בימים האלה

ימים מוזרים, אנחנו אומרים אחד לשני, תקופה מעניינת. 

זה לא קל, אנחנו אומרים אחד לשני, לא קל. 

הימים האלה

איש מבוגר עומד על המדרכה. הוא זז קצת, אחורה, נסוג, כשהוא רואה אותי הולכת בכיוון שלו. גם אני עושה צעד הצידה, מרחיבה את המרחק ביננו. ואז אני נעצרת. אני מסתובבת אליו והוא מסתובב אלי ואנחנו מחייכים אחד לשני. אני ממשיכה ללכת. הוא נשאר עומד על המדרכה.  

יום אחד הלכתי – לבדי, שומרת מרחק, ההליכה היומית שלי – לאורך הרחוב בו אני גרה, בחלקים בהם אני לא מתגוררת, בחלקים של וודינג. בחלק הזה של הרחוב הוא הופך למדרחוב. מדרכות מרוצפות, גינות משותפות, ספסלי עץ לישיבה, פינות משחקים לילדים, קולר למים שעובד רק בקיץ. מוסיקה עזה בקעה מאיפהשהו, הציפה אל כל המרחב. מוסיקה של ילדים. מוסיקה של אוטו גלידה ביום קיץ חם. או של תאטרון בובות. או של פסטיבלים. הלכתי בעקבות המוסיקה. רציתי לגלות מאיפה היא בוקעת. התחקתי אחריה עד לבניין דירות מול כנסייה. באחת המרפסות ראיתי איש מבוגר יושב מאחורי תיבת עץ גדולה ועושה תנועות של גלגלי אופניים בידיים. על מרפסת אחרת עמדה אישה עם תינוק בידיים. על שתי מרפסות נוספות ראיתי נשים עם ילדים. האיש המבוגר ישב במרפסת של הקומה הכי גבוה בבניין. נפנפתי לו לשלום והוא החזיר לי נפנוף. 

למעלה זה האיש, למטה המרפסת. התמונה לא משקפת כלום. שום דבר מהקסם 

כשכל זה התחיל, התלבטתי. איפה איפה איפה הכי כדאי לי להיות בסוף העולם, קץ הימים, מגפה, דבר, כל זה. והתשובה עלתה צלולה וברורה: בכל מה שקשור לקטסטרופות, להישרדות, לסיכויי הישרדות, אני מהמרת על היהודים. חשבתי, כלומר המוח שלי סיפר לי, שבטח עדיף שם, בישראל, שם ייערכו טוב יותר, יתגוננו חזק יותר, יסגרו אטום יותר. 

אבל לא נסעתי. היו לי חובות, או ככה המוח שלי סיפר לי, מחויבויות, חיים להמשיך בהם. לא נסעתי. המשכתי ללכת לעבודה כל יום. הרגשתי את עצמי מתמלאת טינה על התגובה / אין תגובה הגרמנית. כעסתי עליהם, שבישראל כבר כמעט עוצר והם לא זזים. שפטתי אותם, ביני לבין עצמי, המוח שלי שפט אותם, ולחומרה. איך הם לא יודעים!?! איך הם לא עושים כלום?!? מה יהיה יה יה?!? בישראל הכניסו את כל מי שמגיע מגרמניה לבידוד של שבועיים, המוח שלי המשיך בשלו, לנסוע או לא? 

ואז העבירו אותנו לעבוד מהבית, וכמה ימים אחרי כן התחילו להגיע הנחיות, מה כן, מה לא, המרחב צומצם, הדוב המנמנם התעורר והוא מהלך בעיר, בעצלתיים, מתנודד מצד לצד, אבל ער, זז, בתנועה. וגם אז, גם אחרי שעברתי לעבוד מהבית, ודברים התחילו להתבטל, להתחם, להיסגר, להצטמצם, גם אז המוח שלי המשיך: איפה עדיף, מה לעשות, ישראל או ברלין, לנסוע או לא? התבטלו הטיסות, שדה התעופה בישראל נסגר, המוח שלי ממשיך, כאילו שזה תלוי בו, כאילו יש לו השפעה על הדברים, לנסוע, לא לנסוע. לנסוע, לא לנסוע. 

כי פה אביב. כי גם זה קרה. אביב. קורונה. אביב 

וישראל, מלכת דרמה שכמותה, בישראל הכל יותר. 

חזק יותר, גבוה יותר, אלים יותר. 

הדרמה האישית מולאמת בדרמה הלאומית. הדרמה הלאומית מאפילה על הדרמה האישית, הפרטית. בכל העולם יש מגפה. בישראל יש מגפה פלוס בחירות שלישיות בשנה פלוס – לא יודעת, מה זה הדבר הזה שמתרחש בפוליטיקה הישראלית, איך קוראים לו? קריסה? בגידה? זין ענק מרחף מעל האנשים? הבן של ראש הממשלה משתין על בית המשפט העליון, כל זה – מגפה עולמית זה לא מספיק. רק מגפה עולמית זה לחלשים. 

בישראל כל יום טוח וטח מסוג חדש, בום ובם, לכאן ולכאן, מכונת דרמה גם כשיש עוצר, גם כשאין תנועה, גם כשכולם כלואים בביתם, ישראל תופסת את המרחב, ממלאת את הסלון. כמו לוחם סומו ענקי שמתיישב באמצע הבית ותפוס את כל החלל. כמו הנשימה ברגע שתשומת הלב מופנית אליה, ונדמה שהיא – הנשימה – בתגובה משנה את עצמה, בקצב, בעוצמה, בעומק, ככה ישראל, תובעת את תשומת הלב אליה, אליה, אליה. הדרמה של האישי, מחלה, קריסה כלכלית, פחדים, ישר מולאמת בדרמה גדולה יותר, הקץ לדמוקרטיה, יחי הבלגן. 

ברלין, בימים של ריחוק חברתי

שמחתי לעבור לעבוד מהבית. זה הרגיש לי אחראי. מתקשר עם התקופה והזמנים. הדבר הנכון לעשות. וגם, כל עוד אפשר לצאת לשוטט, אני בסדר. העיקר שאפליקצית הצעדים שלי לא תכעס. בימים הראשונים הסקרנות דחפה אותי החוצה, לא רק הצורך לרצות את האפליקציה. הסקרנות. רציתי לראות, מה השתנה, מה אחר, איך אחר? 

יום אחד נכנסתי לסופר וראיתי התקהלות של שלושה עובדים. ידעתי שהם עובדים בגלל הבגדים שלהם, וידעתי שזאת התקהלות כי הם דיברו אחד עם השני בקולות רמים. שלושה עובדים, בסופר. דבר כזה טרם ראיתי. כמה ימים אחרי כן הגעתי לסופר והיה בו רעש, באוויר, היו דיבורים וצלילים ולא הבנתי מה זה ומאיפה זה מגיע, עד שהגעתי לדוכן הירקות ובו מצאתי בפינה השמאלית העליונה רדיו מפלסטיק לבן. רדיו, בסופר, בדוכן הירקות! 

זה היה אות מובהק. סימן משמיים. הימים אינם כסדרם. הדברים אינם תקינים. רדיו, בסופר, עובד. שכולם ישמעו. 

רדיו בסופרמרקט! עובד! קץ הימים

מהרגע שעברנו לעבוד מהבית, אמצע מרץ, השמים נהיו כחולים והטמפרטורות ידידותיות. אביב הגיע. ריחוק חברתי בא. יום אחד הלכתי מסביב לכנסייה הקרובה לביתי. זה מה שאני עושה כשחסרים לי צעדים למכסה היומית ואין בי דמיון. מקיפה את הכנסייה. בהקפה הראשונה דיברתי עם אמא שלי בטלפון, שאלתי אותה על מצבה. בהקפה השנייה הרגעתי אותה שזה ממש בסדר לשוטט ברחוב הברלינאי כל זמן שאני לבד או בזוג. בהקפה השלישית שמתי לב שבסדר או לא, חוץ ממני כל מי שברחוב מוליך כלב. 

אנשים והכלבים שלהם

מסלול השיטוט הכי אהוב עלי הוא ברחוב שלי, בחלקים בהם אני לא גרה. כלומר בחלקים של וודינג. אחרי חוצים את החומה לשעבר ונכנסים לוודינג הרחוב הופך להיות מדרחוב. מושלם להליכה. אני הולכת בו כל יום, הלוך וחזור, ואני בודקת. מה השתנה? מה אחר? מה אני מזהה? האנשים שם, מחוץ למכולת, 4 גברים עומדים במעגל ומדברים, הם שומרים מרחק כרגע או שהם מתעלמים מההנחיות? והנשים על הספסל? זאת התקהלות או שאלו אמהות לא קשורות משגיחות על הילדים שלהן? מה אני רואה, ואיפה, איפה, איפה היא, הפניקה?

זה מטעה אותי. מבלבל. אני מצפה לראות את המצוקה. הפניקה. אני מחפשת לראות את הימים האלה, ומה שאני רואה זה אביב. שמים כחולים. פריחה ולבלוב. צבעים עזים. אנשים נהנים מהשמש. על הדשא. על ספסלים. על אופניים. בהליכה. בריצה. בטרנגינגים. איך זה יכול להיות, אני שואלת את עצמי מבפנים, למה זה מרגיש לי כל כך רגוע, מה אני מפספסת?

רמז: התשובה בתמונה

בלי לדעת את התשובה נכנסתי לסופר ביו. בסופרים קל למצוא מה שמחפשים. בחרתי משהו והלכתי לעמוד בתור וראיתי שעל הרצפה סימנו בעזרת מסקינג טייפ אדום סימונים של איפה לעמוד. סימנים של תור לקופות וסימנים של מרווחים בתור. הרגשתי אנחת רווחה בתוכי. הכל ברור. הכל מסודר. אני יודעת – אבל בדיוק – איפה לעמוד כדי שהוירוס לא יקפוץ עלי, כדי שהוירוס לא יקפוץ ממני למישהו אחר. אה, תורים! עוד תורים! זה הכל, עוד תורים, ויותר מרווחים. זה הכל. וזה הבחנתי שזה ככה בכל מקום שנותר פתוח. בכניסה אל צייט פור ברוט, מסקינג טייפ אדום שמתחיל במדרכה ומוליך פנימה. ברוסמאן, קווים אדומים על הרצפה מסמנים את התור, מרווחים את התור. בכניסה אל OBI. בשוק אוכל של יום שישי בארקונה פלאץ. שבוע אחד – רק שבוע אחד – השוק היה סגור. ואז הוא חזר. פלוס סימנים על הרצפה. איך זה קרה בבית אחת? מאיפה לכולם יש כל כך הרבה מסקינג טייפ? והצבעוניות האחידה, זה משהו שהוחלט עליו? 

כי כן, זה מה שאני מזהה במרחב הציבורי, השינוי הכי ויזואלי, בולט: יש עוד תורים, והם מרווחים. זה לא רק תור שמראה לנו איפה לעמוד, זה גם מראה לנו את המרחק בין אחד לשני. עוד סימונים, עוד תורים, יותר מ ר ו ו ח י ם. זה הכל. זה כל הקורונה הזה. תמצית השינוי: עוד תורים. יותר מרווחים. אה! 

אם האסטרטגיה הגרמנית (מה שזה לא יהיה, מתוך קריאה במלא מקורות אחרים הבנתי שככה אומרים, האסטרטגיה) תצליח זה יהיה לקח העל: אין בעיה בעולם שאי אפשר להתמודד איתה באמצעות יותר סדר, יותר תיחום, יותר תורים. לכך זה מיתמצת. עוד תורים. תורים יותר מרווחים! שלווה גדולה ירדה על העיר. 

תורים! עוד ועוד תורים! זה הכל. תורים, ומרווחים יותר. 

ימים מוזרים, אנחנו אומרים אחד לשני, תקופה מעניינת. 

זה לא קל, אנחנו אומרים אחד לשני, לא קל.

***************************************************************** 

ועוד כמה דברים שלא נכנסים לא בפסיקה מלאה, ועדיין, אני לא מוכנה לוותר עליהם. 

• עשיתי מכונת כביסה. תחתונים, טרנינגים וקפוצ'ונים. Oh ya. 
• זום, ZOOM, זום, ZOOM. איזה כאב תחת. כי גם בקץ הימים, אופנתיות, מעל לכל. 
• כל פעם שאני חושבת שאין, אי אפשר, אין נמוך, עלוב, מצער, שובר לב, חסר הגיון, מטורלל ופשוט שבור לגמרי מבפנים מזה, מתגלה שכן, אפשר, נמוך יותר, עלוב יותר, מצער, שובר לב, חסר הגיון, מטורלל ופשוט שבור לגמרי בפנים יותר מזה. ישראל, ביום של גנץ. 
• התגלו סימני חיים בחצר הפנימית שלי

גם זה לא קרה אף פעם קודם: חיים בחצר הפנימית של הבניין בו אני מתגוררת. חיים! 

 

הייתי בהולנד, בכפר, ואין לי שום דבר להראות בעקבות זה

לפני כמה ימים חזרתי מריטריט בהולנד. בדרך חזרה, ברכבת, ישבו מולי זוג צעיר, גבר ואשה. הם הזמינו ארוחת צהריים מקרון המסעדה ומלצר לבוש מדים הביא להם את הארוחה לקרון. אחר כך הם הזמינו שתייה, יין לה, בירה לו. ועוד אחת. ועוד אחת. ואז הם הזמינו מתוקים, וקפה, ומים, ועוד בירה לו ויין לה. כל פעם, כל הזמנה, היא נשארה לשבת ולהסתכל דרך החלון, הוא הלך לקרון המסעדה וחזר בידיים ריקות וכמה דקות אחרי כן הגיע מלצר במדים וסידר יפה את מה שהם הזמינו על השולחן בקרון. 

