בדרך אל. בריטריט. תודעה כותבת. תודעה צלולה. ספסלים ביער. ישראלים בברלין

ראיתי אותה כשירדתי מהרכבת ב – Andernach. היא יצאה מאותה רכבת כמוני והיא סחבה תרמיל גב ומשהו בהופעה שלה – השער הלבן, הצבעוניות בבגדים – היא נראתה לי מתאימה. רציתי לעצור אותה, להגיד לה משהו, להגיד לה שאני חושבת שאנחנו נוסעות לאותו המקום. שגם אני, כמוה, נוסעת לריטריט. אבל היא לא התעכבה עלי ולא נוצר קשר עין. היא הלכה מהר ובנחישות. היא יצאה מהתחנה ונכנסה אל אחת המוניות שחנו בחוץ ונעלמה. עמדתי מחוץ לתחנה והסתכלתי על המונית שלה נוסעת ועישנתי סיגריה ומתחתי את הזמן. הייתי בין חול לקודש. אחרי שעות של נסיעה ברכבת, לפני הכניסה לריטריט. סיימתי את הסיגריה ונכנסתי למונית אחרת שלקחה אותי אל ה – Waldhaus, לחמישה ימים של תשומת לב ושתיקה.

רכבת

אני, בדרך אל הריטריט. ברכבת.

הגעתי לפני הזמן. המשרד היה סגור והקבלה לריטריט עוד לא התחילה. השארתי את המזוודה שלי בבית ויצאתי לטייל מסביב, לראות מה השתנה. זה לא שהרגשתי כאילו אני חוזרת הביתה, אבל כבר הייתי בריטריט ב – Waldhaus, לפני שנתיים בדיוק, והכרתי את הנופים והשבילים והבוץ. טיילתי בשדות, עצרתי בנקודות אסטרטגיות, הסתכלתי על הנוף, שאפתי את האוויר וניסיתי לכבות את עצמי ואת המחשבות שלי. כשבאה מחשבה על העבודה שמחכה לי אמרתי לה שתעוף מכאן, כרגע לא מחכה לי שום עבודה, לא בחמשת הימים הקרובים. וכשבאה מחשבה על המצב אמרתי לה שתעוף מכאן, כרגע זה המצב, אני, הבית, הנוף. וכשבאה המחשבה להוציא את המכשיר וללחוץ על האייקון של פייסבוק הזכרתי לעצמי שעדיף לא, שאני לכמה ימים משוחררת מזה ואני יכלה לא לבדוק. אז במקום ללחוץ על האייקון של פייסבוק לחצתי על האייקון של המצלמה ואמרתי לעצמי שאני רק מצלמת לצורכי הבלוג. בשביל הכתיבה.

שמחתי להשתיק מיני קולות ודוברים שבתוכי. הרגשתי הקלה. ואז הגעתי אל הקול הכותב. הקול שמייצר בראש שלי מילים ומשפטים. מילים ומשפטים ורעיונות שאני רוצה להקפיא. זה קול שאני מחבבת, הקול הכותב. אותו לא רציתי לכבות ולא ידעתי מה לעשות בנושא וחשבתי לעצמי שבעצם זאת יכלה להיות שאלה טובה ל – כריסטופר, המורה בריטריט, כשאגיע לשיחת אחד על אחד איתו. מה עושים עם הקול הכותב?

ספסל

ספסל צופה אל האופק. ספסל בודד

בטירוונאמאלי שבדרום הודו, מקום של רוחניות הארד קור, הכרתי בחור בשם יואכים שהיה גם מוסיקאי וגם מחפש רוחני מסור. יואכים סיפר לי שלפני שנים, בימים שרמנה (רמנה מהרישי, הגורו המרכזי, או הכי ידוע, שחי ופעל בטירוונאמלי) היה בחיים, התקיימה באשראם שלו הופעה של מוסיקאים. אחרי ההופעה אנשים שהיו באשראם שאלו את רמנה מה דעתו על הלהקה, האם נהנה מההופעה. רמנה ענה שהוא הכי אהב את הנגן שנתן קצב. הוא הפיק רק צליל אחד, אמר רמנה. יואכים ניגן על פסנתר וסקסופון ועוד כמה כלים וכל פעם שהוא סיפר את הסיפור הזה היו לו דמעות בעינים.

