נובמבר הקר

היה לי משהו חשוב להגיד, לפחות חשבתי שהוא חשוב, וכל אתמול עבדתי על לנסח אותו, להעביר אותו מהראש שלי אל הטמפלט של וורדפרס ומשם החוצה. אבל זה לא עלה יפה וכל היום המשכתי לשייף את הטקסט עד שבערב היה לי משהו והייתי צריכה לצאת. אז יצאתי. יצאתי אל ליל נובמבר קר ובבת אחת כל הטקסטים החשובים נשרו ממני. כל הסיפורים לא החזיקו מעמד. איזה דבר חשוב כבר יכול להיות לי להגיד אל מול החוץ הזה של לילה, ברלין, סוף נובמבר? מה כבר יכול להיות חשוב? רק הקור נשאר ממני. כל מה שנשאר לי זה הקור.

אני אוהבת את החורף בברלין. אני לא לגמרי יודעת למה, הוא ארוך וקודר וקר ומדכא ואני לא אוהבת את הפרקטיקה שלו, אבל אני קצת מאוהבת ברעיון של החורף בברלין. בדימוי שלו, בדימוי של חורף אירופאי ושלי בתוכו. זה ציורי ופואטי בעיני. והוא מזכיר לי דברים. הוא מזכיר לי שאני זרה כאן. שגם אם הכל נראה לי מוכר, הבית, הגדר, הרחוב, הפנס, אני זרה כאן. החורף מזכיר לי את זה כי הוא כל כך זר לי, ואני לו. החורף מרגיש לי כמו אגדה. כאילו אני חיה בתוך אגדה שהתפאורה שלה היא חורף קשה וקודר. כאילו אני חיה בתוך טקסטים של מישהו אחר. החורף הוא לא טבעי לי ואני מאוד מודעת לחוסר הטבעיות הזה. אני לא יודעת לכרוך צעיף על צווארי בונשלנטיות אלגנטית. אני מאבדת את תחושת הגוף שלי בתוך המעיל. הכובע הורס לי את הפריזורה. אני מרגישה מחוץ לאלמנטים שלי. החורף מזכיר לי שאני רחוקה מהבית, מאיפה שנולדתי. ובגלל זה יש בו ריח של הרפתקאה עבורי. אני חושבת שהכי בגלל זה אני אוהבת את החורף. הוא מאשש את הזרות שלי.

שקיעה בברלין

ברלין, השבוע, ביום של אפור בהיר, שבניגוד לימים של אפור ככה, בהם לא רואים שום שקיעה. תמונה בלי פילטר

חורף. זרם התודעה. חלקי

  • אני אוהבת את המראה של החורף. את האופן בו ענפים שחורים מצטיירים על רקע שמים קודרים. את העירום. את הקדרות. אני אוהבת את האופן בו ברלין מתרחבת בחורף. בלי העצים והצמחייה והאנשים על המדרכות העיר נראית עצומה וריקה. המבנים זזים קדימה. הטבע נסוג. הרחובות מתמתחים. אני אוהבת את האסתטיקה של החורף.
  • אני מרגישה את התקדמות החורף בהצטמצמות שלי. בחורף לצאת מהשכונה זה לחצות את ים סוף. אללי, בחורף יש ימים שלהגיע לסופר זה לחצות את ים סוף. כל יציאה מהבית מחייבת תכנון והיערכות. כל יציאה מהבית צריכה להצדיק את עצמה. להיתנמק. ההכנות ליציאה, שלבי ההתלבשות, זה כמו לצאת לנשף. זמן ההכנה ליציאה הוא בילט אפ לקראת היציאה עצמה. בחורף לכל יציאה של בילט אפ. כל יציאה היא הרפתקאה. כל הליכה ברחוב היא הרפתקאה. אני הלוחמת ברוח. אני שיכלה לקור. בחורף אני גיבורה טראגית באמצע הנובלה, בשלבים המתמרחים של הנובלה, כשהקורא קצת מיואש אבל לא יכול לעזוב כי הוא יודע שתכף יקרה משהו טוב, תכף יגיע האור.
  • אנשים אומרים לי להתלבש חם. שהכל עניין של לבוש. שאם מתלבשים נכון לא קר. אמא אומרת לי, אבל לירזי, יש לך כבר בגדים חמים לא? כן, יש לי כבר בגדים חמים. האמונה בבגדים חמים היא כמו שאר האמונות, רק אמונה. בגדים חמים לא מבטלים את החורף ולא מטשטשים את הקור. צריך בגדים חמים, ברור, אבל הקור הוא משהו אמורפי הרבה יותר מזה. הוא בכל מקום. הוא טוטאלי. אני לבושה לעילא והעינים של דומעות. אני הולכת ברחוב ובוכה. אני מרגישה את הקור על הפנים שלי, על העור. אני מרגישה את הקור בהליכה שלי, בכיווץ של הכתפיים, בקצב בו אני הולכת. אני רואה את הקור על פני העוברים ושבים. אני רואה אותו בקצב ההליכה שלהם, בתנוחה של הגוף ההולך, בכיווץ של הגוף.
ברלין

ברלין, השבוע, ביום חום. יש ימים שהעיר נראית לי חומה. זה צבע מוזר, חום. אפילו כשכותבים אותו, חום ועיר חומה, זה אומר גם מלא דברים אחרים, לא רק הצבע. צבע לא נטריילי, אולי. למרות שהוא כן נטריילי, הצבע.

  • אני מרגישה את הקור בהליכות שלי. אני מרגישה אותו בקצב ההליכה שלי. בקור אני הולכת לאט יותר, כאילו מנסה להקטין את החיכוך עם האוויר. אני מצמצמת את עצמי, בלי להרגיש, לא בכוונה, אני מצמצמת את עצמי להיות גבעול שנע בין הרוחות, שיודע להתכופף וגמיש מספיק כדי לא להישבר. בקור אני נהיית להלכנית איטית ולהלכנית פרקטית, שזה קצת סותר את עצם היותי הלכנית עירונית. בחורף אני לא מסוגלת לצאת סתם כך לשיטוט. החורף  מחייב פרקטיות. ההפך הגמור של שוטטות. בחורף אני לא משוטטת. החורף עושה אותי פרקטית. קר לי.
  • הקור מעיר אותי. בחורף אני ערה. כל יציאה מהבית היא התעוררות. אי אפשר ללכת מעורפל בקור הזה. יש בו משהו חי, מעורר, בקור. יש בו משהו לא נתפס. מצחיק. אתמול בלילה, בדרך חזרה הביתה, נסעתי בטראם. תחנה אחרי עלו 4 אנשים, שני זוגות. הם התפוצצו מצחוק. הבנתי את הצחוק שלהם. יש משהו לא נתפס בקור, בעוצמה שלו, הוא מעורר תדהמה. העינים שלנו נפגשנו וצחקנו אחד אל השני בחזרה. זה קורה לי הרבה בחורף, צחוקים עם זרים ברחוב. כל כך קר שזה מצחיק, אז צוחקים.
  • בקור הזה אין מקום לרגליים. זאת הבעיה האמיתית, אין איפה להניח את כפות הרגלים. הקור עולה מהרצפה והבעיה היא שכפות הרגלים, במבנה הפיזיולוגי הנוכחי שלי, חייבות להיות על הרצפה. אני לא חושבת שיש לזה פתרון. זה נורא. מכפות הרגלים נפתח הקור ואין פתרון. אני יושבת באובאן ומנסה להחזיק את הרגלים באוויר. באולם הקולנוע אני מניחה את הרגלים על התחת של הכסא מולי. בכל מקום שאני נמצאת אני מחפשת פתרון לכפות הרגלים. איפה להניח את כפות הרגלים?
שקיעה, ברלין

טמפלהוף, השבוע, ביום של שקיעה טובה.

  • ויש את הרגע הזה של היציאה מהאובאן. הו, הרגע הזה. כבר מצאתי אירוע שמצדיק יציאה מהבית ומהשכונה, כבר התלבשתי, יצאתי, הגעתי לאובאן. מרחוב, מהחוץ, תחנות האובאן נראות מחממות, כי הן תחנות, והן מתחת לאדמה, והן בתוך מבנה. והקור הוא כולו גוונים ורבדים. בשניה שנכנסתי לתחנה יש הקלה, ואז היא עוברת, ואז הרכבת מגיעה, ואז אני נכנסת לרכבת ויש רגע של הקלה, ואז הוא עובר, ואז אין לי איפה להניח את כפות הרגלים והקור מחלל ואני רק רוצה לעמוד, לזוז, ואז האובאן מגיע ליעדו ואני יוצאת ממנו וגל קור מכה בי כי בתחנה קר יותר מאשר בתוך האובאן, ואז יש את הרגע של היציאה מהאובאן. לא ממש היציאה, לפני היציאה, כמה שניות לפני היציאה, מתחת למדרגות שמובילות החוצה, שם, שם, זה הרגע, החוץ והפנים מתערבבים, האור מבחוץ מושך החוצה והקור מבחוץ מצליף בפנים. הכי קר זה כמה שניות לפני היציאה מהאובאן!
  • זה החורף הרביעי שלי כאן. צברתי קצת ניסיון. פיתחתי אסטרטגיות. כשמתחיל להתקרר אני עולה על בגדים חמים, לא מתווכחת, אני מנסה להקדים את הקור בלבוש שלי, במטרה שלא יהיה לי קר. אני חושבת שאם פעם אחת קר באמת אז הגוף אוגר את הקור והכל אבוד ואני מנסה לא להגיע לזה ולהקדים את הקור. אבל בו בזמן אני שומרת את התותחים הכבדים לימים שאין ברירה. אני דוחה את מעיל הפוך כמה שאפשר, ואת הטיץ, ואת ה- UGG. כי כן, לפני שנה קניתי UGG ועכשו הם כאן ואין לי איך לברוח מהם. עוד לא עליתי עליהם השנה. הבושה, הבושה גומרת אותי. לאן אפשר ללכת עם הנעלים האלה? אין להם שום צידוק אסטטי. ואני מבינה שזה ילדותי, אבל קשה לי. וזה גם החורף. הוא לא משאיר ברירות. היום, סוף נובמבר, מינוס 2 מעלות, אני אעלה על ה UGG. וויתרתי.
  • חורף בברלין זה, גם, ללכת להופעה בכנסייה ולשבת כל ההופעה עם מעיל וכובע וצעיף ובלי מקום להניח את כפות הרגלים. ועוד מאוד להנות. גם כי ההופעה היתה מקסימה וגם כי זה כל כך הזוי, לשבת להופעה של מקהלה, או קונצרט, בתוך מבנה, ולקפוא מקור. בקור, בחורף, לכל פעילות הכי פשוטה יש ארומה של הפתעה, של הרפתקאה. גם בגלל זה אני אוהבת את החורף.