שנה לפני כן, בסיטואציה דומה – אני ברכבת, אחרי ריטריט, בדרך אל ברלין – ישבה מולי גרמניה מבוגרת עם הבעת פנים נוזפת. כיווץ סביב הפה, לסת שמוטה, סנטר מרובע ונוזף. אילו היה לי אומץ הייתי מצלמת אותה ושולחת לקבוצה "הגרמני הנוזף". אני חושבת שהיא היתה ראויה להיות תמונת הפוסטר של הקבוצה. 

זאת שנה שנייה ברציפות שאני נוסעת בקיץ לריטריט בהולנד. שנה שנייה, פעם שנייה, הופך משהו חד פעמי למשהו קרוב לשגרה. ונותן בסיס להשוואה. לא שזה חיובי או משהו, אבל זה מה שקרה לי. בשני המקרים את הריטריט ארגנה עמותה הולנדית בשם  https://sanghametta.nl/. הם הזמינו את Shaila Catherine ללמד. אני הגעתי בגלל המורה. רציתי ללמוד ולתרגל איתה, ספציפית. 

הריטריט הראשון היה בכפר בשם Loenen. השנה הריטריט התקיים בכפר בשם Naarden. זאת היתה בעיה קלה, או אתגר, כי אני כבר הייתי מאוהבת בכפר Loenen, והצטערתי שאני לא חוזרת לשם והשוותי קצת, כלומר לא אני השוותי, המוח שלי עשה את זה, בין המקום הקודם והמקום הנוכחי וההשוואה נטתה לכיוון העבר, המקום שהיה, הריטריט שהיה, על פני ההווה. 

ספסל בקצה של הכביש, אל מול שקיעה. הכל שטוח בהולנד! וגם, על מה הם משקיפים (ראו פרטים בסוף של הפוסט)

המשותף: 

• שני המקומות הם כפרים הולנדים קטנים. פתאום יש לי דעות ועמדות והעדפות אישיות בנוגע לכפרים הולנדים קטנים. 
• אל שני המקומות הגעתי במסע רכבת. זה הולך ככה: אני יוצאת מהבית שלי ולוקחת טראם אל ברלין האופטבאנוף (תחנת הרכבת המרכזית של ברלין). בהאופטבאנוף אני עולה על רכבת מסוג ICE שנוסעת לאמסטרדם. באמסטרדם אני לוקחת עוד רכבת, הפעם רכבת הולנדנית-מקומית, ואיתה נוסעת עד לתחנה הכי קרובה לכפר בו מתקיים הריטריט, ואת החלק האחרון אני עושה במונית – כי המרכז בו מתקיים הריטריט הוא לעד בתוך חורשה או אפילו יער, או בין אגמים, או משהו אחר שאינו צמוד אל כביש עם תחנת רכבת מסודרת. 
• תמיד יש בעיות עם הדויטשה באהן. (ביום האחד לפני אחרון של הריטריט פתחתי את הסלולר שלי. צפיתי מראש בעיות עם הרכבת. בכל הנסיעות שלי עד כה היו. כולל בנסיעה הזאתי. כמה ימים לפני הנסיעה הגיעה הודעה שחלק קטן מהדרך אינו אפשרי לרגל שיפוצים ולפיכך עלי לעשות כל וכך והנסיעה שלי תפחה בעוד שעתיים. וגם זה: בעבודה שלי יש בחור שבן זוגו/אהובו חי בברמן. כל סוף שבוע הבחור מהעבודה שלי נוסע אל ברמן. הוא סיפר לי שבחצי שנה האחרונה היתה לו נסיעה אחת, אחת! בלבד בה הרכבת הגיעה בשעה היעודה. אז צפיתי בעיות ופתחתי את הסלולר לראות מה קורה, ואכן, היה מכתב מדויטשה באהן שמודיעה לי על שינויים של הרגע האחרון בנסיעה. פתחתי את הטלפון בסתר, ישבתי בחדר שלי, השותפה היתה במקלחת, חשבתי שאני אעשה את זה מהר מספיק והיא לא תראה, אבל היא כן ראתה, היא יצאה מהמקלחת והטלפון שלה היה בידה והיא אמרה משהו כמו אה, גם את, והיתה הקלה אמיתית ונשמעת בקול שלה, אבל אני התגוננתי ואמרתי כן, כן, אבל רק בגלל הדויטשה באהן, הרכבת שלי השתנתה, והיא אמרה, ברור, כן, גם אני רק בגלל דויטשה בהאן – וכאן היא הוסיפה השמצה – גם הרכבת שלי השתנה, ואז היא אמרה: אה ג'ה, די דויטשה באהן). 

השונה:

• אני מעדיפה את Loenen. האוכל שם היה טוב יותר, החדרים נעימים יותר, החוץ מהמם יותר. לצד המרכז בו התקיים הריטריט היו פסי רכבת ישנים. פעם בשבוע רכבת קיטור עם ארבעה קרונות נוסעת על הפסים האלה. רכבת ישנה עם קטר שעושה רעש וקרונות שבשני הצדדים שלהם יש מרפסות קטנות עליהם עומדים הנוסעים ומנפנפים החוצה. הרכבת עוברת שם פעם בשבוע. משפחות עם ילדים קטנים וסלי פיקניק עולים עליה ועומדים על המרפסות שבצדדים של הקרונות ומנפנפים שלום לכולם. 
• פעם אחת הגיעה תזמורת – אנשים במדים עם כלי נגינה, הולכים בשני שורות ומנגנים מוסיקה שלא הכרתי ונשמעה לי קשורה לאירועים צבאיים – צעדה בכביש הראשי ועצרה ליד התחנה של הרכבת וניגנה וניגנה ואחרי שעה בערך המשיכה, עדיין מנגנת, למקום אחר. 
• המרכז בו התקיים הריטריט ישב על הכביש הראשי של הכפר. בזמן הארוחות הסתכלתי על הכביש. מזה נולדה בתוכי הגדרה חדשה לשאלה מה זה איכות חיים: איכות חיים זה כאשר יש שבילי אופניים משני הצדדים של הכביש, ושביל האופניים רחב מספיק כדי לאפשר לשלושה אנשים, שלושה זוגיות אופניים, לנסוע אחד לצד השני ולדבר תוך כדי נסיעה. זוהי איכות חיים (ואני לא נוסעת על אופניים). 
• הכל יפה בכפר: מחוץ למרכז היה אחו. בייחוד אחו. בין אחו לאחו היו, פה ושם, בתים. בייחוד היו חיות באחו. אני יכלה לכתוב "אחו" עוד מיליון פעם, זה עושה לי חיוך בלב. אחו. באחו ממש מול הרכבת רעו סוסים לבנים. באחו מול המרכז רעו סוסים חומים. מאחוריהם רעו כבשים. בצד רעו פרות. כל הפרות היו לבנות עם פס חום שחתך אותם באמצע. כל הפרות. פס חום. בכל שעות היום שמעתי ציפורים מצייצות. הכל היה יפה בכפר הזה. 
• אחרי שחזרתי מהריטריט סיפרתי לחברות כמה יפה הכפר. לא היו לי תמונות להראות – זה ריטריט, כיביתי את הטלפון – אז הלכנו לגוגל. התמונות שעלו בגוגל היו של עיירה עשירה, של בורגנות, של בתים עם מכוניות יפות בכניסה. אני לא יודעת ליישב את הסתירה הזאת. יכול להיות שהריטריט היה כל כך מוצלח עבורי. יכול להיות. 

תמונה מהריטריט הקודם. כפר אחר בהולנד. כל התמונות צולמו ביום הראשון, יום ההגעה, לפני שסגרתי את המכשיר ואפסנתי אותו

ב – Naarden, הכפר השני, ירד מלא גשם. המרכז (שהוא המרכז של האגודה התיאוסופית בהולנד. הרבה מחשבות על קרישנמורטי עלו לי בראש בזמן שהלכתי, לאט לאט, בשבילים של המרכז או בשבילים של היער שמקיף את המרכז. Truth has no path, אמר האיש, I maintain that Truth is a pathless land, אמר, ועוד מלא דברים שווים ציטוט, אבל לא עכשיו). 

כרגע המרכז שם בשיפוצים. כתוצאה מכך ישנו ואכלנו בבניין אחד, וישבנו למדיטציה בבניין אחר. כתוצאה מכך העברנו הרבה זמן בהליכה שבילים הבוציים בין חלל המדיטציה לחדרים וחדר האוכל. כתוצאה מכך רוב הזמן בריטריט הלכתי עם נעליים ביד. ליתר ביטחון. 

עוד משותף:

• ההולנדים.
• בריטריט הראשון, בפתיחה, עשו לנו שיחה על המקום ואיך להתנהג בו. אמרו לנו שמרכז יש 19 דלתות, אבל לנו מותר להשתמש רק באחת. אחר כך אמרו לנו מה לעשות במקרה של שרפה. איך להתנהג. לאן לרוץ. אחרי כמה זמן כזה שאיילה, המורה, שאלה האם יש סיבה מיוחדת לדאוג משרפה. לא, אמרה לה האחראית על המקום, פשוט היתה כאן שרפה לפני 10 שנים, ומאז אנחנו נזהרים. 
• אל הריטריט השני הגעתי באיחור. כאמור, שבוע לפני הריטריט הדויטשה באהן שינה את הנסיעה שלי. הגעתי, ירדתי מהמונית, וישר נשלחתי אל שיחת הפתיחה של הריטריט, להקשיב לחוקים. הייתי כל כך לא ממוקדת שאני לא זוכרת כלום המשיחה הזאת. רק זה: ביקשו מאיתנו לא להדליק נרות. לא בחדרים, לא בחלל המדיטציה. בשום מקום. 
• כולם כותבים בריטריט. באמת. ברגע שהמורה מתחילה לדבר (פעמיים ביום, בימים מסוימים, בבוקר הנחיות מדיטציה, בערב שיחה דהרמה) מתחילים לכתוב. בריטריט הקודם גם אני עשיתי את זה. מעולם לא הסתכלתי בדפים האלה מאז. זה חסר תועלת עבורי. אני לא מבינה את הכתב יד שלי, לא מצליחה לקרוא אותו. אבל לשבת עם לפטופ בחלל המדיטציה זה – במחשבה שלי – בלתי נסבל. אסור. לא יתכן. לא מקובל. אז הפעם לא כתבתי בכלל. כן הערצתי את האחרים, שכתבו במרץ במחברות או פנקסים או יומנים עם ציפוי עור. אני לא מבינה, לכולם יש כזה בבית? כמה פעמים הרגשתי צורך כן לכתוב משהו. השתמשתי בפתקיות הצבעוניות שנמצאות בכל מקום. אחרי כך שמתי אותם בכיס של המכנסיים. אחר כך הגעתי מאוחר בערב חזרה אל ברלין ושפכתי את כל התיק שלי לתוך מכונת הכביסה. למחרת בבוקר, באס באן בדרך אל העבודה, נזכרתי בפתקיות הורודות שלי. 
• בשני מקומות שונים, בכניסה על חלל המדיטציה ובכניסה אל חדר האוכל, יש לוח מודעות. על הלוח תלוי הסדר יום, הודעות מיוחדות, מטלות וכו'. יש גם אזור להשאיר בו פתקים למורה ואזור להשאיר פתקים לאחראי (המארגנים, האחראיים על התפעול השוטף). בחלק של הפתקים לאחראי תמיד יש פתקים. הייתי כבר ביותר מעשר ריטריטים ארוכים, אף פעם לא עלה בי הצורך לכתוב לאחראי. על מה הם כותבים שם כל כך הרבה? 
• סביב המרכז יש יער. ביער יש שבילים. אחד השבילים האלה מוביל לצומת, בתוך היער, התפצלות של כמה דרכים, ובאמצע יש ספסל. הספסל שלי. לשם הלכתי כדי גם להנות מהיער וגם מפרטיות. עד שיום אחד, יותר נכון לילה, היתה סופה. למחרת קמנו בבוקר וכל השבילים היו מכוסים בעלים וענפים שנשרו במהלך הסופה. הדרך את הספסל שלי נחסמה מעץ שנפל. אחלה סופה. 
• מחוץ למרכז יש כביש, משני צדדיו בתים (מהממים), בקצה שלו יש שער ומאחוריהם שדות. ליד השער יש ספסל. השדות שטוחים, הכל שטוח בהולנד. בסוף של השדות יש אופק, שמים, עננים, שקיעה. בשדות רעו חיות. מאחורי השדות יש אגם גדול. פה ושם אני מזהה תורן של סירה. כל יום בשעת שקיעה הלכתי אל הספסל. כל יום פגשתי שם אנשים. פעם זוג מבוגר עם משקפת. יום אחר בחור עם גיפ ומשקפת. עוד פעם זוג עם משקפת. וכו. על מה הם משקיפים? כל יום הסתכלתי, כל יום לא הבנתי. אולי על הציפורים? אני לא יודעת. 

וזהו. כלומר, אני יכלה להמשיך ולהמשיך, אבל כבר מזמן עברתי את האורך המומלץ לבלוג לפי מומחי גוגל, וחוץ מזה, אני יודעת שאני כותבת על מה שלא חשוב. על כל מה שלא חשוב. זה לא מטריד אותי. הייתי רוצה לכתוב על מה שחשוב, ויום אחד אולי אעשה את זה, אבל כרגע, עדיין לא מצאתי את השפה שלי, הקול שלי. יש בתרגול משהו שהוא מאוד פרטי עבורי. מאוד לא מדובר, לא ידובר, לא ניתן לדיבור. זה לא נכון, לא תמיד, אבל זה נכון לרגע זה עבורי. נכון לכרגע. 

