אפור בחוץ, עציצים וחנויות פרחים, איש בחליפה אפורה בהירה, חרדה

אפור

שמונה בבוקר, יום חדש, אפור בחוץ. השמש לא עלתה ולא תעלה. לשמים אין צבע. העצים חשופים ורזים ושחורים. הדשא בוצי. המדרכות רטובות. חורף. עוד יום של חורף. אני קמה בבוקר, כל בוקר, ודבר ראשון מסתכלת החוצה, מחפשת את האור. אני מתגעגעת אל השמש, אל ההרגשה של שמש על על עור הפנים. זה החורף הרביעי שלי בברלין והבנת החורפים של השתכללה. אני מבינה שיש רמות שונות של קור. של חושך. של חורף. והחורף הזה, החורף הרביעי שלי, הוא חרא חורף. ממש. חורף פיפי.

לא באמת קר, או לא  קר מספיק, או לא קר כמו שאמור להיות קר בחורף, בינואר, בברלין. בשבוע האחרון היו ימים יותר קרים בישראל מאשר כאן. לפחות לפי מד הטמפרטורות. זה לא הקור שמוציא ממני ציחקוקים, זה לא הקור שמרגיש כמו הרפתקאה. לא שלג וקור מקפיא שמזכירים לי שאני זרה כאן. זה סתם קור. קור סתמי. ודלוח. ורטוב. וסטטי. זה אולי החטא הכי כבד של החורף הנוכחי. הוא סטטי. תקוע. לא מתקדם לשום מקום. כבר ימים על ימים של קור אפרפר ודלוח ומטפטף. מזג אוויר פיפי.

אפור, ברלין

אפור. אני במשרד בהאקשה מרקט, קומה חמישית. אפור בחוץ

ורוד

באחד הימים האלה, האפורים, המטפטפים, הדלוחים, קניתי לעצמי עציץ ורד קטן עם שני פרחים ורודים פתוחים. קניתי אותו בסופרמרקט. בסופנטנטיות. לא תכננתי לקנות אותו עד הרגע שראיתי אותו. אין לי באמת מקום לעציץ חדש, וגם, ורד, מה הסיכוי שהוא ישרוד בכלל? אבל קניתי. הייתי צריכה את הצבע שלו. רציתי לגעת בו, בצבע שלו, ולהביא אותו אלי הביתה ולהכניס אותו אל חיי. ורד וורודה.

אני חושבת שהבנתי את תאוות העציצים והגינון של הברלינאים. זה הכל בגלל האין שמש, האין אור. זה הכל כי צריך קצת צבע בחיים, כי אי אפשר בלי צבע. אז קונים אותו ומביאים אותו הביתה. מטפחים גינות קטנות מתחת לבתים. צמחייה במרפסת. עציצים בתוך הבית. לכולם יש כאלה. רואים את זה בכל מקום. ברלין עיר של חובבי גינון.

הגינה הבייתית

הגינה הביתית. אני חושבת שאובססיית הגינון המקומית נולדה כדרך למחות על החורף. לשרוד את החורף. להוסיף צבע לחורף. חורף פיפי!

צבעים

בברלין ימי ראשון נשמרים בקפידה. הכל סגור. שבת, אבל שבת כמו שבנט חולם שתהייה בתל אביב, שבת סגורה הרמטית. אי אפשר לקנות עגבניה. לקח לי זמן להפנים את זה. בכמה ימי ראשון הראשונים שלי בעיר לא האמנתי שזה אמיתי, שזה קורה. חשבתי: זה מקרי, רק בשכונה שלי הסופר סגור. הייתי יוצאת לקניות וחוזרת מלאת התפעלות מזה שהחנויות סגורות. פעם הלכתי חצי עיר עד שהסכמתי להודות שאין, בתי המרקחת סגורים.

אז חשבתי שאו קי, ככה זה, ככה זה באירופה. בכל אירופה. ימי ראשון סגורים. אבל גם זה התגלה כלא נכון. בקיץ ביליתי עם המשפחה סוף שבוע ארוך באמסטרדם. מראש אמרתי שאם רוצים קניות צריך להספיק בשבת. יצאתי מפגרת. אמסטרדם פתוחה בימי ראשון. גם קופנהגן פתוחה בימי ראשון. זה רק ברלין שלא.

חנות פרחים

חנויות פרחים, הן בכל מקום. ובכל ימות השבוע. החנויות היחידות שפתוחות בברלין בימי ראשון הן חנויות הפרחים

בימי ראשון בברלין החנויות היחידות שפתוחות הן חנויות של צמחים. עציצים. פרחים. ירק. היחידות. יש איזה בית מרקחת תורן. סופרמרקט אחד או שניים בתחנות רכבת הגדולות, וחנויות פרחים. נקודות הצבע של הרחוב. עציצי פרחים בקור, בשלג. בימי ראשון, כשהכל סגור, מאוד בולט כמה מלא חנויות פרחים יש בעיר. השבוע כשהלכתי מהסופר חזרה לבית עם עציץ קטן של של ורדים ורוודים, חשבתי שהבנתי את אובססית הגינון המקומית. זה הכל בגלל החורף, האין שמש, אין אור ובגלל שאנשים, בני אדם, צרכים שמש, צרכים אור.

אפור בהיר

באחד הבקרים השבוע קמתי מוקדם והשמיים היו כחולים. לא ממש כחולים, תכלת בהיר מעורבב באפור בהיר. הדגש של בהיר. היה יותר בהיר מבדרך כלל. שמים כחולים בברלין מבטלים את זכות הבחירה. חייבים לצאת. חייבים לנצל את הרגע. ורצוי לעשות את זה מהר. כי כבר יצא לי שדיברתי בטלפון – שיחות תיאום, מה נעשה היום, איך ננצל את הרגע הכחול – ולראות את הרגע עובר, הכחול שט החוצה והאפור חוזר.