וחוץ מזה, סוף נובמבר, והנחמה של סוף נובמבר זה שוקי הכריסמס והצייפיה לשלג. אני מתה על השוקים. הם חלק מעולם האגדות שהוא החורף. מוארים, צבעוניים, מנגנים ומריחים מיין חם. וחוץ מזה תכף יבוא שלג. אני אוהבת את הציפייה לשלג.

שקיעת חורף בברלין

אותו רחוב, אותה שקיעה (כמו בתמונה הראשונה בפוסט). יותר מרחוק, עם פילטר

גל חום

גל חום. זהו גל חום. אנחנו בעיצומו של גל חום באירופה. כמו אלה שעליהם שמעתי בטלוויזיה. "גל חום פוקד את אירופה" אמר הקריין בקול גברי. אני לא יודעת אם יש נפטרים. אני לא מחוברת לחדשות המקומיות. אני מחוברת לאייפון ועוקבת, כמו כולם, במתח נרגש, אחרי אפליקציות מזג האוויר. מאז מרץ הנורא עם 3 מטר השלג שהביא, לא בדקו תושבי ברלין את אפליקציות מזג האוויר שלהם בכזאת אובססיביות.

מחר, ביום ראשון, אמור להגיע השיא, הקרשנדו, בצורה של 37 מעלות בברלין. או 35. או 36. אפילו 39. תלוי איזו אפליקציה בודקים באיזה דקה. כל השבוע אנחנו בודקים מה עם ראשון, לאן זה יגיע בראשון, משווים בין האפליקציות, מראים אחד לשני כמה חם יהיה אצלנו. שני אמור להביא הקלה, אבל ראשון, הו ראשון! להוציא קערות מים לחתולים, להשקות את העצים, לנסוע לאגמים, להיכנס לבונקר. ביום ראשון יגיע השיא.

שמים של שקיעה

שקיעה חמה, כתומה. בימים האחרונים הפיד שלי מלא תמונות של שמים כחולים. אנשים מצלמים שמים כחולים כחולים ומתייגים blue#

על מצוקת הלבוש

העסק הזה, של קיץ בברלין, נמשך כבר זמן מה. בשיחות בינינו אנחנו לא מסכימים כמה זמן. אני חושבת שקיץ מתחילת החודש. אחרים אומרים שזה רק שבועים. אחרים אומרים שלא נעיז להתלונן. הכי הרבה אומרים שלא נעיז להתלונן.

הגעתי לברלין באוקטובר עם 2 מזוודות ועודף משקל מטורף. לא הבאתי בגדי קיץ, כמעט. הבאתי מינימום. חשבתי, בביקורים הבאים אביא עוד. לא הבאתי. לא היה צורך. בשיא הקיץ שעבר היה אולי רצף של 5 ימי חולצות קצרות. חשבתי שחיי הפכו למישור בטוח של חולצות עם שרוולים. ואז הקיץ. נשים בחצאיות צבעוניות ונשים בשמלות פרחוניות ברחובות. מאיפה יש להן כאלה בגדים? למה הן מחזיקות אותם? זה מעורר בי תמיהה, עומק מלתחת הקיץ של נשות ברלין. לי נגמרו בגדי הקיץ מזמן. אני ממחזרת גופיות שחורות בטירוף.

אני וגל החום מסתכלים זה לזה בעינים: מי ישתפן ראשון? עוף מפה, גל חום ארור, אני לא הולכת לקנות עוד חולצות קצרות! אני לא מבזבזת עליך כסף! (לא בשביל זה עזבתי את תל אביב! בגדי קיץ אוורירים יש בתל אביב יותר). אני אעשה כביסה פעמיים בשבוע. התשובה המקומית לפתיחת מזגן, לעשות מכונה. הדרך היחידה להתגונן מהחום.

גורליצר פארק

U1, גורליצר פארק. תחנה שתמיד מצטלמת יפה. "זה האור", הסבירו לי. תחנה פתוחה. בחורף זה סיוט. בשבוע האחרון, הקלה

על מצוקת הרגלים, או, פדיקור היא יודעת

מול הבית שלי יש מכון קוסמטיקה. המכון של בטי. כבר ניסיתי את כל טיפולי הקוסמטיקה האפשרים במכון של בטי. אני מאוד מחבבת את סוזנה, אחת השותפות במכון של בטי, למרות שבתור קוסמטיקאית היא חובבנית לחלוטין, ואיטית. כמקובל בברלין. בהתחלה ניסיתי אצלה הכל: שעוות וגבות ומניקור וכל השאר. זה לקח שעות ויצא ככה ככה. לא אחת יצאתי חבולה. עם הזמן הצטמצמתי. ירדתי למינימום. ניסיתי להביא את עצמי לבדוק מקומות אחרים, אבל כשלתי. בטי מול הבית וסוזנה נחמדה, אז מה אם לוקח לה שעה לעשות מניקור?

אז עשיתי פחות, מהכל, ועל פדיקור בכלל וויתרתי. בעולם בלי חולצות קצרות אין גם סנדלים. במילא לא רואים כפות רגליים. עד השבוע. פתאום אני על סנדלים, יום אחרי יום. צריך לעשות משהו. במקביל הגיעה חברה שלי לעיר והיא, אמיצה ותמימה שכמותה, הלכה לסוזנה לטיפול כולל הכל. ישבה שם חצי יום ויציאה מרוצה. פדיקור, היא אמרה, סוזנה עושה פדיקור נפלא.

הלכתי לסוזנה לעשות פדיקור. זה היה רגע של הארה. בגלל זה היא נהייתה קוסמטיקאית! פדיקור היא יודעת. נפלא. ויש לה ציוד מדהים שכולל מכשיר רוטט עם מלא מברשות בגדלים שונים, מכשיר שכמותו טרם ראיתי. והתנועות שלה בטוחות, נמרצות, ממוקדות. פדיקור היא יודעת. אז אולי אין לי שפע של שמלות קיץ להציג ואם לא אכבס ביד לא יהיו לי חולצות, אבל כפות רגלי לעילא. זאת תרומתי לגל חום הזה.

בזמן שהיא טורחת עלי סוזנה דיברה. היא היתה לבד. השותפה שלה נסעה לפסטיבל. סוזנה היתה קצת מרירה על זה. לקחת חופשה באמצע הקיץ. היא אומרת שיש מלא עבודה, זה קיץ נפלא, היא יכלה לעבוד עד שמונה בערב כל יום, לו היתה רוצה. וזה אחרי חורף קשה מאוד. קוסמטיקה, כמו גם לימודי שפה, מסתבר, הם תלויי עונה. בקיץ אנשים לומדים פחות. בחורף נשים מטפחות את עצמן פחות. שאלתי את סוזנה אם כל התנועה הערה הזאת היא של תיירות. היא אמרה שלא. שגם המקומיות עושות רגליים יותר, עכשיו, כשצריך לנעול סנדלים.

כפות רגלים עם לק

כפות רגלים מוכנות לקיץ. זה שאר הגוף שאינו מוכן. והנפש. והבגדים. והתחבורה הציבורית. ועוד דברים רבים אחרים

חוץ מזה לסוזנה יש חבר חדש. היא שמחה מזה אבל זה גם מייצר בעיות. למשל, החבר החדש רוצה לצאת לחופשה. Proper vacation, היא אמרה, זה מה שהחבר רוצה לעשות Proper vacation. במונחים מקומיים, Proper vacation אומר לפחות שבועיים, בקיץ. מבחינתה של סוזנה מדובר ברעיון עוועים שהיא מבינה שתיאלץ להסתגל אליו. ככה זה שאתם בזוג, היא אמרה ונאנחה. כל הזמן שהיתה לבד, נסעה לחופשות של סופי שבוע עם חברים. זה הספיק, היא אמרה. אבל עכשו בזוגיות, proper vacation הפך לחובה. לסגור את המכון לשבועיים באמצע הקיץ.

על מצוקת המאווררים

נגמרו המאוורים. זאת לא מטאפורה לכלום. באמת נגמרו. חברים הלכו למדיה סנטר, אלקסה, בתחילת השבוע וכבר לא היו מאווררים ונאמר להם שגם לא יהיו, לא הקיץ. לא יספיקו להביא מאווררים נוספים לברלין הנצורה. חברה שחיה פה יותר זמן העלתה זיכרונות מהקיץ לפני 5 או 4 שנים. גם אז היה גל חום. גם אז נגמרו המאווררים.

לאן הולכים המאווררים אחרי ששבוע הקיץ חולף? אני לא פוסלת את האפשרות שהמקומיים ממחזרים את המאוורררים שלהם, כמו שהם עושים לשאר הדברים. הרי מיחזור זאת הדת הלא רישמית של ברלין. וגם, אחרת מדובר בתעלומה של ממש. קיץ שני שלי כאן, וכל קיץ יצא לי לפתוח קופסאות קרטון, לשלוף מאוורר מפורק, להרכיב מאוורר. לאן הם הלכו בחורף? לאן נעלמו כל המאווררים מהמחסור הקודם?

פירות ומלפפונים

פירות הקיץ ומלפפוני הענק. בשוק של קולוביץ.

על מצוקת האובאנים

האובאנים זאת עוד תעלומה שמעסיקה אותי. הם התרוקנו מאוד. אני נוסעת בשעות העומס, כלומר בדרך אל העבודה ובחזרה, שעון מעמד הפועלים. כולם, או לפחות 60% מתושבי העיר שמועסקים במשרה מסודרת, באובאנים באותן שעות. לרוב צפוף. לרוב בבוקר בתחנה שלי, Bernauer Str, אין מקום ישיבה עד שמגיעים לאלכסנדרפלאץ ובחלק השני של הנסיעה, ב U7, אין מה לדבר על מקום ישיבה.

