יצאתי אל הטבע. פרספקטיבות

אני לא זוכרת איך זה התחיל. רציתי לצאת לטבע. אולי קראתי איפשהו על החשיבות של לצאת לטבע. אולי ראיתי תמונה שהזכירה לי משהו שהביא מחשבה כלשהי. אולי מישהו סיפר לי משהו. לא זוכרת. פתאום זה היה שם, נוכח. אני רוצה לצאת לטבע. לטייל בטבע. לשהות בטבע לטבול בטבע. לעשות מה שעושים בטבע ומרומם את הרוח. פתאום זה היה חי, צורך ממשי, מוחשי. מה עושים מה עושים?

זה מה שרציתי, מה שהיה לי בראש? משהו כזה, כן, להיות בתוך ירוק, להריח ירוק, להיות מוקפת טבע. כן, משהו כזה היה לי בראש, ולא ידעתי איך להגיע לשם. אז הלכתי לאינטרנט. וגיליתי דברים, כמו למשל, שני ספרים שונים שמוקדשים לנושא של טראקים – הליכה, רק , במילה שמעוררת בי אי נוחות – בבנדנבורג, ברלין. שני ספרים.

האינטרנט סיפר לי שיש אפשרויות. שאנשים עשו את זה לפני. יש לאן ללכת. יש מה לראות. והכל במרחק נסיעה מביתי. נסיעה בתחבורה ציבורית. התגבשה לה תוכנית. נוצרה, נוצקה, תוכנית: נקודת התחלה, איך להגיע אליה, איך להמשיך ממנה, נקודת סיום, איך לחזור הביתה. תוכנית.

סיפרתי לכריסטי שאני הולכת לעשות הייק בטבע. בחרתי במילה הייק כי חשבתי שהיא פחות אמביציוזית מטראק, למשל, ויותר אמביציוזית מטיול. רציתי לתקשר לו שזה יותר מסתם טיול עבורי. שזה משהו. כריסטי, עיניו זהרו לרגע ואז כבו. אני תמיד מתאכזב מהטבע בבנדנבורג, הוא אמר לי, מהטבע בגרמניה בכלל, הוא אמר, שנים שמעתי על הטבע בגרמניה, אמר, ואז כל פעם שנסעתי לטבע בגרמניה התאכזבתי. אמר. זה היה קשה. הוא אמר. תביני, הוא אמר, אני מרומניה, אצלנו יש טבע אמיתי, פראי, לא מתורבת, לא מטופל, לא מטופח, טבע, בתוך הטבע, כמו שהוא.

את זה אין בגרמניה, הסכמתי איתו, והשיחה גלשה לה במה שהרגיש כמו טבעיות גמורה לעד כמה הטבע בגרמניה מתורבת. עד כמה אי אפשר ללכת לאיבוד. בכל מקום יש ספספלים לשבת וגשרים לחצות ומעקה לשמור על הבטיחות. בכל מקום. כולם כבר היו שם  לפנינו. אירופה מוצתה. אני מצאתי את עצמי מצטטת את תומאס ברנרד, סופר שכתב הרבה מילים על תירבות היתר, על מהו תירבות וכל זה. קינה שלמה שפכנו שם, כריסטי ואנוכי, על האין טבע פראי בבנדנבורג, עד שהצלחתי להתפקח, להתנער, להתעורר.

אבל כריסטי, אמרתי לו, ובתוכי ניערתי את כל הגוף, כל הגוף, מלמעלה למטה, אבל כריסטי, אמרתי, אני בכלל באתי מהמדבר. עכשיו, גם זה לא נכון, אני לא באמת הגעתי מהמדבר, רק מארץ קטנה שאין בה נהרות ואין בה הרים והיא בנויה עד בלי די. אבל זה מה שיצא ממני בניסיון להחליף פרספקטיבה אחת שהיא לא שלי באחרת, שגם היא לא לגמרי שלי. אני מהעיר, הצלחתי בסוף להגיד, וזה לפחות מדוייק, אני מהעיר ואני כמהה לירוק. אני לא טיילת גדולה, ועדיין, אני כמהה לירוק. אמרתי לכריסטי לאן אני מתכננת לטייל, כלומר לעשות הייק, והוא אמר שהוא כבר היה שם וזה באמת מאוד יפה.

ככה זה מתחיל ככה זה נגמר: הטבע. יום בטבע.

 המסלול הראשון שלי היה מסלול מעגלי סביב Briese.  היה נהדר.

הלכתי לטיול. לא הלכתי לאיבוד. המסלול אכן היה, סלול. הדרכים מתועדות. הירוק ירוק. הריח רענן.

המים שקופים. השמים כחולים. האגמים רבים. רוב הזמן הייתי לבדי

הספסלים במקומות הנכונים. שווה להסתכל מהכיוון של הספסל. אל מה הוא צופה? הספסלים שאני פגשתי הסתכלו על הטבע, אל המיטב. המיקום שלהם היה חכם. ואז, רצף מחשבות: מי מיקם את הספסל בדיוק שם? איך מצאו את הנקודה? איך החליטו?

.המסלול השתנה. התגוון. הנוף נפתח.

ובסוף היה אגם. כל הקסם. כל הקסם.

הלכתי במסלול שמישהו אחר תכנן לפני לא יודעת כמה זמן. ראיתי מים ירוקים, עצים שצומחים מתוך המים, גשרים מעץ להולך יחיד, אגם עם חוף מחול ים, ספסלים שצופים אל הנוף. בזמן שישבתי על אחד כזה עברה במסלול אשה עם הכלב שלה. מה שהוא טבע פראי לאחד הוא טיול בוקר עם הכלב לאחר.

על כנפי ההצלחה המטורפת שהיה ההייק הראשון יצאתי להייק שני. הפעם המסלול שלי היה לאורך הארפה, שהוא, ככה התברר לי, חלקיק נהר שמתפצל מהספריי ואפשר ללכת לאורכו. וזאת עשיתי.

זה די מדהים, עשר דקות אחרי שירדתי מהאובן מצאתי את עצמי לבד בטבע מסתכלת על פרות.

ועל ברווזים

ועל הומור גרמני. בטבע, לאורך הנהר, איפה שאנשים גרים. כן, זה פסל עם מסכה

ועל הארפה, נהר. זה כיף ללכת לאורך נהר. אפילו אני, בעלת חוש כיוון של נמלה, לא הצלחתי ללכת לאיבוד, אפילו לא הצלחתי לדאוג. פשוט, ללכת לאורך הנהר

בדרך חזרה גיליתי את נקודת המקור, ההתחלה של קו האובן U5. הידעתם: האובהן יודע לנסוע גם למעלה אני לא ידעתי

לא סיפרתי לכריסטי על ההייקים שלי. והוא לא שאל. אני חושבת שזאת היתה חמלה. חסכנו את זה אחד לשני. טבע פראי או טבע מתורבת. לא יודעת. היה ירוק, זה הריח לי כמו הטבע. נשרטתי פה ושם. לא הזעתי. לא הלכתי לאיבוד. הבנתי שאי אפשר ללכת לאיבוד. אולי אין מקום כזה יותר באירופה, איבוד. הלכתי שמחה. יום מקום כזה, שמחה?

זה גם טוב לצניעות, לטייל בטבע. כשצילמתי את התמונה הזאת חשבתי שזה בטח מקורי ואני יחידה, כלומר, מי עוד יעצור באמצע המסלול כדי לצלם עץ עקור. גוגל תמונות גילה לי שעוד רבים עשו את זה בדיוק מול אותו השורש. והרי זה, תמונה מקורית שהיא לא מקורית בעליל.

 

 

לונדון, יום בלונדון

בתחילת השבוע נסעתי ללונדון. נסיעת עבודה. נסעתי כדי להשתתף בישיבה. נסיעה לצורך ישיבה. בכל מקרה. נסעתי באחר הצהריים של היום לפני הישיבה וחזרתי למחרת בטיסה היומית האחרונה שיוצאת מלונדון אל ברלין. פעם קודמת שעשיתי את הנסיעה הזאת, לאותה מטרה, ישיבת עבודה, עשיתי אותה ביום אחד. זה היה מאוד חסכוני בזמן ובהתרגשות, ומאוד מאוד מתיש.

בבוקר של הנסיעה התעוררתי עם ידיעה וודאית שכבל ההטענה של המחשב שלי הולך להיקרע. זה לא קרה בהפתעה. אני עוקבת אחרי התפרקות הכבל כבר כמה שבועות. עוד כשהייתי בישראל הבחנתי בסימני הקריעה הראשונים. ועשיתי כלום. מניסיון העבר אני יודעת שתהליך ההיקרעות של הכבל לוקח זמן. את הזמן ניצלתי לדילמה: לקנות כבל אורגינגלי חדש, ובמקרה הזה כבל של מק שעולה הרבה יותר ממה שמתחשק לי לשלם על כבל מחשב ארור, או לקנות כבל לא אוריגינגל ולהסתכן בהכעסת המק שלי. טרם התקבלה החלטה.

לונדון, השבוע. בדרך מהשיבה אל תחנת הרכבת שתיקח אותי אל שדה התעופה

ביום שלפני הנסיעה העלתי את נושא הכבל עם חברות חובבות מק, והן הציעו לי דרכים לחזק את הכבל במקום להחליף אותו. למשל להשתמש בחומר שהוא כמו פלסטלינה רק מיועד באמת לכבלים של מחשב, או בסוג של נייר דבק מיוחד. את שני הדברים היה להן בבית והייתי יכלה לעבור אצלן ולקחת, רק שבאותו הבוקר, ביום שלפני הנסיעה שלי, זה בכלל לא נראה לי דחוף, אז לא עשיתי עם זה כלום.

אבל בבוקר של הנסיעה זה הפך לדחוף ביותר. הרגשתי שאני יודעת שהכבל יתפרק עוד היום. שאני אגיע ללונדון ואגלה שהכבל לא עמד בכיפופים ובקיפולים של הנסיעה. ואיזה פאדיחה זאת תהייה, להגיע כל הדרך מברלין אל לונדון עם מלא מצגות על המקבוק שלא עובד כי אין לו חשמל כי הכבל נקרע.

במשך כמה דקות ניסיתי להרגיע את עצמי. אמרתי לעצמי שזה לא הכבל, זאת החרדה. ישבתי למדיטציה. קמתי מהמדיטציה ועדיין לא היה לי אוויר. משכתי עוד קצת וכמה דקות לפני 0900 בבוקר יצאתי מהבית נחושה למצוא פתרון. דבר ראשון הלכתי אל הסופר הגדול של רווה באינוואלידין שטרסה. יש לי אמונה בסיסית שכל צרכי החיים נמצאים ברווה של אינוואלידין שטרסה. אם יש בו את הכבל המתאים אני לא מצאתי אותו. הלכתי משם אל חנות ניירות. היה להם משהו, אני לא בטוחה שהמשהו הנכון, אבל קניתי אותו ועם המשהו החדש בתיק שלי הלכתי לכיוון הבית ועל הדרך נכנסתי לחנות של חומרי אמנות שפתאום, משום מה, נראתה לי רלוונטית לחיפושים שלי. בחנות היתה אשה מקסימה ששמחה לדבר איתי אנגלית ואחרי שסיפרתי לה על הבעיה אמרה לא לדאוג, לקחה סולם, הורידה משהו ממדף קרוב לתקרה, משהו שנראה כמו מסקינטייפ אבל לא היה, והיא אמרה לי שאני צריכה רק חתיכה ממש קטנה, וחתכה בעצמה חתיכה באורך של 10 ס"מ ונתנה לי וביקשה בתמורה 20 אגורות. יצאתי משם שמחה ונינוחה, איזה יום נחמד, איזה עיר מקסימה, איזה אנשים נפלאים, פגשתי מוכרת והיא עזרה לי, ואז, פוף, הרגל שלי התקפלה מתחתי.

לונדון, השבוע. בדרך מרציף תחנת הרכבת אל בית המלון

פאק, פאק, פאק, פאק – עבר לי במוח בזמן שניסיתי לאזן את עצמי, רק לא לקרוס באמצע הרחוב, רק לא קריסה מלאה – פאק, זאת רגל ימין, זאת שוב רגל ימין, זאת אותה הרגל מאז, מכמה ימים לפני שנסעתי לקופנהגן והרגל התקפלה לי בבית ואחר כך שכבתי שבוע עם הרגל על הר כריות ומאז יש לי תחושה שהרגל חזרה לעצמה אבל לא, לא כמו שהיתה לפני, לא אותה עוצמה בטוחה שהיתה בה לפני הקיפול הראשון והנה שוב אבל לא, אולי לא, כי אז אחרי הצעד המכריע עשיתי עוד כמה צעדים והתקפלתי על הספה בבית ביאוש נורא והנה עכשיו אני עומדת, אפילו הולכת, ברחוב, אז אולי זה לא כזה נורא, זאת אותה הרגל אבל לא אותה עוצמה, לא נורא, לא נורא, לא קרה כלום, אני אסתדר. עד שחזרתי הביתה שכחתי מהרגל.

בבית עשיתי דברים, או ניסיתי לעשות דברים, ונכשלתי, ואז הודתי בפני עצמי שגם הפעם אני לא אצליח לנסוע בקוליות, ושקצת חבל על המאמץ, וחצי שעה לפני הזמן המתוכנן יצאתי מהבית  ולקחתי U8 לאלכסנדרפלאץ ושם נתקעתי על הרציף לכמעט שעה כי הרכבת האזורית לה חיכיתי כדי שתיקח אותי אל שונפלד התעכבה מאחורי שתי רכבות שהגיעו מפרנקפורט, או היו אמורות לנסוע לפרנקפורט, ובכל מקרה היו באיחור נוראי. תודות ל – BVG הגעתי אל שנופלד קצת פחות משעתיים לפני הטיסה, עברתי מהר את כל שלבי הבידוק, והלכתי את אזור הדיוטיפרי הלוך וחזור בחיפוש אחרי exchange. פאק השונפלד הזה, בדיחה של שדה תעופה, אין בו שום אקסצ'יינג ולי אין כסף אנגלי. לא נורא, לא נורא, נשאר עלי שטר של 10 פאונד מהנסיעה הקודמת, נחליף כבר שם, יהיה בסדר.