תמונה מהרכבת

https://lirazaxelrad.com/ חוץ מזה, הקורס מיינדפולנס בהנחייתי פתוח להרשמה! לפרטים תצרו קשר או לכו אל האתר שלי באנגלית,

בית על יד הים, גן על יד הים

נסענו אל בית ליד הים. אחד משני בתי עץ אקולוגים שמיועדים להשכרה ונמצאים במרחק של 200 מטר מהחוף. למקום של שני הבתים קראו "הבית החדש", בגרמנית. נסענו על האוטובאן ובדרך ראינו ולא עצרנו בתחנות עצירה קטנות שמשתלשלות מהכביש ואין בהם כלום, רק פיתול קל שיוצא וחוזר אל הדרך הראשית. אילו היה לנו גזייה במכונית, היה טעם לעצור בהן, אולי, אבל לא היתה לנו גזייה, לפיכך עצרנו בתחנת עצירה גדולה יותר, כזאת שיש בה תחנת דלק ומסעדה-מזנון ושירותים. אכלנו סנדוויצים ושתינו קפה. בחוץ היה אפור ומלא ברוח. במגרש החנייה של המסעדה-מזנון אחת מאיתנו נתקלה, במקרה, במכרה שלה מברלין.

הבית ששכרנו היה בית עץ שחור מבחוץ. שתי קומות. הרבה חלונות. בקומה העליונה חדרי שינה. בקומה התחתונה מטבח פתוח וסלון ויציאות לשתי מרפסות. מרפסת קדמית בה לא ישבנו אפילו פעם אחת, מין דק עץ על דשא שמשקיף אל חניית המכוניות, ומרפסת אחורית שמאחוריה גבעת חול קטנה ואז הים. לא ראו את הים מהמרפסת האחורית אבל הרגישו אותו, בריח, ברוח, ברחש. הכי שימח אותי הרחש. צליל של גלים בים ורוח בין עצים. לא רעש, צליל. המייה. כאילו לאוויר יש – בנוסף לאוויר, תנועה, זרימה, – ש לו גם אקפט צלילי.

הדרך אל הים. בספר "הגן על יד הים" מסופר על קבוצה של צעירים שמבלים כל קיץ בבית על יד הים. אחד מהם הוא צייר. הוא מצייר רק את הים: "הוא צייר אותו בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת: רגוע, מטורף, גבה גלים, נמוך גלים. ירוק, בצבע הפחד. ואפור, בצבע הענן. חופי ים."

המרפסת האחורית ישבה על חול של ים. מאחוריה היתה גדר נמוכה בלי שער ומאחורי הגדר גבעות חול עם קצת עצים. ומאחוריהם הים. אני בטוחה שיש שביל רשמי להגיע אל הים, אבל אנחנו פשוט הלכנו מאחורה, דרך המרפסת האחורית ומעל הגדר ועל הגבעה ואז הגענו אל שביל אפר מסודר שעלה ואז ירד אל הים, והרגע הזה, הרגע הזה בו הים פתאום נפתח, הים מתגלה, הים נחשף – קודם לא היה, היתה רק דרך ושביל וחול ים ופתאום, בבת אחת, כל האופק רוקד, כל האופק רוטט, והנה הוא הים. אין על הרגע הזה. הוא נשאר אצלי טהור כמעט כמו בילדות, לא נגוע, לא מתעייף, הנה הים! הנה הים! הנה הים! שמחה פראית, שמש מסנוורות, ילדים משתוללים, ריצודים מנצנמצים בעיניים, הנה הים, הנה הים! איזה פלא. איזה חג.

שני הבתים הם חלק ממה שנראה לי כמו כפר תיירות. אני לא יודעת בדיוק שזה מה שזה היה, אני לא מקומית והפרשנות שאני נותנת למה שאני רואה נשענת על חוקים של עולם אחר. אולי זה לא היה כפר תיירות. אולי גרו שם אנשים כל השנה. אבל כשטיילנו בין הבתים חשבנו שלא, שרוב הבתים היפים להפליא שברחוב היפה להפליא שבשכונה היפה להפליא היו בתים להשכרה. במרחק של כמה דקות נסיעה היה מרכז קניות עם סופר ודוכן למככר תותים ובית קפה ועוד כמה חנויות, ובהליכה קצרה משם היה נמל ישן ויפה להפליא בו עגנו כמה סירות עץ יפות להפליא. ואת הכל הקיף יער עם עצים גבוהים ושבילים דרוסי עלים ומסלולי נסיעה לאופניים ומסלולי רכיבה לסוסים. יום אחד טיילנו ביער כולנו, חמש נשים ושני כלבים. עצרה לידינו מכונית. פקחית. אחד הכלבים היה לא קשור. קיבלנו הערה, או אולי זאת היתה נזיפה. כלב לא קשור זה אסור. המשכנו את ההליכה בשביל של הסוסים. לא עברו שם סוסים באותו הזמן.

הבית, תמונה מקדימה. בספר, הצייר אומר למספר, הגנן של הבית: "לצייר את חיית הפרא הכחולה הזאת יותר קשה מלטפל בפרחים." ואני (הגנן) הייתי עונה לו: "ברור שאתה צודק, ברור. הפרחים נוצרים מעצמם. אולי בגלל זה גם אין שום יוקרה בלהיות גנן…"

כשראיתי את הים בפעם הראשונה, כשהים והחוף נפתחו בפני מאחורי הגבעה והשתערו מולי שטוחים וגלויים והחוף נמשך מאופק אל אופק, לכל כיוון שהסתכלתי היה חוף וים, מימין ומשמאל, הרגשתי כאילו אני רואה משהו מאוד מוכר. מראה שצרוב אצלי בזיכרון. נשמתי כאילו חזרתי הביתה. אל מקום מוכר ואהוב, מקום שלא הייתי בו הרבה שנים וכבר הספקתי לשכוח כמה אני אוהבת אותו, הפסקתי לשים לב כמה אני מתגעגת. חוף ים. המראה של חוף ים. החיים על החוף. תמונות של חיי חוף. אני כל כך אוהבת.

כסאות חוף כמו כורסאות במושב האחורי בכרכרת סוסים, כסאות לבנים, שתי וערב לבן, מרופד, ממסוגר, מפוזרים כל כמה מאות מטרים על החוף. לידם מבנה מעץ לבן, קיוסק או בית קפה שיפתח בימים של מזג אוויר נאה יותר. מתנפח צבעוני. אנשים הולכים על החוף. לבד. עם כלב. בבגדי ספורט או עטופים בתוך מעילי רוח. זוג מבוגר לבוש בצבעי בז'. ספסל עץ, בעמדת תפצית אסטרטגית מעל החוף, קשור בשרשראות עבות אל עץ. המשפחה מהבית לידינו, הבית השני במתחם של הבית החדש, בנתה מתחם שלם של ארמוני חול. הירידה אל החוף המרכזי מרוצפת דוכנים לממכר אוכל. ומעל הכל שמים אפורים. תעתועים של אור חיוור, שמש שקרנית ועננים כבדים מגשם.

הכיסאות בים. הגנן מספר על ימי הקיץ, על בעלי הבית הצעירים וחבריהם, אורחים של קיץ: "וכל כך הרבה שמחה, וכל כך הרבה כסף…וכל כך הרבה מהכול…שאני אסונות ביחד. פעם ראיתי ציפור שהתעקשה למות. זו כנראה היתה ציפור מיואשת, כמו אאוז'ני"

לרגע, חזרה אלי, ברורה וצלולה, התהייה שלי מאז, מהילדות, כשראיתי תמונות וסרטים של חוף ים אירופאי: למה אנשים הולכים לים עם השמים אפורים וקודרים, מה הם עושים שם? ואז היא התחלפה בידיעה צלולה וברורה של למה אני הולכת לים: כי הוא נמצא, והוא שם, והוא נפלא, והוא ים. ואני אוהבת ים. מאוד אוהבת ים.

לא הייתי קודם בחוף ים אירופאי ביום חורפי. נשימת ההקלה שהרגשתי, כאילו אני חוזרת הביתה, לא התבססה על שום זיכרון שלי, לא על זיכרון אמיתי, אותנטי. חוף ים אירופאי ביום אפרפר ומלא ברוחות זה משהו שראיתי בסרטים וקראתי בספרים. כמה מהיצירות הספרותיות שאני הכי אוהבת בעולם התרחשו שם, מול הים: "אביב בפיאלטה" מאת נבוקוב ("הגלים עצלים מכדי להתנפץ לקצף", מתוך הספר "תריסר רוסי"). "נוכח הים" של פוגל. ו"גן על יד הים" של מרסה רודורדה, ספר שקראתי באותו הבית ליד הים, והוא מקסים ונפלא, כולו כתוב בצבעים כל כך שקטים שהוא כמעט, אבל לא, נטמע בצבע הים, אבל הוא לא, הוא מרחף מעליו, שקוף כמו בלון סבון שילדה מעיפה ביום נאה בפארק.

זוג בבז'. "האביב הגיע, ובבואו שם כל דבר ודבר במקומו: החזיר את הוורד למשוכה והשיב את הציפור לענף". מתוך הספר "גן על יד הים".

וגם זה היה:

עשינו הליכה ביער. עשינו קניות בסופר המקומי. שלוש פעמים העירו לנו. פעם אחת הפרופסור (כך הוא הציג את עצמו), אב המשפחה מהבית השני. הוא לא אהב כלבים. פעם שנייה הפקחית במכונית שעצרה לידינו. פעם שלישית, אנחנו חושבות, השכן בא להתלונן על האש שהבערנו. כי גם זה עשינו, הבערנו אש במקום המיועד לכך במרפסת האחורית. כיבינו את האש. עשינו הרבה עשן. ראינו את מזג האוור מתחלף, את הרוחות מפסיקות, האוויר נעמד, חזינו בבוא היתושים. נעקצנו. בעלות הכלבים נאבקו בפרעושים. ראינו את הים מתחת לשמים אפורים וראינו את הים מתחת לשמים כחולים וביום האחרון, ביום בו נסענו בחזרה, היה ממש חמים ובמכונית חזרה אל העיר לבשנו כולנו חולצות קצרות.

תמונת שקיעה. "כשהייתי קטן הייתי מתיישב לפני פרח ומחכה שהוא ייפתח" מספר הגנן על עצמו.

דברים שחוזרים על עצמם ודברים חד פעמיים ודברים של פעם ראשונה

דברים שחוזרים על עצמם

בצד האחורי של הבניין בו אני גרה יש חלונות מרובעים קטנים שפונים אל הרחוב. בצד שהוא ההפך מהכניסה אל הבניין. לאורך כל הרחוב. כל הבתים ברחוב מחוברים, קופלקס דירות, בלוק שלם, כל הרחוב, ולכולם יש, בצד שממנו לא נכנסים אל הבית, שורת חלונות מרובעים ונמוכים שפונים אל רחוב. אני מאוד אוהבת את החלונות האלה. הם מרובעים לעילא. סימטרים. קווי הגבול שלהם חצובים. יש בהם עומק. שכבות. פינות ועומקים. שקיפות קלה. תהייה. מה מסתתר בצד השני של החלון? מה יש בפנים?

(ויש המשך).

אני חושבת שבפנים יש אכזבה. אלו לא חלונות שמכסים על ארוחות משפחתיות. הם נמוכים מדי. אלו החלונות של המרתפים. ועדיין. עשו אותם. חלונות שפונים אל הרחוב. מרובעים ומלבניים. סימטרים. מסודרים. הרמוניים. אני מאוד אוהבת את החלונות האלה. הם חלק מהשפה העיצובית של העיר עבורי. אני מזהה בהם את המרובעות הסיגנונית של ברלין.

ויש המשך.

יום אחד עמדו נעליים על אדן החלון. על האדן של אחד מהחלונות המרובעים שפונים אל הרחוב בבניין בו אני גרה ניצבו נעליים שחורות עם עקב מרובע.

זה לא לא מקובל. כלומר, מקובל להוציא דברים – חפצים, רהיטים ישנים, כלי מטבח, משחקים – מקובל להוציא אותם אל הרחוב ולהשאיר אותם שם. אולי מישהו ירצה וייקח. דברים מסודרים בערמות, או בתוך קרטונים. אבל אפילו בשביל תרבות שמסדרת את השאריות שלה, האשפה, הדברים שלא צריך, אפילו בשביל תרבות שמסדרת את הזבל כשהיא מוציאה אותו למרחב הציבורי, הנעליים הפתיעו אותי. זה היה יפה מדי. מסודר מדי. כאילו מישהו קישט את הרחוב. עשה אמנות. תכנן וחשב ויצר תמונה משולמת. תמונה של אורבניות.

צילמתי. פרסמתי בפייסבוק. האחיינית שלי כתבה שזאת תמונה שואתית משהו. היא גרה בירושלים. אני כבר חמש ומשהו שנים בברלין. עולם האסוציאציות שלנו שונה.

הנעליים האלה, מישהו הוציא אותן לרחוב כי הוא לא צריך אותם יותר ומתוך תקווה שמישהו אחר, מישהו שכן צריך, יעבור שם וייקח אותן? או אולי מישהו רק קיצר את הדרך שלו אל הפח? ואולי הם בכלל מה שהן נראות, מיצג, אמנות, מיזם כלשהו?