לא כך בשבועיים האחרונים, בימי הקיץ. האובאן ריק. האובאן מאוורר מאנשים. יש מקומות ישיבה. אין אוויר, אבל יש מקומות ישיבה. לאן הלכו כל האנשים? הקשר בין מזג האוויר והצפיפות באובאנים הוא חמקמק. הבחנתי ,למשל, שעם בוא החורף האובאנים קצת מתמלאים ובפברואר ממש צפוף. רוכבי האופניים מצטרפים לקהל הנוסעים.

U8 שמונה ושולחן בתוכו

U8 בסוף יום עבודה. ככה מקום יש. השולחן היה שם כשעליתי בהרמןפלאץ, והיה שם כשירדתי בברנאור שטרסה.

אבל מה קרה בקיץ? כמה שיותר חם ככה האובאן יותר מגעיל. אין אוויר ואין שם זרימה וכולם מזיעים וזה מריח נורא ומרגיש כמו סאונה. זאת הסיבה למה פחות אנשים נוסעים באובאן? בשבועיים האחרונים חברים דיווחו על טראם עם מזגן. פתאום כולם בטראם? חברה אחרת כתבה בפוסט שהיא על אוטובוס ממוזג, שוקלת להישאר באוטובוס כל היום. אבל גם זה לא יכול להיות ההסבר. כולם על אופניים בחום הזה? זה החופשות שרוקנו את האובאן? הבקרים האחרונים הרגישו לי כאילו כולם, אבל כולם, שרועים להם באגמים ורק אני נוסעת לעבודה

על מצוקה, נקודה

הלכתי לויקטוריה פארק, לפוש קצת בצל. שעת צהריים. שוטר עצר אותי. היו לו עיניים מאוד כחולות. הוא חיפש איש ערום. הוא שאל אם ראיתי איש ערום עובר בפארק. הוא לא צחק ולא חייך והעינים הכחולות שלו נשארו רציניות. "לא ראיתי", אמרתי, "לא ראיתי איש ערום. לא היום".

קיץ: שמלה, סופה, חופשה, הבראה. קיץ

היום הארוך בשנה / היום הראשון של הקיץ

היום הארוך בשנה, שהיה יום שישי, היה אכן יום ארוך ללא נשוא. מסיבה כלשהי דווקא ביום הארוך בשנה, כאילו שהוא לא ארוך מספיק, הזמן הפסיק לזוז. בלופ, בלופ, בלופ, כל שניה שעברה ביום הארוך בשנה עשתה את זה כל כך לאט עד שממש שמעתי אותה עוברת. זה היה נורא.

ביום הארוך בשנה הביאו לנו מאווררים לעבודה. זה קרה גם לפני שנה. כנראה שזה חלק ממנהגי הקיץ המקומיים, "יום המאווררים". כמו לפני שנה גם השנה "יום המאווררים" הגיע אחרי הימים החמים באמת, כשהמטפ' ירדו מתחת ל – 30 מעלות וכולם הצליחו להירגע, להתאושש ולחזור לחשוב.

רחוב

היום הארוך בשנה באחד הרחובות היפים של פ-ברג. השעה 2100 בערך. הרחוב עולץ

בסאונדקאלוד חילקו מאווררים אישים, שיעמדו על השולחן וינשפו. שמחתי במאוורר הקטן, היה לו קסם של ישן, מיקמתי אותו על שולחני ומעולם לא השתמשתי בו. הקיץ לא חזר. בבבל חילקו לנו מאווררים עומדים, לכל חדר מאוורר. הוצאנו מהקופסה והרכבנו ובדקנו שעובד. עכשו הוא מונח בחלל החדר, לצידו של מתלה המעילים והצעיפים, מחכה לרגע שלו.

ובערב היה Fete de la musique, שזה הרבה מוסיקה והרבה אירועי מוסיקה והרבה מופעי מוסיקה פתוחים וחינמים בכל רחבי העיר. וכמו באירועים דומים בעבר – כמו למשל באחד במאי, או ביום של פסטיבל התרבויות – היו לי תוכניות גדולות להיות חלק, תוכניות שהלכו והתמסמסו ככל שהמועד התקרב והידע שלי על האירוע התרחב.

ביום אחרי היום הכי ארוך בשנה, בשעה 1930, ירד על העולם אור טבעי מושלם לקריאה.

שמלה / סופה

לבשתי שמלה וסנדלים. פעם ראשונה בברלין. פעם ראשונה אחרי המון זמן. בארץ לבשתי הרבה, שמלות וחצאיות, כל הקשת. והבאתי אותן איתי במזוודות. והוצאתי ותליתי בארון. וכל זאת לשווא. אני כמעט לא הולכת אתן, כמעט בכלל לא. גם זה חלק ממשבר הסגנון שעבר עלי. אצלי חצאיות, שמלות, רגלים חשופות, צוואר ברוח, ידיים וזרועות גלויים, זה לא רק הופעה, הצהרה אופנתית. זה הרגשה בגוף. הרגשה שהגוף רוצה להיות חשוף. כמה שפחות מחיצות והפרדות בין הגוף והאוויר סביבו.

קיץ בברלי, שמתי שמלה

שמתי שמלה, שמתי גם סנדלים עם עקב. יצאתי מהבית. חזרתי רטובה.

ואת ההרגשה הזאת, הרגשה של נינוחות מוחלטת, רפיון הגוף, הרגשה של תואם בטמפרטורות בין הפנים שלי והחוץ הברלינאי, רצון של הגוף להיטמע ברחוב, זה מה שלא הרגשתי מלא זמן. זה הקור. זה האי נוחות הפיזית. זה הרצון להתכסה, להתעטף, הרצון ההפוך. גם של הנפש, גם של הגוף. בפעמים הבודדות שלבשתי כאן שמלה זה הצטרף לטיץ מצמר. ומגפיים. זאת הרגשה אחרת. זה לא שמחת הגוף בחופשיות שלו. זה מכווץ.

סתם שמלה וסנדלים, קיץ תל אביבי, כבר שנה וחצי לא. עד השבוע. היה מזג אוויר מתאים. היה אירוע הולם. עליתי על בגדי שבת. זה הרגיש לי מוזר. זה הרגיש חשוף באופן כמעט מגונה. כמו שמרגיש ללבוש בגד ים בפעם הראשונה בעונה או אפילו גופייה, אחרי החורף. בתחילת הקיץ המראה של זרועות חשופות הוא הרבה יותר חשוף מאשר בסופו.

אני חושבת שהימים האחרונים, השבועים-שלושה האחרונים בהם יש רצף של ימים נעימים, ימים של חולצות קצרות ובגדים קלים (לא כולל המעל 30 מעלות. זה איכס), היו פעם ראשונה אחרי המון זמן שהרגשתי נינוחות פיזית, שלמה, בכל הגוף, בחוץ. שלא קר לי, אבל בשום צורה ובשום רמה לא קר לי. שנעים. זה מאוד נדיר, כחושבים על זה לעומק, שמזג האוויר רק נעים, שנוח לנו איתו. כמה מהר אנחנו מרגישים אי נוחות, וכמה זה נורא להרגיש אי נוחות! הנה, יומיים של חום כמו תל אביבי והעיר כמרחקה, בדיחות שואה בפאנץ מזג אווירי.

ביציאה מהאירוע גילינו שהתחילה סופת ברקים. מראה נפלא, מרגש, אבל "מהר מהר" לחזור הביתה,  לברוח מהגשם. הגענו לתחנה של האובאן ברגע האחרון. אנשים שהגיעו אחרינו היו רטובים.

הפנים של האולם בפילרמונית של ברלין

וזה היה האירוע לכבודו נלבשה השמלה. 5 קטעים, כינור ופסנתר, בפילרמונית של ברלין

חופשה / תוכנית / תכנון 

כולם נוסעים לחופשות. 2 – 3 שבועות של חופש. לפעמים 4 שבועות. הם נעלמים להם מהמשרד, לא עומדים בישיבת הסטנד-אפ השבועי, לא מצטופפים איתנו במטבח, לא מחזירים מייל (רק את האוטומייל הסטנדרטי, וגם זה בגרמנית, ככה שאני לא טורחת), לא מעדכנים בכלום ולא מגיבים על כלום. הם בחופשה.

כמובן שזה לא הגיע בהפתעה. הקיץ לא מגיע בהפתעה. הכריסמס לא מגיע בהפתעה. החופשה לא מגיעה בהפתעה. בעבודה אני פוגשת אנשים שמתכננים את החופשות של מבעוד מועד. הרבה מבעוד מועד. הצטרפתי לחברה במרץ, מאז נושא השיחה הכי פופולארי זה התוכניות לחופשה. מה התוכניות שלך לחופש, שזה כולל מתי ואיפה, פרטים.

ואני? אני לא יודעת מה התוכניות שלי לחופשה.

בגרמניה הבנתי שכל קונספט החופשות שלי משובש לחלוטין. קודם כל כי אין לי קונספט חופשות. על כל כך הרבה דברים בעולם יש לי תפיסה, כלומר, השקפת עולם, עמדה, אסטרגטיה ופרקטיקה, ועל חופשות אין לי. זה קצת עצוב, וזה גם משקף את העולם שלי, וזה הופך את העניין לעוד יותר עצוב. בתרבות הסטארטאפים הישראלית לא מעודדים לקיחת חופשות, ובמילא מספר ימי החופש בישראל קצוב ואכזרי.

גורליצר פארק

זה תמונה של חופש? אולי, אבל בטח לא חופשה. זה לא חופשה להסתובב בפארק בעיר בו אתה גר

בגרמניה החוק מגדיר 25 ימי חופשה בשנה, והמעביד יכול להוסיף במסגרת החוזה האישי. והחופשה היא חלק אינטגרלי ממעגל החיים. כמו עונות השנה. אף אחד לא מעלה בדעתו שאין חופשה, כמו שאין אביב פתאום. זה לא דברים שקורים. והם מתכננים את החופשות שלהם חודשים מראש. ונוסעים למקומות כמו האיים הקנרים, או קורסיקה, או הוואי או ניו יורק, לשבועיים, ואחר כך בחורף יסעו שוב למקום עם "דרום" בשם, דרום צרפת או דרום ספרד, או למקום עם "סקי" בשם.

