דברים שעשיתי ודברים שראיתי במונגוליה

הרכבת שלנו עצרה בתחנה המרכזית של אולן-בטור. היה חושך מוחלט. שש בבוקר. מבעד לחלון של הקרון ראינו את Mejet. הוא החזיק ביד שלט עם השמות שלנו. ירדנו מהרכבת ונתנו לו לאסוף אותנו אל המכונית והוא הסיע איתנו אל הגסט האוס שהוא ואשתו מנהלים ובדרך ראינו את השמים נצבעים בכתום ואת השמש זורחת.

בגסט האוס, שהיה דירת 2 חדרים בבניין דירות 2.5 קילומטרים ממרכז העיר, פגשנו את Bilegt, אשתו של Mejet ושותפתו. ביחד עם מנהלים חברת תיירות ממש קטנה במונגוליה. Mejet נהג ומדריך, Bileget מארגנת את כל השאר. הגענו אליהם דרך הזוג הרוסי שפגשנו אצל ניקיטה בגסט האוס על האגם. באמיילים סיכמנו את הפרטים היבשים, מתי אנחנו מגיעים, כמה ימים, מה הם מציעים שנעשה.

מונגוליה

הדברים שראיתי במונגוליה. כמו להיות על הירח

ישבנו במטבח של הדירה עם Bileget והיא עברה איתנו שוב על הפרטים והסבירה לנו מה עומד לקרות. היא פתחה בלהגיד שבמונגוליה אין אטרקציות. אין מה לראות. צחקנו ואמרנו לה שזה בדיוק מה שאנחנו רוצות לראות והיא אמרה נהדר ופתחה מפה והראתה לנו איפה אנחנו ולאן ניסע. בלוחות זמנים שלנו נספיק לטייל רק במרכז מונגוליה. Mejet הלך להכין את הגיפ. אנחנו צריכות ללכת לסופרמרקט, לקנות אוכל, וגז, ונייר טואלת. Bileget הסתכלה על הציוד שלנו, המעילים, הנעלים. היא אמרה שאין מה לצאת בלי טייץ מתחת למכנסיים, קר מדי, ושהמעילים שלנו בסדר. היא אמרה לנו שנישן בגריים (גר = אוהל בד עגול, צורת המגורים של ה – nomad, הנוודים המקומים). היא אמרה שאין שירותים בדרך, שנגיד ל Mejet מתי שאנחנו צריכות והוא יעצור לנו. היא אמרה שמאוד יבש בחוץ ושנשים לב לכבות טוב טוב את הסיגריות שלנו, כי בקלות מתחילה שרפה. היא אמרה לנו לא לגשת לבד לחיות. היא אמרה לנו לא לנסות להדליק את התנור עץ בגר לבד, לבקש מ Mejet והוא יעשה את זה. היא אמרה לנו שיהיה לא קל, והיא מאוד מקווה שנהנה.

אחרי זה נסענו עם Bileget אל מרכז העיר, החלפנו כסף, עשינו קניות בסופר, אכלנו ארוחת בוקר ונפגשנו עם Mejet ועם הג'יפ הרוסי שלהם. לפני היציאה Bileget הציעה להראות לנו את הטמפל המרכזי בעיר. היא סיפרה לנו שבמונגוליה חיים 3 מיליון בני אדם, חצי מהם, מיליון וחצי, גרים בבירה. היא אמרה שאין תשתיות בבירה לכמות כזאת של אנשים. שהמעבר הגדול מהכפר אל העיר התחיל בעקבות קריסה המשטר הקומוניסטי, בתחילת שנות התשעים, במקביל לקריסת הקומוניזם בברית המועצות. עד אז, במשך 70 שנה, מונגוליה נשלטה על ידי הקומוניסטים וכולם כולם כולם קיבלו משכורות. המשטר קבע לאנשים איפה הם יחיו ודאג שתהייה להם הכנסה. אחרי שהסידור הזה נפסק התחילה התנועה אל העיר. בחיפוש אחרי עבודה. בחיפוש אחרי הכנסה. אנשים שוב לא יכלו להישאר בשוליים, במרחבים, ולהרוויח כסף מזה. מיליון אנשים היגרו אל אולן-בטור מאז שנות התשעים של המאה הקודמת. ובאולן-בטור אין עבודה לכולם, ואין בתים לכולם, ואין תשתיות מתאימות לכאלה כמויות של אנשים. אז בנו מגדלי דירות, ובנו מהר, ושלושים שנה אחרי המגדלים האלה מתפוררים ומתפרקים ומתקלפים ומחלידים. תשתיות של תחבורה ציבורית, למשל, לא בנו. אז אין בעיר רכבות משום מסוג, רק אוטובוסים או מכוניות פרטיות. וכולם רוצים לנהוג, ככה אמר Mejet, כולם רוצים מכונית פרטית. אז יש פקקים. Bileget אמרה שמרוב פקקים ונהגים גרועים היא לא מעיזה לנהוג בעיר, רק Mejet נוהג עבורם.

מונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. כאן, בעמק בו ישנו את הלילה הראשון

Mejet החנה את הג'יפ במגרש חניה בכניסה אל הטמפל ונשאר ברכב, ואנחנו נכנסנו פנימה עם Bileget. היא סיפרה לנו שלמרות שהטמפל נראה ישן, הוא מאוד חדש. כשהקומוניסטים תפסו את השלטון זאת היתה מהפכה אלימה. הקומוניסטים המונגוליים יצאו למלחמה בבודהיזם. הם שרפו את כל הטמפלים במדינה (אחד בלבד שרד, וגם זה בזכות תושיה של מישהו להכריז עליו כעל מוזיאון). הם רצחו יותר מ 2000 לאמות מקומיים. הם חיסלו את הבודהים במונגוליה, מסורת עתיקה של אלפי שנים. הדאלי למה הראשון היה ממונגוליה, למשל, כזאת ארוכה ומושרשת המסורת הבודהיסטית במונגוליה, והקומוניסטים חיסלו אותה.

וגם את השפה הם חיסלו. במונגוליה של היום מדברים, קוראים וכותבים מונגולית, כלומר, בשפה המונגולית, בשפה המקומית, אבל הא"ב, בקריאה ובכתיבה, הוא קרילי. כמו ברוסיה. והם מעולם לא היו כבושים על ידי רוסיה. לא חלק מברית המועצות. לא באופן רשמי. ובכל זאת. 70 שנה של קומוניזים, שני דורות שגדלו לתוכו, והם איבדו אם היכולת לכתוב בשפה שלהם. בטמפל החדש כל הכתבים הבודהיסטים הם בטיבטית. עכשו, בשנים האחרונות, סיפרה Bileget, יש תנועה של צעירים שקוראים לחזור אל הכתב המקורי, המונגולי, והם מלמדים את עצמם קריאה וכתיבה ומתרגמים כתבים בודהיסטים אל מונגולית ומנסים לייצר תנועה של חזרה אל השפה.

מונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. נהר מתפתל כמו נחש

Bileget גדלה בעיר. Mejet הוא בן הכפר. היא חילונית. הוא דתי. הם הכירו כשהיו שניהם סטודנטים בברית המועצות. ב – Yekaterinburg. הוא למד הנדסה. היא רפואה. הקומוניזים קרס באמצע הלימודים שלהם. בבת אחת הפכו מסטודנטים ממומנים לחסרי כל. איכשהו הסתדרו. הכירו. התאהבו. התחתנו וחזרו אל אולן-בטור. יש להם שני בנים. הבכור סטונדט להנדסת חומרים. הקטן בתיכון. שניהם גרים בבית.  Bileget אמרה שבאולן-בטור צעירים עוזבים את בית ההורים רק כשהם מתחתנים.

נפגשנו אתם יום לפני בחירות מוניציפאליות במונגוליה. שאלנו אותם למי יצביעו.  Bileget הסבירה שיש שתי מפלגות, הדמוקרטית והסוציאליסטית, שהיא ממשיכת דרכם של הקומונוסיטים. היא אמרה שהיא תבציע לדמוקרטים. Mejet לא יצביע, הוא יהיה יתנו בג'יפ. הוא אמר שזה לא משנה לו, שהכל אותו דבר. אבל שאילו היה מצביע כנראה היה מצביע לסוציאליסטים.

מונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. עופות טורפים.

סיירנו עם  Bileget בטמפל הבודהיסטי. היא הראתה לנו את המקום כמו מדריכת תיירים. לא כמו איגור, באולן – אודה שהיה בעצמו בודהיסט והביקור בטמפל היה חלק מהחיים שלו. Bileget הדריכה אותנו וצחקה והסבירה שהיא באמת חילונית, כל זה לא אומר לה כלום. היא סיפרה שכשהם רק התחתנו, היא ו Mejet, הוא היה המום מזה שהיא לא יודעת איך עושים דברים נכון. היא לא מכירה את החוקים. אז הוא פנה אל אמא שלה בבקשת עזרה. רק שהאם עוד יותר חילונית ממנה. האם חייתה את כל חייה תחת המשטר הקומוניסטי. החוקים שהיא מכירה הם אחרים. היא לא יכלה לעזור לו, צחקה Bileget, ואחרי זה היא נתנה לנו חיבוק ונשיקה, נתנה ל Mejet חיבוק ונשיקה ויצאנו אל הדרך.

הג'יפ של Mejet

דברים שראיתי במונגוליה. הג'יפ של Mejet. שעה מעיר הבירה ואנחנו לבד בעולם, על הירח

***

במונגוליה, בימים שטיילנו ברחבי מרכז מונגוליה, הרגשתי כאילו אני על הירח. כאילו אני הולכת על הירח. מקום קדום, קסום, ריק. מקום שלא עובד על ידי בני אדם. שמים גדולים, פתוחים, בהירים. גוונים של תכלת, ענני כבשים מתגלגלים, כל הזמן בתנועה, מחליפים צורות. גבעות רכות. חשופות. מכוסות שיער רך, צהבהב. אוייר צלול. ראות. שקיפות. אופק בלי סוף. מכל מקום רואים את האופק. מרחבים עצומים, משטחים פתוחים, חום, צהוב ותכלת.

הגבעות, מרחוק, מנוקדות. נקודות שחורות מסודרות במעגל, בחצי קשת, בקבוצה. כשמתקרבים אליהם הגבעות מתעוררות. הנקודות מתמלאות, מקבלות צורה של חיים. זזות. בתנועה. עדרים של בעלי חיים. כבשים. טליים. פרות. יאקיים שעירים שנראים כמו סבאיים. גמלים עם שתי דבשות מצויירים במכחול על רקע גבעות חול צהובות. סוסים, כמו קשתות שמחוברות לאדמה, חצי קשת שחורה מעל אדמה צהובה, הראשיים שלהם מורכנים, סוסים אוכלים. בעלי חיים בצורה הטבעית שלהם. אורחים מכוכב אחר. תמיד בקבוצה, בלהקה, ביחסים עם אחד עם השני. בתוך הטבע. יופי שכמותו לא ראיתי. יופי שמילא אותי בתחושת הודיה, תחושת תודה, תחושת זכות גדולה. הלב שלי התפוצץ משמחה. זכיתי. זכיתי לראות ולחוות ולהיות בעולם הזה, בתוך מראות האלה, מתחת לשמים האלה.

***

לפני שהתחלנו את הטיול, בגסט האוס באולן-בטור, Bileget סיפרה לנו על הנוודים, ה Nomad. היא אמרה שבאחד הערבים של הטיול נתארח אצלם לארוחת ערב ונישן ב"גר" שלהם. חששתי מזה, מהאירוח אצל משפחה מקומית. זה מקובל. זה מה שעושים תיירים במונגוליה. מתארחים אצל משפחת נוודים מקומית. בכל המדריכים והאתרים זה מופיע כחלק מהתפריט. לילה עם משפחה נוודים. חששתי שזה יהיה עקב אכילס שלי. Bileget סיפרה ש Mejet גדל בכפר ומכיר את הנוודים והחיים שלהם טוב והוא ידאג לנו.