היתה לי טיסה טובה, עד כמה שטיסות של ryanair יכולות להיות טובות. תכלס, הטיסות האלה של ryanair זה סוג של עינוי מודרני. אכן, הכרטיסים זולים, ואכן, יש 4 טיסות כאלה ביום, אבל התמורה היא שעה וחמישים דקות, הזמן שלוקח למטוס להגיע מברלין אל לונדון, של אור ישר בפנים, אוויר עומד, צפיפות, רעש ואין סוף דיבורים, דיבורים, דיבורים. נדמה לי שבטיסות ryanair הטייס ומנהל הטיסה כל הזמן מדברים אל הנוסעים, כל הזמן מישהו עם מבטא מזעזע מדבר ברמקול, משדל, מפציר, מאיים, רק תקנו משהו, בשם כל השדים, בשמים, סנדוויצים יבשים, קפה במחיר מופקע, הכל הכל הם מוכרים שם, רק תקנו משהו קמצנים ארורים שכמותכם, מתקמצנים על כרטיס טיסה, רק תקנו משהו. ישבתי ליד החלון והכסא שלידי היה ריק. ריק. כסא ריק בטיסת ryanair. היתה לי ממש טיסה טובה. סיימתי את "עשרה ימים ברה" של סרחיו ביסיו וחשבתי לעצמי איזה יופי ביסיו מתאר מערכות יחסים של מבוגרים.

לונדון, השבוע. ליברפול סטריט סטיישן, ברציף ליד הרכבת שתיקח אותי מהתחנה אל בית המלון

נחתתי בלונדון ב – stansted airport, ירדתי מהמטוס, מילאתי את הטופס המטופש שהבריטים מחייבים כל מי שאינו נושא דרכון אירופאי למלא, עברתי את כל השלבים והבידוקים, יצאתי אל החלל הפנימי של שדה התעופה והלכתי להחליף כסף. כל המחשבים של הכספרים קרסו. לא נורא, יש לי כרטיס אשראי, הלכתי לקנות כרטיסים לרכבת שתביא אותי אל מרכז העיר וכמעט קניתי כרטיסים לאוטובוס שיעשה את אותו הדבר רק יותר לאט. תפסתי את הטעות בזמן, הצלחתי להזדכות על כרטיסי האוטובוס והלכתי לחפש את הדוכן הנכון. בדרך ראיתי שהאקסציינג' חזר לפעול אז החלפתי 50 יורו – כי תכלס הכל ממומן לי, לא חשבתי שאצטרך יותר מזה – וקיבלתי 30 פאונד בתמורה ואז הלכתי לדוכן הרכבות, הפעם הנכון, וקניתי באותם 30 פאונד כרטיסים הלוך וחזור אל ליברפול סטריט סטיישן.

ירדתי אל קומת הקרקע, מצאתי את הרכבת ועליתי עליה. בשלב הזה לא מיהרתי. בשלב הזה הייתי נינוחה. מה כבר יש לי לעשות. הגעתי ואני בלונדון והישיבה רק מחר. ישבתי ברכבת רגועה, הסתכלתי על הנופים, בהחלט לא משהו, לא משהו בכלל, למה כולם כל כך אוהבים את לונדון הזאת? וגם אפור וגשום, הלוואי ויפסיק הגשם כי התוכנית שלי מליברפול סטריט סטיישן היא ללכת אל המלון ברגל, לפי גוגל מפס זה עניין של חצי שעה הליכה ב – Shoreditch, וזאת בערך ההזדמנות היחידה שלי לראות פיסה של לונדון בנסיעה הזאת.

הגענו אל ליברפול סטיישן. התרוממתי מהכסא והעמסתי את התיק על הגב ופאק, פאק, פאק, הרגל שלי, אני לא יכלה לעמוד על הרגל, אני קורסת, אני קמה, אני צולעת, גוררת רגל, לא יכלה להתיישר, הרגל שלי, אין ספק שזאת הרגל שלי, אני מרגישה אותה נפוחה ומתנפחת, ממלאת את הנעל באופן לא טבעי, אני מרגישה אותה חמה וקודחת, פאק, הרגל.

לונדון, השבוע. בדרך מבית המלון אל ה – co working space בו התקיימה הישיבה

מה אני עושה, מה אני עושה? צלעתי לאורך ליברפול סטריט סטיישן והבנתי שאין מצב שאני הולכת על הרגל הזאת חצי שעה, אפילו שאין גשם, אין מצב, אז מה כן? מה עושים, מה עושים? הנה מכונת כרטיסים, וגוגל מפס תמיד עלי וגוגל מפס טוען שאם אקח רכבת תחתית זאת וזאת אגיע לרחוב כך וכך וממנו זה רק שלוש דקות הליכה אל המלון. בחרתי בכרטיס הנכון ודחפתי אל תוך המכונה את השטר של ה – 10 פאונד שהיה איתי  מאז הביקור הקודם, ואיזה מזל שהיה, אבל המכונה לא הסכימה לקבל אותו אז פניתי לבקש עזרה מגברת שעמדה ליד המכונה לבושה במדים של חברת הרכבות והיא הסבירה לי שהשטר הזה הספציפי בדיוק יצא משימוש ואני יכלה להחליף אותו בבנק. אמרתי לה שהוא נשאר לי מביקור לפני חודש והיא אמרה כן, הוא יצא משימוש בתחילת מרץ. נפלא. מזל שהמכונות מקבלות כרטיסי אשראי. כמה חבל שאני לא זוכרת את הקוד הסודי של כרטיס האשראי שלי. אה, אבל לא נורא! המכונות לא מבקשות קוד סודי. נפלא ביותר. קניתי כרטיס ומהירתי עד כמה שיכולתי אל הרכבת כי הגברת הסבירה לי שהרכבת הדרושה יוצאת ממש תכף. איחרתי לרכבת. ראיתי את התחת שלה עוזב את התחנה. עמד שם מישהו לבוש בבגדי חברת הרכבות, הוא אמר לי לא נורא, תכף תבוא אחרת, לאן את צריכה, אמרתי לו והוא אמר איזה מזל שלא הגעת בזמן! הרכבת הזאת נוסעת למקום אחר.

הגעתי אל המלון. נרשמתי. שאלתי על אקסציינג'. אין במלון. יש בדואר. הדואר נסגר בחמש וחצי. שוין, אין עלי כסף. מי בכלל צריך כסף עליו בעיר זרה. מזל שיש כרטיס. נאכל במלון, נשלם בכרטיס. רק שלא יבקשו קוד. עליתי אל החדר שלי. צלעתי. הורדתי את הנעליים והסתכלתי על הנזק. הרגל שלי התנפחה יפה יפה. שום דבר טוב לא יצא מזה. הלכתי להתקלח. במקלחת היו מלא כרמים שונים ולא היתה משחת שינים. שיט. דווקא על משחת שינים בניתי. חסכתי מקום באריזה. משחת שינים זאת שפורפרת גדולה. כנראה שכבר מלא לא הייתי בבית מלון. יכול להיות שכבר מלא זמן לא הייתי בבית מלון? איך זה שאני לא זוכרת?

הבית מלון הקודם שאני זוכרת היה במונגוליה, בלילה בו נשברתי ואמרתי למדריך שלנו שאני לא יכלה, פשוט לא יכלה, לישון באוהל הזה שמשפחה של nomad's פינתה בשבילנו, אז הוא הביא אותנו אל המלון הכי קרוב שמצא, וזה היה בית מלון חדש, שרק נפתח, ככה הוא סיפר לנו, אבל בעינים שלי הוא היה מפורר וריק ומוזנח ובלובי הענקי שלו, שהיו בו רק שולחנות וכסאות מעץ לארוחת הבוקר, כל הקירות היו מכוסים בתמונות של וונציה. וונציה!

לונדון, השבוע. מה – co working space אל ליברפול סטריט סטיישן

ירדתי בחזרה אל קומת הקרקע, הלכתי אל המסעדה של המלון, הזמנתי משהו לאכול, סיימתי, שילמתי ויצאתי החוצה כדי לעשן. הכאב ברגל וחוסר הרצון להשתמש בה עשו אותי מאוד יעילה. היה עלי ג'וינט. נעמדתי בפתח של המלון ועישנתי. ניגשה אלי קבצנית. היא הסבירה לי שהיא קבצנית, הומלסית. שאלתי אותה איך ולמה. היא אמרה שזה בגלל אמא שלה, שהיא מכורה ולכן אין להן כסף, ושהיא עצמה בת 24 ולא רואה תקווה. שאלתי אותה על shelters במזג אוויר כזה והיא אמרה שכן, אבל הם עולים כסף. אני צריכה לקבץ נדבות כדי שיהיה לי מספיק ללכת אל shelter, אמרה, ושאלה אם אני יכלה לתת לה משהו. התנצלתי ואמרתי שאין עלי כלום כרגע, אבל אם אראה אותה בבוקר אתן לה. אז היא ביקשה סיגריה. גם זה לא היה עלי, אז נתתי לה את הג'וינט שלי והיא אמרה תודה תודה והלכה משם ואני עליתי בחזרה אל החדר שלי ועשיתי הר של כריות על המיטה והנחתי עליו את הרגל ונרדמתי. וזהו.

למחרת היתה הפגישה, שהתקיימה ב co working space בשם סוהו ב – Shoreditch ונראה כמו co working space בכל מקום אחר. הפגישה עצמה היתה מוצלחת למדי ואחריה הלכתי 10 דקות עד לליברפול סטריט סטיישן, נסעתי ברכבת שהביאה אותי אל שדה התעופה, עמדתי בתורים, קניתי ואכלתי אוכל מחורבן, טסתי והפעם לא היה לידי מקום פנוי, קראתי סיפורים מתוך "הבאולינג ההוא על הטיבר" והתפעלתי מאיזה יופי יצאו לו הטקסטים האלה שלא היו מיועדים ולא נכתבו בשביל קריאה, ועוד לפני שסיימתי נחתנו בשונפלד ושוב כל הטררם מחדש. יש מצב שאני לא אוהבת נסיעות עבודה.

לונדון, השבוע. אני משתקפת בחלון של קיר מכוסה גרפיטי עומדת לפני קיר אחר מכוסה גרפיטי כמה דקות לפני שהישיבה התחילה

מזג האוויר. מצב הרוח

נזיר אמר ל – Dongshan (בתרגום חופשי, זורם וספונטאני שלי), "חום וקור יורדים עלינו ומקיפים אותנו. איך אנחנו יכלים להימנע מהם"?

ענה לו Dongshan, "למה שלא תלך אל מקום בו אין חום ואין קור"?

***

תמונה מלפני שבוע. קור אימים ושמיים כחולים. יש לי מעט תמונות מהשבועיים האחרונים של פברואר, יען כי היה לי קר מדי בשביל להוריד את הכפפות ולצלם.

***

בוקר מוקדם, שמים קודרים, אור קלוש.

בוקר מוקדם, שמים אפורים, אור קודר.

ימים רבים.

ימים רבים, בוקר מוקדם, שמים קודרים. ימים רבים. חורף ארוך.

חורף ארוך.

***

כך שמעתי: מתרגלים אל החורף.

הרי אנחנו בני אדם, מתרגלים אל הכל.

אני בת אדם. יכול להיות שאני לא מתרגלת? שזה הבאג שלי, מה שעושה אותי לשונה ומיוחדת מכל השאר, אני הלא מתרגלת?

***

קור שמצטלם נהדר. וילדה והכלב שלה. אנשים הולכים על קרח.

***

פברואר, בישראל: אני בדירה. עולה בי החשק, עולה המחשבה, אצא החוצה לרגע, לעשות כך וכך, לראות את זה וזה, או אולי בשביל משהו אחר לגמרי. אני הולכת בעקבות המחשבה. הגוף הולך בעקבות המחשבה. זה פשוט. הנה אני בבית, הנה אני לא בבית, אני בחוץ. שום טכס לא היה כרוך בזה. שום ריטואל. קמתי, יצאתי המבית, סגרתי את הדלת מאחורי. נעים לי.

שבועיים אחרי כן, עדיין פברואר, ברלין: אני בדירה. עולה בי החשק, עולה המחשבה, אצא החוצה לרגע, לעשות קניות, לפגוש מישהו, אולי הליכה קצרה. ואז עולה עוד מחשבה, לא!, אומרת המחשבה השנייה, לא!. כי קר בחוץ. אי אפשר לתת למזג האוויר להכתיב לי את החיים, אני עונה למחשבה הקודמת במחשבה חדשה. ויש גם זיכרון:

פעם, לפני שנים, בתקופה שגרתי בטירוונאמאלי בדרום הודו, מתישהו במהלך תקופת המונסון, הלכתי אל המכולת המקומית לקנות עוגיות. בזמן שהייתי בתוך המכולת התחיל גשם. ולא סתם גשם, שכבה עבה של מים ירדה מהשמים וניתכה על שבילי העפר ובזמן שאני התלבטתי בין שני סוגי העוגיות שהמכולת הציגה, דרכי העפר שהובילו אותי אל המכולת הפכו לביצות ואחרי עוד כמה דקות לנחלים של בוץ. יצאתי מהמכולת ונעמדתי מתחת לפרגולה של הכניסה והסתכלתי על המהומה שבחוץ ואמרתי בקול רם, אויה, איך אחזור הביתה?

לא רחוק ממני עמד גבר לבוש בלבן. הכרתי אותו ממראה בלבד. בקיטלוגים הפניימים שאני עושה לאנושות הוא נפל תחת התווית רוחניק. אין לי כוח. אבל הוא עמד שם והוא שמע אותי מתלוננת שגשם ואין לי איך להגיע הביתה והוא אמר לי שחבל לתת למזג האוויר המשתנה תדיר להשפיע עלי ושהדרך היחידה בה הגשם מפריע לי להגיע לאנשהו זה בגלל שאני החלטתי שהוא לא צריך להיות שם, הגשם, ושזה שטותי מצידי, אמר ויצא מתחת לפרגולה והלך בתוך בתוך הזרם והמכנסיים הלבנות שלו התכסו בוץ.

***

מהומה גדולה בתעלה, בחלק שלא קפא

***

ככה הרגשתי כשחזרתי אל ברלין באמצע פברואר (אפס מעלות ויותר מתחת לקור של האפס) מביקור של שבועיים בישראל (18 מעלות, שמים כחולים, שלמות מזג אווירית).

התקוממתי על הקור. התקוממות פנימית, נוטרת, מתמשכת. התקוממות שלא עברה. לא הצלחתי להפסיק להתקומם על הקור. רבתי איתו. הגוף שלי רב איתו. כל פעם שיצאתי מהבית הגוף שלי התכווץ. הרגשתי בזה ואמרתי לעצמי לשחרר, להתרווח, זה לא עוזר, הכיווץ הזה, זה לא משפיע על מזג האוויר בחוץ, זה לא עושה שיהיה לי פחות קר. את יודעת יותר טוב מזה, אמרתי לעצמי, אין מה לריב עם החיים, נימקתי, אז קר בחוץ, אז קר, זה רק מזג האוויר, שחררי כבר, אמרתי לעצמי, שחררי, תפסיקי להגיד לעולם איך הוא צריך להיות. וכלום לא קרה.

***

החלטתי לפרק את זה. מה זה החורף בשבילי? מה זה הקור? על מה אני מתקוממת?

***

חלון הראווה החביב עלי. צולם בפברואר. אין לי משהו יותר רלוונטי לפוסט הזה

***

חורף. פרגמנטים

אחד.

