על ערמומיותם של החגים היהודים ועל יופיו של האביב, או ההפך

Here the beautiful thing your majesty, you can tear it out and cut it down, you can burn it and through it all away, but if you want, it can all grow back

(דמות לא חשובה אל המלך יחזקאל, דמות כן חשובה, ב – Walking dead)

היום יהיה יום יפה, אני חושבת, אם מזג האוויר לא יתהפך. כרגע יפה בחוץ. השמים כחולים. אין עננים. לפי האפליקציה גם אין טמפרטורות. אבל עוד מוקדם. הטמפרטורות יעלו.  החוץ יתחמם. אולי אפילו נגיע לדו ספרתי. אולי לא. השמים אולי ישארו כחולים. אולי לא. הלוואי וכן. כבר היו השבוע, כלומר בשבוע שעבר, שני ימים יפים. לא ברצף, לא אחד אחרי השני. ימים מופרדים. נבדלים. בין שלל הימים האפורים והדלוחים והרטובים היו שני ימים יפים. אבל ממש. ימים יפים באמת. הימים היפים של האביב בברלין.

IMG_20170325_171926.jpg

האביב: עצים שעמדו קפואים, כלומר בלי תנועה, חודשים רבים, רק ענפים, עצים חשופים בלי כיסוי ובלי עלים ובלי השתנות פתאום, בבת אחת, עושים את הדבר הזה. בעוז, בתנופה, בלי פחד, דברים מתפרצים מהם, פורצים מהם, בוקעים על השמים. כמו מאטפורה על התחלה חדשה. כאילו היו תמונה במצגת של איזה מומחה לשיפור עצמי, הדגמה של איך כל דבר יכול להשתנות, איך אפשר להתחיל מחדש

עשיתי טעות החורף, עכשיו אני יודעת. עשיתי טעות. לא נסעתי. כל החורף נשארתי בברלין. ברציפות. כל הימים האפורים כולם. זה החורף השישי שלי בעיר ועשיתי טעות של חדשה. נשארתי בה. לא יצאתי. לא טיילתי. לא נפשתי. לא פיסקתי את הימים האפורים בימים אחרים. כבר חצי שנה שאני יוצאת מהבית ספונה בתוך מעיל כאילו הייתי Cocoon. מכוסה, עטופה. מבודדת.

ספירת החורף שלי מתחילה ביום בו אני עולה על המעיל היותר רציני. עוברת מג'קטים למעילים. כלומר, עונות השנה עבורי הן השתקפות של המלתחה. אני יודעת שאוביקטיבית, זה לא היה חורף נוראי. אבל סובייקטיבית, במבחן המעיל, אני חבושה במעילים הכבדים שלי, מעילי החורף הראויים, מאז אמצע ספטמבר. מאז שטסתי למוסקבה והתחלתי את הטיול. השבוע, לראשונה, הורדתי רמה במעיל, עברתי למשהו קל יותר. חצי שנה של ללכת ברחוב עם צללית גוף כמו של איזה טלאטאביס עליז או מתנחלת גבעות נמרצת. שני דברים שאני לא.

IMG_20170325_172125_197.jpg

ככה זה נראה. וזאת לא גינה של מישהו. זה בשולי הדרך. בין המדרכה לגינה. בלי מגע ים אדם. ככה סתם. פתאום הם צצו עם הצהיבות העזה שלהם, צהוב בתוך לבן, פרח צהוב מוקף פרח לבן, פלא הבריאה, קסם עז.

אני לא טאליטאביז עליז. אני לא מתנחלת גבעות נמרצת. ימים ארוכים בלי שמש כשאני תחובה בתוך מעיל משמין עושים אותי עגמומית וקפואה. זה היה חורף מסריח. חורף קקה. חורף ארוך ומדכא של ימים סטטים-אפורים. חורף שלא נגמר. עד השבוע. עד היום היפה הראשון. והשני. ואולי היום גם, אולי היום יהיה היום היפה השלישי.

ימים יפים בברלין זה לא סתם. זה לא עוד ביטוי. יום יפה בברלין זה חגיגה. זה שיר. זה השמלה הצהובה של אמה סטון בסרט האיוולת לה לה לנד. זה כל החגים ביחד. זה חולצות לבנות וילדים מצחקקים. שתילים של אמנון ותמר בכניסה לסופרמרקט. דוכני פרחים. אנשים עובדים בגינות. שתילות חדשות בעציצי הרחוב. טיפות גשם שנשארו תלויות על העץ התגלגלו לעלעלים ירוקים קטנים, נוצצים, כמעט שקופים. משטחים עירונים מכוסים כרכומים סגולים ולבנים וצהובים. מיליוני אנשים פורצים החוצה, ממלאים את הרחובות. איפה הייתם, ילדים לבושים בצבעוניות עזה וממלאים את הגינות, איפה הייתם כל החודשים האחרונים?