הנוודים במונגוליה חיים ביחידות קטנות. משפחה גרעינית וזהו. לא שבט. לא עדר. לא קבוצה. משפחה גרעינית ובעלי החיים שלה. המשפחה ש Mejet לקח אותנו לפגוש, זאת שהיינו אמורות לישון אצלה, היתה שני אחים, שתי נשים ויותר מ – 1000 בעלי חיים. לאחד משני הזוגות יש ילדים. שתי בנות. הילדה הקטנה חיה אתם ב"גר". הילדה הגדולה, בת 7, ב"בורדינג" בעיר. כל הילדים מעל גיל 7 נשלחים לבתי ספר בעיר או בכפר הגדול הקרוב. שם הם חיים בתנאי פנימיה. בורדינג. חוזרים הביתה כל סוף שבוע ואחרי סיום תיכון. איך הם עומדים בזה, הילדים האלה שגדלו מתחת לשמים וליד הגמלים, איך הם עומדים במעבר הזה, מחיים בתוך משפחה גרעינית, בלי קהילה מסביב, בתוך הטבע, בין החיות, לחיים בעיר, בין אנשים, בתוך מערכת חוקים ומנהגים אחרים לגמרי. מה זה עושה להם?

ב"גר" של המשפחה שביקרנו היתה תלויה על דופן האוהל תעודה ממסוגרת שמראה שהם הבעלים הגאים של יותר מ – 1000 בעלי חיים. סוסים ופרות. את התעודה חילקה המדינה. הם מסגרו ותלו. מה הם עושים עם כל החיות, שאלתי שוב ושוב. שאלתי את Mejet ושאלתי את  Bileget עוד כשישבנו ביחד והיא סיפרה לנו על הטיול הקרוב. מה הם עושים עם כל הבעלי חיים האלה? הם לא אוכלים אותם. זאת אומרת, חלק כן. אבל כמה חיות כבר יכלים 4 אנשים בוגרים לאכול? הם לא מוכרים אותם. לא מוכרים בשר ולא מוכרים חלב ולא מוכרים כלום. הם לא עושים מהן כסף. החיות הן לא המודל העסקי שלהן. אין להם מודל עסקי. הם לא עושים חקלאות. הם חיים לצד בעלי החיים שלהם.

פגשנו אותם ביום המעבר ממושב הקיץ שלהם אל מושב החורף. הם עוברים פעמיים בשנה, לפי מזג האוויר. את המקומות שלהם הם בוחרים בהתאם לצרכים של בעלי חיים. ליד מקור מים נקיים. ליד מרחבים של עשבים או צמחייה אחרת שמהווה אוכל לחיות. את המעבר הם עושים בעזרת שתי משאיות. הם הבעלים של המשאיות ויש להם גם אופנוע. האופנוע מחליף את הסוס. המשאיות את הגמלים. Bileget אמרה שצריך להיזהר מהסוסים כי מאז שהנוודים התחילו להשתמש באופנועים, הסוסים נהיו יותר פראיים, פחות מאולפים, פחות רגילים ומקבלים בני אדם שירכבו עליהם.

לאחד משני האחים היתה יד חבושה. תוצאה של תאונת אופנוע. עזרנו להם להוציא דברים מהאוהל ולהעמיס על המשאית. הילדה שלהם היתה קסם. יאלי הראתה לה את עצמה בסמרט פון. הם הציעו לנו גבינה לבנה ושמנה שהם עושים עם חתיכות לחם לניגוב. היו להם פאנליים סלולרים וחתול שהם העבירו איתם.

למה הם חיים ככה, שאלתי ושאלתי, למה הם צרכים כל כך הרבה בעלי חיים, מה הם עושים אתם?

זה אורח חיים, אמר לי Mejet, אמרה לי Bileget. זה פשוט אורח חיים.