לצאת מהבית. להתלבש לפני יציאה מהבית. כי אם יוצאים מהבית צריך להתלבש. בהתאם. גרביונים מצמר. מכנסיים (צמודות מדי, כי גרביונים מצמר). חולצה קצרה. חולצה ארוכה או סוודר. מעיל. צעיף. כובע. כפפות. שתי זוגות גרביים. נעלים שאני לא סובלת. הנה אני: עטופה, שמנה, כבדה, מוגנת. הפרסומת של חד"ש: קליל קליל קליל. הנה אני, מתנחלת של חורף. מוכנה ליציאה.

שתיים.

להיכנס אל בית של חברים. הגעתי. אין לי אוויר. קר לי. אני חייבת להוריד את הכפפות כדי ללחוץ על האינטרקום. פתחו לי. נכנסתי. בפנים קר כמו בחוץ. איפה לכל השדים הדירה שלהם? אין מספרים על הדירות. צריך לזכור, או לנחש, או להוריד את הכפפות ולשלוח וואטסאפ. מצאתי! אני נכנסת. החברים בפנים. חם ונעים להם. אנחנו מתחבקים בכניסה ואז הם חוזרים אל הסלון שלהם ואני נשארת בכניסה. מורידה נעלים. צעיף. כובע. כפפות. דוחפת את הכפפות בתוך הכיס של המעיל, הכובע בכיס השני, והצעיף מחור של היד. תולה את המעיל או מניחה אותו איפה שיש מקום בכניסה. בודקת את הגרביים. הם יצוגיים מספיק? יש לי ברירות?

אין, אין כניסות קלות בחורף הברלינאי. כל כניסה היא דרמה.

שלוש.

הצללית שלי. אני הולכת על המדרכה ואיפשהו לצידי הולכת הצללית שלי. אני לא מזהה אותה כשלי. זאת צללית של אשה עם מידות גוף אחרות ממני. אבל זאת אני, בחורף. זאת הצללית שלי.

ארבע.

יציאה מהבית. בכל יציאה מהבית יש את רגע המפגש הראשון. אני והחוץ נפגשים. החוץ אדיש. אני בוכה. דמעות יוצאות לי מהעיינים וקופאות על עצמות הלחיים. נוזלים יוצאים לי מהאף. אני נוזלת. ביציאה ראשונה, כל יציאה, אפילו רק כדי לקנות סיגריות או ללכת אל הסופר, אני דומעת ואני נוזלת. הפנים שלי רטובות. הרטיבות מוסיפה לתחושת הקור. לפעמים, דווקא בימים הכי קרים, השמים כחולים והשמה חזקה ומסנוורת אותי. אז אני בוכה מהשמש.  בחורף הגרמני למדתי את החשיבות של טישויים.

חמש.

מחשבות על גרביים. פה ושם אני תופסת את עצמי חושבת על גרביים. ועל גרביונים. ועל החומרים מהם הם עשויים. בחיי.

שש.

שיא החום באמצע היום. בבוקר הכי קר. אחר כך היום מתחמם. לאט לאט. שיא החום יגיע בשעות הצהריים המאוחרות. שלוש עד חמש. אחר כך מתקרר שוב. זה לא סדר יום שמסונכרן עם הלו"ז הפנימי שלי.

שבע.

שיטוט. אני אוהבת לשוטט. אני משקיעה בשיטוטים. בשנים האחרונות – מאז שאני עובדת מהבית ושולטת בזמן שלי, ובמקביל הבנתי שאני פשוט מתעבת מכוני כושר וסוגים אחרים של פעילות ספורטיבית שעושים בקבוצה – אני עוד יותר משקיעה בשיטוטים שלי. יש לי אפלקיציה שסופרת צעדים ואני מנסה לעמוד במינימום יומי של 10000 צעדים. מינימום. זה יוצא 70000 צעדים לשבוע. מינימום. זה יוצא שעה וחצי של הליכה בקצב מדוד – לא מהיר ולא איטי, בין 4.7  – 4.9 ק"מ לשעה.

האפליקציה, בסימביוזיה המאוד מיוחדת שיפתחתי אתה, מהווה שיקוף ותיעוד של מזג האוויר הפנימי שלי. מד מצב-הרוח. בחודש פברואר לא עמדתי במכסת הצעדים. נראה לי שהייתי מדוכאת. התרשלתי. זה מה שהאפליקציה מראה.

***

"איפה יש מקום בו לא קר ולא חם"? שאל הנזיר את Dongshan בתגובה

"כשקר" ענה Dongshan "תן לקור להרוג אותך. וכשחם, תן לחום להרוג אותך"

מראה מקום לציטוט הנ"ל:

http://www.bowzwestchester.org/2017/11/blue-cliff-record-43.html

http://www.abuddhistlibrary.com/Buddhism/C%20-%20Zen/Modern%20Teachers/John%20Daido%20Loori%20-%20Dharma%20Talks/DISCOURSE%20Dongshan%92s%20Heat%20and%20Cold.htm

ובעוד הרבה מקומות.

 

 

 

 

ברלין – תל אביב – ברלין (שוב)

אתמול חזרתי אל הרמן אייקה, בית הקפה החביב עלי על ברונן שטרסה. לפני שנסעתי הרמן אייקה היה סגור. שיפוצים. כל ינואר היה סגור והפתיחה המחודשת נקבעה ליום בו נסעתי. אז רק שלשום, כמה ימים אחרי שחזרתי, ושבועיים פלוס אחרי שנפתח מחדש, נכנסתי והזמנתי קפה ופתחתי את הלפטופ והתיישבתי לעבוד.ישבתי בחדר הגדול, בצד ימין של הספסל, ובצד שמאל שלי ישבה מישהי והתעצבנה בעברית. או לפחות ככה זה היה נשמע לי.

היא הרימה את הקול שלה. אני הרגשתי אי נוחות. למה היא חייבת לצעוק? למה אני מרגישה אי נוחות?

היא לא צועקת. האי נוחות שלי לא עוברת, אבל אני מבינה: היא לא צועקת. היא פשוט מדברת בעברית. ורוצה להיות ברורה. היא מדברת עם לקוח או משהו כזה. שיחת עבודה. וזה לא שהיא צועקת, היא מדגישה מילים. היא מדברת בעברית, במובן הכי מלא שלא זה, כלומר היא מדברת כמו ישראלית, במילים בעברית ואנרגיה של ישראלית. היא מרימה את הקול אבל לא בכוונה, זה פשוט, העברית שלנו היא קולנית, חדה, חותכת, חותרת לאיזה בהירות, כמו השמים הבהירים עד שקופים של תל אביב.

קודם כל רצתי לים. לראות את הים. היא אפור. הרבה מהימים שלי בתל אביב השמים היו אפרפרים, משהו בין זיהום וחיוורון.

***

בביקור הזה שלי בישראל חזרתי אל שכונת הכרם. זה מוזר, האופנים שבהם אפשר להכיר עיר. יש הרבה מהם. שכונת הכרם תמיד היתה שם אבל לא בשבילי, לא שלי. במשך הרבה שנים עבדתי ליד, היו לי שתי עבודות שונות, לאורך עשור, על רחוב טשרניחובסקי. אכלתי המון פלאפל ג'וני. יש לי זיכרונות מרחוב טשרניחובסקי. יש לי חיבורים.

משכונת הכרם אין לי. הכי הרבה הגעתי אל הכרם בשביל לאכול חומוס קומפלט אצל הסורי. משוק הכרמל נמנעתי. היתה תקופה קצרה שחיבבתי את הקפה הצרפתי בגאולה. הוא לא קיים יותר וגם אז אי אפשר היה לראות ממנו הים, אבל היתה לי הרגשה טובה לדעת שהוא שם. ואז, לפני שנתיים, אחותי ובעלה ובני ביתה עברו בחזרה אל העיר, אל שכונת הכרם, ואני באתי לביקור בתל אביב והשתכנתי אצלם, ומאז זה כמעט מסורת, כלומר, לפני כמה ימים חזרתי מביקור בישראל ופעם שניה שלי בכרם.

הכרם. אם מסתכלים על שכונת הכרם בלי לדעת שזה שכונת הכרם, היא נראית קצת כמו ערים עתיקות אחרות, מרסי נניח. חוסר סדר קאוטי. בתים בגבהיים שונים. רעפי עץ ישנים. אילתורים.

זה מוזר לחזור למקום שהוא גם זר וגם לא זר לחלוטין. כמו ביקור שני בארץ זרה. הזרות מרגישה מוכרת יותר. יש הבהובים של מוכרות. הזיכרון נאבק בעצמו, הנה, כאן עשיתי, כאן שתיתי, או שכאן, זה הכל כל דומה כשלא מכירים, אבל זה מרגיש מוכר. הזיכרון משווה בין דברים שהוא לא מכיר, מחפש משהו להיאחז בו.

ככה הרגשתי כשהסתובבתי בכרם. המוח שלי השווה בין דברים שהתרחשו לפני 10 חודשים, בביקור הקודם, ובין ההווה. הסתובבתי במקום מוכר בו ההיסטוריה שלי קצרה. זה לא היה עוד החוטים העבים שמחברים אותי אל תל אביב. לא השתי וערב של זיכרונות כמו בנסיעה אל הקיבוץ או ביקור בשכונה בה אני גרתי. לא הייתי צריכה לחצוב לי דרך. זה היה חוטים דקים, רפויים. הם אפשרו לי לראות דברים חדשים. למשל, הבתים. צילמתי הרבה בתים בימים שלי בכרם.

הסתובבתי בשכונה וצילמתי בתים וראיתי איך אנשים, עוברים ושבים, מסתכלים עלי מצלמת בתים ומסובבים את הראש שלהם לכיוון אליו אני מכוונת את הנייד, מחפשים מה אני מצלמת, למה אני מצלמת את הבית הסתמי הזה, בטח תיירת, מסתובבת עם מצלמה, כל דבר נראה לה אקזוטי.

הבית היפה הזה על אלנבי. הוא תמיד היה שם? כי אני לא הבחנתי. לא ידעתי.

***

ואז קמנו ביום שבת בבוקר והחדשות עבדו, אולפן פתוח. מטוס הופל בצפון. שני טייסים נפגעו. מלחמה בפתח. נספיק לנסוע לקיבוץ לפני פרוץ הקרבות?

אני לא רוצה לראות, אני יוצאת אל הרחובות, הולכת לאט, מחפשת קפה פתוח, מסתכלת על הבניינים. הבניין הזה בפינה של אלנבי והשוק, הוא תמיד היה כל כך יפה? והטייס שצנח, הוא ראה, לפני שנגע בקרקע, שאין מצב שהוא נופל טוב? הוא הבין שזה הולך לכאוב? הוא יצא מזה?

בכניסה לשוק. הבית היפה הזה תמיד היה שם? שבת בבוקר, יום יפה, כולם רואים חדשות, או בורחים מחדשות. הרחוק ריק, אני משוטטת

אז ישבנו וראינו חדשות. כלומר לא ישבנו ולא ראינו, שבת בבוקר, עוד מעט נוסעים אל הקיבוץ, כל אחד עשה את שלו, אבל ברקע היתה הטלוויזיה, ועווית של התרגשות, מה קורה, זה קורה, זה באמת? זה לא אמיתי, לא כזה שמבטל ביקור בקיבוץ, זה סתם, בקטנה, אבל מטוס ננטש, ומשהו הופל, וזה לא קרה מאז שנות השמונים, ואולי זה כן אמיתי, והטייס שנפצע, ומה פתאום צונחים. המשפחה שלו כבר יודעת?

הייתי רוצה לא להתרגש מכל זה. זיהיתי את ההתרגשות שלי ולא אהבתי אותה. זה כל כך מרגש, אולי תכף הסוף, או המלחמה הגדולה, או מה קורה, אבל התחושה הזאת שמשהו גדול קורה והוא תכף יגיע אלינו, ולמה זה כל כך מרגש. אחר כך נסענו לקיבוץ. מה שלא קורה לא היה גדול מספיק לעצור את התוכנית הזאת. וגם בקיבוץ דיברנו קצת על הטייס הפצוע, ואיך נפצע, למרות שלא אמרו, ואני כל הזמן חשבתי עליו, על הרגעים האחרונים שלו, לפני הנגיעה בקרקע, האם ידע שהוא עומד להיפצע? האם ראה את הרעה שתכף תיפול עליו? מה חשב? מה הרגיש?

ולמחרת, יום ראשון. ביום ראשון לא שמעתי כלום על הטייס שנצח. ביום ראשון כבר היה נושא אחר. ביום ראשון בצהריים היתה תקלה של הוט והאינטרנט הפסיק לעבוד בשכונת הכרם ולמי אכפת מגורלו של טייס שצנח כשאין אינטרנט? אחר הצהריים נסעתי לאזור השרון והקשבתי לרדיו וכל הזמן היה נדמה לי שהם שכחו להגיד משהו. אה. הטייס. הם שכחו לעדכן אותי על מצבו של הטייס. בערב היה גואל רצון בטלוויזיה. דרמות אחרות. נושאים חולפים. השיח לא עוצר לרגע. לא על שרה. לא על הטייס הפצוע. לא על הפליטים שתכף מגורשים. לא על כלום. השיח נע מסנקדל לשערוריה.

אסתטיקה של הזנחה, של מוזנחות.

***

כשרק עברתי אל ברלין, בשנה הראשונה, כל הזמן היה נדמה לי שאני מזהה אנשים ברחוב. שההוא, או ההיא, זה מישהו שפעם הכרתי. אולי בתיכון. אולי בקיבוץ. אולי אחרי. חברי ילדות צצו מולי באובאן. הפנים של המוכרת בחנות בגדים נראו לי מוכרות. וגם של האיש שישב בשולחן אחר בבית קפה. כל הזמן היה נדמה לי שאני מכירה את האנשים. אני חושבת שחיפשתי קשר. הקשר. חיבור כל שהוא.

בתחילת הביקור אמרה לי אחותי משהו על זה שיש לה חברות, כמוני למשל, שהולכות בעיר וכל הזמן אומרות "שלום", "שלום", לעוברים ושבים. כל הזמן פוגשות מכרים על מדרכות תל אביב. היא חזרה לגור בעיר אחרי 20 שנה. אני עזבתי את העיר אחרי 20 שנה של מגורים בה. מהרגע שהיא אמרה את זה כל הזמן חיפשתי בעינים מכרים. קיוויתי לפגוש מישהו שאני מכירה באופן בלתי מתוכנן. הסתכלתי על פרצופים בשוק, בבית קפה, ברחוב, ולרגע היה נדמה לי שאנחנו מכירים, שהכרנו בעבר, שיש לנו היסטוריה. אבל יוק, זה לא קרה. דווקא בביקור הזה לא נתקלתי באף מכר שלי באופן ספונטאני, ככה סתם, ברחוב.