בישראל אין קונספט של חופשות, לפחות לא בישראל שאני מכירה. אנשים נוסעים לחופש, בייחוד אנשים עם משפחות, ביחד עם כולם, ביולי אוגוסט, דוחקים כמה ימים, דוחסים את המשפחה, עושים משהו ביחד. כמה ימים, שבוע. תלוי כמה ימים הם יכלים לקחת, ולרוב זה מעט מאוד. אני מניחה שזה גם עניין של מיקום ומעמד חברתי. שכירים שעובדים במשרה מלאה זמנם קצוב מאוד. היכולת שלהם לייצר חופשה של יותר מכמה ימים מוגבלת.

בעולם ההי טק הישראלי לקחת חופש זה לחלשים. בחברה שבה עבדתי 4 שנים לפני המעבר לכאן, המייסדים התגאו בכמה זמן הם לא יצאו לחופשה. זה נתפס כחלק מהקורבן ההכרחי שמשלם מי שמייסד חברה, מי שרוצה להשתתף במשחק. מוותרים על חיים פרטים. ככה זה ואין דרך אחרת. ככה גם קל להם יותר להשתית תרבות אירגונית שמתקמצנת על ימי חופש. כל אחד יכול לקחת חופש, אבל ממש מבקשים שלא שבועיים רצוף, למשל, זאת בקשה לגיטימית.

הבוס שלי ואחד ממייסדי סאונדקלאוד נסע לפני שנה לשלושה שבועות לספא בתיאלנד. סגר טלפון ולקח מאמן אישי שיעזור לו להתמודד עם הלחצים עליו. אחר כך הוא נתן הרצאה לחברה על מה שלמד. הבוס הנוכחי שלי ואחד המייסדים של בבל נוסע תכף לשלושה שבועות טיול עם זוגתו באתיופיה. אנשים נוסעים לחופשות. לוקחים את הזמן שמתיר להם החוק, ונוסעים לעשות חופשה אמיתית.

ברלין, עוד יום ארוך של קיץ

גם תמונה זו צולמה ביום הארוך בשנה, בשעה 2100, באחד הרחובות היפים של פ-ברג

בקיבוץ בכלל לא היו חופשות. לא היה דבר כזה. היה לצאת לקייטנה והיה לצאת למחנה והיה לנסוע לחופשה בעיר. אבל זה היה רק לברי המזל, אלו שהיה להם משפחה בעיר. לי היו סבא וסבתא באשקלון ודי מהר הבנתי שזאת לא אטרקציה (למרות הקרפיון באמבטיה). חופשות לא היו, לא לילדים ולא למבוגרים. היו תור של הקיבוץ, כל המשפחות בקיבוץ, ולפי התור נסעו לחו"ל. אפילו לא קראו לזה חופשה, קראו לזה "התור" ו"חו"ל".

בקיבוץ גם היה "בית הבראה". כל מיני אנשים מחו"ל, בייחוד שוויץ, היה באים בו להבריא. סבא שלי עבד שם. זה היה מקום נפלא ביופיו הגרמני, גינה גזוזה עם בריכות מלאכותיות מסביב לבית ואוכל שנחשב הרבה יותר מאשר האוכל בחדר אוכל שלנו. לפעמים הביאו אוכל מהמטבח של "בית הבראה" לילדים החולים. אולי שם איבדתי את היכולת לתכנן חופשות.

אני לא מצליחה לתכנן את החופשות שלי מראש, או בכלל, ואני גם לא מבינה איך לתמרן בין "ביקור בישראל" ו"חופשה". כי "ביקור בישראל" זה לא חופשה. "ביקור בישראל" זה משהו אחר. סוגה אחרת בכלל, שאני עוד לא יודעת איך לכתוב אותה. לכן רק אציין כאן את ההבדלים הברורים: קודם כל ביקור בישראל זה לא בחירה. אני מקבלת שחלק מהבחירה לחיות מחוץ לישראל מכתיב או גורר עמו את המשלים שהוא ביקור בישראל. על הכמויות והימים אפשר להתווכח, אבל בכל מקרה לחיות כאן אומר לבקר שם. במקרה שלי, פעמיים בשנה, במינימום. לכן נראה לי הגיוני ש"ביקור בישראל" צריך לרדת ממקור ימים אחר, לא מימי החופשה, כי כבר אמרנו ש"ביקור בישראל" זה לא חופשה. אבל לצערי לא כך הוא. "ביקור בישראל" למרות שהוא לא חופשה מתנהג כמו ימי חופשה. ובכך הוא רק מקשה עלי עוד יותר, לתכנן באמת חופשה, לתכנן חופשה אמיתית.

בית ישע, גבעת ברנר

בית הבראה, או בית ישע, ככה קראו לו, על שם ישע סמפטר, אחת היזמיות שלו. לשותפתה קראו לאה ברלין

נראה לי שחופשה אמיתית מחייבת נסיעה למקום שלא הייתי בו בעבר. וגם קצת מקום רחוק, לא פראג, למשל. פראג זה סוף שבוע. חופשה אמיתית זה שבועיים, 10 ימים במינימום. אני חושבת שחופשה אמיתית מחייבת תוכנית. התארגנות. צריך כרטיסים ותוכניות ויודעים לא נוסעים. בחופשה אמיתית לא מוצאים מקום לישון במהלך התנועה. יודעים מראש מה ואיפה ומתי. מארגנים הכל מהבית. וגם זה חלק מחופשה אמיתית, האירגון מראש, מהבית.

הקיץ פה, עונת החופשות בשיאה, ואני בלי חופשה ובלי תוכנית. אפילו תוכנית. יש לי "ביקור בארץ", אני כבר יודעת עליו והוא סגור. אבל "ביקור בארץ" זה לא חופשה. אני מסתכלת על זה בהשתהות. למה כל כך קשה לי לארגן חופשה? אפילו לתכנן חופשה? האם זה קצר בדימיון? מוגבלות שלו? אני מסוגלת לתכנן מעבר ארץ אבל יציאה לחופשה גדול עלי? האם המוח שלי כל כך לא מורגל לחשוב על חופשה, ואם כן, מה זה אומר ומתי זה יחלוף?

פוסט שלם על האתגרים שבתיחזוק תספורת קצרה בתנאי קור לא אנושיים

השבוע דיברתי עם דניאלה. "אין לי על מה לכתוב" אמרתי לה. והיא, בחורה רצינית שכמותה, מיהרה להציע לי נושאים. עכשו, זה לא פשוט, כי דניאלה מנהלת בלוג רציני הרבה יותר משלי. בלוג לוחמני פמיניסטי על מצב הנשים בתעשייה. מיגדר ואפלייה וכל זה. ואני מה? מסמרים ונוצות.

"אין לי על מה לכתוב" אמרתי לה. "תכתבי על העבודה החדשה" היא הציעה, והיו לה עוד כמה רעיונות, כולם טובים ורלוונטים, ועל כולם לא מתחשק לי לכתוב. כלומר, אני צריכה יותר מנושא לכתוב עליו. אני צריכה נושא שמעניין אותי כרגע לכתוב עליו. נושא שיש לי איתו משהו, ממש עכשו, איזה רעיון, משפט, תמונה, משהו שיצית אותי. ואז חשבתי על השיער שלי, והתספורת הקצרה. אמרתי לה. היא אמרה שאין מצב שאני מצליחה למלא פוסט שלם על התספורת שלי.

נראה.

הצללית שלי ביום שמש

הצללית שלי, ביום שמשי למדי וקפוא לחלוטין. בלי כובע, ראו ראו, חשופה לאמלנטים. בתספורת מתוקתקת

כבר הייתי עם שיער קצר. כל הילדות. במשך מספיק שנים ובדיוק בשנים הנכונות כדי לפתח מכלול תסביכים סביב הנושא. לבנות הנשיות היה שיער ארוך. לי היה קצר. אני הייתי טום בוי. נערית. בילדות ממש אפילו הייתי בן. וכל הזמן הייתי צריכה לתקן אנשים. אני לא בן, אני בת. ויש את אחד הסיפורים האהובים עלי והממוחזרים ביותר שלי, הסיפור על היום הראשון בבית ספר אמריקאי בקוסטה ריקה. ואני לא יודעת אנגלית. ויש לי שיער ממש, אבל ממש, קצר. ידעתי שכולם יתבלבלו בי. ידעתי שאצטרך להגיד, כל היום, אני בת, אני בת. רק לא ידעתי איך אומרים בת. זכרתי משהו, Girls, או Grill, אבל For the life of me, לא ידעתי איזה מהשניים הוא הנכון.

את הקיבוץ עזבתי עם קרחת ואל העיר הגעתי עם החלטה נחושה להיות אחרת. נשית. בעלת שיער שופע (לפחות, ככה חשבתי לעצמי, משהו שופע יהיה בי). אני אהייה לאשה כזאת שיכלה לאסוף את השיער ברישול חינני. ושוב אי אפשר יהיה להתבלבל ולא יהיה מקום לאי הבנות. מאז אני עם שיער ארוך. כמובן שצד בצד עם היתארכות השיער פיתחתי מגוון תיאוריות ופילוסופיות לגבי תחזוקת שיער, המשמעות של שיער ארוך וכו. אז ככה: אני הולכת על ועם המראה הטבעי. שיער ארוך ובריא. בלי פן, בלי מייבשים (כי זה הורס את השיער בנות. זה הורס! מוכח!), בלי התחכמויות יתר. בלי חומרים לא טבעים על השיער (כולל ג'לים למיניהם כמובן). מראה טבעי.

או קי, ברור שלא ממש טבעי. גוונים יש לי כבר שנים, ואלוהים ישמור כמה שהתספורת שלי עולות, אבל כל המערך נועד כדי ליצור את הרושם של מראה טבעי. אני מצידי הקפדתי על עוד עקרון בריא, לתת לשיער להתייבש ברוח, באוויר הטוב. אז בארץ אני קמה, מתקלחת, חופפת, מנערת ויוצאת לרחוב. השיער מצידו מתגמל אותי בלהסתדר כמו שצריך. בריא ובריא.

תספורת קצרה

השיער במצב הטוב שלו. שקלתי לשבת עם כובע בבית כדי לייצר תמונה שתדגים את השיער במצב הפחוס-פודלי-ילד-מסכן שלו, אבל ירדתי מזה. גם לנרקיסיזים שלי יש גבולות, תודה לאל.