גינה קטנה

גינות קטנות, הן בכל מקום. אובססית הגינון. התאווה לצבע

אני החלטתי לנצל את הרגע וללכת לסופר reve היפה באינוואלידין שטרסה. נכנסתי לסופר, צילמתי את דוכן הפרחים שבכניסה, אספתי סלסלת סופר והייתי בדרך להתחיל בקניות כשראיתי אותו, את האיש באפור. איש מבוגר לבוש בחליפה אפורה בהירה וחולצה לבנה. הוא עמד בכניסה אל הערוץ של הירקות והציע לי ולכל מי שעבר שם להירשם להצטרפות למועדון של reve. או משהו כזה, לא באמת הקשבתי, עשיתי לו תנועה של לא, תודה, והמשכתי.

או ניסיתי להמשיך, אבל זה הציק לי, האיש. הסתכלתי עליו שוב. הוא היה נראה כל כך לא במקום שלו. כמו עצי הכריסמס שזורקים, קטועים, על המדרכות, מחכים שיאספו אותם. לגמרי מחוץ למקום שלו. פעם אני הייתי האיש הזה. בסופר הגדול על בן יהודה. הייתי שלט אנושי לתמר עם כל דבר. היו לי מדים, סינור בצבע בורדו, והיה תלוי עלי מגש והצעתי לכל מי שעבר לידי והיה לי אומץ לדבר איתו שינסה "תמר עם כל דבר". זאת היתה עבודה משפילה בשביל מעט מאוד כסף. עשיתי 3 משמרות כאלה. הייתי סטודנטית, עניה, חדשה בעיר, וזאת היתה הפעם היחידה שעשיתי משהו כזה ולא חשבתי שזה מכובד. למרות שכל עבודה מכבדת את בעליה וזה, לא חשבתי לרגע שזה מכובד. התביישתי שזאת העבודה שלי. התביישתי לעשות את זה, לעמוד שם, למכור ככה.

דוכן פרחים בסופר

דוכן פרחים בסופר. האיש היה לידו. יש לי תמונה של האיש בחליפה האפורה אבל לא נעים לי להעלות אותה. רואים בה את הפנים שלו.

יש מלא עבודות כאלה ומלא אנשים שעובדים בעבודות כאלה. עבודות שקופות. נותני שירותים שקל לא לשים לב אליהם. מלצרים, שומרים בכניסה לחניונים, שלטים אנושים, מחתימים, מציעי טעימות חינם. יש מלא כאלה, בכל מקום, הם חלק מהנוף האנושי-אורבני. חלק טריוויאלי. חלק שאני מעדיפה לא להתעכב עליו, לא לחשוב עליו. כי אם אני כן חושבת עליו מתכווץ לי כל הגוף בפחד. כי כשאני כבר כן מתעכבת ומסתכלת, יוצאות ממני חרדה וביקורתיות. אני מניחה הנחות. אני מניחה שהאיש נמצא שם כי הוא חייב להתפרנס. אני מניחה שהוא לא הצליח למצוא עבודה שמתאימה יותר לכישוריו. אולי בגלל הגיל. אולי מסיבה אחרת. אני לא יודעת, אבל כשראיתי אותו הרגשתי צער ופחד. זאת לא נראית לי עבודה שעושים כי רוצים להמשיך לעבוד, לצאת מהבית, בשביל העניין.

בארץ היינו אומרים על עבודות כאלו שהן עבודות לסטודנטים. או לאנשים צעירים מאוד. עבודות לאנשים בלי כסף וידע וברירות, אבל לא עבודות שעושים לכל החיים. גם כשעבדתי במלצרות או בניקיון, גם כשהייתי שלט אנושי, הנחתי שזה זמני, שאני לא אעשה את זה תמיד, שיום אחד תהייה לי עבודה של גדולים. היום אני יודעת טוב יותר. היום האיש הזה נראה לי כמו עתיד אפשרי שלי. ועל כן הפחד והאימה והרחמים ושלל הרגשות.

הסתכלתי על האיש הזה, איש מבוגר בחליפה אפורה בהירה, איש עם סיפור חיים והכל, ואני הסתכלתי עליו והרגשתי את החרדה שלי. כאילו האיש היה בשבילי תזכורת שיש לאן לרדת, יש איך ליפול. עבודות נוראיות אורבות שם, בדרך למטה. הייתי מעדיפה להשלות את עצמי שהאיש סטודנט וזאת עבודה זמנית שלו. מצד שביעי, היום אני יודעת, או חושבת, שכל עבודה היא זמנית. ובכלל, שום דבר לא נמשך לנצח.

3 מחשבות על “אפור בחוץ, עציצים וחנויות פרחים, איש בחליפה אפורה בהירה, חרדה

  1. אני מתאר לעצמי שגם הוא לא ממש רוצה לעבוד דווקא בעבודה הזו או בעבודות דומות. מן הסתם אין לו ברירה. נשמע לי – וזה עניין מובן ונורמלי בעולמנו הנזיל – שאת מתארת כאן את החרדה הבורגנית מהתחלקות מטה לעשירונים נמוכים יותר. אולי החליפה מסמלת עבורך את הטעם שהוא רכש פעם, כשעוד היה במעמד הביניים. טעם וזהות שעליהם הוא לא מוכן לוותר גם עכשיו, לאחר שנדחק מטה. אולי בגלל זה שמת לב אליו כ"כ, הרי אנשים כאלה ראית בלי סוף גם קודם לכן. אבל האיש הזה, בחליפה שלו, שיקף לך את עצמך ואת החרדות שלך (ושל כולנו בעצם).

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s