רציתי שלעזיבה שלי תהיה משמעות

לפני שבוע היה יום השנה שלי בברלין. כלומר, יום השנה השלישית שלי בברלין. שלוש שנים מאז אותו היום, בתפר שבין כיפורים לסוכות, 3 ימים אחרי היום הולדת שלי, שבו עליתי על טיסת לילה ונחתתי לבוקר אפור וקר בברלין. תכננתי לציין את היום הזה. חשבתי לפרסם פוסט מיוחד, לשנות את התמונה בבלוג, לעלות תמונה לפייסבוק ולכתוב משהו שנון. תכננתי מלא דברים. בפועל לא עשיתי כלום. לא הייתי מסוגלת. רצף הימים המיוחדים, מועדים וחגים, שהתחיל עבורי שבוע לפני הנסיעה לישראל, עת מרוב התרגשות חדלתי לתפקד, והמשיך בתל אביב, ראש השנה, יום כיפור, יום המילקי, חזרה לברלין, סוכות, יום הולדת תאריך לועזי, שמחה תורה, יום הולדת תאריך עברי ואז יום השנה, מרוב כל אלה, לא נשאר בי כלום. הגעתי אל המועד האחרון ריקה וחלולה. וברקע מזדמזם לי כל הזמן, כל הזמן, ישראלים בברלין, ישראלים בברלין.

קראתי הרבה מהדברים שנכתבו על זה בתקופה האחרונה. אני קוראת את זה כי זה עלי, וזה מרתק אותי. גם עצם זה שכתובים עלי. שהפכתי, שוב, לנושא לדיון, לחלק מקבוצה מובחנת. למשהו שהחברה הישראלית מעסקת בו. אני מרגישה קצת כמו כשהייתי ילדה יחפה בחצר הקיבוץ וראיתי את האוטובוסים המפוארים, הממוזגים, האטומים, של התיירים מגיעים לקיבוץ ועושים סיבוב ופנים של זרים עם שער לבן מסתכלים עלי ומבציעים עלי, ועלינו, הילדים, מהחלונות. מה הם ראו? מה הם קיוו לראות?

סתיו בברלין

הישתנות. שינוי (וגם: תיק, תק, תיק, תק, תיק, תק)

אני קוראת וכל הזמן נדמה לי שאני לא מבינה. לא באמת. מה מסעיר אותם כל כך? למה? כל הזמן נדמה לי שאני מפספסת משהו. לא את התוכן, אני מבינה את התוכן של הדיון, הטיעונים לכאן ולשם. מה שאני לא מבינה זה את הכעס, את הסערה, את החותמת הרגשית שמתלווה לכל הטיעונים האלה. אני לא מבינה אותם, את הצד הישראלי ישראלי שבדיון, למה עכשו, למה דרך המילקי, למה ברלין (ישראלים כל הזמן עוזבים את ישראל, יש הרבה יותר אקס-ישראלים בארצות הברית מאשר בברלין וכו'). אבל זה ניחא, זה הצד שלהם כרגע. העניין הוא שגם את התגובה של הצד שלי, של ישראלים בברלין, אני לא מבינה. על מה הם, שיותר מייצגים אותי בדיון הזה, על מה הם-אנחנו כועסים? למה אנחנו מגיבים לדיון בכזאת עוצמה רגשית, מה אנחנו רוצים להגיד?

לקח לי זמן להבין שהדיון הזה הוא עלי, עלינו. שבגלל זה אנשים נרעשים מהדיון הזה. בגלל זה הסערה. לקח לי זמן להבין שאנשים שחיים כאן, ישראלים בברלין, מתקוממים נגד האופן בו הם נתפסים בישראל, שזה מאבק על התדמית, על הנרטיב, על הסיפור. על מה יחשבו עלינו. על מה הם חושבים עלינו. ואני חושבת שלקח לי זמן להבין את זה כי אני לא מרגישה ככה. כי לא הרגשתי שזה עלי, שזה נוגע בי. לא בתחלה, לא עד שבשיחה עם חברה היא אמרה לי את זה. היא אמרה: עכשו בארץ כולם חושבים שאנחנו אופורטוניסטים. ואני חשבתי, אבל מה אכפת לי מה חושבים עלי בארץ, הרי עזבתי אותה.

