ברכבת: בין Moscow ו – Yekaterinburg

הבחורה שקיבלה את פנינו בכניסה אל קרון מספר 16 בתחנת הרכבת Kazanskaya במוסקבה נראתה לי כאילו התחפשה לעובדת בחברת הרכבות הרוסית. פנים של ילדה, שאריות של תינוקיות בלחיים, שיער  מסודר אל תוך צמה והצמה עצמה נוקשה ומסודרת במין משולש, לא שיער נופל וצמה נופלת, צמה שהועמדה במקומה, ומעליה כובע שהוא חלק מהמדים וכמו שאר המדים, המעיל, המכנסיים, הכובע, הכל היה גדול עליה. היא טבעה בתוך המדים של עצמה. היא נראתה כמו ילדה בתחפשות. ילדה ביום הורים שלבשה את המדים של אמא שלה ועכשו מעמידה פנים שהיא עובדת.

רק שהיא לא העמידה פנים. היא היתה האחראית על הקרון שלנו. היא בדקה את הכרטיסים שלנו ובדקה את הדרכונים ואישרה לנו להעלות אל קרון מספר 16. בקרון ישבה גברת מבוגרת. בירכנו אותה לשלום ושמענו ממנה בהקלה ובשמחה שהיא יודעת אנגלית. מצאנו כל אחת את הדרגש שלה והתארגנו, מקום לתיקים, כל מיטה על המיטה, כאלה, וחיכינו שהרכבת תתחיל לזוז, והיתה לי תקווה קטנה בלב שזהו, אנחנו רק שלושה בתא, אבל לא, כמה דקות לפני יציאת הרכבת נכנסו אל התא אמא ובת, ילדה קטנה ויפה עם שער בלונדיני מקלות וצמות דקות קלועות בו עם חוט כחול בכל צמה. ואמא שלה. כלומר, 5 אנשים. בקרון של ארבע. קרון של ארבע דרגשים.

ברכבת הטרנס סיבירית

בהופעה הכי רשמית, בכניסה אל הקרון, עם הכובע

בשעות הראשונות של הנסיעה ניסינו לנחש איך האמא והבת והאשה המבוגרת ושתינו נישן על ארבע דרגשים. האמא, שהסתבר אחרי כמה זמן שהיא בכלל הסבתא, לא קטנת גוף, ואיך בדיוק הן מתכננות לישון? הסבתא לא ידעה אנגלית אבל המבוגרת כן, אז דיברנו. היא סיפרה שהיא חוקרת ביולוגית ממכון מחקר בנובוסיבירסק. תכננו לעבור שם, אבל בסוף לא נעבר, סיפרנו לה. היא היתה מקסימה. היתה לה את היכולת לייצר אינטימיות בשניות. שעה אחרי שהתחלנו את הנסיעה היא, הילדה והסבתא התנהגו כאילו הן משפחה. חלקו אוכל. שעשעו את הילדה. שוחחו איתנו. הילדה ידעה לספור באנגלית. הסבתא לא ידעה מילה. הגברת המבוגרת, הפרופסורית, תירגמה ותיקשרה וחיברה בין כולנו.

הפורפסורית סיפרה שהיא כבר שנים לא נסעה ברכבת, שזה יוצא דופן עבורה. לרוב, היא אמרה, היא טסה ממוסקבה אל נובוסיבירסק, במקם היומיים ושני לילות ברכבת. אבל הפעם היא לא יכלה לטוס. והיא לא יכלה לטוס כי היא מסיעה איתה קבוצה של צפרדעים מאפריקה. הנה הן, תראו, היא משכה קופסא מתחת למושב והראתה לנו. צפרעדים אפריקאיות, צפות-קופצות בתוך מים בקופסא שלהן. היא הביאה אותן כל הדרך מאפריקה. לצורכי מחקר. יש להן בערך שנה לחיות. היא אמרה שזה הרבה יותר חיים משהיו להן באפריקה, שם חיה זו או אחרת היתה אוכלת אותן.

הצפרדעים

הצפרדעים שנסעו איתנו. הן בכלל הגיעו כל הדרך מאפריקה. יש להן בערך עוד שנה לחיות במעבדה בנובוריסקי. הפרופסורית טענה שיהו להן חיים טובים במעבדה.

