ברלין, ביירות, סאלם עליכום, יום העצמאות, יום הולדת

בערב יום העצמאות דיברתי עם אמא שלי בטלפון. היא שאלה אם אני מציינת את יום העצמאות ואם יש מסיבות עצמאות סביבי, אם אנחנו חוגגים את החג הזה. אמרתי לה שאני לא, שאין לי שום תוכניות שקשורות לעצמאות, אבל שזה לא אומר, שבטח יש ישראלים שכן חוגגים, שבטח איפהשהו ברחבי העיר יש קבוצות שחוגגות ומציינות והכל, אבל אני לא. אני הולכת למסיבת יום הולדת של חבר, אמרתי לה, ויהיו שם עוד ישראלים לשעבר, אמרתי, ובטח, או אולי, מתישהו מישהו יגיד את המילים יום העצמאות, או יום הזיכרון, וזהו, אמרתי לה. אני לא צופה יותר התייחסות לזה, אמרתי.

אמא אמרה לי שזה עושה אותה מאוד עצובה ואני שאלתי אותה מה אמא, מה עושה אותך עצובה והיא אמרה שהיא מרגישה שאני מתרחקת ומתנתקת ואני שאלתי ממה והיא אמרה שמהכל, מישראל, מהקיבוץ, מזה שהיו ויש גם דברים טובים. אחרי זה אמרנו עוד כמה דברים וסיימנו את השיחה וניערתי מעלי את העצב הקל שדבק בי והתלבשתי ויצאתי לערב מסיבת יום הולדת. ובאמת בערב, מתישהו, בהרמת כוסית זו או אחרת, מישהו אמר, אולי אפילו אני, את המילים "יום העצמאות", וזהו. היינו שם כל מיני אנשים מכל מיני מוצאים ומלא שיחות שהתייקמו במקביל ובשיחות שאני קיימתי עם האנשים שאני דיברתי יום העצמאות לא עלה יותר. דיברנו על עצמנו ועל החיים שלנו ויום העצמאות שנחגג במדינת ישראל אינו חלק כרגע. אבל ישראל כן. קשה מאוד לדבר על החיים שלנו בלי שישראל תעלה.

גם בפוסט הזה תמונות של אביב. אני לא יכלה אחרת. הוא כל כך יפה, האביב בברלין

לפני חודש בערך הלכתי לתערוכה של "Young Persian Atisits"  שהוצגה בבריכת שחייה לשעבר בוודינג, ברלין. קראתי על התערוכה איפשהו באינטרנט והסתקרנתי. בתערוכה הוצגו עבודות של 4 אמנים שחיים בטהרן. Rising stars from Tehran, כתוב עליהם באתר. באותו זמן, אולי אפילו באותה כתבה, קראתי על סרט דקומנטרי חדש שמתמקד בקהילת המהגרים האיטלקים שחיים בברלין. גם זה סיקרן אותי. לתערוכה של YPA הלכתי. לאיטלקים לא. אני חושבת שזה גם בגלל שאני ישראלית. אני חושבת, אולי זאת הישראליות שלי כיום.

****

אלו ימים מאוד יפים בברלין ואני מרבה לשוטט בחוץ. אני משוטטת כמו מי שהרגע יצא מהסגר, או כמו מי שיודע שזמנו קצוב. תכף יגמר האביב. תכף יגמר לי הזמן. באחד הימים עצרתי לשתות קפה בבית קפה שאני תמיד עוברת לידו ולא עוצרת בו. זה בית קפה שנמצא, אולי, 100 מטר מהבית שלי, אבל בעולם אחר. הבית שלי, הכתובת, המיקוד, הוא של מיטטא. אבל הרחוב של הבית שלי נמשך ונמשך. הוא חוצה את החומה לשעבר ונכנס לוודינג. לשכונת מגורים בוודינג. שכונה שיש בה בית קפה אחד ואין בה חנויות ויש לה מדרחוב ארוך, שהוא ההמשך של הרחוב שלי, ועל הספסלים בו יושבים אנשים מבוגרים עם שער לבן או נשים עם ילדים. שכונת מגורים. no היפסטרים. מאוד נעים לי לשוטט שם.

עוד אביב

בית הקפה נראה מבחוץ כמו בית קפה בעיר שינה פרברית. לא מקום שאני ברגיל אתעכב עליו. אבל באחד הימים השבוע עברתי שם וראיתי שהשולחנות בחוץ ומעליהן שמשיות אדומות ושיש שולחן אחד פינתי, קטן, שולחן לבודד, שיושב בפוזיציה נפלאה מתחת לשמש. נכנסתי לבית הקפה, אמרתי גוטן מורגן והזמנתי קפה קרמה וקורסאון. בזמן שחיכיתי לקפה שלי נכנס גבר עם שתי ילדות ואמר סאלם עלייכום.