***

לעזוב את הקיבוץ היה אקט פוליטי. לא ידעתי את זה אז, כשעזבתי. אז חשבתי שזה טבעי, שזה מה שעושים אנשים בגילי, מנסים חיים אחרים, רואים עולם. אני עזבתי את הקיבוץ כי רציתי מאוד מאוד לעזוב את הקיבוץ. לא להיות שם יותר. לא לחיות יותר את החיים האלה. כשעזבתי את הקיבוץ זה לא היה חדשני או מרדני או דרמטי. כולנו, כל בני הגיל, כל השכבה, כולנו עזבנו. בבום, בבת אחת.

עלים בסתיו

להיות בתנועה. לזוז. לחיות

כמה שנים אחרי שעזבתי, כשכבר חייתי בתל אביב, נודע לי שיש מנהג כזה שבני משק נוסעים לקיבוץ בחגים, או בימי הזיכרון. אני זוכרת את היום הזה בבהירות, הייתי בתל אביב, בשנקין, ופגשתי מישהי כמוני, בת קיבוץ שעזבה, וזה היום הבוקר של יום הזיכרון והיא שאלה אותי אם אני נוסעת לטקס בערב, היא רצתה לדעת אם יש לי טרמפ עבורה. אני לא הבנתי. לא העלתי בדעתי לנסוע לטקס. למה שאסע לטקס? הרי עזבתי את הקיבוץ.

לעזוב את הקיבוץ לא היה רק לעזוב מרחב גיאוגרפי. זה היה הרבה יותר מזה. בגלל שהקיבוץ היה פוליטי, אידיאולוגי, בגלל שעצם החיים בקיבוץ זה הצהרה, לעזוב את הקיבוץ היה הצהרה נגדית. אקט פוליטי נגדי. לעזוב את הקיבוץ, בשבילי, היה לעזוב את הנרטיב של הקיבוץ, להיות לא חלק, להיות לא שותפה. בשבילי, בשנים הקיצוניות, שנות האנטי קיבוץ שלי, לעזוב את הקיבוץ היה במפורש לא להיות בחגים, לא להיות בטקסים, לא לדקלם את הטקסטים, לא לשיר עם המקהלה. לעזוב את הקיבוץ היה לעזוב את השקפת העולם ודרכי החיים והלחנים המיוחדים ומגילת החג הפרטית של הקיבוץ. בדיעבד, זה היה לגמרי אקט פוליטי. אמירת לא.

וגם זה: כשעזבתי את הקיבוץ רציתי שהם ידעו, חברי הקיבוץ, רציתי שידעו שעזבתי. רציתי שידעו שבחרתי לא להיות ביניהם, לא להיות כמוהם. רציתי שיכאב להם. באמת. אני חושבת שעזבתי גם על גל של כעס ורציתי שהם ידעו מזה. שידעו עד כמה אני לא מקבלת, עד כמה אני פוסלת, את אורחות חייהם. כאב לי וכעסתי ורציתי שהם ידעו מזה, רציתי שידעו את הכעס והכאב שלי, ורציתי שיעשו עם זה משהו. רציתי שישתנו. בשבילי, הקטנה, למה לא. רציתי שיהיו אחרת.

סתיו בברלין

הישתנות. בטבע זה כל כך יפה, קל טבעי.

רציתי שלעזיבה שלי תהייה משמעות. ואני חושבת שכולנו היינו קצת ככה, כל העוזבים, רצינו שלעזיבה שלנו תהייה משמעות. זה לא היה הפסקת הדיאלוג. זה היה תפיסת קול אחר. תראו, רצינו להגיד, תראו מה קורה עם היצירה שלכם, ותלמדו מזה משהו.