מונגוליה

אני, במונגוליה

***

בלילה הראשון ישנו ב"גר" בשטח של משפחת נוודים אחרת. במושב הקיץ שלהם. עמק בין הרים סלעים, ארבעה אוהלים עגולים לתיירים, מבנה קבוע אחד, בית קטן בנו מלבנים. 2 טמפלים בודהיסטים. 3 פאנלים סלולרים. 1 צלחת לווין. חיות. עדר סוסים. עדר פרות. כלב שמירה. חתול שחור. ואשה אחת בת 62, האמא של המשפחה, כולה לבדה. המשפחה עברה למקום החורף. Mejet אמר שהאמא היא שהקימה את המקדשים הבודהיסטים והיא לא רוצה לעזוב אותם, מפחדת שיגנבו דברים. אז בחורף המשפחה נודדת והיא נשארת לבדה. כל החורף. כמעט חצי שנה היא, החיות, והטלוויזיה. מה היא רואה, כשהיא מסתכלת בטלוויזיה? מה היא מבינה מזה? אשה שכל חייה בעמק הזה, בבעלי חיים, בבני משפחה, בטמפל שהיא בונה בעצמה. מה היא רואה כשהיא רואה טלוויזיה, איך היא מפרשת את זה, איך זה נראה למישהו שחוויות החיים שלו כל כך שונה ואחרת. על איזה ידע מוקדם זה נופל? איזה חלומות זה מעיר?

לפני שהלכנו לישון Mejet מילא את התנור בעץ. הוא אמר לנו שזה לא יספיק לכל הלילה. שבערך בשלוש או ארבע בבוקר הקור יחדור אל האוהל. הוא אמר לא לדאוג, שאם קר לנו להעיר אותו והוא יחדש את החימום. התעוררתי בשעה שלא ידעתי מה היא והיה לי קר אבל לא רציתי להעיר את  Mejet אז שכבתי על הדרגש שלי, בתוך השק שינה ש Bileget השאילה לנו, מתחת לשלוש שמיכות צמר שהגברת המבוגרת הביאה, וחשבתי לעצמי, והמחשבה הראשונה שהיתה בי כשהתועררתי, זה שהתנאים כאן אפילו גרועים מאלו שהכרתי בהודו. אין מים זורמים. זה היכה בי בבוקר. אין מים זורמים. בשום מקום. השירותים היו צריף בור קליעה. אני בסדר עם שירותים כאלה. גם בהודו השתמשתי בכאלה וזה היה בסדר. אבל בהודו, ליד כל שירותים, היה ברז קטן ולצידו קערה ואפשר לשתוף את הידיים ולהתנקות קצת. במונגוליה אין כלום. כלום. לא נייר ולא מים. לא שירותים ולא ברז עם מים זורמים. זה המם אותי. לא העלתי בדעתי שזה יכול להיות. חיים בלי מים זורמים.

***

בדרך לראות קבוצה סטופות לבנות מסודרות במעגל על גבעה, התחילה סערת רוחות. טיפסנו אל הגבעה והרוח כמעט הפילה אותנו. קוצים שהתנתקו מהאדמה התעופפו מסביב לנו. הם נראו כמו יצורים חיים, ידיים ורגליים, מתגלגלים מהרוח. בלילה השני ישנו במחנה של אוהלים לתיירים. זוג נוודים צעיר תיחזק את המקום. ההורים שלהם עברו למושב החורף. הם נשארו הם הבן לשמור על המקום פתוח כל זמן שמגיעים תיירים. האבא סידר אותנו בגר, הביא לנו עוד שמיכות, עצים, הדליק את התנור. את הכל עשה בריצה. והבן אחריו. האבא רץ והילד אחריו. ניסיתי לתפוס אותו במצלמה ולא הצלחתי, הוא רץ מהר מדי. כשנפרדנו מהם הילד עמד ליד אבא שלו ושניהם נפנפנו לנו לשלום. אותה עמידה, אותה תנועת נפנפוף ביד.

ראינו גבעות חול לבנות. ראינו עדרי גמלים שותים מים. ראינו נהר ארוך ושטוח מתפתל כמו נחש בתוך האדמה הצהובה. ראינו מעיין של מים חמים עם ריח של גופרית וצבעוניות עזה, צבעים של ירוק וכתום ושקוף בין המים והאדמה והסלעים. ראינו גשר עקום מעל נהר. Mejet סיפר שהגשר חדש. שאלנו למה כזה עקום, אם חדש, והוא הסביר שאמנם חדש, אבל היה חורף קשה (מזג האוויר במנוגוליה נע בטווח של 80 מעלות. בקיץ עשוי להגיע למעל 40, בחורף אל מתחת ל 40. שום כביש לא יכול לעמוד בתנאים האלה. הגשר לא עמד). אז אחרי החורף הקשה באו לשקם את הגשר שוב, רק שחיברו אותו מחדש עקום.

