יש אור בשבע בבוקר. לרוב אפרפר, חיוור, דהוי, אבל אור. אור במובן של ההפך מחושך. ויש אור גם בשש בערב. ושקיעות מרהיבות. ובראשון במרץ, כמו שעון, הפרח הסגול הקטן שליד כלוב הפחים בחצר הפנימית פרח. הפרח הסגול. מבשר האביב שלי. כל שנה הוא שם, ממהר לפרוח, תובע לעצמו תמונה. לא צילמתי אותו השנה. מספיק. כמה אפשר? יש לי תמונות שלו משלושה אביבים קודמים. השנה התאפקתי. בסך הכל תופעת טבע, אמרתי לעצמי, כמה כבר אפשר להתרגש מפרח סגול? אין מה, לא צריך להוציא את המכשיר מהכיס. פריחה. זה הכל. פרח סגול.
פריחה של אביב. לא צילמתי את הפרח הסגול, מבשר האביב, שפרח בחצר הפנימית שלי בבוקר של הראשון במרץ, וצילמתי אותו בכל השנים הקודמות (ראו לינק לפוסט מלפני שנה). השנה צילמתי פרח צהוב, כי זה הו כה אחר.
באחד הימים נסעתי ב – U8 דרך וודינג. תחנה אחרי עלו 4 נערות צעירות, חברות, כנראה בדרך הביתה אחרי בית הספר: ספרים ביד, טרנינג ונעלי ספורט מתתת לשמלה ארוכה, תיקי גב של מותגים, ציחקוקים. אחת התיישבה מולי, שתיים התיישבו בקיוביקל המקביל, מהצד השני שלי, ואחת נשארה עומדת במעבר. והן דיברו ביניהן, דרך המעבר ומעל ההפרדה. הן דיברו בגרמנית וציחקקו והעינים שלהן זרחו, קרנו, ריצדו. הן היו עולם שלם, סגור, רק הן. אני והאשה שישבה בקיוביקל שלי לצד הצעירה, באלכסון ממני, החלפנו חיוכים. אלו היו חיוכים של זקנות השבט. אלו היו חיוכים של חיבה. אה, טין ספירט! אמרו החיוכים שלנו. הבנות האלה, הן היו לגמרי ריח של נעורים. כל הקסם.
אבל זה לא נכון. כלומר, האופן בו כתבתי את הסיפור הוא לא מדוייק. השארתי בחוץ את הסיבה שבגללה בכלל שמתי לב אליהן, אל הבנות. והשארתי את זה בחוץ כי אני לא יודעת איך לכתוב את זה, איך לספר את זה. המילים מסתבכות לי. בשביל לתאר מה ראיתי וחשבתי, מה משך את תשומת ליבי, אני צריכה להשתמש בשפה שלא נוח לי להשתמש בה. שפה שמאפיינת אנשים באמצעות מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים. ואני הרי כולי נגד, לאפיין אנשים באמצעות מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים. אני מחפשת את המילים. איך לתאר, בשפה החדשה, בשיח העדכני, את מה שראיתי, את הבנות שראיתי. איך לספר אותן בלי לדבר על מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים, ועדין, שהסיפור יהיה בפנים.
שמים של אביב. כמו הרכבת, זמנים קבועים
אנסה שוב:
יום אחד נסעתי באובן. אחרי עלו 4 נערות צעירות. לשלוש מהן היה כיסוי ראש. לאחת כיסוי ראש צבעוני, פרחוני, קליל במונחים שלי, בפרשנות שלי. לשתיים היה כיסוי ראש קודר, רציני, כהה, אחיד. אחת היתה בלי שום כיסוי ראש. לאחת מהשתיים עם כיסוי הראש הקודר, כיסוי ראש בצבע חום אחיד, היה שער בלונדיני ועינים כחולות והיא היתה גבוהה גבוהה ולבשה טרנינג וקפוצון. זאת שנשארה עומדת לבשה שמלת בד מיושנת בצבע אחיד ומתחת אליה מכנסי טרנינג ונעלי ספורט. הן דיברו ביניהן כאילו היו היחידות בעולם. הן צחקו. אני והאשה המבוגרת השניה בקיוביקל החלפנו חיוכים של חיבה, של היזכרות. הן הריחו כמו ריח נעורים.