הסתובבתי להסתכל מי זה, מי זה, מה אמר. ישר הסתובבתי. לבדוק. סתם איש עם שתי ילדות. הוא קנה קפה טייק אווי והמשיך, בטח הלך לפזר את הילדות לגנים שלהן או משהו כזה. לקחתי את הקפה-קורסאון שלי לשולחן הפינתי והתיישבתי מתחת לשמשיה האדומה ולשמש החמימה והזכרתי לעצמי שזה לא שוודינג היא שכונה טורקית או ערבית או השכונה האחרונה בעיר שטרם עבר ג'ניפיקציה וכל זה. זה פשוט שאני חיה בעיר בינלאומית. זה מה שזה. סאלם עליכום. אין מה להיבהל. זה כמו גוטן מורגן רק בשפה אחרת ואני חיה בעיר בינלאומית. יש בה מלא מהגרים. כמוני. הוצאתי את הספר שלי, "ספינת העבדים, היסטוריה אנושית" וישבתי לקרוא. יום יפה, סאלם עלייכום, גוטן מורגן. בוקר טוב. אני ממליצה בחום לכל בן אנוש לקרוא את הספר הזה, "ספינת העבדים, היסטוריה אנושית".

2.10 יורו לקפה וקוראסון. בצד השני של הכביש, כלומר במיטטא, אי אפשר למצוא קפה בפחות מ 2.20. ככה עולם אחר זה וודינג. אפילו הכיסוי של הכריות כסא מזכיר לי פריפריה

***

אני לא חושבת שאני יכלה להתנתק מהישראליות שלי. אני יכלה לא לחגוג את החגים. אני יכלה להתעלם מיום השואה-זכרון-עצמאות. אבל אני לא יכלה להתנתק מהישראליות שלי. היא מציצה אלי מכל פינה. היא הסיבה שהגוף שלי מתכווץ טיפה כשמישהו נכנס לבית קפה ואומר סאלם עלייכום. היא הסיבה שנעצרתי, ממצמצת בשמש, אל מול חלון ראווה חדש ברחוב ברנאור, מנסה להבין מה אני רואה. חשבתי שאני רואה תמונות, תצלומים, גלויות של תל אביב, רק קצת אחרת. תל אביב אחרי הפצצה. חשבתי, בטח תערוכה של עוד אומן ישראלי. נכנסתי פנימה, הערתי את הבחורה שישנה ליד שולחן הקבלה, והסתכלתי על התמונות מקרוב. לא תל אביב. ביירות.

בין הקישקושים שהיו לי בראש על אירופה, לפני שעברתי בפועל לחיות באירופה, היתה גם התיאוריה שבאירופה בתי הקפה והחנויות הם נצחיים. לא כמו אצלנו בלבנט שכל שבוע מקום משנה את פניו. כל שבוע מסעדה נפתחת, נסגרת, משנה שם, משנה בעלים. באירופה יש המשכיות והכל יציב והמקומות נשארים על מקומם.

הכי אביב. וגם הקדמה לקיץ. ככה נראה הקיץ בברלין

חחח גדול. אני הולכת את ברנאור שטרסה כל יום וכמעט כל יום אני מסמנת לעצמי שהו, הנה מקום חדש, או הנה מקום שנסגר, או הנה מקום שהתחלף. מרוב שזה יומיומי זה כמעט לא מורגש. כאילו זאת פשוט השיגרה בעיר. מקומות כל הזמן זזים. בייחוד מאז שקונספט חנויות הפופ-אפ הגיע אלינו. אז בהתאם, כשעברתי בברנואר שטרסה לא טרחתי להתעכב על חלון הראווה החדש רק בגלל שהוא חדש. זאת היתה התמונה שראיתי בתוך החלון שבגללה התעכבתי. היא הזכירה לי את תל אביב, או יפו. הים. הצבע של השמים. המדים. הבעת הפנים של הגבר-חייל. בית הבאוהאוס שבפינה.

התרחקתי מחלון הראווה כדי שאוכל להסתכל עליו טוב יותר, לנסות להבין מה אני רואה. זאת היתה חנות מהסוג שיש בה הכל ולא ברור מה יש בה. ראיתי גלויות וראיתי תיקים קטנים מבד בשחור לבן וראיתי פוסטרים על הקירות ובסוף קלטתי מה כתוב על החנות, מה כתוב על חלון הראווה: Berlin Beirut Multiples, או בקיצור, B/BM.

חלון הראווה שתפס אותי. בהגדלה מטורפת. Berlin – Beirut

אז מסתבר שגם זה קיים. בית הוצאה לאור שמתמחה באמנים מברלין, ביירות. נכנסתי לחנות. מצאתי את העבודה שתפסה לי את העין. שתי שורות של תמונות מודפסות על גלויות, שורה של גלויות בשחור לבן, שורה של גלויות בצבע, אותם דימויים. עצרתי את עצמי מלהתפעל מכמה שאנחנו דומים. זה נדוש מדי, לירז, אמרתי לעצמי.

לעבודה קוראים Civil War ועשה אותה בשנת 1982 אמן לבנוני בשם Fouad Elkoury. בגלריה מוכרים עותקים שלה בפורמט של גלויות. את כל זה גיליתי כבר לפני כמה ימים. מאז אני חוזרת אל החנות כל יום. חשבתי לקנות עותק של העבודה הזאת ולהביא מתנה לחברה בארץ. אבל החנות סגורה. סגורה. כל יום, כל היום היא סגורה. ועל הדלת, או על חלון הראווה, לא כתוב באיזה ימים ואיזה שעות היא תהייה פתוחה. ברלין הזאת, גם כן.

עבודה של Fouad Elkoury