ויש המשך.

ואלו?

יום אחר, נעליים אחרות. חורף. ינואר. אותו הרחוב. חצי מגף מעור בצבע בורדו. הצבע שחוק. נראה שהשתמשו בהם הרבה, בחצי מגף.

ויש המשך.

אותו רחוב. בבניין מול הבניין בו אני גרה. חלון פחות נאה. שני זוגות נעלי גברים.

בכוונה? זבל? אמנות? אמירה? סתם שטות?

ויש המשך.

סוף החורף. נעלי בית וגליל של נייר טואלט. מישהו הוציא אותם ביחד או שזאת קומפוזיציה מקרית? נגמר החורף ולא צריך את הנעליים יותר, אלו נעליים חד חורפיות?

ויש המשך.

אפילו החורף לא נמשך לנצח. עונות השנה. הכנות לאביב.

ומה אתן תנעלו? מה נשאר לכן בבית?

גם אני צריכה הוציא את הנעליים שלי אל הרחוב? זה משהו שעושים עכשו?

ויש המשך.

קיץ. השבוע. נעלי סירה עם שפיץ חתוך.

רחוב, כמה שאתה יפה לי לפעמים.

דברים חד פעמיים לחלוטין

השבוע, באחד הימים היפים והנעימים, השכנה החדשה יחסית הוציאה כסא נוח אל החצר הפנימית, הנעולה, וישבה בה, עליו, מתחת לעץ, על הדשא. חמש וחצי שנים שאני חיה כאן, מתוכם ארבע וחצי שנים עם הגדר המיותרת בתבל, ואף פעם לא ראיתי מישהו משתזף בתוך החלק המגודר.

זאת תמונה משלב ההכנות.

השכנה מכינה לעצמה זולה בחצר הפנימית, בחלק המגודר. פעם ראשונה בהחלט

דברים שהפסיקו לעבוד ומחייבים תגובה, התייחסות

חמש וחצי שנים שאני כאן. עברתי את נקודת הציון שהיא חמש שנים. אני מאחוריה. או שהיא מאחורי. חמש וחצי שנים, שני מספרי טלפון. את הראשון קיבלתי מהעבודה. את השני רכשתי לעצמי. אחרי שהחזרתי את הטלפון למקום העבודה ממנו הזדכתי, החלטתי שאני רוצה מספר משל עצמי. אבל כל חברות הטלפון כאן מחייבות לחתום על חוזה של שנתיים.

זה לא בשבילי. לא אני. מה פתאום התחייבות לשנתיים. אין לי מושג כמה זמן אני נשארת כאן, ובמילא, גם בישראל לא חתמתי על התחייבויות של שנתיים. אני לא מתחייבת על העתיד. אז הלכתי לאלקסה אל הקומה של מדיה מרקט ורכשתי כרטיס סים נטען ומאז אני איתו. כשצריך, אני מטעינה אותו דרך האינטרנט. בלי חוזה. בלי התחייבות. הכל טוב.

אבל חמש שנים. חמש וחצי שנים. ואני כאן. ואני מטפלת בדברים. בבירוקרטיה. ביטוח לאומי. העברת זכויות. דברים כאלה. כאילו אני נשארת כאן. כאילו אני מתחייבת על העתיד. אז אולי בכל זאת הגיע הזמן לוותר על הסים פרי פייד שלי ולהיכנס אל חוזה רגיל? אולי אני בכלל מוכנה?

יצאתי ברגל אל חנות וודהפון הקרובה אל ביתי.

חחח. זה לא נכון. כל זה, כל הסיפור הזה, הוא לא נכון.

ברלין ביום של מזג אוויר נאה

מה שקרה זה שאחרי שלוש שנים בהם הכל עבד כמו שצריך, טיקטק, טיק וטק, חזרתי מביקור של חודש בישראל, התיישבתי אל השולחן, פתחתי המחשב וניסיתי להטעין את הסים קארד שלי. כמו תמיד. כמו בכל חודש בשלוש שנים האחרונות. רק שלא.

הממשק של וודהפון הודיע שהוא לא מזהה את המספר שלי. ניסיתי שוב. ושוב. הוא התעקש. המספר שלי לא מוכר. במקביל התחילתי לקבל סמסים מ Callya, הספק של וודהפון שממנו רכשתי את הכרטיס. בסמסים נאמר שנגמר לי האשראי ועלי להטעין. ניסיתי. כשלתי. הממשק לא מזהה את המספר שלי, גם כשהסמסים שטים אלי בניחותא.

ניסיתי לפנות דרך האתר אל שרות הלקוחות. צריך להזדהות באמצעות המספר טלפון. נכשלתי. המערכת לא מזהה את המספר שלי. עוד סמסים הגיעו ובישרו שאין שאני במינוס קרדיט. מינוס. 70 אגורות מתחת לקרדיט אני והטלפון שלי לא יעבוד ככה שוב לעולם ואין לי איך להטעין.

אתמול נשברתי. בכל זאת, טלפון אני צריכה. חיפשתי באתר את חנות וודהפון הקרובה אל ביתי. בקניון בשונהאוזראלי. אוקי. אני בדרך. הגעתי אל הקניון. עברתי דרך דוכני האספרגוס ונכנסתי פנימה. איתרתי את חנות וודהפון. לשמחתי היא היתה כמעט ריקה. 3 עובדים, 2 מהם טיפלו במישהו. ניגשתי אל השלישי. הוא היה שמח ומאיר פנים ואמר שישמח לעזור וישמח לדבר באנגלית וכמה נפלא בכלל שבאתי לשם.

בית הקברות הקרוב אל ביתי ביום של מזג אוויר נאה

סיפרתי לו את הבעיה.

"שלוש שנים עם פרי פייד?!?" הוא אמר "למה למה למה ככה?"

"בעיות עם מחויבות", אמרתי לו.

הוא צחק. היה נעים. היתה אווירה טובה. הוא לא מצא את הטלפון שלי במאגר של וודהפון. הוא הודה שהסמסים, שכל הזמן המשיכו להגיע, הם משלהם, מהם, אבל אלאס, במאגר, איפה שקובע, המספר שלי לא.

"מה עושים?" שאלתי.

הוא הסכים איתי שהמצב מוזר. שמשהו פתאום השתנה. משהו לא ברור. הוא אמר שהוא לא יודע מה השתנה ולמה מה שעבד כל הזמן הפסיק פתאום לעבוד. הוא הסביר לי שהסים שלי הוא בכלל מחברה אחרת, שרק משתמשת בתשתית רשת של וודהפון, ואולי החברה האחרת תוכל להסביר את התעלומה. אמרתי לו שכבר שלוש שנים, שלוש שנים, והכל בסדר. הוא הסכים עם כל העובדות אבל אמר שהוא לא יכול להטעין את הכרטיס שלי כי הוא לא במאגר. הוא הציע לי ללכת למשרדים של החברה האחרת. אמרתי לו שאני כבר כאן והוא הסכים איתי. אז הוא הציע לוותר על הסים פרי פייד ולעשות חוזה כמו בן אדם, כמו של בני אדם שחיים כאן. הוא הבטיח שהוא יטפל בהכל, שוודהפון תעביר את המספר הקיים שלי אליהם, זה יקח 10 ימים גג, ואחרי זה הכל יהיה בסדר. בלי הטענות ובלי כלום. הסכמתי.

אז הוא עבר איתי על מיני החוזים שיש לוודהפון להציע. סלולי ואינטרנט בבית. סלולי טלפון נייח ואינטרנט בבית. כל הצעה שלו כללה יותר חיבורים ופחות כסף. אבל אני בשלי. רק נייד, אמרתי לו, רק אינטרנט בנייד.

שעה וחצי העברנו ביחד, אני והוא ושני אנשי הצוות הנוספים בחנות של וודהפון בקניון בשונהאזוראלי. שעה וחצי מלאות בחיוכים גדולים ומבוכות קטנות ואחרי שעה וחצי הטלפון שלי חזר לעבוד, אותו המספר, חוזה חדש. הוא הדפיס עבורי את החוזה ונתן לי אותו לחתימה.

"הנה ה – Contract sheet שלך" הוא אמר. ואז שאל, "ככה אומרים, Contract sheet?"

"לא", אמרתי לו, "רק Contract".

"אז מה זה ה- Sheet", הוא שאל, ואני אמרתי לו ש ה – Sheet זה עבור spreadsheet, כמו אקסל, לחישובים וכאלה, אבל Contract זה רק Contract, אמרתי לו, בלי שום Sheet.

שעה וחצי, שלושה מוכרים, אני ועוד לקוח אחד. בחיי שאני לא מבינה איך זה שגרמניה היא מעצמה כלכלית.

מכונת הזמן כותשת. או, התגרמנתי?

לפני שבועיים, אולי קצת פחות, אולי קצת יותר, במקום אחר, בעיר אחרת – עיר בה השמים כחולים ועננים לבנים רכים שטים בהם והטמפרטורות דו ספרתיות – עמדתי במעבר חצייה. הייתי צריכה לחצות את הרחוב, וכשהגעתי אל הקצה של המדרכה הרמזור התחלף לאדום ואני נעמדתי. הסתכלתי על הרחוב והוא היה ריק. הסתכלתי על הגדה השניה, זאת שאליה רציתי להגיע. הסתכלתי אל השמים. נהנתי ממזג האוויר. לא מיהרתי. עמדתי על המדרכה ולא עשיתי כלום, שום דבר שאפשר לספר עליו ולכתוב עליו, ואז הגיעה מאחורי אשה מבוגרת – כלומר, אשה מבוגרת ממני. כלומר, אשה זקנה – היא עברה אותי והמשיכה אל הכביש ורק כשהיתה באמצע הכביש אני התעוררתי: היא חוצה באדום! האשה חוצה את הכביש באדום! ואני עומדת כאן קפואה כמו איזה גרמניה טובה. מיהרתי לעזוב את המדרכה וחציתי את הכביש, מהר מהר, בעקבות הגב של האשה החוצה. הצלחתי להגיע אל הגדה השנייה קצת אחרי האשה ולפני שהתחלף הרמזור לירוק.

ברלין, השבוע. שאר התמונות בפוסט יהיו מתל אביב.

הייתי בתל אביב. למשך חודש. כל אפריל הייתי בתל אביב. והייתי צריכה לנסוע בה, לכאן ולשם, סידורים, אז השתמשתי בתחבורה ציבורית. אני לא מומחית לתחבורה הציבורית בתל אביב. במשך שנים, בשנים האחרונות לפני שעזבתי, לא השתמשתי בה בכלל. כשרק הגעתי אל העיר והתחלתי ללמוד באוניבריסטיה, התחבורה הציבורית היתה הדרך שלי להכיר את העיר. הדירה הראשונה שלי היתה ליד תחנה של קווים 61 ו-62 ואת הדרך לאוניברסיטה עשיתי בקווים 24 או 25. קווי דן תחמו את עולמי וביצרו את קווי התנועה שלי, מהבית אל האוניברסיטה ובחזרה. אבל זה היה אז, מזמן, ומאז גדלתי ובגרתי ונטשתי את התחבורה הציבורית לטובת רכב פרטי.

היא חזרה אלי, התחבורה הציבורית, בשנים האחרונות, כשעברתי להיות מבקרת בעיר. לא דיירת. לא תושבת. מבקרת. באפריל ביקרתי. והיו לי משימות במהלך הביקור, משימות בירוקרטיות ברובן, משימות לבצע. וגם היו לפי חברים לפגוש. מקומות להיות בהם. אז נעזרתי בתחבורה הציבורית. יום אחד נסעתי בקו 63. אני מכירה את הקו הזה, יחסית, מהתקופה שגרתי ברמת גן ועבדתי ברחוב טשרניחובסקי. גם אז הייתי סטודנטית. גרתי עם בן זוג ברמת גן. עבדתי במשרדים של תנועת רץ בטשרניחובסקי. קו 63 הביא אותי אל העבודה ובחזרה. אני מכירה את הקו הזה ואת התחנות שלו וידעתי שהוא עוצר, שיש לו תחנה, קרוב לאיפה שרציתי להגיע. עליתי על האוטובוס והתיישבתי והסתכלתי דרך החלון על העיר וראיתי את התחנה שלי מתקרבת וראיתי את התחנה שלי חולפת בחלון וראיתי את התחנה שלי מתרחקת והאוטובוס לא עצר.

בתל אביב הקירות מדברים. העיר מלאה בגרפיטי. הרבה ממנו טקסטואלי. מילים מילים ועוד מילים

זה קרה לי פעמים, שישבתי בתוך אוטובוס וראיתי את התחנה בה התכוונתי לרדת חולפת על פני.נהג,  לא הבנתי את זה. אני יכלה להבין בילבול, אני מתבלבלת כל הזמן, אבל זה לא היה המצב, הייתי על הקו הנכון והוא עשה את המסלול אותו ציפיתי שיעשה. זה היה משהו אחר. בפעם השנייה שזה קרה נסעתי בקו 4 של דן לאורך בן יהודה, מדרום לצפון. ידעתי איפה אני צריכה לרדת. היתה שם תחנה. הנהג לא עצר. האוטובוס המשיך לנסוע. הלכתי לנהג ואמרתי לו, נהג, נהג, התחנה (הצבעתי על התחנה שעברה עם היד שלי. זה יצר תנוחה משונה להפליא של הגוף, הראש מדבר אל הנהג, הידיים מנפנפות אחורה).

צלצלת, אמר הנהג והצביע על לחצן מחובר לעמוד אחיזה בתוך האוטובוס.