ברור שצריך או רצוי או עדיף להשתיק גם את הקול הכותב. הוא לא שונה מכל האחרים. ברור. כששאלתי את כריסטופר על זה הוא הציע שבמהלך הריטריט אקח לעצמי עד 45 דקות בכל יום לעבוד על כתיבה וזהו, לא יותר. בשאר הזמן תניחי לזה, הוא אמר, ככה יהיה לך למה לחזור אחרי הריטריט. עכשו יש לי פתקים קטנים עם בועות ומשפטים עליהם ואני מנסה להרכיב מהם נרטיב. על אחד הפתקים כתוב: איך ליישב את הסתירה, תודעה כותבת, תודעה צלולה.

ספסלים

ספסלים צופים על חלקת יער פתוחה

על פתק אחר כתוב: אין דבר כזה ״הם״. כריסטופר אמר את זה באנגלית כמובן, הוא אמר, אין דבר כזה them or they וזה היה במסגרת דיבור שלו על הסכנה וההחמצה והרדוקציה שבלחוות את העולם דרך סטריאוטיפים והכללות. אנשים הם אף פעם לא מה שהם נראים, הוא אמר, הכללות תמיד מחמיצות, ואין דבר כזה ״הם״. כמו שאין דבר כזה ״אני״.

אבל בכתיבה יש, רציתי להגיד לו, בכתיבה לפעמים צריך להשתמש בסטריאוטיפים והכללות, כדי לקצר בתיאורים, לייצר הבנות מהירות, אינטואטיביות, לבסס השקפת עולם והסכמות. בכתיבה אני לפעמים משתמשת בהכללות וסטריאוטיפים כדי להעביר בקצרה סיטואציה מורכבת. כדי להדגים הבדלים. לתאר את הזרות שלי. לייצר נגדה. בכתיבה אני מסתמכת על הנחות יסוד משותפות. אני לא מתחילה כל פעם מחדש.

או למשל האשה שראיתי ברכבת וישר ידעתי שהיא לריטריט. זיהיתי אותה רק על בסיס ההופעה שלה – השער הלבן, הצבעוניות בבגדים – וזה נורא וזה טעות וזה חשיבה סטריוטיפית אבל זה גם היה נכון. כשחזרתי מהשיטוטים שלי ביער מצאתי אותה יושבת בפינת הישיבה ב – Waldhaus, שותה תה. אבל לא אמרתי כלום.

***

ספסל

ספסל ביער

באחת השיחות שלו כריסטופר דיבר על הכוח של מילים כמעצבות תודעה וכמה חשוב להשתמש בהן בזהירות ובדיוק בגלל זה. הוא נתן, כדוגמא, את ישראל. הוא אמר שבישראל אי אפשר יותר להגיד את המילה ״שלום״. שהיא מילה טעונה מדי. לא השמאל ולא הימין, לא ישראלים ולא פלסיטינאים, אמר, מסוגלים להתייחס היום למילה ״שלום״. היא מזכירה להם יותר מדי אכזבות ותסכולים וכשלים, הוא אמר, עד שעדיף לא להשתמש בה בכלל. וכריסטופר מכיר את ישראל לא רע, הוא כבר שנים מגיע לבקר פעמיים בשנה כדי ללמד במסגרת ריטריטים של עמותת תובנה והוא אקטיביסט פוליטי שקשור בכל מיני פעילויות משותפות של פלסטינאים וישראלים.

הוא הגיע לריטריט בגרמניה ישר מישראל והשתמש בהרבה סיפורים ואנקדוטות מישראל כדי להמחיש דברים. למשל, הוא סיפר שלפני שנתיים הגיע בטיסה מישראל לברלין, ושבטיסה איתו היו מלא ישראלים שעברו או תיכננו לעבור לחיות בברלין. הוא סיפר את זה כדוגמא לעד כמה אנחנו לא יודעים כלום על העתיד ואיך אין גבולות וחסמים בפני הטבע האנושי שהוא להשתנות, לייצר שינוי. הוא אמר שכשהסבים והסבתות של הישראלים האלה הגיעו לפלשתינה אחרי השואה, אחרי כל הזוועות שקרו להם בגרמניה, הם זרקו את הפספורטים הגרמניים שלהם לים בתור סמל של הישרדות והתחלה חדשה, ושכעכשו הנכדים שלהם קופצים לים בחיפוש אחרי הפספורטים הטבועים האלה. תארו לעצמכם, הוא אמר, אחרי כל מה שקרה להם בגרמניה, אחרי כל הזוועות שפקדו אותם כאן, הם חוזרים.