אסתטיקה של התפוררות. אפילו מבעד לזמן ולחסימות ולקשקושים באדום הבניין הזה מהמם

***

להגיע לישראל, לאותו מקום בו הייתי לפני 10 חודשים, הרגיש לי קצת כמו להצטרף לנרטיב באמצע, אני הדמות שמופיעה אחת לכמה פרקים ומתנהגת כאילו היתה כאן כל הזמן. אני הדמות השתולה. הדמות שאין לה רקע. שמופיעה פתאום. לפרקים. לרגעים. מהבהבת על המסך וכבה.

כי גם זה: להסתובב ברחובות תל אביב עבורי זה ההוכחה הקרה, החותכת, שהעולם ממשיך בלעדי. כל הזמן שאני כאן, כל הזמן שאני חיה בברלין והולכת על המדרכות של ברלין ואוכל בבתי הקפה והמסעדות של ברלין וצוברת זכרונות בברלין, כל הזמן הזה, הזמן שאני לא בתל אביב, כל מה שהשארתי שם ממשיך. רק בלעדי.

לבקר בתל אביב מהחיים שלי בברלין, לחזור אל תל אביב, הרגיש לי כאילו הושתלתי בחזרה ברצף שאינו שלי עוד. לחזור אל ברלין, אחרי ביקור בתל אביב, היה כמו לחזור אל מקום אותו הרגע עזבתי, הרצף נשמר. הזמן לא נקטע. בברלין חורף.

כשהייתי קטנה נהגנו להגיד על שקל לזהות ישובים ערבים, כי הבתים בהם לא גמורים. זה היה מין מאפיין כזה, בנייה לא גמורה, בתים צבועים באופן חלקי, ישוב ערבי. אחר כך ראיתי את זה הרבה במזרח, בהודו. בונים עד שנגמר הכסף, לא הפרוייקט.

רשמים מריטריט בדרום גרמניה

אחרי הפוסט הקודם שפרסמתי על ריטריט ויפאסנה בגרמניה אמר לי חבר שהוא שם לב שאני כותבת על הריטריט אבל לא כותבת כלום על עצמי והריטריט. שום דבר אישי. לא עלי.

נכון, אמרתי לו, נכון, נכון, נכון. לא אישי. לא עלי.

אז הנה, שוב. רשמים לא חשובים בכלל ולא אישים אפילו קצת מריטריט ויפאסנה בבאווריה עילית.

תמונה מהרכבת. אני אוהבת רכבות. ונופים זזים. והנופים הזזים מהרכבת בדרך אל באווריה עילית יפים להפליא

הארגון

הריטריט אורגן על ידי עמותה ממינכן. הם הזמינו את המורה, שאיילה קת'רין, והם שכרו את המקום, studienhaus, בבוואריה עילית. בפלייר של הריטריט היה כתובת אמייל. שלחתי מייל ובו שאלתי אם יש עוד מקום, אם אני יכלה להירשם. קיבלתי מייל אוטומאטי בו נאמר שאליזבת' כרגע בריטריט, היא תענה אחרי שתחזור. כמה שעות אחרי כן הגיע מייל מאליזבת'. בטח שאפשר להירשם. וגם להביא חברים. יש מקום. היא מתנצלת אבל היא לא יכלה לכתוב יותר כרגע כי היא בריטריט, נתכתב אחרי.

גם באחרי אליזבת' היתה בריטריט. כל מייל ששלחתי אליה קיבל בתגובה מייל אוטמאטי עם נוסח דומה. אני בריטריט, אענה בפירוט אחרי. אחרי שהעברתי את המיקדמה לחשבון הבנק הדרוש שלחתי מייל וביקשתי שתבדוק ותאשר שהמקדמה הגיעה. היא כתבה לי שהיא לא יכלה, המקדמה שולמה לחשבון של שתופתה לניהול העמותה, ג'וליאנה, וג'וליאנה בריטריט. כמה שעות אחרי המייל האוטומאטי הגיעה מייל עם תשובה והתנצלות, סליחה שאין לנו זמן עבורך, אנחנו בריטריט.

מבנה בלי דלת, כסא. המראה מחוץ למתחם בו התקיים הריטריט

הבית

הבית בו התקיים הריטריט נמצא 10 דקות נסיעה מ – (Weilheim (Oberbay וחצי שעה ממינכן. בית חווה לשעבר ששופץ והוסב להיות בית סמינרים. נפתח לציבור בשנת 2009. מריח חדש. בית גדול, שלוש קומות, קורות עץ חשופים, רצפת עץ נעימה, תאורה רכה שמופעלת באמצעות שלט רחוק, חלונות, חלונות ועוד חלונות.

הקומה התחתונה של הבית נשפכת לתוך חצר ענקית, מטופחת, מגוננת – גינת פרחים, דשא, עצי פרי, רשת של כדורעף חופים, בריכת דגים, מזרקה, פינות ישיבה מוצלות, עוד גינת פרחים, עוד עצי פרי – חצר שמקיפה שני שלישים מהבית. בקומה העליונה חדר אוכל עם חלונות ענקים שמשקיפים אל הגינה וחדר ישיבות גדול מוקף בחלונות משלושה צדדים. בחדר הזה ישבנו.

מהצד הקדמי שלו, מהכניסה, הבית צמוד אל הכביש. ממש צמוד. פותחים את הדלת של הבית, עושים צעד אחד ומגיעים אל שפת הכביש. לא כביש ראשי. לא אוטוסטרדה. כביש דו מסלולי צר ומתפתל שלא רואים בו אופק, רק סיבובים. על הכביש הזה נסעו טרקטורים, משאיות וקבוצות של רוכבי אופנועים. הכי הרשימו אותי הטרקטורים. גדולים מאוד, מאסיבים, רועשים. טרקטורים שלא הצלחתי לזהות מה הם עושים, למה הם מיועדים.

הפתיחה

בפתיחה של הריטריט דיברו אליזבת' ושותפתה לניהול העמותה המארגנת, ג'וליאנה. הן סיפרו שהעמותה שלהן קיימת כבר 14 שנה. ששתיהן פנסיונריות ושהן הקימו את העמותה אחרי שיצאו לפנסיה בשביל לייצר לעצמן מסגרת לתירגול בודהיסטי. הן סיפרו שיש להן במינכן קבוצת ישיבה שנפגשת ליום מדיטציה פעם בחודש. הן סיפרו שהעמותה שלהן מארגנת ריטריט פעם בשנה, זה הריטריט ה 14 שהן מארגנות, ועד כה אירגנו גם 23 ימי לימוד מרוכזים.

ג'וליאנה דיברה בעמידה ותוך כדי דיבור הסתובבה בחלל והרגל שלה פגעה בכוס מים שעמדה על הרצפה. המים נשפכו. היא הסתכלה סביבה עם מבט של מה לעשות. שאיילה, המורה, שישבה על כסא, הרגליים שלה מונחות על ערמה של מגבות מקופלות על הרצפה, הציעה את אחת המגבות. ג'וליאנה לקחה מגבת, ניגבה את הרצפה, ואז קיפלה את המגבת בחזרה והניחה אותה מתחת לרגליים של שאיילה.

סוסים באחו, ולא כמטאפורה. באמת היו שם סוסים, מול המתחם בו התקיים הריטריט, והם באמת היו באחו

התירגום

ג'וליאנה דיברה בגרמנית. אליזבת' תירגמה אותה לאנגלית. שאיילה, המורה, דיברה אנגלית. אליזבת' תירגמה אותה לגרמנית. שאיילה דיברה בתימצות. משפטים קצרים. נקודה חזקה ומודגשת בסוף כל משפט. בתירגום לגרמנית כל משפט קיבל נפח של פיסקה, לכל הפחות.

ביום הראשון אליזבת' תירגמה הכל. היא תירגמה את הנחיות המדיטציה. היא תיגרמה את השאלות ותשובות בסשן היומי של שאלות ותשובות. זה איפשר זמן לשתי שאלות ושתי תשובות. את סשן הערב, הדהרמה talk, היא לא תירגמה בלייב. שאיילה נתנה לה תדפיס של ההרצאה והיא ישבה אחרי ההרצאה ותירגמה למי שרצה. בבוקר היום השני שאיילה העירה לה שאולי אפשר לא לתרגם את הבדיחות הקטנות שלה. בצהריים היא הציעה לקבל את זקוקי התירגום בפינה אחת, שלא לתרגם מעל הראש של כולנו. מהיום השלישי והלאה כולם איכשהו הסתדרו בלי התירגום.

האנשים

בתחילת הריטריט היינו 16 אנשים. 12 נשים ו – 4 גברים. 5 מתוך הנשים היו חברות בעמותה המארגנת. בפתיחה, במסגרת הדברים שאמרה ג'וליאנה, היא ביקשה מבנות מינכן, ככה קראה להן, להרים יד, בגלל זה אני יודעת שחמש מהן היו מהעמותה.

מבחינת קבוצת גיל אני השתייכתי לקבוצת הצעירים. בערב הראשון, לפני שהשתיקה נכנסה, אכלנו ארוחת ערב. באופן טבעי הסתדרנו בשולחנות לפי הגיל. בשולחן שלי ישבו עוד שתי "צעירות". אחת מהן הרגע חזרה מהודו, השנייה טסה מלונדון בשביל הריטריט. היא יצאה מהבית שלה בלונדון יותר מאוחר ממני והגיעה הרבה שעות לפני.

אחרי יומיים הצטמצנו ל – 12 אנשים. הארבע שעזבו לא פרשו באמצע, הם מראש תיכננו להיות רק בחצי ריטריט. לחצים של החיים וכו'. בחלק השני של הריטריט היינו רק 12 אנשים, 3 גברים, 9 נשים.

בוקר בחצר, רעננות נראית

החלונות

היה מזג אוויר נאה. ישבנו בחלל המדיטציה עם חלונות פתוחים. שאיילה  פתחה אותם. שני חלונות גדולים מאחורי הגב שלה. משני הצדדים גם היו חלונות. שאיילה הציעה לפתוח אותו בתיאום, אחד מול אחד, בשביל לייצר בריזה. מעבר של אוויר. ככה עשינו. חצי שעה אל תוך המדיטציה, אולי פחות, ושמעתי צעדים, חריקות, חלונות נסגרים. ככה בכל סשן. עצמתי עינים בתוך אוויר טרי, פתחתי אותם אל תוך אוויר עומד.

הגרמנים הטובים ומאבקם העיקש באוויר הצח. אני לא מבינה את זה. מה רע באוויר צח? למה זה מפחיד כל כך? מצד אחד בונים בתים עם קירות שהן חלונות. מצד שני רואים חלון וישר סוגרים אותו. איזה דפוס מבלבל.

באחד הימים, אולי היום השלישי של הריטריט, היה חם, שלושים מעלות בחוץ, שמים כחולים, שמש. באותו היום קצרו את הדשא בחצר. מכסחת הדשא היתה טרקטורון קטן. מהחצר עלו רעשים של טרקטור וריחות של קציר. אותי זה שימח. אחרים פחות. וזאת חצר גדולה. הרבה דשא לכסח. זה נמשך שעות. שעות. מהבוקר עד אחרי הצהריים, עד ארוחת הערב. טררר מטרטר של טרקטור בחצר ואנחנו על הכריות בחלל המדיטציה המאולתר, קומה שנייה, ממש מעל הטרקטורון. היה רעש. היה הרבה רעש. אבל גם היה 30 מעלות בחוץ.

זה היה כמו בחירתה של סופי – רעש מול אוויר זורם – אבל אולי בעצם לא. אולי זאת היתה בחירה קלה למדי. אני הייתי בוחרת בחלונות פתוחים ורעשי רקע. הרוב בחר ברעשים מוחלשים ואוויר עומד. כל החלונות וכל הדלתות נסגרו ונאטמו. בפנים נכלאו אלפי זבובים ומעופפים אחרים. הם ביצעו התאבדות המונית על חלונות הזכוכית הגדולים. יש לזה רעש מאוד מובהק. פאק, פאף, בום, היה הפסקול של היום.

התנסות מעיינת למדי, לעשות מדיטציה בחלל גדול, סגור ואטום, בתוך אוויר עומד, בטמפרטורה של שלושים מעלות בצל, שמש ושמים כחולים. כשפתחתי את העינים ראיתי שרצפת העץ היפה מכוסה גוויות שחורות של זבובים.

עץ תפוחים בחצר

הסערה

ביום הרביעי של הריטריט, שהיה גם ערב יום שישי, נושא ההרצאה של שיילה היה equanimity. יש לי הרבה עניין ב – equanimity. אחד הדברים הראשונים שמשכו אותי לכיוון של תירגול רוחני היה ההבטחה ל – equanimity. מילה או מושג שאין לו תירגום מילולי לעברית. מילה או מושג שאני לא מוצאת בעצמי בכלל.

בין השאר שיילה אמרה שהרבה פעמים בריטריט יש הזדמנות מצויינת לתרגל equanimity ביחס לתנאים, לאנשים, לאוכל, לאירגון. אבל כאן, היא אמרה, אני חושבת שאין לכם הזדמנות כזאת, האירגון כל כך מוצלח, המקום כה יפה, האוכל משובח.

אחרי ההרצאה יצאנו לשעה של מדיטציה בהליכה. הלכתי בחצר, הלוך וחזור, הלוך וחזור. מעלי השמים התקדרו. האוויר הצטנן. ריח של סופה גדולה מילא את האוויר. נכנסתי אל תוך הבית כשהתחילו לרדת טיפות גשם ראשונות ויצאתי ממנו שוב, כשהבנתי שזה מתפתח לסופה גדולה. רציתי לראות. אני מאוד אוהבת סופות קיץ. העצים עשו רעש של אלפי טרקטורים רועמים ביחד. הרוח רעמה. השמים נקרעו, הבזקים של לבן וכסף, ברקים חרצו באפור, היה מרנין. רטובה לגמרי חזרתי אל הבית. הדלת היתה נעולה. שלפתי את הכרטיס האלקטרוני שלי והצמדתי אל המכשיר. יוק. הדלת לא הגיבה אלי. ניסיתי שוב, שוב יוק.

דפקתי על דלת הזכוכית ביד. בפנים היו חשוך. לא צלחתי לראות כלום. הפעמון לא עבד. דפקתי יותר ויותר חזק. שאיילה הגיעה ופתחה לי את הדלת. טוב באמת שמישהו שם שם לב. בפנים היו חשוך. הפסקת חשמל. דלתות הכניסה והיציאה הפסיקו לפעול. הלכתי לחדר שלי להחליף בגדים וגיליתי שגם הברזים הפסיקו לפעול. אין מים. עליתי קומה אל חדר האוכל, הכנתי לעצמי כוס תה והתיישבתי מול החלונות הגדולים להסתכל החוצה. יש רגעים כאלה, בהם אין צורך בתשומת לב מיוחדת אל הנשימה, אל הצעדים, אל הבפנוכו, כדי להיות נוכח. רגעים שפשוט קוראים לנוכחות, להצייבות כאן ועכשיו. זה היה רגע כזה. אחד אחד התקבצנו בחדר האוכל, בשתיקה, בלי לדבר, כל אחד עם כוס התה שלו, מסתכלים על המופע הגדול. והוא היה גדול. הוא היה מרהיב.