רק שהעסק של לצאת לרחוב עם שיער רטוב בבוקר לא עובד טוב בתנאי האקלים הברלינאי. זה מתנגש עם עוד עקרון ידוע שאומר שאסור לצאת עם שיער רטוב לרחוב כי תחטפי דלקת ריאות. מה עושים מה עושים מה עושים? עוד בארץ, בציון, הייתי מוטרדת מהבעיה הזאת. וכאן גיליתי שבצדק. מתי, לכל השדים, חופפות הגרמניות את השיער שלהן?

בעצם, אין מה לשאול מה הגרמניות עושות. השיער שלהן נראה נורא. נורא. בברלין מאיזשהי סיבה קוקו מבולגן של שיער שמן ומחליף צבעים נחשב לאוקי, הולך.  אני ברשות עצמי בעניין הזה של תחזוקת שיער בברלין. אין מה ללמוד מהמקומיות. בלית ברירה שיניתי את שעת המקלחת-חפיפה לשעות הערב, אחרי העבודה. ובמקום שהשיער יתייבש בחוץ, באוויר הטבעי, הוא מתייבש בתוך הבית, באוויר המחומם והיבש, ולפעמים אפילו תוך מגע רציף עם הכרית. וייסלח לי שיערי, אני מקווה.

עכשו ללכת לישון עם שיער רטוב זה גם לא מומלץ. אבל באין ברירה, אין ברירה. בימי השיער הארוך זה עוד עבד איכשהו, במקרה של יום שיער רע פשוט אוספים אותו. אבל עם שיער קצר, זאת נוכחתי בשבועות האחרונים, אין לאן לברוח. בשביל להשתלט על מה שקורה עם השיער שלי בבקרים צריך להפעיל אמצעים ולעשות מעשים. מכיוון שבגלל שפע עקרונותי, מייבש או ג'ל אינם חלק מן האמצעים והמעשים, נותרתי עם ברירת המחדל: כשכל שאר האפשרויות כושלות, לכי על מה שנשאר.

ספסלים בשלג

בדרך אל העבודה. קר בחוץ, אבל מה אפשר לעשות. יופי לפני בריאות

ומה שנשאר זה להרטיב את השיער על הבוקר. כדי ליישר אותו ולסדר אותו לקראת היום. ואחרי ששקלתי לכמה דקות את האפשרות להשתמש במייבש, ובהייתי לתוך הלוע של המכשיר המגעיל הזה, החלטתי שלא. מכל העקרונות המתנגשים, שמירה על הבריאות נישבר ראשון. אז אצא לרחוב עם שיער רטוב, מה כבר יקרה לי? אז נכון שמשום מה הטמפ' כאן מתחת לאפס, ויש שלג וכל זה, אבל אני צריכה ללכת בערך 800 מטרים עד לאובאן, זה רק 800 מטר לכל הרוחות, ואני הולכת מהר, אולי אצליח לחמוק מהדלקת ריאות.

הייתי יכלה לשים כובע, נכון. בשני החורפים שלי כאן עם שיער ארוך עשיתי שימוש נרחב בכובע. יש בו חן, והוא מחמם. אבל אני זוכרת: אנחנו לא שמות כובע כדי לכסות את השיער. זה לא העניין. וגם לא כדי לתמוך בפריזורה. אם איתרע מזלך להיות גבר נטול שיער, אז או קי, הכובע הוא אכן תוספת-תחליף-עניין שיש בו טעם. אבל בעקרון, לא מכסים שיער מוצלח בכובע. אנחנו שמות כובע כדי להתגונן מהקור והכובע מצידו מחרב לנו את הפריזורה. בשיער ארוך עוד אפשר לשרוד את זה איכשהו, כי אפשר לאסוף. אבל עם שיער קצר זה לא עובד. הכובע משטיח אותו. אני נראית כמו ילד-פודל-עצוב-וזנוח אחרי הסרת הכובע. לא לא.

תמונה שלי עם כובע

מראה הכובע. כשהוא על הראש זה בסדר, אבל ברגע שמסירים אותו נוצר אפקט קשה של פחיסות ונפילות שיערית

רעיון נוסף ששקלתי היה להגיע לעבודה עם הכובע, להינעל בשירותים ולעסוק שם, בשירותים של העבודה, בריענון השיער וניסיונות החייאה שונים. ברם אולם השירותים בבבל ראויים לפוסט משלהם (כפי הנראה זה הפוסט שדניאלה הציעה שאכתוב, על העבודה החדשה). השירותים בבבל הוצמדו לבניין מבחוץ, כמו תולעת על הקיר של הבניין. כתוצאה מזה שורר בהם מזג אוויר אחר לחלוטין, נטול חימום מכל סוג שהוא. כלומר השירותים בבבל הם מהמקומות הקרים בעולם. בטח לא מקום להסתגר בו בבוקר ולהתעסק עם מים. גם הרעיון הזה נפל.

יותר מפעם אחת השבוע הגעתי לתחנה של האובאן ב – Bernauer str, מרחק של 800 מטרים מדירתי, כשגושי קרח קטנים מאתרים את שערי, מתערבבים-מתמזגים להם בתוך הצבע הטבעי, הגוון הכימי והלבן הלא נמנע. אני נוטפת כולי, אבל זה לא חדש. גם עם שיער ארוך דקה אחרי שאני יוצאת לרחוב אני מתחילה לדמוע ולטפטף. עכשו גם השיער שלי מטפטף, פתיתי קרח. נפלא בכלל. אני בלי דלקת ריאות.

ולא, הצרות לא נגמרות כאן. אחד הסודות הידועים של תספורת קצרה זה שהיא מצריכה תחזוקה אין סופית. באידיאל, כל שלושה חודשים. ואני למספרה בברלין טרם נכנסתי. טרם מצאתי את האומץ הדרוש. מספיק לראות איך האנשים ברחוב כדי לדעת שיש בעיה. ואחרי שכן השקעתי בניסיונות לאתר קוסמטיקאיות ראויות בעיר, מאמץ שנמשך ונמשך ועדיין לא הניב תוצאות, אני ממש מלאת פחד ממה שקורה במספרות. ולא, לבעיה הזאת עדיין אין לי פתרון. אני לא באמת יכלה לנסוע לישראל כל שלושה חודשים רק כדי לתחזק פריזורה. לזה אפילו אני לא משוגעת מספיק. אז מה יהיה?

לאולהים וכו', הפתרונים.

ואלו היו 1000 וקצת מילה על השיער שלי.

למון בארס

ואת התמונה הזאת הכנסתי כדי שלא יוצר הרושם המוטעה, כאילו רק בעייני שיער אני עסוקה. הנה לכם,  עשיתי עוד משהו השבוע

חופשה בתל אביב

מוסיקה לאוהבי העיר

הייתי בביקור מולדת. שבוע. בין השאר:

יצאתי מהבית בלי מגפיים, כובע צמר וצעיף ❊ אכלתי חומוס קומפלט אצל הסורי (גאוני) ❊ אכלתי פלאפל אצל ג'וני (פלאפל בנין, יו נו. הפלאפל הטוב בעיר) ❊ אכלתי בורקס אצל עמיקם, ואז – כעבור כמה שעות – לא התאפקתי ואכלתי חומוס כולל הכל (מסבחה, פול וגרגירים) אצל אבו-אדהם ❊ ראיתי הופעה של "עבודה עברית – חנוך לוין" בהיכל התרבות של ראשון לציון. היה מרומם נפש. ממש ❊ הייתי בהיכל התרבות בראשון לציון. למדתי שיש היכל תרבות בראשון לציון (מי יכול היה לשער?) ❊ לא ראיתי את הים, אפילו לא ניצנוץ שלו ❊ נזכרתי שאמורים לשלם על תחבורה ציבורית ואי אפשר סתם כך לעלות. והכרטיס יוצא ממכונה ליד הנהג. וכרטיס ל 4 או 5 עולה מעל שש שקל ❊ גיליתי שגם בארץ נועלים UUG, וגם בארץ זה מכוער נורא ❊ פגשתי את יעל ודנה ואורה ועינבי ורות ודניאלה, רשימה חלקית ❊ עישנתי נובלס ❊ נפגשתי עם המשפחה ❊ עישנתי את עצמי לדעת על הבר של "מיט בר בר" אחרי שאיכשהו הצלחנו למצוא חלקת ישיבה ❊ ביקרתי בקיבוץ (גבעת ברנר) ❊ אכלתי ארוחת ערב שישי עם עוף (לא אכלתי עוף. היה שם עוף) ❊ התווכחתי על פוליטיקה (יאיר לפיד זה טוב ליהודים או סתמי ומיותר ליהודים? אני טוענת שסתמי ומיותר), איבדתי את העשתונות, כעסתי, נשבעתי לעצמי, שוב, לא לדבר על פוליטיקה ❊ התמוגגתי ממזג האוויר ❊ התמוגגתי מהאוכל ❊ שקלתי דרכים שונות לייבא בורקס תפוחי אדמה איתי לברלין, לא מצאתי פתרון הולם, ויתרתי ❊ הבאתי שקדי מרק (לא מספיק) ❊ לא קניתי בגדים (!!!) ❊ הסתפרתי ❊ הבנתי שהקטע כרגע זה לעבור מאייפון לאנדרויד ❊ פרסמתי תמונות של תל אביב באינסטהגראם. הן קיבלו מעט מאוד לייקים ❊ הלכתי את העיר ברגל. לרגעים נזכרתי כמה תל אביב יפה (בזווית מסויימת, בשעה מסויימת, עם הרגש הנכון) ❊ הייתי בגינת לוינסקי. התגאתי באחותי שמגיעה לשם פעם בשבוע בידים מלאות. אמרתי "תודה לכם, תודה לכם" למארגנים במקום ❊ אכלתי ב"אורנה ואלה" מנה של טורטליני ארטישוק ירושלמי, ולא נפלתי ❊ קניתי חומוס אצל "הסולטן" בלוד (נפלא. חומוס נפלא) ❊ שוטטתי בין הרחובות "נגב", "שומרון", "גליל" ועוד שמות שכאלה בתחנה המרכזית של תל אביב, שם ראיתי אנשים מעשנים קראק בצהרי שישי ❊ אכלתי במסעדה איתופית בשם "חבש" ❊ דיברתי בשבוע יותר משדיברתי כל החודשים האחרונים. דיברתי יותר מדי. הקול שלי הצטרד ❊ הרגשתי עייפה ולאה ובודדה מרוב דיבורים ❊ נזכרתי למה רציתי להיות רחוק