אני חושבת שזה מה שקרה לי השבוע, זה מה שפתאום הבנתי: שאנחנו, הישראלים בברלין, קולקטיב אמורפי שמעולם לא חתמתי על הצטרפות אליו, רוצים שלעזיבה שלנו תהייה משמעות. שיקראו ממנה משהו. ובגלל זה אנחנו רוצים לשלוט במסר. בגלל זה אכפת לנו מהנרטיב. בגלל זה העמוד של "עולים לברלין" כל כך מגעיל אותנו, כל כך מעליב. זה לא המסר שאנחנו רוצים, זה לא הנרטיב שלנו, ואנחנו מנסים, כל אחד בדרכו, מן הסתם גם אני בפוסט הזה, לשלוט במסר. אנחנו מנסים לתת משמעות לאומית לעזיבה שלנו ואנחנו רוצים שתקשיבו, זה לא המילקי וכל זה, תקשיבו. ותראו. והלוואי וזה היה אחרת.

ובמובן הזה לא באמת עזבתי את הקיבוץ, את ישראל. הדיון הזה, המגוחך, על המילקי, הוא גם דרך לשמור על קשר, להיות בדיאלוג, להיות שותפים, להיות חלק. זה לא ניתוק. זה ההפך מלנתק. זה להחליף קול, זה רק קול אחר, בדיון המתמשך על הציונות, על ארץ ישראל. אני חושבת שאנשים שבאמת עוזבים לא משתתפים בדיון, לא מרגישים שהדיון הזה הוא עליהם, קשור בהם, שהם חלק ממנו.

עזבנו. אבל לא עזבנו רחוק כל כך!

סתיו בברלין

דם ודמעות. כשייגמר הסתיו, אני אפסיק לצלם אותו

***

אולי בגלל זה לא הבנתי בהתחלה על מה המהומה. אולי כי עבורי, בעצם, היתה רק עזיבה אחת. מאז ומעולם. רק העזיבה של הקיבוץ. כל שאר העזיבות הן רק הד, הידהוד קלוש, של העזיבה ההיא, האמיתית, החותכת. עזיבת הקולקטיב. כל השאר, ישראל לדוגמא, זה כבר לא משנה. אני עזבתי.

***

ואולי לא באמת עזבתי. אולי אני משתהה עוד בצדדים, בשוליים. בשוליים של הדיון הציבורי, בשוליים של החברה. אולי כל זמן שאני בדיון, כל זמן שאני מרגישה, איכשהו, שהדיון הזה עלי, לא באמת עזבתי. אבל אני מבטיחה, יבוא יום, עוד יבוא היום, ואני אצליח. באמת. לעזוב.

***

מה שהביא בסופו של דבר לנפילת הקיבוצים היה העזיבה. גלי העזיבה של הצעירים. לא המשבר הכלכלי, לא זה שהמערך (העבודה) איבד את השלטון, לא הקפטיליזים הקיצוני שהשתלט על ישראל. מה שבאמת שבר את הקיבוצים היה העזיבה הקולקטיבית, הסוחפת, של הבנים. זה מה ששבר את המערכת. וזה מה שהביא לשינוי.

"ועכשו הם פתאום שואלים, איך קרה שנפלו השמים"

***

פתחתי את הבלוג הזה לפני שלוש שנים ושבוע. כמה ימים לפני שעזבתי לברלין. בחרתי לו תמונה שסימלה לי מקום שאהבתי, מראה שאני אוהבת. שקיעה, חוף יפו.

את התמונה החדשה בחרתי בגלל מה שהיא מסמלת לי. שינוי. השתנות. להיות בתנועה.

גרשוני בברלין

גרשוני בנוייה גלרי. מי ציוני מי לא. את ה"מי לא" השארתי בחוץ

מודעות פרסומת

12 מחשבות על “רציתי שלעזיבה שלי תהיה משמעות

  1. פוסט יפה ומעניין כרגיל.
    אני חושב שאת מי שמשתתף ב״דיון״ הזה, מה שמעניין זה לא את, או אני, או אנחנו, אלא הם עצמם.
    העוזבים את ישראל, כמו העוזבים את הקיבוץ, מעמידים מראה בפני הנשארים ומשקפים להם את הבחירות שהם עשו או לא עשו בחיים. ואז מתעורר מיד הצורך להגן – גם באלימות (מילולית) לפעמים – על הבחירות האלה. והאמוציות? נו, כי זו ברלין וזו גרמניה. ההבדל בין גרמניה לכל מדינה אחרת בעולם ברור לחלוטין.