גם זה לא לגמרי נכון, או לא לגמרי מדוייק. גם הטקסט הזה לא כותב באמת את למה שמתי לב אליהן. אני רואה בטקסט שלי את הניסיון לתאר את הסיטואציה ואת הדברים שאני בורחת מהן. אני רואה שהתוצאה מסורבלת, לא ישירה, לא מדוייקת. לא הכי בהירה והכי ברורה שיכול להיות. אני רואה שאני מתפלפלת מסביב. אני רוצה לספר את הסיפור הזה בלי להגיד את המילים המפורשות וזה לא הולך.
אנסה שוב:
יום אחד נסעתי באובאן. אחרי עלו 4 נערות צעירות ממוצא טורקי. לאחת מהן היה כיסוי ראש פרחוני, צבעוני, כמו הבדים שקונים בגואה. לשתיים אחרות היה כיסוי ראש חום, אטום, אחיד. חשבתי לעצמי, אה, הן דתיות יותר, חסודות יותר. אחת היתה בלי שום כיסוי ראש ואני חשבתי שזה נחמד שהן מעורבבות ככה, דתיות וחילוניות. הכי דתיה מביניהן, זאת עם הכיסוי ראש הכי אטום ואחיד וקודר והבגדים הכי גדולים ורפויים, היתה בכלל גרמניה, או לפחות ככה נראתה לי. בלונדינית עם עינים כחולות וגובה נפלא של גרמניות ורגלים שלא נגמרות. הן דיברו ביניהן וציחקקו והיו עסוקות לגמרי אחת בשניה. הן הריחו כמו ריח נעורים.
ארקונהפלאץ. הכיכר היפה בתבל. כרגע הגינה בשיפוצים. לרגל האביב.
אבל אסור ככה, לכתוב על מוצא וצבע עור ומאפייני ביגוד. זה לא פוליטיקלי קורקט. אבל בלי זה אני נשארת עם אין סיפור, סתם ארבעה נערות מצחקקות באובאן, בדרך הביתה, אחרי עוד יום לימודים. לא משהו לכתוב עליו. הרי, בכנות, לא בגלל ריח הנעורים שלהן שמתי לב אליהן. זה היה בגלל הבלונדינית. אני שמתי לב אליהן כי הן לא התאימו לסטריוטיפ שלי, בגלל הבלונדינית.
כמה עוז, כמה עוז! וככה, בקטנה, גם יהודה וקונדרה. עושה לי חשק לברוח להרים
Liraz Axelrad Blog 
טוב, לא יודעת מה זה אומר, אבל איך שקראתי "טרנינג ונעלי ספורט מתתת לשמלה ארוכה" המוח שלי השלים "וכיסוי ראש" (והופתע שזה לא בא) ושאל את עצמו "טורקיות?"
(ואני בחיים לא הייתי בברלין. בטורקיה דווקא הייתי.)
אהבתיאהבתי
מעניין. לי אפילו היה לא נעים לכתוב שהיה להן כיסוי ראש, אבל אולי אני נורא מגזימה. אולי אפשר היה להבין את זה בלי לציין שהן טורקיות, כמו שאת הבנת.
אהבתיאהבתי
לא יודעת, אני לא רואה שום בעייתיות בלציין את כיסוי הראש, וגם לא את העדר הכיסוי של אחת מהן ואת הבלונדיניות של האחרת. זאת הסיטואציה. והמחשבות שחולפות בראש על הזהות האתנית/לאומית שלהן בהתבסס על המראה הן גם כן חלק מהסיטואציה. והאוניברסליות של הטין ספיריט, ושל המבט שחלף בינך לבין שכנתך לנסיעה, גם כן.
אנשים הם לא ישויות מופשטות ואוניברסליות, אנשים הם ישויות קונקרטיות וצורות לבוש והתנהגות שחושפות השתייכות אתנית וחברתית ודתית וגילית, ולהתעלם מזה זה מתחסד וצבוע בעיני ("אני עיוור צבעים!" יה, רייט). אנחנו לא אמורים לא לראות הבדלים (אני רוצה לראות הבדלים! הבדלים הם מעניינים!), אנחנו רק אמורים להשתדל מאוד שלא יהיו לנו דעות קדומות עליהם.
טוב, חפרתי.
אהבתיLiked by 1 person
אבל למען הסר ספק – מאוד יפה מה שכתבת, התיאור של ההתלבטויות והכל. אני מכירה את השיחות הפנימיות האלה, רק נתתי לך את הרפליקה הבאה בדיאלוג הפנימי שלי 🙂
אהבתיאהבתי
חחח תודה. ולא חפרת בכלל. צודקת.
אהבתיאהבתי