דברים שראיתי במונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. צהוב וכחול. נהר מתפתל

***

באחר הצהריים של היום השלישי הגענו אל מושב החורף של משפחת הנוודים שפגשנו קודם, ביום המעבר. כשהגענו אליהם הם עסקו בהתקנת האוהל השני. הראשון כבר עמד. כמה צעירים מהכפר עזרו להם, וגם הילדה הגדולה, בת ה 7, קיבלה חופש מבית ספר כדי לעזור במעבר. Mejet הראה לי את האוהל הראשון, זה שכבר עמד. הוא אמר שכאן נישן הלילה. נכנסתי אל האוהל וראיתי שהבפנים שלו נראה בדיוק כמו האוהל שעזרנו להם לפנות. אותה תעודה ממוסגרת שמראה שהם הבעלים של יותר מ1000 בעלי חיים. אותו שולחן, כוננית, כסאות. התנור באמצע האוהל עוד לא היה מחובר. היה לי קר והייתי עייפה ובבת אחד ידעתי שאני לא אוכל לישון שם, באוהל הזה, בין הדברים שלהם. זה גדול עלי. אני לא רוצה.

דברים שראיתי במונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. המפל

אמרתי את זה ל Mejet ואחרי זה היתה שעה מאוד לא נעימה בה התנצלנו וניסינו להסביר ולרכך ולנמק. Mejet אמר שהוא חשב שלראות איך הם חיים יהיה מאוד מעניין עבורנו. אני ניסיתי להסביר לו שעבורי להתארח בבית של אנשים שאני לא מכירה, ולא יכלה לתקשר אתם, זה אי נעימות גדולה. זה חוסר נימוס. זה לא בסדר. אני לא יודעת אם הוא הבין. אני לא יודעת אם הוא יכול לראות את זה דרך העינים שלי.

Mejet הסיע אותנו כל הכפר הכי גדול הקרוב, שם היה בית מלון. בית מלון אמיתי. חדש. ושם ישנו את הלילה השלישי. הדלת כניסה של הבית מלון היתה כל כך כבדה שלא הצלחתי לדחוף אותה קדימה בעצמי. בקומה התחתונה היתה מסעדה ועל הקירות היו תלויים תמונות בשחור לבן של וונציה. בקומה העליונה היו החדרים. היה בו, בבית מלון, כל העצב והיאוש שבבתי מלון מפוארים בארצות עולם שלישי. קירות מתקלפים. חימום שבקושי מחמם (אחרי שהתלוננו בפעם השלישית שקר לנו הביאו לנו אל החדר תנור פרטי). בחדר הראשון שהראו לנו המקלחת לא עבדה אז העבירו אותנו אל חדר אחר. באותו לילה היו שני חדרים מלאים בבית מלון. אנחנו וזוג תיירים מקומי. בבוקר הגישו לנו ארוחת בוקר של קפה משקיות ושני טוסטים לכל אחת. אחרי כן התחלנו את היום הרביעי בביקור במוזיאון המקומי, ואז קיבלנו טלפון מהארץ ששינה את הכל.

(הייתי יכלה להמשיך, לכתוב על מונגוליה עוד ועוד. 4 ימים טיילתי במרכז מונגוליה, 2600 מילים כתבתי ואני מרגישה, בכאב, את חולשת המילים וקריסה התמונות. שום דבר ממה שהיה לא הצלחתי לתאר כאן).

בפוסט הבא: על הימים באולן בטור, לבד.

כל הפוסטים של הטיול.

דברים שראיתי במונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. יש לי עוד תמונות, ולסנן ביניהן קשה לי. כל כך הרבה יופי

 

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “דברים שעשיתי ודברים שראיתי במונגוליה

  1. פינגבק: סוף שבוע לבד באולן – בטור | Liraz Axelrad Blog

  2. פינגבק: ברכבת, עד לקצה של רוסיה | Liraz Axelrad Blog

  3. פינגבק: החומה הסינית, התחתית, שיחה עם הבנות מהקבלה וזהו: סוף הדרך | Liraz Axelrad Blog

  4. פינגבק: לונדון, יום בלונדון | Liraz Axelrad Blog

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s