היא סיפרה לנו שהיא חייתה הרבה שנים במערב. מסוף שנות השמונים עד שנת 2007, אז חזרה אל רוסיה אחרי 12 שנים בהן עבדה במכון מחקר באנגליה. שאלתי אותה אם היה קשה לחזור, אחרי כל השנים האלה. לא, היא אמרה, בכלל לא. אני רוסיה. היא הסבירה שהיא במקור בכלל מאוקראיינה, גדלה ב USSR, מזהה את עצמה כרוסית. מזועזעת ממה שקורה באוקראינה. היא אמרה שהם אימצו בחזרה את הנאציזים. שזה דבר נוראי, מה שקורה שם. אחר כך היא אמרה שנורא הפתיע אותה שבמערב, למשל באנגליה, הם חושבים שהם ניצחו את המלחמה. מלחמת העולם השניה הכוונה. היטלר. היא אמרה שהאנגלים כאלה בורים שהם חושבים שהם ניצחו את המלחמה ואת היטלר, והרי ברור וידוע לכל שהם, הרוסים, הם אלו שניצחו את המלחמה. היא דיברה על התעמולה במערב. כמה היא תעמולתית.

אחר כך היא הסבירה לנו כמה פוטין טוב לרוסיה. איך הוא חיזק את רוסיה. איך כל הרוסים עכשו מרגישים מוגנים. בטוחים שאף אחד, אף אחד, לא יכול לבוא לארצם ולכבוש אותם. בזכות פוטין. וכמה טוב הוא עשה עם חצי האי קרים, ובזכות זה עכשו הם, הרוסים, לא מודאגים ממחסור בנפט. היא אמרה שהרוסים הם מגובשים, הם מאוחדים, הם עם אחד, ואף אחד לא יכול לפעול נגדם. כמוכם בישראל, היא אמרה. היא היתה בישראל לפני כמה שנים, ביקרה בירושלים, במקומות הקדושים לנצרות.

דרגשי השינה

דרגשי השינה העליונים, המראה מאיפה שאני ישנתי

אחרי שירד החושך הסבתא והילדה ירדו מהרכבת וצעירה אחרת החליפה אותם. הצעירה החדשה היתה בלונדינית ונמצרת. היה לה מלא ציוד. אחרי שעזרנו לה להתארגן עם הציוד היא התנפלה על הדרגש העליון, סידרה את המיטה, ציפתה את השמיכה בציפה. אחרי זה היא שאלה מי צריך עזרה. היא ציפתה את השמיכה של הפרופסורית וגם את שלי. כשעלינו לישון, אני והיא בדרגשים העליונים, היא הציעה לי בננה. אמרתי  לה, לא, תודה, אז היא שמה את הבננה על הדרגש שלי, לצידי.

עכשו, אני בעייתית באוכל. לצערי הרב, יש מלא דברים שאני לא אוהבת לאכול. בננה היא בראש הדברים שאני לא אוהבת. לא סובלת. אני לא סובלת בננות. כבר שנים לא אכלתי אחת מהן ועדיין הריח, המרקם, השערות, הנטייה להשחיר, כל התכונות האיומות האלה רודפות אותי. לא יכלה לשאת בננות. והנה אני על דרגש קטן ובננה לצידי. ואני לא יכלה לאכול אותה ולא יכלה לזרוק אותה ומה לכל השדים אני עושה עם הבננה הזו? במשך הלילה, כל פעם שהתעוררתי, המחשבה הראשונה שלי היתה ניסיון לאמוד את המרחק ביני לבין הבננה. כבר מחצתי אותה? היא מרוחה לי על התחת? היא ליכלכה לי את הטרנינג?

תיק האוכל

תיק האוכל של השותפה לתא. משם יצאו הבננות. וגם, אלפי סוגים של וופלות, מנה חמה, נקניקיות שהגיעו בתוך עטיפת פלסטיק, קופסאות של מיץ ממותק. ואת הכל היא הציעה לי. בהכל רצתה לשתף. חוץ מזה היא התלהבה מזה שאני מצלמת וכל הזמן הצביעה על דברים שעלי לצלם

לא התווכחנו עם הפרופסורית. לא איתגרנו את תפיסת פוטין שלה. החברה שלי ניהלה את השיחה ואני הצלחתי איכשהו להתאפק. הפרופסורית היתה גברת מקסימה ולאומנית ללא גבול. זה תמיד מפתיע אותי, לדבר עם לאומן. שזה אמיתי. שיש אנשים שבאמת חושבים ככה. ועוד אחת שחייתה במערב כל כך הרבה שנים. קשה לי להבין את זה. איך נשארים לאומנים אחרי שרואים עולם. המראות שראיתי והדברים שלמדתי במוסבקה עוד טריים בי.