ספסל

ספסל

לא תיקנתי אותו על הפרטים, בנוגע לים ולפספורטים הטבועים. הפרטים לא חשובים. אבל הרוח, הרוח! אני לא אוהבת את המיתוג של ״ישראלית בברלין״. לא נוח לי עם השיוך לקבוצה, לשבט הלאום. אבל אם המותג הזה, ״ישראלים בברלין״ ייצג, ולו קצת, את היכולת להשתנות, יחזק את ההבנה שהכל משתנה, הכל, כל הזמן, כל הזמן, בתנועה, ואין לנו מושג לאן, אנחנו לא יודעים מה יקרה בעתיד, מה יקרה מחר, מה יקרה עוד שעה, והכל הכל הכל יכול להיות כך אבל יכול להיות גם אחרת, אז דייני.

***

והריטריט, איך היה? עולם ומלואו. ברור. ואני מוצפת בו. המשך יבוא (ויש מצב שכבר מחר).

אני ברכבת

אני, בחזור. השתנתי?

11 מחשבות על “בדרך אל. בריטריט. תודעה כותבת. תודעה צלולה. ספסלים ביער. ישראלים בברלין

  1. אני לא סגורה על זה שאין "אני", אבל מסכימה שצריך לנהוג זהירות בהכללות (כולל על "הם"), למרות שלפעמים, כמו שהראית, הן לא טועות. הצרה היא שהן כן טועות לעתים די קרובות.

    אהבתי

  2. מעניין איך הדברים בחיי מתנהלים להם באיזה מטריקס שעדיין לא פיענחתי ואולי גם לא אצליח לעולם. בזמן שנסעת לריטריט בברלין (אגב, אם תרצי המלצות על מרכז ויפאסנה ליד מינכן – שם עשיתי את אחד הריטריטים הראשונים שלי- אעביר לך את הכתובת) אני יצאתי לריטריט של עשרה ימים בגליל (זה לא תובנה ולא העמותה לויפאסנה). שם האיסורים מאוד חמורים, שמונת האיסורים הבודהיסטיים וכמובן גם האיסור לעסוק בכתיבה או קריאה. גם אצלי עלתה סוגיית הכתיבה. לא בעצם הריטריט עצמו, אלא הכתיבה שזנחתי בשנים האחרונות. התשובה שקיבלתי בשעות הרבות של המדיטציה הייתה שעליי לשוב אליה, והנה אני כאן, נכנס לפייסבוק שגם אותו זנחתי ונתקל בדברים שכתבת על הריטריט וסוגיית הכתיבה (המטריקס שהזכרתי). לי לא היה שום סיכוי לקבל ארבעים וחמש דקות של כתיבה בכל יום. גם לא רשות להרהר בכך, אז חזרתי הביתה ואני בתוך זה מאז.

    אהבתי

    • הי מוטי, מקסים! תודה. גם אני הרגשתי/חשבתי במהלך הריטריט שכן, עלי להתרכז ולהמשיך עוד בפרוייקט כתיבה שאני עובדת עליו. בהצלחה לך, גם כך וגם אחרת

      אהבתי

  3. פינגבק: יומן ריטריט. כל הדברים הלא חשובים | Liraz Axelrad Blog

  4. לא מבין הרבה בריטריטים אבל נדמה לי שכל העניין עם השינוי המתמיד הוא סוג של אשליה. נכון, מצד אחד תמיד יש שינויים והגבינה תמיד זהה וכו' וכו' (לא מכיר את כל הקלישאות…). אבל בעצם שום דבר לא משתנה באמת וכל השינויים בעולם נעים על אותן שבלונות. או במלים אחרות: השינוי לא משתנה. Just more of the same.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s