לא צילצלתי.

למה שאצלצל? יש שם תחנה. מי בכלל יכול לעלות בדעתו שצריך לצלצל באוטובוס? ואיזה מין סידור זה, שיש תחנות קבועות והאוטובוס לא עוצר בהן? לא צילצלתי. מיה קולפה, מיה קולפה, מיה קולפה. לא צילצלתי.

נחלת בנימין. מוות לעננים. מוות לעננים

עמדתי על אלנבי ורציתי לעלות על קו 4. לא היה אכפת לי אוטובוס או מונית שרות. אין לי רב-קו. זה לא משנה לי. מה שיגיע קודם. מונית שרות הגיעה קודם והאטה ליד התחנה והמשיכה לנסוע. מונית שרות נוספת התקרבה. הפעם הסתכלתי על הנהג. הוא הסתכל עלי. הוא המשיך לנסוע. הסתכלתי מסביבי. עמדו שם עוד אנשים, בתחנה. עם אחת מהנשים שעמדו שם נוצר לי קשר עין. עשיתי לעברה תנועה של השתוממות. היא חייכה בהבנה. מונית שרות נוספת התקדמה לעברנו. הסתכלתי עליה. ראיתי את הנהג. הסתכלתי עליו וחשבתי שהוא מסתכל עלי. הוא לא האט. תעשי לו סימן, אמרה לי האשה שחייכה אלי בהבנה. תעשי לו סימן!

פאק. איך שכחתי. יש תחנות ויש סימנים. לעמוד בתחנה זה לא מספיק. לעמוד בתחנה זה לא נחשב. שכחתי. מיה קולפה. מיה קולפה. מיה קולפה. שכחתי שצריך לעשות סימנים לנהג בשביל שיעצור. שכחתי שצריך לסמן לו.

מוות לעננים. מוות לעננים

בריטריט

נסעתי לריטריט. שבוע שלם. בקיבוץ בין עפולה והתבור. שדות ירוקים, מעובדים, חיטה צהובה, פריחה צבעונית, עזה, אדמה ריחנית, אביב מתפרץ. כל היופי של ימים אחרי הגשם. כל היופי של האביב. אבל ריטריט. שתיקה. לא צילמתי כלום. אין לי מה להראות. אז רק זה: כולם כל כך צעירים בריטריט הישראלי. בריטריט שעשיתי בגרמניה הייתי אני בקבוצת הצעירים. בריטריט בישראל אני לגמרי בקשישים. 75% ממאה המשתפים היו לדעתי, וזאת הערכה שמובססת על התבוננות בלבד, מתחת לגיל 30. 35, גג.

הריטריט התקיים במה שאני משערת היתה שכונת "הנעורים" של הקיבוץ. לגמרי לחזור אל אזור האסון. לחטט בפצע. המבנים נראו לי כאילו ננטשו בשנות השמונים ומאז אף אחד לא לקח מטאטא ביד וסילק את קורי העכביש מהפינות בתיקרה. בארוחת הבוקר ובארוחת הערב אכלנו מצות. שבוע שלם. מצות. והיו גם פריכיות. מי הבן אדם שהמציא את הדבר הזה ולמה? כבר עשיתי ריטריט במקום הזה, בחול המועד פסח, איכשהו את העניין עם המצות לא זכרתי.

מוות לעננים. מוות לעננים

ביום הראשון של הריטריט ראיתי אנשים הולכים על הדשא. זה הכה אותי בתדהמה. לא הבנתי את זה. הרי יש שביל. הנה השביל. רואים את השביל. אי אפשר שלא לראות את השביל. כל האזור בו היינו הוא דשא מפוסק על ידי שבילים. אז למה למה למה הולכים על הדשא למה? (ברברים, חשבתי בראש שלי, זאת המילה שעלתה לי במוח. ברברים. הולכים על הדשא. איזה מין אנשים אלה? איזה מין ברבריות זאת?).

ואז, כמו במשל החץ השני, נתקפתי הלם שני. קודם הייתי בהלם מזה שאנשים הולכים על הדשא, כמה דקות אחר כך הייתי בהלם מהתגובה שלי לזה שאנשים הולכים על הדשא. זה באמת כזה ברברי? ממתי אני חושבת שללכת על הדשא זה ברברי? מה קרה לי? (סיפרתי את האנקדוטה הזאת לאחותי. היא אמרה: טוב, לא כולם גדלו בקיבוץ. כלומר, היא יחסה את התגובה שלי, כמו גם את ההבדל בין ההולכים על הדשא להולכים על השביל, לחינוך הקיבוצי. יתכן. אני חשבתי שזאת גרמניה אבל יתכן וזה הקיבוץ. הקיבוץ שגדלנו בו היה מאוד גרמני. גם האנשים, גם התרבות. יתכן).

מוות לעננים. מוות לעננים

במשרד הפנים

הייתי במשרד הפנים. 3 פעמים הייתי במשרד הפנים. לא היתה לי ברירה. הייתי צריכה להחליף את הכתובת בתעודת הזהות שלי. לפני שנסעתי החלפתי את הכתובת לכתובת של אחותי. מאז אחותי ומשפחתה החליפו כתובת (חזרו אל העיר, תודה לאל. הם גרים עכשו בתל אביב, כרם התימנים. יש אלוהים. יש). אין כל כך טעם שאני אמשיך לקבל דואר אל הכתובת הישנה של אחותי. לפיכך הייתי חייבת להגיע למשרד הפנים. לבצע פעולות.

הכנתי את המסמכים: תעודת זהות שלי. מכתב חתום מאחותי המאשר שביתם התל אביבי יהיה הכתובת הרשומה שלי. תצלום תעודת זהות של אחותי. נסעתי בקו 23. קו שעובר דרך שנקין אבל אין לו תחנות. או שיש לו אבל אי אפשר לראות אותן. צריך להמר. הימרתי. בפעם הראשונה שהגעתי המקום היה סגור. מיה קולפה. מיה קולפה. מיה קולפה. לא בדקתי. אשמתי. פעם שניה הגעתי בשעות הנכונות, עברתי את הבידוק הבטחוני, קיבלתי מספר, חיכיתי בתור, התור שלי הגיע, הלכתי לפקידה ואמרתי לה מה אני רוצה. לשנות כתובת. היא הסתכלה על תעודת הזהות שלי והינהנה בחיוב. היא הסתכלה על המכתב שלי והנהנה בחיוב. ואז היא הסתכלה על תצלום תעודת הזהות של אחותי ויצא ממנה "פססס" כזה, צליל שלא מבשר טובות. אי אפשר עם תצלום, אמרה, את צריכה לבוא שוב עם תעודת הזהות של אחותך, לא תצלום. הסתובבתי והלכתי משם. הלכתי והלכתי כל הדרך בחזרה אל כרם התימנים, אל אחותי. אני צריכה את תעודת הזהות, אמרתי לה, תצלום לא מספיק. לנשום עמוק, היא אמרה ונתנה לי את תעודת הזהות שלה, ככה זה, צריך סבלנות. זאת אני הסטואית, אמרתי לה והלכתי משם. שנקין. קו 23. פספסתי את התחנה הראשונה ונעצרתי בשניה. משרד הפנים. בידוק בטחוני. מספר. תור. אותה פקידה. היא זכרה אותי. היא היתה מתוקה. היו שתי פקידות. בזמן שחיכיתי הפקידה השנייה שלחה שני אנשים שונים להביא תעודת זהות מקורית, לא תצלום. אחד מהם ניסה לרשום את עצמו בבית הוריו. הארוננה עלי, אמר והראה לה. ארנונה זה לא נחשב, אמרה לו הפקידה השנייה. צריך תצלום תעודת זהות מקורית. על הקיר מאחורי שתיהן היה היה מודבק נייר ועליו כתוב: החוזרים לגור בבית ההורים חייבים להציג תעודת זהות של ההורה.

מוות לעננים. #מוות לעננים

 

בריטריט, ברחוב התל אביבי

בחור שהכרתי והיה בריטריט אמר שלא זיהה אותי. אמר שראה אותי קודם, עומדת בתור, ולא זיהה. אמר שאני נראית גרמניה. בחנות בגדים המוכרת פנתה אלי באנגלית, שאלה אם אני צריכה עזרה. בשוק הכרמל, מול דוכן הבוריקות – מעדן, אוכל אלוהי, תפוח אדמה וביצה בתוך בצק והכל מטוגן ביחד בשמן עמוק ואז נטחב לתוך פיתה. שחיתות אלוהית – המוכר שאל אותי באנגלית אם אני צריכה הסברים.

השתנתי? אני נראית אחרת? אני לא יודעת. אני לא לגמרי מבינה את זה. הבגדים שלי, חצי מהם מישראל. התסרוקת, ספר ישראלי (אמנם בברלין, אבל ישראלי). הסנדלים מישראל. מה בי נראה גרמני?

תל אביב, יום אחרי הגשם, ריח של ילדות

לבמהלך הטיסה מברלין אל ישראל קראתי את הסיפור "הנשמה היא לא נפחייה" של דיוויד פוסטר וואלאס (מתוך הספר "מיסטר סקווישי"). סיפור מדכא עד מחריד שמשחזר בדקדקנות פוסטר וואלאסית טראומת ילדות שחווה הגיבור כשהיה בבית ספר יסודי. הוא מתאר את הכיתה ואת השולחנות ואת הסידור הכיסאות ואת החלון שדרכו רואים את מגרש הבייסבול בחוץ והיה מכוסה "סבכת תיל מרושתת היוותה חלק בלתי נפרד מכל שמשות החלונות בבניין בית הספר וזאת כדי להקשות על שבירת החלון בכדור מחניים תועה או באבן שהטיח איזה ונדאל".

כשגיבור הסיפור ישב בשיעורי אזרחות של מר ג'ונסון, מקום התרחשות של הטראומה, היה לו שדה ראייה טוב, ולכן "בחלק ניכר משלושת השבועות של מר ג'ונסון על חוקת ארה"ב נכחתי בשיעורי האזרחות בעיקר בגופי בלבד, בעוד שתשומת הלב האמיתית שלי כוונה בזווית העין אל המגרשים והרחוב שבחוץ, שהכיול של רשת החלון חילק לריבועים נפרדים שנדמו לי ממש כמו שורת פאנלים של רצועות קומיקס, סטוריבורדים של סרטים, תעלומות הקומיקס של אלפרד היצ'קוק, וכדומה".

החלון המחולק לריבועים נפרדים גרם "לקשב שלי לא רק לשוטט בעצלתיים אלה גם לבנות באופן אקטיבי פנטזיות סיפוריות, שהיו מאורגנות בתמונות נפרדות ויצרו רצף לינארי…מה שאומר שכל דבר שהיה מאיזושהי בחינה ראוי לציון בנוף שבחוץ – למשל פיסת פסולת ססגונית שריחפה מריבוע תיל אחד אל הבא אחריו, או אוטובוס עירוני שזרם באדישות מימין לשמאל לאורך שלוש שורות הריבועים האופקיים הנמוכים ביותר – הפך לדחף לדמיין בחשאי סטוריבורדים של סרטי קולנוע או קומיקס, שבהם ניתן להשתמש בכל אחד מהריבועים הנותרים של רשת החלון כדי להמשיך ולהעמיק את נראטיב הפאנלים…". ועם המבנה הנרטיבי הזה בראש – ריבועים, תמונות סטטיות, תנועת זליגה מריבוע לריבוע, נרטיב – ירדתי מהמטוס והגעתי אל תל אביב.

כל פעם שאני מגיעה לביקור בישראל, כלומר בתל אביב, אני משתכנת במקום אחר. בית אחר, רחוב אחר, שכונה אחרת ואזור אחר. זה נהדר. כל ביקור אני חווה את העיר – אותה עיר, העיר שלי, העיר בה חייתי יותר מאשר בכל מקום אחר – קצת אחרת, דרך פריזמה טיפה שונה. מנדשלטם, ריינס, גאולה, שפרינצק, קרית ספר. הייתי במקומות. בביקור הזה אני בכרם. לא ברחוב גאולה, הפעם אני בנג'ארה.

***

נחתתי במוצאי שבת. אמא ואחותי הגדולה חיכו לי בנתב"ג. נסענו אל הקיבוץ ובדרך עצרנו לאכול באזור התעשייה של רחובות המכונה קריית המדע. אחר כך נסענו אל הקיבוץ ונפרדנו מאמא והמשכנו אל תל אביב, שכונת הכרם.

מזג האוויר היה נעים. השכונה הומה. עשינו סיבובים לחפש חנייה. בסוף מצאנו אחת כזאת ממש מתחת לבית. נכנסנו אל הדירה. נפגשתי עם בני משפחה. עלינו אל הגג. הסתכלנו אל הרחוב. הורדתי את הג'קט וקיפלתי אותו. הפשרתי. הלכנו לישון.

באמצע הלילה היה התעוררתי לתוך רעש ורטיבות. לא הבנתי איפה אני. מה זה הרעש הזה. למה אני מרגישה טיפות באוויר. שבר ענן. נזילה מהגג. קר או חם? בבוקר של יום ראשון הלכתי לשתות קפה ב"שלג". נפגשתי עם ידיד שנוסע לברלין. החלפנו מפתחות. חזרתי אל הדירה אבל לא יכולתי לשבת. אני בעיר חדשה! הסתערתי החוצה והלכתי אל הים, הטיילת, אלנבי, רוטשילד, חזרה אל הכרם, הלכתי והסתכלתי והרחתי האוויר המלוח של תל אביב, ים וזיעה וחמימות השמש וקרירות הצל ומזג האוויר כל הזמן השתנה, שמים כחולים התחלפו בעננים אפורים וגשם ירד וגשם הפסיק לרדת והשמש יצאה והשמש נעלמה ואני המשכתי ללכת.