למשל מה שלמדתי על כנסיית ישו המושיע (תרגום קלוקל שלי). המלון שלנו היה ממש לידה. והיא יפה באופן עוצר נשימה. יפה ומרשימה ומלאת הוד והדר. ישנה ועתיקה. נבנתה במהלך המאה ה 19. לקח 40 שנה לבנות אותה. וזה ניכר. או ככה חשבתי, עד שיום אחד לקחנו סיור באוטובוס hop and off, ושמענו באוזניות, במבטא אמריקאי ושפה קלילה, שבשנת 1931 החליט סטלין שאין מקום לכנסייה הזאת יותר ופוצץ אותה. פשוט כך. בלב מוסקבה. בלב העיר שלו. פוצץ אותה. הפיצוץ הראשון לא הספיק, הכנסייה סירבה להתפרק, אז עשו פיצוץ שני. ואז, אחרי שני פיצוצים, במשך שנה וחצי, עסקו בפינוי ההריסות של הכנסייה המופצצת. סטלין רצה לבנות שם מבנה ציבור לאיכסון הממשל, אבל אז היטלר קרה וכל המשאבים של המדינה עברו ליצור נשק והתוכנית נגנזה. אחרי המלחמה בנו על השטח של הכנסייה בריכה ציבורית. ואחרי פירוק ברית המועצות החליטו לבנות מחדש את הכנסיה בדיוק כמו אז, כמו שהיתה. הפעם זה לקח חמש שנים. בין 1995 לשנת 2000. הכנסיה שאנחנו רואות היא בכלל חדשה. בת 15.

מחוץ לרכבת

ומחוץ אל הרכבת סתיו. תמונות סתיו. כתמי צבע מטושטשים. נוסעים. ירוק מתחלף בצהוב מתחלף באדום מתחלף באין עלים. עוד חודש הדרך תיראה אחרת לגמרי

הפרופסורית אמרה שזה אולי מפתיע אותנו אבל היא שמחה מפירוק ברית המועצות. היא אמרה שהם, הרוסים, השקיעו כל כך הרבה במדינות הברית, וקיבלו כל כך מעט בתמורה. היא אמרה שבמקום להשקיע בהם, ברוסים, השקיעו הכל במדינות הברית וכל המומחים הרוסים עברו לחיות במדינות הברית וזה החליש את רוסיה. אבל עכשו הכל טוב. המומחים חוזרים הביתה ורוסיה מתקדמת קדימה, קדימה, ומדינות הברית למי אכפת מהן בכלל. איך הן התפרקו, יוגוסלביה למשל, התפרקה לגמרי אחרי שהרוסים עזבו.

בזמן שאנחנו דיברנו ואכלנו ונסענו הילדה במדים לא הפסיקה לעבוד. היו לה כמה סטים של מדים. כל פעם שהרכבת עצרה היא עמדה במדים הרשמיים בכניסה לקרון, עם מעיל ענקי וכובע מגוחך. בזמן הנסיעה היא לבשה מעל המדים חלוק והפכה למנקה. היא ניקתה את השירותים. היא ניקתה את התאים. היא שטפה את הרצפה במסדרון. היא עברה בין התאים והציעה דברים למכירה. היא ניגבה אבק מהחלונות. היא ניגבה מים מהידיות החיצוניות של דלת הקרון. היא רשמה נוסעים עולים ונוסעים יורדים. היא שמרה את הכרטיסים שלנו והיינו צריכות להחזיר לה את כלי המיטה כדי לקבל את הכרטיסים בחזרה. היא לא הפסיקה לעבוד. בערב הגיעה מישהי כמוה, רק צעירה פחות, להחליף אותה. ראיתי אותה לובשת פיג׳מה בצבע תלכת עם ציורים של דובים. בבוקר היא שוב היתה שם, במדים הגדולים, מוכנה להכל, עושה הכל.

ברכבת

אותה בחורה, ילדה בכלל, נראית לי בת 16, אולי אולי 18. מנקה

בסוף הנסיעה הזאת, אחרי 36 שעות שבעצם היו רק 34 כי אנחנו נוסעים כנגד השעון, הגענו אל Yekaterinburg שקוראים לה גם Ekaterinburg על שם אשתו של הצאר פטר שאחרי כמה שנות נישואין רצחה את בעלה ולקחה את השלטון וזכורה תחת השם הצארית קתרינה, ושבין השנים 1924 – 1991 נקראה בכלל Sverdlovsk על שם Yakov Sverdlov, מנהיג המפלגה הקומוניסטית. ההיסטוריה של רוסיה נראית לי כמו טלנובלה אין סופית, אגדות אלף לילה ולילה.

(ניסיתי להעלות עוד תמונות, ממוסקבה, מהדרך, ואפילו סרטון וידאו קצר, אבל אלאס, אני עייפה והאינטרנט כאן איטי להפליא. אולי בהמשך).

13 מחשבות על “ברכבת: בין Moscow ו – Yekaterinburg

  1. פינגבק: ב – Olkhon Island, על המים של Lake Baikal | Liraz Axelrad Blog

  2. פינגבק: נסיעה, Irkutsk, נסיעה, Ulan ude, נסיעה. הסוף של רוסיה. | Liraz Axelrad Blog

  3. פינגבק: דברים שעשיתי ודברים שראיתי במונגוליה | Liraz Axelrad Blog

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s