מחוץ למתחם, משטחים שלמים של כזה

אחר כך התפזרנו. הסופה שככה. כבר היה לילה. איש ואשה לחדרו וחדרה. המים לא זרמו בחדר שלי. לא נורא, אמרתי לעצמי, אפשר לילה אחד בלי לצחצח שינים. התעוררתי באמצע הלילה והלכתי, סקרנית למדי, לבדוק. אין חשמל. אין מים. גם בבוקר לא היה. לא מים בשירותים. לא מים במקלחת. הרגשתי את הרוח שלי נופלת. אני יכלה להתחיל את היום בלי מקלחת, אבל השיער שלי, מה יהיה איתו? יש לי תסרוקת קצרה וזה נפלא למדי חוץ מבעניין של הבוקר. כשאני מתעוררת השיער שלי נראה כמו משהו על התפר שבין כלב רטוב לילד זועף. אבל לא שקעתי בזה. הסקרנות הצילה אותי. תהייתי, ועכשו מה? מה עכשו?

בחדר האוכל היתה מבוכה ובלבול. במקום 4 קנקני תה שונים ועוד שניים של קפה טרי, כמו בכל בוקר, היה בלגן. אין מים. אין חשמל. עכשו מה? בשש ורבע בבוקר התחיל שיעור היוגה היומי. כל הנשים מהעמותה, הנשים הפנסיונריות – הגיבורות החדשות שלי – נכנסו לשיעור. הלוואי עלי בגיל שלהן עזוז כזה. אחר כך ישבנו לסשן ראשון ואחריו הלכנו לחדר אוכל לארוחת הבוקר. עדיין אין חשמל. אין מים. הדלתות נעולות. ועכשו מה?

אחרי ארוחת הבוקר אספו אותנו להסברים. אכן, הפסקת חשמל נוראה. לא רק אצלנו, בכל הרחוב. הספקת חשמל כזאת טרם היתה באזור. לא כזאת ארוכה. חברת החשמל עובדת על זה. זה ייקח שעות. הם צרכים לעבור בית בית. בנתיים הזמינו גנטרטור. באמצעותו ינסו להפעיל את משאבת המים. כולנו מוזמנים אל ארון המשקאות. מים חינם לכולם. רק קחו ושתו.

ומה על השירותים, שאלתי את הבחורה מלונדון (בשלב הזה השתיקה עפה מהחלון כמו החשמל), מה על השירותים? היא הציעה לקחת בקבוק מים מינרלים לחדר. אמרתי לה שמים לא יורידו את מה שאני רוצה להוריד. היא הציעה לפתוח את החלק העליון של השירותים ולמלא שם מים. אמרתי שיש לי יותר סיכוי עם bucket, כמה חבל שאין לי bucket. היא אמרה, באמת, יצאת לריטריט בלי להביא את ה bucket שלך?

ואז מאיפהשהו הופיעו הרבה buckets כאלה. אמבטיות פלסטיק אפורות. דליים כחולים. אבל מאיפה נביא מים? עלתה הצעקה, מהמזרקה? הציעה מישהי. אבל מהזרקה גם היא לא עובדת, אין חשמל וזה, משאבות המים שבקו. מהאגם! הציע מישהו, וככה למדתי שיש אגם בסביבה, אבל מנהלת הבית אמרה שהאגם רחוק מדי, לא נצליח לסחוב. מבריכת הדגים! הציע מישהו אחר, וכבר היינו בדרך, אבל מנהלת הבית עצרה אותנו. עובדים על הגנטרטור, היא אמרה, עובדים על זה, חכו קצת. ואז נכנס הגנרטור לפעולה. לגמרי כמו בהודו. רעש עצום שבוקע משום מקום.

בשעה 0900 נכנסנו בחזרה אל חלל המדיטציה. ג'וליאנה סיפרה מה קרה ומה אמור לקרות, שאיילה אמרה שבנתיים נמשיך כרגיל ולקראת ארוחת צהריים יעשו שוב חושבים, אולי צריך לפזר את הריטריט, אי אפשר באמת בלי מים. ג'וליאנה ואליזבת' עשו תנועות של לא, לא, עם הראש. לא לפזר. לא את הריטריט. החלונות נסגרו. הגנרטור טירטר. שאיילה נתנה הנחיות  מדיטציה. ישבנו בשתיקה ומתישהו, בין הסשן של מדיטציה בישיבה לסשן של מדיטציה בהליכה, הגנרטור השתתק והחשמל חזר.

תמונה מהרכבת, הדרך חזרה

הפיזור

אני התפזרתי ראשונה. רכבות, הסברתי. אני אוהבת רכבות, באמת, מעדיפה אותן על טיסות, אבל האמון שלי בדוייטשה באן שוכב על הקרשים. בדרך אל הריטריט פספסתי את הקונקשן שלי. בדרך חזרה החלטתי לקחת כזאת מקדמת ביטחון שאין מצב שאפספס. הגעתי אל מינכן שעה וחצי לפני שהרכבת שלי, ICE אל ברלין, היתה אמורה לצאת. ICE זה פינוק אמיתי. יש מקום לרגלים. יש אינטרנט. יש שקט.

הרכבת יצאה בזמן. הנופים מהממים. חשבתי שניצחתי את השיטה. לא לבנות על קונקשיין, לקחת באפריים גדולים של זמן. אבל ככל שהתקדמנו הרכבת צברה פיגורים. לפני כל עצירה, והיו כמה כאלה בדרך, הנהג הסביר על תקלה כזו או אחרת שתעלה 5 או 10 דקות. בהתחלה הוא עוד אמר שאין מה לדאוג, כולם יספיקו לקונקשן שלהם. בערך מחצי הדרך היה ברור שמי שיש לו קונקשן לא יגיע אליו. אל ברלין südkreuz, תחנה אחת לפני התחנה שלי, הגענו באיחור של חצי שעה ואז נעצרנו. הנהג הסביר שהצוות אמור להתחלף כאן, אבל הצוות החדש איננו, ואין מה לעשות, הוא לא יודע, הם מבררים, בנתיים לחכות.

ירדתי מהרכבת והלכתי אל האס באן. נסעתי איתו עד nordbahnhof, יצאתי מהיציאה הלא נכונה, פספסתי את הטראם שלי וחיכיתי 12 דקות עד לבא, נסעתי איתו 3 תחנות והגעתי הביתה לקראת חצות, שעתיים אחרי הזמן המיועד. הו, דוייטשה באן.

לגמרי הגיע הזמן להסתכל למציאות בעינים.

נ.ב: קבוצת ישיבה בברלין

מישהו בעניין? בלי מורה או מדריך. רק ישיבה. ישיבה. אולי צפייה. עוד ישיבה. פעם בשבוע. אצלי או במקום אחר. במידה ומעניין אתכם אנא צרו קשר, כאן או בפייס או בכל מקום. ושאו ברכה.

May your happiness continue and grow

ברלין – פראג

בחדר שינה של הדירה בה אני מתאכסנת יש חלון תיקרה ומרפסת קטנה. במרפסת יש שתי כורסאות נצרים, שולחן, ונוף מהמם. בעלי הדירה השאירו לי מסמך של שלושה עמודים עם הנחיות והסברים על הדירה ואיך להסתדר בתוכה. במסמך יש סעיף לכל חדר או אזור בדירה: מטבח, חדר שירותים תחתון, סלון, גלריה, חדר שינה, מרפסת בחדר השינה. בסעיף המרפסת הם מפרטים את הנוף, משמאל לימין: גבעת פטרין, האצטדיון, מגדל פטרין, במרכז המבצר, מימינו כנסיית St. Vitus, בניין העירייה, כנסיית הבתולה ומגדל הטלוויזיה.

הנוף מהמרפסת של חדר השינה. המאורים זה אטרקציות תיירותיות. המואר הרחוק זאת המצודה.

הדירה היא בפראג 2. העיר החדשה. בעלי הדירה הסבירו לי שהעיר הישנה, העתיקה, היא בת 1000 שנים, ופראג 2, העיר החדשה, רק בת 100. אני תוהה אם לפני 100 שנה בנו דירות דו-פלקס עם חלונות בתיקרה. אין לי מושג. כשהגעתי היה מזג אוויר חמים ושמים כחולים. בעלי הדירה חיכו לי בדירה. בחדר שינה ישנה הילדה שלהם. ישבנו, דיברנו, החלפנו שמות של בתי קפה ומסעדות אהובות ואחר כך הם העירו את הילדה, ארזו אותה ואת עצמם אל המכונית שלהם ונסעו.

אל החלון תיקרה בחדר שינה השאירו פתוח. גם אני. יצאתי לשוטט בעיר ולא חשבתי על חלונות בכלל. התחיל גשם. כשחזרתי הביתה היתה שלולית קטנה על המיטה. מאז אני מחזיקה את החלון סגור וכל פעם שמתחיל גשם – כמה פעמים ביום, כל יום, כל הימים שאני כאן – אני רצה למעלה בדאגה, מוודאת שחלון סגור.

***

אני בפראג. עשיתי חילופי דירות עם זוג מפראג. נפגשנו דרך האתר Home Exchange. זאת פעם שלישית שאני עושה חילופי דירות דרך האתר הזה. קדמו להם חילופים עם דירות עם קופנהגן ו – מרסיי. אחלה שיטה. וזה לא חופשה, זה חילופי דירות. את העבודה הבאתי איתי ברכבת, בתיק הגב. בבוקר, יום אחרי שהגעתי, אחרי לילה ראשון מתחת לחלון תיקרה סגור הרמטית, היתה לי הרבה עבודה. התיישבתי מול המחשב בסלון של הדירה ועבדתי ועבדתי ולא שמתי לב לזמן שעובר ולמקום בו אני נמצאת. עבדתי עד שהרגשתי רעבה מדי בשביל להמשיך. או אז יצאתי מהדירה וירדתי לרחוב וגיליתי, כמעט בהפתעה, כמעט להפתעתי, שאין לי מושג איפה אני, שאני לא מכירה כאן כלום, שאני במקום אחר, חדש, זר.

יפה פראג. ורציפה. לא מופצצת. רצפים של בתים ישנים, לא משופצים, לא צבועים בפסטל עדין. בתים ישנים מלאים בפיתוחים, שפיצים, מלאכים ועמודי מרפסת מעוטרים.

***

הגעתי אל פראג ביום רביעי ברכבת מברלין. ארבע וחצי שעות נסיעה. העדפתי רכבת על טיסה. בחישוב כולל של הזמן שייקח לי מהבית לשדה תעופה, שעות הבטלה והחיכייה בשדה, טיסה, נחיתה, איסוף כבודה וכל זה, הרכבת יוצאת קצרה יותר. ואני מחבבת רכבות. מאז הטיול הגדול לא הייתי על רכבת. הרכבת שנסעתי בה היתה מלאה בתיירים. לא שמעתי גרמנית על הרכבת. שמעתי הרבה שפות אחרות. מולי ישב בחור שנראה לי ישראלי – כמעט קרח, משקפיים עגולים, זיפים, מכנסיים קצרים, חולצת טריקו דהויה. רק החגורת מכנסיים שלבש הסגירה אותו כלא ישראלי. אלו רק השערות. לא דיברנו ואין לי מושג מי הוא ומאיפה הוא.

איתנו בתא ישב זוג אמריקאי, חלק מקבוצה של ארבעה, שני זוגות. שני מכשירי קינדל, אחד סמרט ואחד גיים בוי. בחוץ התחלף הנוף, השמים התבהרו, מתישהו עברנו ארץ, חצינו גבול. הבחנתי בזה כי השפה בשלטי החוצות התחלפה. לא עוד אומלאווטים, במקומם הרבה פסיקים קטנים מעל האותיות.

מסכים והשתקפיות. תיירים ברכבת

***

ויש את ההתלבטויות הרגילות שלי: אני צריכה ללכת לרובע היהודי? אני חייבת לבקר בבית הקברות היהודי? בית הגולם מעניין אותי? במדריך שבעלי הדירה השאירו עבורי הרובע היהודי מופיע שני בסידור החשיבות של האטרקציות המקומיות, פרק שני בספר, אחרי הפרק הפותח על העיר הישנה.

זה אומר משהו? זה מחייב אותי? הלכתי אל St cyril and St Methodius Cathedral, ראיתי את החריץ בקיר דרכו הזרימו הגרמנים מים אל תוך הכנסייה בניסיון להטביע את הצנחנים הצ'כים שהתחבאו בפנים. נכנסתי אל המוזיאון, דמעתי. איזה גבורה מטורללת. איזה אנשים. מאז שקראתי את "HHhH – למוח של הימלר קוראים היידריך" של לורן בינה היה לי בראש מקום אחד שרציתי לבקר בו בפראג, דבר אחד שרציתי לעשות ולראות, משהו שחיבר אותי. רציתי לתת כבוד לגיבורי מבצע אנתרופואיד. כמעריצה. בתור מעריצה. רק שאני חילונית. בחיי שאין לי מושג איך לתת כבוד. להביא פרחים? להדליק נר?

יצא שהקתדרלה נמצאת במרחק כמה דקות הליכה מהדירה בה אני משתכנת. הגעתי לשם כמה שעות אחרי שהגעתי אל פראג.

מרכינה את הראש, מורידה את הכובע. זה החריץ, וזאת אני מצלמת, מרכינה את הראש, מורידה את הכובע

***

הלכתי לראות תערוכה של גרהרד ריכטר בגלריה הלאומית, במרכז העיר הישנה. התערוכה בקומה השנייה. מעל המדרגות שמובילות אל הקומה השנייה היה אוסף של תמונות שחור לבן. פרופילים. הבחנתי בהם כשעליתי במדרגות. זיהיתי את פרנץ קפקא. אמרתי לו שלום, ולעצמי אמרתי שקודם אכנס פנימה, אל עומק התערוכה, ובדרך החוצה אתעכב על העבודה הזאת, אקרא, אזהה פרצופים.

חזרתי אל המדרגות אחרי כמה דקות והסתכלתי שוב, תמונות בשחור לבן, כמו תמונות פספורט אל לא, תמונות דיוקן. דיוקנאות. זיהיתי עוד פרצופים. תומאס מאן. אינשטיין. חזרתי פנימה. ושוב חזרתי אל המדרגות. רק בפעם השלישית שחזרתי אל חדר המדרגות ובהייתי בתמונות שתלויות על הקיר הבנתי מה אני מחפשת: פרצוץ של אשה. תמונה של אשה. תמונת דיוקן של אשה. ואין. זה רק גברים בתמונות.

חלק מהעבודה. חלק מהפורטרטים. חלק מהגברים שעיצבו את תרבות המערב.