תספורת חדשה

הסתפרתי. צילמה החברה היקרה והיוצרת הנפלאה דנה רונן (AKA בלה דנה)

תספורת, מאחורה

מאחורה. את התמונה הזאת צילמה דניאלה היקרה. שתהייה לי למזכרת, ולהראות לספרים כאן ("ככה, ככה אני רוצה"!). התמונה צולמה בדרך לאורנה ואלה

חומוס

חומוס אצל הסורי. האוכל האהוב עלי בעולם

גינת לוינסזקי

גינת לווינסקי, מתארגנים לארוחה היומית

תל אביב

צילמתי מלא תמונות של תל אביב היפה, תל אביב שאני אוהבת. אין לי מה לעשות בכל התמונות האלה

כיכר הבימה

כיכר הבימה החדשה. נולדה לה כיכר כשאני הייתי בניכר! חינני. המקום נראה חינני. לא נכנסתי פנימה

עבודה עברית, חנוך לוין

עבודה עברית, חנוך לוין. הופעה נפלאה. היכל התרבות של ראשון לציון. מי היה מאמין? (בחניה, האחראי אמר לנו שאחרי ההופעה הוא נותן לנו בדיוק 20 דקות לאסוף את הרכב, אחרת יוק. רצנו, אלה מה)

בורקס עמיקם

בורקס עמיקם. למה למה למה אוי למה אין כזה בברלין. וכן, אני יודעת, יש, אבל אני לא אוהבת את הגרסא הטורקית, וכן אוהבת תפוחי אדמה בבורקס. הא לכם!

תל אביב

עוד תל אביב. מהכיכר היפה בתבל (עוד כיכר היפה בתבל)

על השלג, או: 50 גוונים של חום

החורף שלא היה

מודה אני: לפני שנה לא היה חורף בברלין.

צדקו, כל אלה שאמרו לי כל הזמן – כל המומחים, היודעי דבר, הוותיקים, אלו שהגיעו לברלין כשזה עוד היה זול וייחודי ומקורי וחתרני היום הם גרים להם בדירות הזולות שלהם עם החוזים מפעם שנשארו זולים ומאשימים את כל החדשים מהם שהביאו להתייקרות המחירים. כלומר כל מי שהגיע חורף אחד לפני או היה כאן חורף אחד יותר ממני – "זה לא חורף", הם אמרו לי, והם צדקו. זה באמת לא היה חורף. ובהתאמה השנה יש חורף חורף. חורף שאין עליו עוררין.

בתאריכים: לפני שנה לא ראיתי שלג לפני אמצע או אפילו סוף ינואר. השנה פרץ השלג ביחד עם דצמבר ולא התעכב הרבה על משחק מקדים, יומ-יומיים של שלג-נושר-אך-לא-קופא וזהו, קמנו לבוקר לבן. יציב ולבן. אחרי הגשם המנדנד והאפרורויות הקודרת של נובמבר, זה היה כמו לעבור מחושך לאור. כיף גדול ויופי גדול.

יום שלג, ברלין

ברלין של שלג. באמצע התמונה, השולחן הגדול והכיסאות ההפוכים, זה סוג של אנדרטה, ליהודים כמובן, ויזואליה של חדר יהודי הפוך דקה אחרי שהגיעו הנאצים. את האנדרטה הראה לי ידיד לאטבי. הוא הגיע לברלין באמצע שנות התשעים, בלי פרוטה. פעם, בלילה, הוא וחברים עברו שם, ראו שולחן וכסאות וחשבו מה טוב. בדיוק מה שחסר לנו בסלון. אחרי מאבק שיכורים ממושך הם גילו שהכיסאות והשולחן מחוברים לרצפה בדרך שהיא קצת מעל לכוחותיהם.

שלג יציב

אז זהו, שלג זה דבר ממש לא יציב. אבל ממש לא. בעצם, אין לו רגע אחד של יציבות או התייצבות. השלג כל הזמן משתנה. מהרגע שהוא בוקע, וחי נפשי, אני לא יודעת מאיפה הוא בוקע, מבחינתי הוא פשוט צונח מהשמים או ממקום גבוה מספיק שאני לא רואה, לא יכלה לראות, אי שם מעלי.

עכשו, זה לא שאני מבינה משהו בשלג, כמובן. אני בכלל מתמחה בארצות חמות בצורה לא סבירה. כל החורף-קור-שלג הזה חדש לי, ואני מוצאת אותו מה זה אירופאי. מעט הידע התיאורטי שלי בנושא שלג מגיע מספרו היפה של פטר הוג: "חוש השלג של העלמה סמילה". באמת ספר נפלא, שכחו מהסרט, הרבה יותר טוב מהסרט. בספר העלמה סמילה היא חוקרת-מומחית לשלג. יש שם מלא מידע על שלג, מידע מדעי מה שנקרא. אני זוכרת: כל פיסת שלג, כל פלאף אחד, הוא בעל צורה מקורית וייחודית. אין שני פתיתי שלג זהים.

שלג, ברלין, 2012

הגינה הסמוכה לביתי במראה השלג שלה. היה לי קר לצלם. הילדים המקומים עשו גליצ'ות עם מזחלות שלג.

הידע המעשי שלי התחיל להצטבר לפני שנה, בחורף הראשון שלי בברלין. הגעתי באוקטובר ומיד פצחתי בהיערכות לחורף, כלומר מסע קניות מאסיבי: מעיל (טומי), מגפיים (טריפין), כובע + כפפות (וורסצה, היה במבצע ולא התאפקתי, ולא שאני עושה כאן ניים דרופינג או משהו) והיו עוד פריטים אבל לא כאלה שרואים בחורף הברלינאי. ההיערכות כשלה. השנה נאלצתי להתחיל הכל מחדש כאילו כלום, כאילו באמת לא היה חורף.

הקריטריונים לקביעת הצלחה או כשלון:

  1.  יופי
  2. נוחות

בחורף הראשון שלי, כלומר בחורף שלא היה, נראתי נורא והיה לי קר כל הזמן. מתישהו לפני כריסמס אחותי הגדולה והיקרה ביקרה אותי. היא טענה שכל האירופאים נראים נפלא בחורף, וייחסה את זה לשליטה המולדת שלהם באופנת החורף. אני הרגשתי כמו רובוט קטן, שמנמן מגושם וחסר טעם (ולא, אני לא קטנה, שמנמנה מגושמת וחסרת טעם בשום תנאים אחרים). זה היה נורא. פרטי הלבוש שלי רבו אחד עם השני ואני לא ידעתי איך לעזור. חוסר אונים אופנתי תקף אותי, שיתק אותי. אכן, האירופאים נראים נפלא במעילים שלהם עם כל הקשירות המסובכות של הצעיפים שלהם והכובעים המוטים לאחור בנונשלנטיות. הכובע שלי היה גדול מדי וכיסה לי את העינים.

מאז התקדמתי. זה לא היה זול, והמצב עדיין רחוק מלהיות מזהיר, אבל יש שידרוג. כלומר, יותר טוב מהחורף שעבר, ועדיין. מעילי החורף יושבים עליהם (עליהם = המקומיים) יותר טוב. אולי זה משהו מולד, היכולת להיראות אלגנטי באמת בחורף. יש לי חברה טובה (זאת מהפוסט על יום הולדת בלונדון) שחיה כבר עשרים שנה באירופה, ובכל יום נתון היא נראית נכון. והיא טוענת שעדיין, מבחינתה בכל חורף, כבר עשרים חורפים, היא מרגישה את נחיתותה האופנתית. אולי החורף האירופאי הוא בכלל מזימה אנטישמית לבזות אופנתית את תושבי הלבנט? אולי אי אפשר לסגור את הפער?

אני מפסיקה כאן כי זה בכלל עיקול צדדי במה שרציתי להגיד (ולא כי אין לי מה להגיד בעיניני בגדים וחורף, בדיוק ההפך, יש לי יותר מדי). את הפוסט הזה רציתי להקדיש לדבר עצמו, לשלג.

שלג על צמחים, ברלין

שדות הכותנה של ברלין. בעין החובבנית בעלת רקע חקלאי שלי ככה זה נראה. שלג על צמחיה. בדיוק כמו שדות הכותנה, לא כולל המזיקים.

השלג הוא יופי עצום שמחשב את קיצו לאחור. או: מלבן זוהר לעיסה חמחמה 

בעצם, השלג הוא בכלל מטאפורת זן להשתנותם התמידית של החיים (שלא לומר, להידרדרותם התמידית של החיים). השלג הוא דימוי של הטבע לתנועה המרה הזאת מיופי לחורבן, מזוהר לאובדן, מלבן לחום. מפתיתי שלג לבנבנים לאבנים חומות קטנות שמפזרים עליהם (אלוהים יודע למה).

מדרכות שלגיות

מלבן לחום דרך כל הצבעים שבדרך, שהם כולם גווני חום שונים

כל דבר שקורה לשלג מהרגע שהוא נושר, כל דבר, מחרב את יופיו. השלג, כמו נרות חנוכה, עדיף שלא תהייה לנו רשות לגעת בו אלה לראותו בלבד. כל מגע מחליש אותו, מזרז את הישברותו. עדיף להניח לו וזהו.

כמובן שזה לא מה שקורה. בדיוק ההפך. השלג מייצר קדחת פעילויות חדשות. קודם כל, ואני עדיין מופתעת מזה, אנשים ממשיכים לחיות גם בשלג. באמת, כלומר, ממש, מתפקדים כאילו כלום. לפני שבועיים, ביום הראשון של מה שאני מכנה "סופת השלג" שפקדה אותנו (יש מצב שאנשי מזג האוויר לא מכנים את זה סופה, אבל הם מדברים גרמנית ואני לא מבינה גרמנית ככה שלא משנה לי מה הם אומרים. סופה ועוד איך) הלכתי עם חברה לשוק כריסמס.