בית אחד בשכונת הכרם. מימין למעלה, דרך ימין למטה, ואז שמאל

בתל אביב שום ריבוע לא זולג בטבעיות אל הריבוע הבא. שום ריבוע לא מחזיק את אותה שפה ויזואלית כמו הריבוע שקדם לו. כל הריבועים אחרים זה מזה. אחרים זה לזה. אין אחידות. אין רציפות. מבעד לכיול של רשת החלון, דרך שורות הריבועים הנפרדים תל אביב נראתה לי כמו פסיפס שבור. שעטנז. בלגן אטומי. כל ריבוע צויר על ידי מישהו אחר בעל סגנון ציורי אחר. חתימה אישית. חוסר שקט בעיניים. אפילו הוויזואליות של תל אביב מעוררת חוסר שקט. אין לעיניים על מה לנוח. איפה להירגע.

***

הלכתי בעיר וצילמתי דברים כאילו אני תיירת והסנפתי את האוויר והרחתי את הילדות שלי. הריח של העולם אחרי הגשם. הריח של האדמה. בראש שלי צפו גילגולים. כשהייתי קטנה בקיבוץ בימים של אחרי הגשם הייתי הולכת עם החברה הכי טובה שלי אל משטחי הדשא – בגבעת ברנר גידלו משטחי דשא, זה היה מאוד חדשני אז – והיינו עושות גילגולים וגילוגלים וגילגולים עד שלא יכולנו יותר כי הסחרחורת עירבלה אותנו ונשארנו שוכבות על הדשא, מותשות, בוהות בשמים הכחולים, מחכות שהעולם יתצייב שוב. יפסיק לנוע.

ביום הראשון שלי בתל אביב, שהיה גם יום ראשון וגם אולי היום האחרון של גשם לשנה הזאת, תל אביב הריחה כמו הילדות שלי.

חגים שמחים לחוגגים.

גרפיטי בכרם. גרפיטי לעצלנים. רק טקסט. סיסמאות וסיסמאות

*הציטוטים מתוך הספר: "מיסטר סקווישי", תרגום: אלינוער ברגר, הוצאת ספרית הפועלים (גרסת קינדל).

 

על ערמומיותם של החגים היהודים ועל יופיו של האביב, או ההפך

Here the beautiful thing your majesty, you can tear it out and cut it down, you can burn it and through it all away, but if you want, it can all grow back

(דמות לא חשובה אל המלך יחזקאל, דמות כן חשובה, ב – Walking dead)

היום יהיה יום יפה, אני חושבת, אם מזג האוויר לא יתהפך. כרגע יפה בחוץ. השמים כחולים. אין עננים. לפי האפליקציה גם אין טמפרטורות. אבל עוד מוקדם. הטמפרטורות יעלו.  החוץ יתחמם. אולי אפילו נגיע לדו ספרתי. אולי לא. השמים אולי ישארו כחולים. אולי לא. הלוואי וכן. כבר היו השבוע, כלומר בשבוע שעבר, שני ימים יפים. לא ברצף, לא אחד אחרי השני. ימים מופרדים. נבדלים. בין שלל הימים האפורים והדלוחים והרטובים היו שני ימים יפים. אבל ממש. ימים יפים באמת. הימים היפים של האביב בברלין.

האביב: עצים שעמדו קפואים, כלומר בלי תנועה, חודשים רבים, רק ענפים, עצים חשופים בלי כיסוי ובלי עלים ובלי השתנות פתאום, בבת אחת, עושים את הדבר הזה. בעוז, בתנופה, בלי פחד, דברים מתפרצים מהם, פורצים מהם, בוקעים על השמים. כמו מאטפורה על התחלה חדשה. כאילו היו תמונה במצגת של איזה מומחה לשיפור עצמי, הדגמה של איך כל דבר יכול להשתנות, איך אפשר להתחיל מחדש

עשיתי טעות החורף, עכשיו אני יודעת. עשיתי טעות. לא נסעתי. כל החורף נשארתי בברלין. ברציפות. כל הימים האפורים כולם. זה החורף השישי שלי בעיר ועשיתי טעות של חדשה. נשארתי בה. לא יצאתי. לא טיילתי. לא נפשתי. לא פיסקתי את הימים האפורים בימים אחרים. כבר חצי שנה שאני יוצאת מהבית ספונה בתוך מעיל כאילו הייתי Cocoon. מכוסה, עטופה. מבודדת.

ספירת החורף שלי מתחילה ביום בו אני עולה על המעיל היותר רציני. עוברת מג'קטים למעילים. כלומר, עונות השנה עבורי הן השתקפות של המלתחה. אני יודעת שאוביקטיבית, זה לא היה חורף נוראי. אבל סובייקטיבית, במבחן המעיל, אני חבושה במעילים הכבדים שלי, מעילי החורף הראויים, מאז אמצע ספטמבר. מאז שטסתי למוסקבה והתחלתי את הטיול. השבוע, לראשונה, הורדתי רמה במעיל, עברתי למשהו קל יותר. חצי שנה של ללכת ברחוב עם צללית גוף כמו של איזה טלאטאביס עליז או מתנחלת גבעות נמרצת. שני דברים שאני לא.

ככה זה נראה. וזאת לא גינה של מישהו. זה בשולי הדרך. בין המדרכה לגינה. בלי מגע ים אדם. ככה סתם. פתאום הם צצו עם הצהיבות העזה שלהם, צהוב בתוך לבן, פרח צהוב מוקף פרח לבן, פלא הבריאה, קסם עז.

אני לא טאליטאביז עליז. אני לא מתנחלת גבעות נמרצת. ימים ארוכים בלי שמש כשאני תחובה בתוך מעיל משמין עושים אותי עגמומית וקפואה. זה היה חורף מסריח. חורף קקה. חורף ארוך ומדכא של ימים סטטים-אפורים. חורף שלא נגמר. עד השבוע. עד היום היפה הראשון. והשני. ואולי היום גם, אולי היום יהיה היום היפה השלישי.

ימים יפים בברלין זה לא סתם. זה לא עוד ביטוי. יום יפה בברלין זה חגיגה. זה שיר. זה השמלה הצהובה של אמה סטון בסרט האיוולת לה לה לנד. זה כל החגים ביחד. זה חולצות לבנות וילדים מצחקקים. שתילים של אמנון ותמר בכניסה לסופרמרקט. דוכני פרחים. אנשים עובדים בגינות. שתילות חדשות בעציצי הרחוב. טיפות גשם שנשארו תלויות על העץ התגלגלו לעלעלים ירוקים קטנים, נוצצים, כמעט שקופים. משטחים עירונים מכוסים כרכומים סגולים ולבנים וצהובים. מיליוני אנשים פורצים החוצה, ממלאים את הרחובות. איפה הייתם, ילדים לבושים בצבעוניות עזה וממלאים את הגינות, איפה הייתם כל החודשים האחרונים?

האביב, הוא בכל מקום. אני מסתכלת על הסימנים הקטנים שהוא משאיר בכל מקום ומשתאה. איך זה שהם יודעים לפרוץ ככה, בבת אחת, קדימה. כמה כוח יש בתנועה הזאת. בקיעה. פריצה. התפרצות החוצה. תנועה כמעט אלימה של התפרצות קדימה. תנועה מבקעת, שוברת כלים וטיפוגרפיות. תנועה כל כך טבעית. פשוטה. נטולת מאמץ. איך איך איך?

יום יפה בברלין זה התפרצות חיים מטורללת, עזה, סוחפת. זה כל כך יפה וכל כך מתפרץ וכל כך טוטאלי שהשבוע, אפילו אני, ספונה בתוך דכדכת החורף שלי, הרגשתי שמשהו השתנה. שהאוויר אחר. החורף נגמר. האביב הגיע. אפשר לצאת מהבתים. להתהלך ברחובות. לשוטט. אפליקצית ספירת הצעדים שוב לוחשת לי מילים יפות. השיח מול חלון העבודה התכסה פריחה צהובה. אפשר לצאת אל הרחובות לשאוב מים. אפשר לרוץ בשדות ולשאוג לשמים. לו הייתי אשה ששואבת מים או חיה בין שדות ושואגת לשמים. אבל אני לא.

במקום זה אני נוסעת בשבוע הבא. סוף סוף נגמר החורף והימים יפים ומזג האוויר מושך אותי החוצה ואני נוסעת. העונה הכי יפה בברלין, בתחרות רק עם הסתיו, ואני נוסעת. שבוע הבא אני בישראל. זה הצד השני של טרגדיית אי נסיעתי בחורף. אני נוסעת באביב. וגם בסתיו לא הייתי בעיר. השנה היו לי עונות כאילו אני בישראל. רק חורף או קיץ. וזה נורא. זה נורא בעיני. החמצה נוראה. כי בברלין ארבע עונות, חורף קיץ סתיו אביב, ואני הכי אוהבת את הסתיו, והאביב, והשנה החמצתי ואחמיץ את שתיהן.

דברים חדשים, מנצנצים, כמו טיפות גשם שנשארו תלויות על עץ אחרי שהמבול חלף, רק שלא טיפות ולא גשם. פריחה. דברים קטנים וחדשים. 

מה שהביא אותי להרהר על ערמומיותם של החגים היהודים. איכשהו, למרות החילוניות שלי ולמרות שאני לא חיה בישראל, החגים היהודים הכתיבו לגמרי את הלוז השנתי שלי. בגלל שרציתי לנסוע לטיול ארוך יחסית עם חברה מישראל, חודש חגי הסתיו הוקדש לטיול. ובגלל שאני רוצה לבוא לבקר בישראל, ובן דוד שלי מתחתן ממש לפני פסח – זה בטח היה נורא רומנטי בעיניו, להתחתן באביב, יום לפני ערב פסח, יציאת מצרים, מעבדות לחרות, כל זה, זה בטח היה נורא רומנטי בעיניהם – זה היה נורא הגיוני לנסוע באביב, לחתונה, לפסח.

משונה, מין כשל מערכות כללי תקף אותי השנה בענייני הנסיעות וביקורים בארץ ותאריכים ועונות. במקום לנסוע בעונות בהן אני לא אוהבת את העיר, אני נוסעת ממנה בעונות שאני הכי אוהבת אותה. מה שמחזיר אותי אל החגים היהודים. איך הם קיבלו את שתי עונות המעבר? איזה מין סידור זה? אפליה מתקנת? יש איך לנתק את הקשר העז הזה? אני לגמרי בעד החגים היהודים, וכל החגים האחרים גם, אבל למה החגים היהודים הם עונה שלמה? למה כל חג נמשך שבועות ואיך, לכל השדים והרוחות, הם קיבלו דווקא את היפות שבעונות, את העונות שמסמלות שינוי, השתנות והתהוות של משהו חדש?

התחלות וניצנוצים. מתחילים ומנצנצים. 

 

 

תספורת חדשה; שכנים, שליחים וחבילות; יום הניצחון

הסתפרתי. בברלין. זה קרה לפני כמעט שבועים ומאז אני מתאוששת. אחרי הפעם האחרונה שהסתפרתי בברלין החלטתי שזהו, לעולם לא עוד. והנה לא חלפה שנה ונשברתי. זה בלתי אפשרי, לתחזק תספורת קצרה כשגרים בברלין ומסתפרים רק בתל אביב. בלתי אפשרי. תספורת קצרה ומתוקתקת, כמו שאני רוצה להתהדר בה, צריך לתקן כל חודשיים או שלושה חודשים. הכי הרבה שלושה חודשים. אחרי שלושה חודשים, כבר בשלושה חודשים ויום, התספורת עוברת ממצב של מתוקתקת למצב של אין תספורת. למצב של שיער בגדילה. זה נורא. אין מצב שערי ארור יותר מאשר שיער בגדילה. זה נראה כאילו שכחתי שיש לי שיער על הראש. שכחתי לעשות איתו משהו.

התוצאה של ההחלטה שלי להפסיק לחפש מספרה הגיונית כאן ולהסתפר רק בתל אביב היתה שחצי שנה מתוך שנה הסתובבתי בעולם עם הרגשה שיש לי פאה על הראש. עם שיער במצב של גדילה. בלי תספורת. לפני שבועיים נשברתי. ידעתי שזה מפגר, שבוע הבא אני בישראל, תנסי להתאפק עוד קצת, אמרתי לעצמי. כשלתי. אביב הגיע אביב בא, ואני עם פאה על הראש. לא עמדתי בזה. ועוד משהו קרה, בלי שארגיש בכלל החלטתי שאני חייבת להמשיך לנסות. שזה לא יכול להיות. שאסור לי לוותר.

אור וצל. מתחת לגשר הסגור מפוסט קודם

אז הלכתי להסתפר. בסופנטאני. ואני מה זה לא בן אדם של סופנטאני. כבר לא נשארו לי טיפים והמלצות על ספרים ומספרות להישען עליהם. את כל ההמלצות שיקבלתי מיציתי. ככה חשבתי. ואז נזכרתי שאחרי אחד מהפוסטים בהם התלוננתי על מצב המספרות בעיר הגיע אלי מייל נחמד מאשה שאני מכירה רק דרך פייסבוק ובו המלצה מיד שניה על מספרה בפרנצלאוורברג. בדקתי שוב ואהבתי את הכתובת. Winsstraße, מעוז הבורגנית הפרנצלאוורברגית. לא ספרית עם קעקועים. לא גנובי מגנובי של קרוייצברג. מעוז הברגנות. כמה גרוע זה יכול להיות? היא הרי חייבת לדעת לחתוך ישר, לכל הפחות, לא?