48 פורטרטים, ככה קוראים לעבודה של ריכטר, והיא הוצגה לראשונה בביאנלה בונציה בשנת 1972. ריכטר היה הנציג הגרמני היחיד שהציג באותה ביאנלה. הוא ניסה, כך קראתי במקורות כאלה ואחרים, להציג עבודה שמתייחסת אל ומבארת את הרוח והתרבות של מערב אירופה. הוא הביא עבודה עם ערך לאומי. אוסף דיקנאות של גיבורי תרבות – הוגים, יוצרים, אמנים, פילוסופים. אנשים חשובים, אנשים מרכזיים בתרבות המערבית, מעצבי דרך, מעצבי מחשבה  – גברים, 48 תמונות של גברים. רק תמונות של גברים.

פאק פאק פאק פאק באמת? רק גברים? גברים גברים וגברים? בשנת 1972 זה היה בסדר לאפיין ולדבר ולסכם את תרבות המערב רק באמצעות גברים? בשנת 1972 אי אפשר היה למצוא אשה אחת  ראויה להיות מוצגת בתערוכה של דיקנאות חשובים בתרבות המערבית? אפילו לא אחת? והיום מה? היום הוא, ריכטר (גדול ציירי וכו') היה מוצא מקום לתמונת אשה בתערוכה כזאת? אחת? יותר מאחת? והכי מפחיד, הכי מפחיד – כל כך מפחיד שאפילו המחשבות שלי על זה נעשות בשקט, בלחישה – זה באמת מה שהוא חשב? זה באמת מה שגברים חושבים? אם אני אעצור גבר מקרי ברחוב ואבקש ממנו לספר על דמויות מרכזיות בגיבוש תפיסת עולמו, רק גברים יהיו שם? פאק פאק פאק פאק, נשים זה חצי מאוכלוסיית העולם, מאז ולעד, פאק פאק פאק פאק, חצי מהאנושות. יוק ופאק.

Grey. It makes no statement whatever; it evokes neither feelings nor associations: it is really neither visible nor invisible. Its inconspicuousness gives it the capacity to mediate, to make visible, in a positively illusionistic way, like a photograph. It has the capacity that no other colour has, to make 'nothing' visible. From a letter to Edy de Wilde, 23 February 1975 SOURCE

חופשה עם חברים, חופשה בים הבלטי, חופשה

חופשה: במילון

חופשה – נקבה

1. הפסקה מהמחויבויות השגרתיות, כמו עבודה או לימודים. פגרה
2. טיול בן כמה ימים המיועד בעיקר למנוחה. נופש. "בפסח אנחנו יוצאים לחופשה בקפריסין".

ויש גם הרחבות, כגון: חופשה שנתית, חופשה ברומא, קסם של חופשה.

(מתוך: מילוג, המילון העברי החופשי ברשת)

הדרך אל הים. תמונה מתוך חופשה עם חברים, החופשה עליה תכננתי לכתוב בפוסט הזה, אבל לא הספקתי, אז רק תמונה כרגע ויהיה פוסט המשך

חופשה: בילדות

לא הכרתי. לא ידעתי. לא היה. בילדותי בקיבוץ לא היו חופשות. היה חופש. ב"ה" הידיעה. החופש. החופש הגדול. חודשים לפי חוקי מדינת ישראל. חודש לפי החוקי הקיבוץ. בחודש הראשון של החופש הגדול עבדנו. החודש השני הוקדש לחופש. בחודש הזה, החופשי, היתה הקייטנה. לחמניות עם שוקולד ושקית שוקו יוטבתה לארוחת בוקר. בשבועיים שלא היתה קייטנה היינו חופשיים. באמת חופשיים. כלומר, בלי תוכנית ובלי סדר יום. חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים. ימים שלנו. כשהייתי ממש קטנה ההורים היו שולחים אותי לבלות אצל סבא וסבתא באשקלון. הם גרו בקומה רביעית בבית דירות בלי מעלית, מהמרפסת שלהם אפשר היה לראות פיסה של ים ולסבתא היה קרפיון באמבטיה. כשגדלתי הספקתי עם זה. הימים החופשים בחופש הגדול היו ימים של עשיית כלום. ימים ארוכים של שיטוט בטל בין הבריכה וחדר האוכל והחדר הפרטי והחדר של ההורים.

חופשה: בחו"ל

בשנות העשרים שלי הדרך היחידה לחשוב על חופשה היתה חופשה בחו"ל. או בשמה העברי דאז, נסיעה לחו"ל. אני לא זוכרת שהיו לי רעיונות אחרים לגבי חופשות. אם לקחנו ימי חופש הדרך היחידה הראויה לממש אותם היה לנסוע לחו"ל ולהספיק דברים. היינו נוסעים עם רשימה של מטלות, איפה להיות, מה לראות, באיזה תור לעמוד, על מה אסור לוותר. תכלס היה אסור לוותר על כלום. זה היה מתיש.

החופשה הראשונה שלי בחו"ל היתה עם בן זוגי דאז, עירוני עם הרגלים של נסיעות דו- או תלת -שנתיות לארצות אחרות. ההורים שלו החליטו שהגיע הזמן ובשלו התנאים בשבילנו לצאת לחופשה בחו"ל. אמסטרדם ופריז. אמסטרדם אנחנו רצינו, בגלל הסמים, פריז ההורים אמרו שחייבים. תוכנית החופשה נקבעה ביניהם. כמה ימים בכל עיר. איפה לשכור רכב. איך לנסוע. את הרכב ובתי המלון שכרה עבורנו – מבעוד מועד, עוד בארץ – סוכנת הנסיעות של ההורים. לא עשיתי כלום. לא הייתי שותפה בהכנות. אנשים שידעו יותר ממני – שהיו בחו"ל, יצאוו לחופשות, שידעו איך עושים את זה – תכננו עבורנו הכל. נסענו כמו בני מלכים. מאוד נהננו באמסטדרם ואני זוכרת את הנהיגה מאמסטרדם אל פריז. מפריז עצמה אני כמעט לא זוכרת כלום. לא חזרתי אליה מאז.

בדרך אל החופשה. קלאסיקה. זה מה שהרגשתי. קלאסי. התרחב לי הלב. ככה בדיוק דימינתי את הדרך אל חופשה אירופאית בים. 

חופשה: משפחתית

לא מקושרת בעולם האסוציאציות הפרטיות שלי עם כלום. אין לי זיכרונות ילדות של חופשות משפחתיות. חיינו בקיבוץ. לא עשינו חופשות. פעם אחת נסענו כולנו ביחד לחו"ל ושהינו באותו הזמן ביחד בחו"ל, אבל זאת לא היתה חופשה, זאת היתה שליחות, או יותר מדוייק, נסיעה של כל המשפחה בעקבות העבודה של אבא. נסענו, חיינו שנתיים בחוץ לארץ וחזרנו. לא חופשה. עבודה.

ופתאום, בשנים האחרונות, שנות ברלין שלי הביאו אתן גם חופשות משפחתיות. הייתי בשתיים כאלה עד כה. אחת בדרום ספרד ואחת באמסטרדם. חופשה משפחתית. לא בדיוק חופשה של המשפחה שלי, יען כי אני אין לי משפחה משלי, אבל חופשה משפחתית. חופשה עם המשפחה של אחותי הגדולה.

אולי זה הגיל וההכרה, או התבססות ההכרה שאין לי משפחה משלי וככה זה, זה לא אומר שאסור לי לצאת לחופשה, ואולי זה בכלל השינויים הגיאוגרפיים, הנוכחות הקבועה שלי באירופה. פתאום זה נראה לנו הגיוני, שכשהם מגיעים לאירופה לחופשה אני אצטרף.

חופשה: כשעובדים בהייטק בישראל

לפני ברלין עבדתי כמה שנים בחברת סטארט-אפ מצליחה יחסית בישראל. רמת גן. בחוזה קיבלנו משהו כמו 12 ימי חופשה שגדלו, למתמידים, ל – 14. עובד אחד, בכיר ממני, סיפר לי שביקש, בעת ההתמקחות על החוזה לפני תחילת העבודה, הוא העז וביקש תוספת של ימי חופשה. 16 ימים תמימים ביקש. כאן זה לא ההסתדרות, אמר לו בתגובה הבוס. הוא חתם על החוזה, אלה מה, בטח חתם. 14 ימי חופשה, ולבוס שמורה הזכות לאשר אותה. עדיף לא לקחת את כל הימים ביחד, הבוס אמר, זה יעשה בעיות בעבודה.

 

תמונה מתוך חופשה משפחתית בספרד. כפר הדרדסים

חופשה כשעובדים בהייטק אצל הגויים 

בעצם, חופשות מעולם לא הטרידו אותי, לא העסיקו את המחשבה שלי, עד שהגעתי אל ברלין והתחלתי לעבוד בחברה מקומית בין אנשים אירופאיים. כמה הרבה הם מדברים על החופשות שלהם! וכמה זמן מראש הם מתכננים את החופשות שלהם! בשבוע הראשון בעבודה החדשה מינו עבורי אשת HR שעזרה לי בסידורים ובבירוקרטיות ובכל מה שדרוש כדי להתחיל לעבוד ברצינות. בין השאר היא שאלה אותי מתי אני מתכננת לצאת לחופשה. לא הבנתי את זה. לא ידעתי מה לענות לה. רק הגעתי! מה חופשה עכשיו?

וגם, לאן אני אסע לחופשה? הרי אני כבר באירופה. מה יש לי לנסוע עכשו? בשנה-שנתיים הראשונות לא הבנתי, לא רציתי, לא הרגשתי צורך לנסוע לחופשה כי הרי חופשה זה רק חופשה בחו"ל, ואני כבר בחו"ל. אין יותר חו"ל כשחיים בחו"ל. זה הכל היה מאוד מבלבל, אבל הפנמתי את החוקים: חופשה זה משהו שחייבים לעשות. חייבים לקחת את ימי החופש, לנצל אותם, אחרת מאבדים אותם. חופשה זה משהו שמתכננים הרבה זמן מראש. וחופשה זה משהו שמדברים עליו. הרבה. לפני שנוסעים ואחרי שחוזרים. עבדתי בשלושה מקומות עבודה שונים כאן, הכרתי עשרות אנשים, יותר מהכל אני זוכרת סיפורים שלהם על החופשות שעשו.

תמונה מתוך: חופשה? (חילופי דירות) עם קופנהגן. חוף הים. 

חופשה: כשפרינלסרים

מורכב ביותר. אני עוד לא פיצחתי את זה. איך יוצאים לחופשה כשאתה המעביד של עצמך. מי מממן? מי סופג? מי ישלים? הכל עלי. איזה ברוך. מאז שאני עובדת מהבית, כלומר, העבודה שלי היא אני והיא איתי כל הזמן, לא באמת יצאתי לחופשות. בנסיעות לישראל – שהן ממילא לא חופשה, הן נסיעות לישראל, ז'אנר עצמאי, ז'אנר בפני עצמו של נסיעות – אני לוקחת את העבודה איתי. בנסיעות בתוך אירופה, ועשיתי כמה כאלה, מתוך ז'אנר חילופי הדירות, אני לוקחת את העבודה איתי. איך יוצאים לחופשה ככה?

נוסעים לריטריט או נוסעים לטיול ברחבי סיביר ומונגוליה. זה מה שאני עשיתי. זה מה שגיליתי. או טיול בעולם שלישי או ריטריט ויפאסנה בשתיקה. זאת הדרך. לפני שש או שבע שנים, בתל אביב, עבדתי יותר מדי שעות בסטראט אפ ורציתי ללמוד בודהיזים עם פסיכודרמה. הקורס היחיד שיכולתי להגיע אליו היה בימי שישי. וזה כאב לי מאוד. כי ימי שישי היו הימים שלי. היום היחיד בשבוע בו יכולתי לשבת בבית קפה בשעות הבוקר. לפגוש חברות. ללכת לקניות. להסתובב. להתבטל. לעשות כלום. כאב לי להקריב את זה בשביל לימודים. לא האמנתי באמת שזה יכול להשתלם, להצדיק את עצמו. ובכל זאת, נרשמתי.

חופשה במקום בו אין אינטרנט. הדברים שראיתי במונגוליה. כמו להיות על הירח

ביום האחרון של הלימודים, 9 חודשים אחרי, כל אחד אמר משהו לתאר, לסכם, להגיד. ואני הייתי זאת שהרימה יד רועדת ודיברה על – בקול שאולי, בהחלט יכול להיות, רעד קצת – על ההקרבה הגדולה שלי בוויתור על ימי שישי, הקרבה שחשבתי שעשיתי, עד שגיליתי, עד שחוויתי בעצמי, שבעצם ימי שישי, ימי הלימודים שלי, היו לגמרי ימי חופש. גיליתי שכשאני עושה משהו שאני אוהבת, משהו שמסב לי הנאה, זה כמו חופש. זה חופש. זה החופש. אותו דבר קרה לי בריטריט. הכי חופשה שאני מכירה היום היא חופשה מעצמי. לא משנה מה עצמי עשה קודם. היכולת להתנתק קצת מעצמי – משהו שקורה לי במפגש מול עולם שלישי, מפגש שתמיד מהמם אותי ומוציא אותי מעצמי, או משהו שאני חווה בריטריטים – היכולת, האפשרות, החוויה של לא לשאת את עצמי כל היום – כמו גבנון, על הגב והכתפיים – זה חופש.

חופשה: עם חברים

לפני שבועיים נסעתי לחופשה עם חברים. חברות, ליתר דיוק. 5 נשים, שניי זוגות ואנוכי. זה המצב עכשיו. אולי עכשיו אני בכלל מתעקלת חופשות. אולי יש ז'אנר כזה, פרופיל חברתי. ניחא. חופשה עם חברות. בבית על יד הים הבלטי. חופשה שתוכננה ונסגרה כמעט חצי שנה מראש. בסילבסטר שבין 2016 ו-2017 עשינו פיילוט. נסענו כולנו, שזה אומר, חמישתנו, שני זוגות ואנוכי, פלוס 2 כלבים, לכל זוג יש כלב, כן כן, נסענו כולנו אל מחוץ לעיר, כלומר אל מקום כלשהו בבראנדנבורג, להעביר את ערב החג ושעות הרעש. היה מוצלח, והראייה, חזרנו משם והצלחנו להתחייב לחופשה ממושכת יותר, 3 ימים, עוד חצי שנה. העוד חצי שנה הגיע באמצע יוני. נסענו. תכלס בגלל זה אני כותבת וכותבת וכותבת על חופשות.

חופשה: סיכום זמני 

בעצם רציתי לכתוב על החופשה עם חברות בים הבלטי. חופשה טרייה, החופשה נוסח פרינלנסרים  שעשיתי לפני שבועיים. אבל ההקדמה התארכה לי, וכבר עברתי את קיצבת ה – האלף מילה המותרת לפוסט, אז אפסיק כאן ואחזור לזה בפוסט אחר. הייתי בחופשה בים הבלטי, עם חברות, והיה נהדר. בהמשך.