במהלך ההתארגנות ליציאה המבית (מהלך שבחורף נמתח על פני דקות ארוכות בהם אני מכסה את עצמי בעוד שכבות, מגשימה את עצמי מלשון הופכת עצמי למגושמת, רק כדי לצאת מהבית כבדה ורובוטית כראוי) חשבתי לעצמי שרק ישראלים חסרי תרבות שלא מבינים כלום בחורף יוצאים מהבית ביום כזה, בסופה כזאת, ובטח נהייה לבד בשוק. איך שיצאתי, עוד בחצר הפנימית של הבניין שלי, נתקלתי בשתי אמהות דוחפות עגלות. שוק הכריסמס היה מפוצץ, צפוף ועמוס ומלא כולל ילדים, כלבים ושאר יצורים קטנים עטופים במעילים הרבה יותר מדי צבעוניים.

שוק כריסמס, ברלין

השוק. משוגעים, רדו מהגלגל הענק! שלג שם בחוץ

מצבי צבירה משתנים

השלג הוא מין פאסיביות לבנה שיורדת על העולם – על הכל, על מה שיש – ומשנה את מרקמו. שלג על דשא ושלג על כביש, שלג על מדרכה ושלג על עצים, צמחים, מכוניות חונות. אני דורכת עליו והמגע בסוליית הנעלים שלי אחר, לא מוכר. שלג רך, טרי, על דשא,  מרגיש כמו ללכת על חוף הים, כפות הרגלים שוקעות קצת ויש איזה מאמץ בגוף להתקדם, להרים רגל, להניח רגל, לשקוע קצת, לקוות שאין שם משהו שביר מתחת, להרים עוד רגל. וזה עושה רחש כזה נעים, צליל שהוא חדש עבורי. רציתי להקליט אותו אבל קפאו לי הידים כשהורדתי את הכפפות כדי לתפעל את הנייד.

אחת לכמה זמן מפנים שלג מהכבישים המרכזיים, מפלסים שביל צר על המדרכות, אפילו בחצר הפנימית שלנו עבדו, פינו קצת את השבילים המובילים אל מדרגות הכניסה לבניין, פינו את השלג מגטו פחי האשפה, וטוב שכך. אצלנו בבניין פחי האשפה נעולים בתוך מכלאה, שלא יברחו וכו'. לכל דייר יש מפתח וגם למפני הזבל, כמובן. השבוע נדרשתי להגיע אל פחי האשפה. היה קר אבל הרגשתי חזק, זה בסך הכל דרך קצרה, ככה שיצאתי מהבית כמו שאני, בלי להתעטף ועם קרוקס דוחות שאני מעיזה לנעול רק בבית מעל גרביים.

זה היה מסע קשה. רעדו לי הידים ולקח לי זמן להסתדר עם המפתח של המכלאה. אחר כך נאבקתי לדחוף את הדלת, כל התנועה שלה היתה חסומה על ידי שלג. אחר כך נאבקתי להרים את מכסה הפח ביד אחת, כי היד השניה החזיקה בשקיות הזבל. מכסה הפח היה מכוסה שלג וכבד ולקח לי זמן ובסוף הצלחתי לפתוח את המכסה ולהעיף על עצמי ערמות של שלג. ושלג הרטיב לי את הגרבים דרך החורים של הקרוקס המגעיל. בחזור נקשו לי השינים ורעדו לי הידים בלי שליטה.

השבוע הגיעו אנשים חדשים, אנשי החורף. אחד מהם עבד במכלאה, פינה שלג, גרף, סידר, ניקה, לא יודעת בדיוק. אחר ניקה קצת את המדרכות המובילות לכניסות הבתים ופיזר חול חום ואבנים חומות קטנות על המדרגות. אני לא ראיתי עדיין אבל יש, כך מספרים לי, מכוניות שעוברות ומפנות שלג ומפזרות את העיסה החומה הדוחה בכל מקום. אני תוהה אם אלו מקצועות חורף, כמו מצילים בים נניח, אנשים שעובדים רק בימי שלג.

פינוי שלג, ברלין

מפנים שלג ממכלאת פחי האשפה. שידע לו, השלג, וידעו גם פחי האשפה, מי שייך למקום ומי סתם אורח מזדמן

בקיצור השלג מעורר קדחת פעלתנות שנועדה לאפשר את החיים בשלג, כאילו בלי זה החיים היו נפסקים איכשהו. וכל הפעילות הזאת נועדה לטשטש את השלג (היפה הזה, שכולנו מוקסמים ממנו), מדלדלת ומוחקת אותו. זאת מלחמה יומיומית בטבע, וככה זה גם נראה.

הרחוב הברלינאי הרחב, שטוח ופרוס וחשוף, מתכסה שלג. הלובן מטשטש את ההבדלים וההפרדות בין הרחוב, הכביש, החניות לרכבים בצידי הרחוב, המדרכות. הכל מתכסה לבן, הכל משתווה, הרחוב נראה כמו מגרש כדורגל לבן בלי הסימונים. ואז מכונת החיים בוקעת. אנשים הולכים על המדרכה, משאירים עקבות בשלג, משברים אותו, מלכלכים אותו עם החיים שלהם. מפלסי השלג מפלסים נתיב בכביש, הם לא מנקים את כל הכביש, רק את המרכז שלו, מזיזים שלג, מפזרים את החול החום הדוחה. גם במדרכה הם מפלסים נתיב, לא כל המדרכה, רק נתיב בתוכה. והשלג קצת נמס. חלק מתקשה והופך לקרח. עוד שלג יורד. על הארץ הוא נתקל בשלג במצבי צבירה אחרים. תוך שבוע כל העסק הופך לבלגן של שכבות שלג ארכילוגיות, ניסיונות בלימה ושליטה עירוניים וסימני חיים אנושיים. הכל מתערבב וההפרדות שבין המדרכה והכביש מטוטשים לכדי עיסה חומחומה ודוחה אחת.

שלג בברלין

המדרכה, השוליים, הכביש. מלבן לחום

מצב צבירה של חום 

עכשו אני יודעת כמה גוונים ומשתנים יש לצבע חום (אליו התכוונתי בשורה מעל, לא חום של טמפורטורות, חום של צבע) ושחום בכלל מתחיל בלבן, או לבן מסתיים בחום, או ההפך, בכל מקרה משהו על היחסים ביניהם, כמו בסוף כל מדרכה לבנה משלג יש בוץ ועיסה חומה. השלג שזכה ליפול בקצוות של החיים האנושיים מתייצב ומשתלב והופך לחלק אינטגרלי מהנוף. השלג שנופל על השטחים שלנו – אנחנו, מלכי האדמה והשמים ומזג האויר – מטופל ביד רמה. עקבות בשלב מגלים לנו היכן הולכים בני אדם. שבילים חומים חושפים לנו היכן העיריה חושבת שהולכים, נוסעים וחיים בני אדם. ושלג בכלל אומר מלא חום בעין.

חוץ מזה יש את עניין התמונות. החיים מבעד לפילטר אינסטהגראם. הרשת החברתית שמזכירה לי הכי מהר כמה כולנו כולנו קלישאות. אני בטוחה, אבל תמיד וממש בטוחה, שכל פעם שאני שולפת את הנייד לצלם זה תנועה ספונטאנית שמשקפת רגע של התרגשות. ואז אני מעלה את  התמונה ומגלה, כל פעם מחדש, שהרגע הפרטי שלי הוא קלישאת השעה באינסטאגראם.

כל הפיד תמונות שלג (או סתיו, או אביב). ואוי, איזה הפתעה, גם החוץ שלי מלא שלג, או עלים נושרים, או עלים בוקעים. יש התפעמות כללית, קולקטיבית, מהשלג. או הסתיו. או האביב. לא משנה, העיקר שכולנו מצלמים-מעלים-ומשתפים באותם דברים באותו הזמן. ("יש שלג אצלי בשכונה!" כתבתי בפייס איך שהתחיל. "אצלי עוד לא" כתב מישהו שגר כמה רחובות ממני, ואחרי דקות "עכשו גם אצלי" ויש תמונה, להראות).

אני מסתכלת בפיד ורואה את החוץ. או שאני מסתכלת החוצה ורואה את הפיד. את מה שיכול להיות בפיד. את מה שתכף יהיה בפיד. הכל מתבלבל. אני רואה זרם תמונות של מקומות וגם את המקום עצמו, בו זמנית. לפעמים אני רואה את החוץ של אחרים עוד לפני שאני רואה את החוץ שלי. וכולנו רואים את אותו החוץ ומתרשמים מאותם הדברים. הכל משתכפל וזה קצת ממלא אותי אימה, עכשו כשאני חושבת על זה, כל ריבוי ההשתקפויות האלה.

החצר הפנימית המולשגת שאני רואה דרך החלון, צילמתי-העלתי-שיתפתי את המראה הזה כל כך הרבה, זה אמיתי זה? אני רואה את זה דרך החלון או דרך הפיד? זה משנה? אז הנה אני מצלמת גם. ומעלה. אני קצת מתביישת בעצמי, ומעלה. אני קצת לא נוח לי, להיות כאחד האינסטאגראמים האלה, כמו כולם, אבל אני לא מצליחה להתאפק. אז השבוע כיוונתי את המצלמה שלי למטה, לריצפה, לחום הגדול.

שלג בברלין

בתמונה שמצד שמאל, אני חושבת, כלומר התמונה עם השלג הלבן יותר זה החצר הפנימית בבניין שעה אחרי סופת השלגים. בתמונה הימנית, שבוע אחרי

שלג, ברלין

כל החום הזה עוד יטריף אותי. מדרכות במצבי צבירה שלגיים

מדרכה בשלג

לבן בשוליים חום (נוזלי, רטוב ודוחה) במרכז: כאן הולכים בני אדם

משבר אופנתי. סגנוני. אישי. או סתם מוזנחות?

בוקר יום ראשון. קמתי, התלבשתי, צעדתי למכבסה. שיגרה. את הדרך לכאן עשיתי מהר ובלי להתסכל לצדדים. זה לא בדיוק שהתחבאתי, אבל בעצם כן, קצת, כמו במשחק שמחשקים ילדים, מכסים את העינים ובטוחים שאף אחד לא רואה אותם. ככה קצת. כי עכשו רק בוקר ואני ביום שיער גרוע והלבוש שלי זה, כלומר, אוי, הלבוש שלי.