IMG_20170324_155509.jpg

האביב, הוא בכל מקום. אני מסתכלת על הסימנים הקטנים שהוא משאיר בכל מקום ומשתאה. איך זה שהם יודעים לפרוץ ככה, בבת אחת, קדימה. כמה כוח יש בתנועה הזאת. בקיעה. פריצה. התפרצות החוצה. תנועה כמעט אלימה של התפרצות קדימה. תנועה מבקעת, שוברת כלים וטיפוגרפיות. תנועה כל כך טבעית. פשוטה. נטולת מאמץ. איך איך איך?

יום יפה בברלין זה התפרצות חיים מטורללת, עזה, סוחפת. זה כל כך יפה וכל כך מתפרץ וכל כך טוטאלי שהשבוע, אפילו אני, ספונה בתוך דכדכת החורף שלי, הרגשתי שמשהו השתנה. שהאוויר אחר. החורף נגמר. האביב הגיע. אפשר לצאת מהבתים. להתהלך ברחובות. לשוטט. אפליקצית ספירת הצעדים שוב לוחשת לי מילים יפות. השיח מול חלון העבודה התכסה פריחה צהובה. אפשר לצאת אל הרחובות לשאוב מים. אפשר לרוץ בשדות ולשאוג לשמים. לו הייתי אשה ששואבת מים או חיה בין שדות ושואגת לשמים. אבל אני לא.

במקום זה אני נוסעת בשבוע הבא. סוף סוף נגמר החורף והימים יפים ומזג האוויר מושך אותי החוצה ואני נוסעת. העונה הכי יפה בברלין, בתחרות רק עם הסתיו, ואני נוסעת. שבוע הבא אני בישראל. זה הצד השני של טרגדיית אי נסיעתי בחורף. אני נוסעת באביב. וגם בסתיו לא הייתי בעיר. השנה היו לי עונות כאילו אני בישראל. רק חורף או קיץ. וזה נורא. זה נורא בעיני. החמצה נוראה. כי בברלין ארבע עונות, חורף קיץ סתיו אביב, ואני הכי אוהבת את הסתיו, והאביב, והשנה החמצתי ואחמיץ את שתיהן.

IMG_20170325_170609.jpg

דברים חדשים, מנצנצים, כמו טיפות גשם שנשארו תלויות על עץ אחרי שהמבול חלף, רק שלא טיפות ולא גשם. פריחה. דברים קטנים וחדשים. 

מה שהביא אותי להרהר על ערמומיותם של החגים היהודים. איכשהו, למרות החילוניות שלי ולמרות שאני לא חיה בישראל, החגים היהודים הכתיבו לגמרי את הלוז השנתי שלי. בגלל שרציתי לנסוע לטיול ארוך יחסית עם חברה מישראל, חודש חגי הסתיו הוקדש לטיול. ובגלל שאני רוצה לבוא לבקר בישראל, ובן דוד שלי מתחתן ממש לפני פסח – זה בטח היה נורא רומנטי בעיניו, להתחתן באביב, יום לפני ערב פסח, יציאת מצרים, מעבדות לחרות, כל זה, זה בטח היה נורא רומנטי בעיניהם – זה היה נורא הגיוני לנסוע באביב, לחתונה, לפסח.

משונה, מין כשל מערכות כללי תקף אותי השנה בענייני הנסיעות וביקורים בארץ ותאריכים ועונות. במקום לנסוע בעונות בהן אני לא אוהבת את העיר, אני נוסעת ממנה בעונות שאני הכי אוהבת אותה. מה שמחזיר אותי אל החגים היהודים. איך הם קיבלו את שתי עונות המעבר? איזה מין סידור זה? אפליה מתקנת? יש איך לנתק את הקשר העז הזה? אני לגמרי בעד החגים היהודים, וכל החגים האחרים גם, אבל למה החגים היהודים הם עונה שלמה? למה כל חג נמשך שבועות ואיך, לכל השדים והרוחות, הם קיבלו דווקא את היפות שבעונות, את העונות שמסמלות שינוי, השתנות והתהוות של משהו חדש?

IMG_20170321_161607.jpg

התחלות וניצנוצים. מתחילים ומנצנצים. 

 

 

4 מחשבות על “על ערמומיותם של החגים היהודים ועל יופיו של האביב, או ההפך

  1. התגעגתיא

    אבל על ברלין אני כועס כעת, קרובת משפחה בקרה חבר ותוכנת הורדת סרטים סיימה להוריד סרט שתחילת ההורדות הייתה בארץ חמדת אבות, כעבור כמה ימים הגיעה קנס של 1,000 אירו עם פירוט מצמרר של הסדרה שהורדה והשעה המדוייקת….

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s