מתוך: חופשה עם חברים, וגם, חופשה בים הבלטי. על כך אכתוב בפוסט הבא.

 

 

מכונת הזמן כותשת. או, התגרמנתי?

לפני שבועיים, אולי קצת פחות, אולי קצת יותר, במקום אחר, בעיר אחרת – עיר בה השמים כחולים ועננים לבנים רכים שטים בהם והטמפרטורות דו ספרתיות – עמדתי במעבר חצייה. הייתי צריכה לחצות את הרחוב, וכשהגעתי אל הקצה של המדרכה הרמזור התחלף לאדום ואני נעמדתי. הסתכלתי על הרחוב והוא היה ריק. הסתכלתי על הגדה השניה, זאת שאליה רציתי להגיע. הסתכלתי אל השמים. נהנתי ממזג האוויר. לא מיהרתי. עמדתי על המדרכה ולא עשיתי כלום, שום דבר שאפשר לספר עליו ולכתוב עליו, ואז הגיעה מאחורי אשה מבוגרת – כלומר, אשה מבוגרת ממני. כלומר, אשה זקנה – היא עברה אותי והמשיכה אל הכביש ורק כשהיתה באמצע הכביש אני התעוררתי: היא חוצה באדום! האשה חוצה את הכביש באדום! ואני עומדת כאן קפואה כמו איזה גרמניה טובה. מיהרתי לעזוב את המדרכה וחציתי את הכביש, מהר מהר, בעקבות הגב של האשה החוצה. הצלחתי להגיע אל הגדה השנייה קצת אחרי האשה ולפני שהתחלף הרמזור לירוק.

ברלין, השבוע. שאר התמונות בפוסט יהיו מתל אביב.

הייתי בתל אביב. למשך חודש. כל אפריל הייתי בתל אביב. והייתי צריכה לנסוע בה, לכאן ולשם, סידורים, אז השתמשתי בתחבורה ציבורית. אני לא מומחית לתחבורה הציבורית בתל אביב. במשך שנים, בשנים האחרונות לפני שעזבתי, לא השתמשתי בה בכלל. כשרק הגעתי אל העיר והתחלתי ללמוד באוניבריסטיה, התחבורה הציבורית היתה הדרך שלי להכיר את העיר. הדירה הראשונה שלי היתה ליד תחנה של קווים 61 ו-62 ואת הדרך לאוניברסיטה עשיתי בקווים 24 או 25. קווי דן תחמו את עולמי וביצרו את קווי התנועה שלי, מהבית אל האוניברסיטה ובחזרה. אבל זה היה אז, מזמן, ומאז גדלתי ובגרתי ונטשתי את התחבורה הציבורית לטובת רכב פרטי.

היא חזרה אלי, התחבורה הציבורית, בשנים האחרונות, כשעברתי להיות מבקרת בעיר. לא דיירת. לא תושבת. מבקרת. באפריל ביקרתי. והיו לי משימות במהלך הביקור, משימות בירוקרטיות ברובן, משימות לבצע. וגם היו לפי חברים לפגוש. מקומות להיות בהם. אז נעזרתי בתחבורה הציבורית. יום אחד נסעתי בקו 63. אני מכירה את הקו הזה, יחסית, מהתקופה שגרתי ברמת גן ועבדתי ברחוב טשרניחובסקי. גם אז הייתי סטודנטית. גרתי עם בן זוג ברמת גן. עבדתי במשרדים של תנועת רץ בטשרניחובסקי. קו 63 הביא אותי אל העבודה ובחזרה. אני מכירה את הקו הזה ואת התחנות שלו וידעתי שהוא עוצר, שיש לו תחנה, קרוב לאיפה שרציתי להגיע. עליתי על האוטובוס והתיישבתי והסתכלתי דרך החלון על העיר וראיתי את התחנה שלי מתקרבת וראיתי את התחנה שלי חולפת בחלון וראיתי את התחנה שלי מתרחקת והאוטובוס לא עצר.

בתל אביב הקירות מדברים. העיר מלאה בגרפיטי. הרבה ממנו טקסטואלי. מילים מילים ועוד מילים

זה קרה לי פעמים, שישבתי בתוך אוטובוס וראיתי את התחנה בה התכוונתי לרדת חולפת על פני.נהג,  לא הבנתי את זה. אני יכלה להבין בילבול, אני מתבלבלת כל הזמן, אבל זה לא היה המצב, הייתי על הקו הנכון והוא עשה את המסלול אותו ציפיתי שיעשה. זה היה משהו אחר. בפעם השנייה שזה קרה נסעתי בקו 4 של דן לאורך בן יהודה, מדרום לצפון. ידעתי איפה אני צריכה לרדת. היתה שם תחנה. הנהג לא עצר. האוטובוס המשיך לנסוע. הלכתי לנהג ואמרתי לו, נהג, נהג, התחנה (הצבעתי על התחנה שעברה עם היד שלי. זה יצר תנוחה משונה להפליא של הגוף, הראש מדבר אל הנהג, הידיים מנפנפות אחורה).

צלצלת, אמר הנהג והצביע על לחצן מחובר לעמוד אחיזה בתוך האוטובוס.

לא צילצלתי.

למה שאצלצל? יש שם תחנה. מי בכלל יכול לעלות בדעתו שצריך לצלצל באוטובוס? ואיזה מין סידור זה, שיש תחנות קבועות והאוטובוס לא עוצר בהן? לא צילצלתי. מיה קולפה, מיה קולפה, מיה קולפה. לא צילצלתי.

נחלת בנימין. מוות לעננים. מוות לעננים

עמדתי על אלנבי ורציתי לעלות על קו 4. לא היה אכפת לי אוטובוס או מונית שרות. אין לי רב-קו. זה לא משנה לי. מה שיגיע קודם. מונית שרות הגיעה קודם והאטה ליד התחנה והמשיכה לנסוע. מונית שרות נוספת התקרבה. הפעם הסתכלתי על הנהג. הוא הסתכל עלי. הוא המשיך לנסוע. הסתכלתי מסביבי. עמדו שם עוד אנשים, בתחנה. עם אחת מהנשים שעמדו שם נוצר לי קשר עין. עשיתי לעברה תנועה של השתוממות. היא חייכה בהבנה. מונית שרות נוספת התקדמה לעברנו. הסתכלתי עליה. ראיתי את הנהג. הסתכלתי עליו וחשבתי שהוא מסתכל עלי. הוא לא האט. תעשי לו סימן, אמרה לי האשה שחייכה אלי בהבנה. תעשי לו סימן!

פאק. איך שכחתי. יש תחנות ויש סימנים. לעמוד בתחנה זה לא מספיק. לעמוד בתחנה זה לא נחשב. שכחתי. מיה קולפה. מיה קולפה. מיה קולפה. שכחתי שצריך לעשות סימנים לנהג בשביל שיעצור. שכחתי שצריך לסמן לו.

מוות לעננים. מוות לעננים

בריטריט

נסעתי לריטריט. שבוע שלם. בקיבוץ בין עפולה והתבור. שדות ירוקים, מעובדים, חיטה צהובה, פריחה צבעונית, עזה, אדמה ריחנית, אביב מתפרץ. כל היופי של ימים אחרי הגשם. כל היופי של האביב. אבל ריטריט. שתיקה. לא צילמתי כלום. אין לי מה להראות. אז רק זה: כולם כל כך צעירים בריטריט הישראלי. בריטריט שעשיתי בגרמניה הייתי אני בקבוצת הצעירים. בריטריט בישראל אני לגמרי בקשישים. 75% ממאה המשתפים היו לדעתי, וזאת הערכה שמובססת על התבוננות בלבד, מתחת לגיל 30. 35, גג.

הריטריט התקיים במה שאני משערת היתה שכונת "הנעורים" של הקיבוץ. לגמרי לחזור אל אזור האסון. לחטט בפצע. המבנים נראו לי כאילו ננטשו בשנות השמונים ומאז אף אחד לא לקח מטאטא ביד וסילק את קורי העכביש מהפינות בתיקרה. בארוחת הבוקר ובארוחת הערב אכלנו מצות. שבוע שלם. מצות. והיו גם פריכיות. מי הבן אדם שהמציא את הדבר הזה ולמה? כבר עשיתי ריטריט במקום הזה, בחול המועד פסח, איכשהו את העניין עם המצות לא זכרתי.

מוות לעננים. מוות לעננים

ביום הראשון של הריטריט ראיתי אנשים הולכים על הדשא. זה הכה אותי בתדהמה. לא הבנתי את זה. הרי יש שביל. הנה השביל. רואים את השביל. אי אפשר שלא לראות את השביל. כל האזור בו היינו הוא דשא מפוסק על ידי שבילים. אז למה למה למה הולכים על הדשא למה? (ברברים, חשבתי בראש שלי, זאת המילה שעלתה לי במוח. ברברים. הולכים על הדשא. איזה מין אנשים אלה? איזה מין ברבריות זאת?).

ואז, כמו במשל החץ השני, נתקפתי הלם שני. קודם הייתי בהלם מזה שאנשים הולכים על הדשא, כמה דקות אחר כך הייתי בהלם מהתגובה שלי לזה שאנשים הולכים על הדשא. זה באמת כזה ברברי? ממתי אני חושבת שללכת על הדשא זה ברברי? מה קרה לי? (סיפרתי את האנקדוטה הזאת לאחותי. היא אמרה: טוב, לא כולם גדלו בקיבוץ. כלומר, היא יחסה את התגובה שלי, כמו גם את ההבדל בין ההולכים על הדשא להולכים על השביל, לחינוך הקיבוצי. יתכן. אני חשבתי שזאת גרמניה אבל יתכן וזה הקיבוץ. הקיבוץ שגדלנו בו היה מאוד גרמני. גם האנשים, גם התרבות. יתכן).

מוות לעננים. מוות לעננים

במשרד הפנים

הייתי במשרד הפנים. 3 פעמים הייתי במשרד הפנים. לא היתה לי ברירה. הייתי צריכה להחליף את הכתובת בתעודת הזהות שלי. לפני שנסעתי החלפתי את הכתובת לכתובת של אחותי. מאז אחותי ומשפחתה החליפו כתובת (חזרו אל העיר, תודה לאל. הם גרים עכשו בתל אביב, כרם התימנים. יש אלוהים. יש). אין כל כך טעם שאני אמשיך לקבל דואר אל הכתובת הישנה של אחותי. לפיכך הייתי חייבת להגיע למשרד הפנים. לבצע פעולות.

הכנתי את המסמכים: תעודת זהות שלי. מכתב חתום מאחותי המאשר שביתם התל אביבי יהיה הכתובת הרשומה שלי. תצלום תעודת זהות של אחותי. נסעתי בקו 23. קו שעובר דרך שנקין אבל אין לו תחנות. או שיש לו אבל אי אפשר לראות אותן. צריך להמר. הימרתי. בפעם הראשונה שהגעתי המקום היה סגור. מיה קולפה. מיה קולפה. מיה קולפה. לא בדקתי. אשמתי. פעם שניה הגעתי בשעות הנכונות, עברתי את הבידוק הבטחוני, קיבלתי מספר, חיכיתי בתור, התור שלי הגיע, הלכתי לפקידה ואמרתי לה מה אני רוצה. לשנות כתובת. היא הסתכלה על תעודת הזהות שלי והינהנה בחיוב. היא הסתכלה על המכתב שלי והנהנה בחיוב. ואז היא הסתכלה על תצלום תעודת הזהות של אחותי ויצא ממנה "פססס" כזה, צליל שלא מבשר טובות. אי אפשר עם תצלום, אמרה, את צריכה לבוא שוב עם תעודת הזהות של אחותך, לא תצלום. הסתובבתי והלכתי משם. הלכתי והלכתי כל הדרך בחזרה אל כרם התימנים, אל אחותי. אני צריכה את תעודת הזהות, אמרתי לה, תצלום לא מספיק. לנשום עמוק, היא אמרה ונתנה לי את תעודת הזהות שלה, ככה זה, צריך סבלנות. זאת אני הסטואית, אמרתי לה והלכתי משם. שנקין. קו 23. פספסתי את התחנה הראשונה ונעצרתי בשניה. משרד הפנים. בידוק בטחוני. מספר. תור. אותה פקידה. היא זכרה אותי. היא היתה מתוקה. היו שתי פקידות. בזמן שחיכיתי הפקידה השנייה שלחה שני אנשים שונים להביא תעודת זהות מקורית, לא תצלום. אחד מהם ניסה לרשום את עצמו בבית הוריו. הארוננה עלי, אמר והראה לה. ארנונה זה לא נחשב, אמרה לו הפקידה השנייה. צריך תצלום תעודת זהות מקורית. על הקיר מאחורי שתיהן היה היה מודבק נייר ועליו כתוב: החוזרים לגור בבית ההורים חייבים להציג תעודת זהות של ההורה.

מוות לעננים. #מוות לעננים

 

בריטריט, ברחוב התל אביבי

בחור שהכרתי והיה בריטריט אמר שלא זיהה אותי. אמר שראה אותי קודם, עומדת בתור, ולא זיהה. אמר שאני נראית גרמניה. בחנות בגדים המוכרת פנתה אלי באנגלית, שאלה אם אני צריכה עזרה. בשוק הכרמל, מול דוכן הבוריקות – מעדן, אוכל אלוהי, תפוח אדמה וביצה בתוך בצק והכל מטוגן ביחד בשמן עמוק ואז נטחב לתוך פיתה. שחיתות אלוהית – המוכר שאל אותי באנגלית אם אני צריכה הסברים.

השתנתי? אני נראית אחרת? אני לא יודעת. אני לא לגמרי מבינה את זה. הבגדים שלי, חצי מהם מישראל. התסרוקת, ספר ישראלי (אמנם בברלין, אבל ישראלי). הסנדלים מישראל. מה בי נראה גרמני?

תל אביב, יום אחרי הגשם, ריח של ילדות

לבמהלך הטיסה מברלין אל ישראל קראתי את הסיפור "הנשמה היא לא נפחייה" של דיוויד פוסטר וואלאס (מתוך הספר "מיסטר סקווישי"). סיפור מדכא עד מחריד שמשחזר בדקדקנות פוסטר וואלאסית טראומת ילדות שחווה הגיבור כשהיה בבית ספר יסודי. הוא מתאר את הכיתה ואת השולחנות ואת הסידור הכיסאות ואת החלון שדרכו רואים את מגרש הבייסבול בחוץ והיה מכוסה "סבכת תיל מרושתת היוותה חלק בלתי נפרד מכל שמשות החלונות בבניין בית הספר וזאת כדי להקשות על שבירת החלון בכדור מחניים תועה או באבן שהטיח איזה ונדאל".