    בביקורי האחרון בקיבוץ לפני חודשיים, שבע שנים אחרי שעזבתי את הקיבוץ ויותר משנה אחרי שעברתי לברלין, היו עדיין אנשים ששאלו אותי ״נו, מתי אתה חוזר?״. וזה לא שחשוב להם מאוד לראות את הפרצוף שלי בחדר האוכל, אלא כי העזיבה שלי נתפסת כביקורת עליהם ועל אורחות חייהם.

    אהבתי

    • הי ישי,
      תודה על התגובה שלך.
      אני לא יודעת, מה שניסיתי לעשות בפוסט הזה זה לדברר את הצד שלי, שלנו, ולא את שלהם. אני לא הייתי בצד שנשאר בקיבוץ וכרגע אני לא בצד שנשאר בישראל. אני חושבת שאני מבינה למה זה מעסיק אותם, ומסעיר אותם, וההסבר שלך הגיוני בעיני.
      יותר מעניין בעיני למה זה מעסיק אותנו ומסעיר אותנו. הרי עזבנו, אז מה אכפת לנו מה אומרים? זה מה שניסיתי להבין ונסיתי להסביר בפוסט. למה זה מעסיק אותנו מה אומרים שם.

      אהבתי

      • נו, זו האשמה הפולנית המפורסמת, לא?
        גם אנחנו מעומתים בשיח הזה עם הבחירות שלנו – וככל שהעימות הזה אמוציונאלי יותר (וכשזה נוגע לברלין הוא תמיד אמוציונלי, וגם לאומני, יותר), כך אנחנו נסערים יותר.
        ואולי זה גם הזיהוי שלנו כקבוצה שמרגיז: הרי ידוע שמה שמשותף לכל הישראלים בברלין זה שאין ביניהם שום דבר במשותף… עד שזה מגיע לדיון התקשורתי בסוגייה, ואז פתאום אנחנו קבוצה. מתייגים אותנו. כי כך נוח יותר. וטבעי שזה מרגיז ומקומם.

        אהבתי בהתייחסות שלך לדף ״עולים לברלין״ איך נגעת בדיוק בנקודה שאני לא הצלחתי לנסח לעצמי עד שקראתי את הפוסט: לא הבנתי למה הדף הזה מרגיז אותי, עד שקראתי את הפוסט שלך. הדף הזה אכן מפדח אותנו, ולא רק בעיניי הישראלים! אלא גם בעיני החברים והקולגות שלנו כאן.

        אהבתי

  2. @ishai77
    לגמרי פאדיחה. וגם מאוד נכון, עבורי, חלק מזה זה חוסר הרצון להיות משוייכת לקבוצה. בשביל זה עזבתי את הקיבוץ?
    וגם, וזה תמיד קצת מפתיע אותי, שברלין זוכה לכזה יחס אחר. אני מבינה את זה רציונאלית, ועדיין מופתעת מזה. אולי בגלל שאני חיה כאן, או מן הסתם בגלל זה.

    אהבתי

    • כן, זה באמת wahnsinn (איך אומרים בעברית?) האופן שבו דווקא העיר התוססת ואוהבת החיים הזאת מוציאה מאנשים (שכנראה לא ביקרו בה מעולם) כאלה אנרגיות שליליות. חבל. אולי שיתחילו לקחת משלחות של בני נוער לברלין במקום לפולין…