החלטתי לבדוק. הלכתי אל המקום לראות במו עיני. עמדתי מול המספרה והסתכלתי פנימה. אכן רחוב מקסים. מספרה קטנה. חדר אחד. שני כסאות. ספרית אחת. נראה ביתי. נראה נעים. נראה נטול מאמץ. אהבתי את הלוק של הספרית. קארה באורך נכון. שיער טבעי, כלומר לא צבוע, כלומר אפור. חולצת כפתורים בגווני כחול עדין עם פסים. ג'ינס. אורבניות נעימה, אלגנטי במידה. כמה גרוע זה כבר יכול להיות? מה היא כבר תעשה לי? שיער קצר גדל מהר.

נכנסתי. בלי לחשוב נכנסתי אל המספרה וביקשתי תור. היא הסתכלה עלי במבט של לא מאמינה שזה קורה לה, ואז עברה לסשן ארוך של צחקוקים וחיוכים וחיפושים אחרי היומן, המחברת, הטלפון, רגע היא כבר בודקת וכ'ו וכו'. קבענו למחרת בשעה ארבע.

כנסיית ציון מבצבצת מאחורי האביב. כנסיית ציון פורחת

למחרת הגעתי 10 דקות לפני הזמן. המספרה היתה סגורה וישבתי על ספסל בכניסה וראיתי את הספרית החדשה שלי מגיעה. כמו שחשבתי, היא תושבת השכונה, גרה במרחק הליכה מהעבודה. היינו רק אני והיא. דיברנו על פרנצלאוורברג וקסמיה האין סופיים. הראתי לה תמונות של תספורת עבר שאהבתי. היא התלהבה והראתה לי תמונות מג'ורנליים. אני התלהבתי. היתה תחושה של הסכמה. של הבנה. של שותפות גורל. ואז היא התחילה לספר. וסיפרה וסיפרה וסיפרה. שעה וחצי היא סיפרה אותי, והיא מאוד אהבה את התוצאה. היא אמרה שזאת אחת התספורת הכי יפות שהיא עשתה אי פעם.

הרגשתי מוחמאת, אבל בשבילה. בשבילי חשבתי שזאת אכן תספורת טובה, רק לא מתאימה לי ולא מה שרציתי. נפרדנו כידידות ובליבי י דעתי שלכאן אני לא אשוב. לא נורא. זה קצר, זה מסופר, זה אביבי. סבבה. הלכתי הביתה בתחושה של טוב שניסיתי, אולי בפעם הבאה.

וזהו. בקרב חברותי הנוטות לנשים התספורת התקבלה בצהלות שמחה. חברותי הנוטות לגברים בירכו על האומץ לשוב אל השוק ושילבו את המילה "קשוחה" בתגובה שלהן. כולן אמרו שהיא מאוד ברלינאית, התספורת. אני שמחה שאין לי פאה על הראש ויש לי תספורת. ואני נחושה. אני נחושה למצוא מספרה בעיר הזאת. נחושה למצוא דרך להתחזק תספורת קצרה וששונית בעיר ברלין. אני מבינה שזה חוק המספרים הגדולים. כמו למצוא חתן. צריך לנסות ולנסות ולנסות עד ש. עד  ש אולי.

שבוע הבא אני בישראל. נראה איך התספורת שלי תהדהד במרחב התל אביבי.

קיר או חומה ועליו ציור קיר של צמח מטפס ועליו צמח מטפס. גרפיטי וטבע, ראש בראש. סלפי לא מוצלח עם התספורת החדשה בסוף הפוסט

***

אני לא לגמרי מבינה למה ואיך זה קרה, אבל נוצר מצב שאני מגיעה לישראל עם מזוודה מלאה בחפצים שהזמינו חברים מהארץ. מה שאומר שכל השבועים האחרונים שליחים באו ויצאו מביתי. ואני לא חזקה בעניין של הזמנות ושליחים. ממש לא. תקלות ופאדיחות בלי סוף, ככה זה עם חבילות ושליחים ואני. אבל עכשו אני עובדת מהבית. אז חשבתי שזה יעבור יותר בקלות. רוב הסיכויים שכאשר השליח יגיע אני אהייה בבית ואקח את החבילה והיא לא תלך לאיבוד בקרב השכנים בבניין.

לשמחתי הטכנולוגיה משרתת את הנירוזות שלי. כל ההזמנות בוצעו מאתרים שיודעים לעדכן מתי, באיזה יום, יגיע השליח. לצערי הם לא יודעים לעדכן שעות, אבל יום כן. אז בסדר, בימים שבהם ידעתי ששליח צריך להגיע תכננתי מראש להתבצר בבית. אני לא אצא עד שהחבילה תהייה בידיים שלי. ואני כן אגיב לצילצולים. אני לגמרי אגיב לצילולים.

חבילה ראשונה עברה בשלום. הגבתי אל הצילול של האינטרקום, השליח הגיע ומסר לי חבילה שהיתה מיועדת עבורי. חלק ופשוט. בימים שאחרי זה קצת כשלתי. מסיבות לא ברורות הגבתי לצילצולי אינטרקום למרות שלא חיכיתי לחבילה. פעם אחת הצלחתי להתחמק. פתחתי את דלת האינטרקום ופתחתי את הדלת של ביתי ולקחתי מהשליח את החבילה והסתכלתי על הכתובת ואמרתי לו, ככה, בפשטות, שזה לא עבורי. והוא הגיב בצורה נורמאלית, לקח את החבילה, אמר תודה ודפק על הדלת של השכנה.

פעם שנייה לא הצלחתי להתחמק. קיבלתי חבילה של שכנה אחרת. ובאותו היום, למרבה הפליאה, הופיעה גלויה צהובה בתיבת הדואר שלי. התפקיד של הגלויה הצהובה, זאת אני כבר יודעת, זה לספר לי שהגיע חבילה והיא מחכה אצל השכן הזה והזה. על הגלויה הצהובה הפעם היה כתוב שם המשפחה שלי בשלוש שגיאות כתיב. ואני לא חיכיתי לחבילה. הנחתי שמדובר בתקלה והדחקתי.

הריח של הסגולים האלה עשה לי גל זיכרונות מהודו. גינת הורדים ב-  Volkspark Humboldthain

מאז חלפו שבועיים. שבועיים שאני גרה עם חבילה של מישהו אחר. אחרי שבוע נשברתי והסתכלתי על החבילה. היא הגיעה מוודאפון. היא נראית כאילו יש בתוכה מכשיר נייד חדש. איזה בן אדם לא אוסף את הטפון החדש שלו? מה קורה כאן? והימים עברו, הזמן צעד קדימה. לא נורא, חבילה זרה בכניסה אל הבית. יש דברים גרועים יותר.

לפני יומיים היתה דפיקה בדלת. פתחתי. מולי עמדו השכנה המבוגרת והשכנה המדברת אנגלית. שתיהן דיברו במקביל. השכנה המבוגרת בגרמנית והשכנה המדברת אנגלית באנגלית. התרכזתי בה. היא הסבירה לי שהיא מחכה לחבילה שלא מגיעה ולא מגיעה ולכן היא התקשרה לוודאפון שהם מקור החבילה והם אמרו לה שהם מסרו את החבילה לשכנה בבניין אבל היא לא קיבלה את הפתק הצהוב ולכן לא ידעה והיא מצטערת ומתנצלת ומצטערת ומתנצלת. היא הצטערה והתנצלה בזמן שאני אמרתי לא נורא ולא קרה כלום והלכתי להביא את החבילה וחזרתי והיא עדיין התנצלה והסבירה והשכנה המבוגרת לצידה גם דיברה ודיברה אבל אין לי מושג מה היא אמרה.

אחרי זה התפזרנו. השכנה המדברת אנגלית לקחה את החבילה שלה והיא והשכנה המבוגרת הסתובבו ועלו בחזרה את המדרגות אל הקומה שלהן ואני נשארתי אצלי וניתחתי את המצב. ואלו המסקנות שלי:

1. אני לא עשיתי שום דבר לא בסדר. התקלה עם הפתק, זה לא באחריות שלי.
2. אני נורא מפחידה. אני פשוט מפחידה אותן. בגלל זה השכנה המדברת אנגלית הגיעה עם חיזוק של השכנה המבוגרת. בגלל שאני כזאת מפחידה.

עוד אביב, עוד יופי. כמה יפה היה השבוע האחרון. בלי חגי אביב, רק עם אביב.

***

יום שני בבוקר, עוד מעט שיחת עבודה. אני מתארגנת לקראתה. עוברת על אמיילים. בודקת את slack, מתעדכנת. נ', מנהלת הפרוייקטים, תופסת אותי ב – slack ומעדכנת ששני מתכנתנים, ד' וד' השני, לא יהיו איתנו היום.

למה?, אני שואלת.

Victory day, היא אומרת.

את לא חוגגת ויקטורי? יוצא ממני, בלי מחשבה.

We were not Victories, היא עונה לי. נ' מרומניה. בוקרשט.

Well, אני אומרת לה, they dont celebrate it here as well, ואנחנו מחליפות אמותיקונים צוחקים וקורצים, ואז היא שואלת: Here you mean Israel or Berlin?

אחרי כן היתה לי שיחה עם א' וט' הישראלים. עידכנתי אותם לגבי ד' ו-ד' ו Vicotry day.

אה, אמר א' הישראלי, אז מה לגבי א' ? (הוא התכוון ל-א' השני, זה שעובד מביתו באוקריינה).

הוא עובד, עידכנתי.

אני לא מבין, אמר א' את מה שאני חשבתי, ד' מאלבניה חוגג נצחון ואילו א' מאוקריינה לא?

הלכנו לויקיפדיה. רשימת המנצחים. אוקריינה לא מופיעה, אבל גם אלבניה לא. הן היו כולן תחת ברית המועצות. למה אלו חוגגים ואלו לא?

אין לי מושג. מה שכן, מצאתי עוד משהו שמשותף לישראל וגרמניה: שתיהן לא מציינות את יום הנצחון.

אם כבר אז כבר, קצר ברלינאי וחולצת משבצות אדומה. כן כן

אביב הגיע, שיפוץ בא. קדחת בחצר הפנימית

השבוע התחדשו העבודות בחצר הפנימית של הבניין שלי. גם זה בעונות השנה: אביב הגיע, הטמפרטורות צנחו, התחילו עבודות בחצר. הפעם העבודות היו בחלקים אחרים של החצר, לא בחלק שמול הבניין בו אני גרה. בחלק שלנו כבר אין מקום לעבודות. כבר אין מה לעשות. הדשא מגודר ומוגן בשערים. פחי האשפה נעולים בתוך המכלאה שלהם. אין אדמה משוחררת. אין אדמה חופשייה. אבל בחלקים אחרים של החצר עוד יש מה לעשות. יש מה לגדר, יש מה לתחום, אפשר לסדר. והשבוע עשו את זה.

אביב, כמה שאתה יפה (וקרררר, כמה שאתה קררר גם. אבל יפה. מאוד יפה. יפה להפליא). בהמשך הפוסט תמונות שרלוונטיות לתוכן. כאן, כרגע, רק יופי. 

החצר הפנימית בבננין בו אני גרה היא חצר משותפת. היא משתרעת ומחברת בין מספר בניינים. היא הגולם במעגל של מספר בניינים. החלק הפנימי שלהם. באופן גס אפשר לתאר את החצר כאילו יש בה שלושה חלקים. החלק שמממש מול הבניין שלי. החלק האמצעי, והחלק המרוחק ממני. כשרק עברתי לגור כאן הייתי בטוחה שזאת חצר משותפת. שכל השטח הזה הוא איכשהו בבעלות משותפת של כל הבניינים שמקיפים אותו. שהוא משרת ומשמש את כולם.

לא היה בחצר שום קיו ויזואלי שיגיד אחרת. היא היתה פתוחה, נטולת סימונים, פשוטה, כמעט טבעית. אולי אפילו לא מטופחת. מוזחנת. אבל לא ממש לא מוזנחת. לא מטופחת ומוזחנת נוסח ברלין. כאילו עוד לא הגיעו אליה. כאילו היא חמקה עד כה מעין המשפץ, אבל לא לעולם חסד. יש מקומות כאלה בעיר, או היו, או יש אך הולכים ופוחתים. בניינים שטרם שופצו. חלקות ריקות של טבע עירוני, מקומות שהם לא בדיוק מוזנחים, אבל טרם עברו את החידוש. אבל המקומות האלה הולכים ופוחתים.

הסתכלתי לשמיים

החצר הפנימית היתה כזאת. בחלק האמצעי שלה היו זיכרונות של ארגז חול וצמחייה אקראית. בחלק שקרוב אל הבניין שלי היה דשא מוקף גדר צמחים לא אחידה. בחלק השלישי חול ודשא ועשבים. בפינות שלה ניצבו פחי אשפה. היה בה משהו פתוח, שיוויוני, נטול מאמץ. משהו אקראי. זאת היתה חצר שנראתה כאילו הניחו לה. הניחו לה פשוט להיות. אבל לא עוד. כבר מזמן לא עוד.