כשגיבור הסיפור ישב בשיעורי אזרחות של מר ג'ונסון, מקום התרחשות של הטראומה, היה לו שדה ראייה טוב, ולכן "בחלק ניכר משלושת השבועות של מר ג'ונסון על חוקת ארה"ב נכחתי בשיעורי האזרחות בעיקר בגופי בלבד, בעוד שתשומת הלב האמיתית שלי כוונה בזווית העין אל המגרשים והרחוב שבחוץ, שהכיול של רשת החלון חילק לריבועים נפרדים שנדמו לי ממש כמו שורת פאנלים של רצועות קומיקס, סטוריבורדים של סרטים, תעלומות הקומיקס של אלפרד היצ'קוק, וכדומה".

החלון המחולק לריבועים נפרדים גרם "לקשב שלי לא רק לשוטט בעצלתיים אלה גם לבנות באופן אקטיבי פנטזיות סיפוריות, שהיו מאורגנות בתמונות נפרדות ויצרו רצף לינארי…מה שאומר שכל דבר שהיה מאיזושהי בחינה ראוי לציון בנוף שבחוץ – למשל פיסת פסולת ססגונית שריחפה מריבוע תיל אחד אל הבא אחריו, או אוטובוס עירוני שזרם באדישות מימין לשמאל לאורך שלוש שורות הריבועים האופקיים הנמוכים ביותר – הפך לדחף לדמיין בחשאי סטוריבורדים של סרטי קולנוע או קומיקס, שבהם ניתן להשתמש בכל אחד מהריבועים הנותרים של רשת החלון כדי להמשיך ולהעמיק את נראטיב הפאנלים…". ועם המבנה הנרטיבי הזה בראש – ריבועים, תמונות סטטיות, תנועת זליגה מריבוע לריבוע, נרטיב – ירדתי מהמטוס והגעתי אל תל אביב.

כל פעם שאני מגיעה לביקור בישראל, כלומר בתל אביב, אני משתכנת במקום אחר. בית אחר, רחוב אחר, שכונה אחרת ואזור אחר. זה נהדר. כל ביקור אני חווה את העיר – אותה עיר, העיר שלי, העיר בה חייתי יותר מאשר בכל מקום אחר – קצת אחרת, דרך פריזמה טיפה שונה. מנדשלטם, ריינס, גאולה, שפרינצק, קרית ספר. הייתי במקומות. בביקור הזה אני בכרם. לא ברחוב גאולה, הפעם אני בנג'ארה.

***

נחתתי במוצאי שבת. אמא ואחותי הגדולה חיכו לי בנתב"ג. נסענו אל הקיבוץ ובדרך עצרנו לאכול באזור התעשייה של רחובות המכונה קריית המדע. אחר כך נסענו אל הקיבוץ ונפרדנו מאמא והמשכנו אל תל אביב, שכונת הכרם.

מזג האוויר היה נעים. השכונה הומה. עשינו סיבובים לחפש חנייה. בסוף מצאנו אחת כזאת ממש מתחת לבית. נכנסנו אל הדירה. נפגשתי עם בני משפחה. עלינו אל הגג. הסתכלנו אל הרחוב. הורדתי את הג'קט וקיפלתי אותו. הפשרתי. הלכנו לישון.

באמצע הלילה היה התעוררתי לתוך רעש ורטיבות. לא הבנתי איפה אני. מה זה הרעש הזה. למה אני מרגישה טיפות באוויר. שבר ענן. נזילה מהגג. קר או חם? בבוקר של יום ראשון הלכתי לשתות קפה ב"שלג". נפגשתי עם ידיד שנוסע לברלין. החלפנו מפתחות. חזרתי אל הדירה אבל לא יכולתי לשבת. אני בעיר חדשה! הסתערתי החוצה והלכתי אל הים, הטיילת, אלנבי, רוטשילד, חזרה אל הכרם, הלכתי והסתכלתי והרחתי האוויר המלוח של תל אביב, ים וזיעה וחמימות השמש וקרירות הצל ומזג האוויר כל הזמן השתנה, שמים כחולים התחלפו בעננים אפורים וגשם ירד וגשם הפסיק לרדת והשמש יצאה והשמש נעלמה ואני המשכתי ללכת.

בית אחד בשכונת הכרם. מימין למעלה, דרך ימין למטה, ואז שמאל

בתל אביב שום ריבוע לא זולג בטבעיות אל הריבוע הבא. שום ריבוע לא מחזיק את אותה שפה ויזואלית כמו הריבוע שקדם לו. כל הריבועים אחרים זה מזה. אחרים זה לזה. אין אחידות. אין רציפות. מבעד לכיול של רשת החלון, דרך שורות הריבועים הנפרדים תל אביב נראתה לי כמו פסיפס שבור. שעטנז. בלגן אטומי. כל ריבוע צויר על ידי מישהו אחר בעל סגנון ציורי אחר. חתימה אישית. חוסר שקט בעיניים. אפילו הוויזואליות של תל אביב מעוררת חוסר שקט. אין לעיניים על מה לנוח. איפה להירגע.

***

הלכתי בעיר וצילמתי דברים כאילו אני תיירת והסנפתי את האוויר והרחתי את הילדות שלי. הריח של העולם אחרי הגשם. הריח של האדמה. בראש שלי צפו גילגולים. כשהייתי קטנה בקיבוץ בימים של אחרי הגשם הייתי הולכת עם החברה הכי טובה שלי אל משטחי הדשא – בגבעת ברנר גידלו משטחי דשא, זה היה מאוד חדשני אז – והיינו עושות גילגולים וגילוגלים וגילגולים עד שלא יכולנו יותר כי הסחרחורת עירבלה אותנו ונשארנו שוכבות על הדשא, מותשות, בוהות בשמים הכחולים, מחכות שהעולם יתצייב שוב. יפסיק לנוע.

ביום הראשון שלי בתל אביב, שהיה גם יום ראשון וגם אולי היום האחרון של גשם לשנה הזאת, תל אביב הריחה כמו הילדות שלי.

חגים שמחים לחוגגים.

גרפיטי בכרם. גרפיטי לעצלנים. רק טקסט. סיסמאות וסיסמאות

*הציטוטים מתוך הספר: "מיסטר סקווישי", תרגום: אלינוער ברגר, הוצאת ספרית הפועלים (גרסת קינדל).

 

על ערמומיותם של החגים היהודים ועל יופיו של האביב, או ההפך

Here the beautiful thing your majesty, you can tear it out and cut it down, you can burn it and through it all away, but if you want, it can all grow back

(דמות לא חשובה אל המלך יחזקאל, דמות כן חשובה, ב – Walking dead)

היום יהיה יום יפה, אני חושבת, אם מזג האוויר לא יתהפך. כרגע יפה בחוץ. השמים כחולים. אין עננים. לפי האפליקציה גם אין טמפרטורות. אבל עוד מוקדם. הטמפרטורות יעלו.  החוץ יתחמם. אולי אפילו נגיע לדו ספרתי. אולי לא. השמים אולי ישארו כחולים. אולי לא. הלוואי וכן. כבר היו השבוע, כלומר בשבוע שעבר, שני ימים יפים. לא ברצף, לא אחד אחרי השני. ימים מופרדים. נבדלים. בין שלל הימים האפורים והדלוחים והרטובים היו שני ימים יפים. אבל ממש. ימים יפים באמת. הימים היפים של האביב בברלין.

האביב: עצים שעמדו קפואים, כלומר בלי תנועה, חודשים רבים, רק ענפים, עצים חשופים בלי כיסוי ובלי עלים ובלי השתנות פתאום, בבת אחת, עושים את הדבר הזה. בעוז, בתנופה, בלי פחד, דברים מתפרצים מהם, פורצים מהם, בוקעים על השמים. כמו מאטפורה על התחלה חדשה. כאילו היו תמונה במצגת של איזה מומחה לשיפור עצמי, הדגמה של איך כל דבר יכול להשתנות, איך אפשר להתחיל מחדש

עשיתי טעות החורף, עכשיו אני יודעת. עשיתי טעות. לא נסעתי. כל החורף נשארתי בברלין. ברציפות. כל הימים האפורים כולם. זה החורף השישי שלי בעיר ועשיתי טעות של חדשה. נשארתי בה. לא יצאתי. לא טיילתי. לא נפשתי. לא פיסקתי את הימים האפורים בימים אחרים. כבר חצי שנה שאני יוצאת מהבית ספונה בתוך מעיל כאילו הייתי Cocoon. מכוסה, עטופה. מבודדת.

ספירת החורף שלי מתחילה ביום בו אני עולה על המעיל היותר רציני. עוברת מג'קטים למעילים. כלומר, עונות השנה עבורי הן השתקפות של המלתחה. אני יודעת שאוביקטיבית, זה לא היה חורף נוראי. אבל סובייקטיבית, במבחן המעיל, אני חבושה במעילים הכבדים שלי, מעילי החורף הראויים, מאז אמצע ספטמבר. מאז שטסתי למוסקבה והתחלתי את הטיול. השבוע, לראשונה, הורדתי רמה במעיל, עברתי למשהו קל יותר. חצי שנה של ללכת ברחוב עם צללית גוף כמו של איזה טלאטאביס עליז או מתנחלת גבעות נמרצת. שני דברים שאני לא.

ככה זה נראה. וזאת לא גינה של מישהו. זה בשולי הדרך. בין המדרכה לגינה. בלי מגע ים אדם. ככה סתם. פתאום הם צצו עם הצהיבות העזה שלהם, צהוב בתוך לבן, פרח צהוב מוקף פרח לבן, פלא הבריאה, קסם עז.

אני לא טאליטאביז עליז. אני לא מתנחלת גבעות נמרצת. ימים ארוכים בלי שמש כשאני תחובה בתוך מעיל משמין עושים אותי עגמומית וקפואה. זה היה חורף מסריח. חורף קקה. חורף ארוך ומדכא של ימים סטטים-אפורים. חורף שלא נגמר. עד השבוע. עד היום היפה הראשון. והשני. ואולי היום גם, אולי היום יהיה היום היפה השלישי.

ימים יפים בברלין זה לא סתם. זה לא עוד ביטוי. יום יפה בברלין זה חגיגה. זה שיר. זה השמלה הצהובה של אמה סטון בסרט האיוולת לה לה לנד. זה כל החגים ביחד. זה חולצות לבנות וילדים מצחקקים. שתילים של אמנון ותמר בכניסה לסופרמרקט. דוכני פרחים. אנשים עובדים בגינות. שתילות חדשות בעציצי הרחוב. טיפות גשם שנשארו תלויות על העץ התגלגלו לעלעלים ירוקים קטנים, נוצצים, כמעט שקופים. משטחים עירונים מכוסים כרכומים סגולים ולבנים וצהובים. מיליוני אנשים פורצים החוצה, ממלאים את הרחובות. איפה הייתם, ילדים לבושים בצבעוניות עזה וממלאים את הגינות, איפה הייתם כל החודשים האחרונים?

האביב, הוא בכל מקום. אני מסתכלת על הסימנים הקטנים שהוא משאיר בכל מקום ומשתאה. איך זה שהם יודעים לפרוץ ככה, בבת אחת, קדימה. כמה כוח יש בתנועה הזאת. בקיעה. פריצה. התפרצות החוצה. תנועה כמעט אלימה של התפרצות קדימה. תנועה מבקעת, שוברת כלים וטיפוגרפיות. תנועה כל כך טבעית. פשוטה. נטולת מאמץ. איך איך איך?

יום יפה בברלין זה התפרצות חיים מטורללת, עזה, סוחפת. זה כל כך יפה וכל כך מתפרץ וכל כך טוטאלי שהשבוע, אפילו אני, ספונה בתוך דכדכת החורף שלי, הרגשתי שמשהו השתנה. שהאוויר אחר. החורף נגמר. האביב הגיע. אפשר לצאת מהבתים. להתהלך ברחובות. לשוטט. אפליקצית ספירת הצעדים שוב לוחשת לי מילים יפות. השיח מול חלון העבודה התכסה פריחה צהובה. אפשר לצאת אל הרחובות לשאוב מים. אפשר לרוץ בשדות ולשאוג לשמים. לו הייתי אשה ששואבת מים או חיה בין שדות ושואגת לשמים. אבל אני לא.

במקום זה אני נוסעת בשבוע הבא. סוף סוף נגמר החורף והימים יפים ומזג האוויר מושך אותי החוצה ואני נוסעת. העונה הכי יפה בברלין, בתחרות רק עם הסתיו, ואני נוסעת. שבוע הבא אני בישראל. זה הצד השני של טרגדיית אי נסיעתי בחורף. אני נוסעת באביב. וגם בסתיו לא הייתי בעיר. השנה היו לי עונות כאילו אני בישראל. רק חורף או קיץ. וזה נורא. זה נורא בעיני. החמצה נוראה. כי בברלין ארבע עונות, חורף קיץ סתיו אביב, ואני הכי אוהבת את הסתיו, והאביב, והשנה החמצתי ואחמיץ את שתיהן.

דברים חדשים, מנצנצים, כמו טיפות גשם שנשארו תלויות על עץ אחרי שהמבול חלף, רק שלא טיפות ולא גשם. פריחה. דברים קטנים וחדשים. 

מה שהביא אותי להרהר על ערמומיותם של החגים היהודים. איכשהו, למרות החילוניות שלי ולמרות שאני לא חיה בישראל, החגים היהודים הכתיבו לגמרי את הלוז השנתי שלי. בגלל שרציתי לנסוע לטיול ארוך יחסית עם חברה מישראל, חודש חגי הסתיו הוקדש לטיול. ובגלל שאני רוצה לבוא לבקר בישראל, ובן דוד שלי מתחתן ממש לפני פסח – זה בטח היה נורא רומנטי בעיניו, להתחתן באביב, יום לפני ערב פסח, יציאת מצרים, מעבדות לחרות, כל זה, זה בטח היה נורא רומנטי בעיניהם – זה היה נורא הגיוני לנסוע באביב, לחתונה, לפסח.

משונה, מין כשל מערכות כללי תקף אותי השנה בענייני הנסיעות וביקורים בארץ ותאריכים ועונות. במקום לנסוע בעונות בהן אני לא אוהבת את העיר, אני נוסעת ממנה בעונות שאני הכי אוהבת אותה. מה שמחזיר אותי אל החגים היהודים. איך הם קיבלו את שתי עונות המעבר? איזה מין סידור זה? אפליה מתקנת? יש איך לנתק את הקשר העז הזה? אני לגמרי בעד החגים היהודים, וכל החגים האחרים גם, אבל למה החגים היהודים הם עונה שלמה? למה כל חג נמשך שבועות ואיך, לכל השדים והרוחות, הם קיבלו דווקא את היפות שבעונות, את העונות שמסמלות שינוי, השתנות והתהוות של משהו חדש?

התחלות וניצנוצים. מתחילים ומנצנצים.