אני במכנסי קורדרוי כחולות שקניתי בחורף. עכשו קיץ ואני טיפה רזה יותר, ככה שהן תלויות עלי בסגנון באגי משהו. חולצה טריקו של סאונדקלאוד, לבנה, קצרה, ועל הלוגו הכתום מכסה אפודה/חולצה שחורה נטולת שרוולים שקניתי לפני 4 שנים – והוצאתי משימוש רשמי לפני שנתיים, מאז זה בגד בית – במאיו הנהדרת שבכיכר רבין, ליד החנות של אורלי. ויש עלי גם נעלים שטוחות של קמפר שהיו חדשות ומדליקות לפני 4 שנים בערך, ועדיין איתי.

ברלין, בגדים, במכבסה

חולצת טריקו קצרה של סאונדקלאוד, אפודה/חולצה של מאיו, היתה אופנתית לפני 4 שנים. בברלין זכתה לחיי נצח

בקיצור, אני בהופעה שבחיים, אבל בחיים, לא הייתי יוצאת אתה מהבית בתל אביב. כי היא לא מתאימה. כי היא לא מספיק. כי לאן כבר אפשר ללקחת לבושים ככה. כי חשוב לי להתלבש מסוגנן יותר. כי היא לא. פשוט לא. כי זאת, גם, המהות של תל אביביות בעיני: תמיד לא מספיק.וזאת ההשפעה הברורה, המובהקת, הראשונה, של ברלין עלי: הפכתי מוזנחת יותר.

או קי, זה דיבור חריף ובהחלט אפשר לעדן אותו: אובססיבית פחות בעיניני לבוש והופעה. נינוחה יותר. פשוטה יותר. צנועה יותר. אבל הכל שטויות, אני אומרת. מוזנחת יותר. או שמא שמה זין יותר, רק שזה באמת  מופרך – אני לא בן אדם שיודע לשים זין – שאני אפילו לא בטוחה מה זה אומר.

באופן אובייקטיבי, מספרי, אני מבקרת פחות אצל קוסמטיקאיות. בארץ היתה לי רוטינה. פעם בחודש, גג, יום שישי אצל מרינה בבבלי. בשעה עמוסה אחת עושים הכל: גבות, שעווה, מניקור, פדיקור. פעם בחודש. מסודר. ידוע. ברור. קבוע. אל מרינה באים עייפים ויוצאים משוייפים.

וכאן, כאן מה? מסמרים נוצות, ציפור שלא עפה.

כאן אין לי רוטינה. ואין לי מרינה. וצריך להתחיל הכל מחדש. במרחק של כמה דקות הליכה מהבית הראשון שלי מצאתי מקום שעושה ציפורניים. המנהלת הגיעה מהמזרח. אסיה, הכוונה. המכון בחלק הקדמי של הבית שלה. יש לה עוזרת צעירה שנראית כאילו יצאה הרגע מסרט יפני, עם ציפורנים באורך מטר מכוסות ציורים של ציפורים בירוק ואדום. הן לא יודעות מילה אנגלית, והן מאוד חמודות.

ציפורים עם לק אדום, ברלין

לקח רק שעה. לק על הציפורנים. ברלין

המקום שלהם בין פשוט למוזנח, הציוד שלהן מיושן, והן שוקדות על כל ציפורן כאילו היתה הראשונה שלהן. מניקור ולק לוקח אצלן מינימום 45 דקות. מבחר הלקים מצומצם, ברקע מתנגן פופ אסייתי מתקתק והתוצאה הסופית סבירה, לפעמים פחות מזה. אני חושבת שהמבוגרת לימדה את הצעירה. אני חושבת שהיא בעצמה למדה מלראות. רצף הפעולות שלהן משתנה מביקור לביקור. האיכות נשארת אותו דבר. אבל אני מחבבת אותן ולא צריך לקבוע תור.

כמה רחובות מהן מצאתי תולשת (שעווה, הכוונה). מצאתי גם מכון תולשות ליד העבודה. קוראים לו ברזיל ווקס. בדקתי את האתרים של שניהם. באתר של הראשונה היה כתוב שהיא תמיד אהבה שער, ששער זה האתגר שלה. הלכתי אליה. יש לה מקום חמוד, קצת סליזי כזה, צבעי אדום ושחור. קוראים לו Waxing Cat, והיא מורחת שעווה בעזרת המכשירי יד החדשים האלה, לא מהסיר, תודה לאל. ישבתי שם שעות, בחיי, שעות, והיא עשתה הכל, והיתה נחמדה מאוד, וריח קטורת מילא את האוויר, והיא סיפרה לי שלהיות תולשת זה הייעוד שלה, שאין משהו שהיתה רוצה לעשות יותר, שזה המכון שלה, שהיא פתחה לפני שנתיים, ואז היתה לבד, הראשונה לתלוש שערות בשעווה בכל פרנצלאוורברג, אבל מאז נפתחו עוד 3 מכונים במרחק הליכה, ככה אמרה לי. היה נחמד. יצאתי עם גבות עקומות.

מכון שעווה, ברלין

מכון קצת סליזי. שחור אדום. התמונה צולמה בזמן שעצי הכריסמס הרשימו אותי. העץ איננו. השאר עדיין קצת סליזי

מאז עברו הרבה ימי כפור ואני המשכתי לנסות. אבל קצת פחות. כלומר, או קי, אפשר לא כל חודש, נכון, במילא חורף וקר ומבעד לשלוש השכבות שמכסות אותי אני והגוף שלי נקלענו לניכור מסויים. מכונים יש בשפע, בכל פינה, אבל אני בלי מפה ובלי מצפן, אין לי המלצות, אין לי רשת חברתית שדרכה אגיע למקום הנכון, אני הרי בכלל מגלה ארצות כרגע, וזה מתיש, אז אפשר קצת פחות.

אל מרינה הגעתי דרך המלצה של חברה. אצלה לכל לקוחה קבועה יש קופסא קטנה עם הציוד הפרטי בו השתמשה עלינו. פצירה, משייף, כאלה. כאן הכל ציבורי ואני מלאת חששות לגבי הגיינה ומחלות שעשויות לעבור בקוצץ ציפורנים. מרינה היתה מקפידה לעדכן אותי לגבי צבעי ציפורניים שאופנתיים השנה בפריז. כאן יש מבחר של 20 לקים בערך, במקרה הטוב. אל מרינה הלכתי כדי שהיא תסדר אותי. כאן אני הולכת מתוך תקווה לצאת בסדר, איכשהו. לשרוד את זה.

וזה מתקשר להרגשה הכללית שיש לי לגבי ברלין, שהיא עיר נהדרת, באמת, שאיכשהו נתקעה בשנות השמונים. וזאת היתה ההרגשה שלי בכל המכונים האלה. משהו לא מקצועי, חובבני, מתרגש מעצמו, מהחדשנות פורצת הדרך שהוא מוצא בעצמו. הייתי בארבע מכונים עד כה. כולם מנוהלים על ידי נשים צעירות, נחמדות, נעימות, יזמיות. כולם היו נעימים. היו בהם נעלי בית חמימות, וקפה או שתיה, וריח נעים ונקי ופרחים וכו'. יש להן אפילו את התעודות האלה בתוך מסגרות זולות תלויות על הקיר. אני לא מאמינה לזה בשיט. הן חביבות, בהחלט, אבל קוסמטיקאיות? לא יודעת. בכולם היה אותו דבר: איטי, חובבני, נחמד, לא מקצועי. אתמול העברתי שעתיים במכון הנבחר מול ביתי. שעתיים. גבות וציפורניים. שעתיים. ולא, זה לא יצא פי מאתיים יפה יותר. זה רק היה איטי מאוד.

בגדים (שלא הייתי לובשת בשום מקום אחר)

אני והבגדים שעלי. רק בברלין. בתל אביב האפודה הזאת מזמן עברה לקבוצת בגדי הבית

אני קונה פחות בגדים בברלין ולא בגלל שאני פחות אוהבת בגדים. משהו אחר השתבש. החוש האופנתי שלי, זה שהדריך אותי, זה שזכותו ידעתי תמיד, איטואטיבית, מה נכון ללבוש, מתי ולאן, מה נכון עבורי, התפוגג. זה משונה. זה כאילו אני לא יודעת איפה לקנות כאן, ואיך, ומה. איפה רוני בר? איפה שיין המקומית? איפה קונים פה נשים כמוני? ומה? אני חיה בלי מצפן, בלי רשת חברתית, בלי מאגרי מידע.  איפה קונות כאן הנשים האופניתיות? ומה הן קונות?

בישראל שינוי עונות היה מריץ אותי לחנויות. פה יוק. במילא אני לחלוטין לא מסונכרנת עם מזג האוויר. זה קיץ עכשו או חורף? מה זה זה? מסביבי כולם לובשים קצר, אני בלי מעיל לא יוצאת מהבית. לקראת הכריסמס היתה מסיבה בעבודה. זה היה בשיא ימי חוסר הבטחון שלי, אז נשבעתי לעצמי שבמסיבה הזאת אדפוק הופעה. אראה להם. מה עוד נשאר לי לעשות? נסעתי ל-kadeve וקניתי לעצמי שמלה של הוגו בוס. בהעדר כיוון יש ליפול על מותגים. הכי בטוח. ואכן, שיחקתי אותה. הייתי בערך פי עשרים אלף יותר לבושה מכל אחת אחרת שם. ולא היה איש שיעריך את המחווה.

שמלת הוגו בוס

השמלה. מאתיים אלף משהו מעל כל השאר, ואף אחד לא היה שם כדי להעריך

וגם הרחוב, העבודה, הסביבה הקרובה לא בדיוק מאתגרת אותי למעלה, להתלבש יותר, להקפיד. בעבודה אני מוקפת בבחורים בני 25 שמשקיעים בכובעים, אופניים וגאד'טים. ברחוב אני מוקפת באנשים לבושים. אופנת הרחוב הברלינאית, אם יש דבר כזה, היא מאוד, אבל מאוד, נינוחה. אנשים ברחוב לא מתבלשים לכלום. זה מתקשר למיתוס הצניעות הברלינאית. זה מתקשר למיתוס העיר הענייה. זה מתקשר להרבה דברים, אולי, שהם כולם נושא לפוסט אחר. בנתיים, ההשפעה הברלינאית הכי מובהקת עלי, זה ירידה חדה ברמת הטיפוח האישי שלי ואובדן דרך סגנוני.