      אהבתי

  3. אהבתי את כתיבתך לירז ובמיוחד את הדגשת הסירוב שלך להיות בקולקטיב שבעיני הרוב הוא מובן מאליו, אם בקיבוץ ואם במדינה.
    כמו שישראלים רבים (גם כאלה המתנגדים למדיניות ולמשטר הישראליים) אינם מסוגלים לשאת ביקורת על המדיניות ועל המשטר כי הביקורת נתפסת כבגידה במדינה על כל מהותה ולא רק כביקורת, כך לדעתי בוחרים ישראלים רבים לראות בעזיבת המדינה דלגיטימציה מוחלטת שלה. אולי יש בזה משהו, ככלל אני מעריכה שלא, אבל לא זה מה שחשוב. נדמה לי שהביקורת פוגשת את התחושה של ציבור גדול שחש כרסום עצום בלגיטימיות של המדינה ומנסה בכל כוחו להתעלם מתחושתו הוא.
    הרי צריך להיות עיוור לחלוטין כדי לא לראות לאן צועדת המדינה הזו. גם אם ייעשה צעד אמיתי לכינון מדינה פלסטינית (גם הפלסטינים זקוקים לחלום הלאומי שלהם ויתכן שייאלצו לעבור דרך השלב הזה) זה יחייב פעולות קשות של קריעת אנשים מבתיהם ו/או מיני מלחמת אחים. ואם לא ייעשה הצעד הזה (רק החרם שבחיתוליו אם יתפתח ללחץ פוליטי וכלכלי מסיבי עשוי להכריח את המדינה להציל את עצמה) אז בעתיד לא רחוק ייאלצו הישראלים היהודים לוותר על חלומם למדינה יהודית ויגרמו במו ידיהם ומעשיהם ליצירת מדינה גדולה אחת לכל תושביה. אם כולם יהיו אזרחים שווים ותהיה דמוקרטיה והפרדה בין דת ומדינה – זו יכולה להיות גרסה משופרת מאוד למציאות הנוכחית.
    העמדה המתחפרת על אף התחושה שהמצב אינו יכול להימשך, בוחרת לראות במבקר אויב ובעוזב בוגד, ומקווה כך לשרוד עוד זמן מה. גסיסה עצובה ופטליסטית. מר היסטוריה נעשה אירוני.

    אהבתי

  4. בדיוק הרהרתי, חודש לפני ביקור בארץ, להלן-בקיבוץ, כמה זה קצר לי לבקר רק ל10 ימים וכמה טוב לי להיות שם, בקיבוץ.
    ואז הבנתי ששום ביקור לא יספיק לי, עד שלא אחזור לשם,כי אני דווקא לא עזבתי,לגמרי קיבוצניקית,זה תפור עלי.

    וחשבתי גם כמה מצחיק,או עצוב,או מוזר,שהילדה שלי,שנולדה פה ולא טרחתי להוציא לה דרכון ישראלי בנוסף לגרמני,היא לא רק ישראלית בעיני, אלא קיבוצניקית, כי שני ההורים שלה קיבוצניקים,וזה בכלל לא משנה מה הן עובדות החיים הנוספות.

    והקיבוץ שלי,אגב, בפריחה מטורפת. ככ הרבה בנים חזרו שהכיתות חזרו להיות גדולות כמו פעם (אם לא יותר) והוציאו את כל התושבים השכירים מהדירות ואפילו גיסתי, העירונית הטהורה במקור, בדיוק אמרה היום ש"באמת טוב פה".

    פוסט מוצלח במיוחד 🙂 תודה לך

    אהבתי

    • הי מרב, תודה. מאוד מעניין. אני חושבת שגם גבעת ברנר, הקיבוץ שלי, בסוג של פריחה. הרבה חוזרים וגדילה וכאלה. אבל האמת היא שאני לא בקשר היום עם כל זה. אני מגיעה לקיבוץ כדי לבקר את הורי, לא יותר.
      תהני מאוד מאוד בביקור!

      אהבתי

  5. ה"מי ציוני" הזה נראה כמו "מיצינו" בהיפוך אותיות.
    אני לא אוהב את המבט הנעלב על היורדים/ הברלינאים החדשים כעל מי שנטשו את האלונקה באמצע מסע. האתוס הזה מת מוות קליני, יחד עם הדאגה שטובתו ורווחתו של האזרח תהיה במקום הראשון.
    דומני, שהשימוש הפוליטי שעושים היום בסיפור הציוני הוא ברובו ציני, אינטרסנטי ואינו אותנטי, הנסיון לעורר רגשות אשם ומצפון באלו שבחרו אחרת הוא אפעס, חלול. נדודים ותנועה ממקום למקום כדי לשרוד זה דבר שאינו חדש ליהודים, בני ישראל ירדו למצרים בדיוק מאותה סיבה. זה בסדר. למזלך, יש לך כיום את הפריווילגיה לבחור. השאלה היא, האם את חיה בשלום עם עצמך ועם הבחירות שלך, נראה לי שבזה זה מסתכם, השאר, רעש לבן.

    אהבתי

  6. פינגבק: Liraz Axelrad Blog

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s