שתמיד מהמם אותי ומוציא אותי מעצמי, או משהו שאני חווה בריטריטים – היכולת, האפשרות, החוויה של לא לשאת את עצמי כל היום – כמו גבנון, על הגב והכתפיים – זה חופש.

חופשה: עם חברים

לפני שבועיים נסעתי לחופשה עם חברים. חברות, ליתר דיוק. 5 נשים, שניי זוגות ואנוכי. זה המצב עכשיו. אולי עכשיו אני בכלל מתעקלת חופשות. אולי יש ז'אנר כזה, פרופיל חברתי. ניחא. חופשה עם חברות. בבית על יד הים הבלטי. חופשה שתוכננה ונסגרה כמעט חצי שנה מראש. בסילבסטר שבין 2016 ו-2017 עשינו פיילוט. נסענו כולנו, שזה אומר, חמישתנו, שני זוגות ואנוכי, פלוס 2 כלבים, לכל זוג יש כלב, כן כן, נסענו כולנו אל מחוץ לעיר, כלומר אל מקום כלשהו בבראנדנבורג, להעביר את ערב החג ושעות הרעש. היה מוצלח, והראייה, חזרנו משם והצלחנו להתחייב לחופשה ממושכת יותר, 3 ימים, עוד חצי שנה. העוד חצי שנה הגיע באמצע יוני. נסענו. תכלס בגלל זה אני כותבת וכותבת וכותבת על חופשות.

חופשה: סיכום זמני 

בעצם רציתי לכתוב על החופשה עם חברות בים הבלטי. חופשה טרייה, החופשה נוסח פרינלנסרים  שעשיתי לפני שבועיים. אבל ההקדמה התארכה לי, וכבר עברתי את קיצבת ה – האלף מילה המותרת לפוסט, אז אפסיק כאן ואחזור לזה בפוסט אחר. הייתי בחופשה בים הבלטי, עם חברות, והיה נהדר. בהמשך.

IMG_4608 (1).JPG

מתוך: חופשה עם חברים, וגם, חופשה בים הבלטי. על כך אכתוב בפוסט הבא.