התחלה זה היה הבניין שלי שביתר את החצר והקיף חלק ממנה בגדר. ובנה מכלאה עבור פחי האשפה ונעל אותם בפנים. וחילק מפתחתות לדיירי הבניין בלבד. מפתח למכלאת הפחים. מפתח לדשא המגודר. ואז, באביב של לפני שנה, אחד הבניינים שמול החלק השלישי של החצר, החלק שהכי רחוק ממני, הקים מכלאה לאופניים שלו. מכלאה מעץ עם גג מעץ וקירות עץ ושער עץ עם מנעול. והשבוע שוב. חלוקות וביתורים.

החצר הפנימית. פה היה ארגז החול הזנוח. כיום, סימונים והפרדות. סולמות וחבלים. כאילו כל העולם לקה בסתמונות "לא לדרוך על הקווים"

הפעם מרכז הפוקוס היה על החלק האמצעי של החצר, איפה שלא היה כלום, רק שרידים של ארגז חול, צמחייה אקראית ועשבים. בהתחלה עקרו את כל מה שהיה והפכו את האדמה והעלימו את כל הסימנים של הארגז חול והביאו אדמה חדשה ויישרו אותה. אבל עוד לפני כן סימנו בפלסטיק אדום לבן את כל החלק. גידרו אותו. גדר מאולתרת, אבל גדר. אחר כך חפרו את כל המסביב של החלקה ושתלו צמחים. גדר חיה חדשה וסימטרית ומקיפה.

במקביל, בחלק השלישי של החצר, הקימו עוד מכלאת פחים. הרבה יותר מרשימה מהמכלאה של הבניין שלי. למכלאה החדשה יש גג והקירות שלה מצופים בברזנט שדרכו אי אפשר לראות את הפחים, בעוד שבמכלאה של הבניין שלי הפחים אמנם נעולים ולא יכלים ללכת לשום מקום, אבל הם חשופים לאלמנטים.

קדחת בחצר הפנימית. כל זה לא היה לפני שנה, למשל. לא המבנים ולא הסימונים

עכשו החצר מבותרת על ידי 2 גדרות מסוגים שונים, אחת גדר ממוסדת עם שערים ומפתחות, השנייה עדיין מאולתרת, רק סרט סימון, אבל נדמה לי שאני יודעת לאן זה הולך. ועוד יש בחצר שלוש מכלאות שונות, נעולות. שתיים מהן לפחי אשפה ואחת לאופניים. לכל מכלאה יש עיצוב אחר. כל מכלאה היא בבעלות של בניין אחר. וכל השטח, כל החצר, כולה, היא אוסף סימנים וקויים ויזואלים של חלקות ובעלויות. גדרות והפרדות.

וכל זה מה, מה זה אומר, למה כל זה? האם זה מסימני ג'נטריפיקציה? האם זה בגלל שהרבה דירות בקומפלקס עברו משכירות לבעלות? החצר המבותרת העלתה את ערך הדירות? זה כאילו כמה שברלין "שווה" יותר, כמה שערך הנדלן ועלות החיים בה עולה, היא נהיית קמצנית יותר. כבר אי אפשר לסבול, פשוט אי אפשר לשאת עוד שטחים לא מנוצלים. שום פיסת אדמה לא חומקת עוד מהעין המשפצת. העין המעריכה. לכל מטר במרחב הלכאורה משותף יש תג בעלות. תג מחיר.

כל התמונות צולמו מאותה נקודה. היתה לי הארה שם. אני מוקפת חומות וגדרות. מוקפת! גדר זמנית מתחת לתמונות ההנחצה של גדר – חומה – פחות זמנית. אבל ראו, גם היא זמנית

וגם, אחרי שהסתנוורתי מכמות הביתורים והסימונים בחצר, ראיתי אותם בכל מקום. פתאום שמתי לב כמה העיר מסביבי מלאה בגדרות, מבותרת ומפורדת, מפוצלת לחתיכות. וכל חתיכה וכל גדר מספרת סיפור אחר. מסמלת משהו אחר. ואנחנו מכונות פיענוח קטן, מציתות לחוקים. וזה ככה בכל מקום, גם בפארקים. גם בגינות. גם במדרכות. המרחב העירוני המשותף הוא שתי וערב של סימונים וסמלים, הנחיות התנהגות, איפה ללכת ואיפה לא, איפה אופניים ואיפה הולכי רגל, איפה לעצור, איפה לעצמוד, איפה לא לדרוך. וזוהי קדימה. לזה אנחנו קוראים קידמה. כשאין את כל מכלול הסימונים הזה זה העדר קידמה. זה עולם שלישי. מהמם.

ומעל להכל הגדר שהוסרה. החומה. החומה שאיננה עוד. אני גרה ממש ליד החומה היתה. עכשו זה לא חומה, זה אתר הנצחה לחומה. אני יודעת. אבל אם לא הייתי יודעת, רק על בסיס מראה, הרי זוהי חומה. והיא בלב העיר. מרוב הנצחה החומה לגמרי פה.

גשר מת, פארק תלוי, תגליות חדשות

לפני כמה זמן גיליתי פארק שלא הכרתי במרחק הליכה מהבית שלי. זה קרה לגמרי במקרה ומאוד זיעזע אותי. שוטטתי לשם שיטוט באזור שאני מכנה מתחת לבית שלי, או למטה מהבית שלי, באזור של הרחובות Garten ו – Acker אבל בצד ה-ודיניגי שלהם (מלשון Weddingָׂ), שבניגוד לצד ה – Mitte שלהם, שאותו אני מכירה היטב והוא ידוע ואהוב. זה אזור מגורים ברובו, לא הוד לו ולא הדר, בתי דירות, בנייה של אחרי המלחמה, גינות קטנות עם מתקני משחקים לילדים, סופר מרקטים ובתי קפה בלי שיק. נפלא. ואז נתקלתי בגשר הסגור.

ככה זה נראה מהרחוב. מכוניות למטה, גשר למעלה. רק מקרוב רואים שהגשר מת.

גשר ברזל גדול, תלוי באוויר מעל נקודת מפגש של שני כבישים, חלוד וזוהר בשמש במגוון גווני זהב. כתום מרוב חלידות. המראה של הגשר תפס אותי וגרם לי להתעכב שם. ניסיתי להבין מה אני רואה. אם הגשר סגור איפה עוברות הרכבות? ולמה סגור? מצאתי מדרגות שעלו לכיוון הגשר ועליתי בהן ומצאתי את עצמי עומדת ממש מול הגשר, בגובה של הגשר, מעל הכביש, והגשר סגור ומבודד ומגודר. לפי הפסי רכבת השבורים מתחת לגשר הסקתי שפעם עברה שם רכבת. צילמתי, תיעדתי והמשכתי הלאה.

מכיוון שכבר הייתי מעל הכביש, הייתי צריכה לעלות במדרגות כדי להגיע אל הגשר, הסתובבתי על מקומי והלכתי בכיוון ההפוך מהגשר וככה גיליתי שאני הולכת בתוך גינה גדולה או אפילו פארק, שכולו מוגבה מעל הכביש. הלכתי את כל הפארק, כל השביל היחיד של הפארק, עד שהגעתי אל הקצה שלו וירדתי במדרגות והתחברתי בחזרה אל הכביש וגיליתי שאני ממש בתחת של Nordbahnhof, על Invalidenstraße האהוב.

וככה זה נראה כשמתקרבים אליו מהפארק

הייתי די מזועזעת. לא הבנתי איך זה קרה. איך חמק ממני הפארק הזה. איך לא ראיתי אותו קודם. אני תופסת את עצמי כמשוטטת אורבנית רצינית, וכבר ארבע שנים שאת השיטוטים היומיים שלי אני עושה ברחובות שמסביב אל הבית שלי, אז איך איך איך חמק ממני פארק שלהם, ועוד כזה מוגבה, עם גשר מת בקצה שלו?

זה לא שאני מכירה טוב את ברלין. אני לא. היום אני חושבת שלעולם לא אכיר טוב את ברלין. היא גדולה מדי. היא גדולה עלי. שכונות זרות, השכונות שבהן אני לא גרה, נשארו חוץ לארץ עבורי. אני לא יכלה להגיע לשום מקום מחוץ לשכונה שלי בלי להסתכל במפות קודם, בלי שגוגל מפס יחזיק לי את היד. וזה בסדר. כלומר, למדתי לקבל את זה. בברלין חיים בשכונות. כל השאר זה חוץ לארץ.

וככה זה נראה מקרוב. מעל גובה הכביש, גשר תלוי ומת. סגור. הקצה של הגינה

זה כאילו ככל שמתארכת השהות שלי בעיר, העולם שלי מצטמצם. אני מוצאת פחות ופחות סיבות שמצדיקות יציאה מהשכונה. לפני כמה שבועות הזמינו אותי חברים לארוחת ערב במסעדה בשרלוטנבורג. לא הבנתי את זה. מה, כבר אין מסעדות במיטטא או בפרנצלאוורברג? בשביל מה לחצות את העיר רק כדי להגיע למסעדה? איזה מין טירוף זה? לפני שבועיים חברה טובה שלי ביקרה בעיר. ביקור שלישי שלה. העברנו ביחד חמישה ימים זוהרים של שיטוטים ארוכים בלי יציאה אחת מהשכונה. הרגשתי גאווה גדולה.

אבל אז, כשיגיליתי את הפארק המוגבה, חוויתי מנעד רגשות מתנגשים. מצד אחד התמלאתי הערצה והתפעלות מהעיר. כמה היא גדולה! וכמה פינות חבויות יש בה! ואיזה עומק ועושר וגיוון! כל הג'אז הזה מילא אותי בהשתאות. מצד שלישי קצת כעסתי על הגשר. קצת נטרתי לו. הוא פידח אותי. עכשו מגיעים? ואיפה בדיוק היית עד היום? ככה יפה להתחבא? זה הביא לי לרצף מחשבות קודרות על עצמי. אולי אני לא משוטטת עירונית מקצועית כמו שחשבתי? אולי אני סתם חובבנית, מפספסת פארקים, לא רואה כלום ממטר? ובצד השביעי שוב כעס: מה זה, כמה שנים שנים צריך להלך ברחובות האלה כדי לגלות את כל הגשרים המתים שלהם? לא הגזמנו?

וככה זה נראה מקרוב. יום אחד כל העולם יהיה כזה. אבל אז אני לא אהייה המתעדת. שמישהו אחר יתעסק בזה.

בתקופה שאחרי הגילוי התקדמתי בבדיקת העניין, אבל התקדמתי בזהירות. גם היה חורף וקר, מה שהביא אותי להעדיף מסלולי הליכה יותר שחוקים, וגם לא רציתי להיות מופתעת שוב. הלכתי כמה פעמים אל הפארק החבוי אבל כל פעם הלכתי מכיוון אחר. גיליתי שמרחוב Garten יש כמה גרמי מדגות שמובילות אל הפארק, וניסיתי כל אחד בנפרד. גיליתי שמהצד השני שלו הפארק נושק אל המקום המשונה בעל המראה האפוקליפטי שנקרא Beach Mitte, וקצת סלחתי לעצמי שפספסתי אותי עד כה, כי ביץ מיטטא זה אחד המקומות המגוחכים שיש בעיר ואני מתעלמת ממנו באופן קבוע. אין חוף בברלין, תתמודדו עם זה. אין מה להעמיד פנים. ביץ מיטטא, חחח. באמת ביץ.

אתמול היה יום כל כך יפה שאחרי שסיימתי את השיטוטים הרגילים שלי הרגשתי שאני בשלה להתמודד עם זה שוב. הלכתי אל הפארק המוגבה מתוך כוונה ללכת אליו. בהתכוונות. לא במקרה. הלכתי על Bernauer שטרסה עד סופו, עד שהגעתי אל התחת של  Nordbahnhof ושם חציתי את הכביש ועליתי על המדרגות שמובילות אל הפארק ונכנסתי בו דרך הכניסה הראשית.

הפארק עצמו. שביל אחד, ספסלים משני הצדדים, שמים כחולים, גשר בקצה

יכול להיות שפארק זה מילה גדולה מדי על המקום. יכול להיות שזאת רק גינה. בכל מקרה היא מוגבהת, והיא מתחבאת בין  Nordbahnhof וביץ מיטטא, ויש בה מסלול הליכה מהמם, והוא נפרש במקביל אל  Gartenstr שטרסה ומסתיים בגשר מת. בגוגל מפס כתוב שלשביל הזה, המוגבה, קוראים Park am Nordbahnhof. ובקצה שלו יש שלד של גשר.

למה סגרו את הגשר? ואם סגרו את הגשר, למה השאירו אותו? זה כל כך מוזר, מצבת ענק לגשר באמצע העיר. בשכונת מגורים. בין החיים. מבנה ברזל עצום, מחליד, שמחבר בין שני נקודות, ולא מחבר בין כלום לכלום יותר. לידיו יש פסי רכבת חדשים ועליהם שטים האסבאנים. המכוניות עוברות מתחתיו. ומה יהיה איתו? הוא ישאר שם לתמיד? ככה יראה העולם יום אחד, אחרי שהמין האנושי יעלם, מבנים מחלידים וחסרי תכלית שהטבע פורץ מהם.

הלכתי את הפארק מקצה אל קצה ובחזרה וחשתי איך הרגשות שלי כלפיו מתאזנים. זה נפלא שיש מקומות של טבע בתוך העיר. זה מהמם שאני עדיין מגלה מקומות חדשים. אני לא כועסת על הפארק יותר. אבוא שוב להלך על השביל הבודד שלו, בין הספסלים, עד אל הגשר המת ובחזרה.

Beach Bar Mitte זה מה שכתוב שם. ולא Beach, ולא Bar

מיטטא ביץ מזווית אחרת